הדוקטור וולטפרמד נעשה "פרופסור גמור"

במלאת מאה שנים להקמתה

הסָטִירה על מלומדי האוניברסיטה העברית

הפתיחה הרשמית של האוניברסיטה העברית בירושלים אירעה כידוע באביב 1925, באמפיתאטרון של הר הצופים, במעמד קהל גדול ובהשתתפות הרב הראשי אברהם- יצחק הכהן קוק, חיים ויצמן, הלורד בלפור, הנציב העליון לארץ ישראל סיר הרברט סמואל והמשורר חיים-נחמן ביאליק. אחד-העם, שברוח משנתו (שהתמקדה ברעיון "המרכז הרוחני") הוקמה האוניברסיטה העברית, לא הגיע לטקס מחמת בריאותו הלקויה, וביאליק שייצג אותו ואת השקפתו, אמר בנאומו את המשפט מרטיט-הלב: "כולם יודעים ומרגישים כי ברגע הזה הדליק ישראל על הר הצופים  את הנר הראשון לחנוכת חיי רוחו".

ביאליק הגיע ארצה במארס 1924, לאחר שהאיץ בכל חבריו הסופרים שישבו אז בגרמניה, לעזוב את ביתם מבעוד מועד ולעלות ארצה. כבר בשלב מוקדם זה של עליית התנועה הנאצית חזה ביאליק את הצפוי לגרמניה וליהודיה מידֶיהָ. עגנון הגיע באוקטובר 1924, לאחר שביאליק הפציר בו לעזוב את גרמניה, והוא עשה כן זמן-מה לאחר שביתו עלה באש ובני הבית כמעט שקיפחו את חייהם. כשנות דור לאחר עלייתו ארצה, זמן קצר לאחר הקמת המדינה, התחיל לפרסם פרקים מתוך הרומן "שירה" (הפרק הראשון התפרסם ב"לוח הארץ" לשנת תש"ט [ספטמבר 1948], עמ' 209 – 239); אך לדבריו הוא התחיל לחבר את הרומן בהתחלת שנות הארבעים כנרמז ממכתבו לקורצווייל (וראו בספרי "שירה חדשה", 2016, עמ' 256 – 258). ייתכן שעגנון ביקש ליצור את הרושם שהרומן נכתב ב-1940 כדי שקורצווייל לא יזהה זיקה כלשהי בין "שירה" לבין "דוקטור פאוסטוס" של תומס מאן (שהתפרסם בגרמנית ב-1947 ותרגומו העברי יצא לאור ב-1949). בשני הספרים – ספרו של תומס מאן וספרו של עגנון – הגיבור, איש הרוח, מדביק את עצמו במחלה קשה מאישה שפיתתה אותו ושאִתה התעלס פעם אחת בלבד, ואחר-כך נכרך אחריה בקשר פָטָלי עד עולם. באמצעות התִארוּך המוקדם של ספרו, ביקש עגנון כמדומה לרמוז לקורצווייל כי הוא קדם לתומס מאן, ולא הושפע ממנו. ייתכן שהוא ביקש לגרום לקוראיו ולמבקריו להאמין שרומן זה, שבמרכזו רומן אסור בין גבר נשוי לאישה פתיינית ודֶמונית, נכתב לפני התקופה שבָּהּ התחיל לשאת בעול תורה ומצווֹת.

בזמן חיבורו המתמשך של הרומן היה העולם כמרקחה, ואילו עגנון תיאר בספרו את ה-milieu האינטלקטואלי הירושלמי בעודו נהנה מחייו הבּוּרגניים, וכל כולו מין פרי בָּשל ומלא עסיס שסימני ריקבונו טרם נתגלעו לעין. מלומדי רחביה אוכלים את ארוחותיהם בזמן, מארחים את חבריהם לפי כללי האירוח האירופיים, יושבים בבתי-קפה ומעיינים בז'ורנלים היפים שמגיעים מגרמניה.

בעודו מגולל את סיפור חייו של מנפרד הרבּסט, מלומד שעלה מגרמניה בעלייה הרביעית, תיאר עגנון גם את בני חוגו של גיבורו – מלומדים יוצאי גרמניה, שהגיעו ברובם ארצה כעשור תמים אחריו, בעלייה החמישית, המכוּנה גם בשם "העלייה הגרמנית". בני-דמותם במציאוּת החוץ-ספרותית פיתחו את החוגים למדעי-הרוח באוניברסיטה העברית, וקבעו את דפוסי המחקר שלהם לדורות. רוּבּם התגוררו בתנאי רווחה (יחסית למקובל ביישוב) בשכונת רחביה הירושלמית, ויצרו לעצמם מובלעת קטנה של תרבות בורגנית מערב-אירופית, שלֵווה למראֶה, בלב הלֶוונט החם וההומה. החרם שהוּטל בגרמניה על אנשי אקדמיה יהודים, כמו גם קשיי הקליטה שלהם בארץ החדשה והזרה, ניתקו את המלומדים הללו מעמיתיהם בעולם. כך ספגו, הם ומחקריהם, מכה כפולה מִחוויית ההֲדרה וההגירה, ויצאו קירחים מכאן ומכאן.

עגנון בחר לתאר את הקבוצה האֶליטיסטית הזאת לא רק מצִדהּ הטרָגי – כקבוצת מלומדים שנעקרה ממולדתהּ, משפתהּ ומקרקע גידולהּ האקדמי – אלא גם מצִדהּ הקריקטורי, הקוֹמי והמגוּחך. הוא תיאר את הפרופסור ארנסט וולטפרמד ובני חוגו כפי שנתגלו לעיני בני היישוב או כפי שנתגלו לנגד עיניו שלו, כמי שהשתייך ולא השתייך ל-milieu שאותו תיאר בספרו. יחסו כלפי האינטלקטואלים ה"יֶקים" היה יחס של יהודי גליצאי חד-עין, המתבונן במציאוּת במבט אירוני, תוך שהוא שָׂם ללעג את הדייקנות היתֵרה של מַכָּריו משכונת רחביה ואת אי-ההבנה שלהם בהוויות העולם החדש שאליו נקלעו. למבטו האירוני כלפיהם נתלוותה גם ביקורת של יהודי שומר מצווֹֹת שחזר אל צוּר מחצבתו, ועתה הוא מתבונן בשיטות המחקר הנָכריות, נטולות הנשמה היהודית, של ביקורת המקרא ושל מדעי-היהדות ("Wissenschaft des Judentums"), שהביאו אִתם חבריו המלומדים מאוניברסיטאות ברלין, היידלברג ובון.

