התלבטותו של עגנון בין ארץ-ישראל לאירופה
סיפורו הראשון "עגונות" כמקרה בוחן
הפואמה "קוצו של יוד" טרדה את מנוחתו של ביאליק כל ימיו, למן שירו המוקדם "רחוב היהודים", שבּוֹ נזכרת בת-שוע בשמה המפורש, ועד לסיפורו האחרון "איש הסיפון" ולאגדה המאוחרת "אלוף בצלות ואלוף שום". גם את "תלמידו" של ביאליק, ש"י עגנון, העסיקה הפואמה "קוצו של יוד" כל ימיו, למן ימי עלומיו, שנים לפני שפגש בביאליק, שהיה שכנו והמֶנטור שלו בראשית שנות העשרים בבאד הומבורג שבגרמניה. שירו של יל"ג שהעמיד את העגינות כסמל לאומי טרָגי גרם לסופר הגליצאי הצעיר להתנתק עוד בשנת 1908 מן השֵׁם הגלותי "צ'צ'קס", ולגזור את שמו העברי ממצב העגינות המתואר בפואמה של יל"ג כסמל לגורלה של "כָּל אִשָּׁה עִבְרִיָּה"; ובמעגל רחב יותר – כסמל לגורלה של האומה כולה. הפרֵדה, הגירושים והעגינות הפכו למוטיבים מרכזיים ביצירת עגנון, שבָּהּ נכרכו סיפורים על חיי האישות של בני-זוג מודרניים, המעוגנים במציאוּת האוּרבּנית של המאה העשרים, עם מושגים קבליים-חסידיים עתיקי-יומין כדוגמת "גירוש שכינה".
בסיפורי עגנון מרובים סיפורי ההיפרדות והפּרֵדה (שידוך שהוחמץ, הבטחת נישואין שהופרה, גירושין, אלמנוּת, עגינוּת, ועוד), ובתוכם בולטים גיבורים שבשמותיהם הלועזיים משולבים אותיות השורש העברי פר"ד (פריידלי, פרידא, מנפרד, ועוד). לפירוד אצל עגנון יש לו פן אוניברסלי-אקזיסטנציאלי, ולפיו מצבו של האדם המודרני בעולם הוא מצב של בדידות וניכּוּר, או מצב של עגינוּת (כל ימיו האדם המודרני חותר לשווא לאיחוי הקרע שנפער בנפשו עם הפְּרֵדה מן העולם "היָשָׁן והטוב" שהתפורר לנגד עיניו). לפירוד ביצירת עגנון יש כמובן גם פן לאומי, ולפיו מצבי הפירוד והפּרֵדה אינם אלא מָשָׁל למצָבהּ של אומה, שבעלה-אלוהיה הֵפיר את בריתו עִמהּ, עֲזָבָהּ והותירהּ במצב של אלמנוּת או, גרוע מזה – במצב של עגינוּת לנֶצח נצחים.
משום כך, סיפורי עגנון מזמינים אפשרויות פרשניות רבות: אלֶגוריסטיות ורֵאליסטיות, לאומיות ואוניברסליות. ראוי לזכור כי אצל עגנון אין הסיפור האלֶגורי אלא מטָפורה מיתממת וכמו-נאיבית להעלאתם של מצבים מורכבים מחיי האומה. יחסי הקדוש-ברוך-הוא וכנסת-ישראל בסיפורים אלה אינם מצב סטָטי כבאלגוריות לאומיות נאיביות. יחסים אלה הם מטָפורה לתולדות העם והאנושות: הם משַׁקפים את מצבו של היהודי ברגע היסטורי נתון – בתקופות של "הֶסתר פָּנים" ושל "גירוש שכינה" ובתקופות של זיווּג ושפע הזורם מן העליונים לתחתונים (ובמושגים מודרניים: בתקופות של מַשבר ובתקופות של שִֹגשוג, שגם בהן המהפָּך הטרָגי כבר אורב ליהודי מאחורי הכותל). סיפורי עגנון פורשׂים את תולדות העם והעולם מתוך התבוננות בצמתים היסטוריים חשובים, שבהם אירע שיבוש, ושיבוש זה גרר בעקבותיו שרשרת של שיבושים, שהוליכה את גיבורי הסיפור מדחי אל דחי.
