ביאליק וארון הספרים העברי

עודכן ב: אוק 9

פורסם: גג: כתב-עת לספרות, גליון 1, 1998


(טקסט משוחזר מקבצים ישנים - יתכנו טעויות וחוסרים )


לאחרונה - בעקבות דברים אקטואליסטיים שכתבו חיים באר מזה ועלי יסיף מזה - הפך הצירוף "ארון הספרים" למושג מדובר ופופולרי מאוד, ואפילו עורר פולמוס של קולמוס, שהסעיר את העיתונות שבועות אחדים, עד שהועלה אפילו בחרט הקריקטורה. בהקשרו של פולמוס זה, ראוי לזכור ולהזכיר שח"נ ביאליק הוא שהכניס את המושג "ארון הספרים" למחזור החיים של הלשון העברית וספרותה. הוא השתמש בו לראשונה לפני כמאה שנה בשיר הבוסר שלו 'עומד אני ומפשפש בארון ספרי סבא זקני' (1899), שהוא תקדימו הגנוז של השיר הידוע 'לפני ארון הספרים' (1910). שני השירים מתארים לכאורה סיטואציה מוחשית של אדם בשר-ודם הניצב מול ארון ממשי שאליו חזר מדרך נדודים ארוכה, אך ניתן להבין שתמונה קונקרטית זו אינה אלא סף ומפתן לדיון רעיוני מופשט במצבה ובצרכיה של התרבות העברית במעברה ממרכז למרכז ומקודש לחול. בנאומיו ובמסותיו, ביסס ביאליק את "רעיון הכינוס" - רעיון העברתם של קנייני התרבות מן הגולה לארץ-ישראל - ובשיריו על ארון הספרים נסך ברעיונות המופשטים רוח-חיים והקנה להם חזות של חוויה אישית חד-פעמית, משכנעת ואותנטית.


כפי שאין לעסוק בענייני אקטואליה מבלי להזכיר את התקדים ההיסטורי, הניבט אלינו מבין דפיהם שלבי ביאליק, גם אין לדבר על ביאליק ו"ארון הספרים" בימים אלה - ימי סיכום וחשבון נפש המתחייבים מחגיגות היובל של המדינה - מבלי להידרש גם לענייני אקטואליה "בוערים". בזמנים אחרים אולי אפשר היה לעשות כן, אבל כיום, בשנות "מפנה האלף", הן מכל עניין ועניין עולה ובוקע הצורך להשוות ולעמת את העבר עם ההווה. ואין זה צורך הנובע מסמיכותם מתאריכים "עגולים" בלבד (חמישים שנות מדינה, מאה שנים לקונגרס הציוני), אלא מן המהפך הקיצוני והתמוה, שחל בתפישתנו מאז ועד עתה. לא עברו אלא מאה שנה מיום התכנס הקונגרס הציוני הראשון, וכבר כל דבר עומד ממש בניגוד קוטבי, בתמונת תשליל קודרת, למה שהיה נהוג ומקובל בדורם של הרצל, אחד-העם וביאליק. "תמונת תשליל קודרת" היא קביעה שיש בה מן השיפוט וההערכה. אם פני הדברים השתנו לטובה או לרעה ישפוט כל אחד לפי מע הערכים שלו. אני את דעתי לא אנסה להסתיר יתר על המידה, וזאת מתוך חריגה מסוימת מן הכללים הנהוגים במאמר, המבוסס על נתוני מחקר.


ראשית, כידוע, היתה תקופתו של ביאליק תקופה של חילון, שבה צעירים בני-תורה נטשו, אחד אחד ובאין רואה, את סף ה"ישיבה", ויצאו אל החיים החילוניים - מי אל הההגשמה הציונית והתרבות העברית המודרנית ומי אל הההשכלה המערבית: אל וינה, ברלין ולונדון. הצעירים הללו, החלוצים והתלושים בני "מפנה המאה", עברו ממה שנהוג היה אז לתאר כ"צללי" ה"חדר" ובית המדרש הישן, אל מה שתואר כצד הבהיר והמואר של התרבות המערבית: אל "אור" התבונה וההשכלה. כיום, אנו עדים להיפוכה של תמונת המציאות שמלפני מאה שנה: על חלקים הולכים וגדלים בחברה הישראלית עוברים כיום תהליכי התחרדות, ואותם צעירים נבוכים, שאינם "חוזרים בתשובה", אינם פונים אל אורה הבהיר את ההשכלה האמפירית והרציונליסטית, כי אם אל חיקה האפלולי, או הסהרורי, של המיסטיקה - אל תורת הנסתר של המקובלים ומחלקי הקמעות, או אל תורות המסתורין של המזרח הרחוק. נדמה לי, שדווקא בתקופתנו הבתר מודרנית, לאחר תמוטת האידיאולוגיות הגדולות, אנו זקוקים יותר מתמיד ל"מורה נבוכים" עדכני, אך אין מי שיתווה דרך וישמש מצפן להמוני התועים בדרכי החיים.


