העברית אינה "מפרגנת" לנשים

Eyal Shamir
לפני 6 שעות
זמן קריאה 7 דקות

העברית אינה לשון "מפרגנת". דובריה אינם מרבים להחמיא זה לזה. הם מרבים לגנות את הזולת ולהוציא את דיבתו רעה; ממעטים למחול, וממהרים לדון לכף חובה. ובמאמר מוסגר: המילה "לרתות" מן השורש רת"ה,החלופה העברית של המילה "לפרגן", שהגיעה למקומותינו מלשון יִידיש הרגשנית והרחמנית, כבר החלידה במאגריה של השפה העברית מחוסר שימוש (הגם שיועצת-הלשון רות אלמגור-רמון ניסתה להחיותה בספרה "רגע של עברית").

מאמרו של ד"ר רוביק רוזנטל "משקלים על המשקל" (באתר "רב-מילים") מראה שבמשקל "קטלן" ("פַּעְלָן" בלשון האקדמיה ללשון העברית), שהוא משקל האופייני לתכונות ולעיסוקים, רוב המילים נושאות מטען שלילי. ואכן, בתום שיטוט במרחבי המילון, הצטברה בידיי רשימה מרשימה, ובה עשרות תארים שליליים במשקל זה: עצלן, חשדן, סרבן, נצלן, גזלן, טרחן, חקיין, בטלן, נקמן, זייפן, קמצן, צרחן, רעשן, פזרן, עקשן, הססן, כעסן, רתחן, גזען, ועוד כהנה וכהנה. גם למילים המשתייכות ל"אֶחיו" המורחבים של משקל זה נלוות בדרך-כלל השתמעויות של גנאי, ורק למיעוטן יש איכות ניטרלית.

כאמור, קומץ שמות-התואר החיוביים שמצאתי במשקל זה (כגון נדבן, רחמן, סקרן, למדן, ידען, דייקן, חדשן, פַּשרן, פייסן, ועוד אחדים) מוכיח שהעברית דלה במילות שבח, עובדה שצריכה להתמיה ולהטריד לא רק את מי שזקוק (כמו המורים בעת ניסוח תעודות) למאגר של מילות עידוד.

תופעה זו מאפיינת גם משקלים אחרים האופייניים לתארים ולתכונות. אופייני במיוחד הוא הצד השוללני ברשימת התארים הניתנים לנשים – תופעה המלמדת על אופיָיה המיזוגיני של העברית. אומנם ביובל השנים האחרון חלו שינויים רבי-משמעות בשימושי הלשון המִגדריים (אחדים מהם אבסורדיים למדי), אך גם בימינו עדיין נגלים בעברית סימנים המצביעים על אופיָה הסקסיסטי המביך של לשוננו.

אם בעברית הקלסית עסקינן, אזי התופעה טבעית ומובנת: העברית היא לשון עתיקה שנולדה לפני 3000– 4000 שנים, ובזמן היווצרותה היה מעמד האישה ירוד (ולא רק במקומותינו). שמות האימהות, למשל, הם שמותיהן של בנות צאן ומרעה,ללמדנו שבימי-קדם הייתה קניינו של הבעל/ים. ואגב, גם בלשון האנגלית, שבְּעֵת היוולדה הייתה לשונם של רועי-צאן, נולדו המילים "husband" (בעל), ו-"husbandry" (משק החי בחווה) מאותו שורש ובאותו דיר.

על מעמדה של האישה אחרי חתימת המקרא יעידו גם פתגמי חז"ל כדוגמת "נשים דעתן קלה עליהן" (שבת, לג ע"ב); "כל המלמד בתו תורה כאילו מלמדה תפלות" (סוטה ג, ד); או "אין חָכמה לאשה אלא בפלך" (יומא סו ע"ב), ועוד. נראה שבתקופת האבות, עת ישב העם על אדמתו, לא היה מעמד האישה כה ירוד כבתקופת הגלות. מעמדה, שהיה כמדומה רם יותר מהמקובל בעולם העתיק, משתקף מן האמירה: "נִקְרָא לַנַּעֲרָ וְנִשְׁאֲלָה אֶת-פִּיהָ" (בראשית כד, נז), שעד עצם היום הזה לא תצאנה מפי שומרי "שְׁלוּמֵי אֱמוּנֵי יִשְׂרָאֵל". ואולם, העברית עדיין שרויה בפיגור גדול בתחום המגדרי, ובמאה ה-21 ראוי שייערכו בה תיקונים ותמורות.

