עֵינֶיךָ נֶעֶצְמוּ עַל קַרְקָעִית הַיָּם

המשוררת עטורת-הפרסים חדוה הרכבי (1941 – 2025) הלכה היום לעולמה

חדוה הרכבי, ילידת דגניה ב', משוררת עטורת-פרסים וציירת מחוננת בוגרת "בצלאל", הלכה היום לעולמה, חודש ימים בדיוק לפני יום הולדתה. בנה היחיד, אלישע הרכבי, נהרג בתאונת ירי ב-2003, בגיל 28, ועל מותו כתבה את השיר "מיגו" (הוא שם החיבה שהעניקה לבנה):

הָשִׁיבוּ לִי אֶת מִיגוֹ שֶׁלִּי

הָשִׁיבוּ לִי אֶת קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים שֶׁלִּי

הָשִׁיבוּ לִי אֶת הָאוּרִים וְהַתֻּמִּים שֶׁלִּי

הָשִׁיבוּ לִי אֶת הַיֶּלֶד הַיְפֵהפֶה שֶׁל הַנֶּצַח שֶׁלִּי

מַלְאָךְ אִינְדְיָאנִי שֶׁלִּי

אֲדוֹן עוֹלָם שֶׁלִּי

הָשִׁיבוּ לִי אֶת רֶדֶת הַלַּיְלָה שֶׁלִּי

לְַיָלה אַחַר לְַיָלה שֶׁלִּי

לָלֶכֶת לָרוּץ לִרְקֹד לָשִׁיר כָּל הַלַּיְלָה שֶׁלִּי

הָשִׁיבוּ לִי אֶת הַנְּשִׁימָה שֶׁלִּי

הָרֹאשׁ הַלֵּב הַדָּם הָעֲצָמוֹת שֶׁלִּי

רָעָב וְצִמָּאוֹן שֶׁלִּי

אוֹר וְנִצְחוֹנוֹת שֶׁלִּי

בַּית שֶׁלִּי

הַחֹם שֶׁבַּחֶדֶר שֶׁלִּי

הָשִׁיבוּ לִי אֶת הַדָּבָר שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא דִּבַּרְתִּי עָלָיו שֶׁלִּי

אֶת הָרֶגַע הַהוּא

רֶגעַ כָּזֶה

שָׁם

כְּמוֹ שָׁם

בְּשָׁלֹש לִפְנוֹת בֹּקֶר

עַל שְׂפַת בְּרֵכָה עֲנָקִית

וְשׁוּם הַשְׁגָּחָה לֹא הָיְתָה עַל הָאָרֶץ

וְשׁוּם הַשְׁגָּחָה לֹא הָיְתָה בַּשָּׁמַיִם

וְהַלִּוְיָתָן שָׁאַל "מָה, זֶה נָכוֹן שֶׁלְּכָל הָאוֹקְיָנוֹסִים אֵין קִירוֹת"??"

לצערנו, יש שירים לא מעטים פרי-עטן אימהות שַׁכּוּלות על בן, שכבתיאורה המכמיר של חדוה הרכבי" מתבונן "בְּלִי עֵינַיִם בַּשָּׁמַיִם/ שֶׁלֹּא יַחְלְפוּ יוֹתֵר לְעוֹלָם/ עַל פָּנָיו". אולם לשְׁכוֹל ולאבל שבעים פנים, ואין שיר אין אחד הדומה למשנהו. שיריה של חדוה הרכבי הם תרכובת של אינטלקט ושל תגובה קמאית שנולדה עוד לפני שנולד האינטלקט. היא גם אינה חסה על קוראיה. מה פירושה של השורה האחרונה בשיר "מיגו". ספק אם חדוה הרכבי זכרה שעליה להשאיר מפתח לפתרון החידה. האם קרה האסון "בְּשָׁלֹש לִפְנוֹת בֹּקֶר / עַל שְׂפַת בְּרֵכָה עֲנָקִית"? אם כן הדבר, הרי שעם מותה של חדוה הרכבי נסתם הגולל על סוד נורא ומסתורי האופף את יצירתה.

בשנת 1974, בשנת הולדתו של בנה אלישע, הוציאה חדוה הרכבי לאור את ספרה "כי הוא המלך", ובו שירים אחדים המתארים את המוות כטביעת הגוף במים. אחד מהם פותח בשורות המערבות אווירה קסומה של אגדות ומציאוּת אכזרית הרחוקה ת"ק פרסה מן הקסם של עולם האגדות:

עֵינֶיךָ נֶעֶצְמוּ עַל קַרְקָעִית הַיָּם.

עַכְשָׁו, כֻּלְּךָ עָשׂוּי פְּנִינִים וְקוּנְכִיּוֹת וְעֵשֶׂב-יָם.

כָּל הַצְּדָפִים, כָּל הָרוּחוֹת, כָּל שְׁלוּלִיוֹת הַמַּיִם

מְגֹאָלִים, עַכְשָׁו, בְּדָם.

