בונים וגרונים, קלמן וזלמן

על מקורם המפתיע של שמות שרווחו בעבר בקהילות אשכנז

.

רוב השמות הפרטיים היהודיים שהיו נהוגים במזרח אירופה ובמרכזה –   שמות כגון "געצל" ו"שמערל", "בונים" ו"גרונים", "זלמן" ו"קלמן"  –  נמחו זה מכבר מתחת לשָׁמינו, ובארץ רק ברחובות בני-ברק והשכונות החרדיות של ירושלים ניתן עדיין לפגוש בהם לפעמים.

אולם, מתברר שכיום גם בחוגי החרדים  מעדיפים בדרך-כלל להמיר את השמות הגלותיים שהיו נהוגים בדורות עבָרוּ, בשמות עבריים "רגילים": בשמותיהם של אבות האומה, או  בשמות מקראיים אחרים,  כגון: "שמעון", "יוסף", "בנימין", "משה", "אהרן", "שאול", "דוד", "שלמה", "יחזקאל", וכדומה. לבנות נהוג לתת  את שמות האימהות  וכן אחדים מהשמות המקראיים  המקובלים: "חוה" ["חיה"], "יוכבד", "שפרה", "מרים", "בתיה", "ציפורה", "חנה", "דבורה",  "אסתר", וכדומה).  נפוצים הם גם השמות האירופיים שנתקלו לפני דורות לאחר שניתרגמו מגרמנית או מיידיש מגורמנת: "טובה", "יפה", "ברכה", "נחמה",  "מלכה", ועוד (בשנים האחרונות נוספו שמות מודרניים יותר). ה"חרדים" אף אוהבים לתת ליילוד שם כפול, האחד בעברית והשני בלשון יידיש, כגון  "אפרים-פישל" או "יהודה-לייבּ"; ולבנות:"ציפורה-פייגה" או "יונה-טויבה", וכדומה.

יוצא אפוא שכיום אנו נפגשים בצללי-העבר של השמות הגלותיים שמילאו פעם את "רחוב היהודים" במזרח אירופה  רק באותן חטיבות מן הספרות היהודית-העברית שעדיין נקראות ונלמדות בתכנית הלימודים. אצל שלום עליכם אנו פוגשים את מנחם-מנד'ל, מוט'ל בן פייסי, סנדר ושלמ'קה. אצל  מנדלי מוכר-ספרים נקרים בדרכנו דמויות כמו אלתר,  פישק'ע, מנדל'ה,   הירש'ל, יוד'ל, ועוד. בספרו "בעמק הבכא" כלול קטע קריקטורי המתאר את  התלבטותם של הורים יהודיים בעת מתן שם לרך הנולד:

אלא בדבר אחד זה בלבד נתחבטו הוריו בשעת לידתו והיה קשה להם מאד: ריבונו של עולם, מה שם נקרא ליציר כפיך זה? כל השמות במשפחה הרי כבר נטלו הבנים, שקפצו ונולדו לפניו. בשארי־בשר הקרובים התחילו וברחוקים גמרו, ושני קרובים נעשו שותפים בשמות כל אחד מצאצאיהם. האב מצדו בא באחד המתים ממשפחתו, והאם מצדה באה בשם קרובה המת ממשפחתה – כך נמנו וגמרו שניהם – והילד נקרא בשני שמות. שני מתים נזדווגו יחד, ומזיווגם זה היה עולה להם: חסקיל־בנציון, ליפא־טודרוס, דבוסי־קרייני, פסח־זליג, ציפא־סוסי, סטיסי־הינדא, קרפיל־פייבוש, חנא־למיל, שמעריל־איזיק, קיילא־ריקיל. ובשעת הדחק נתחלף זכר בנקבה ונקבה בזכר. הדוד חיים נעשה חיה, והדודה ברכה – ברוך, מן גרונא יצא גרונם ונחום היה נחמה. וכך היו המתים הולכים ובאים שניים-שניים, עד שלבסוף קפדה באה עליהם – אוי, כלו הנשמות מן המשפחה ושמות עוד אינם! והנה יולדיו של זה חשבו עליו מחשבות ובקשו עצה – ולא מצאו כלום.

מתברר שבכל הגָלויות, גם  באותם מחוזות נידחים במזרח אירופה שבהם שמרו יהודים   את המצוות באדיקות רבה יותר מן המקובל בארצות המערב, הם לא הסתפקו בשמות הקלסיים, שנלקחו מהתנ"ך ומספרות חז"ל, אלא "ייהדו" שמות שהיו מקובלים בסביבתם הנכרית כדי להיטמע בסביבתם תוך שמירת יהדותם. כך, למשל, שם-המשפחה "פרץ" הנפוץ אצל יהודי צפון-אפריקה, שהוא גם שמו של י"ל פרץ, גדול סופרי יידיש שאבותיו הגיעו כנראה לפולין מצפון-אפריקה, דומה לשם הספרדי  Pérez שיש לו זיקה לשם הנוצרי "פטרוס", הלא הוא שמעון בן-יוחנן, משליחיו של ישו. שמות דו-תכליתיים ודו-לשוניים  – כדוגמת "פרץ" –  "Pérez" –  שפניהם פני יאנוס, הֵקֵלו על יהודי התפוצות בעת משא-ומתן  עם שכניהם ה"גויים".