עיון בסיפור הבכורה הארץ-ישראלי "עגונות" (1908), שעליו חתם שמואל יוסף צ'צ'קס לראשונה בשם עגנון,1מלמד שהמוטיבים ומאפייני הסגנון העגנוניים מקוּפּלים כבר בסיפור מוקדם זה כעוּבּר במעי אִמו. בראש וראשונה, בולטת לעין משיכתו הדו-קוטבית של עגנון לארץ-ישראל ולאירופה, לתרבות העברית ולתרבות המערב. ההתלבטות בין שני העולמות המנוגדים שבָּהּ התלבט בשנות העשרה והעשרים של המאה הקודמת הייתה כרוכה בהתלבטותו בין דת לחילוניות, והלבטים הללו פרנסו כידוע את יצירתו לסוגֶיהָ ולתקופותיה.
דינה, בתו היחידה של אחיעזר העשיר, רואה את האָמָן בן-אורי נתון כולו במעשה היצירה, עובד ושָׁר מתוך אֶקסטזה, ולמעשה היא מתאהבת בכישרונו, ברוח הקודש המפעמת בו ובָאמת הסוחפת העולה ממעשה היצירה שלו. הסיפור כולו מתרוצץ בין ניגודים בינָריים: בין ההֶבּראיזם היהודי האַסקֶטי-נזירי, המתבטא בדמותו התורנית של החתן יחזקאל, הנושא את שמו של נביא הגולה, לבין האסתטיקה פורצת הגבולות והמגבלות של אמנות-לשם-אמנות, המתבטאת בדמותו האֶקסטָטית של בן-אורי (ששמו נקשר לבצלאל בן-אורי, אשר הופקד על מלאכת בניית המִשכּן וכליו, וכן ל"בצלאל" בית-הספר לאמנות שהקים בוריס שץ ב-1906 בירושלים, כשנתיים לפני פרסום סיפורו של עגנון בהעומר שבעריכת ש' בן-ציון).
נפשה של דינה, בתו של הקצין אחיעזר, הכלולה (כמו בת-שוע, בתו של הקצין ר' חֵפר) ממעלות וממידות טובות, נמשכת אל קוטב האמנות שאותו מייצג בן-אורי, ולא אל הקוטב המנוגד של התורה וההלכה, שאותו מייצג חתנה יחזקאל. במילים אחרות, היא בוחרת בקוטב "החיים", ודוחה את הקיבּעון ואת הקיפּאון של עולם "הספר", שעליו משליך אביה את יהבו. אי-נכונותו של האב להשלים עם בחירתה של בִתו וכפיית רצונו עליה גוררות טרָגדיה כפולה ומכופלת. צלילי השירה הבוקעים ב"עגונות" גם הם חלק מן העולם ההֶלֶניסטי, המושך אל החיים המפכים וההומים ואל הנאות החושים שהם מזַמנים: דינה מאזינה לשירתו של בן-אורי, פרדלי מתוארת כמי ששָׁרה עם רֵעותיה, ורבי יחזקאל, בעָבְרוֹ ליד הזווית שבָּהּ יושב בן-אורי ועוסק בהכנת הארון, שומע צלילי מוסיקה יפים ומפתים כשירת הסירֶנות: "ושמע ניגון נאה יוצא מן החדר. ביקש לעמוד ולשמוע, אמרו לו קול זה אינו של בשר ודם אלא אותן הרוחות, שנבראו מהֶבֶל פיו של בן אורי בשעה שהיה יושב ומזמר, מנהמות בחדר". סיפורו של עגנון ממזג את שירת הסירנות המפתה והממיתה עם האיסור ההֶבּראיסטי החמור שלפיו "קול באישה ערווה" (קידושין ע ע"א). פרדלי ורֵעותיה מושכות את רבי יחזקאל אל הגולה, אל עמק הבכא.