ברור ששמות-תואר כדוגמת "דדנית", "ולדנית" ו"אילונית" (אישה שאינה יכולה להרות מחמת פגמים פיזיולוגיים) קיימים רק בלשון נקבה, אך ב"ארון הספרים העברי" יש מילים סקסיסטיות רבות, המשמשות בלשון נקבה בלבד, וזאת מחמת זלזול באישה והאשמתה בפתיינות: זונה, נפקנית, יצאנית, פרוצה, אשת-זנונים, נבלה, כלבתא, קליפה, פילגש ועוד. העברית לא הכירה כמדומתני עד לפני שלושה דורות לערך בתופעות של זנות גברית ("ג'יגולו"), וכרכה את כל תופעות הזנות בעקביה של האישה, אף המציאה להן שמות משפילים. פרופ' חיים כהן, שעד לאחרונה עמד בראש מפעל המילון ההיסטורי של האקדמיה ללשון העברית, הִפנה את תשומת-לִבִּי לעובדה שרק לפני עשר שנים קבעה האקדמיה את המונח "זוֹנֶה" ל-male prostitute .(ולאו דווקא ג'גולו אלא גם מי שמספק שירותי מין לגברים).

באזכור בני-זוג או שני שותפים, נהוג היה בדורות הקודמים להזכיר את הגבר תחילה – אות לעליונותו ולחשיבותו. למען האמת, נוהג זה היה מקובל בצורה קיצונית אף יותר באנגליה. עד לפני כמה עשרות שנים, וגם זאת שמעתי מפי פרופ' חיים כהן, אפילו ציינו את בני-הזוג בלא הזכרת שם האישה אלא בסיפוחה לשמו של בעלה, Mr And Mrs Winston Churchill אמר על עגנון סיפרה העיתונאית ואשת הספרות אילת נגב שלאחר זכייתו בפרס נובל לספרות ביחד עם המשוררת נלי זק"ש, אמר הסופר (שחלוקת הפרס – מה גם עם אישה – הייתה לו לצנינים), בנימה סרקסטית: "בגילי עוד תולים לי פילגש". מותר כמדומה להניח שהוא לא היה משתמש בניסוח כה משפיל אילו נאלץ לחלוק את הפרס עם גבר.

השימוש במילים סקסיסטיות לנשים נהוג גם בימינו, משנוספו ל"זונה" ול"פרוצה" שמות מקצוע ותוארי-גנאי, מסוגים שונים, המיועדים לנשים בלבד: שכבנית, זנזונת, פריג'ידית, נימפומנית, בהמה, פרה. במחצית הראשונה של המאה העשרים "העשירה" לשון יידיש את הרשימה בשמות-תואר כמו "צאצקע" (אישה קלה להשגה) ו"פֵיגָלֶה" (שהוראתה המקורית היא "ציפור", ואתר "ויקימילון" מגדיר אותה כאישה שעפה מאחד לשני). במחצית השנייה של המאה ה-20, משהגיעו ארצה עולים מאגן הים התיכון, "הועשרה" לשון העגה במקומותינו בשלל תארים "מחמיאים", המופנים כלפי נשים בלבד: כוסית, פוסטמה, שרמוטה, קוניפה, שרלילה, מלעונה, מחלואה, ועוד.

האם יש גם כינויי גנאי "גבריים" מובהקים, שאין להם מקבילה בלשון נקבה? יש רק מעטים כגון: ביש-גדא, גורנישט, וואחש, ערס, עוכר ישראל, חמוֹר. ודוק, בעוד שהדהומניזציה של האישה (כבתואר "פרה") נובעת מהתבוננות בצורתה החיצונית, הדהומניזציה של הגבר (כבתואר "חמוֹר") נובעת מהתבוננות בכישוריו (או בהיעדר כישוריו) האינטלקטואליים. זאת ועוד: כאשר המילה המעליבה "כוסית" נדדה מלשון נקבה ללשון זכר, עבר עליה תהליך של אמליוריזציה (הטבה), ונולד התואר "כוסון" לתיאור גבר בעל מראה חיצוני מצודד ומושך ("חתיך").