למי מופנים שירים אלה? עם מי משוחחת המשוררת? שיר נוסף מתאר גם הוא קרע, קרקעית, דם ומוות:

וּבַלַּיְלָה רָאִיתִי אֶת הַתְּרָנִים הַגְּבוֹהִים

זְרוּקִים עַל קַרְקָעִית הַיָּם

וְרָאִיתִי אוֹתָם קְרוּעִים וּצְפוּפִים

מֵעֲלֵיהֶם טַבַּעַת נוֹרָאָה

שֶׁל צֶבַע וּתְנוּעָה וְדָם

וגם בשיר נוסף בקובץ "כי הוא המלך", לפנינו טביעה במים רבים שמסתיימת במוות:

אֵינֶנִּי זוֹכֶרֶת אֶת קַרְקָעִית הַיָּם

וְלֹא אֶת הַצִּפּוֹר שֶׁנִּסְחֲפָה אֶל תּוֹךְ הַיָּם [...]

אֵינֶנִּי זוֹכֶרֶת אֶת הָעֲנָנִים

שֶׁעָבַרְתִּי דַּרְכָּם;

וְלֹא אֶת שֵׁם הָעִיר שֶׁבָּהּ חַיִּים הָעֲנָקִים;

אֲפִלּוּ אֶת הַמֵּת שֶׁנֶּהְפַּך, פִּתְאֹם, לְנֶשֶׁר

אֵינֶנִּי זוֹכֶרֶת –

וְאֵינֶנִּי רוֹצָה דָּבָר בִּמְקוֹמָם.

האם ניחנה המשוררת בכושר נבואי שגילה לה את שעתיד לקרות? השיר "אם נרצה נפנה את גבינו", הכלול גם הוא בקובץ "כי הוא המלך", שוב נפגש הקורא בים "הַמַּשְׁקִיט אֶת מֵתֵינוּ", לכאורה מתוך רזיגנציה, הכחשה והדחקה:

אִם נִרְצֶה – נַפְנֶה אֶת גַּבֵּנו

אֵינֶנּוּ חַיָּבִים דָּבָר.

לֹא לָרוּחַ הַבָּא מִן הַיָּם

לֹא לַיָּם הַמַּשְׁקִיט אֶת מֵתֵינוּ

וּבְדוּמִיַּת מָוֶת מַקְשִׁיב

אֶל בִּכְיֵנוּ…

"לכאורה", כי בשירתה של חדווה הרכבי אין מן ההכחשה וההדחקה. היא אינה חסה על עצמה ועל קוראיה, כשהיא משחזרת את מחשבותיה בדיוק נמרץ, ללא כחל ושׂרק. בשיר "מיגו" (הכלול בספר "מיגו", המוקדש כולו לבנה), כתבה חדוה הרכבי על בנה-יחידה:

הִשְׁתַּגַּעְתִּי בְּנַעַר מֻכֵּה יֹפִי שֶׁצִּמְרֵר אֶת הָאֲדָמָה, וְשׁוֹתֵק.

הִשְׁתַּגַּעְתִּי בַּזִּיפִים הַשְּׁחַרְחָרִים שֶׁנֶּעֶרְמוּ כַּעֲשָׂבִים עַל לְחָיָיו, וְשׁוֹתְקִים.

כְּבָר עֶרֶב. אֲנִי מוֹשִׁיטָה אֶת זְרוֹעוֹתַי אֶל הַבִּלְתִּי־אֶפְשָׁרִי. אֵלָיו.

הִשְׁתַּגַּעְתִּי בַּדּוּמִיָּה לְהַבִּיט מֵעֵבֶר לַדֶּלֶת, לִרְאוֹת אוֹתוֹ יָשֵׁן בְּמִטָּתוֹ,

מִתְעוֹרֵר, מִתְהַלֵּךְ בְּחַדְרוֹ, מִתְמַתֵּחַ, מֵכִין לְעַצְמוֹ קָפֶה, יוֹצֵא לִשְׁאֹף

אֲוִיר, מִתְרוֹעֵעַ, מִשְׁתַּעֲשֵׁעַ, מְבַלֶּה, מְנַסֶּה לְהִזָּכֵר, רוֹאֶה בְּדִמְיוֹנוֹ.

הִשְׁתַּגַּעְתִּי בָּאֹשֶר לִשְׁמֹעַ אֶת קוֹלוֹ – זַךְ, תָּמִים, קְצַר־רוּחַ, מַבְרִיק.

הִשְׁתַּגַּעְתִּי בְּעֵינָיו שֶׁהִתְחִילוּ לִבְכּוֹת

בְּלִי לָדַעַת מַה יִּהְיוּ הַחַיִּים

הַבָּאִים

שירים כאלה שאינם מייפים את המציאוּת המרה ואינם מפרכסים אותה במליצות או באמירות מקובלות, מחזקים בקורא את ההזדהות עם תחושת ההיעדר בשתי דרכים מנוגדות: יש קוראים ששיריה של חדוה הרכבי יחזקו בהם את תחושת הסופיות של המוות, ויש כאלה ששיריה יחזקו בהם את התחושה שהמת ימשיך לחיות בקרב אוהביו, ולא יעזוב אותם לעד, כמאמר אלתרמן ב"שמחת עניים": "כִּי אֵין בַּיִת בְּלִי מֵת עַל כַּפַּיִם, / וְאֵין מֵת שֶׁיִּשְׁכַּח אֶת בֵּיתוֹ".

יהי זכרה ברוך.