לבטים אלה – בין הֶבּראיזם יהודי נזירי וסתגפני לבין הֶלֶניזם השואף אל האור ואל היופי – ניכּר אפילו בבחירת השם "עגנון", שהופיע לראשונה בשולי הסיפור "עגונות". שם ייחודי ומיוחד זה, פרי המצאתו של הסופר הגליצאי הצעיר שהגיע ל"יפו יפת ימים", מבטא בעת ובעונה אחת את משיכתו אל המזרח הקדום ואת משיכתו אל יפייפיותו של יפת – אל ההֶלֶניזם הקדום והמודרני הקורץ לו "מעֵבר לים" ו"מאחורי השער". מצד אחד, לפנינו שֵׁם ארץ-ישראלי, כמו-כנעני, שמשולב בו צלילה הגרוני של העי"ן השֵׁמית; ומצד שני, שם זה הגזור משורש עג"ן – הן בגלגוליו בלשון חז"ל והן בצורותיו המודרניות (כגון בצירופים "עוגֶן הצלה", "מעוגן בחוק", "מעגן סירות", ועוד) – נגזר מן המילה "עוגן", "אונקיאנוס" ביוונית. מעניין להיווכח שמילים עבריות לא מעטות של כלים – כדוגמת "עוגן", "אזמל", "פנס", "פנקס", "אספקלריה", "נרתיק" ועוד – מקורן ביוונית והשתרשו בעברית, אות לעיסוקם של היוונים במלאכה ושל העִברים בתלמוד תורה (אם כי השורש עג"ן מצוי פעם אחת כבר בתנ"ך).2
מצב העגינות קושר את האישה אל ביתה בחוסר יכולת לשַׁנות את מצָבהּ, כמו שהעוגן – אותו אבזר כבד מברזל המשמש לעצירת הספינה – קושר אותה לנמל. מצב זה משמש ביצירת יל"ג סמל ומשָׁל לטרָגדיה של המציאוּת היהודית, שאינה יכולה לבצע שינויים מרחיקי לכת בכוחות עצמה בלא ששינויים אלה ייכָּפו עליה מבחוץ. את זאת למד עגנון מיל"ג, גדול משוררי ההשכלה, ואף שוחח אִתו בסמוי בין שיטי סיפוריו. בבחירת השם הייחודי עגנון שילב הסופר הצעיר את הקטבים המנוגדים, שאליהם נמשך כל ימיו: ההֶלֶניזם הגרמני המערבי והנהנתני, מזה, וההֶבּראיזם היהודי המזרחי והנזירי, מזה. סגנון "סיפורי הירֵאים" שבחר לעצמו וה"ירמולקה" שהתנוססה לימים על ראשו גרמו לאחדים מקוראיו וממבקריו לחשוב בטעות שלפניהם סופר תמים ושמרן, מן החוגים החרדיים של ירושלים, שמעולם לא טעם מן הפרי האסור. עגנון, מודרניסט שכבר טעם ורווה מחידושי התרבות של בירות המערב, הִטעה את קהלו ותעתע בו.
בבחירת השם היחידאי "עגנון", שהפך בעקבות יל"ג סמל ומשל לטרָגדיה היהודית של כל הדורות, ביטא הסופר הצעיר אופטימיזם ופסימיות, בעת ובעונה אחת: מצד אחד, השם רומז לפתיחתו של פרק חיים חדש, שבּוֹ הסופר משליך עוגן במולדת חדשה, ומבקש להתערות בה כאזרח. מצד שני, השם גורר אחריו שובֶל של השתמעויות טרָגיות, ומציג את המצב היהודי הקיומי כמצב של סטגנציה שבּוֹ נסתתמו כל הצינורות ובטלו כל הסיכויים. לפי מדרש איכה מצביע הפסוק "אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד הָעִיר רַבָּתִי עָם הָיְתָה כְּאַלְמָנָה" (איכה א, א) על כך שאין מדובר באלמנה אלא בעגונה שהיא כאלמנה, מאחר שבעלה עזבהּ ונסע למרחקים (כ"ף הדמיון מעידה על היותר כמו אלמנה, ולא אישה שנתאלמנה).
