Richard Cory Edwin Arlington Robinson Whenever Richard Cory went down town, We people on the pavement looked at him: He was a gentleman from sole to crown, Clean-favoured and imperially slim. And he was always quietly arrayed, And he was always human when he talked; But still he fluttered pulses when he said, "Good Morning!" and he glittered when he walked. And he was rich, yes, richer than a king, And admirably schooled in every grace: In fine — we thought that he was everything To make us wish that we were in his place. So on we worked and waited for the light, And went without the meat and cursed the bread, And Richard Cory, one calm summer night, Went home and put a bullet in his head. ריצ'רד קורי / אדווין ארלינגטון רובינזון תָּמִיד כְּשֶׁאֶל הָעִיר יָרַד לוֹ רִיצַ'רְד קוֹרִי, אֲנַחְנוּ, בְּנֵי קַרְנוֹת רְחוֹב, הִבַּטְנוּ בּוֹ: הָיָה הוּא גֶ'נְטְלְמֶן עַד קְצֵה צִפֹּרֶן, טָהֹר וְדַק גִּזְרָה כְּמֶלֶךְ בְּעַמּוֹ. תָּמִיד הָיָה לָבוּשׁ בַּאֲנִינוּת וָטַעַם, כֹּה אֱנוֹשִׁי הָיָה בְּדִבּוּרוֹ; לִבִּי כִּמְעַט פָּרַח שָׁעָה שֶׁפַּעַם הִקְדִּים בִּרְכַּת שָׁלוֹם לִי בְּעָבְרוֹ. וְהוּא הָיָה עָשִׁיר, עָשִׁיר כְּקֹרַח, וְהוּא נִרְאָה תָּמִיד כְּמוֹ נָסִיךְ, נִהֵל הוּא אֶת חַיָּיו בְּאֵיזֶה אֹרַח, שֶׁכָּל אֶחָד אוֹתו רַק הֶעֱרִיךְ. וְכָך הוֹסַפְנוּ לַעֲבֹד וּלְקַוּוֹת דַּלָּה פִּתֵּנוּ וּבַכִּיס אֵין גְּרוּשׁ. וְרִיצַ'רְד קוֹרִי, בְּעֶרֶב לֹא עָבוֹת, שָׁב לְבֵיתוֹ, תָּקַע כַּדּוּר בָּרֹאשׁ. תרגמה : זיוה שמיר פורסם ב-16/04/2008 באתר www.literatura.co.il

The Road not Taken Robert Frost Two roads diverged in a yellow wood, And sorry I could not travel both And be one traveler, long I stood And looked down one as far as I could To where it bent in the undergrowth; Then took the other, as just as fair, And having perhaps the better claim, Because it was grassy and wanted wear; Though as for that the passing there Had worn them really about the same, And both that morning equally lay In leaves no step had trodden black. Oh, I kept the first for another day! Yet knowing how way leads on to way, I doubted if I should ever come back. I shall be telling this with a sigh Somewhere ages and ages hence: Two roads diverged in a wood, and I- I took the one less traveled by, And that has made all the difference. בדרך שלא דרכו בה / רוברט פרוסט מוּל שְׁתֵּי דְּרָכִים בַּיַּעַר בַּשַּׁלֶּכֶת, חֲבָל שֶׁלֹּא אוּכַל בְּזוֹ וְגַם בְּזוֹ לָלֶכֶת בְּבַת אַחַת. וּמַבָּטִי בְּסוֹף אַחַת מֵהֶן שׁוֹקֵעַ ְ לִרְאוֹת אֵיךְ תִּתְפַּתֵּל אֶל אֳפָקֶיהָ הָאֲפוּפִים בַּצִּמְחִיָּה הַמְסֹכֶכֶת. בָּחַרְתִּי בַּשְּׁנִיָּה. גַּם בָּהּ יֵשׁ טַעַם, וְיֵשׁ סִבָּה לָבוֹר דַּוְקָא אוֹתָהּ, אִישׁ לֹא יְדָעָהּ עַד כֹּה אֲפִלּוּ פַּעַם. הֵן רֶגֶל לֹא דָּרְכָה בָּהּ אוֹ בַּחֲבֵרְתָּהּ, זוֹ לֹא בְּעוּלָה, וְזוֹ בְּתוּלָה עוֹדָהּ. שְׁתֵּיהֶן שְׂרוּעוֹת בְּבֹקֶר לֹא עֲבוֹת, בְּתוֹךְ עַלְוָה שֶׁאִישׁ עוֹד לֹא חִלֵּל, אֶת הָאַחַת שָׁמַרְתִּי לֶעָתִיד לָבוֹא, אַךְ בְּיָדְעִי אֵיךְ זְמַן חִישׁ-יַעֲבֹר, אֵינִי בָּטוּחַ אִם אָשׁוּב בִּכְלָל. עוֹד יוֹם יָבוֹא, וְאֶעֱבֹר בַּאֲנָחָה כִּי לְסַפֵּר זֹאת לְדוֹרוֹת עִתִּים אֶמְצָא. מוּל שְׁתֵּי דְּרָכִים בַּיַּעַר, וַאֲנֹכִי, בּוֹחֵר בְּזוֹ שֶׁאַךְ בְּקֹשִׁי נִדְרְכָה וְהַבְּחִירָה הַזּוֹ אֶת גּוֹרָלִי חָרְצָה. תרגום : זיוה שמיר

Stopping by Woods on a Snowy Evening Robert Frost Whose woods these are I think I know. His house is in the village though; He will not see me stopping here To watch his woods fill up with snow. My little horse must think it queer To stop without a farmhouse near Between the woods and frozen lake The darkest evening of the year. He gives his harness bells a shake To ask if there is some mistake. The only other sound’s the sweep Of easy wind and downy flake. The woods are lovely, dark and deep, But I have promises to keep, And miles to go before I sleep, And miles to go before I sleep. לעצור לצד יער בערב מושלג / רוברט פרוסט לְמִי הַיְעָרוֹת מוּלִי דּוֹמֶה אֵדַע הוּא אֶת בֵּיתוֹ בְּתוֹךְ הַכְּפָר נָטָה, אַךְ לֹא יִרְאֶה עֵת מַבָּטִי סָקַר אֵיכָה הִשְׁלֵיג הַיַּעַר שֶׁנָּטַע. סוּסִי וַדַּאי חוֹשֵׁב שֶׁזֶּה מוּזָר, שֶׁכָּאן עָצַרְנוּ, בְּאֵין בִּקְתַת אִכָּר בֵּין שֶׁלֶג יַעַר לְצִנַּת אַגָּם שׂוֹרֵר לוֹ עֶרֶב קַר וְנֶעְכָּר. הוּא מְנָעֵר את מְצִלַּת הַגָּב לִשְׁאול אִם לא נָפְלָה אֵיזוֹ שְׁגָגָה, אֵין קוֹל סְבִיבֵנוּ, לֹא נִשְׁמַע אַף אוֹת, רַק נַהַם רוּחַ, שְׁאוֹן פְּתִיתֵי תּוּגָה. הַיַּעַר כֹּה יָפֶה, אָפֵל, עָמֹק, אַךְ עַל גַּבִּי מֻטָּל עֹל מְשִׂימוֹת. מִילִין לִגְמֹא בְּטֶרֶם רֹאשׁ אֶשְׁמֹט, מִילִין לִגְמֹא בְּטֶרֶם רֹאשׁ אֶשְׁמֹט. תרגום : זיוה שמיר

Le pont Mirabeau Guillaume Apollinaire Sous le pont Mirabeau coule la Seine Et nos amours Faut-il qu'il m'en souvienne La joie venait toujours après la peine Vienne la nuit sonne l'heure Les jours s'en vont je demeure Les mains dans les mains restons face à face Tandis que sous Le pont de nos bras passe Des éternels regards l'onde si lasse Vienne la nuit sonne l'heure Les jours s'en vont je demeure L'amour s'en va comme cette eau courante L'amour s'en va Comme la vie est lente Et comme l'Espérance est violente Vienne la nuit sonne l'heure Les jours s'en vont je demeure Passent les jours et passent les semaines Ni temps passé Ni les amours reviennent Sous le pont Mirabeau coule la Seine Vienne la nuit sonne l'heure Les jours s'en vont je demeure גשר מירבו / גיום אפולינר הִנֵּהוּ גֶּשֶׁר מִירַבּוֹ תַּחְתָּיו זוֹרֵם הַסֵּין וְכָל אַהֲבוֹתֵינוּ אֵיךְ לֹא יִזְכְּרֵן הַצַּעַר אֶת בּוֹא הַשְּׂמָחוֹת אֵינוֹ חוֹסֵם הַלַּיְלָה בָּא. הָרְגָעִים נוֹקְפִים אֲנִי נִשְׁאָר, אַךְ הַיָּמִים חוֹלְפִים כַּךְ יָד בְּיָד, פָּנִים אֶל מוּל פָּנִים בְּעוֹד הַטַּיָּלִים אֶת עֵינֵיהֶם מַפְנִים אֶל עֵבֶר גֶּשֶׁר הַזְּרוֹעוֹת מַבָּט נוֹתְנִים הַלַּיְלָה בָּא. הָרְגָעִים נוֹקְפִים אֲנִי נִשְׁאָר, אַךְ הַיָּמִים חוֹלְפִים הָאַהֲבָה תַּחְלֹף לָהּ כְּמוֹ זְרִימַת הַמַּיִם חָלֹף תַּחְלֹף וְתִתְנַהֵל כְּמוֹ הַחַיִּים בַּעֲצַלְתַּיִם תְּשׁוּקָה עַזָּה כְּבוּלָה בִּנְחוּשְׁתַּיִם הַלַּיְלָה בָּא. הָרְגָעִים נוֹקְפִים אֲנִי נִשְׁאָר, אַךְ הַיָּמִים חוֹלְפִים חוֹלְפִים יָמִים, תְּקוּפוֹת שָׁנָה תִּכְלֶינָה הַזְּמַן כָּלֶה עוֹד אַהֲבָה כָּזֹאת עֵינַיִם לֹא תֶּחְזֶינָה מִתַּחַת גֶּשֶׁר מִירַבּוֹ זוֹרֵם נְהַר הַסֵּינָה הַלַּיְלָה בָּא. הָרְגָעִים נוֹקְפִים אֲנִי נִשְׁאָר, אַךְ הַיָּמִים חוֹלְפִים. תרגום : זיוה שמיר

On the Day of the Destruction of Jerusalem by Titus Lord Byron FROM the last hill that looks on thy once holy dome, I beheld thee, oh Sion! when render'd to Rome: 'Twas thy last sun went down, and the flames of thy fall Flash'd back on the last glance I gave to thy wall. I look'd for thy temple, I look'd for my home, And forgot for a moment my bondage to come; I beheld but the death-fire that fed on thy fane, And the fast-fetter'd hands that made vengeance in vain. Oh many an eve, the high spot whence I gazed Had reflected the last beam of day as it blazed; While I stood on the height, and beheld the decline Of the rays from the mountain that shone on thy shrine. And now on that mountain I stood on that day, But I mark'd not the twilight beam melting away; Oh! would that the lightning had glared in its stead, And the thunderbolt burst on the conqueror's head! But the gods of the Pagan shall never profane The shrine where Jehovah disdain'd not to reign; And scatter'd and scorn'd as thy people may be, Our worship, oh Father! is only for thee. ביום בו נפלה עיר ציון בידי טיטוס / לורד ביירון מִקְּצֵה שְׁפָיִים, מוּל דְּבִיר הֵיכָל חָרֵב, רָאִיתִי, בַּת צִיּוֹן, כֵּיצַד קִצֵּךְ קָרֵב, קַו שֶׁמֶשׁ מִמָּרוֹם לִפְנֵי נָפְלֵךְ בַּחֶרֶב, הִצִּית אֶת אור מַבַּט עֵינַי הָאַחֲרוֹן עִם עֶרֶב. בִּקַּשְׁתִּי הֵיכָלִי. בִּקַּשְׁתִּי מְעוֹנֵנוּ. לְרֶגַע קַל שָׁכַחְתִּי כִּי גּוֹלִים הִנֵּנוּ. אַךְ אֵשׁ שֶׁלִּחֲכָה כָּתְלֵי הֵיכָל, כַּבְלֵי יָדַיִם גַּם הֵעִידוּ כִּי אָפְסָה תִּקְוָה לְמַחְשְׁבוֹת נָקָם. הֵן לֹא אַחַת, לְעֵת עַרְבֵית, יָרְדוּ קַרְנֵי זָהָב אַחֲרוֹנוֹת, וְנָצְצוּ בָּהָר עָלָיו אֲנִי נִצָּב. עוֹדִי צוֹפֶה מִמְּרוֹם רֻכְסוֹ, רוֹאוֹת עֵינַי מִנֶּגֶד כֵּיצַד זָהָב עַל הַהֵיכָל שְׁקִיעַת חַמָּה יוֹצֶקֶת. עַתָּה, עוֹדִי נִצָּב כָּאן בְּיוֹם הֶרֶס רָב עַד כֹּה לֹא חַשְׁתִּי כְּלָל אֵיךְ אוֹר חַמָּה הוּעַב. אֲהָהּ! אִלּוּ פָּגַע עַתָּה בָּרָק מִסֵתֶר עָב וְאֶת קָדְקֹד אוֹיְבֵי עַמִּי רוֹצֵץ הוּא בְּחִצָּיו! צַלְמֵי גּוֹיִים וְשִׁקּוּצָיו הֵן לֹא יוּכלוּ חַלֵּל אֶת הַהֵיכָל שֶׁבֵּין כְּתָלָיו מָאַס לִשְׁכּוֹן הָאֵל, בָּזוּי וּמְפֹרָד עַמְךָ הוּא, נָע וָנָד, אַךְ רַק אוֹתְךָ, אָבִינוּ, נַעֲבֹד לָעָד. תרגום : זיוה שמיר

מתוך אחרית דבר: לחצו להורדה כקובץ PDF ….תרגומיי לסונטות של של שקספיר הצטברו מגרה טיפין-טיפין. את הראשונות התחלתי לתרגם אמצע שנות השישים, שעה שלמדתי תרגום אצל ד"ר אדם ריכטר, ראש אגודת המתרגמים דאז, וכשלמדתי ספרות אנגלית באוניברסיטת תל-אביב. לימים, התפרסמו חלק מהסונטות בבמות שונות: בספר הנשיקה מבעד למטפחת, שערכו אשר רייך, זיסי סתווי וחיים באר; בכתב-העת קשת החדשה שבעריכת אהרן אמיר, בכתב-העת שבו שבעריכת עוזי אגסי, בתוך מאמר על תרגומי שקספיר שהתפרסם בכתב-העת ביקורת ופרשנות שבעריכת תמר וולף-מונזון ובספרי המיית ים, תל-אביב 2010, המכיל ל"ב סונטות אהבה של שקספיר. תגובות הקוראים, ובאופן מיוחד תגובתו החמה של פרופ' אמנון רובינשטיין, שכלל סונטות בתרגומי בספריו, עודדו אותי לנסות לתרגם את המכלול במלואו. ​אוקספורד ותל-אביב, אפריל-מאי 2011 איור העטיפה: רוני סומק

על תכונת הפיפיות של לשון יידיש לפי שירו של ביאליק 'אין שחיטה-שטאט' (גירסה ביידיש של 'בעיר ההרגה') פורסם: חוליות - דפים למחקר בספרות יידיש גליון 9 , 2005. ...ביאליק שמע בקולה של אירה יאן, אך כאילו 'להכעיס' הוא כתב בשנת 1908 את 'שירי הים' שלו ביידיש, בשפה שאינה שגורה בפיה (האם ביקש שלא תוכל ידידתו לדעת שדבריה קלעו ללבו ונשאו פרי?). בשירו מתואר הלילה הארץ - ישראלי היורד על המשורר שהגיע לחוף המזרח - בין שהוא ריה"ל ובין שהוא ביאליק. אין זה לילה רגיל, כי אם יפהפייה כושית מנומרת בצבעי זהב ותכול... לחצו להורדה כקובץ PDF Ode to the West Wind (On Bialik's "Yam lider" ['Sea Songs']) Bialik composed his sea poems ("Yam lider") in Yiddish in 1908 and published them in a Zionist-oriented anthology just before his first visit to Eretz Yisrael in 1909. The small cycle of three pseudo-naive poems was defined by the poet as a translation from the prominent medieval poet Rabbi Yehuda Halevi. However, this cycle of poems is, in fact, a free adaptation of diverse motifs from Halevi, imbued with contemporary colours and revealing Bialik's intimate secrets. On the personal level Bialik was split at that time between his duties as family man and national poet on the one hand, and his great desire to forsake all frameworks and break all conventions on the other. His friend and lover, the painter Irah Yan, encouraged him to leave home and start a new life far from Odessa; Bialik was ambivalent, torn apart by desires and duties. On the national level, this was the time of the harsh conflict between the devout advocates of Yiddish (who at the 1908 Czernowitz Conference demanded that Yiddish be declared a national tongue) and the poet's inner conviction that the renaissance of Hebrew is a sine qua non for the forthcoming national revival in the Land of Israel. Hence, Bialik wrote these Zionist poems ("Yam lider") in the language of the Jewish masses, telling his ideological adversaries in an indirect and subtle way that if he turns to the writing of poems in Yiddish, it is merely for ideological purposes, and not because he agrees with their credo. Indeed, the role of these poems in many Zionist circles has been long acknowledged. Appendix. Kh. N. Bialik: Sea Poems (Original and Translation)

על 'שירי הים' (ים-לידער) שכתב ביאליק ביידיש בנוסח שירת ריה"ל פורסם: חוליות - דפים למחקר בספרות יידיש גליון 8 , 2003. ...ביאליק שמע בקולה של אירה יאן, אך כאילו 'להכעיס' הוא כתב בשנת 1908 את 'שירי הים' שלו ביידיש, בשפה שאינה שגורה בפיה (האם ביקש שלא תוכל ידידתו לדעת שדבריה קלעו ללבו ונשאו פרי?). בשירו מתואר הלילה הארץ - ישראלי היורד על המשורר שהגיע לחוף המזרח - בין שהוא ריה"ל ובין שהוא ביאליק. אין זה לילה רגיל, כי אם יפהפייה כושית מנומרת בצבעי זהב ותכול... לחצו להורדה כקובץ PDF Ode to the West Wind (On Bialik's "Yam lider" ['Sea Songs']) Bialik composed his sea poems ("Yam lider") in Yiddish in 1908 and published them in a Zionist-oriented anthology just before his first visit to Eretz Yisrael in 1909. The small cycle of three pseudo-naive poems was defined by the poet as a translation from the prominent medieval poet Rabbi Yehuda Halevi. However, this cycle of poems is, in fact, a free adaptation of diverse motifs from Halevi, imbued with contemporary colours and revealing Bialik's intimate secrets. On the personal level Bialik was split at that time between his duties as family man and national poet on the one hand, and his great desire to forsake all frameworks and break all conventions on the other. His friend and lover, the painter Irah Yan, encouraged him to leave home and start a new life far from Odessa; Bialik was ambivalent, torn apart by desires and duties. On the national level, this was the time of the harsh conflict between the devout advocates of Yiddish (who at the 1908 Czernowitz Conference demanded that Yiddish be declared a national tongue) and the poet's inner conviction that the renaissance of Hebrew is a sine qua non for the forthcoming national revival in the Land of Israel. Hence, Bialik wrote these Zionist poems ("Yam lider") in the language of the Jewish masses, telling his ideological adversaries in an indirect and subtle way that if he turns to the writing of poems in Yiddish, it is merely for ideological purposes, and not because he agrees with their credo. Indeed, the role of these poems in many Zionist circles has been long acknowledged. Appendix. Kh. N. Bialik: Sea Poems (Original and Translation)