מדוע, החליט עגנון לתאר ברומן הארץ-ישראלי היחיד שלו במלואו, שכל כולו גדוש בנופי ארץ-ישראל המתחדשת ובנופיה האנושיים המתחדשים (אפילו ב"תמול שלשום" יש פרקים המתרחשים בגליציה ובדרך לארץ), דווקא את יוצאי גרמניה – את העלייה הרחוקה יותר מן הישראליוּת המתחדשת מִכל שאר העליות שהגיעו ארצה בתקופת היישוב? יוצאי גרמניה הן הגיעו ברוּבּם ארצה לאחר שחרב חדה הונחה על צווארם, ורבים מתוכם לא הגיעו ממניעים ציוֹניים. היו בהם שראו בארץ מקום מִקלט זמני, לא ניסו להכות בה שורש, לא התנדבו למפעלי ההתנדבות שסחפו את "בני היישוב", וחיכו בציפייה דרוכה לאותו רגע שבּוֹ יוכלו לחזור "הביתה". בדרך-כלל הם לא דמו כלל בחיצוניותם ובמנהגיהם ל"עולים חדשים" אחרים מכל תפוצות ישראל. הם אף לא השליכו עצמם מרצונם לתוך היוֹרָה הרותחת של "כור ההיתוך" ולא ניסו להידמות לבני היישוב, אף לא הצליחו (לעִתים אף לא ניסו) לשלוט בעברית המדוברת כראוי ולשַׁוֹות לדיבורם סגנון ארץ-ישראלי. חלק מעולי גרמניה ישבו במערב דורות אחדים, ותהום נפערה אפילו בינם לבין היהודים שהגיעו מן המזרח לגרמניה, שכּוּנו בפי ה"יֶקים" בשם המזלזל Ostjuden.

מעטים מיהודי גרמניה הגיעו בשנות העשרים של המאה העשרים, כמו מנפרד הרבּסט גיבורו של עגנון ולא רבים הצליחו למלט את כספם ואת מיטלטליהם כמוהו. אדרבה, רוב יהודי גרמניה שעלו בעלייה החמישית איבדו את נכסיהם ואת ממונם, ונאלצו למכור בארץ את דברי הערך שלהם בכל מחיר. הרומן "שירה" מראה את גורלו המר של יוליאן וֶלטפרֶמד – מין איוב מודרני – שבִּתו היחידה נפטרה, צריפו הדל, ובו הפסנתר המשובח שהביא מגרמניה, הוצף במי הגשמים וכל ספריו היקרים ניזוקו בשיטפון (310). הרומן מראה איך ספרים נדירים – כגון מהדורה ראשונה של "הולדת הטרגדיה" של ניטשה הנחשבים בגרמניה פריטי אספנות יִקרי מציאוּת – מתגלגלים בירושלים בשוּק באין דורש ונמכרים בכל מחיר (136). כותרת ספרו של פרידריך ניטשה מנותקת אמנם לכאורה מכל הֶקשר אקטואלי, אך אִזכּוּרה בתוך הרומן העגנוני גורם לה שתזכיר לקוראיו טרגדיות שמצויות בין דפיו: את הטרגדיה של פליטים כמו יוליאן ולטפרמד ואניטה בריק; את הטרָגדיה של כל עולי גרמניה שנזרקו מביתם והושלכו אל "המִדבּר".

בני הארץ כלל לא נתנו דעתם לטרָגדיית העקירה ו"הגירוש מגן העדן" שטִלטלה את חייהם של עולי גרמניה. הם התבדחו לא במעט על חשבון מִבטאם הגרמני האופייני ולבושם הזָר והמוזר, אף לִגלגו על אי-התמצאותם בכללים ובמנהגים המקובלים במקום החדש שאליו נזרקו על כורחם. המלומדים ה"יֶקים", מצִדם, התבוננו בבני הארץ כבגידולי פרע, ולא ניסו להתערות בקִרבּם. עגנון יליד גליציה, שעמד בתווך בין "מזרח" ל"מערב", לִגלג אף הוא כאן במקצת על יוצאי גרמניה שאוהבים עדיין את מולדתם הישָׁנָה וקוראים לה "פַֿטרלנד" ("ארץ אבות") ואילו לארץ ישראל הם קוראים "פלשתינא", "כשם שקראו לה מחריביה" (42). ומצד שני הוא נד בראשו לאותם צַבָּרים חסרי השכלה ונימוסים, המזלזלים בתפוצה יהודית עתיקה ועתירת זכויות כמו יהדות גרמניה, שבניה קיבלו את הסמכתם בַּטובות שבאוניברסיטאות אירופה, ושהוציאה מקִרבּהּ אישים כמו זיגמונד פרויד, אלברט איינשטיין וקרל מרקס – גדולי האישים שהולידה המאה העשרים.

ועוד סיבה הייתה לו לעגנון לתאר בספרו את דווקא את עולי גרמניה, מבני העלייה החמישית, שקבעו את ביתם בירושלים: אחדים מחבריו הטובים של עגנון, כגון גרשם שלום ושלמה דב גויטיין, וכן אחדים ממקורביו וממיודעיו, כגון מרטין בּוּבֶּר ושמואל הוּגוֹ ברגמן, היו מאותם "יֶקים" שהתיישבו בשכונת רחביה ונמנו עם אנשי סגל האוניברסיטה העברית, שבזמן פרסום פרקיו הראשונים של הרומן עדיין לא מלאו שנות דור להיווסדה (לימים התקרב עגנון גם אל אריה לודוויג שטראוס, חתנו של בּוּבֶּר וראש החוג לספרות השוואתית באוניברסיטה העברית, שפירש את כתביו ותרגמם לגרמנית). באמצעות תיאורם של יוצאי גרמניה עלה ביד עגנון לכלול בספרו סָטירה קריקטורית מזהירה של קבוצת המלומדים שנתלקטה באוניברסיטה העברית שזה אך נוסדה; קבוצה שהביאה עִמה שיטות הוראה ומחקר הנהוגות באוניברסיטאות גרמניה. גם את שיטת המינויים והקידום האקדמי הביאו מלומדים אלה מאוניברסיטאות האֵם שלהם שבמרחב התרבות הגרמני.