ודוגמה נוספת: בעיראק רווח השם הפרטי "מנצור"-"מנסור" (בערבית: منصور).  פירוש השם הוא:  "הנוצֵר" (או "השומר והמֵגן"    שבכוחו להכניע בעזרת האל את האויבים ולנצחם).  לשם זה נלווה לפעמים שם המשפחה "מנסאווי" הוא שם משפחה ערבי מוסלמי, שנגזר כנראה מן השם "מנסור" ופירושו גם הוא: "מנצח בעזרת האל". ייתכן שמן השמות הללו – "מנסור" ומנסאווי" –  נובעת תפוצתו הרבה של של השם "מנשה" בקרב יהודי בבל. השם "מנשה" אמנם אינו דומה במשמעיו לשמות הערביים שנזכרו לעיל, אך הוא  דומה להם מן הבחינה הפונטית. בצאתם אל "שוּק החיים" השתמשו יהודים אלה תכופות בשמם הערבי, כשם שיהודי האימפריה האוטרו-הונגרית שנקראו "אפרים" השתמשו בשמות "Franz" (תצורה של השם Francis שמקורו בפרנציסקוס הקדוש)   ו"Fritz" (צורת ההקטנה של השם הגרמני Friedrich). לכאורה, השמות הלועזיים הללו, שעניינם חופש ושלום, אינם קשורים בשם "אפרים" אלא מן הבחינה הפונטית, אך "פרידריך" הוא שם אופייני לאצולה הגרמנית, ובעברית התואר "אפרתי" מאפיין איש חשוב, מיוחס ואציל (לפי הערך "אפרתי" במילון בן-יהודה הנגיש ב"פרויקט בן-יהודה").

למען האמת, כבר בספרות הבתר-מקראית יש דוגמאות רבות של שמות המצביעים על קִרבה אטימולוגית או פונטית לשמות הנהוגים אצל אומות העולם. שמות אלה העידו על סימני התייוונות ועל התבוללות-למחצה בתרבות נֵכר. שמות יווניים נעשו שמות  מקובלים בתקופה ההלניסטית לאחר המאה השלישית לפני הספירה, בתקופה שבָּהּ אישים חשובים מבני העם התחילו לסגל לעצמם מנהגים יווניים (כגון יוחנן הורקנוס, אלכסנדר ינאי, יהודה אריסטובולוס  ועוד). כאמור, המרתם של שמות עבריים בשמות בעלי צליל דומה לשמות המקובלים בשפות הסביבה הנָכרית איפשרו ליהודי התפוצות לשַׁמר את המסורת היהודית ובה-בעת גם להשתלב בחיי המסחר והמדע הכלליים, כמאמר יהודה-ליב גורדון, גדול משוררי ההשכלה: "הֱיֵה אָדָם בְּצֵאתְךָ וִיהוּדִי בְּאָהֳלֶךָ". הצהרה זו שיל"ג שילבהּ בשירו "הקיצה עמי" הייתה לסיסמתה של תנועת ההשכלה העברית כולה.

שמות שיש להם זיקה לעולם הנָכרי נמצאו אפילו אצל קהילות ויחידים שדקדקו במצוות ושמרו על קלה כחמורה. להלן ניתן דוגמאות אחדות מתוך רשימה ארוכה של שמות שנתגלגלו ממקורות זרים, אפילו כנסייתיים, ורווחו בקהילות אשכנז במשך מאות בשנים. ספק אם נושאיהם של שמות אלה נתנו את דעתם לגלגולים שעברו על שמותיהם בטרם נתקבעו באירופה בהגייתם הגלותית, שהעניקה להם צביון יהודי והשכיחו את מקורם הזר. בגלגולם החדש  נושאיהם של שמות אלה ראו בהם שמות נולדו בלשון יידיש, ולא ידעו שלא אחת ניתן להם שם נוצרי מובהק. לפעמים נדד שם מלימודי הגמרא ב"ישיבה" אל הכנסייה, וחזר אל עם-ישראל בגירסה שונה, בין-לאומית. כך למשל השם הנכרי "לזרוס",  שמו של האיש שישו הקימוֹ מן המתים (הבשורה על-שם יוחנן א, א-מד),  נולד מן השם העברי "אלעָזָר", התפשט ברחבי העולם וחזר ל"רחוב היהודים" בגירסה חדשה: "לָזאר"  (כשמו של "הדוד לזאר", למשל,  גיבור ספרו של יעקב שבתאי "זכרון דברים").