על הניסיון הראשון, הכושל, לכתוב שיר ביידיש ועל גלגולי הרעיון האנטי חסידי ביצירה, לסוגיה ולתקופותיה פורסם: חוליות - דפים למחקר בספרות יידיש גליון 10 , 2007. ..ארכיונו של ביאליק מגלה כי הניסיון הראשון לכתוב שיר ביידיש, ממש כמו הניסיון הראשון לכתוב שיר בעברית, לא הניב אלא קטע שיר מחורז, ובו חמישה בתים בני שש שורות כל אחד שייקרא על שם מילות הפתיחה שלו 'איך וועל אייך דערציילן' ['אספר לכם'] - שיר קריקטורי סטירי בסגנון מגלה טמירין, הדורש כביכול בשבח 'הרבי' החסידי ולמעשה מדבר בו סרה. זוהי יצירה שפני יאנוס לה: צידה הגלוי נאמר מפי חסיד שוטה, המאמין בניסים ובנפלאות שהרבי מחולל; מאחורי הקלעים עומד המחבר המפוכח וקורץ בעינו לקורא, אף מבהיר לו שכל 'הנסים והנפלאות' אינם אלא עניינים של מה בכך, שאין בהם כל רבותא; או גרוע מזה - תרמית ואחיזת עיניים... לחצו להורדה כקובץ PDF

גילויים חדשים מארכיון אלתרמן פורסם: גג - כתב־עת לספרות, גליון 22 , יולי 2010 ....כאשר מחלקת הארכיונים של מרכז קיפ שבאוניברסיטת תל-אביב, גילתה בראשית חודש יוני השנה מסמכים מצהיבים שלא היו ידועים עד כה אפילו לחוקרי אלתרמן, ובתוכם צרור מכתבים שכתבה הציירת צילה בינדר במר-לִבה לאהובה המשורר. פיסות החיים הנגלים מבעד למסמכים המצהיבים הללו זכו אמנם זה מכבר לגרסה ספרותית בספרה של אידה צורית, העלמה והמשורר (תל-אביב 2004 ), רומן המגולל את סיפור אהבתם של נתן אלתרמן וצילה בינדר בסגנון ה-Faction (הלחם של Fact and Fiction) כלומר בתערובת בלתי מחייבת של אמת ובדיה. דומה שהאמת הביוגרפית העולה מבין שיטי המכתבים הללו עולה על כל בדיה ועל כל דמיון,.... לחצו להורדה כקובץ PDF

על הסרט "אלתרמניה" פורסם: הארץ 28.11.2001 ....בימים אלה שודר בטלוויזיה הסרט "אלתרמניה", שעורר ציפייה נרגשת בעזרת קדימון קופצני. החיתוך הקופצני אפיין את הסרט כולו, וגם אם התאים לדברים חסרי הערך והקשר שהובאו מפי מרואיינים אקראיים, שנועדו לשוות לסרט צבע לוקאלי, בייש במקצת את המרואיינים המרכזיים, שנועדו להוסיף לסרט ערך ומשמעות. גם בתוך המרואיינים הבכירים נתבלטו שתי קבוצות מנוגדות: האחת - קבוצת סופרי "דור הרעים", ובה חיים גורי, שהירבה לצטט מאלתרמן, וכן הסופרים משה שמיר, אהרן מגד ואידה צורית, שניתן היה להאמין לכל מלה שהצליחו להשמיע; השנייה - קבוצת בני "דור המדינה" ובראשה נתן זך, מקטרגו הגדול של אלתרמן שביקש להפתיע ולבש גלימת "סניגור"... לחצו להורדה כקובץ PDF

Edge Sylvia Plath The woman is perfected. Her dead Body wears the smile of accomplishment, The illusion of a Greek necessity Flows in the scrolls of her toga, Her bare Feet seem to be saying: We have come so far, it is over. Each dead child coiled, a white serpent, One at each little Pitcher of milk, now empty. She has folded Them back into her body as petals Of a rose close when the garden Stiffens and odors bleed From the sweet, deep throats of the night flower. The moon has nothing to be sad about, Staring from her hood of bone. She is used to this sort of thing. Her blacks crackle and drag. קַו הַקֵּץ / סילביה פלאת הוֹלֶכֶת וְנִשְׁלֶמֶת הָאִשָּׁה. עַל גּוּפָתָהּ הוֹלֵךְ וּמִתְפַּשֵּׁט חִיּוּךְ שֶׁל גְּמַר מְלָאכָה תַּעְתּוּעֵי גְּזַר הַגּוֹרָל הַיְּּוָנִי זוֹרְמִים בִּמְגִלּוֹת גְּלִימַת הַטּוֹגָה שֶׁעֲלֶיהָ. רַגְלֶיהָ הַיְחֵפוֹת כְּמוֹ אוֹמְרוֹת: עַד כָּאן הִגַּעְנוּ, זֶה נִגְמַר. כָּל יֶלֶד מֵת, צֶפַע צָחֹר צָנוּף כִּפְקַעַת בְּכָל קַנְקָן מִבֵּין כַּדֵי חָלָב שֶׁנִּתְרוֹקְנוּ. וְהִיא קִפְּלָה אוֹתָם בַּחֲזָרָה אֶל תּוֹךְ גּוּפָהּ כְּמוֹ עֲלֵי שׁוֹשָׁן הַנִּסְגָּרִים בְּעוֹד הַגָּן הוֹלֵךְ וּמִתְקַשֶּׁה וְנִיחוֹחוֹת מְדַמְּמִים מִתּוֹךְ גְּרוֹנוֹת פִּרְחֵי הַלַּיְלָה הַמְּתוּקִים, הָעֲמֻקִּים. לַלְּבָנָה אֵין שׁוּם סִבָּה לְהֵעָצֵב, הִיא אֶת עֵינָהּ פּוֹקַחַת מִכִּפַּת הַעֶצֶם וּמַבָּט נוֹתֶנֶת. הִיא רְגִילָה כְּבָר לְכָאֵלֶּה מִין דְּבָרִים, שְׁחוֹרֶיהָ מִתְפַּקְעִים קַלּוֹת וְנִגְרָרִים. תרגום: זיוה שמיר

Tears, idle tears Lord Alfred Tennyson Tears, idle tears, I know not what they mean, Tears from the depth of some divine despair Rise in the heart, and gather to the eyes, In looking on the happy Autumn-fields, And thinking of the days that are no more. Fresh as the first beam glittering on a sail, That brings our friends up from the underworld, Sad as the last which reddens over one That sinks with all we love below the verge; So sad, so fresh, the days that are no more. Ah, sad and strange as in dark summer dawns The earliest pipe of half-awakened birds To dying ears, when unto dying eyes The casement slowly grows a glimmering square; So sad, so strange, the days that are no more. Dear as remembered kisses after death, And sweet as those by hopeless fancy feigned On lips that are for others; deep as love, Deep as first love, and wild with all regret; O Death in Life, the days that are no more. דמעות, דמעות ההבל / לורד אלפרד טניסון דְּמָעוֹת, דִּמְעוֹת הַהֶבֶל, לֹא אֵדַע פִּשְׁרָן, דְּמָעוֹת מִמַּעֲמַקֵּי יֵאוּשׁ טָמִיר חוֹמְרוֹת בַּלֵּב, נִקְווֹת בְּזָוִית עַיִן, עוֹדְךָ מַבִּיט בְּזִיו שָׂדוֹת בַּסְּתָו, לִבְּךָ זוֹכֵר יָמִים חָלְפוּ בְּלִי שׁוּב. כְּאוֹר רִאשׁוֹן נוֹצֵץ עֲלֵי מִפְרָשׂ, הַמַּעֲלֶה רֵעִים מֵעֹמֶק שְאוֹל, כְּאוֹר אַחֲרוֹן נוּגֶה, הַמַּאֲדִים סְפִינַת רֵעִים בָּאֹפֶק תִּתְרַחֵק; נוּגִים בְּטָהֳרָם יָמִים חָלְפוּ בְּלִי שׁוּב. נוּגִים, נִפְלִים כְּצַפְרִירֵי הַקַּיִץ אַפְלוּלִיִים לְקוֹל צִפּוֹר נֵעוֹר, לְאֹזֶן אָח גֹּוֵעַ, לְעֵינֵי גּוֹסֵס, בַּהֲפֹךְ הַצֹּהַר לְהִבְהוּב רָבוּעַ; נוּגִים, נִפְלִים יָמִים חָלְפוּ בְּלִי שׁוּב. כְּזֵכֶר נְשִׁיקוֹת יָקְרוּ אַחַר הַמָּוֶת, כְּמֶתֶק אֵלֶּה שֶׁנוֹעָדוּ לְאַחֵר. בְּדָאָן דִּמְיוֹן נוֹאָשׁ. כְּאַהֲבָה עָמָקוּ, כְּאַהֲבַת נְעוּרִים, בַּחֲרָטָה פִּרְאִית; הוֹ, מָוֶת בַּחַיִּים, יָמִים חָלְפוּ בְּלִי שׁוּב. תרגום: זיוה שמיר

Ye Goat-Herd Gods Philip Sidney Ye goatherd gods, that love the grassy mountains, Ye nymphs which haunt the springs in pleasant valleys, Ye satyrs joyed with free and quiet forests, Vouchsafe your silent ears to plaining music, Which to my woes gives still an early morning, And draws the dolour on till weary evening … אתם, צפירי אלים / פיליפ סידני אַתֶּם צְפִירֵי-אֵלִים, שׁוֹכְנֵי גִּבְעוֹת הַדֶּשֶׁא אַתֶּן הַנִּימְפוֹת הַיּוֹרְדוֹת אֶל עַיִן שבַּגַּיְא, אַתֶּם סָטִירִים הַשָּׂשִׂים בִּּדְמִי חֻרְשַׁת הָאֵשֶׁל הַטּוּ נָא אֹזֶן וְשִׁמְעוּ צְלִילִים מִנִּגּוּנַי. הֵם מַשְׁכִּימִים עִם כְּאֵבַי, קוֹרְאִים לִי קוּם. עִם תּוּגָתִי הֵם נִמְשָׁכִים עַד רֶדֶת יוֹם. תרגום : זיוה שמיר

To the Virgins Robert Herrick (1591-1674) Gather ye rose-buds while ye may, Old time is still a-flying; And this same flower that smiles to-day To-morrow will be dying The glorious lamp of heaven, the sun, The higher he’s a-getting; The sooner will his race be run, And nearer he’s to setting. That age is best which is the first, When youth and blood are warmer; But being spent, the worse, and worst Times, still succeed the former. Then be not coy, buy use your time; And while ye may, go merry; For having lost but once your prime, You may for ever tarry. אֶל הַבְּתוּלוֹת / רוברט הריק לִלְקֹט וְרָדִים כָּל עוֹד אֶפְשָׁר, הַזְּמַן חוֹלֵף-בּוֹרֵחַ; וּפֶרַח זֶה הַיּוֹם יִצְהַר, מָחָר יִבֹּל, נַס-רֵיחַ. פַּנַס מָרוֹם זֶה, מְאוֹר הַפָּז, כְּכָל שֶׁיַּעְפִּילָה; יִקְרַב סוֹף הַמֵּרוֹץ; נֶחְפָּז אֶל שְׁקִיעָתוֹ יַשְׁפִּילָה. טוֹב תּוֹר הַנֹּעַר מִכֹּל גִּיל, בְּעוֹד דָּמִים יִגְעָשׁוּ; וּבִכְלוֹתוֹ, יָבוֹא בְּלִי גִּיל תּוֹר הַזִּקְנָה, נוֹאָשׁ הוּא. אַל תִּתְבּוֹשֵׁשְׁנָה, צֵאנָה חִיש; אֶל הַחֻפָּה מַהֵרְנָה; בַּאֲבִיב-יוֹמְכֶן מִצְאוּ נָא אִישׁ, פֶּן פֶּתַע תְּאַחֵרְנָה. תרגום : זיוה שמיר * Robert Herrick (baptized August 24, 1591 – October 1674) was a 17th century English poet. Born in Cheapside, London, he was the seventh child and fourth son of Nicholas Herrick, a prosperous goldsmith. It is likely that he attended Westminster School. In 1607 he became apprenticed to his uncle, Sir William Herrick, who was a goldsmith and jeweller to the king. The apprenticeship ended after only six years, and Herrick, at age twenty-two, matriculated at Saint John's College, Cambridge. He graduated in 1617. Robert Herrick became a member of the Sons of Ben, a group of Cavalier poets centred around an admiration for the works of Ben Jonson. In or before 1627, he took religious orders, and, having been appointed chaplain to the duke of Buckingham, accompanied him on his disastrous expedition to the Isle of Rhé (1627). He became vicar of the parish of Dean Prior, Devon in 1629, a post that carried a term of thirty-one years. It was in the secluded country life of Devon that he wrote some of his best work. In the wake of the English Civil War, his position was revoked on account of his refusal to make pledge to the Solemn League and Covenant. He then returned to London. His position was returned to him in the Restoration of Charles II and he returned to Devon in 1662, residing there until his death in 1674. Herrick was a bachelor all his life, and many of the women he names in his poems are thought to be fictional. His reputation rests on his Hesperides, a collection of lyric poetry, and the much shorter Noble Numbers, spiritual works, published together in 1648. He is well-known for his bawdy style, referring frequently to lovemaking and the female body. In one of his more famous poems, "To the Virgins, to Make Much of Time", Herrick reminded young women how fleeting their beauty is. The opening stanza follows: Gather ye rosebuds while ye may, Old Time is still a-flying; And this same flower that smiles today, Tomorrow will be dying. פורסם בתאריך 22/11/2005 באתר www.literatura.co.il

Hälfte des Lebens Friedrich Hölderlin Mit gelben Birnen hänget Und voll mit wilden Rosen Das Land in den See, Ihr holden Schwäne, Und trunken von Küssen Tunkt ihr das Haupt Ins heilignüchterne Wasser. Weh mir, wo nehm' ich, wenn Es Winter ist, die Blumen, und wo Den Sonnenschein, Und Schatten der Erde? Die Mauern stehn Sprachlos und kalt, im Winde Klirren die Fahnen. בחצי ימיו / פרידריך הלדרלין עָמוּס בְּאַגָּסֵי פָּז שֶׁבָּשְׁלוּ וּבְשִׁפְעַת וַרְדֵי הַבָּר רוֹכֵן הַנּוֹף אֶל הָאֲגָם. אַתֶּם, הַבַּרְבּוּרִים הָעֲנֻגִּים שְׁקוּיֵי הָאֲהָבָה אֶת רָאשֵׁיכֶם הַטְבִּילוּ נָא בְּמֵי אֲגָם קְדוֹשִׁים. אֲבוֹי, אֵיכָה אֶמְצָא פְּרָחִים בְּבוֹא יְמֵי הַקֹּר, אֵי זִיו הַשֶּׁמֶשׁ, צֵל הָאֲדָמָה? כָּתְלֵי חוֹמָה אִלְּמִים הֵן יִתְנַשְּׂאוּ מִמַּעַל, וְדִגְלֵיהֶם יְנַהֲמוּ בָּרוּחַ הַקָּרָה. תרגום : זיוה שמיר

Amoretti, Sonnet # 75 Edmund Spenser (1552-1599) One day I wrote her name upon the strand, But came the waves and washed it away: Again I wrote it with a second hand, But came the tide, and made my pains his prey. Vain man, said she, that dost in vain assay A mortal thing so to immortalize! For I myself shall like to this decay, And eek my name be wiped out likewise. Not so (quoth I), let baser things devise To die in dust, but you shall live by fame: My verse your virtues rare shall eternize, And in the heavens write your glorious name; Where, whenas death shall all the world subdue, Our love shall live, and later life renew. אמורטי, סונט # 75 / אדמונד ספנסר אֶת שְׁמָהּ כָּתַבְתִּי פַּעַם עַל הַחוֹל, אַךְ הוּא נִמְחָה, שָׁטַף אוֹתוֹ הַגַּל: חָזַרְתִּי וּכְתַבְתִּיו שֵׁנִית, כִּתְמוֹל, הַיָּם גָּאָה, וְשׁוּב גְּמוּלִי גָּזַל. אֱנוֹשׁ רִמָּה, אָמְרָה, לָרִיק עָמָל ! לַשָּׁוְא תִּיגַע הַנֶּצַח לְנַצֵּחַ! גּוּפִי אַף הוּא חִיש-קַל הֵן יְאֻכַּל, וּשְׁמִי כְּהֶרֶף-עַיִן יִשְׁתַּכֵּחַ. לֹא (עֲנִיתִיהָ), רַק רֵיקָא פּוֹרֵחַ אֱלֵי עָפָר שָׁפוּת, וְאִלּוּ אַתְּ, בִּזְכוּת שִׁירַי יְהֵא נֵרֵךְ זוֹרֵחַ, בִּשְׁמֵי מָרוֹם תִּכּוֹן דְּמוּתֵךְ לָעַד; וְגַם עֵת מָוֶת מְצוּדָתוֹ יִפְרֹשֹ, נֹאהַב בְּלִי סוֹף וְנִיר חָדָשׁ נחֲרֹשׁ. תרגום: זיוה שמיר זהו סונט אליזבתני משנת 1595, הקובל על קוצר החיים ועל קוצר ידו של המשורר ליהנות מהם. כאן, בניגוד לשירים רבים אחרים של carpe diem ("תפוש את היום", או: "אכול ושתֹה כי מחר נמות"), דווקא האישה, ולא הגבר, מגלה אסרטיביוּת ודוחקת באהובה (אמנם במרומז ובעקיפין) ליהנות מהחיים, לממש את האהבה. לגבי דידה, מוטב לִזכות באהבת בשר ודם בעולם הזה, מאשר לחכות לשכר ולגמול ערטילאיים בעולם הבא. הגבר-המשורר מתואר כאן כמי שמתמהמה, כותב וחוזר וכותב את שמה של האישה האהובה על חול הים, אך הגלים מוחקים שוב ושוב את פרי עמלו. היא מאיצה בו, וגוערת בו על ההתמהמהות, על בזבוז הזמן בעסקי רוח תפלים. כתיבת השירים, לטעמה, כמוה ככתיבת מכתב אהבה על חול. הזמן מוחק את השירים ושוחקם, ובינתיים החיים עוברים ומתבזבזים. מנקודת מוצאה של האישה, צריך ללמוד להפיק הנאה מהחיים, ולא לכַלות את מיטב השנים בניסיון חסר תוחלת לנַצח את הנֶצח. הניסיון הנואל לנַצח את הנֶצח, או חיפוש האלמוות במעשיהם בני-החלוף של בני-תמותה (to immortalize the mortal), הוא ניסיון עקר, שנועד מראש לכישלון. המשורר-הגבר מתווכח עם האישה ועם טיעוניה. הוא אומר לה ששיריו, שאותם אין היא מעריכה ושבהם אין היא נותנת אמון, עתידים להקנות לה כל מה שאהבה בשר ודם לעולם לא תַקנֶה לה: חיי נצח ואהבה נצחית. גם לאחר מות האהבה ומותם של האוהבים, יישארו שרידיה של אהבה זו בין שיטי השיר, ושרידים אלה ישפיעו על משוררי העתיד ויולידו ילדי רוח חדשים. בקצרה, מה שנראה לאהובה כמלאכה בטלה, שכמוה ככתיבת שם האהוב/ה על חול הים, יישאר לעד, ועל כן לא להבל יטרח המשורר בהפיקו את טורי שיריו. סכמת החריזה (אבאב, בגבג, גדגד, הה) של השיר אינה קונבנציונלית: הסונט מורכב משלושה בתים מרובעים, שבהם הבית השני פותח בחרוז החותם את הבית הראשון, והבית השלישי פותח בחרוז החותם את הבית השני. לאחר שלושה בתים מרובעים, בא צמד טורים (couplet), ובו מתנוסס חרוז שטרם הופיע בשיר – "לתפארת החתימה". בשנת 1595 נדפס השיר בכתיב עתיק, כדלקמן: SONNET. LXXV. ONE day I wrote her name vpon the strand, but came the waues and washed it away: agayne I wrote it with a second hand, but came the tyde, and made my paynes his pray. Vayne man, sayd she, that doest in vaine assay, a mortall thing so to immortalize. for I my selue shall lyke to this decay, and eek my name bee wyped out lykewize. Not so, (quod I) let baser things deuize, to dy in dust, but you shall liue by fame: my verse your vertues rare shall eternize, and in the heuens wryte your glorious name. Where whenas death shall all the world subdew, our loue shall liue, and later life renew. צילום של עטיפת הספר מ-1595 ניתן למצוא באתר: http://darkwing.uoregon.edu/~rbear/amoretti.html