הרומן שירה אף חושף את כל הקְנָאות והשְׂנָאות, רדיפת הכבוד וההתעמרות בחברי סגל זוטרים, את שיטות המחקר המפוקפקות ואת שיטות הציטוט הלקויות. עגנון, שמעולם לא חבש את ספסלי האוניברסיטה, השכיל לתאר כאן (כמין "אורח לרגע הרואה כל פגע") את כל ליקוייהם של המוסדות האקדמיים ואת כל הסימנים והסממנים הפאודליים של השיטות המלַווֹת רבות מהם למן ימי-הביניים ועד ימינו אלה. אגב המעקב אחר גיבוריו, יכול היה עגנון לשלב ברומן גם את ביקורתו הנוקבת על חקר מדעי היהדות בשיטות מחקר נוקדניות ונָכריות המיוּבּאות כנתינתן מן האקדמיה הגרמנית, שמולם העמיד במשתמע את שיטותיו הישָׁנות עם "הנשמה היהודית" של שי"ר (שלמה יצחק רפופורט) שהקים את "חָכמת ישראל" בגליציה ברוח "ישראל סבא".

מנפרד חש עצמו outsider במחיצת ישראלים, דוברי עברית מבֶּטֶן ומִלֵדה. הוא עושה כל מאמץ להתגבר על כללי השפה החדשה, ולפעמים מאמציו נושאים פרי, כבאותה הרצאה בקבוצת אחינועם, שנשא לפני חבריה של בִּתו זוהרה, אך על-פי-רוב הוא מתייסר ב"חבלי לשון" לא קלים. גם באוניברסיטה הוא "עוֹף מוזר" בין חבריו יוצאי גרמניה שהגיעו רק אחרי עליית היטלר לשלטון. הוא אינו ממהר כמותם לפרסם ולהתפרסם, אינו מתגאה בהֶשֵּׂגיו הוודאיים ואינו מתחנף לגדולים ממנו כדי לִזכות בפרופסורה ובתנאי העסקה משופרים. רק פעם אחת הוא "הולך לקנוסה" ויוזם ביקור אצל הפרופסור בַּכלם כדי להתחבּב עליו ולמנוע את התנגדותו להליכי הקידום שלו לדרגת פרופסור. מתוך סיפור צדדי זה ניתן ללמוד על הביקורת הנוקבת של עגנון על שיטות הקידום חסרות ההיגיון וההגינות הנהוגות באוניברסיטה. ספרו מתאר גילדה סגורה שחבריה רוקדים לצלילי חלילו של מלומד זה או אחר ותלויים כל ימיהם ברצונו או באי-רצונו לקדמם ולסלול להם את הדרך במעלה הסולם האקדמי.

עגנון שִׂרטט ברומן "שירה" תמונה קבוצתית קריקטורית של מלומדי האוניברסיטה העברית הפועלת כגילדה סגורה והמתייחסת אל אנשי הסגל הזוטר בשיטות פֵאודליות שכבר פסו מן העולם שמִחוץ לכותלי האקדמיה. הוא שיבּץ כמדומה את התמונה הקבוצתית הזאת במחצית השנייה של שנות השלושים – עשור תמים ויותר לאחר שהוקמה האוניברסיטה על הר הצופים, ודווקא מפיו ודרך עיניו של הסַפָּר הירושלמי הפשוט מרחוב הסולל (427 –42). בשנים שחלפו מיום הקמת האוניברסיטה העברית ועד לנקודת ההוֹוה של זמן הסיפֵּר בפרקיו הראשונים של הרומן שירה, הלכו לעולמם אחד-העם וביאליק, שחלמו על הקמת מרכז רוחני בארץ-ישראל – מרכז שבֵּין כתליו ילמדו את מדעי היהדות ויחקרו את תרבותו של עם ישראל, חֵלף מדעי היהדות של המלומדים הגרמניים (Wissenschaft des Judentums, או "חָכמת ישראל על אדמת נֵכר" כפי שקרא ביאליק לדרכהּ של אותה קבוצת מלומדים יהודים-גרמנים במאה התשע-עשרה שראתה במקורות עם ישראל שריד של תרבות עתיקה ומפוארת שהגיעה שְׁעתהּ לרדת מעל במת ההיסטוריה ולהפוך למושא למחקר בלבד).

במכון למדעי היהדות של האוניברסיטה העברית, שהוקם כאמור ברוח חזונו של אחד-העם, פעל מלומד מבני חוגו של אחד-העם – יוסף קלוזנר (המוצג כאן כמדומה בדמותו של הפרופסור בַּכלם) – וכן קבוצה לא קטנה של מלומדים יוצאי גרמניה שברוּבּהּ הגיעה ארצה לאחר עליית היטלר לשלטון. קבוצה זו הביאה אִתה שיטת מחקר נוקדנית בנוסח "חָכמת ישראל" הגרמנית מבית מדרשם של לאופולד צונץ ומוריץ שטיינשניידר. מתנגדיה של שיטה זו, ובראשם שמשון רפאל הירש, האשימו את חכמי ישראל שבגרמניה בנִטרולוֹ של היֶדע במקורות ישראל מֵהילת הקדוּשה שהייתה לה בדורות עָבָרוּ. כן האשימו את המלומדים היהודים-גרמנים על הנימה האָפּוֹלוגטית של דבריהם על עם ישראל. מאשימיהם ראו בכך ניסיון לשאת חן בעיני ה"גויים", שבה ליווּ את דבריהם על עם ישראל, נימה שהעידה לדברי המאשימים על התבטלות רופסת ומתרפסת.

עִם חבריה של קבוצת המלומדים יוצאי גרמניה שייסדו את מדעי-היהדות באוניברסיטה העברית נִמנו יהודה ליבּ מגנס (שנולד אמנם בארצות-הברית, אך התחנך באוניברסיטאות ברלין והיידלברג ונתמנה לתפקיד ה"קנצלר" של האוניברסיטה העברית), וכן הפרופסורים הוגו ברגמן, מרטין בּוּבּר, שלמה דב גויטיין, עקיבא ארנסט סימון, גרשם שלום וא"ל שטראוס. האחרונים הביאו אמנם לאוניברסיטה העברית שיטות מחקר מעודכנות ומודרניות יותר מאלה של קודמיהם. מלומדי ירושלים ושיטות המחקר שלהם, המדויקות עד התג האחרון מן הבְּחינה הטכנית וחסרות הבסיס מבְּחינת הבִּינה והתובנה, שימשו בסיס לסָטירה נוקבת של עגנון. חִצֶיהָ כוּונוּ כלפי שיטותיהם הנפסדות של אנשי הסגל האקדמי ושל אנשי המִמסד האוניברסיטאי, אך גם נגד כל המלומדים ואנשי הרוח היושבים בעת כזו "בין המשפתיים" ואינם מטים שֶׁכֶם לעזרת העָם. שמות קריקטוריים כדוגמת "אבגד", "למנר" ו"בַּכלם" מעידים על נוֹקדנוּתם המגוחכת של המלומדים הללו, על עיסוקיהם בזוטות של מה בכך וכן על דבקותם באות המֵתה.