יש מילים נוספות שעברו תהליך של הטבה במעבר מלשון נקבה ללשון זכר, תופעה המעידה על השוביניזם המוטמע בעברית. כך, למשל, המילים "מבשל/ת" או "טבח/ית" שהיו נהוגות במאה ה-20, סולקו במאה ה-21 ממטבחי היוקרה בעת שנכנסו אליהם הגברים. הטבחית והבשלנית פינו דרך ל"שֵׁפים" (chefs) הגבריים – אשפי הצלחת והקלחת. התספורת של מספרות הנשים הפכה ל"עיצוב שֵׂער" משהשתלטו הגברים על ענף מספרות היוקרה (כיום, גם על חלון הראווה של ספריות המכירות בערך עצמן מוצג השלט המכריז: "מעצבת שֵׂער"). וכבר שנים רבות שהגבר הוא "חייט" ואילו האישה היא רק "תופרת".

ולעומת זאת, ניכרים תהליכים של "pejoration" (הרעה, הזדלזלות או סיאוב) במעבר מלשון זכר ללשון נקבה. כך, למשל, הצירוף "בעל-בית" ("בעלבוס" בהגייה אשכנזית), המציין אדם בעל מעמד איתן, בעל נכסי דלא-ניידי, הפך בתחום הנשי למילה המקטינה "בעלבוסטע" המציינת בסה"כ אישה שביתה מסודר ונקי (מילה שהגיעה ללשון העגה שלנו מלשון-יידיש בלוויית תארים נשיים נוספים כדוגמת ה"יאכנע", ה"קאטשקע" וה"ינטע"). העגה העברית מוסרת אפוא לגבר את המטֶה, ואילו לאישה – את המטאטא.

( איור: שירה לימון www.shiralimon.com ) — ( איור: **שירה לימון** www.shiralimon.com )

זלזול באישה מורגש תכופות בתחום המקצועי והתעסוקתי. בצד שמות של מקצועות ועיסוקים גבריים, שאין להם מקבילה נשית, כגון סבלים, סוורים, שרברבים, טרקטוריסטים, נהגי-משאיות, מכונאי-רכב, נהגי-קטר, עסקני-ספורט, מנהיגי-דת, ועוד, יש, כמובן, גם שמות של מקצועות ועיסוקים נשיים מובהקים, כגון פדיקוריסטית ומניקוריסטית, שאין להם מקבילה גברית ושם עברי. אך מדוע זה כלולות בלשון העברית גם שמות מקצועות ועיסוקים המשמשים בלשון נקבה בלבד כדוגמת "שיננית" או "כוכבנית"? האין גברים שמסוגלים לסייע לרופאי-השיניים? האין בין שחקני הקולנוע גברים שהתואר "כוכב קולנוע" גדול מכפי מידתם?

מילות-החיבה הלא רבות המופנות בעברית כלפי נערות, עלמות ונשים מעידות גם הן על האופי השוביניסטי של השפה (ושל המשתמשים בה). בעברית הדבוּרה רוב הכינויים פטרוניים ומנמיכים, כגון: ילדונת ("מיידלע"), בובה'לה, מתוקה, מתוקונת, חמודונת, דובשנית, וכיוצא באלה תארים המזלזלים בכבוד האישה ומחפיצים אותה (כלומר, הופכים אותה לחפץ). בערך "מיידלע" ב"וויקיפדיה" מצוטטים דברי עזר ויצמן, לאליס מילר, שניסתה להתקבל לקורס טיס: "תשמעי מיידלע, את ראית פעם גבר סורג גרביים? ראית פעם אישה כירורגית או מנצחת על תזמורת? נשים לא מסוגלות לעמוד בלחצים הדרושים מטייסי קרב". האמירה המאצ'ואיסטית של מפקד חיל-האוויר דאז לא עמדה במבחן לאורך ימים. בשנים האחרונות השתתפה לא אישה אחת בתפקיד טייסת-קרב בפעולות חיל-האוויר שנערכו בכל החזיתות.