Poppies in October Sylvia Plath Even the sun-clouds this morning cannot manage such skirts. Nor the woman in the ambulance Whose red heart blooms through her coat so astoundingly -- A gift, a love gift Utterly unasked for By a sky Palely and flamily Igniting its carbon monoxides, by eyes Dulled to a halt under bowlers. O my God, what am I That these late mouths should cry open In a forest of frost, in a dawn of cornflowers. פִּרְחֵי פָּרָג בְּאוֹקְטוֹבֶּר / סילביה פלאת' אֲפִלּוּ עֲנָנֵי הָרוֹם הַבֹּקֶר לֹא יוּכְלוּ לְהִסְתַּדֵּר עִם אֲזוֹרִים כָּאֵלֶּה. גַּם הָאִשָּׁה בָּאַמְבּוּלַנְס שֶׁלְּבָבָהּ פּוֹרֵחַ לָהּ בְּמִין אָדֹם נִדְהָם-כָּל-כָּךְ מִבַּעַד לַמְּעִיל. מַתָּת, מַתְנַת אוֹהֵב שֶׁכְּלָל לֹא נִתְבַּקְּשָׁה מִן הַמְּרוֹמִים שֶׁבְּלָבְנָם וּבְלַהֲטָם הֵם מַצִּיתִים לָהֶם אֶת חַד-תַּחְמֹצֶת-הַפַּחְמָן, לְצַד זוּגוֹת עֵינַיִם הַמִּזְדַּגְּגוֹת עַד דֹּם מִתַּחַת לַקַּסְדוֹת. אֵלִי, הוֹ, מִי אֲנִי בִּכְלָל, שֶׁהַפִּיּוֹת שֶׁדָּמְמוּ יַשְׁמִיעוּ בֶּכִי תַּמְרוּרִים בֵּין תִּימוֹרוֹת עֵצִים בְּשַׁחַר שֶׁל פִּרְחֵי דָּגָן וּכְפוֹר שֶׁל יַעֲרוֹת. תרגום : זיוה שמיר

סוד גדולתם של גדולי הסופרים פורסם: גג - כתב עת לספרות , גיליון 49 , ספטמבר 2019 ...לא כולם חושבים כמוני. יש אנשי ספרות שעוסקים בעגנון, ועל גב ספריהם נרשם שעגנון הוא גדול סופרי ישראל. מדוע? כי הוא זכה בפרס נובל לספרות. אנסה אפוא להוכיח את מה שברור לכל מי שיודע לקרוא טקסט עברי: שביאליק עולה עשרת מונים על כל אלה שקדמו לו ועל כל אלה שבאו אחריו. ועניין הפרסים, שלא אחת עיקרם נעוץ בתכסיסים פוליטיים שאינם נקיים מאינטרסים, אינו יכול לשמש קריטריון אמיתי לגדולה. פורצי הדרך הגדולים במאה העשרים - לב טולסטוי, מרסל פרוסט, ג׳יימם ג׳וים, וירג׳יניה וולף, הנרי ג׳יימם, אנטון צ׳כוב, פרנץ קפקא - לא זכו בפרס נובל לספרות. לעומת זאת, קיבלוהו עשרות סופרים שכוכבם זרח לרגע וכבה. ואגב, מעטים יודעים שביאליק היה כמעט מועמד לפרס נובל, אלא שחברו הטוב..... לחצו להורדה כקובץ PDF

Delia XLV Samuel Daniel (1562-1619) Care-charmer Sleep, son of the sable Night, Brother to Death, in silent darkness born: Relieve my languish, and restore the light, With dark forgetting of my cares, return; And let the day be time enough to mourn The shipwreck of my ill-adventur'd youth: Let waking eyes suffice to wail their scorn, Without the torment of the night's untruth. Cease dreams, th' imagery of our day-desires, To model forth the passions of the morrow; Never let rising sun approve you liars, To add more grief to aggravate my sorrow. Still let me sleep, embracing clouds in vain; And never wake to feel the day's disdain. דליה 45 / סמואל דניאל עַפְעַף שֵׁנָה רַב-מָג, בֶּן אֹפֶל שְׁחוֹר, לַמָּוֶת אָח, יְלִיד הַדֻּמִּיָּה: הַקֵּל עַל מַכְאוֹבַי, הָשֵׁב הָאוֹר, הָרָע שַׁלַּח לְאֶרֶץ נְשִׁיָּה; כִּי דַי בִּשְׁעוֹת הַיּוֹם לָשֵׂאת מִסְפֵּד עַל מוּט סְפִינַת נְעוּרִים וּמַסְעוֹתֶיהָ: דַּי בְּעֵינַי הַנִּפְקָחוֹת לָחוּשׁ בְּאֵיד, ִבְּלִי הִתְיַסֵּר בַּחֲשֵׁכָה בְּמַסּוֹתֶיהָ, מְנַע מֵחֲלוֹם, הֵד לִתְשׁוּקוֹת הַיּוֹם, לָלוּשׁ אֶת תְּשׁוּקוֹתָיו שֶׁל הֶעָתִיד; אַל נָא תִּתֵּן לַיּוֹם שְׁקָרָיו לַחְתֹּם, הוֹסֵף עַל צַעַר וּמַכְאֹב עוֹד פִּיד, מוּטָב אָנוּם, לַשָּׁוְא חוֹבֵק עָבִים; מִשֶּׁאָקִיץ אֶל הַיָּמִים הַנִּתְעָבִים. תרגום: זיוה שמיר

To his Coy Mistress Andrew Marvell (1621-1678) Had we but world enough, and time, This coyness, lady, were no crime. We would sit down and think which way To walk, and pass our long love's day; Thou by the Indian Ganges' side Shouldst rubies find; I by the tide Of Humber would complain. I would Love you ten years before the Flood; And you should, if you please, refuse Till the conversion of the Jews. My vegetable love should grow Vaster than empires, and more slow. An hundred years should go to praise Thine eyes, and on thy forehead gaze; Two hundred to adore each breast, But thirty thousand to the rest; An age at least to every part, And the last age should show your heart. For, lady, you deserve this state, Nor would I love at lower rate. But at my back I always hear Time's winged chariot hurrying near; And yonder all before us lie Deserts of vast eternity. Thy beauty shall no more be found, Nor, in thy marble vault, shall sound My echoing song; then worms shall try That long preserv'd virginity, And your quaint honour turn to dust, And into ashes all my lust. The grave's a fine and private place, But none I think do there embrace. Now therefore, while the youthful hue Sits on thy skin like morning dew, And while thy willing soul transpires At every pore with instant fires, Now let us sport us while we may; And now, like am'rous birds of prey, Rather at once our time devour, Than languish in his slow-chapp'd power. Let us roll all our strength, and all Our sweetness, up into one ball; And tear our pleasures with rough strife Thorough the iron gates of life. Thus, though we cannot make our sun Stand still, yet we will make him run. לאהובתו החומקנית / אנדרו מארוול לוּ אַךְ הָיוּ לָנוּ מֶרְחָב אֵין קֵץ וּפְנָאי יָכֹלְתְּ, גְּבִרְתִּי, לַחֲמֹק מִמֶּנִּי עַד בְּלִי דַּי. יוֹשְׁבִים הָיִינוּ וּמְחַשְּׁבִים כֵּיצַד נַנְעִים יוֹם אֲהָבִים אָרֹךְ. הָיִית לְצַד הַגַּנְגֶּס מְלַקֶּטֶת פִּטְדוֹת וּשְׁלַל אַבְנֵי סַפִּיר, וַאֲנֹכִי לִגְדוֹת הַהַמְבֶּר קִינָתִי שׁוֹפֵךְ. הָיִיתִי אוֹהֲבֵךְ עוֹד מִקַּדְמַת דְּנָא, וְאַתְּ לְאֵל יָדֵךְ הָיָה, לוּ אַךְ רָצִית, לָנוּס מִמֶּנִּי עַד אֲשֶׁר יֵצְאוּ כָּל יְהוּדֵי תֵּבֵל לִשְׁמָד. אַהֲבָתִי נְטוּלַת הַיְצָרִים הָיְתָה תּוֹפַחַת כְּמַמְלָכָה רַבַּת הֵקֶף, אַט וּבְנַחַת, יוֹבֵל הָיָה נִדְרָשׁ לִדְרֹש בְּשֶׁבַח יוֹנֵי עֵינַיִךְ וְחַגְוֵי הַמֵּצַח כֶּפֶל כִּפְלַיִם - לְכָל עֹפֶר אַיָּלִים, וּלְכָל הַשְׁאָר - שְׁנוֹת עַד, לְאֵין גְּבוּלִין. עִדָּן עַד כָּל אֵבָר יָסִיר סוּתוֹ וְעִדָּנִים עֲדֵי לִבֵּךְ אֶת כָּל כְּסוּתוֹ. כִּי לָךְ יָאָה, גְּבִרְתִּי, הַתִּפְאָרָה וּבְדִידֵךְ לֹא אֶהְיֶה מוּכָן לְשׁוּם פְּשָׁרָה. אַךְ בְּעָרְפִּי תָּמִיד נוֹשְׁפִים רִכְבֵּי הַזְּמַן הַמְכֻנָּפִים וּמוּל עֵינֵינוּ הַנְּשׂוּאוֹת עַרְבוֹת הַנֶּצַח, מַשּׁוּאוֹת עוֹלָם, יָפְיֵךְ לָעַד לֹא יִשָּׂרֵד וּבְגַל קִבְרֵךְ לֹא יְהַדְהֵד שִׁירִי. רִמָּה תְּהֵא קוֹסֶסֶת אֶת תֻּמָּתֵךְ הַמְיֻחֶסֶת כְּבוֹדֵךְ שֶׁכֹּה נָצַרְתְּ יְהֵא לְאֵפֶר וּתְשׁוּקָתִי לְרֶמֶץ, כִּי בַּקֶּבֶר יֵשׁ פְּרָטִיּוּת, אוּלַי, וְגַם תְּנָאִים טוֹבִים, אַךְ אִישׁ עוֹד לֹא רָוָה בּוֹ אֲהָבִים. עַל כֵּן, בְּעוֹד בְּרַק צִבְעֵי הַנֹּעַר לָן עַל פָּנַיִךְ כִּטְלָלִים לְטֹהַר, וּבְעוֹד נַפְשֵׁךְ גּוֹאָה וּמִשְׁתּוֹקֶקֶת, וְאֵשׁ פּוֹרֶצֶת בָּהּ מִכָּל נָקִיק וָנֶקֶב, נִשְׁתַּעְשֵׁעַ כָּל עוֹד בָּנוּ נֶפֶשׁ חֲפֵצָה, כְּזוּג נִצִּים טְרוּפֵי אַהֲבָה, סְמוּרֵי נוֹצָה, מוּטָב נִטְרֹף אֶת כָּל זְמַנֵּנוּ בַּחֲטָף מִשֶׁנִּכְלֶה אַט אַט, שָׁעָה שָׁעָה, בֵּין לִסְתוֹתָיו. הָבָה נִצְנֹף אֶת כָּל כֹּחֵנוּ וְאֶת כָּל מִתְקֵנוּ לְכַדּוּר אֶחָד עָגֹל וּנְבַקֵּעַ בּוֹ בְּעֹנֶג אוֹן אַלִּים את שַׁעַר הַחַיִּים, בְּרִיחָיו הַמְחֻשָּׁלִים. כִּי גַּם אִם "דֹּמִּי!" לֹא נִקְרָא לַשֶּׁמֶשׁ הָעוֹלָה נָחִישָׁה פַּעֲמֵי רִכְבָּהּ לִדְהָרָה גְּדוֹלָה. תרגום: זיוה שמיר

Marina T.S. Eliot Quis hic locus, quae regio, quae mundi plaga? What seas what shores what grey rocks and what islands What water lapping the bow And scent of pine and the woodthrush singing through the fog What images return O my daughter. Those who sharpen the tooth of the dog, meaning Death Those who glitter with the glory of the hummingbird, meaning Death Those who sit in the sty of contentment, meaning Death Those who suffer the ecstasy of the animals, meaning Death Are become insubstantial, reduced by a wind, A breath of pine, and the woodsong fog By this grace dissolved in place What is this face, less clear and clearer The pulse in the arm, less strong and stronger-- Given or lent? more distant than stars and nearer than the eye Whispers and small laughter between leaves and hurrying feet Under sleep, where all the waters meet. Bowsprit cracked with ice and paint cracked with heat. I made this, I have forgotten And remember. The rigging weak and the canvas rotten Between one June and another September. Made this unknowing, half conscious, unknown, my own. The garboard strake leaks, the seams need caulking. This form, this face, this life Living to live in a world of time beyond me; let me Resign my life for this life, my speech for that unspoken, The awakened, lips parted, the hope, the new ships. What seas what shores what granite islands towards my timbers And woodthrush calling through the fog My daughter. מרינה / ת"ס אליוט Quis hic locus, quae regio, quae mundi plaga? אֵילוּ יַמִּים, חוֹפִים, סְלָעֵי גְּרָנִיט, אֵילוּ אִיִּים אֵילוּ מֵימֵי נָהָר הַלּוֹחֲכִים חַרְטֹם וְרֵיחַ אֳרָנִים וְקוֹל קִיכְלִי הַשָּׁר מִתּוֹך הָעֲרָפֶל אֵילוּ תְּמוּנוֹת צָפוֹת וּמְפַלְּסוֹת לָהֶן נָתִיב הָהָּ, בִּתִּי. אֵלֶּה הַמַּשְׁחִיזִים נִיבֵי הַכֶּלֶב, וְכַוָּנָתָם מָוֶת אֵלֶּה הַנּוֹצְצִים בְּצַחְצָחוֹת יוֹנֵק הַדְּבָשׁ וְכַוָּנָתָם מָוֶת אֵלֶּה הַמִּשְׁתַּכְשְׁכִים בְּמֶרְחַץ חֲזִירִים בְּנַחַת וְכַוָּנָתָם מָוֶת אֵלֶּה הַלּוֹקִים בְּלַהַב טֵרוּפָן שֶׁל הַחַיּוֹת, כַּוָּנָתָם מָוֶת צַלְמָם הוֹלֵךְ וְנַעֲשֶׂה עַרְטִילָאִי, נָמוֹג בְּמַשָּׁבֵי הָאֹרֶן וַעֲרָפֶל שִׁיר-יַעַר, בְּזֶה הַיֹּפִי נְמוֹגִים הֵם בְּאַחַת וּמַהו הַקְּלַסְתֵּר הַזֶּה, לְרֶגַע נַעֲשֶׂה בָּרוּר פָּחוֹת, וְלִרְגָעִים בָּרוּר יוֹתֵר הַדֹּפֶק שֶׁבַּזְּרוֹעַ, מוּאָץ פָּחוֹת, וְלִרְגָעִים מוּאָץ יוֹתֵר ¬ הֲאִם נִתְּנוּ הֵם לָנוּ לִצְמִיתוּת? בִּשְׁאִילָה נִתְּנוּ? מִשְּׁמֵי כּוֹכָב הֵם רְחוֹקִים, קְרוֹבִים יוֹתֵר מֵעַיִן לִחְשׁוּשׁ וּשְׂחוֹק קַל בֵּין עָלִים וּפַחֲזוּת רַגְלַיִם מִתּוֹךְ שֵׁנָה, שָׁם מַיִם נִפְגָּשִׁים בְּמַיִם. מוֹט הַחַרְטֹם סָדוּק מִקֶּרַח וּמִצֶּבַע סָדוּק מִחֹם. אֲנִי עָשִׂיתִי זֹאת. שָׁכַחְתִּי, וְעַתָּה אֲנִי זוֹכֵר. חִבֵּל רוֹפֵף, בַּד מִפְרָשִׂים בָּלֶה בֵּין אֵיזֶה יוּנִי לְאֵיזֶה סֶפְּטֶמְבֶּר בְּשָׁנָה אַחֶרֶת. בְּלִי דַּעַת, לֹא לְגַמְרֵי בְּמוּדַע, בְּלֹא יוֹדְעִין עָשִׂיתִי שֶׁשֶּׁלִּי תֵּהֵא הִיא. רִצְפַּת הַמָּרִישִׁים דּוֹלֶפֶת, הַחִבּוּרִים שֶׁלָּהּ דּוֹרְשִׁים גִפּוּר. זוּ הַצּוּרָה וְאֵלֶּה הַפָּנִים, וְאֵלֶּה הַחַיִּים לִחְיוֹת נוֹעֲדוּ בְּעוֹלָם שֶׁמֵּעֵבֶר לִי; הֲנִיחוּ לִי לָתֵת חַיַּי תְּמוּרַת חַיִּים כָּאֵלֶּה, אֶת הֲגוּת-שְׂפָתַי תְּמוּרַת הַלֹּא-הָגוּי, הַמִּתְעוֹרֵר, בְּפֶה פָּעוּר, עִם הַתִּקְוָה וְהַסְּפִינוֹת הַחֲדָשׁוֹת. אֵילוּ יַמִּים, חוֹפִים, אִיִּים שֶׁל שַׁחַם לְעֵבֶר מָרִישַׁי שֶׁלִּי וְהַקִּיכְלִי קוֹרֵא מִתּוֹךְ הָעֲרָפֶל: "בִּתִּי". תרגום: זיוה שמיר