לשם הדגמה בחרתי כאן בשמות אחדים,  שעברו "גלגול המחילות" מעניין ומורכב, מתוך רשימה ארוכה המלמדת על נדודיהם  של השמות היהודיים בכאלף שנות  קיומה הקטוע והרעוע של יהדות אשכנז:

•  השם "בונם" (או "בונים"): שם גלותי זה, הנתפס כיום כשם שמקורו בלשון יִידיש,  הוא למעשה שם צרפתי שנולד  בקהילות שו"ם, ערש תרבותם של יהודי אשכנז במאות ה-11 וה-12. באיזור זה שעל גדות הריין התמזגו התרבות הגרמנית והצרפתית זו בזו, והשם היהודי "בונם"  נתגלגל מן השם הצרפתי bonhomme  ( = "איש טוב", או "בן טובים") והתאזרח אצל יהודי פולין ורוסיה (כעיקר כשם שֵׁני – middlename), כבשמות "שמחה-בונים" או "יחיאל-בונים".  לא רק על היהודים השפיע שם זה, שהופיע בין השאר במחזהו של מולייר "הג'נטלמנים הבורגנים" (1670). הוא  הגיע בווריאציות שונות באמצעות ההוגנוטים מצרפת לבלגיה ולאנגליה, וממנו נולד גם השם האנגלי "Bonham"  (כשמה של חֶברה אנגלית נודעת ויוקרתית של מכירות פומביות שנוסדה לפני כעשרה דורות).  בקהילות ישראל רווח במקביל  לשם "בונים" גם השם  "גוטמן" ("איש טוב"), ששימש גם כשם פרטי  (כשם גוטמן רבינוביץ, שהיה מנכ"ל "מעריב", למשל). כאמור, יהודי מזרח אירופה הוסיפו תכופות את השם "בונים" לשם "שמחה". זיווּג השמות הזה נולד בפולין, ברוסיה ובאוקראינה, ויש לו כמה הסברים, לרבות דרשות שאין לדעת אם יש להן אחיזה כלשהי במציאוּת.  אתרי שמות – בארץ ובעולם –   מסבירים שצמד השמות התפשט בעקבות שמו של רבי שמחה-בּוּנים מפשיסחה (1765 – 1827), שנולד אמנם בעיירה קטנה בקרבת  לודז', אך נעשה אדמו"ר חשוב וידוע בכל מזרח אירופה  בסוף המאה השמונה-עשרה ותחילת המאה התשע-עשרה. הדרשנים טוענים שהצימוד  של "בונים" ו"שמחה" בא בעקבות קריאת הפסוק  "אֵם הַבָּנִים שְׂמֵחָה" (תהלים קיג, ט) בהגייה אשכנזית. דרשנים  אחרים טוענים שמקור השם "בונם" (או "בונים") הוא בשם "בנימין", אבל מאחר ששמו של "בנימין" כרוך בצער ובמכאוב ("בֶּן-אוֹנִי"),  הוחלט להוסיף לשם "בנימין" את השם "שמחה'", לשם איזון ותיקון. לפי דרשה אחרת, הוסיפו את  השם "בונים" לשם "שמחה" כדי למנוע בלבול מגדרי, שהרי השם "שמחה"  (כמו השם "יונה") משמש גם כשם נשי.  חברו הטוב של נתן אלתרמן, הבמאי שמואל בונים,  קרא לאוטוביוגרפיה המאוירת שלו בשם השנון "כאן בונים" (1994). בכותרת נמצא משחק-מילים ייחודי המנתר בין החולם לשורוק, ואגב כך "מתכתב" עם הנוסח הרגיל וחסר-הייחוד הרשום על שלטים של קבלני-בניין.

