ש"ש מולדר כמחדש וממשיך

עודכן ב: אוק 2

נסיון לשיבוצו ברצף הפואטי של תקופת ההשכלה

פורסם: דפים למחקר בספרות, כרך 3 (1985-6)


(English synopsis at the bottom of this page)



לחצו להורדת קובץ PDF מוכן להדפסה



(טקסט משוחזר מקבצים ישנים - יתכנו טעויות וחוסרים)




א. מולדר בראי הביקורת

חמישים שנה ויותר לפני ב גורדון את הפואימה "קוצו של יוד", שהיא היצירה המשכילית הנודעת ביותר בנושא מעמד האשה בישראל ובנושא המאבק שבין הקידמה לרגרסיה, בה בשולי ההשכלה העברית באירופה ובשלהי ההגמוניה של המרכז המערב אירופי שלה, הפואימה "ברוריה" מאת הסופר העברי-ההולנדי ש"ש מולדר (אמסטרדאם, תקפ"ה). היו שקישרו בין שתי היצירות (1), בעיקר משום ששתיהן מספרות את סיפור חייה הטראגי של אשה אצילה ומורמת-מעם, שנפלה קורבן לשרירות ליבם ולחוסר פשרנותם של גברים חסרי לב וקשי עורף. ואולם, דווקא הזיקה התימאטית בין שתי היצירות מחדדת ביתר שאת את ההבדלים העקרוניים שביניהן (הבדלים אלה יידונו כאן בהמשך). הקשר מולדר-יל"ג ראוי שייבחן בחינה מחודשת, בהקשרים פואטיים-ז'אנריים, ולא בהקשרים תימאטיים-אידאיים. נקודת המוצא הרעיונית, שממנה יצא יל"ג ב"קוצו של יוד" שונה לחלוטין מזו של מולדר, ומן הבחינה הזו אין מקום להשוואה בין שתי היצירות, אלא על דרך השלילה. לעומת זאת, יל"ג המשיך קווים פואטיים - מיבניים וריטוריים - שבהם היה מולדר פורץ דרך ומחדש, ולהיבט זה לא נתנה ההיסטוריוגראפיה של הספרות העברית את דעתה. אולי משום ש"ברוריה" היא יצירתו הגדולה היחידה של מולדר, ויתר פועלו הספרותי התמקד יבה עיונית ואגרונית, בצד קומץ שירים קצרים, לא ה יצירתו שתשובץ שיבוץ נכון ברצף הפואטי של תקופת ההשכלה. רוב הדיונים במולדר וביצירתו הם דיונים חטופים, בתוך סקירות הסטוריות רחבות, ו"ברוריה" נבחנה בתוך המסורות הז'אנריות והאידאיות הבלתי-מתאימות.


בדרך-כלל, מולדר נתפש בביקורת כמין גילוי יחידאי ויוצא דופן, "מחוץ לזרם", שהופעתו נועזה ומפתיעה, על רקע שירת הדור השכלתנית והאנמית. ח"נ שפירא (1939: 564 ראה ביצירה מעין "התנוססות קלה" של ריאליזם אמנותי, קודם זמנו. יהודה פרידלנדר(1981: 126-127 הטעים את החידוש הנועז, שבהפ גיבורי קדומים נערצים, העטויים בדרך-כלל הילה של גבורה וקדושה עילאית, לגיבורים בשר-ודם, הנקלעים לאינטריגה אירוטית. היצירה לדבריו מערערת על הסמכות הרבנית, ומטילה ספק בחוכמתו ובטוהרו המוסרי של המנהיג הדתי. לפיכך, פרידלנדר שיבצה בין יצירות סאטיריות מיליטאנטיות, שנועדו להטיל דופי ב"אמונת חכמים". לטענתו של דן מירון (1983: 172-173), מולדר הטיל שינויים ניכרים - תימאטיים ומיבניים - באפוס הוייזלי (התרכזותו בבעיות שמעוררת מלחמת המינים, השימוש שעשה בהקבלות המקראיות כנשק בויכוח ולא לשם קביעת הפרשה בתוך מ סיפורית מאזנת של היסטוריה קדושה, כבמסורת האפוס הוייזלי). ואף על פי שהוא מכנה את מולדר בשם "רץ מקדים", מירון בוחן את יצירתו בתוך דיון על האפוס הוייזלי המתנוון, ששימש למולדר כביכול נקודת מוצא לשינויים ולדפורמאציות.