עגנון שמציץ מאחורי כתפי גיבוריו עמד כולו תמֵהַּ: העולם, ובתוכו העולם היהודי, שרוי באחת משעותיו הקשות ביותר, ואילו מלומדי ירושלים, יוצאי גרמניה, נתונים בוויכוחים על קוּצוֹ של יו"ד. פרשת הקמֵע המפובּרק שקנה הפרופסור ווכּסלר מאחד הנזירים מדגימה את יחסו של עגנון לתגליותיהם המפוקפקות של מלומדים אלה המבוססות על תגליות כמו-ארכאולוגיות שתקפותן מוטלת בספק. על הקמע נמצאו האותיות טי"ת ונו"ן, שנתפרשו כשתיים מאותיות המילה "שָׂטָן" ושבזכותן נקבע שמדובר בקמיע של השבָּעה נגד השָׂטָן (141). פרופ' דינה שטרן (בספרה "בואי שירה, בואי", ירושלים 1992) ראתה בכך רמז לאי-יכולתו של הרבּסט ("הרב בשטן") להתמודד ולִשְׂרות עם השטן כפי שיעקב אבינו שָׂרָה ונאבק עם מלאך ה'. בסיפור על הצעתו של הפרופסור ווכּסלר, דל-התובנות אך תְּאֵב-הפרסום, לראות באותיות חלק מן המילה הקדומה "פתיגיל" ניכָּר לִגלוגו של עגנון על הנחות המדע השרירותיות שמעלים חלק מהחוקרים במדעי הרוח. ברומן שירה הראה עגנון איך כל מלומד מסוגל למצוא במִמצא המונח לפניו כל אשר תִּתְאַו נפשו, ואיך השקפת עולמו של החוקר מַכתיבה את מִמצאי מחקרו. ברומן סיפור פשוט הראה עגנון שפרשנותו של הפסיכולוג בונָה לא פעם מִגדלים באוויר, וברומן שירה הראה שרבּים ממִמצאי המחקר במדעי-הרוח אינם תוצאה של איזו חקירה אובייקטיבית, נטולת אינטרסים ודעות קדומות.

ובמאמר מוסגר: ייתכן שפָּרשת הקמיע המזויף היא גִרסתו של עגנון לפרשת המטבע שנמצאה "בשעת תיקון המעבָּרה" על נהר סירחון העובר בעיירה כסלון (ראו פרק עשירי בספרו של מנדלי מוכר-ספרים "מסעות בנימין השלישי"), שגם שָׁם מעלֶה המסַפֵּר תִּלי-תִּלים של השערות על האותיות החקוקות על המטבע, השערות שאינן מלמדות אלא על המתבונן, ולא על האובייקט הנחקר.

לעומת מלומדים כמו וֶכְּסלר, העושים את תורתם קרדום לחפור בו, הרבּסט מוצג בתורת חוקר ואיש-מדע אמִתי הגורס ש"יקר המדע לעוסקיו ואין לנו אלא אמיתותיו. עיקר המדע לילך אחר החומר, אם החומר מביא לידי מסקנות אלו ואלו, חייבים אנו לאומרן [...] ואפילו הפוכות הן ממה שאנו רוצים" (342). הרבּסט הוא "אדם מדעי" (235) כי הוא מצניע את אישיותו ומבטלהּ מפני מקצועו. הוא אינו כופה את השקפתו האישית על החומר המדעי. במילים אחרות: הוא אינו יוֹרֶה קודם את החץ ואחר-כך משׂרטט עיגולי המטרה. הוא מנסה באמת ובתמים לרדת לחקר האמת, מִבּלי לכופף את המִמצאים כדי להתאימם לצרכיו האישיים ומבּלי שיעזרו לו להבליט את אישיותו ולהאדיר את שמו.

עגנון הלעיג ב"שירה" גם על קנאת חוקרים שאינה מרבָּה חָכמה, על מקרים של העתקה נפשעת מדברי הזולת, על מקרים של אי-מתן מִזכֶּה (credit) אקדמי למי שקדם לך. הוא הלעיג גם על מקרים של ציטוטים ספּוֹרָדיים ולקויים בחסר הנעשים בכוונה תחילה כדי שלא לתת להוגה הרעיון את הכבוד המגיע לו. שום ליקוי מן הליקויים האופייניים לחברי הסגל האקדמי באוניברסיטאות, מאז ועד ימינו, לא נעלם מעיניו.

הסופר, שכאמור ניסה להסתיר מקורצווייל את השפעת "דוקטור פאוסטוס" על "שירה", הכיר היטב את כל השיטות (גם ב"עובדיה בעל מום" ניסה עגנון, ובמידת מה גם הצליח, להסתיר מקוראיו ומחוקריו את השפעת "הגיבן מנוטרדם" של ויקטור הוגו על סיפורו). ובמאמר מוסגר: אפילו כיום מתגלה שאחד או שניים מבין חוקריו, למדו ממנו את שיטותיו ה"גליצאיות" המיתממות, הניכָּרות בדרך ניסוחן העמום והאֶליפּטי של הערות האַפָּרַט ה"מדעי" שלהם. ניתן לראות מהניסוח המעוקם והמתוחכם-כביכול של הערות-השוליים שכל מטרתו היא להסוות את הבעלוּת האמִתית על רעיון חדש בחקר עגנון ולאפשר לחוקר המתחזה ליצור מראית-עין מטעה כאילו הוא-הוא בעליו של הרעיון החדש (אך תוך הימנעות חמקמקה מכל אמירה ישירה ומפורשת, שעלולה לסכֵּן את המתחזה בפלגיאריזם). בל נשכח: סופרים אינם חייבים בהערות-שוליים וזכותם לטשטש את מקורותיהם. חוקרים, לעומת זאת, חייבים לחשוף את מקורותיהם ולתת "קרדיט" למי שקדם להם בגילוי הרעיון ובפרסומו.