בתקופת ביאליק אותם מעטים, שנטשו את עולם ה"ישיבה" והצטרפו אל החוגים הציוניים, עשו הרבה, הרבה מאוד, לתחיית התרבות: מנדלי מוכר ספרים הגמיש את השפה העברית, והוסיף לה רבדים שלא היו בה מעולם, מתוך ששילב את דפוסי החשיבה של יהודי מזרח אירופה עם מטבעות לשון מן המקורות הקדומים. ברדיצ'בסקי אסף אגדות מן התקופה הקדם מונותיאיסטית, והקים קורפוס, מגמתי אמנם, אך מעניין ומעורר סקרנות ומחשבה, של צפונות ואגדות. ביאליק ערך את 'ספר האגדה', וקירב דורות אחדים של ילידי הארץ אל המקורות העבריים הקדומים. טשרניחובסקי הביא לתרבות העברית את הומרוס, והפגיש את הקלאסיקה שלנו עם התכנים ההלניסטיים הקדומים. פרישמן הפגיש את רוח אגדת הילדים האירופית (אגדות האחים גרים ואגדות אנדרסן עם אגדת חז"ל, כדי לתת לילדי ישראל ילדות ונעורים, שה"חדר" מן הנוסח הישן גזל מהם, לדבריו.>1<


ואילו היום, יש לנו "ישיבות" שלמות, גדודים גדודים של "שומרי חומות", שתורתם אומנותם ושאינם מתבטלים לרגע מתלמוד התורה, ועל כן אנו מצווים להאכילם ולהגן עליהם. ומה הוציאו כל ה"ישיבות" הללו מקרבן בחמישים שנות מדינה? האם הן יכולות להתברך ולו בחיבור תורני אחד חשוב ובעל ערך, שכולם ילכו לאורו ויכבדוהו? אפילו עצם הפילוג בחוגים החרדיים לא יאפשר להם להקים מקרבם גדולי תורה, שמשנתם תהיה מקובלת על הרבים ותינשא בפי כול. הצטרפותו של כל צעיר וצעיר בחוגים החרדיים, וכיום גם בקרב ה"חוזרים בתשובה", לחוגי הלמדנים והלמדנים כביכול, הו את תלמוד התורה למצרך עממי וחסר יוקרה, שאינו מחייב כל תנאי קבלה מוקדמים. העולם התורני הפך נחלת הכלל, וכל זאת רק כדי שיוכל הצעיר החרדי להשתמט מ"עול מלכות", כאילו עדיין חוסים אנו בצלו של הצאר או של הקיסר.