העגינות מסמלת את הטרָגדיה היהודית בה"א הידיעה, ומאִזכּוּרה נרמזת הטחת אשמה בהשגחה העליונה, אך גם במִמסד הרבני, המסרב להתחשב בצורכי החיים המודרניים. סופם המר של גיבורי הסיפור "עגונות" הוא אות לבָּאות: כאן ובמקומות אחרים מראה עגנון שעיווּתים ושיבושים שמקורם בסמכות הרבנית לא במהרה יבואו על תיקונם, ובדרך-כלל יישארו בבחינת "מעוּות לא יוכל לתקון". עגנון נהג להוליך את גיבוריו ואת קוראיו אל אותם צמתים שבהם אירע השיבוש. לגביו, הטרָגדיה בתחומי חיי האישות המתרחשת בסיפור "עגונות" שקוּלה כנגד ניסיונות שלא צלחו לשיבת ציוֹן וליישוב הארץ. ה"קצין" אחיעזר, המבקש לתמוך בבִתוֹ ולהיות לה לעזר, כבר לא יהיה לעזר לבִתוֹ ולאָמָּן בן-אורי שאת שירותיו שכר להכנת ארון קודש לאותו "מקדש מעט" שהוא מכין לחתנו המהולל, הגדול בתורה. כוונותיו טובות, אך הוא מבקש לִכפות את רצונו על בתו ועל חתנו שכל אחד מהם משתוקק לנפש אחרת. התוצאות מרות ונמהרות, כי אין אפוטרופסין לאהבה ולתשוקות.
העירוב של שמות עבריים קדומים (האמן בן-אורי או ה"קצין" אחיעזר, אביה של דינה) עם שמות אירופיים גלותיים (כגון "פרדלי", שמה של אהובת לבבו הזנוחה של החתן יחזקאל) אינו צריך להטעות את הקורא ולהסיח את דעתו מן האקטואליוּת ומן המודרניוּת של הסיפור ושל עולמו. גם את זאת למד עגנון מיל"ג, שב"קוצו של יוד" שילב שמות מקראיים (כגון שמותיהם של הקצין חֵפר ובתו היחידה בת-שוע מן העיר אַיָּלוֹן) עם שמות גלותיים, המשַׁקפים את המציאוּת האקטואלית, כדוגמת שמו של פייבוש המשכיל (שמתוך היענות לתהליך הרוּסיפיקציה שעבר על יהודי רוסיה ביטל את שמו היהודי והמירוֹ בשם הרוסי פאַבּי, קיצור של השם "פַבּיאן").3
ב"קוצו של יוד", חרף השימוש בשמות מקראיים שמקדמת דנא, אפשר לאתר ולתאר בדיוק נמרץ את זמן ההתרחשות ואת מקומה – ימי הנחת מסילת הברזל בווילנה, בירת ליטא, בשנות החמישים של המאה התשע-עשרה. גם אצל עגנון אפשר לאמוד את מועד ההתרחשות, חרף השימוש בשמות שלא מכאן ולא מעכשיו. מתי יכול היה אב יהודי עשיר לעלות לירושלים, להתיישב בה ולשלוח שליחים מטעמו, שיחפשו בעבורו חתן לבתו באחת מישיבות פולין? קריאה שהויה בסיפור תגלה כי הסיפור מתרחש בשנות מִפנה המאה העשרים, ולא בתקופה אחרת, כלומר בשנים שבהן התלבט עגנון הפעם הראשונה אם לעזוב את בית אבא שבגולה ולעלות לבית אבא ההיסטורי.