עיקר הביקורת על "מִגדל השֵׁן" האקדמי מופנה כנגד אותם מלומדים השרויים בנתק גמור בחדר עבודתם, בעוד שהמציאוּת הלאומית והבין-לאומית גועשת ועומדת על עברי פי פַּחַת. בתוך כך הִפנה עגנון גם חִצי ביקורת לא מעטים כלפי עצמו. באוטו-אירוניה הוא תיאר את המלומדים הנהרגים על קוצו של יו"ד בעניינים הנוגעים לתורתם, אך אדישים לגמרי לצרת האומה.

בימיו של עגנון לא הגיע עדיין ארצה הנוהג השנוי במחלוקת שנתקבל ביובל השנים האחרון באוניברסיטאות בישראל בהשפעת המכללות האמריקניות, שלפיו ניתן להכליל בחוגים לספרות סדנאות כתיבה ולהעניק לסופר דרגת "פרופסור" בזכות הנחייתו בסדנת יצירה או בזכות חיבורו של ספר-עיון דל ערך מן הבחינה האקדמית (בארצות הברית זוכה בתואר "פרופסור" גם אסיסטנט שזה אך סיים את לימודי התואר השלישי וחיבור הדיסרטציה שלו אושר). ניכּר שעגנון התקנא בידידיו הפרופסורים הנהנים ממנעמי העולם האקדמי, שהרי כבר בפִּסקה השנייה של הרומן תמול שלשום (1945) נזכרים המקצועות האקדמיים כמקצועות המַקנים לבעליהם כבוד ופרנסה קלה ובטוחה: "מתוך תוחלתו [של יצחק קומר] על ארץ ישראל יצאו ימי בחרותו. יש מחֲבֵריו של יצחק שכבר נשאו נשים ופתחו להם חנויות. והרי הם חשובים בעיני הבריות ונקראים לכל דבר שבציבור. נכנסים לבנק. הפקיד מושיבם על הכסא, באים לבית הפקידוּת. השרים עונים על ברכותיהם. ויש מחבריו של יצחק שלומדים באוניברסיטאות חָכמות שמפרנסות את בעליהן ומגדילות כבודם. ואילו יצחק טורד עצמו מן העולם ומוציא ימיו ושנותיו במכירת שקלים ובמכירת בולים של הקרן הקיימת".

מחד גיסא, האוניברסיטה מתוארת ברומן "שירה" כהיכל או כמִקדש של חָכמה, ומדעניה ככוהנים המשרתים בקודש. פרק כ"א של הספר הראשון מוקדש לתיאור פתיחתה של שנת הלמודים באוניברסיטה בחמישה עשרה במרחשוון, כש"רוח של תחילת סתיו הייתה מרחפת באולם" (105). שנת הלימודים אכן נפתחת בסתיו, ומכאן שלתמונה המצוירת לפנינו יש הנמקה רֵאליסטית מובהקת, אך מבחר המילים של תיאור זה אפוף בקונוטציות מקודשות מסיפור הבריאה ("וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל-פְּנֵי הַמָּיִם"; בראשית א, ב). ואכן לפנינו "בראשית חדשה" – שנה חדשה באוניברסיטה חדשה שהוקמה בארץ חדשה-ישָׁנה כדי להקים בה תרבות חדשה-ישָׁנה של עם חדש-ישָׁן (רוח הסתיו שבתיאור זה נקשרת גם בשמו של הרבּסט, מן המלומדים היחידים ברומן שניצלו מחִצי האירוניה של עגנון ולא הפכו תחת ידו לקריקטורה מהלכת, אולי משום שבדמותו שילב המחבר קווים לא מעטים של אוטופורטרט).

מאידך גיסא, אגב תיאורהּ הקריקטורי של הקהיליה המדעית הירושלמית ירה עגנון חִצים אירוניים שנונים באחדים מידידיו המלומדים, הנקלעים ברומן לכל מיני פרשיות מביכות למן קניית מִמצאים ארכאולוגיים מזויפים (36) ועד פענוח אבּסוּרדי של קמיע, שבזכותו מצליח מלומד בעל כשרונות בינוניים ומוגבלים כדוגמת הפרופסור ווכסלר להתפרסם בכל העולם בלי לנקוף אצבע (140 – 141). השם ווכסלר, שמו של המלומד שמצא כביכול מסמך עלום (והרבּסט מוכיח לו שמדובר במסמך מזויף [122 – 123]) נושא שם שמשמעו 'חלפן', רמז אירוני-סרקסטי לאופיו ולדרכי המחקר שלו. ואולם, גם על הפרופסור אלפרד ניי, המלומד בעל שיעור הקומה שאין חולק על גדולתו, נאמר שהוא היה בן שולחנים (224), כלומר, בנם של משפחת חלפנים, ממש כמו ווכסלר. בניהם של שולחנים וחלפנים, שידעו צורת מטבע, הפכו לחוקרים באקדמיה, שאמורים אף הם כאבותיהם לשקול כל דבר במאזניים דקים ומדויקים.

דא עקא, רוב המלומדים במדעי הרוח והחברה, כך נרמז ברומן "שירה", בונים תִּלי תִּלים של השערות, ואחריהם באים תלמידיהם, התלויים במוריהם וחוששים לפרנסתם, ואלה הופכים את ההשערות המפוקפקות של מוריהם לאקסיומות שאינן צריכות ראָיה. הרומן כולו מלעיג על המלומדים הבונים מִגדלים באוויר, ומראה שהשערותיהם אינם אלא תחליף ליצירה של ממש. המלומדים הללו אינם מסוגלים להפיק מתוכם כתיבה בֶּלֶטריסטית, מלאת השראה ודמיון יוצר, ועל-כן בוחרים הם במחקר כב"ברירת מחדל". קנאתם בסופרים האמִתיים גורמת להם שיפרקו את תסכוליהם בכתיבה "מדעית" הבנויה על נָרָטיבים אישיים מפוקפקים: "ומה שעשו כל הדורות לצורך תשמישם עשו קצת חוקרים לצורך שיטותיהם [....] הואיל ואין למתעסקים בה [בארכאולוגיה] פנטסיה מספקת כדי לכתוב רומנים היסטוריים, דוחקים עצמם לשער השערות ובאים אחריהם בעלי מקצועות אחרים ועושים את ההשערות הנחות לשיטתם, ובונים עליהם בניינים של תוהו" (142).