ייחודו של מולדר צריך, להעי, להיבחן במסגרות הקשר שונות מאלה שהוארו עד כה. מולדר לא היה דמות יחידאית, שאינה קשורה בתופעות ספרותיות בנות זמנה ומקומה, אף לא דמות "פרובינציאלית", שמחמת ניתוקה הגיאוגראפי לא הגיעה אל מרכזי ההשכלה האחרים ולא השפיעה עליהם. מולדר היה משורר כשרוני ומחדש, שניזון מחד גיסא מתקדימים ספרותיים ידועים מן ההשכלה העברית בת הדורות שקדמו לו, ואין אלה, להעי, התקדימים שהוזכרו בהקשר למולדר ומן הצד השני השפיע על גדולי המשוררים שבאו אחריו, משוררי המרכז הוילנאי, שהכירוהו בזכות השתתפותו הקבועה ב"הכרמל" הוילנאי ובזכות חליפת-הבים שלו עם רש"י פין, שנתפרסמה ברבים (ראה נספח ב').


במה חידש מולדר ביחס לשירת זמנו ובמה המשיך את קודמיו? מולדר, בניגוד למקום שהועידה לו ההיסטוריוגראפיה העברית, לא השתייך אל המסורת הפואטית של האפוס המתנוון. בנקודה זו, הלך המחקר שבי אחר המיקום שהועיד לחובר ל"ברוריה", בהזכירו את מולדר ואת יצירתו בתוך דיון על האפוס הוייזלי המתנוון, בין זיסקינד רשקוב, גבריאל ברגר ומשה מנדלסון מהאמבורג ובין גבריאל פולק - כולם אפיגונים של וייזל, כותביהם של אפוסים דמויי "שירי תפארת". לחובר אומנם כינה את "ברוריה" בשם "פואימה", ולא בשם "אפוס", אך כאמור הזכיר את היצירה בתוך דיון על התמורות שחלו באפוס המשכילי, כנראה משום שהתקשה לסווג את מולדר (בשל היותו תופעה מינורית ויוצאת-דופן ולא תופעה מרכזית בתוך מסורת פואטית כלשהי ומאחר שמולדר היה קרוב קירבת זמן ומקום, כמו גם קירבת נפש, לגבריאל פולאק, מחבר האפוס "קיקיון ליונה" (אמסטרדאם, תרי"ג), כלל אותו לחובר באותו הדיון על האפוס המתנוון (לחובר: 1928, 137-136), באין לו מקום אחר, טוב ממנו, לשבץ את הפואימה המספרת את קורותיה של ברוריה, שבה בתקופת שקיעת המערב" (כך כינה לחובר את הידלדלותם של מרכזי ההשכלה באמסטרדאם ובברלין, עם התחזקות מרכזי ההשכלה במזרח אירופה).


יתר על כן, לחובר הטעים את הנושא התלמודי ביצירתו של מולדר, וזאת על רקע הנושאים המקראיים שבהם בחרו יתר המשוררים שבקהלם מנה את מולדר, מתוך שראה בבחירתו של נושא בתר-מקראי חידוש של מולדר ותמורה ביחס לשירת קודמיו(גם שפירא הדגיש את החידוש, הכרוך בבחירתו של נושא תלמודי). במקום אחר, תיאר לחובר את התפתחות השירה המשכיליתהליך דגנראטיבי ואת האפוס הוייזלי כז'אנר שבתחילת המאה ה-19 כבר הגיע למיצויו: תחילה פנו כותבי אפוסים אל גיבורי המקרא הגדולים (אברהם, משה, דוד, שמשון) משאזלו הגיבורים הראשיים, פנו כותבי אפוסים אל הדמויות המקראיות המישניות (אליהו, אלישע, דניאל, גדעון, יפתח, יהושע ועוד). אחר כך, החלו משוררי ההשכלה כותבים פואימות על נושאים תלמודיים, כדוגמת הפואימה "עדים נאמנים או חולדה ובור" של אליהו מרדכי ורבל(2). ההולך לשיטתו של לחובר ומקבל את הנחותיו הגלויות והמובלעות ביחס לספיחיו של האפוס הוייזלי, עלול בטעות לראות את בחירת הנושא התלמודי אצל מולדר כבחירה מאולצת, לאחר שנתמצו האפשרויות בתחומי השירה המקראית, בחינת "כשאין אתרוג מברכין על הבולבוס".