A Dirge Percy Bysshe Shelley Rough wind, that moanest Grief too sad for song; Wild wind, when sullen cloud Knells all the night long; Sad storm, whose tears are vain, Bare woods, whose branches strain, Deep caves and dreary main-- Wail, for the world's wrong! קינה / פרסי ביש שֶלי רוּחַ עַזָּה בְּקוֹל מַר מְיַבֶּבֶת קִינָה שֶׁשִּׁיר עָצוּב לֹא יְכִילָהּ; בְּלֵיל קַדְרוּת אֶל מוּל עָנָן נוֹשֶׁבֶת קוֹלָהּ דְּוַי פַּעֲמוֹן הָאֵבֶל בַּמְּצִלָּה; סוּפַת סֹעָה שֶׁדִּמְעוֹתֶיהָ הֶבֶל, עֶרְיַת בַּדֵּי אִילָן בְּתוֹךְ חֹרְשָׁה כּוֹאֶבֶת, יְגוֹן כּוּכִים בַּסֶּלַע וּבוֹרוֹת שֶׁל אֶבֶן - סִפְדוּ, כִּי כֹּה נִפְסָד הוּא הָעוֹלָם! תרגום: זיוה שמיר

O Captain! My Captain! Walt Whitman O Captain! my Captain! our fearful trip is done, The ship has weather’d every rack, the prize we sought is won, The port is near, the bells I hear, the people all exulting, While follow eyes the steady keel, the vessel grim and daring; But O heart! heart! heart! O the bleeding drops of red, Where on the deck my Captain lies, Fallen cold and dead. O Captain! my Captain! rise up and hear the bells; Rise up—for you the flag is flung—for you the bugle trills, For you bouquets and ribbon’d wreaths—for you the shores a-crowding, For you they call, the swaying mass, their eager faces turning; Here Captain! dear father! This arm beneath your head! It is some dream that on the deck, You’ve fallen cold and dead. My Captain does not answer, his lips are pale and still, My father does not feel my arm, he has no pulse nor will, The ship is anchor’d safe and sound, its voyage closed and done, From fearful trip the victor ship comes in with object won; Exult O shores, and ring O bells! But I with mournful tread, Walk the deck my Captain lies, Fallen cold and dead. קְבַרְנִיט, קְבַרְנִיטִי / וולט ויטמן הָהָּ קְבַרְנִיט, קְבַרְנִיט שֶׁלִּי, מַסָּע הַפֶּרֶךְ תַּם; לְכָל מִשְׁבָּר יָכוֹלְנוּ כְּבָר, הַיַּעַד כְּבָר הֻשְׁלַם; אֶשְׁמַע פַּעֲמוֹנֵי נָמָל, מֵרִיעַ הֶהָמוֹן, מוּל הַסְּפִינָה הַמַּבְקִיעָה בְּעֹז וּבְגָאוֹן; אֲבָל אוֹיָה! לִבִּי! לִבִּי! לִבִּי, אַל תִּתְנַתֵּק מִן הַסִּפּוּן, שָׁם קְבַרְנִיטִי מוּטָל דּוֹמֵם וָמֵת. הָהָּ, קְבַרְנִיט, קְבַרְנִיט שֶׁלִּי, לְךָ הַנֵּס מוּנָף; מְצַלְצְלִים פַּעֲמוֹנִים, קוֹרֵא שׁוֹפָר הַקְּרָב; לְךָ צְרוֹרוֹת פְּרָחִים, זֵרִים, לְךָ הֶמְיַת חוֹפִים; לְךָ מֵרִיעַ הַקָּהָל, פָּנָיו כַּלְּהָבִים; הוֹ קְבַרְנִיטִי! אָבִי הַטּוֹב! זְרוֹעִי לִמְרָאשׁוֹתֶיךָ; חֲלוֹם חָלַמְתִּי וָאֶרְאֶה - מוּטָל אַתָּה וָמֵת. אַךְ קְבַרְנִיטִי אֵינוֹ עוֹנֶה, שְׂפָתָיו חָוְרוּ נָדַמּוּ; זְרוֹעִי לֹא חָשׁ, דָּפְקוֹ נֶחְלַשׁ וּמִמְּקוֹמוֹ לֹא קָם הוּא; אַךְ סְפִינָתוֹ לְחוֹף מִבְטָח הִגִּיעָה לְלֹא פֶּגַע; מַסָּע הַפֶּרֶךְ תַּם, הֻשְׁלַם, אַחַר תְּלָאָה וָיֶגַע. צוֹהֵל נָמָל, מְצַלְצְלִים בְּגִיל פַּעֲמוֹנִים! אַךְ אָנֹכִי דּוּמָם עוֹמֵד, עֲלֵי עֶמְדָּה שֶׁבָּהּ שׁוֹכֵב קְבַרְנִיט דּוֹמֵם וָמֵת. תרגום: זיוה שמיר

If Rudyard Kipling If you can keep your head when all about you Are losing theirs and blaming it on you, If you can trust yourself when all men doubt you, But make allowance for their doubting too; If you can wait and not be tired by waiting, Or being lied about, don’t deal in lies, Or being hated, don’t give way to hating, And yet don’t look too good, nor talk too wise: If you can dream—and not make dreams your master; If you can think—and not make thoughts your aim; If you can meet with Triumph and Disaster And treat those two impostors just the same; If you can bear to hear the truth you’ve spoken Twisted by knaves to make a trap for fools, Or watch the things you gave your life to, broken, And stoop and build ’em up with worn-out tools: If you can make one heap of all your winnings And risk it on one turn of pitch-and-toss, And lose, and start again at your beginnings And never breathe a word about your loss; If you can force your heart and nerve and sinew To serve your turn long after they are gone, And so hold on when there is nothing in you Except the Will which says to them: ‘Hold on!’ If you can talk with crowds and keep your virtue, Or walk with Kings—nor lose the common touch, If neither foes nor loving friends can hurt you, If all men count with you, but none too much; If you can fill the unforgiving minute With sixty seconds’ worth of distance run, Yours is the Earth and everything that’s in it, And—which is more—you’ll be a Man, my son! אִם / רודיארד קיפלינג אִם רַק תּוּכַל שֵׂאת בְּגָאוֹן רֹאשֶׁךָ בְּעוֹד עֲדַת תּוֹעִים תּוֹלָה בְּךָ אַשְׁמָה; אִם רַק תִּשָּׂא צַוָּאר בְּאוֹן, כְּשֶׁיְדִידֶיךָ מְפַקְפְּקִים בְּיָשְׁרְךָ לְלֹא בּוּשָׁה; אִם לְחַכּוֹת תּוּכַל בְּלִי רְתִיעָה וָיֶגַע, מִבְּלִי סוֹבֵב בְּכַחַשׁ מְפִיחֵי כְּזָבִים, לַמְשַׂנְּאֶיךָ לֹא תִּטּוֹר אֵיבָה לְרֶגַע, וְזֹאת בְּלִי הִתְחַסֵּד וְהַעֲמֵד פָּנִים: אִם רַק תּוּכַל לַחֲלוֹם בְּלִי הִתְמַכֵּר לַקֶּסֶם; לַחֲשֹׁב, מִבְּלִי עֲשׂוֹת זֹאת מַטָּרָה; אִם בִּתְהִלָּה וְתָהֳלָה לֹא תְּסֻמָּא, וּבְעֶצֶם תֵּישִׁיר בָּהֶם מַבָּט בְּלִי חַת אוֹ יוֹהֲרָה; אִם יְסַלְּפוּ דְּבָרֶיךָ בְּנֵי עַוְלָה וָהֶבֶל לִבְלִי הַכֵּר, לִלְכֹּד בָּהֶם שׁוֹטִים, אִם גַּם מִפְעַל חַיֶּיךָ יִתְגּוֹלֵל כַּתֶּבֶל, וּמֵעָפָרֹ בְּרֹב עָמָל אוֹתוֹ שֵׁנִית תָּקִים: אִם תְּאַגֵּד לִצְרוֹר אֶת כָּל אֲשֶׁר צָבַרְתָּ, וּתְסַכֵּן כָּל מָמוֹנְךָ בִּקְלָף בּוֹדֵד, וּבְהֶפְסֵד תֵּצֵא, וּלְרֵאשִׁית חָזַרְתָּ, מִבְּלִי דְּבַר קוּבְלָנָה עַל הוֹן אוֹבֵד; אִם רַק תּוּכַל לִשְׁלוֹט בַּלֵּב, בַּעֲצַבֶּיךָ, בְּכֹל שְׁסָ"ה גִּידֶיךָ, בְּעוֹד הָעֶרֶב רַד, בָּעֹל נְשׂא עַד כְּלוֹת נִשְׁמַת אַפֶּיךָ, כְּשֶׁרַק קוֹל רְצוֹנְךָ קוֹרֵא לְךָ: "הֵידָד!" אִם אֶל הָעַם תֵּרֵד אַךְ בְּלִי לִשְׁכֹּחַ עֶרֶךְ, הֲלוֹךְ עִם מְלָכִים כְּעִם פְּשׁוּטֵי הָעָם, לִפְנֵי אוֹיְבִים וְאוֹהֲבִים אִם לֹא תִּכְשַׁל הַבֶּרֶךְ, אִם תַּעֲנֶה לַאֲנָשִׁים כְּמִדָּתָם; אִם רַק תּוּכַל לְכָל דַּקָּה לָצֶקֶת שִׁשִּׁים שְׁנִיּוֹת שֶׁל תֹּכֶן רְצִינִי, לְךָ תֵּבֵל רַבָּה וְדַרְכְּךָ נוֹסֶקֶת, וְאַף יוֹתֵר מִזֶּה: אַתָּה אָדָם, בְּנִי. תרגום: זיוה שמיר

דברים שאמר ביאליק לשחקני הבימה בשנת 1921 , ערב צאתו מברית-המועצות פורסם: תיאטרון, גליון 46 , ספטמבר 2019 לחצו להורדה כקובץ PDF

ספרה החדש של עדינה מור חיים, העוקב אחר יצירתו של חיים נגיד הושק בבית היוצר של אק"ום בנמל תל אביב ב-.8.10.2017 קטע מתוך הערב - דברי פרופ. זיוה שמיר הנחתה את הערב מיקי בן כנען צילום באדיבות בית היוצר של אקו"ם עריכה: גילי דנון לצפייה בדברי פרופ. שמיר באתר YOUTUBE לצפיה בצילומי הערב השלם באתר YOUTUBE לצפיה בצילומי הערב השלם באתר YOUTUBE

אף על פי ש"מגש הכסף" חובר ופורסם כחצי-שנה לפני ה' באייר תש"ח, הרי שמחברו, נתן אלתרמן, רואה את הקמת המדינה כעובדה שרירה ומוגמרת. פורסם: ארץ אחרת, על ישראליות ויהדות. גליון 43,ינואר פברואר 2008 ...לא אחת תיאר אלתרמן בטוריו האקטואליים את העתיד כאילו היה כבר להווה. הוא עשה זאת כמי שיודע לנתח מצבים ותהליכים, ולהוסיף על הניתוח המושכל גם את הזונו האינטואיטיבי וגלוי העיניים של איש הרוח. בטור שלפנינו מתוארת האם ־האומה הישישה, שעיניה כהו מזוקן, והיא עומדת ערב הקמת המדינה בעיניים דומעות, עומדת ומצפה לטקס ההגיגי שבו יימסר לה "הנס האחד אין שני" בכפל משמעיו שלנס זת - מסירת סיפורה הפלאי של הקמת המדינת, ומסירת דגל המדינה, סמל הריבונות, כבטקסים לאומיים ממלכתיים. והנה, במהלך הטקס החגיגי, ניגשים אליה אט־אט נער ונערה, עלומי שם וזהות, אשר כלל לא הוזמנו לטקס ולא הספיקו לההליף לכבודו את בגדיהם המאובקים והמוכתמים בדם. הצעירים מתקרבים אל האם־האומה, בלי שתוכל להבהין אם היים הם או אם ירויים.... לחצו להורדה כקובץ PDF

God's Grandeur Gerard Manley Hopkins The world is charged with the grandeur of God. It will flame out, like shining from shook foil; It gathers to a greatness, like the ooze of oil Crushed. Why do men then now not reck his rod? Generations have trod, have trod, have trod; And all is seared with trade; bleared, smeared with toil; And wears man's smudge and shares man's smell: the soil Is bare now, nor can foot feel, being shod. And for all this, nature is never spent; There lives the dearest freshness deep down things; And though the last lights off the black West went Oh, morning, at the brown brink eastward, springs — Because the Holy Ghost over the bent World broods with warm breast and with ah! bright wings. תפארת אל שדי / ג'רלד מנלי הופקינס עוֹלָמֵנוּ מָלֵא בִּגְדוּלַת אֵל שַׁדַּי. הִיא תַּבְהִיק כְּבָרָק מֵרְדִידֵי פַּח רָקוּעַ; כְּטִיף שֶׂמֶן תִּצְבֹּר אֶת עֶרְכָּהּ בַּחֲשַׁאי, כְּבָר אֵינֶנּוּ הוֹלְכִים לְאוֹרָהּ. אך מַדּוּעַ? זֶה דּוֹרוֹת שֶׁרָמְסוּהָ, רָמְסוּהָ, רָמְסוּהַ; בְּסִאוּב שֶׁל יְמֵי פַּרְנָסָה עַד-בְּלִיֹ-דַּי; וּשְׁחוּנָה מִשְׂתָּרַעַת קַרְקָע-בְּאֵין-חַי בְּנֵי אָדָם אֶת תְּלָמֶיהָ נִצְּלוּ וּסְגָרוּהָ. וּבְכָל זֹאת הָאָרֶץ עוֹדֶנָּה סוֹבֶבֶת; בְּעִמְקֵי אֲדֶמָה הַלְּשַׁד עוֹד חוֹמֵר; חֲשֵׁכָה אִם עַתָּה לְשָׁמֵינוּ אוֹרֶבֶת אֶל שַׁחְרִית אַדְמוֹנִית הֵן מָחָר נִתְעוֹרֵר – כְּנַף שְׁכִינָה לִבְלִי סוֹף עַל הָאָרֶץ חוֹפֶפֶת, שֶׁתַּחְשׂף חֹם שָׁדֶיהָ, תִּשָּׂא גַף זוֹהֵר.

First Grade Ron Koertge Until then, every forest had wolves in it, we thought it would be fun to wear snowshoes all the time, and we could talk to water. So who is this woman with the gray breath calling out names and pointing to the little desks we will... כיתה אל"ף / רון קרטגה עַד אָז, בְּכָל יַעַר הָיוּ זְאֵבִים, חָשַׁבְנוּ שֶׁיִהְיֶה כֵּיף אִם נוּכַל לִלְבֹּש נַעֲלֵי שֶׁלֶג כָּל הַיָּמִים, וְגַם יָדַעְנוּ בְּמוֹ-פִּינוּ לְדַבֵּר לַמַּיִם. אָז מִי זֹאת הָאִשָּׁה הַזֹּאת שֶׁיֵּשׁ לָהּ הֶבֶל-פֶּה אָפֹר שֶׁקּוֹרֵאת אֶת הַשֵּׁמוֹת וּמַצְבִּיעָה אֶל עֵבֶר שֻׁלְחָנוֹת הַכִּתָּה שֶׁאָנוּ... תרגום: זיוה שמיר

Multiple Sclerosis Cynthia Huntington For ten years I would not say the name. I said: episode. Said: setback, incident, exacerbation—anything but be specific in the way this is specific, not a theory or description, but a diagnosis. I said: muscle, weakness, numbness, fatigue. I said vertigo, neuritis, lesion, spasm. Remission. Progression. Recurrence. Deficit. But the name, the ugly sound of it, I refused. There are two words. The last one means: scarring. It means what grows hard, and cannot be repaired. The first one means: repeating, or myriad, consisting of many parts, increasing in number, happening over and over, without end. טרשת נפוצה / סינתיה הנטינגטון עָשֹוֹר שָׁלֵם לֹא הֶעֱלֵיתִי אֶת הַשֵּׁם עַל דַּל שְׂפָתַי. אָמַרְתִּי: פֶּרֶק בְּחַיַּי. אָמַרְתִּי: נְסִיגָה, תַּקְרִית, אוֹ הַחְמָרָה – הַכֹּל, רַק לֹא לִנְקֹב בַּשֵּׁם הַמְּפֹרָשׁ כְּשֶׁאָכֵן מְדֻבָּר בְּעִנְיָן מְפֹרָשׁ, לֹא בְּתֵאוֹרְיָה אוֹ תֵּאוּר, אֶלָּא בְּאַבְחָנָה. אָמַרְתִּי: שְׁרִירִים, חֻלְשָׁה, הֵעָדֵר תְּחוּשָׁה, מִין נֶגַע אוֹ הֶתְקֵף. הֲפוּגָה. הִתְקַדְּמוּת. הִשָּׁנוּת. נְסִיגָה. רַק אֶת הַשֵּׁם הַזֶּה, עַל הֲגָאָיו הַמַּגְעִילִים, סֵרַבְתִּי לַהֲגוֹת. כָּאן לְפָנֵינוּ שְׁתֵּי מִלִּים בִּלְבַד. הָאַחֲרוֹנָה קְשׁוּרָה בְּהִצְטַלְּקוּת. הַכַּוָּנָה לְמַה שֶּׁנַּעֲשָׂה קָשֶׁה בְּלִי תַּקָּנָה. הָרִאשׁוֹנָה מְצַיֶּנֶת חֲזָרָה וְגַם מִסְפָּר עָצוּם, עִנְיָן מֻרְכָּב מֵחֲלָקִים רַבִּים, שֶׁרַק הוֹלְכִים וּמִתְרַבִּים, וְזֶה קוֹרֶה שׁוּב, וְשׁוּב קוֹרֶה, לְאֵין תִּכְלָה. תרגום: זיוה שמיר