מולם ניצבים ברומן החוקרים-הפרשנים האמִתיים (235), מלומדים כדוגמת מנפרד הרבּסט, למשל, שהוא "אדם מדעי" המצניע את אישיותו ומבטלהּ מִפּני מקצועו. הוא אינו כופה את השקפתו על החומר המדעי; אינו יורה את החץ ואחר-כך משׂרטט עיגולי המטרה. הרבּסט מנסה באמת ובתמים לרדת לחקר האמת, מבלי לכופף את המִמצאים המונחים לפניו כדי להתאימם להנחותיו המוקדמות. הוא קיבל חינוך אקדמי טוב ממורה מעוּלה שספרו הוא אבן-יסוד בבניית המקצוע. לדברי המסַפּר, עיקרי הנחותיו של אלפרד ניי, מורהו של הרבּסט, לא יזוזו לעולם ממקומם, ובלחישה הוא מוסיף ומודיע לקוראיו כי הוריו של אלפרד ניי דִקדקו במצוות והוא מדקדק בחקירותיו המדעיות. משמע, זכות אבותיו וטוהַר נפשו מסייעים לו להגיע לחקר האמת (228 – 229).

לפי הרומן שירה, באקדמיה כולם שונאים את כולם, כולם מקנאים בכולם וכולם מזלזלים בכולם. הפרופסורים, יוצאי גרמניה אומרים על הפרופסור בַּכלם העוסק בפוליטיקה, שאין הוא איש מדע אמִתי, ואילו הוא מתבונן בהם כעל אנשים קטנים ומוגבלים שכל עיסוקם בזוטי זוטות ובדברים של מה בכך (121). הרבּסט מלגלג על בַּכלם "שמכַסה בניירותיו את עין הארץ" (194), כאילו היה פרסומיו של בַּכלם כעין מכת ארבֵּה (ראו: שמות י, ה). ניכּר שעגנון הִכּיר היטב את השקרים הלבָנים של אנשי אקדמיה הרודפים אחרי אותו זנב לטאה של איזה כבוד מדומה, ובה בעת מעמידים פנים כאילו אין הכיבודים מעניינים אותם כלל. הֶכֵּרותו זו באה לו גם מתוך ידידות עם מלומדי האוניברסיטה העברית, גם מתוך ידידות עם סופרים מרכזיים בקריית ספר העברית. על ספר היובל של הפרופסור בַּכלם מסופר בעת הפגישה בין הרבּסט לטגליכט: "עד שזה נוטל את ההגהות התחיל זה מדבר בבעלי היובל, שכֵּיוון שמתקרב אחד מהם לחמישים שישים שנה הולך הוא מפרופסור לפרופסור ומתייעץ עמו מה יעשה ויבריח עצמו מן הפומבי שעושים לו על כורחו שלא לרצונו. ודרך שיחתו הרי הוא מספר לך, שכבר התכנסו גדולי החכמים ועשו ועד יובל, ועד יובֵל שכזה של חכמים כאלה, הוא אומר, לא זכה לו שום חוקר" (78).

*

את סיפורם הטרָגי של המלומדים עולי גרמניה משַׁקפים בזעיר אנפין שני המלומדים לבית וולטפרמד – המלומד המפורסם ארנסט וולטפרמד, שכבודו מלא עולם, ובן-דודו חסר המזל והאומלל יוליאן וולטפרמד שלא השתלב באוניברסיטה העברית ונשאר חסר מִשׂרה. כבר באקספוזיציה של הרומן מסופר על הדוקטור ארנסט וולטפרמד, יוצא גרמניה, "שנתעלה באותו השבוע מפרופסור חבר לפרופסור גמור" (9). שמו של המלומד מעיד עליו שהוא זָר לעולם, תרתי משמע: עמיתיו המלומדים ברחבי העולם מתנכרים אליו, ועיסוקו המחקרי מאלץ אותו להתנכר לציבור – "לכל העולם ואשתו" (פתגם אנגלי זה, במשמעות "כל הציבור", שכָּלול אצל ג'ונתן סוויפט, מחבר "גוליבר בארץ הענקים", כבר בסוף המאה ה-18 משולב ברומן "שירה" פעמים אחדות: בעמ' 17, 35, 69). במילים אחרות, כדי להגיע למעמדו הרם וולטפרמד צריך לשבת בד' אמותיו, להתנזר מהחיים ולהתנכֵּר אליהם (כנאמר בפתח הפואמה הביאליקאית "המתמיד: "כְּמוֹ פַס כָּל-הַיְּקוּם [...] וַתִּמַּח הָאָרֶץ מֵעֵבֶר לֶחָיִץ"). משמע, נרמז כאן שגם מי שזוכה במנעמיו של העולם האקדמי, מגיע להֶשֵּׂגיו במחיר התנזרות מן העולם ורק לאחר דרך ייסורים מלאת קוצים וחרולים.

ההתנזרות של החוקר והמלומד מן העולם היא רק פן אחד של השם "וולטפרמד". מצִדו השני של המִתרס עולה כאן במקביל גם נושא ההֲדָרָה של מלומדים יהודיים בעולם. אותם "גרמנים בני דת משה" שאהבו את גרמניה ותרמו לה, נפלטו ממנה אל המִדבּר, נזרקו כמו יוסף לְבוֹר מלא נחשים ועקרבים. ההדרה שלו מטרימה את כניסתם של מנפרד ושירה לבית המצורעים – כמו ישראל המבודדת בעולם – שנואה באירופה ושנואה במזרח התיכון שאליו נמלטה (ימי המאורעות). וולטפרמד זר לעולם, והעולם מַדיר אותו (כמו שנאמר על יוסף "נְזִיר אֶחָיו").

להתנזרות ולהתנכרות של ארנסט וולטפרמד יש פן נוסף הקשור בהתנכרותו לבן-דודו יוליאן, בָּשׂר מִבּשׂרו. שארנסט אינו מסייע ליוליאן להשתלב באקדמיה פן יחשדו בו בנֶפּוּטיזם, כלומר, בהעדפת קרובים, ויוליאן וולטפרמד מגדף את בן דודו ארנסט שלא נקף אצבע לטובתו מתוך סנוביזם "שהעטיף במעיל צדק" (288). ארנסט וולפרמד אינו פועל אפוא לפי סדר הקדימויות שקבעה הרחמנות היהודית (שלפיה "עֲנִיֵי עִירְךָ קוֹדְמִים" בבא מציעא עא ע"א; וכן: "עָנִי שְׁהוּא קְרוֹבוֹ קוֹדֵם לְכָל אָדָם, וַעֲנִיֵּי בֵּיתוֹ קוֹדְמִין לַעֲנִיֵּי עִירוֹ, וַעֲנִיֵּי עִירוֹ קוֹדְמִין לַעֲנִיֵּי עִיר אַחֶרֶת", משנה תורה ז, ו), אלא לפי כללי ההתנהגות המערביים הדורשים מהאדם לדאוג לאֶסתטיקה של מעשיו אף יותר מאשר לאֶתיקה שלהם. לפי סולם הערכים ההֶלניסטי, רמז עגנון, גינוני הנימוס החיצוניים חשובים מן הדאגה לזולת, הנראוּת חשובה מן המהות, ובסופו של דבר אין ההתנהגות המנומסת והנאותה אלא כסות לאינטרסים אֶגוֹצֶנטריים, ותוּ לא.