הָא כיצד? הגם שעל פני הדברים נסוכה רוח כמו-נאיבית של עלילת אַ-כרונוס ואַ-טופוס (יצירה אגדית המשוללת צייני זמן ומקום), לא קשה להבין שמדובר בסיפור-מעשה שיכול היה להתרחש אך רק בסוף המאה הי"ט, ולכל המאוחר בשנותיה הראשונות של המאה העשרים. לפנינו מציאוּת שבָּהּ ליישוב היָשָׁן שׂיג ושׂיח עם הישיבות הגדולות של מזרח אירופה, העומדות עדיין בגדולתן, ומוציאות מקִרבּן רבנים מהוללים (ישיבות אלה הוקמו בראשית המאה התשע-עשרה ונסגרו בשנות מִפנה המאה העשרים או בעשור הראשון של המאה העשרים); לפנינו מציאוּת שבָּהּ מתעוררת אמנות ארץ-ישראלית בירושלים (שמו של האמן, בן-אורי, רומז כמדומה לא רק לבצלאל בן-אורי בונה המִשכָּן, אלא גם לבית-הספר לאמנות ארץ-ישראלית, שהוקם בירושלים ביוזמת האמן בוריס שץ, בימי העלייה השנייה, ערב עלייתו הראשונה של עגנון לארץ-ישראל). בסיפור יש אפוא הכלאה של יסודות היסטוריים וקונטֶמפורניים, כבאגדות שאינן מציבות גבול ברור בין מציאויות מתנגשות.
את דרכי עירובם של סממני אגדה על-זמנית בפרטי מציאות ראליסטיים ואקטואליים, כמו גם את דרכי עירובם של שמות מקראיים עתיקים בשמות מזרח-אירופיים עדכניים, למד עגנון מיל"ג, אך הוא שִכלל את צייני הסגנון היל"גיים הללו, והעניק להם פנים אחרות. השתנותן של הנסיבות ההיסטוריות הולידה פואטיקה שונה בתכלית. בעוד שיל"ג בחר בשמות המבטאים את האידאולוגיה שלו באופן מוחלט וטוטלי (בת-שוע היא אריסטוקרטית, בת שועים ונגידים; הלל בן עבדון הוא טיפוס נקלה ופלֶבֶּאי; פאַבּי הוא גִלגולו היהודי של פֶבּוּס-אָפּולו, אל השמש, המביא את אור שמשה של ההשכלה לאַיָּלון הקפואה והמקובעת, השרויה באור ירח סהרורי), הרי הסיפורת של עגנון היא בעיקרה סיפורת של אָטומיזציה, פירוד וניכור, כיאה ליצירה מודרניסטית מובהקת. לאהובת לבבו של יחזקאל, חתנה של דינה גיבורת "עגונות", העניק המחבר את השם פרדלי (שם שמופיע גם בסיפורו "הנידח"), ולגיבור ספרו המאוחר שירה העניק את השם מנפרד. אלה שני שמות לועזיים, שבגרמנית וביידיש הוראתם קשורה לשלום ולשלווה, אך קשה להתעלם מן העובדה שיש בהם גם משמעות הפוכה, העולה מן השורש העברי פר"ד, משקף תחושה של פירוד ושל התפוררות לפרודות בעולם שהתערערו בו ביטחונותיו המוצקים מהעבר.
תכופות נהג עגנון להעניק לגיבוריו שמות לועזיים, מגרמנית או מיידיש, שגם משמעות עברית להם (כגון השמות בלומה ומינה, גיבורות סיפור פשוט). בדרך-כלל המשמעות הלועזית של השמות ה"דו-לשוניים" הללו שונה – ואף מנוגדת – למשמעות השם בעברית, ושתי המשמעויות המנוגדות כאחת רלוונטיות להבנת היצירה ותורמות לעושרה ולריבודה. לפעמים השתמש עגנון בשם עברי כמו דינה, ולפעמים הפך אותו לשם אירופי, אגב שיכול אותיותיו (כך נהג ברומן שירה שעה שהפך את השם העברי דינה, הרווח ביצירתו – כגון ב"עגונות" וב"הרופא וגרושתו" – לשם האירופי "נדיה"); וכבר ראינו שאפילו השם עגנון עצמו פני יָנוּס לו: פן ארץ-ישראלי "כנעני" (האות עי"ן תורמת לאפיונו המזרחי של השם, כבשמות "עידו ועינם") ופן יווני מערבי (שהרי המלה עוגן מוצָאָהּ מהמלה היוונית אונקינוס). מכפל פניו של השם מתבטא גם באופיו הכפול: זהו שם אופטימי ופסימי כאחד, כי יש בו פן אופטימי של עגינה והיעגנות במולדת החדשה, ופן פסימי של עגינות עלובה ושל סטגנציה ממארת.