•  השם "פייבוש" (או "פייבל"): את סיפורו של השם "פייבוש" סיפר י"ל גורדון במוֹ-קולמוסו בהערות שהוסיף למהדורת תרמ"ד של כל שיריו. בשירו "קוצו של יוד" תיאר יל"ג את בת-העשירים בת-שׁוּעַ, ששמהּ מעיד עליה שהיא בת שועים ונגידים. משפחתה מתגוררת בעיר אַיָּלוֹן (אָנַגרם של וילנא), עיר הולדתו של גורדון,  אך בעיר זו, שהייתה מרכז תורני ראשון במעלה ("ירושלים דליטא"),  השמש עמדה מלכת, על בסיס הפסוק  "שֶׁמֶשׁ בְּגִבְעוֹן דּוֹם וְיָרֵחַ בְּעֵמֶק אַיָּלוֹן" (יהושע י, יב). וכל כך למה? משום שרבניה ופרנסיה החשוכים, הדואגים לעצמם ולא לצאן מרעיתם,  אינם נותנים בה דריסת-רגל לנאורוּת ולקִּדמה. למגינת-לִבָּהּ ומבלי שישאלו את פיה,  מחתנים את בת-שוע עם העילוי הלל בן עבדון מן  הכפר פרעתון, שאינו מבין דבר בהוויות העולם, ולאחר זמן לא רב הוא נוטש את משפחתו ומשאיר את אשתו בעגינותה. אמנם בטרם יצא בנמל ליברפול באנייה המפליגה מערבה, אל "העולם החדש", הוא הפקיד גט ביד שליח, אך הרב דמתא, ופסי הכֻּזרי (אנגרם של השם "יוסף זכריה", שם הרב בעירו של יל"ג) פוסל אותו בגלל קוצו של יו"ד. והנה מגיע לאַיָּלוֹן גבר משכיל, עדין-נפש ובְרוּך כשרונות,  "פאַבּי" שמו, קיצורו של השם "פַבּיאַן" הבא  שנשלח כדי לפַקח על הנחת מסילת הברזל בשולי העיר אַיָּלון (שמו הקודם  – "פייבוש" – אינו אלא גִרסה יהודית-גלותית של  השם היווני "פֶבּוּס אפולו" [Phoebus Apollo] = אֵל האור והשמש). פאַבּי המשכיל, נציגהּ המובהק של תקופת הנאורוּת, רוצה לשאת את בת-שוע העגונה לאישה, אך הרב דמתא, ופסי הכֻּזרי, מציב קשיים  שבעטיים לא יוכל פאבי לפרושׂ על בת-שוע את חסותו ולהושיעהּ (יתר על כן, כל המִמסד הדתי ובני הקהילה עתידים להוציא את דיבָּתָהּ רעה ולהציגהּ כאשת-איש שאינה שומרת אֱמוּנים לבעלה). גם פאבּי הטוב והמיטיב, בונה המסילה הנאור, לא יינצל אפוא  מן הלשונות הרָעוֹת של בני העיר הקטנה והחשוכה. ברוב קרתנותם, תושָׁבי אַיָּלוֹן ישבּשוּ מעתה את שמו לאות זִלזול וקנטוּר, וייקרא שמו מאחורי גבו – "וַי-בִּיש" (במקום "פַיבִיש"). פאבּי, נציגהּ ומפיץ רעיונותיה של תנועת ההשכלה, לא יצליח אפוא למצוא נתיבים אל רועי העֵדה. הוא ייאלץ להרים את ידיו לאות כניעה, לעזוב את אַיָּלוֹן הנידחת ולחזור לעיר הממלכה. העיר הקטנה ויושביה ימשיכו לחיות את חייהם כמקודם, אפופי חשכה וצלמוות. לפנינו אלגוריה לאומית החושפת את "הפגם הגנטי" הלאומי הגורם לעם ישראל חורבן אחר חורבן בגלל דבֵקוּת אָנומלית באות המתה. בת-שוע כמעט שנגאלה מעליבותה בזכות פאַבּי שניסה להביא לאַיָּלוֹן החשוכה, המוארת באור ירח חיוור וסהרורי, את אור שִׁמשהּ של ההשכלה. ואולם,  הקנאות הרבנית, המוכנה להרוג ולהיהרג על קוצו של יו"ד,  "ניצחה" את נושאי דגלה של הנורמליזציה, והביאה לחורבנם של בת-שוע וילדיה. הקנאות הדתית היא שורש פּוֹרֶה רֹאש ולַענָה, רומז כאן יל"ג מאחורי הקלעים, תוך שהוא קורא במרומז למרוד ברבנים ולצאת למלחמת תרבות –  ל-Kulturkampf  בנוסח מלחמתו של ביסמרק בכמורה הקתולית שהרסה את חיי העם בחומרותיה. עגנון, בבואו לתאר את תהליך ההתנוונות של לימוד התורה, נזכר ביצירתו של יל"ג (עמד בבסיס סיפורו "והיה העקוב למישור),   הכניס לסיפורו הנפלא "שני תלמידי חכמים שהיו בעירנו"   קטע קריקטורי שאינו משאיר ספק באשר למקורו היל"גי. לאחר שתיאר עגנון איך סירב גיבור הסיפור, ר' שלמה, למַנות את ר' פישל התקיף לדיין, הוסיף ותיאר איך ר' פישל החל לשנוא את ר' שלמה ולהוציא את דיבתו רעה. ר' פישל, לאחר שהתאלמן מאשת נעוריו, התחתן עם אישה ממשפחת הפייבושים שהשתלטה על כל עמדות המפתח בעיר, ולא השלים עם סירובו של ר' שלמה להעניק לו משרה המזמנת לבעליה כסף וכבוד:

• 
  

זו משפחת הפייבושים שנקראה על שם הנגיד ר' אורי וייביש הפרנס, שהיה מנַהג את העיר בתקיפות, וכל יוצאי חלציו דבקו במידותיו והחזיקו בידיהם את העיר. ראש הקהל ר' פייבוש הגדול ממשפחת הפייבושים היה. סופר הקהל ר' פייבוש הקטן בן אחותו היה. ר' פייבושיל הזקֵן גבאי של חברה קדישא היה. פייבוש הצרוד המשגיח על בית המטבחיים ממשפחת הפייבושים היה. פייבוש המכוּנה פאבּיוס ממונה היה על פנקס הנולדים והמתים. פאבּיוס שהכל קורין לו פייבקי, וכן פייבקי שקורא לעצמו פֶעבּוּס בידיהם היה הטרעפיק וסניפיו. בית עשיית השֵׁכָר  חכור היה בידי בעל אחותו של ר' פייבוש הגדול. שדותיו של רוזן העיר מחוכרות היו בידי חמיו של בעל אחותו של ר' פייבוש הגדול [...] הקיצור, לא היה מינוי של כבוד או של ממון שלא היה בידי משפחת בית פייבוש (עמ' 39 - 40).

ב"קוצו של יוד" של יל"ג, פאבי-פייבוש, המשכיל המכובד, מאבד את מעמדו ב"רחוב היהודים", ומתנגדיו מסרסים את שמו ל"וַי-בִּיש". אצל עגנון, לעומת זאת, לפנינו תהליך הפוך: אבות המשפחה הם הוַוייבִּישים, הפשוטים והנִקלים, אך בניהם העטו עליהם ציפוי דק של השכלה מדומה לאחר שעברו תהליך שטחי של רוּסיפיקציה. עכשיו, רמז עגנון בסיפורו הנ"ל, הם נוטלים לעצמם שמות אירופיים נָכריים הרומזים לתחומי האור והנאורוּת, כמו "פֶבּוּס" ו"פַבִּיאן", אך השמש לעולם לא תשפוך  את אורהּ על מעשיהם החשוכים. במעבר מהגולה לארץ, נקראו "צברים" רבים (כדי להנציח את שמו של הסב הגלותי שנפטר, או נספה בשואה) בשם "אורי", "אוריאל", "יאיר", וכדומה. נכדותיהם  של "פייבוש" ו"פייבל" נקראו בישראל "אורה", "ליאורה", "אורית", וכדומה. אצל שומרי "שְׁלוּמֵי אֱמוּנֵי יִשְׂרָאֵל" שמרו לא פעם על שני השמות גם יחד כגון בשם "רבי שמואל בר אורי שרגא פייבוש מפיורדא, מחכמי פולין,  או בשם "הרב אורי פייבוש המבורגר", שהיה  רַבָּהּ הראשי של בריטניה, או "הגאון הרב אורי שרגא פייבוש טויבש אב"ד יאסי", ועוד. כל אחד מהפלגים המנוגדים רצו אפוא לקבל מונופול על האור: המשכילים ראו בשם היווני "פייבוש" (Phoebus)    אות להתקרבות אל אומות העולם הנאורות. היהודים האדוקים ראו בשם זה  אות של "אור התורה". "פייבוש" (או "פייבל", שהפך ל-Philip אצל יהודים שהיגרו לאנגליה ולאמריקה) הוא אפוא שם קונטרנימי (מלשון contranym), המבטא דבר והיפוכו: את החילוּן חסר הגבולות והמגבלות, מחד גיסא, ואת "שמירת החומות" של האדיקות הדתית, מאידך גיסא.