ועוד עניין הופך את תמונת המציאות בימינו-אנו לתמונת תשליל, זועקת בצבעיה הקיצוניים והבוטים, לזו של דור ביאליק: קברניטי הרוח בדורו של ביאליק ניסו לשלול את הגלות וליצור "יהודי חדש", זקוף קומה וגו. השיר 'בעיר ההרגה', שתיאר את יהודי הגלות בכל עליבותם, הביא צעירים רבים לידי הכרה, ששומה עליהם לפרוץ את המעגל הטראגי של הגורל היהודי הנצחי: ששוב לא יסכימו למות "מות כלבים" ולנוס "מנוסת עכברים". השיר היה גורם מתסיס, שהביא רבים לידי ההכרה שיש להשיל סוף סוף את חטוטרת הגלות ולהקים את כוח המגן העברי.>2 הערה< והנה אנו חוזרים אל הגלות ומחזירים אותה אלינו באלף ואחת דרכים אבסורדיות: צעירים יוצאי צפון אפריקה, היושבים בשדרות ובנתיבות, חובשים מגבעות של "ישיבות" ליטאיות ולמולם, בני קיבוצים מחזירים את "הפירמידה ההפוכה", ועוסקים במסחר ובמיני "פרנסות אוויר". ככלל, כל דבר הרואי מבוזה ומגולל בעפר כל דבר ציוני מקבל פירוש בתר ציוני, ואפילו אנטי ציוני במקום חלום על דגל - כבימי הקונגרס הציוני הראשון, שהתכנס לפני מאה שנים בדיוק - אנו עדים לשריפת דגלים. תוכניות טלוויזיה קולניות ירשו את מקום "ארון הספרים" העברי, ואפילו את מקומם של הצגות תאטרון וסרטי איכות עידן ה"רייטינג" טשטש את ההבדלים בין ספרות-אמת מקורית ל"אופרות סבון" שאולות מן החוץ ואף אין רואים פסול במתן "פרס ישראל" למי שיושבים על גדות הדנייפר וההאדסון. בדורו של ביאליק שאלו עצמם גדולי הדור מה ראוי לעשות לתקנת עמם. כיום שואל איש איש את עצמו מה כדאי לו לעשות למען עצמו. האינטרס התועלתני הצר, האישי או המפלגתי, כבש את מקום האינטרס הלאומי הרחב.


בשל הפוליטיזציה המגמתית, שנשתלטה על כל חלקה טובה, אנו עדים כיום להקצנה חסרת תקדים, לחיפוש מדעת של פתרונות פאנאטיים ובלתי מאוזנים, לעתים קרובות אף בלתי נבונים - פתרונות של "או... או". לעומת זאת, בדורו של ביאליק היתה חתירה מתמדת לסינתיזות מלאות עניין וחכמת-חיים, בחינת "גם.. גם". אתן דוגמה: כשהתנודד ביאליק, כמו רבים מבני דורו, בין העברית והיידיש, הוא לגלג אמנם על חסידי היידיש שביקשו בוועידת צ'רנוביץ (1908 להכריז עליהל השפה הלאומית, אך הוא גם המליץ לחבריו, ממש באותה שעה עצמה, לבל ייכנעו לקנאות חסרת הפשרות של "מגיני השפה העברית", ולבל יוותרו על שפת יידישל שפת העראי של רבים מבני דור המדבר, עד שימלאו האסמים בר. בארץ-ישראל, כך האמין, ידעך מעמדה של שפת יידיש בלאו הכי, ועל כן אין להשליך הצדה בבת אחת את כל קנייניה המרובים ולוותר עליה לאלתר, ככלי אין חפץ בו.>3<


דוגמה נוספת: כשהתלבט בין ההסתגרות וההתבצרות בגבולות התרבות הלאומית לבין פתיחת החלון לרווחה למשבי רוח מערבים, הוא בחר באלה וגם מאלה לא משך את ידו. מצד אחד, הוא פנה למפעל 'ספר האגדה', לההדרתביהם של משוררי "תור הזהב", לער 'סיפורי המקרא' - בקצרה, לכינוס אוצרות הרוח של האומה, להחייאת מקורות היהדות ולהתאמתם למציאות המודרנית של המאה העשרים. מצד שני, באותה עת עצמה, יסד גם את "תורגמן" - מפעל תרגום של "פנינים" מספרות העולם, ובעצמו שקד על תרגום 'דון קישוט', 'וילהלם טל' ו'יוליוס קיסר'. ב"מפעל הכינוס" שהגה, ושאת עקרונותיו פירט במסתו 'הספר העברי', תכנן לכלול גם את נכסי צאן ברזל של תרבות העולם בתרגום עברי, ושלא להסתגר בד' אמות של "אהל שם". הוא ביקש שלא להתבצר בגטו תרבותי של "עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב".>4<