כבר בסיפורו המוקדם "עגונות", ביסס אפוא עגנון את התמטיקה ואת הרעיון שעתידים היו לפרנס את מיטב יצירתו, המתבטאים באמונה הגדולה באהבה ובצידוד בה, תוך התנגדות להתערבות של ההורים ושל המִמסד הקהילתי ב"עקרון הברֵרה הטבעית". אביה העשיר והמכובד של דינה אינו מתיר לה להינשא לבחיר לִבָּהּ, אלא בוחר בעבוּרהּ את בחיר לִבּוֹ, והנישואים הכפויים הללו אינם צולחים ואינם נושאים פרי הילולים. להפך, אלה נישואים שלא התממשו כלל ("לעולם לא נתקרבו", עמ' תי"ב) וממילא לא ישאו פרי. התערבותם של הורים במערכי הלב של ילדיהם – מסיפור פשוט ו"תהילה" ועד שירה – מסתיימת תכופות אצל עגנון באָבדן כיווּנים טרָגי. ברוח הדרוויניזם ששלט בתחילת המאה, בתקופת עליית המודרניזם העברי, חזר עגנון והטעים שוב ושוב את הרעיון, שהנפש יודעת לחפש ולמצוא את הנפש התאומה שלה, וכי ניסיונם של הורים ומורים להתערב בתהליך הבחירה זורע סוּפה וקוצר אוון.
את הסיטואציה הבסיסית של "עגונות" שאל עגנון מ"קוצו של יוד" של יל"ג (לימים ביסס גם את עלילת "והיה העקוב למישור" על דיאלוג סמוי עם הפואמה הנודעת של יל"ג): אב עשיר מופלג ומצנַט (אחיעזר ה"קצין" העשיר, בדומה לר' חֵפר ה"קצין" העשיר אביה של גיבורת "קוצו של יוד") מחפש חתן לבִתוֹ היחידה, אך מביא לה את בחיר לִבּוֹ, לא את בחיר לִבּהּ. גם את רעיון האהבה הבין-מעמדית, שעתידה הייתה לפרנס את מיטב יצירותיו, פגש עגנון בשיר זה של יל"ג, המזַווג את בת-שוע היפהפייה והאצילה, בתו היחידה של ה"קצין", להלל בן-עבדון, הכעור והפשוט. מתוך שהוא מתנכר לצרכיה של בתו היפה ומזווג לה למדן הדומה לחמור-נושא-ספרים, גורם ה"קצין" חֵפר לבתו עוול בל יכופר ומביא לירידתה מטה-מטה, אל הדיוטה התחתונה. בסיפורו של עגנון לִבָּהּ של דינה היפהפייה, בתו היחידה של ה"קצין" אחיעזר, נתון לבן-אורי, אָמָן אמת שאביה שָׂכַר את שירותיו לשם בניית ארון קודש. ארון הקודש נועד לפלטרין שבָּנה אביה לשכֵּן בו את חתנו, בחיר לבבו, הלמדן המהולל יחזקאל, שנמצא באחת מישיבות הגולה. לעומת זאת, לִבּוֹ של יחזקאל, אותו חתן מהולל שהובא לארץ-הקודש מפולין, נתון דווקא לפרדלי האביונה, בת של משרתת המשמשת בבית אביו לאחר מות אִמו.