• השם "שרגא": בשולי הדברים שהובאו כאן על  השמות "פייבוש" ו"פייבל",  מן הראוי להזכיר ששמות אלה  נכרכים לא פעם בשם "שרגא", שפירושו "נר" בארמית. השם "שרגא" היה מקובל בקהילות ישראל שממזרח וממערב. כך, למשל, על המנהיג היהודי הפרסי, בן המאה ה-18,  הרב מולא אור שרגא, סיפרו כי  נהג להניח נר בוער על שולחנו ומעליו סיר נחושת, כדי שבעת הצורך יעיר אותו חום הסיר מנמנום, ולא יניח לו להתבטל מתלמוד תורה. בקהילות אשכנז רווח צמד השמות "שרגא-פייבל", כגון בשמו של הרב שרגא-פייבל מנדלוביץ (1886 – 1948), מן הבולטים שבמנהיגי העדה החרדית בניו-יורק  (רבנים ואנשי שם רבים נשאו את צמד השמות הזה במרוצת הדורות האחרונים, ותקצר היריעה לאזכרם). המילה הארמית "שרגא" כלולה באגדה הכלולה במסכת חולין, בדבר שני המאורות הגדולים שנבראו בגודל זהה. ביקש הקב"ה מהלבנה שתמעט את גודלה ואת כוחה, וכשהשמיעה הלבנה דברי מחאה ועלבון,  אמר לה הקב"ה כדי לפייסה: "לכי ומשול ביום ובלילה, שתאירי לא רק בלילה אלא גם ביום, כשהשמש מאירה. אמרה ליה [לו]: מאי רבותיה [מה גדולתו] של דבר זה? דשרגא בטיהרא מאי אהני?" [שנר בצהרים מה מועיל]?" (לפי ביאור שטיינזלץ על חולין ס׳ ב). בעקבות מדרש זה  נעשה הביטוי "שְׁרָגָא בְּטִהרָא מַאי אַהנֵי?"  ("הנר בצוהריים מה יועיל?") לביטוי של תמיהה על שימוש בדבר שלא לצורך או שלא בזמַנו. והנה, לקסיקונים של אטימולוגיה חושפים זיקה בין השם הארמי "שרגא" לבין השם הלועזי "Sergei" ( Сергей ברוסית), שיש לו תצורות שונות בעשרות לשונות ( Serge בצרפתית, Sargent  באנגלית, Sargis  בתורכית, Sergiu      ברומנית,  Seryios ביווונית, ועוד). שם לועזי זה, המנציח את סרגיוס הקדוש מן המיתולוגיה הרומית, פירושו: משרת, שומר, מֵגֵן. האם יש קשר בין המשמעות הארמית של השם "שרגא" ("נר") וזו הלטינית של השם "סרגיי" (משרת) לעובדה שלנר הראשון על החנוכייה קוראים "שַׁמָּשׁ"? למען האמת, לא מצאתי שום ראָיה התומכת באפשרות כזו, ועל-כן הקשר בין "שרגא" ל"סרגיי" נותר בבחינת חידה בלתי-פתורה.       