שירי זקנה או שירי פיתוי? When You are Old William Butler Yeats WHEN you are old and gray and full of sleep, And nodding by the fire, take down this book, And slowly read, and dream of the soft look Your eyes had once, and of their shadows deep; How many loved your moments of glad grace, And loved your beauty with love false or true, But one man loved the pilgrim soul in you, And loved the sorrows of your changing face; And bending down beside the glowing bars, Murmur, a little sadly, how love fled And paced among the mountains overhead And hid his face among a crowd of stars. כי יאפיר ראשך / ויליאם בטלר ייטס כִּי יַאֲפִיר רָאשֵׁךְ מִכֹּל תְּמוּרוֹת הָעֵת מוּל אָח, קְחִי לְיָדֵךְ אֶת זֶה הַסֵפֶר, וְהַעֲלִי זִכְרוֹן דְּמוּתֵךְ-מֵאָז, רַכַּת הַסֵּבֶר, שֶׁעַל עֵינֶיהָ נָח צֵל אַשְׁמוּרוֹת כָּבֵד. רַבִּים נָטוּ לָךְ חֶסֶד בִּרְגָעִים שֶׁל אשֶׁר, מִי בְּחִבַּת אֱמֶת, מִי בִּשְׁבוּעוֹת שֶׁל שָׁוְא, אַךְ אֶת לִבֵּךְ, לֵב נַוָּדִים, הֵן רַק אֶחָד אָהַב, גַּם בְּעִתּוֹת תּוּגָה, כִּי יְשֻׁפֵךְ אַךְ חשֶׁךְ. וּכְשֶׁתָּכֹפִי רֹאשׁ אֶל גֶּחָלִים כָּבִים, וְחֶרֶשׁ תִּסְפְּדִי לַהוּא אֲשֶׁר אָהַב, הוּא יְהַלֵּךְ עַל רֶכֶס-רוּם, בְּסֵתֶר עָב. וְאֶת פָּנָיו יָלֶט בְּשׁבֶל כּוֹכָבִים. תרגום: זיוה שמיר שיר ידוע ואהוב, אך דומה מדי, דומני, לשירו של המשורר הצרפתי העתיק פייר דה רונסאר (1524 – 1585) שכָּתב את אחד משירי הפיתוי המפורסמים ביותר (סונט # 24), שבו הוא משדל את אהובתו הלן להתעלס אתו באהבים, כי לא ירחק היום והיא תשב זקנה, לאור הנר, ותיזכר בימים שבהם יכולה הייתה לנוח בזרועותיו, ולא רק בין דפי ספריו: Quand vous serez bien vieille Pierre de Ronsard Quand vous serez bien vieille, au soir, à la chandelle, Assise auprès du feu, dévidant et filant, Direz, chantant mes vers, en vous émerveillant : Ronsard me célébrait du temps que j’étais belle. Lors, vous n’aurez servante oyant telle nouvelle, Déjà sous le labeur à demi sommeillant, Qui au bruit de mon nom ne s’aille réveillant, Bénissant votre nom de louange immortelle. Je serai sous la terre et fantôme sans os : Par les ombres myrteux je prendrai mon repos : Vous serez au foyer une vieille accroupie, Regrettant mon amour et votre fier dédain. Vivez, si m’en croyez, n’attendez à demain : Cueillez dès aujourd’hui les roses de la vie. הן יום יבוא / פייר דה רונסאר הֵן יוֹם יָבוֹא, קְמוּטָה תֵּשְׁבִי לְאוֹר נֵר, מוּל אָח מְבֹעָרָה, יָדֵךְ טוֹוה בַּפֶּלֶךְ. וַחֲרוּזַי בְּפִיך, תֹּאמְרִי: הֲרֵי זֶה פֶּלֶא, רוֹנְסָאר בַּעֲלוּמַי הֵרִים יָפְיִי עַל נֵס. אֲזַי גַּם אֲמָתֵך לֵאַת הַעַפְעָפַּיִם תִּשְׁמַע אֶת שֵׁם רוֹנְסָאר, תָּקִיץ, וְעַל רָאשֵׁךְ תַּמְטִיר מְטַר שְׁבָחִים, אַף תְּבָרֵךְ אוֹתָך עַל זֹאת מָנָה אַחַת אַפָּיִם. אֲנִי בֵּין רְגָבִים תָּנוּם נַפְשִׁי, שַׁאֲנַנּוֹת אָנוּחַ, זֵר עָטוּר רָאשִׁי, וְאַתְּ מוּל אָח רוֹטְנָה, בְּקֶמֶט לְחָיַיִם, תּוֹהָה עַל אַהֲבָה הִפְנֵית לָהּ עֹרֶף. בִּטְחִי בִּי, אַל תַּמְתִּינִי עַד לַחֹרֶף, קִטְפִי הַיּוֹם אֶת שׁוֹשַׁנֵּי חַיַּיִךְ. מצרפתית: זיוה שמיר ייתכן שגם שירו של ויליאם בטלר ייטס הוא שיר פיתוי במסורת ה-carpe diem (בלטינית: "נצל את היום", ובלשון המקורות שלנו: "אָכוֹל וְשָׁתוֹ כִּי מָחָר נָמוּת" ישעיהו כב, יג). אפשר שגם הוא רומז לאהובה לנצל את אהבתו הארצית בטרם תהפוך לאהבה ערטילאית – אהבתו של מת לאהובתו שנשארה בחדרה לבדה.

An Irish Airman foresees his Death William Bytler Yeats I know that I shall meet my fate Somewhere among the clouds above; Those that I fight I do not hate, Those that I guard I do not love; My country is Kiltartan Cross, My countrymen Kiltartan’s poor, No likely end could bring them loss Or leave them happier than before. Nor law, nor duty bade me fight, Nor public men, nor cheering crowds, A lonely impulse of delight Drove to this tumult in the clouds; I balanced all, brought all to mind, The years to come seemed waste of breath, A waste of breath the years behind In balance with this life, this death. טייס אירי חוזה את יום מותו / ויליאם בטלר ייטס אֲנִי יוֹדֵעַ: גּוֹרָלִי לִי יְמַנֶּה אֶת יוֹם מוֹתִי מֵעָל, בֵּין עָב לְעָב; אֶת יְרִיבַי לַקְּרָב אֵינִי שׂוֹנֵא מֵגֵן אֲנִי עַל אֲנָשִׁים שֶׁלֹּא אֹהַב; קִילְטַרְטַן קְרוֹס הִיא לִי מָחוֹז וָאֵם, וְשָׁם אֶחַי, דַּלִּים וַעֲנִיִּים, שֶׁמַּפָּלָה כְּלָל לֹא תְּאַמְלְלֵם הֶשֵּׂג בַּקְּרָב לֹֹא אֶת לִבָּם יַנְעִים. לִלְחֹם יָצַָאתִי לֹא מִתּוֹךְ חוֹבָה לֹא צַו קְרָאַנִי, לֹא תְּשׁוּאוֹת קָהָל. תְּשׁוּקָה פְּנִימִית הִיא זוֹ שֶׁדָּחֲפָה אוֹתִי אֶל שְֹׁאוֹן עָבִים לָצֵאת, לָטוּס אֶל עָל. אֶת מַאֲזַן-חַיַּי עָרַכְתִּי וָאַחְלִיט: עָתִיד יִהְיֶה לִי כַּחֲלום יָעוּף גַּם עֲבָרִי עָבַר בְּלֹא תַּכְלִית מוּל אֵלֶּה הַחַיִּים וְזֶה הַסּוֹף. תרגום: זיוה שמיר

Spring and Fall Gerard Manley Hopkins to a young child Márgarét, áre you gríeving Over Goldengrove unleaving? Leáves like the things of man, you With your fresh thoughts care for, can you? Ah! ás the heart grows older It will come to such sights colder By and by, nor spare a sigh Though worlds of wanwood leafmeal lie; And yet you wíll weep and know why. Now no matter, child, the name: Sórrow’s spríngs áre the same. Nor mouth had, no nor mind, expressed What heart heard of, ghost guessed: It ís the blight man was born for, It is Margaret you mourn for. אביב וסתו / גררד מנלי הופקינז שיר לילדה רכה עַל מָה אַתְּ מִתְיַסֶּרֶת מַרְגָרֶט? עַל זְהַב גַּן שֶׁעָלָיו עָלָה כָּרֵת? עָלִים כְּמוֹ חַיֵּי אֱנוֹשׁ הִנָּם דְּבָרִים שֶׁבְּלִבֵּךְ יִשְׁכֹּן קִנָּם. אֲהָהּ, אַט-אַט, בְּהִזְדַּקֵן הַלֵּב מִן הַמַּרְאוֹת יֶחְדַּל לְהִתְלַהֵב אַנְחַת כְּאֵב אַחַת לֹא תִּתְמַלֵּט מוּל חֹרֶשׁ חֶרֶשׁ מִתְמוֹטֵט וָמֵת עַל כֵּן תִּבְכִּי, וְדִמְעָתֵךְ אֱמֶת. אַחַת הִיא אֵיזֶה שֵׁם יֻתַּן לְכָךְ: כָּל מַעַיְנוֹת הַדְּוַי הֵם הַיְנוּ הַךְ. שׁוּם פֶּה, שׁוּם לֵב לֹא יְגַלֶּה הָאוֹת, אֶת שֶׁשָּׁמַע הַלֵּב רוּחוּת יוֹדְעוֹת: זוֹ הַקְּלָלָה שֶׁבְֹחַיֵּי אֱנוֹשׁ, זוֹ הָעִלָּה שֶׁבְּעֶטְיָהּ לִבֵּךְ אָנוּשׁ. תרגום: זיוה שמיר

Reiselied Hugo von Hofmannsthal Wasser stürzt, uns zu verschlingen, Rollt der Fels, uns zu erschlagen, Kommen schon auf starken Schwingen Vögel her, uns fortzutragen. Aber unten liegt ein [Land]1, [Früchte spiegelnd]2 ohne Ende In den alterslosen [Seen]3. Marmorstirn und Brunnenrand Steigt aus blumigem Gelände, Und die leichten Winde wehn. שיר מסע / הוגו פון הופמנסטל גָּח נַחְשׁוֹל לְכַסּוֹתֵנוּ, סֶלַע בָּנוּ לְהַכּוֹת, עַל כְּנָפַיִם לְשֵׂאתֵנוּ צִפֳּרִים בִּלְהָקוֹת. אַךְ תַּחְתֵּינוּ מִשְׂתָּרַעַת, אָרֶץ שֶׁפִּרְיָהּ נִשְׁקָף בַּאֲגַם נִכְפָּל בְּלִי סוֹף הוּא. מֶצַח בַּהַט, שְׂפַת הָרַהַט בֵּין פְּרָחִים רֹאשָׁם נִזְקָף, צַפְרִירִים קַלִּים יִשֹּׁבוּ. תרגום: זיוה שמיר

Ballade des äußeren Lebens Hugo von Hofmannsthal Und Kinder wachsen auf mit tiefen Augen, Die von nichts wissen, wachsen auf und sterben, Und alle Menschen gehen ihre Wege. Und süße Früchte werden aus den herben Und fallen nachts wie tote Vögel nieder Und liegen wenig Tage und verderben. Und immer weht der Wind, und immer wieder Vernehmen wir und reden viele Worte Und spüren Lust und Müdigkeit der Glieder. Und Straßen laufen durch das Gras, und Orte Sind da und dort, voll Fackeln, Bäumen, Teichen, Und drohende, und totenhaft verdorrte ... Wozu sind diese aufgebaut? und gleichen Einander nie? und sind unzählig viele? Was wechselt Lachen, Weinen und Erbleichen? Was frommt das alles uns und diese Spiele, Die wir doch groß und ewig einsam sind Und wandernd nimmer suchen irgend Ziele? Was frommts, dergleichen viel gesehen haben? Und dennoch sagt der viel, der "Abend" sagt, Ein Wort, daraus Tiefsinn und Trauer rinnt Wie schwerer Honig aus den hohlen Waben. בלדה על החיים שמחוץ לחדר / הוגו פון הופמנסטל וּבְעֵינַיִם שֶׁשָּׁקְעוּ גָּדֵל הַטַּף, בְּלֹא דַּעַת הוּא גָּדֵל, נוֹפֵל, כּוֹשֵׁל, אִישׁ אִישׁ לְמַסְלוּלוֹ הֵן יְנֻתַּב. פְרִי בֹּסֶר יַהֲפֹך לִפְרִי בָּשֵׁל, אֲשֶׁר יִפֹּל אָפִיל כִּרְקַב תַּפּוּחַ, כְּצִפֳּרִים מֵתוֹת הוּא יִתְגּוֹלֵל. וְשׁוּב וָשׁוּב בְּלִי סוֹף יִסֹּב הָרוּחַ, נִשְׁמַע וְגַם נִפְלֹט שְׁלַל מִלְמוּלִים, קְלוּיֵי תְּשׁוּקָה בְּגֵו לֵאֶה, שָׂרוּעַ. גַּם פֹּה גַּם שָׁם בָּאֲפָרִים רָצִים שְׁבִילִים בֵּין עִיר מוּאֶרֶת לְאַגְמֵי הַיַּעַר, אֵדֵי הַמָּוֶת בַּדְּרָכִים מַהְבִּילִים. עַל מַה וְלָמָּה אֵלֶּה? עִיר-עִיר, שַׁעַר-שַׁעַר, בְּלִי צֵל דִּמְיוֹן יִרְבּוּ! וּמִי יַחְלִיט לִמְנוֹת תְּמוּרוֹת הַשְּׂחוֹק, הַבֶּכִי וְהַצַּעַר? מַה טַּעַם בָּם? בְּכָל הַהִתּוּלִים? וְאָנוּ כֹּה גְּדוֹלִים וּבוֹדְדִים, נָדִים בַּמֶּרְחָבִים בְּלֹא תַּכְלִית. מַה טַּעַם שֶׁמַּרְאוֹת אֵין סְפוֹר נִקְרִים? הַרְבֵּה תֹּאמַר אִם "עֶרֶב" אַך תֹּאמַר; מִלָּה שֶׁבָּהּ כְּאֵב וְעֹמֶק מִתְלַכְּדִים, כִּדְבַשׁ מִיַּעְרָה רֵיקָה הֵם נִגָּרִים. תרגום: זיוה שמיר