הזיקה ליצירתו של יל"ג ניכּרת גם ביחידות הטקסט הקטנות: על בת-שוע נאמר "אוֹמְנִים וּמֵנִיקוֹת עַרְשָׂהּ לֹא הִקִּיפוּ", ואילו על דינה נאמר, מתוך היפוך: "והיה מעמיד לה נערות משרתות ושפחות לשַׁמשה" (עמ' תו). על בת שוע נאמר "עַל כֵּן כָּל מִדּוֹת בְּנוֹת צִיּוֹן הַמְצֻיָּנוֹת / כָּלְלוּ נֶפֶשׁ בַּת-שׁוּעַ הַיָּפָה בַּבָּנוֹת. / / טָהֳרָה וּפְרִישׁוּת וַחֲרִיצוּת יָדַיִם, / תֹּר אָדָם הַמַּעֲלָה עִם שִׁפְלוּת רוּחַ, / אִלּוּ לַצְּנִיעוּת נִתַּן דָּם ועֲצָמוֹת / [...] הָיָה לָהּ תֹּאַר בַּת-שׁוּעַ וּפָנֶיהָ", ועל דינה נאמר במקביל כי "כל המעלות הטובות חוברו בה יחד. זיו פניה כבת מלכים, צדקת ישרה [...] קול דיבורה כינור דוד וכל הליכותיה בכבוד ובצניעות" (שם). על פאַבּי נאמר כי "וּבָעֶרֶב יָנוּחַ [...] אוֹ בְּגִנַּת הַבִּיתָן יֵצֵא לָשֹוּחַ", ובמקביל נאמר על דינה כי "לפעמים בשעת הערב [...] בצאתה לשוח בגינת הביתן" (שם). זיקתו של עגנון לפואמה הגדולה של יל"ג ניכּרת אפוא ב"עגונות" על כל צעד ושעל – הן ביחידותיו הקומפוזיציוניות הגדולות של הסיפור והן ביחידותיו המיקרו-טקסטואליות.
עגנון למד לא מעט מיל"ג, אך מסקנותיו פֶּסימיות ומודרניות יותר מאלו של גדול משוררי ההשכלה. יל"ג הרפורמטור האמין רוב ימיו באפשרות לשפר את המציאוּת היהודית ולהביא לתיקונה. יצירות עגנון מראות, פעם אחר פעם, שאי אפשר להימלט מן הגורל היהודי הטרָגי, ושגם אם מנסים לכַוון את המציאוּת, טופחת יד הגורל ומהפּכת את הקערה על פיה, בחינת "האדם מהרהר ואלוהים מערער" (או "אדם טורח ואלוהים מתבדח"). האדם המודרני בכלל, והיהודי החילוני בפרט, שרוי בכָאוֹס ובאָבדן כיווּנים. כמשכיל לוחם האמין יל"ג שאם יַפנה העם עורף לשלטון ההלכה ויִפנה אל ההשכלה, יעלה על דרך המלך. מיתרון הפֶּרספקטיבה ההיסטורית, עגנון מראה שאָמנם התוצאות המרות ואותותיהן היו חקוקות זה מכבר על הכותל, אך גם אם נמצאו חכמים שידעו לקרוא את האותות ולפענחם, אי אפשר היה להם להתחכם לגורל ולבטל את רוע הגזֵרה. הסיפור "עגונות" הוא סיפורו הראשון של עגנון, אך לא האחרון, שהעמיד חזוּת כוזבת ומתעתעת של אחד מאותם "סיפורי יראים" תמימים, שנפוצו בתפוצות ישראל, לרוב ביידיש, ובאמצעות עלילותיהם התמימות, שעברו טרנספורמציות שונות, העניק לקוראיו מסרים מודרניים מעודכנים, שסופם פתוח לפירושים רבים.
הערות:
ש"י עגנון, "עגונות", העומר, בעריכת ש' בן-ציון, כרך ב, חוב' 1, אוקטובר 1908, עמ' 63- 65.
י' קוטשר, "השפעת היוונית על הלשון העברית", מחניים, גיל' קי"ב, תשכ"ז. אפשר לקרוא מאמר זה באתר דעת (אתר לימודי יהדות ורוח). וראו "הֲלָהֵן תֵּעָגֵנָה לְבִלְתִּי הֱיוֹת לְאִישׁ" (רות א, יג); ויש לזכור כי מגילת רות נחשבת במחקר ככתב פולמוס שנכתב נגד עמדתם של עזרא ונחמיה בפרשת הנשים הנכריות, כלומר מדובר בתקופת בית שני, שעה שהשפעות יווניות היו עניין שבשגרה.
"פייבוש", שמו הגלותי של המשכיל, נגזר משם רומי "פבוס" (Phoebus), שמו של האל היווני אפולו, אל האור והשמש. ללמדנו שהוא מביא לאילון (וילנה) את אור שמשה של ההשכלה. גם שמו של בן-אורי נגזר מאותו שדה סמנטי עצמו.