• השם "גרונים": את השם "רבי גרונָם", פרי המצאתו,  נתן ביאליק, לדמותו הנלהבת של הנואם והעסקן, גיבור יצירתו "התרנגולים והשועל" (1918) שנכתבה לילדים ולנוער במתכונת של מקאמה. מעשייה מחורזת זו מתבססת בקוויה הכלליים על  משל מימי הביניים – "תרנגול ותרנגולת" –  מתוך הספר משלי שועלים של  ר' ברכיה בן נטרונאי הנקדן, איש נורמנדיה, וביאליק התאים את העלילה לנסיבות המודרניות של זמנו. ר' ברכיה, שחי בצרפת בסוף המאה הי"ב ובראשית המאה הי"ג, ועשה זמן מה גם באנגליה, שם נודע בעיר אוקספורד בשם Benedictus le puncteur  (שמו בתצורה צרפתית). הוא שלט במבחר שפות וספרויות זרות, והיה ממפיצי ההשכלה בדורותיו. ביאליק העניק לתרנגול שם הרומז לא רק למנהיג כריזמטי היודע להשמיע בגרונו את מה שמאזיניו היו בוחרים להשמיע בגרונם, אילו היו להם כשרונות רטוריים (והשווּ לפסוק "רוֹמְמוֹת אֵל בִּגְרוֹנָם וְחֶרֶב פִּיפִיּוֹת בְּיָדָם";   תהלים  קמט, ו). השם "גרונָם" רומז גם לשם  הגלותי "גרונים", סירוסו של השם הלטיני "הרונימוס".  שם זה נקשר למקַמה שלפנינו בדרכים אחדות: ראשית, השם "הרונימוס" הוא שמו של אחד מאבות הכנסיה, בעליו של  מפעל הווּלגטה ומי שנחשב עד היום פטרונם של המתרגמים. שם זה התאים להפליא ליצירה כמו "התרנגולים והשועל" שעיבדה את אחד ממשליו של ר' ברכיה הנקדן, שתרגם את משלי אזופוס מיוונית ומערבית לאנגלית, ויש אומרים שיצירתו השפיעה על מארי דה פראנס  (Marie de France), המשוררת והמתרגמת הראשונה באנגליה, שנולדה והתחנכה אמנם בנורמנדיה שבצרפת, אך בילתה את שנותיה הבוגרות בבית המלוכה האנגלי. שנית, "הרונימוס" הוא שמו של אחד המלומדים הנוצריים הקדומים, אשר ביחד עם בוניפציוס וקלונימוס איש אלכסנדריה ביססו תורה סתגפנית, שצידדה בצמחונות – באכילת זרעונים וגרעינים (שם המתאים ללהקת בעלי-כנף שיצאה לחפש ולמצוא זרעוני שיבולים). שנית, "הרונימוס" (Heron) הוא גם שמם של בעלי כנף ממשפחת העגורים, התָּרים בנדודיהם אחר זרעונים וגרגרים, ושמים פניהם מזרחה כמו להקת התרנגולים, היורדת מן הארץ כבתקופת ירידת מצרים, או עולה אליה, כבתקופת יציאת מצרים. משמעים אלה מתאימים באופן מיוחד למשל שלפנינו, העוסק בעדה של בעלי כנף התרה בדרך נדודיה אחר זרעונים, וכמעט נופלת טרף לשִני השועל. למרבה האירוניה, כל אחד מעדת התרנגולים הנושא "שיבולת שועל" עלול להיטרף על-ידי שועל (לשם "שיבולת שועל" מספר מקורות אפשריים. מקור אחד מצביע על חיבתם של שועלים להתחכך בצמח זה, ויש המוצאים דמיון בין  מראה השיבולת לבין זנב השועל, על-פי פירוש רש"י על פסחים לה א). הרעיון שטמן ביאליק במעשייה זו קשור ב"רעיון הכינוס" שלו: "בשעה זו", נאמר כאן בסמוי, בצאת העם לדרך הנדודים, בעת המעבר מן הגולה לארץ ישראל, מוטלת עליו המשימה לאסוף את כל קנייני הרוח שלו לדורותיהם ונדרשות לו גם פעולות של חתימה וגניזה כבימי בית שני. כאשר שיירה יוצאת למִדבר, אפילו אין מִדבר זה אלא "מִדבר העמים" המטפורי, עליה להקל על המשא ולקחת לדרך רק אותם מזונות מצומצמים אך משביעים שאינם מעלים עיפוש ועובש. גם במשל שלפנינו, כל תרנגול אינו נושא בפיו אלא שיבולת אחת, אך בשוב העדה כולה אל המקום שממנו יצאה לנדודיה, יהיה לה די בר באסמיה ובאמתחותיה כדי להתחיל את חייה מבראשית – לחדש ימיה כקדם. משל "התרנגולים והשועל" רומז כי על המנהיגים לעשות כל אשר לאל ידם  כדי להציל את העם ואת תרבותו משִני הזמן ומפגעי הדרך. ראינו, אם כן, איך ביאליק, בגאוניותו, ברא את השם "גרונָם" לא רק כדי להתאימו לנואם שגרונו הוא "כלי-עבודתו", אלא כדי לקשרוֹ לשם היהודי-הגלותי "גרונים" שהוא גלגולו של השם הלטיני "הרונימוס", שקישוריו הבין-טקסטואליים רבים ומורכבים לימים שימש שם זה את עגנון בפרק "רבי גרונם יקום פורקן" (מתוך "תמול שלשום"), שבּוֹ מוצגת דמותו של הנואם ר' גרונם.  את דמותו של הנואם הנלהב,  המדבר על הבצורת שפקדה את הארץ לקח אפוא עגנון ישירות מיצירתו של ביאליק "התרנגולים והשועל", שבָּהּ מתוארת שנת בצורת שבָּה מנהיג-העדה ר' גרונם נואם לפני מעריציו, התרנגולים שמוחאים לו מחיאות-כנף;  וקצר המצע מהשתרע.

• השם "קלמן": השם "קלמן" מקורו בשם "קָלונימוס" שנתגלגל מן היוונית העתיקה –  שילוב של המילים היווניות "Kalos"  (שפירושה "יפה") ו-"onyma" (שפירושה "שֵׁם"). כלומר, "קלונימוס" פירושו "שם יפה" או "שם טוב". זהו שם יהודי עתיק, שניתן במשך מאות שנים באיטליה ומשמעותו מקבילה לשמות העבריים "שם טוב" ו"טוביה". סיפורו של מיכה-יוסף ברדיצ'בסקי "קלונימוס ונעמי" נכלל שנים בתכנית הלימודים של בתי-הספר התיכוניים, ועל כן הוא ידוע יותר מסיפורים אחרים של  ברדיצ'בסקי (שלמרבה הצער אינם מוּכּרים די הצורך לקוראים במאה ה-21). סיפור זה, המגולל את קורותיה משפחה יהודית, שיד הגורל פגעה בה, כתוב בנוסח האֶפּיקה הטרגית האפלה של הנריך פון קלייסט, נוסח שבו משפט רודף משפט, ללא הרחבה ויתור. ראשיתו של סיפור זה בנישואי קטינים, כמנהגם של יהודים בדורות הקודמים, ובביקור שעורך המחותן ה"גביר" בבית משפחתו של קלונימוס, כדי לראות את "הבחור החתן" במו-עיניו. כשרונותיו של הנער והייחוס של משפחתו מסייעים לאבי הכלה להחליט בחיוב, חרף אי-התאמה בגובהו של החתן המיועד, ולקבוע את מועדו של טקס קריאת "התנאים" לצורך ההחלטה על  מועד החתונה  וקביעת ההתחייבויות הכספיות של המחותנים. מדוע השתמש מ"י ברדיצ'בסקי בשם העתיק "קלונימוס", ולא בשם המודרני יותר "קלמן"? ייתכן שהוא עשה כן, כי בזמנו עדיין השתמשו בשם ישן זה, ששובל אריסטוקרטי נגרר אחריו, כגון שמו של קלונימוס זאב ויסוצקי (1824 – 1904), הגביר העשיר והנדבן, איש חיבת-ציון והמייסד חברת התה  הנודעת. קלונימוס זאב ויסוצקי תמך גם בכתב-העת "השלח", שמעל דפיו התנהל פולמוס ידוע בין אחד-העם לברדיצ'בסקי. השם שידר יוקרה ומסורת בת דורות (המרד של קלונימוס, גיבורו של ברדיצ'בסקי, במסורת אבותיו ומשיכתו לספרי מדע חיצוניים נחשב  מרד פטלי נמהר בעיני החברה היהודית השמרנית, הקלועה עדיין בסבך של דעות קדומות, ועל כן אחריתו כה רעה ומרה). יש הקושרים את השם "קלמן" לא ל"קלונימוס", אלא רואים בו את גלגולו של השם הלטיני "קלמנס" או "קלמנט", המנציח  את  האפיפיור קלמנט הראשון, הידוע גם בשם St. Clement, הנחשב לאפיפיור האפוסטולי הראשון ("אפוסטולי" = מבוסס על דברי 12 השליחים). השם מלמד על רחמים, ולפיכך "קלמן" מקביל לשמות עבריים כמו "רחמים" ו"ירחמיאל", ותצורתו הנשית – "קלמנטין" – על השם המקראי הסמלי "רוחמה" (הושע א, ו).