אין זו הפעם הראשונה שבָּהּ תיאר עגנון את גיבורו כמי שמתנזר מחיי העולם הזה וכמי שהעולם מַדיר אותו ומקיא אותו מקרבו. כבר ביצירתו המוקדמת העניק לגיבורו את השם "מנשה חיים" – כלומר, אדם שנשה (שכח) את החיים והחיים נשוהו. כדי שלא לקלקל את חייה של אשתו הנטושה, וכדי שבְּנָהּ לא ייחשב ממזר, מנשה חיים בסופו של דבר מוציא את עצמו לגמרי מן החיים ועושה את שארית חייו בבית העלמין, הרחק מן החיים והמונם. אם אלגוריה לאומית בעלת רובד אקטואלי לפנינו, הרי זה סיפורו של אדם כמו עגנון, שעזב את אירופה ואת החיים המערביים (לרבות חיי היצירה התוססים של מרכזיה הגדולים של אירופה המעמידים ילדי-רוח חדשים לבקרים), ומחליט מיוזמתו לבודד את עצמו מן החברה ולהסתפק בארץ ה"עֲזוּבָה לִקְבָרִים" (כך כינה ביאליק את ארץ-ישראל בשירו "אל הציפור"). ההתנזרות מן החיים מתוך בחירה היא גם מטפורה למצבו הקיומי של כל אמן אמת, הכופה על עצמו מתוך בחירה "מאסר עולם" בין ארבעה כתלים, הרחק מן ההמון הסואן.

בעיצוב דמותו של ארנסט וולטפרמד נע עגנון בין עיצובה של דמות בשר ודם, המתוארת במלֵאוּת רֵאליסטית, לעיצובהּ של דמות קריקטורית שתיאורהּ הגרוטסקי ומידותיו המופרזות בָּזים לחוקי הרֵאליזם. לפנינו דמות אמינה, המשורטטת לפי כללי הדמיון למציאוּת (verisimilitude), אם כי מתוך הגזמה ועיווּת מכוּונים, אך במקביל היא גם סמל אוניברסלי של הלמדן המנותק מעולם המעשים והשרוי בשפריר עליון. מסוּפּר כאמור כי ארנסט וולטפרמד אינו מוכן לנסות להכניס את בן-דודו יוליוס וולטפרמד לאוניברסיטה כדי שלא ייחשד בנֶפּוּטיזם, כלומר חלוקת "שְררות" [מִשְׂרות] לקרובים (36). כששירה מספרת להרבּסט את תולדותיה היא אומרת ש"אחרי המלחמה תש כוחן של השררות" (54), כלומר של השליטים ושל נושאי המשרה.

על האֶגוֹאיזם הנאור של מלומד כמו ארנסט וולטפרמד אנו למֵדים גם מאירוע נוסף ברומן: כשהנריאטה רצה למשרדי הממשלה כדי להשיג לקרוביה הֶתֵּרי עלייה ("צֶרטיפיקטים"), הפקידים יועצים לה להעלותם לארץ כבעלי הון. לשם כך יש להפקיד כסף בבנק, ולהרבּסטים אין כסף, והם נזקקים לערבוּת של ידידים. בבנק פוסלים את הערבוּת של טגליכט כי אין לו רכוש, וגם את הערבות של יוליאן וולטפרמד הם אינם שָׂשִׂים לקבל, כי יוליאן חסר משרה ואילו הם מוכנים לקבל רק את חתימתו של בן דודו ארנסט, הפרופסור "הגמור" בעל המשרה הקבועה, אך הפרופסור אינו מוכן לחתום על שטרי ערבות. על ארנסט וולטפרמד נאמר בסַרקזם מר מפי פקיד הבנק: "אם הגברת תביא כתב ערבות של ארנסט וולטפרמד נקבל את השטר ונַלווה לה מעות. והרי אתם מכירים את הפרופסור ארנסט וולטפרמד, מוכן הוא לתת לך תדפיס ולחתום שמו עליו, אבל על שטר לעולם לא" (92). ההומור והאירוניה המושחזת של עגנון מגיעים כאן לאחד משיאיהם הבלתי נשכחים. המלומד היהודי-הגרמני מוכן לחתום על כל תדפיס שיאדיר את שמו בארץ ובעולם, אך אינו מוכן לחתום ולוּ על שטר אחד שיציל נפש מישראל. עד כדי כך איבד המלומד את האֶמפּתיה שלו כלפי זולתו, ועד כדי כך הוא מרוכז בעצמו, ובעצמו בלבד.