עיון בשיר 'הבקתה' - שיר א' של המחזור פורסם: צפון; קובץ ספרותי ג' , 1995 א. תמורות בפואטיקה האלתרמנית ארבעת השירים הראשונים של 'שיר עשרה אחים', לרבות שירי-הקישור הקצרים שבין שיר אחד למשנהו, נדפסו לראשונה, תחת הכותרת 'שיר ארבעה אחים', שנים לא מעטות לפני שאלתרמן כינס את המחזור בשלמותו בקובץ 'עיר היונה' (1957). הוא מסר אותם לפרסום לשלונסקי, עורך האסופה 'שישה פרקי שירה' (ספרית פועלים, 1940), שהציגה את ה"בציר" האחרון של משוררי ה"אסכולה" (רפאל אליעז, נתן אלתרמן, יוכבד בת-מרים, לאה גולדברג, אלכסנדר פן, אברהם שלונסקי), אות לכך שקרבה פואטית גברה על ריחוק פוליטי, גם באותן שנים של פילוג רעיוני, שהביאו להתפוררות חבורת 'טורים' ולסגירתב-העת שלה.>1 הערה< בפתח העותק היחיד של אסופה זו, ששרד בארכיון שלונסקי, שאותו העניקו המשתתפים לאחותו של העורך, נרשם: "לאחות פניה מאת ששת האחים. 40.IIX.13" ועל-גבי השער הפנימי של 'שיר ארבעה אחים', רשם אלתרמן: "לאחותו של אחינו ומורנו. נתן". ניתן כמדומה להיווכח בנקל כי לשתי ההקדשות גם יחד קשר אמיץ לשירי המחזור. סדר הזמנים מלמד, אפוא, ששיריו הראשונים של 'שיר עשרה אחים', ובהם 'שיר הבקתה', מייצגים שלב מוקדם למדי בהתפתחות הפואטיקה האלתרמנית, שכן הרעיון יבתו של המחזור החל להבשיל, כך נראה, סמוך לפרסומו של קובץ-הבכורה 'כוכבים בחוץ' (1938). ואכן, בשירים אלה בולטים סמלי-הקבע המוחשיים של 'כוכבים בחוץ' ("הבקתה", "הפונדקית", "היין", "הבאר", "הדרכים" ועוד), ואלה מעניקים למחזור אווירה כמו-מיושנת של "שירים שמכבר",>2 הערה< ומקשטים אותו בנופים ציוריים ומסוגננים, העולים כאילו מבין דפיהם של ספרי אגדה נושנים. במקביל, מחזור זה (הבנוי בתבנית של "ראשומון" בן תריסר שירים - עשרה שירים ושני שירי פתיחה - "ראשומון" שחוקיותו הפנימית היא עניין לדיון בפני עצמו>3<), משובץ גם בסמלים בעלי אופי שונה, שאינם מסוג ה-ICON הקונקרטי האופייני ל'כוכבים בחוץ'. בסמלים רב-ערכיים אלה, שפני-יאנוס להם (כגון סמלי "הספרים" ו"האב" או בדמותה הסמלית-חידתית של "החמוטל" משמשים החומר והרוח בערבוביה וכמו בניגוד למציאות הקוסמופוליטית המנוכרת, העולה מבין שיטי המחזור, נכללות בו, באורח ספוראדי ובלתי-צפוי, גם שתי אמירות מפורשות על השפה העברית, ואלה מקנות לנאמר במפתיע שמץ של גוון כמו-לאומי או כמו-לוקאלי, מוכר יותר ומנוכר פחות (וזאת, כמובן, בניגוד לשירי 'כוכבים בחוץ' האוניברסליים והמנוכרים, המנוטרלים בדרך-כלל בגלוי מכל סממני זמן ומקום מובהקים>4<). לקראת סוף המחזור, דועכים כל המראות והקולות, נעלמים ונאלמים, כמו בשיר 'הם לבדם', החותם את 'כוכבים בחוץ', ולחלופין, כמו בספרו הראשון של מלארמה (MES BOUQUINS), המסתיים בשיר שכולו אומר העדר ושלילה, סוף החיים והיאלמות הניגון.>5< מיד לאחר שפרסם את ספר-הביכורים שלו, ניסה אפוא אלתרמן את כוחו, פעם אחר פעם, יבת מחזורי-שירים,ין מכלולים פואמטיים, הנראים ממבט ראשוןרב-רב מפורר ופרום, אך המתגלים בדיעבד, בעקבות קריאה טקסטואלית שהויה, כמהות רצופה ומלוכדת: 'שירים על רעות הרוח', 'שיר עשרה אחים', 'שמחת עניים' (ובצדם גם מחזורי-שירים, כגון 'עיר השוטים', שלא עלו יפה ונגנזו>6<). כל אחת מהפואמות המודרניסטיות הללו מורכבת משירים בודדים, היכולים לכאורה לעמוד גם בפני עצמם, אך בהתייצבם זה בצד זה הם נראים "מקרוב" כאוסף מקרי ומבולבל של שברי-מציאות, ו"מרחוק" - כרצף המתלכד בכל-זאת לתמונה בעל משמעות קוהרנטית כלשהי. ריבוי הנסיונות להעמיד מחזור-שירים ("ציקלוס" פואמטי, הבנוי לפי מתכונת קבועה מראש, מהווה שלב מובחן בהתפתחות הפואטיקה האלתרמנית, המגלה זיקה למודרניזם האירופי של ת"ס אליוט, ממערב, ושל אלכסנדר בלוק, ממזרח. בכל המחזורים הללו, לרבות 'שיר עשרה אחים', ניכרת השאיפה הגרנדיוזית לבחון ביצירה אחת את היקום על כל אגפיו ולהקיף את המציאות האנושית בריבוי פניה. אלה הם מחזורים רבי-יומרה וחובקי-זרועות-עולם, המעידים על תכנון ועל כלכול, לעתים מתמטיים כמעט באופיים (כבמחזור 'שירי מכות מצרים', הממושטר והמאורגן למופת, אך הסטיכי והפרוע בתכניו וברעיונותיו), והמנסים להביא במלוכד ותחת קורת גג אחת עניינים אנרכיים, פורקי-עול וחמקמקים, שלכידתם היא לכאורה משימה בלתי-אפשרית. שירים אלה, גם כאשר חזותם פשוטה-למראה, או אפילו "ילדותית", מתבררים כשירי-הגות מעמיקים, המנסים להכיל בתוכם את כל הפראמטרים של המציאות, הפיזית והמטאפיזית כאחת. ב'עיר היונה', המהווה שלב מאוחר יותר בהתפתחות הפואטיקה האלתרמנית, ניכרות כמה וכמה תמורות יסודיות בפואטיקה של אלתרמן, כפי שזו נקבעה בתודעת הקוראים שהכירו ואהבו את שירי 'רגעים', 'כוכבים בחוץ', 'שמחת עניים' ו'שירי מכות מצרים': בחטיבות המוקדמות (קרי ב'רגעים' וב'כוכבים בחוץ'), הציג אלתרמן מסכה צבעונית ואנרגטית של רחובות העיר, השוק והקרקס, מסכה המסתירה מאחוריה תהומות של חרדה מפני חורבן ואובדן ערכי-האנוש הבסיסיים. לעומת זאת, ב'שמחת עניים', הציג תמונה הפוכה, קריפטית וקודרת למראה, שבאופן פראדוקסלי מבצבצים מתוכה אותות של אמונה אופטימית באותם ערכי-אנוש בסיסיים, שאבדו כביכול. המשותף לשני המחזורים, וכן למחזור 'שירי מכות מצרים', שבא בעקבותם, הוא שבכולם ניכרים סימניה של פואטיקה נאו-סימבוליסטית, רבת פראדוקסים וסתירות, שמסתירה את המציאות המוכרת מאחורי "יער של סמלים".>7< לעומת זאת, בכל נדבכי הקובץ 'עיר היונה', לרבות נדבכים מוקדמים כמו 'שירים על רעות הרוח' ו'שיר עשרה אחים', שבו כשש-עשרה שנה לפני כינוסם בספר והמשקפים את התקופה, שבה התמקד אלתרמן יבת מחזורי-שירים, הפך כביכול אלתרמן את יצירתו המוכרת ל"צד התפר" שלה, הסיר ממנה כביכול את כל צעיפי הסימבוליקה והערפל ואת כל תחבולות ההזרה, והציג כביכול את האמירה הדיסקורסיבית החשופה בחזית היצירה, כאילו היתה זו יצירה אקספרסיוניסטית נוסח ויטמן או אצ"ג, ולחלופין, יצירה פסבדו-קלאסית, גירסה מודרנית לנוסח אלכסנדר פופ או יל"ג,>8 הערה< וכדבריו בפתח 'שיר עשרה אחים': "והיה משלך לא נעול על בריחים / וברורים ייראו פשטיך". לימים, ניסח זאת אלתרמן בשיר משירי 'עיר היונה', במלים הבלתי-נשכחות: "לא כך ולא על כך ראוי וב. עייף העט להכללות / הסוחטות מן המסופר את החיות, בהתיימרן להעמיד הפרשה על עיקריה / וחוצצות בין וב ובין פרטי העצמים והקורות והקולות / והמראות החשופים לשמש וירח" (ראה שיר ה' מן המחזור "ליל תמורה", 'עיר היונה', עמ' 112). נעבור, אגב דילוג על מקצת בתי השיר, אל סדרת הכללים, שנותן כאן המשורר לאחיו המשוררים, בדבר הדרך הנכונה יבת שירה בצוק העתים, בשעה שהמציאות החוץ-ספרותית גועשת ותובעת לעצמה את הבכורה: "שכן הדרך הנכונה אינה כי אם אחת: / לשיר את המראה בעוד הוא בן חורין וחי מכוחו הוא, בטרם יהיה לעבד / למשמעות ולסמלים. להקימו ב כיש מובדל, כיש מוחלט / אשר אומה ותולדותיה משתקפות בו רק כלווי כמו תולדות ההר ברסיס האבן.// לשיר את הפרטים המצטרפים. לא את הסכום. / לבוא עדיו בלי קפיצת דרך וסוד לחש. / לתת בנאמר לא את הקמח הטחון / כי אם את רעש הקמה המשתוחחת. // לשיר לא על כי את. פחות דרשה. יותר / גופי דברים וחיותם. להביאם בלי הדגש המשתמע. / גם תת חידה בלי פתרונה. לסמוך על הקורא שהוא פותר. / לא לעגל. לתת בשיר מפלש אל ארץ ושמיה". כדאי לשים לב לפראדוקס האינהרנטי שבבסיס הדברים: דווקא את עקרונות הפואטיקה האימפרסיוניסטית או האימז'יסטית, המבקשים ללכוד את הרגע החד-פעמי והחמקמק, בדרך ההראיה ולא בדרך האמירתית, מביא כאן אלתרמן בשיר אמירתי, שאינו מממש את העקרונות האלה כלל וכלל. דווקא את נקיעתו מן ההכללה ומן הדרשנות, הוא מבטא כאן על דרך ההכללה ("עייף העט להכללות" וכו'), בשיר דרשני ודיסקורסיבי. דברים פראדוקסליים אלה מעלים על הדעת את האנקדוטה על המורה לאנגלית, שנהג ללמד בדרך הפרסקריפטיבית, היבשה והמיושנת, שבה לימדו בעבר את כללי הדקדוק, וברצותו ליב לתלמידיו את הכלל הבדוק: "NEVER END A SENTENCE WITH A PREPOSITION!", התבלבל, ויב להם את כלל פראדוקסלי, שריח של עובש וריח של "צבע טרי" עולים ממנו באחת, לאמור: "NEVER USE A PREPOSITION TO END A SENTENCE WITH!". מכאן, שהאיכות הכמו-רציונליסטית של אחדים משירי 'עיר היונה' אינה אלא פארודיה על היצירה הפסבדו-קלאסית, נוסח פופ וראסין, על ההמלצות, ההכללות ומי-החכמה המשובצים בה לרוב. יתר על כן: ההמלצה להימנע מהכללות אינה ההמלצה היחידה של אלתרמן, המנוסחת כאן ניסוח פסבדו-לוגי, רצוף סתירות ומעקשים, ושבה נאמר, בעת ובעונה אחת, דבר והיפוכו. גם ההמלצה שבפתח המחזור 'שיר עשרה אחים', שישוקפו כאן החיים כמות שהם, לא בסמלים שקפאו ונתאבנו ("זמר אחים עשרה,/ לו באלה תבוא אל ספר / מתוך ערב נושף סערה / של מטר וברק, לא של סמל" מנוסחת בצורת כלל, הסותר את עצמו מיניה וביה, שכן זוהי המלצה לוותר על סמלים, שמשולבת פרדוקסאלית ביצירה שהיא אחת מיצירותיו הסימבוליסטיות המובהקות של אלתרמן. גם ההמלצה לדבר בלשון ליטראלית ופשוטה, שכבר נזכרה לעיל ("וברורים ייראו פשטיך"), כלולה פראדוקסלית ביצירה חידתית וסבוכה עד מאוד, שפשטותה היא מדומה בלבד (המלים והתחביר פשוטים, אך הצדדים הסימנטיים מורכבים ובלתי ניתנים למיצוי). אם במאמר מוקדם, שכותרתו 'על הבלתי מובן בשירה',>9 הערה< דיבר אלתרמן הצעיר בזכות שירה חידתית ומעורפלת, וזאת בלשון מסאית ברורה וצלולה למדי, כאן הוא מדבר - לאחר המהפך שעבר על שירתו ערב מלחמת העולם השנייה - בזכות שירה פשוטה, אך עושה כן במחזור שירים, שלשונו עמומה ועמוסה משמעים ומשמעי-לוואי למכביר. המעבר אל השיר-ההגותי האמירתי, השקוף להלכה והעמום למעשה, של מחזורי 'עיר היונה', לווה במקביל בתמורה יסודית בלשון הפיגורטיבית. הפיגורות של השירה המוקדמת נעלמו כאן, או לפחות עברו טרנספיגורציה יסודית: במקום פיגורות מרשימות וספקטקולריות, הנתפסות בחושים, כב'כוכבים בחוץ', הגיע תורן של פיגורות תלויות תרבות, מרשימות פחות ממבט ראשון, אך אולי עשירות ומורכבות יותר בבדיקה שהויה. גם מן הבחינה הזאת, השתלב 'שיר עשרה אחים' היטב בין שירי 'עיר היונה', שהרי גם בו כלולים לא אחת מאמרים מחורזים, שירים אמירתיים על עניינים מופשטים, שרק כביכול אינם מסתירים את כוונתם מאחורי "שבעה צעיפים" ו"יער של סמלים". למעשה, שירים "פשוטים" ו"שקופים" אלה מתגלים בדיעבד כשירי-הגות עמוקים וסבוכי-משמעות, שלוכדים בהעלם אחד עניינים רבים ומורכבים. הפיגורות הפשוטות והבלתי-מרשימות מתגלות כאותה אבן גדולה ופשוטה, שאם מגוללים אותה מתגלה מתחתיה אוצר אינסופי של אבני-חן מבריקות (וכבר נזדמן לי לנתח פיגורה אחת ויחידה כזאת, הכלולה בשיר האנטי-כנעני 'מריבת קיץ', משירי 'עיר היונה', וכל כולה פשוטה ובלתי-מרשימה למראה - "הם נטלו רק את גמר ליטושו של החוח" - המתגלה בקריאה שהויה כפיגורה עשירה, שריבוי משמעים ומשמעי-לוואי חברו בה למקשה אחת).>10< ארשה לעצמי דיגרסיה קלה ממהלך הדברים: לפני שנות דור, רווחו בחוגים לספרות כמה וכמה אקסיומות, שאחדים מאיתנו מאמינים בהן בכל לב עד עצם היום הזה. ידוע מאמרו של קלינת' ברוקס (BROOKS), בספרו 'THE WELL WROUGHT URN' בגנות הפראפראזה ("THE HERESY OF PARAPHRASE"), שלימדנו שהשיר איננו בר-תרגום לאמירה דנוטטיבית, וכי פרשן המנסה לסטות מכלל זה חוטא ומחטיא. במקביל, למדנו מברוקס ומחבריו, שבשירה ראויה לשמה 'תוכן' ו'צורה' חד הם, וכי אין לנסות בשום אופן לבודדם זה מזו. מדבריהם של ו'ימזאט ובירדזלי (WIMSATT ¦ BEARDSLEY על ה"כשל ההתכוונותי" ("THEINTENTIONAL PHALLACY" למדנו, שאין להעלות על דל שפתנו את השאלה הנאיבית "למה התכוון המשורר?", שאותה נהגו לשאול בעבר מורים מיושנים ולא מתוחכמים בדורות עברו. כך למדנו עוד כהנה וכהנה אמתות אקסיומטיות, שנקבעו עמוק בתודעתנו. נדמה לי שגם במחקר, כמו בספרות ובאמנות, מותר, ואולי גם רצוי, לערוך מדי פעם דיאוטומטיזציה של כללים וכל חוקים. על כן, ברצוני לנסות לערוך כאן - בניגוד לכל מה שלימדונו רבותינו -ין פראפראזה לשורות רבות מתוך שיר 'הבקתה', שיר א' של המחזור (דומני שבשיר הגותי אין הדבר חסר-שחר ובלתי-אפשרי), וגם לשאול מפעם לפעם את השאלה האסורה בתכלית האיסור "למה התכוון המשורר?". ב. היש בנמצא "רצפט" יבת שירים? בבתים שיצוטטו להלן מתוך שיר 'הבקתה' נפרש קודקס של כללים, המנוסחים בלשון בהירה ומפורשת כביכול, והדנים בשאלה ה"ארס-פואטית" הישנה-נושנה: איך נולד שיר ובאיזה שלב מותר לשלח אותו אל רשות הרבים ולתת לו פומבי. כדאי וראוי לשים לב לעובדה, שהשיר מדומה כאן חליפות לעבד, לאסיר, לשבוי בכלאו, או אפילו לשה במכלאה, ואילו המשורר לאדוניו של העבד, לסוהר, לאיש-מלחמה שנושא את מלקוחו אל השבי, ולחלופין, לרועה שמנהיג את הצאן. דימויים אלה מדגישים, כמובן, את היות השיר כפוף לכללים ואת אדנותו של המשורר. הניסוח הנורמטיבי של ההוראות, שמחלק האח הבכור לאחיו המשוררים, מחקה את השירה הקלאסית הקדומה, אף מעלה על הדעת את השירה עמוסת המוסכמות של משוררי "תור הזהב" בספרד, שהאמינו בכל לב בכוחו של המשורר לרדות בשירו ולהכפיפו למע כללים קבועה ונוקשה: וזה דרך השיר: בעודו באבו יתורגל במו חורב וקרח. לא שלח ישלח לחופשי את לבו עד ימלא כלבנה במחצית הירח. בתבונה נהלוהו מפרט אל עיקר סובבוהו בכחש באורך רוח, וגדר אם יפרוץ - במלמד הבקר ארצה, ארצה אותו. לא מחול, לא סלוח. כי לא עבד השיר ואשריו אם פרק ציוויים ועצות כמו רסן ומתג, אבל מה חירותו? היא חירות הברק הנרצע לחוקי הצטברות ומתח. אהבו המלים הערות כוריד המפכות בסובכי מליצה ושית. לבלי יגע רדפון עד קצווי העברית, גררון בצמות אל הבית. כל שורה תיבחרלמה בשביה וחפשו היפה בבנות הפלך. וחרוז תמצאו לה, שלם כשבועה, או חצוי ומגיר עסיסו כפלח. והיה זה תגמול ניגונו ושיחו של השיר היוצא בלי רעים לדרך. והיה לו זה שכר עמלו השחור, המטשטש את גבולות המשחק והפרך. אנסה לבודד, בראש ובראשונה, מתוך כלל העניינים ה"ארס פואטיים", הבאים לידי ביטוי בבתי השיר הללו, שלוש מגמות כלליות, העוברות כחוט השני בכל ההמלצות הכלולות בהם. המגמה הראשונה כבר נרמזה כאן, בראשית הדברים, והיא הנטייה לדבר אודות השירה בפראדוקסים, ולומר עליה היגדים שהם בבחינת דבר והיפוכו. הפראדוקס הראשון מרחף על פני השיר כולו, ונובע מעצם הדיבור על היצירה הפיוטית במונחים של קודקס חוקים מחייב. דברי האח הראשון יוצאים מהנחת-יסוד בעייתית ושנויה במחלוקת, לפיה ניתן בכלל לתת למשוררים סדרה של ציוויים ועצות, בנוסח ההוראות שנתן וירגיליוס ב"גאורגיקה" לחקלאים, הוראות שעל בסיסן בנה טשרניחובסקי את הוראות הכוורת ב'עמא דדהבא', או בנוסח הוראותיו כפולות-הפנים של פולוניוס לבנו לארטס לפני צאתו לדרך ארוכה, במערכה הראשונה של 'המלט'.>11 הערה< האח הבכור והבכיר שבחבורה, הנותן כאן הוראות לאחיו המשוררים, לפני צאת שירם לדרך, יוצא כביכול מהנחה, ששירה היא אומנות שניתן ללומדה, ושהעושים במלאכה יטו אוזן לדבריו ויעשו כמוהו, ולכשיפעילו את הכללים - יישמע להם השיר וינהג אף הוא לפי כל הכללים. הנחת-היסוד הזו לא זו בלבד שאינה תואמת לתפיסת השיר הרומנטית והבתר-רומנטית של מאתיים השנים האחרונות היא אף אינה עולה בקנה אחד עם גילויי האלימות וההפקרות, המצויים אף הם בשיר במקביל, והמתאימים יותר לפואטיקה רומנטית פורקת-כללים מאשר לפואטיקה קלסיציסטית הנענית לכל הציוויים והככללים. פראדוקס אחר, המשולב בשיר במוחש: אחרי שהשיר מתואר כאן בדרכים שונותבד, שטרם מלאו שנות עבדותו, ולאחר שכל הדימויים מצביעים על כניעותו של השיר בפני שוביו ואדוניו, לפתע מופיעה כאן ההכרזה העזה והבלתי-צפויה "כי לא עבד השיר, ואשריו אם פרק / ציוויים ועצות כמו רסן ומתג", והכרזה זו הו את היצור הכנוע ליצור מורד וממריד, ואת המשורר - מאדוניו של השיר ין אב שמתגאה בבנו המרדן, שגילה לפתע אותות עצמאות ויצא למרחב. ופראדוקס נוסף: לאחר שמתוארות כאן דרכים שונות להתעלל בשיר, לענותו, להכניעו ולהעמידו בסדרה של נסיונות קשים, כאילו היה יצור חסר-ערך ומיותר לבעליו, מתוארת לפתע הדרך שבה מפנק המשורר את יצירתו במתנות ובאתנן, כאילו היתה היצירה אשה נחשקת ויפת-תואר, ולא ברייה פגומה ונחותה. השיר ממליץ ל "מפרט אל עיקר", משמע לפתוח בפרטים הקונקרטיים ולא בכללים ובעקרונות, אך עושה זאת בצורה מוכללת ובסגנון פרסקריפטיבי יב-כללים. המגמה לדבר בפראדוקסים משתלבת היטב עם המסקנות ה"ארס פואטיות" של אלתרמן, המובלעות כאן בין שיטי השיר: למשל, המסקנה שהשיר נתון בכלא, בסד הכללים, כדי שהתפרצויותיו המעטות והפתאומיות, אם ביחידות המינימליות של הפרוזודיה ואם ביחידות הגדולות של התימטיקה, תהיינה מרשימות ומבריקות כאותו ברק, שאף הוא חלק מחוקי הטבע ומכלליו המסקנה שרק אותה פרופורציה נכונה בין סדר וכבילות לבין פריצה ופריקת-עול היא המולידה אפקטים מרשימים. העוצמה, אומר כאן אלתרמן בסמוי, מקורה דווקא בשעבוד. רק עבודת פרך מולידה יצירה, שסימני הזיעה, המאמץ ועבודת הפרך אינם ניכרים בה, והיא נראית קלה ונובעת מאליה. דווקא האיפוק הרגשי מוליד שירה המעוררת רגשות עזים, ולא השירה הסנטימנטליסטית, הנותנת דרור לכל הרגשות. רק הכבילות מולידה את החופש, ורק בשירה הכבולה למוסכמות ולחוקים, יש אפשרות וטעם לשבור את החוקים. מגמה אחרת, הניכרת בבתים שלפנינו מתוך שיר 'הבקתה', היא נסיונו של אלתרמן לבסס כאן, לפחות למראית עין, את כלליה של פואטיקה אנטי-רומנטית, מאופקת וכבולה לכללים, מחושבת ומכולכלת, תוך התנגדות כביכול לספונטניות ויבה האוטומטית, וזאת באמצעות דיאלוג מורכב עם שלוש הגישות האנטי-רומנטיות או המנייריסטיות המרכזיות מתולדות השירה העברית. כך הוא מתווכח עם תורת השיר המסוגננת והארטיפיציאלית (מלשון ART, ARTIFICE של ימי-הביניים, עם זו הקלאסיציסטית של תקופת ההשכלה ועם זו הדיהומאנית והמנוכרת של סופרי המודרנה בני-דורו. בניגוד לאבן-גבירול, שהכריז בפתח שירו הנודע "אני השר והשיר לי לעבד", משיר 'הבקתה' האלתרמני אנו למדים "כי לא עבד השיר", וזאת באופן פראדוקסלי ואירוני במקביל לתיאורו של השירבד ולתיאורה של השורה - כשבויה יפת-תואר. בניגוד ליל"ג שתיאר את המשורר תופס-הקשת (או תופס-הקסת), הרודף כצייד אחר בת-שירו, הנסה מפניו כאיילת-אהבים חומקנית, כדי לענוד לה חרוזי-אתנן,>12 הערה< כאן מתואר משורר צייד, הרודף אחרי מלים יפות ונדירות הקלועות בסבך המליצה, כדי לעשות בהן אחד משני שימושים אלטרנטיביים: להעניק לשורה חרוז-אבן-חן כשבועת-אמונים או להגיש לה גרגר מחוץ מגרגירי פלח הרימון, שדמו-עסיסו ניגר לארץ, אות לאהבה חופשית, יצרית ופרוצה, ללא התחייבויות וללא שבועות-אמונים. משמע, מסקנותיו של המודרניזם מורכבות ופלורליסטיות מאלה של הקלסיציזם: המודרניסטן יכול לאהוב אהבה חופשית ואהבה מריטאלית לגרור נשים בצמות אל הבית כאדם שבטי קדמון, ולחפש את היפה בבנות הפלך, כנהוג באהבה החצרונית הטרקלינית המעודנת, הנענית לכל כללי הדקורום. אלתרמן אף מנהל כאן דיאלוג עם שלונסקי, שבמאמרו 'המליצה', המליץ על מלים פרוצות וחוצפניות, אסופיות וממזרות, הנוהגות בדרכים מופקרות, בלי ייחוס אבות ונדוניה והעיקר: בלי חופה וקידושין! וכדברי שלונסקי שנתפרסמו עוד ב'הדים': "התמסרות הפקר, כלולות ליל אחד. חירות. זיווג לשעה שעלה יפה".>13< אלתרמן קיצוני פחות מאבי האסכולה, "יוצר הנוסח" של המודרנה התל-אביבית, ומוכן לקבל את שתי האופציות הפואטיות המנוגדות: את האופציה הקונבנציונלית של השירה הקלאסי-רומנטית, הנאמנה לנורמות ולכללים, ואת זו הפרוצה המודרניסטית, הפורקת את כל החוקים והכללים: לשתיהן יש מקום ביצירה המודרניסטית, טוען כאן אלרתמן, וכל אחת מהן עשויה לתפקד בהקשרים אחרים וליצור אפקטים שונים (ובמיוחד כשהן נפגשות זו עם זו, לשם יצירת אפקט אוקסימורוני זר, "צורם" ומדהים). כפי שכבר הבחינו אחדים מחוקרי אלתרמן: החרוז החצוי והמגיר עסיסו כפלח הוא החרוז המודרניסטי של 'כוכבים בחוץ', והשלם כשבועה - הוא החרוז ההומופוני, שאותו תמצא תכופות ב'שמחת עניים'.