  
  

*

קטגוריה מיוחדת בשלל צמדי-השמות הדו-לשוניים – עברית ויידיש – קובעים השמות המבוססים על ברכת יעקב לבניו בפרקים מ"ח –  מ"ט של ספר בראשית. כך, למשל, השם "יהודה-לייבּ", המכליא שם עברי בלועזי,  מקורו בצירוף המקראי "גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה" (שם מט, ט). השם "נפתלי-הרץ", המכליא אף הוא שם עברי בלועזי, מקורו בצירוף  "נַפְתָּלִי אַיָּלָה שְׁלֻחָה" (שם, שם, כא), שהרי הרץ-הירש (שפירושם "צבי") שייכים לשדה הסמנטי שעניינו איילות וצבאים. השם "בנימין-זאב" המכליא שני שמות עבריים, או השם המקביל "בנימין-וולף" מקורו בצירוף "בִּנְיָמִין זְאֵב יִטְרָף"  (שם, שם, כז). השם אפרים-פישל מבוסס על דברי יעקב:  "יָדַעְתִּי בְנִי יָדַעְתִּי גַּם הוּא יִהְיֶה לְּעָם וְגַם הוּא יִגְדָּל, וְאוּלָם אָחִיו הַקָּטֹן יִגְדַּל מִמֶּנּוּ וְזַרְעוֹ יִהְיֶה מְלֹא הַגּוֹיִם" ("פיש" הוא "דג", סמל הפריון, ומכאן הקשר בין השם לפסוק המקראי בבראשית מח, יט). בשם "נפתלי-הרץ" נערך שינוי מגדרי, ההופך את האיילה לצבי, ובשם "יששכר-בער" נערך שינוי מסוג אחר. בברכה המקורית נאמר: "יִשָּׂשכָר חֲמֹר גָּרֶם, רֹבֵץ בֵּין הַמִּשְׁפְּתָיִם" (בראשית מט, יד). מאחר שאיש לא יקרא לבנו על-שם חמור, הוחלף החמור ב"בער" שפירושו "דוב".

ואלה הן רק דוגמאות ספורות מני רבות לגלגוליהם של שמות בדרך הילוכם של בני-ישראל ממדינה למדינה ומיבשת ליבשת. הגלגול המפתיע ביותר הוא זה הנזכר בערך "שמות" בכרך ל"ב של האנציקלופדיה העברית, ולפיו השם הגלותי "שניאור-זלמן", כבשמו של המשורר זלמן שניאור או בשמו של הנשיא השלישי של מדינת ישראל, זלמן  שז"ר [שניאור-זלמן רובשוב],  נתגלגל ללשון יידיש דוקא מן השם התורכי "סניור סולימאן"... 

האחים זלמן וקלמן, שהגיעו מירושלים לתל-אביב הקטנה וקיבצו בה נדבות בין שנות העשרים לארבעים. על זלמן זה נכתב השיר הידוע "זלמן יש לו מכנסיים", שהנציח את השם זלמן בשפה העברית הישראלית עד ימינו אנו. תמונה מתוך 'ישראל נגלית לעין', מאלבום גבריאלה גלבע למברג.