ברי שתפישה זו אינה מתאימה להבנת מולדר ויצירתו כל עיקר והיא תובעת רביזיה יסודית: ראשית, הניסיון לקבוע את מקומו של מולדר בתוך מסורת האפוס המשכילי אינו ניסיון מדייק ואפילו חוטא לאמת. המסורת הספרותית שאליה משתי הפואימה "ברוריה" היא מסורת הדראמה הניאוקלאסית, הצרפתית והגרמנית, שמולדר הכיר במקור ואף דרך תיווכם של סופרי ההשכלה העברית באמסטרדאם. הפואימה "ברוריה" היא, למעשה, גירסה בשיר לקונפליקטים דראמאטיים ולקטעי שיח, המוכרים מכמה ממחזותיו של ראסין (עתליה, אסתר, פדרה, ברניקה), ואין נביעתה מן השירה האפית, המגוללת את האירועים מתוך ריחוק. דוד פראנקו מינדיז, מורו של מולדר, תירגם כידוע את מחזהו של ראסין 'עתליה', בשם 'גמול עתליה', ומולדר הושפע במידה רבה מעיצובו של מינדיז את הקונפליקטים הראסיניים ושיכלל את הישגיו בתחום הדיאלוג הדראמאטי. כמו במחזותיו של ראסין, לפנינו יצירה דראמאטית, שבמרכזה דמות נשית, השרויה בקונפליקט עז וההשגחה העליונה מסתירה ממנה את פניה ואינה מסייעת לה להכריע נכונה בין הכוחות המנוגדים. כמו אסתר של ראסין, ברוריה מכירה בערכה של האשה ומעלה אותו על נס בויכוח רם עם בעלה. כמו במחזהו של ראסין "ברניקה", שבו נקרע טיטוס בין יצרו הגועש ואהבתו לברניקה לבין חובותיו כלפי הממלכה, גם כאן מוצג במרכז הקונפליקט שבין יצר וחובה (אף שהכרעתו של טיטוס למען החובה היא שממוטטת את ברניקה ומביאה לקיצה). במיוחד מגלה הפואימה של מולדר זיקה ל"פדרה" בגירסתו של ראסין. כמו פדרה, ברוריה שבויה באהבה אסורה לעלם צעיר, תלמידו-בנו של בעלה (היא אף מכנה אותו "ברי" בני), אהבה שנתפשת לא רק כבגידה וכניאוף, אלא כמעט כגילוי עריות (והרי גם פדרה אינה אימו של היפוליטוס ממש, כי אם רק אימו החורגת, אשת אביו, ובכל זאת תשוקתה נתפשת כגילוי עריות). גם כאן, תשוקתה של ברוריה אל בנו הרוחני של בעלה ונכונותה לחלוק עימו את יצועה נתפשת כחטא בעל ממדים קוסמיים אדירים, כחטאה של פדרה - חטא שאין ממנו מפלט ומוצא אלא במוות. החטא ועונשו הרעישו שמים וארץ ותהודתו נודעה בעליונים ובתחתונים, וכל "דרי מעל" וכל "שוכני מטה" גזרו פה אחד, שרבי מאיר לא צדק במשפטו (התפישה לפיה יש מע של "קורספונדנציות" התאמות בין המיקרוקוסמוס והמאקרוקוסמוס אופיינית לתמונת העולם הקלאסית ורווחת בספרות הניאוקלאסית בכל סוגיה):


מצוקי ארץ רופפו פור התפוררו

וסערה גדולה נשמעת

כל דרי מעל אז אמר גזרו

וכל שכני מטה כמהם אמרו:

אנשים ונשים קלי דעת.


כמו ב"פדרה" של ראסין, חשיפת האהבה האסורה מביאה להתאבדותה של אשתו בסערת נפש. האשה נקרעת בין החובה לבין היצר, ובגבור היצר על ההיגיון ועל החובה באה גם הקאטאסטרופה הבלתי נמנעת. כמו ברוב מחזותיו של ראסין נוהגת הגיבורה עד לרגע הנפילה לפי כל כללי ה-BIENSEANCE, לפי כל כללי הדקורום המקובלים, שבהם מחוייבת אשה מורמת מעם (גם אם בעלה רואה בה אשה סוררת, הראויה לאילוף ואצילותה הטבעית היא גם המחישה את קיצה, כבטראגדיות רבות, מן התקופה הקלאסית ואחריה.


נצחונם של היצרים על התבונה ב"ברוריה" אין בו משום עדות להילכי רוח רומאנטיים, שפיעמו ב