>14< ומגמה נוספת קשורה בניסוחם של הדברים: הדימויים, שבמרכזם יצור כנוע, כבול מאחורי הסורגים, הם קונקרטיזציה של מושגים שגורים מתורת-השיר, כגון: סוגר ובריח, שורות ובתים (וגם של מושגים מופשטים, כגון חופש וכבילות, רגש וניכור). מונחים מתורת השיר הביניימית כמו "סוגר" ו"בריח" עוברים כאן תהליך של ריאליזציה, והופכים לסורגיו ובריחיו של בית-כלא, ובו אסירים, או של מכלאה, ובה כבשים כנועות, אך גם סוררות, שיש להחזירן לשורה (תרתי-משמע). ההמלצה לדבר בצורה קונקרטית ולא בהפשטות, ב"הראיה" (SHOWING ולא ב"הגדה" (TELLING), להוריד את הדברים לארץ (להופכם לעניינים ארציים ומוחשיים, שהם "DOWN TO EARTH", כמאמר הניב האנגלי מקבלת צורת הרבצת שה בעזרת מלמד או שבט (להרביץ את הכבש "ארצה" ולהרביץ לו ולהכותו במלמד או בשבט, שאינו שבט הרועים בלבד, כי אם גם שבט הסופרים). במקביל, ממליץ השיר למשורר למשוררים להפעיל חוש ביקורת, אך במקום לומר זאת בלשון-העיון הפשוטה והישירה, הוא מלמדם להניף את "מלמד הבקר" (שהרי "בקר", "בקרה" ו"ביקורת" שורש אחד מאחדם). לאלף ולביית פירושם כאן להחזיר את הכבשה הסוררת או את האשה הנמלטת או את השורה המורדת אל הבית (תרתי-משמע: אל הדיר, הדירה או אל בית מבתי השיר). הצירוף האידיומטי השחוק "להחזיר אל השורה" עובר כאן אפוא תהליך של מימוש והחייאה. גם המלה "חרוז" עוברת כאן תהליך של ריאליזציה, והו לאבן-חן יקרה, שאותה מגישים כמתנת-נישואין בלווית שבועת-אמונים, או לגרגר אדמוני ובוהק, המגיר את עסיסו כדם, ומסמל את האהבה האסורה, החושנית והפרוצה. המלים הנרדפות - מושג דקדוקי ידוע - מתוארות כאן כמלים שהמשוררים, אנשי הקשת (או הקסת רודפים אחריהן עד קצות העברית, או עד שפת השפה.>15 הערה< ההברקה הפיוטית, פורצת הכללים והמוסכמות, מדומה כאן לברק, שבו מתפרק מטען חשמלי עצום. את חירות הברק (או ההברקה האמנותית מתאר אלתרמן ככפוף וככבול (ובלשונו "נרצע",בד נרצע לחוקי הצטברות ומתח. השיר הטוב הוא אפוא, אם לנקוט אוקסימורון אלתרמני טיפוסי, הוא עבד עצמאי או אסיר חופשי, או, אם תרצו, הכבשה הסוררת שבתוך העדר, ובלשונו של אחד-העם - זהו שיר המגלה "חירות בתוך עבדות". כדי לשבור את כללי השפה, נוהג אלתרמן תכופות להחליף את תפקידי הפועל והנפעל: במקום לומר שהמשורר מעבד את שירו, אומר אלתרמן שהשיר עובר תקופת עבדות, תוך שהוא מחליף בין תפקידי הפועל והנפעל. במקום לומר שהמשורר עובד עבודת פרך, כדי שלא יכירו ביצירתו את סימני המאמץ, אומר אלתרמן (בבית הששי שלפניכם): "והיה לו זה שכר עמלו השחור / המטשטש את גבולות המשחק והפרך". השיר הוא עבד שעובד כאן עבודת פרך, הוא ולא המשורר שיצר אותו. טרנספוזיציות כאלה רווחות בשירת אלתרמן, וכאן, במקום לומר את המימרה השחוקה והבנאלית - "מיטב השיר כזבו" - מן האמתות שנשתגרו בעקבות תורת-השיר של משוררי ימי-הביניים, אומר אלתרמן למשוררים לסובב את השיר בכחש. כל התפקידים והצירים הדאיקטיים מהופכים כאן, ואין לדעת אם המשורר הוא האדון והשיר לו לעבד, או שמא להיפך, השיר שולט במשורר, והוא עובד עבודת פרך כדי להוציאו מן הכוח אל הפועל. ואם כך, הרי כל הכללים הניתנים כאן הם התחכמות שנונה, ולא כללים נורמטיביים שיש לקבלם ברצינות גמורה, ועל-כן כל האיכות הקלאסיציסטית של הדברים קורסת ונה על פיהורסת ונה על פיה. אין "רצפט" יבת שיר, אומר כאן אלתרמן בסמוי, ולבל ישלה מישהו את עצמו, שאם יקבל סדרת כללים והוראות יבת שירה, וימלא אותה כלשונה, יהפוך למשורר. על כן דומני שצריך להתבונן בכל קודקס החוקים הזה, שבכור האחים מעניק כאן לאחיו כ"מצוות אנשים מלומדה", כבפארודיה על שירי ההוראות למיניהם. למעשה, נאמר כאן, מבלי שהדברים ייאמרו במפורש, שהשירה כפופה לכללים רק לכאורה שגדולתה ניכרת ביכולתה לפרוק ציוויים ועצות, גם כאשר היא נותנת את גווה למכים ואת ראשה בסד המוסכמות שלמרות מיני כללים ונוסחאות-שיר, היא דומה, ככלות הכול, יותר לאלכימיה מאשר לכימיה. ג. עקרונות "תיאורטיים" לעומת "פראקטיקה" שירית הבתים שצוטטו לעיל מכילות אמירות רבות מתחומי ה"ארס פואטיקה" משיכול ניתוחו של שיר להכיל. עם זאת, העקרונות הקוואזי-תיאורטיים, הבאים לידי ביטוי עיוני בשיר קצר זה אף ראויים אף להיבחן מצד היותם ראי לאמירות, העולות ובוקעות בעקיפין ובמרומז מבין שורות שירי 'כוכבים בחוץ'. כך, למשל, ההוראה הכלולה בשורות 3-´ של הקטע המצוטט לעיל ("לא שלח ישלח לחפשי את לבו / עד ימלא כלבנה במחצית הירח"), מעלה על הדעת לא רק את הנאמר במקרא על שחרור בתום תקופת עבדות, כי אם גם את ההוראה שבפתח השיר 'מזכרת לדרכים', משירי הפתיחה הארוכים ועשירי-המבע שבפתח 'כוכבים בחוץ': "שלחו את שיריכם כאיילה ועופר". האמירה שבפתח השיר 'מזכרת לדרכים' יכולה להרשים את הקורא כאמירה בעלת נימה נעימה ואופטימית, המשלחת את חיות-היער העדינות לחופשי (על-יסוד הפסוק "נפתלי איילה שלוחה הנותן אמרי שפר", בר' מט, כא פסוק הנותן בסיס לדימויו של השיר לאיילה משולחת). היא אף מזכירה את מצוות שילוח הקן ("שלח תשלח את האם ואת הבנים", דב' כב, ז), ומכאן שהציווי נושא, בין השאר, גם אופי חיובי ותמים-דרך. אולם, במקביל, תכניו קשים וחסרי-נועם: למעשה, היא מורה למשוררים להתאכזר לשיריהם (עולה על הדעת גם סיפור הגר וישמעאל, ששולחו והושלכו אל המדבר, בלי מים וצל), כדי שיישרדו או ייכחדו היא מורה למשוררים, מולידי השירים, להחניק רגשות רחמים ואהבה, ולשלח את "בניהם" אל הדרכים ה"מנהמות" כחיות טרף אימתניות (האורבות להם לאיילה ולעופר, שהן אמנם חיות-יער משולחות, אך מעודנות ובלתי-מזיקות, כשירים עצמם). אל לו למשורר לפנק את שיריו ולנהוג בהם ברחמים ובאהבה, אומר השיר בסמוי. רק התאכזרות וביקורתיות תמנע את הוצאתם לאוויר העולם של "בריות פגומות", ותעמיד ילדי-רוח, המסוגלים לעמוד ברשות עצמם - ללחום בכוחותיהם שלהם את מלחמת הקיום, הנע הרחק מחסותו המגוננת והאוהבת של הקן המשפחתי, ולצאת ממנה מחוזקים.>16< גם מן השורות שלפנינו, מתוך שיר 'הבקתה', עולים רעיונות דומים, דהיינו, שרק אותם שירים, שעמדו בכל המבחנים הקשים והאכזריים, ראויים לצאת החוצה אל רשות הרבים. כלולה כאן המלצה שעל המשורר לנהוג בשיר שזה אך נולד (ואולי גם במשורר הצעיר שטרם הבשיל וגמל), בלא שום פינוק והתחשבות, אפילו באכזריות. יש להעניק לאותם שירים, שטרם הבשילו וגמלו, חינוך ספרטני, לשלוח אותם למדבר ולציות הקרח, כשם שבחברות שבטיות מסוימות נוהגים באדם פגום וחלוש, המהווה נטל על העדה. הדברים מזכירים את דברי 'השיר הזר' מ'כוכבים בחוץ', שבו מוצג השיר המודרניסטי המנוכר כאסיר, העובר בין הסורגים עינויים אכזריים ומשפילים, אך אינו פורק את אשר על לבו. כאמור, השיר מתואר כאןבד כלוא, כאסיר או כשבוי בכלאו, כשה במכלאה, והמשורר - כאדוניו, כסוהרו, כשובהו או כרועה נאמן, המנהלו על אפיקי מים אל המרעה.>17< מומלץ בשורות אלה שלא להוציא את השיר החוצה, אל רשות הרבים, בטרם יצבור תחילה בהדרגה קשת רחבה של תכנים ומשמעים. אפשר שמדובר כאן על ריבוד ועל עיבוי סמאנטי, אפשר שמדובר כאן על הכנת מספר טיוטות או על השהיית השיר בבית-היוצר של האמן שהות ממו, לשם גמילה והבשלה. אפשר שמדובר כאן על ביקורת מחמירה, שעל המשורר להפעיל על שירו, בטרם יתן לו פומבי. רק שיהיה השיר מלא כלבנה, ורק כשישלים את כל תקופת עבדותו (היא התקופה שבה המשורר עובד על שיריו ומעבד אותם, הנתפסת כאן, על דרך ההזרה,קופת עבדותו של השיר), יוכל להיות משולח ולצאת לחופשי. רק לאחר שיעמוד השיר בכל מבחני הביקורת הקשים, שמפעיל עליו המשורר-האדון, הנוהג בשיריו כבקרת רועה עדרו,>18 הערה< ראוי ורשאי הוא להופיע בציבור. השיר, שמלאה תקופת עבדותו או כליאתו, יוצא לבד לגורלו, משולח לנפשו. רק לכשיתעגל השיר כלבנה במילואה, או כפרי שבשל ועסיסו ניגר ארצה, יוכל להיות ראוי למאכל, או לצאת "לחופשי" ולהיראות ברבים. נאמרים כאן כביכול דברים מפורשים למדי נגד הספונטניות ויבה האוטומטית ובזכות תורת השיר האנטי-רומנטית. העוצמה, טוען השיר לכאורה, מקורה דווקא בשעבוד. עבודת הפרך מולידה שירה, שסימני המאמץ ועבודת הפרך אינם ניכרים בה, והיא נראית קלה כמשחק. דווקא האיפוק הרגשי מוליד שירה המעוררת רגשות עזים. השיר ככל שיענוהו, כן יפרוץ וכן ירבה. ככל שהמשורר יהיה ביקורתי יותר כלפי שירו ויפעיל עליו כללי בקרה מחמירים, כן סביר יותר להניח שהשיר יגיע למעלה גבוהה יותר. חוסך שבטו - שונא שירו. בתוך כך, עולה פראדוקס בלתי-הגוי: מי שחוסך ביקורת מילדי-רוחו, דן אותם לעבדות ניצחת, ודווקא מי שמתעלל בהם - מקרב את זמן יציאתם לחופשי, את יציאתם לאור ולאוויר העולם. דברים אלה קשורים, כאמור, קשר אמיץ לתורת-השיר המודרניסטית, העולה מן 'השיר הזר', אף הוא משיריו הקרדינליים של הקובץ 'כוכבים בחוץ', ושכותרתו עשויה לשמש, בין השאר, פריפראזה לאמנות הדיהומאנית, הקרה והמנוכרת, המשוללת יסודות אוטוביוגראפיים או אינטימיים. כאן וכאן, מתואר השיר כשבוי בין הסורגים, ומומלצת (על פני השטח, לפחות אמנות אימפרסונלית, נטולת-רגש, היפוכה של האמנות הסנטימנטליסטית, הרכה והמתקתקה. מומלצת שירה, שבה עניינים אישיים מסוגרים בה מאחורי סורג ובריח, לאחר שעברו תהליך של ריסון, וקיבלו חזות קרה ומלוטשת.>19 הערה< בשיר טוב, נאמר כאן במרומז, אסור להכיר את סימני הזיעה והמאמץ ("והיה זה זה שכר עמלו השחור, / המטשטש את גבולות המשחק והפרך"). יש להשהות את הדברים, לעבדם וללטשם, שכן דווקא לדברים הכלואים והמאופקים יש עוצמה אדירה של ברק. וכאילו בניגוד לתמונת השיר כאסיר, העובר סדרת עינויים והשפלות (תמונה העולה, כאמור, הן מ'השיר הזר' והן משיר 'הבקתה'), מומלץ כאן (בשורות 13-14 של הקטע המצוטט לעיל לתור אחר המלים הערות כווריד - לחפש מלים חיות ולא אנמיות, מלים שלא התאבנו והיו למליצה. למרות שמלים אלה כלואות בסבך המליצה מזה אלפי שנים. צריך לרדוף אחריהן עד קצות השפה העברית, עד שפת השפה. מלים אלה, המדומות כאן לדם מפעפע, יכולות להיות מלים סמוקות-מזג ומלאות חיים, אך גם מלים המבטאות סבל ומכאוב, וכאן המפגש הפראדוקסלי וקרוע-הסתירות בין הניכור המודרניסטי למכאוב הרומאנטי, בין האהבה האלימה, היצרית והפראית ("גררון בצמות אל הבית">20< לבין האהבה הטרקלינית המעודנת ("וחפשו היפה בבנות הפלך"), ששתיהן לגיטימיות באמנות - מולידות אותה ונובעות ממנה. שירת אלתרמן אינה מו אפוא אל קוטב אחד (אל הרומנטיציזם או אל הקלאסיציזם אל הפרוע או אל המסוגנן והמאורגן), כי אם מפגישה את היסודות המנוגדים בדרך עזה ואגרסיבית, ומותירה אותם בניגודיותם הבינארית. שורות 21-24 של הקטע המצוטט לעיל, המתארות את השיר כהלך משולח, היוצא "בלי רעים לדרך", כמשורר-נווד שהחרוז היפה הוא "שכר עמלו השחור", מעלה על הדעת אחדים משירי 'כוכבים בחוץ', שבמרכזם דמות ההלך, המה בדרכים כטרובאדור ביניימי הנודד מעיר לעיר, והזוכה מפעם לפעם במחווה של הרף-עין - בחיוכה בן-החלוף של גבירה רחוקה ונערצת. הוא אף מעלה את גורלו החידתי של בנה של "האם השלישית" (מן השיר הבלאדי הנושאת שם זה, משירי 'כוכבים בחוץ'), - "נזיר משולח" (המלה "משולח" היא מלה רב-משמעית, הפתוחה לאינטרפרטציות שונות, אפילו סותרות), "המודד בנשיקות" את נתיבי העולם ושביליו. לא אחת מתוארת דמות המשורר-ההלך כמי שעוסק בהבלים, בניגוד לאנשי השוק, העוסקים בדברים הממשיים. האמן והאמנות מחקים את "החיים", ובתורת חקיינים אינם מגיעים לקרסוליה של המציאות, של הטבע. על כן, לעתים קרובות מתואר המשורר בשירים אלה בתורת מומוסים ובופונים ("פייטני הקוף והתוכי": אותם חרזנים ונגנים "זולים", המהלכים בשוק עם חיות עלפיהם, רוקדים ושרים שירי שנינה המוניים). לעתים, מכריז המשורר-הדובר בשירים אלה הכרזה בזכותה של האמנות העממית של המשוררים הווגאנטים, שחרף פשטותה היא מגיעה אל הקהל וממלאת את שליחותה במלוא מובן המלה (בהכרזות אלה טמון וידוי עקיף של אלתרמן על שנתן מחילו לפזמונאות ול"שירי העת והעיתון", ולא הקדיש את כל זמנו לאמנות הנחשבת והמכובדת). האם תיאורים כאלה של המשוררים הנוודים, ששירתם היא אך בבואה של האמנות הצרופה "בת השמים", מקרבת את אלתרמן אל הקוטב הרומאנטי, המדבר בזכות הפשוט והטבעי, או אל הקוטב החצרוני, המעדיף את המאניירה המסוגננת והמלאכותית? כאמור, אין אלתרמן מושך בשירתו אל קוטב אחד (אל פריקת-הכללים האישית הרומאנטית או אל הסימטריה הקלסיציסטית המושלמת ואל סדריה האימפרסונליים, הקפדניים וההדורים), כי אם מפגיש אותם בצירוף חד-פעמי ודיסהרמוני ביודעין. היסודות המנוגדים נותרים בניגודיותם, ומחייבים לקרוא את השירים ה"דו פרצופיים" האלה בשתי דרכים אלטרנטיביות, המנוגדות זו לזו תכלית ניגוד: בדרך רכה ואנושית, מזה, ובדרך דיהומאנית ומכאניסטית, מזה בדרך תמימה ומפויסת, מזה, ובדרך מפוכחת וספקנית, מזה בקריאה שמרנית ואורגנית-מלכדת, מזה, ובקריאה מודרניסטית, א-מימטית ואליפטית, מזה בקריאה אינטלקטואלית ורצינית, מזה, ובקריאה קלה והיתולית, מזה. רסיסי האינפורמציה, המפוזרים בטקסט, מעודדות כל אחת מהדרכים המנוגדות להבנת השיר, אך על הקורא והפרשן להכיר את האפשרויות, ולא להיכנע לאחת מהן. עליו להכיר כי מיטבה של שירת אלתרמן, ושל האמנות המודרניסטית בכלל, בפראדוקסים שלה ובסתירותיה הפנימיות. על כן, אין היא רומאנטית ואינה קלאסיציסטית, אף שנפגשים בה ומתנגשים בתוכה היסודות המנוגדים הללו. הניסיון לפשר את הסתירות וה"צרימות", ולהחיל על יצירה כזו עקרונות פרשנות, היאים לאמנות מימטית, רומאנטית או קלאסיציסטית, עלול להביא להחמצת סוד מורכבותה וקסמה של שירת אלתרמן. על כן, יכול היה אלתרמן לתת לשיר 'הבקתה' חזות קלאסית וסדורה של קודקס חוקים, ולכלול בתוכו מסרים פרוקי-רסן, לפיהם על המשורר לרדוף את "המלים הערות כמו וריד" ולגררן "בצמות אל הבית" (באופן פראדוקסלי, מומלץ למשוררים לנהוג במלים החיות באלימות כדי לבייתן ולאלפן).את יחסו הדואלי כלפי החופש והכבילות, גילה אלתרמן גם בהמנון ה"רשמי" של חבורת שלונסקי 'חבריא בקרית-ספר'.>21 הערה< מצד אחד, מתוארים בו המשוררים כמי שנשתחררו מעול הוריהם וממוסכמות החברה וכבליה ("אבא אין, אמא אין / ... רצועה וגער אין. / השתוללו, חברה-לצים"). מצד שני, נקראת האם לברך על החדש, הטעון למרות מודרניותו במטעני העבר המפוארים ("הוי, האם, מבכי הסי / וברכי "שהחייני" / על השרז' הפסבדוקלסי / של דורנו המודרני"). החופש הרומאנטי והכבילות הקלאסיציסטית מוצבים כאן זה בצד זה כשתי אפשרויות לגיטימיות, המשלימות זו את זו ומבטלות זו את זו אהדדי, לשם יצירת מהות חדשה, מודרניסטית להפליא, שאינה דומה לקודמותיה. הערות: הכותרת "שיר ארבעה אחים" מעלה, כמובן, את זכר ארבעת הבנים מההגדה, ולעומת זאת, "שיר עשרה אחים" - את שיר-העם היידי 'עשרה אחים היינו' - "מחול מוות" הבנוי במתכונת של טור אריתמטי מתמעט. לאחר שמסר אלתרמן את המחזור לשלונסקי, הוא אף בא בדברים עם ידידו, העורך י' זמורה, שהקים אז את הוצאת 'מחברות לספרות', כדי שמחזור זה יידפס כקובץ עצמאי, כדוגמת המחזור 'שמחת עניים', שיצא כקובץ בפני עצמו (הוצאת מחברות לספרות, תל-אביב תש"א, 17 עמ'), וכדוגמת המחזור 'שירי מכות מצרים', שיצא כספרון בפני עצמו (הוצאת צבי ע"י הוצאת מחברות לספרות, תל-אביב תש"ד, 38 עמ'). ואולם, הדבר לא נסתייע (אפשר שאלתרמן לא השלים אז עדיין את המחזור), וכינוסו של 'שיר עשרה אחים' בספר נתמהמה שנים ארוכות, עד להופעת 'עיר היונה' ב-1957. לימים, יצא מחזור זה במהדורה ביבליופילית, בלוויית ציוריו של פנחס שער (הוצאת מחברות לספרות, תשכ"א, 1961). בכותרת זו יר, כידוע, אלתרמן את קובץ-שיריו הראשון 'כוכבים בחוץ' כשהוציאו בהדפסה מחודשת בשנת תשכ"א, ביחד עם 'שמחת עניים' ועם 'שירי מכות מצרים'. "ראשומון" היא יצירה פוליפונית, המציגה מציאות אחת מנקודות-מוצא שונות (ראה ספרה של שרה הלפרין 1991, המציג את רישומו של הז'אנר המודרניסטי הזה בסיפורת הישראלית בת-זמננו). מעניין להיווכח, שמי שקדם לא"ב יהושע ביצירת "ראשומונים" (אמנם בתחומי השירה והדראמה, ולא בסיפורת היה נתן אלתרמן, מחברן של דראמות מקוריות מעניינות ומתרגמם של מחזות-מופת מספרות העולם, ביניהם מחזה מאת פיראנדלו, המחזאי האיטלקי הנודע שכותרתו הידועה "כל אחד והאמת שלו" הפכה לסיסמת-היסוד של כותבי "ראשומונים" (אלתרמן תרגם את מחזהו של פיראנדלו 'הערב אימפרוביזציה', ובני-דורו לאה גולדברג ומנשה לוין תרגמו מחזות אחרים של ה"ראשומוני" שבין המחזאים). היה זה אלתרמן, שנתן בשירי 'עיר היונה' שלו רסיסי מציאות בפי דוברים שונים (לא אחת, בפי דוברים "זרים ומוזרים", כגון "חרב הנצורים"), כדי לבנות באמצעותם תמונת-מציאות קוהרנטית ומפוררת כאחת. על האפשרות ששירים זרים ומנוכרים אלה, המתארים לכאורה את העיר הקטנה והציורית של אירופה הביניימית, האופיינית לציורים נאיבים המעטרים ספרי ילדים, משקפים למעשה - מעשה "עולם הפוך" - את העיר הארצישראלית החדשה, שהלכה אז ונבנתה, עמדו א' בלבן (1981), עמ' 51 ר' קרטון-בלום (1983), עמ' 100-112. על שיר זה, המהווה תשובת-נגד לשיר-הפתיחה של הקובץ 'כוכבים בחוץ' ('עוד חוזר הניגון'), ראה שמיר (1988), עמ' 113-117. מחזור שירים בלתי-גמור זה, המבוסס על סיפורי 'חכמי חלם', נתפרסם ב'מחברות לספרות', כרך ב, מחברת א, סיון תש"ב (מאי 1942), עמ' 41 אלתרמן התכוון להכלילו ב'עיר היונה', והטיל בו שינויים ניכרים (אגב שינוי שמו ל'בדיחת השוטים'). בזמן הדפסת הספר, חזר בו, והשיר בנוסחו המתוקן נגנז ונמצא כיום בארכיון זמורה. ראה: דורמן (1981), עמ' 30-35, 128 וראה גם: שמיר (1988), עמ' 294-295. המחזור 'שמחת עניים' נדון כבפואמה מודרניסטית אצל בועז ערפלי (1983), זיוה שמיר וצבי לוז (1991), חמוטל בר-יוסף (1991). בתקופה זו פנה אלתרמן גם לתרגום מחזהו של ראסין 'פדרה' (ראה אור לראשונה בשנת תש"ה בהוצאת מחברות לספרות), והושפע כמדומה מן הניסוח האפיגרמאטי הצלול והשנון של המחזאי הקלאסיציסטי. 'טורים', כרך א, גיל' י"ח, ו' בכסלו תרצ"ד, 1.11.24.33. המאמר נכלל בספרו של אלתרמן 'במעגל' (מאמרים ורשימות), תל-אביב: תשל"א, עמ' 14-16. ראה שמיר (1993), עמ' 171-172. דברי פולוניוס ללארטס מנוסחים אף הם בצורת סדרה של מצוות "עשה" ומצוות "אל תעשה": "ואלה המצוות נצור נא בלבך / אל פתחון-פה תחיש להרהורי לבך / וכל הרהור תשקול בטרם תעשה. / היה נא איש-רעים, אך אל תגס לבך. / איש רע נאמן קנית ובחנתו, / בחישוקי ברזל חשקהו אל לבך / אך אל נא תכסה כפך ביבלות / מרוב לחוץ ידו של רע בן-ימו. / סור ממדון וריב, אבל אם לא נמנעת / אל תרתע ופעל, עד יבהל אויבך / תן אזנך לכל, אך פיך למעטים / קבל עצה מכל, אך דע את משפטיך" ('המלט' מערכה א', תמונה ג'. כאן מובאים הדברים בתרגום א' שלונסקי). על תפיסת-השיר של יל"ג, שאלתרמן רומז לה כאן, ראה שמיר (1988), עמ' 81-93. והשווה לשורותיו של אלתרמן מתוך 'שלושה שירים בפרוור': "פרוור התמד והמלוח, / פרוור השוט והמורג, / לו בא מיכ"ל בך לשוח / ולו שמע אותך יל"ג" ('עיר היונה', עמ' 208). מאמרו של שלונסקי נתפרסם ב'הדים', כרך ב' (1923), עמ' 189-190. המאמר נתפרסם באנתולוגיה 'יורשי הסימבוליזם בשירה' (הרושובסקי 1965, עמ' 154-155). ב' ערפלי (1983), עמ' 145-146, המודה על אבחנה זו לה' גולומב ע' שביט (1993), עמ' 160-165.