גם דרכי הפנייה במרחב הציבורי הן דרכים מנמיכות שאינן מכבדות את האישה. במקומות עבודה רבים לא יהסס המנהל לקרוא לפקידה בשם חיבה ("שרה'לה", למשל), אך מן הפקידה מצפים שהיא לא תכַנה את המנהל בשם חיבה, אלא בשמו הרשמי (רצוי עם תוארו). וכשאישה צוברת מעמד וכוח, מכנים אותה "אשת הברזל" בלוויית חיוך אירוני הרומז בסמוי על ליקויים כלשהם בנשיוּתה (בעוד שהתואר "Ironman" מוענק בטריאתלון לגברים בלבד – לאותם ספורטאים מוצלחים הצולחים את השלב הקשה ביותר בתחרות האתגרית הזאת).

ואף זאת: כשאומרים על גבר שהוא "גבר" או "גבר שבגברים" (ובלשון העם: "גבר-גבר") מתלווים לאמירה השתמעויות של שבח והערכה, אך השתמעויות כאלה אינן נלוות למילה "אישה". יתר על כן, כשאומרים על אישה שהיא "נשית" מתכוונים בדרך-כלל לציין שהיא נאה, עדינה, רגשנית, תלותית, וכיוצא באלה תכונות הנחשבות כתכונותיו הטיפוסיות של "המין החלש".

לפני כשבעה דורות ישב באמסטרדם משורר עברי נועז, שמואל מולדר, שחיבר שיר דרמטי רב-ממדים בשם "ברוריה" (תרי"ט) המלמד לאילו תוצאות הרות-אסון עלולים להגיע כאשר מעליבים שלא בצדק אישה חכמה ומכנים אותה "קלת-דעת". בעקבות הפואמה רבת-העָצמה של מולדר כתב יהודה-ליב גורדון (יל"ג) את הפואמה הנודעת שלו "קוצו של יוד" (תרל"ו – תרל"ח), שחלקה הראשון מוקדש לתיאור מצבן העגום של בנות-ישראל (מצב שהלך ונידרדר במרוצת הדורות והגיע לשפל בימיו של יל"ג – בזמן המאבק בין החסידים, המתנגדים והמשכילים). בחלק זה ערך יל"ג הֶדבּק (קולאז') של מובאות מדברי חז"ל. אזכורם הסרקסטי של דברי חז"ל הדורשים בגנותה של האישה, יוצר בשיר תמונה קיצונית עד מאוד, אך מתוך מגמה לחשוף את האבסורד ולהביא לתיקונו.

האִם השתפר מעמדן של "נשים עבריות" במרוצת הדורות? כמובן. מצבן השתפר לאין ערוך, אך דומתני שב"מאה שערים" ובשאר שכונות שבהן שולטת הנהגה חרדית קיצונית נשאר מצבן כשהיה: מצב עגום של "עַבְדוּת נִצַּחַת", כניסוחו של יל"ג. זהו גם המצב בחלקיו הדתיים-הפונדמנטליסטיים של המגזר הערבי, כך שניתן ליטול את שורת הפתיחה של יל"ג ולהשתמש בה בשינוי אורתוגרפי קל, לאמור: "אִשָּׁה עַרְבִיָּה מִי יֵדַע חַיָּיִךְ?". הלשון העברית, מכל מקום, זקוקה בדחיפות להתחלה מחודשת (Restart) בתחום המגדרי.

ומה באשר לתבשילים החדשים שיצאו בעשור האחרון ממטבחן של מרב מיכאלי וחברותיה, לרבות הרעיון לנקוט דרך-קבע לשון נקבה בלבד? אני מקווה שלא יחשדו בי באי-אהדה לרעיון הפמיניסטי אם בחרתי להנמיך את רעיונותיה של מיכאלי ולכנות אותם במילה "תבשילים" מן "המטבח" (נחלתן של נשים מן הנוסח הישן). לדעתי הגיעה העת להשיב את העברית התקינה על כנהּ, ולוותר על הכפילות ועל הסרבול שבשמות כגון "אגודת הבמאיות והבמאים בישראל". ואשר לצורת הכיתוב החדשה: אני מקווה שלפנינו אופנה שתחלוף עם הרוח, ושבעוד שנות דור יביטו על תצוּרת הכתיב סרת-הטעם הנהוגה בימינו – "משורר.ים.ות" או "סופר.ים.ות" – בחיוך סלחני.