כך נהג בכל תחום ותחום: כשהתלבט בין טוהר-הלשון לבין סינתיזה (שילוב כל רמות הלשון, לרבות הכנסת יסודות וולגריים), הוא התנגד נחרצות לוולגריזציה של השפה, ובכל-זאת האמין שמותר לו לכלול בשיריו מלה יידית פחותה - "שנוררים" - משזו התאימה לו להקשר הספציפי כשהתלבט בין הצורך לחדש מלים לפי רוח השפה, התובע זמן ומאמצי מחקר רבים, לבין חידושיהם המהירים של בן-יהודה וחבריו ה"ירושלמיים", שלא אחת הכניסו לשפה תרגומי שאילה, שאין להם אח ורע בשפה העברית. מצד אחד, לבו נטה אחר שיטתם היסודית והאוולוציונית של אחד-העם ומנדלי, וביו ניתן לראות כי התנגד לרבים מן החידושים ה"פזיזים", שפגמו לדעתו בתחיית השפה העברית. אולם, משראה שחידושיו של בן-יהודה נקלטו (מכונית, עיתון, ספרייה, מקהלה, תזמורת, סביבון, עגבנייה, סופגניה), הוא נכנע לרוח הזמן, ואפילו שילב כמה מחידושים אלה בשיריו המאוחרים.>5<


בניגוד למה שנהוג כיום במקומותינו, לא פסל ביאליק באופן אוטומטי את יריביו הפוליטיים, כדי לערוך דמוניזציה שלהם ולמגר את כוחם, כי אם חש תחושת אמביוולנטיות וספק בכל עניין ועניין, כי הוא הבין, ש"יריביו" (הרצל וה"צעירים", סופרי ורשה שהתנגדו ל"נוסח אודסה", בן-יהודה וחבריו ה"ירושלמיים", ז'בוטינסקי וחבריו הרוויזיוניסטיים ועוד אינם אלא בני עמו, האוחזים בדעה אחרת משלו. הוא אף לא היה בטוח ביטחון מלא ונחרץ, שהאמת הפוליטית-אידיאולוגית, שבה אחז ושבה האמין, היא היא האמת היחידה והבלעדית, שאין בלתה. כבר בשחר נעוריו התלבט ביאליק בין שלושת הזרמים, שפילגו את היהדות בת-הזמן: חסידות, מתנגדות והשכלה. לבטי הזהות וההזדהות נבעו, בין השאר, מרקעו הביוגראפי כמי שגדל בבית ווהליני חסידי, התחנך ב"ישיבה" ליטאית והתחכך בחוגי המשכילים של אודסה. בבואו לארץ, משמצא את ה"יישוב" מקוטב ומפולג, הוא נזהר לבל יעמיק את הקרע ולבל ירבה מחלוקת. דווקא "בבית", באוזני ה"ציונים הכלליים", שאתם נמנה, כרוב חבריו מתקופת אודסה, השמיע ביאליק דברי ביקורת קשים ביותר, ודווקא למען החלוצים הצעירים, מצדה ה"שמאלי" של המפה הפוליטית, חיבר שירים כדוגמת "שיר העבודה והמלאכה", שנועד להיות המנון "הנוער העובד". הוא לא עשה כן כדי "להלך בין הטיפות", וכדי לשאת חן בעיני כל ה"יישוב" לפלגיו, אלא מתוך התלבטות כנה בין דרכים פוליטיות שונות. יותר מכול חרד מסכנת ההיפרדות לשבטים, כבימי המקרא, שעלולה להתחדש בימינו-אנו, עם ההתערות המחודשת בארץ, והנה, לא עברו אלא שישים-שבעים שנה מיום שביטא חשש זה, וכבר נתבטלה מדיניות "כור ההיתוך" ומיזוג הגלויות, ונתהוו בחברה הישראלית כמה וכמה שבטים, שאינם מתחתנים זה בזה, והפילוג הולך ומעמיק, הולך ומחריף.


מצד אחד, כל ימיו אחז ביאליק בגישה האחד-העמית, הגורסת שינויים אטיים ויסודיים, ולא מהפכות של בן לילה, מצד שני, הוא גם ראה את הישגיה הממשיים של הציונות המדינית, וראה שככלות הכול אי-אפשר לזלזל בהם. בסופו של דבר, למרות שנטה לכיוון האוולוציוני, האיטי והיסודי, (ולמרות שתמיד חשב שלא עשה די לטובת הכלל), באופן פראדוקסלי עשה ביאליק החילוני הר