יצירה בעקבות רחל המשוררת - ערב ספרות שנערך ב"תיאטרון קרוב" מיסודו של ניקו ניתאי בתאריך 22/08/2018 בהשתתפות: פרופ' נורית גרץ', פרופ' זיוה שמיר, ד"ר אפרת מישורי שירי רחל בביצוע ירונה כספי חייה הקצרים, רבי-התהפוכות והטראגיים של רחל הזינו בחלוף השנים שירים, רומנים, סרטים, מחזות ומחקרים. למה דמותה של רחל והמיתוס שנכרך בה ממשיכים להסעיר את הדמיון עד היום? איך אפשר להסביר את ההשפעה של המשוררת שהצהירה "רק על עצמי לספר ידעתי" על דורות של יוצרים? בעזרת ארבע יוצרות-חוקרות ששאבו השראה מרחל או ביקשו לעקוב אחריה, ננסה לשרטט שביל ודרך אל גנה. מנחה: דורית ניתאי נאמן עורכת: שלי אביסרה מפיקה: אריקה לינור קוצ'וק תאורה: רונן בכר

Patterns Amy Lowell I walk down the garden paths, And all the daffodils Are blowing, and the bright blue squills. I walk down the patterned garden paths In my stiff, brocaded gown. With my powdered hair and jewelled fan, I too am a rare Pattern. As I wander down The garden paths. My dress is richly figured, And the train Makes a pink and silver stain On the gravel, and the thrift Of the borders. Just a plate of current fashion, Tripping by in high-heeled, ribboned shoes. Not a softness anywhere about me, Only whale-bone and brocade. And I sink on a seat in the shade Of a lime tree. For my passion Wars against the stiff brocade. The daffodils and squills Flutter in the breeze As they please. And I weep; For the lime tree is in blossom And one small flower has dropped upon my bosom. And the splashing of waterdrops In the marble fountain Comes down the garden paths. The dripping never stops. Underneath my stiffened gown Is the softness of a woman bathing in a marble basin, A basin in the midst of hedges grown So thick, she cannot see her lover hiding, But she guesses he is near, And the sliding of the water Seems the stroking of a dear Hand upon her. What is Summer in a fine brocaded gown! I should like to see it lying in a heap upon the ground. All the pink and silver crumpled up on the ground. I would be the pink and silver as I ran along the paths, And he would stumble after, Bewildered by my laughter. I should see the sun flashing from his sword-hilt and the buckles on his shoes. I would choose To lead him in a maze along the patterned paths, A bright and laughing maze for my heavy-booted lover, Till he caught me in the shade, And the buttons of his waistcoat bruised my body as he clasped me, Aching, melting, unafraid. With the shadows of the leaves and the sundrops, And the plopping of the waterdrops, All about us in the open afternoon— I am very like to swoon With the weight of this brocade, For the sun sifts through the shade. Underneath the fallen blossom In my bosom, Is a letter I have hid. It was brought to me this morning by a rider from the Duke. “Madam, we regret to inform you that Lord Hartwell Died in action Thursday sen’night.” As I read it in the white, morning sunlight, The letters squirmed like snakes. “Any answer, Madam,” said my footman. “No,” l told him. “See that the messenger takes some refreshment. No, no answer.” And I walked into the garden, Up and down the patterned paths, In my stiff, correct brocade. The blue and yellow flowers stood up proudly in the sun, Each one. I stood upright too, Held rigid to the pattern By the stiffness of my gown. Up and down I walked, Up and down. In a month he would have been my husband. In a month, here, underneath this lime, We would have broke the pattern; He for me, and I for him, He as Colonel, I as Lady, On this shady seat. He had a whim That sunlight carried blessing. And I answered, “It shall be as you have said.” Now he is dead. In Summer and in Winter I shall walk Up and down The patterned garden paths In my stiff, brocaded gown. The squills and daffodils Will give place to pillared roses, and to asters, and to snow. I shall go Up and down, In my gown. Gorgeously arrayed, Boned and stayed. And the softness of my body will be guarded from embrace By each button, hook, and lace. For the man who should loose me is dead, Fighting with the Duke in Flanders, In a pattern called a war. Christ! What are patterns for? לחצו להורדת הגירסה העברית כקובץ PDF

Sonnet John Keats After dark vapors have oppress’d our plains For a long dreary season, comes a day Born of the gentle South, and clears away From the sick heavens all unseemly stains. The anxious month, relieved of its pains, Takes as a long-lost right the feel of May; The eyelids with the passing coolness play Like rose leaves with the drip of Summer rains. The calmest thoughts came round us; as of leaves Budding—fruit ripening in stillness—Autumn suns Smiling at eve upon the quiet sheaves— Sweet Sappho’s cheek—a smiling infant’s breath— The gradual sand that through an hour-glass runs— A woodland rivulet—a Poet’s death. סונטה / ג'ון קיטס בְּתֹם עוֹנָה שֶׁל שִׁמָּמוֹן וְעַרְפִלִּים בָּהּ כָּל הָאֲפָרִים כֻּסּוּ אָפֹר. בָּא יוֹם נָאֶה מֵסִיר מִשְּׁמֵי מָרוֹם כָּל כֶּתֶם לֹא יָאֶה, יוֹדֵעַ הוּא, בֶּן-הַדָּרוֹם הָרַךְ, עֲשׂוֹת פְּלָאִים. הַיֶּרַח הַדָּווּי שֶׁעוֹד מְעָט יַחְלִים, רִגְשֵׁי אָבִיב שֶׁכְּבָר אָבְדוּ לוֹ שׁוּב עוֹטֶה; וּכְמוֹ עֲלֵה שׁוֹשָן טַל שַׁחֲרִית נוֹטֵף שְׂחוֹק עַפְעַפַּיִם בֵּין רִגְעֵי צִינָה קַלִּים. רַעְיוֹנוֹת צָפִים שְׁלֵוִים כְּעַלְעֲלֵי נִיצָן הַפְּרִי מַבְשִׁיל – קַרְנֵי חַמָּה בַּתְּכוֹל שׁוֹלְחוֹת חִיּוּךְ אַחֲרוֹן אֶל אֲלֻמּוֹת נִיסָן – לְחִי מִתְקָהּ שֶׁל סָאפפוֹ, הֶבֶל פִּי עוֹלָל. – זְרִימַת גַּרְגִּיר בְּתוֹךְ שְׁעוֹן הַחוֹל – פְּלָגִים בַּחֹרֶשׁ– סוֹף פְַּיטָן אֻמְלָל. תרגום: זיוה שמיר