ובמאמר מוסגר ועל דרך האנלוגיה הבלתי מחייבת נוסיף ונזכיר כי באחד ממחזותיו של של הדרמטוּרג הספרדי חוזֶה אֶצֶ'גראי (José Echegaray) "אל גראן גאלאוטו" מסוּפּר על ménage à trois של שני גברים ואישה, שמקורביהם חושדים בהם שהם שרויים במערכת יחסים של "משולש רומנטי". לשני הגברים – שניים מצלעות המשולש – קוראים ארנסטו וחוליאן ( Ernesto & Julian ) צמד שמות שבגלגולו גרמני אלה שמותיהם של בני-הדודים ארנסט ויוליאן ולפרמד ברומן שלפנינו). מחזה זה, שמחברו הוא חתן פרס נובל לספרות, עוּבּד בשנת 1920 לסרט אילם שכותרתו היא "The World and his Wife"  ("כל העולם ואשתו") – ביטוי זר ומוזר החוזר ברומן שירה שלוש פעמים.  אפשר שעגנון ראה את הסרט הזה בתקופת שהותו בגרמניה, או שמא עקב כל ימיו אחר כתביהם והֶשֵּׂגיהם של זוכי פרס נובל לספרות. כך או אחרת, את השמות ארנסט ויוליאן העניק לדמויות צדדיות ברומן של בני-דודים שסיפורי חייהם מנוגדים כבאגדה "בן המלך והעני". הדמויות המרכזיות ברומן – מנפרד, הנריאטה ושירה – מעמידות את צלעותיו של "משולש רומנטי" מוזר, שבּוֹ הבעל עוזב את אשתו הטובה שהזדקנה ונופל מרצון ברִשתהּ של אישה זרה המתעתעת בו ונעלמת מעיניו באמצע הרומן. מסתבר שגם דמויות צדדיות ברומן  שירה, כמו בני-הדודים ארנסט ויוליאן עשויות לגרור אחריהן שובֶל ארוך של רעיונות ומוטיבים. אלה מאירים את העלילה ומסייעים בפתרון חידותיה. לפנינו אפוא דוגמה נוספת לדרכים העקלקלות שבָּהן בָּנָה המחבר את דמויותיו. את שמותיהן, קווי ההֶכֵּר שלהן ואת עלילותיהן הרכיב לא פעם מרסיסים של חומרים שהזדמנו לו בדרך הילוכו. על כן כשדנים ביצירות עגנון עדיף לפסוח על האישים החוץ-ספרותיים, ששימשו לה כביכול מודֶל, ולהתמקד בתיאורהּ הפְּנים-ספרותי של כל אחת מדמויותיה, המתגלה כאמור כתרכובת היבּרידית של דמויות רבות, חלקן אלמוניות או סמויות מן העין.

עגנון מותח ב"שירה" ביקורת נוקבת על המלומדים היושבים בעת כזו במגדל השן האקדמי ואינם תורמים מחֵילם לחֶברה ולהגנת היישוב. הוא אינו חוסך את שבט ביקורתו גם מהרבּסט, אף-על-פי שהוא נוטה לו גם חסד ומגלה כלפיו אהבה לא מעטה. לפנינו מלומד שעיניו נפקחו לראות את האמת על ההתיישבות החלוצית בארץ-ישראל (82) ואת השקרים המוסכמים של חבריו מאגודת "ברית שלום" המקוננים על כך "שכל יהודי הדר בארץ ישראל דוחק רגלי ערבי שהארץ שלו היא" (82, 266). המסַפּר מֵגן על הרבּסט, וטוען שמחמת זהירות מחקרית יתֵרה "גיבורנו" אינו מוכן להעלות את הרהוריו על הכּתב, שמא ידיעותיו בתולדות הארץ ויישובה אינן מספיקות כדי לבסס את השקפותיו. במשתמע, עגנון מֵגן כאן על עצמו, ומסביר מדוע אין כתיבתו מעורבת יותר בשאלות היישוב. הארץ רותחת ממאורעות הדמים, והרבּסט אינו מוכן להעלות את השקפותיו הציוניות בשל זהירות אקדמית יתרה. במשתמע, עגנון אף הוא מגַנה את עצמו על השתמטותו מכל התנדבות למען היישוב ועל ההחלטה שהחליט שלא לגלות את דעותיו הפוליטיות על הכתב לבל יחבלו במעמדו ב"קריית ספר". עָצמתהּ של האירוניה הדרמטית המלַווה את פרקי "שירה" מראשית ועד אחרית, תלויה כמובן במועד כתיבתם של פרקים אלה. ואולם, לגבי מועד כתיבתם של הפרקים הראשונים אין לנו ידיעות ודאיות. למעשה, בידינו ידיעות סותרות המקשות את מלאכת הפרשנות.

ייתכן שעגנון תעתע בקוראיו ובפרשניו, משום שבעת פרסומם של הפרקים הראשונים ב"לוח הארץ" (הראשון שבהם נדפס, כאמור, בספטמבר 1948, כארבעה חודשים לאחר קום המדינה) הוא כבר ניהל אורח חיים דתי, והתקשה לפרסם רומן כה "מופקר" שבמרכזו מערכת יחסים אסורה בינו לבינה. ייתכן שביקש לעורר רושם שספרו נכתב לפני הרומן "דוקטור פאוסטוס" של תומס מאן, ששימש לרומן שלפנינו דגם מופת וקָטָליזטור.

עגנון העמיד במרכז יצירתו גיבור "סתווי" ("הרבּסט" פירושו בגרמנית "סתיו", הגם שהוא רק בן ארבעים בערך וסתוויותו היא שקיעתה של אירופה), המבקש לעזוב את משפחתו ואת חדר עבודתו כדי להגיע אל אותו מצב נטול אילוצים המאפשר לו להקדיש הכול למען היצירה, למען המדע, היצירה הדרָמָטית והספרות. ייתכן שהאישה הכעורה שאליה הוא נמשך היא סמל ומשל לאמנות החשובה לאמן האמת מן החיים עצמם. ויתור טוטלי כזה אינו זָר ליצירת עגנון: בסיפור "גבעת החול" חֶמדת מוותר על אהבתה של יעל חיוּת למען האמנות, ובסיפור "אגדת הסופר" רפאל מוותר על חיי המשפחה ועל העמדת דור המשך כדי לכתוב ספרי תורה וכדי לגעת בקדוּשה. הסיפור "עגונות" הוא סיפורו של האמן בן-אורי המשלם בחייו למען האמנות. לא אחת פורשים גיבורי עגנון מן החיים החיים ומתפטרים מכל הבלי העולם הזה כדי לחתור אל האמת של תחומי המדע והאמנות. הרבסט הוא אמנם איש אקדמיה, המתפרנס ממשרתו באוניברסיטה העברית, אך הוא אמן, כמו יוצרו, השרוי כל ימיו בבדידות כלל לא מזהרת, שאין ממנה מרפא. באמצעותו חשף עגנון את העולם האקדמי שהכיר, על אורותיו ועל צלליו. כל ימיו שאף עגנון להכניס מילים חדשות למילון העברי, ובסופו של דבר הוסיף רק את הצירוף "פרופסור גמור" (על משקל "בּוּר גמור", "רשע גמור", "כופר גמור" ו"מצורע גמור"), ללמדנו מה הייתה עמדתו כלפי הסגל והאקדמי ושיטות המחקר העקלקלות שלו. למען האמת, העברית יודעת גם "חכם גמור" ו"צדיק גמור", אך צירופים אלה אינם רוֹוחים ב"שירה" של עגנון. הצירופים "פרופסור גמור" ו"פרופסורה גמורה", לעומת זאת, מצויים ברומן עשרות פעמים, אם לא למעלה מזה.