מוטעמות (כבשורות "מִי נִצָּב", "מִי רוֹבֵץ", "מוֹת - אֵיבָה", "מַה סּוֹפֵד", "בְּכִי תוֹדָה") ספק מבכה

של "הַשִּׁלֹחַ" (טבת-סיון תרנ"ח, עמ' 209; כל כתבי מנדלי, תרס"ט, עמ' 220) נזכרת 'קופסא של גפרורין'.4 המבוכה

חיפש ומצא דרך מקורית להיחלץ מן המבוכה: הוא התחיל לִפנות בכל פעם לאחד מילדי השכונה ולשאול אותו היכן מתגורר

סוחרי-עצים אמידה וענפה, והיותו, בשנות מחלתו של האב, בנו של מוזג עני ובודד, שקרוביו נטשוהו לאנחות), נבחר מתוכה ויותר משהיא בוכה ומתוודה - היא קובלת ומערערת. השווה לנאמר בשירו הגנוז של ביאליק 'השירה מאין תימצא': "משורר סוחר תבואה הקנני אלי / סוחר משורר - שב מוכה

אותן תמונות עצמן גם בלשון הפיגורטיבית האופיינית למסותיו של ביאליק, שבהן מתבהרת הגות פואטית ופוליטית סבוכה הָלכה האגדה ונעשתה כעין "אור גנוז", המתגלה ליחידי סגולה בלבד, והעם בכללו אינו זוכה אלא לשברירים מועטים מתוכה עימת את היסודות האינרטיים והסטטיים שבאומה, הנותרים בעינם בכל חליפות העתים, עם היסודות הדינמיים הפורצים מתוכה לעומת זאת, בפואמה "הברֵכה", ההגות מורכבת ונסתרת מעין, וכשהיא נחשפת, היא מתגלה כסטיכיה סבוכה ומסוכסכת,

השיר הגנוז "אופליה", למשל מבכה את מות האהובה ששנאת חינם נטלה את חייה, והמשפט המוזר הכלול בו – "בַּנָּמֵר

ז'בוטינסקי לדבריו נהפך לאיש "מוכה בסנוורים", אשר הטעם הטוב והאמת סרו ממנו, ואשר הופך את השיר, שלא מרצונו חסרונו של מנהיג ישר ואמיץ, שיֵדע להנחות את עַמו בעִתות מבוכה, להאיר את דרכו ולהוציאו מן האפלה, הטרידה

טשרניחובסקי מתפעל מתרבות יוון ומאל השמש הצעיר ויפה-התואר, אף מבכה את התרבות היהודית-גטואית, שאלוהיה אסר

, שזכתה בקולנוע לכינוי "זמנים מודרניים", הציבה את האדם בכלל, ואת האמן בעל האינטואיציות בפרט, בתחושת מבוכה

לעִתים דמותו מעלה באוב את דמותו של ראשון מלכי ישראל, שחיפש אתונות ומצא מלוכה שהלכה והתרחבה תחת ידיו לממלכה

של מנזר ביניימי רב-תככים איטאלו קאלווינו העלה באוב את הערים הסמויות מן העין עמוס עוז מובילנו בנבכי מבוכיה

הגנה על החלשים וכו') – כל אלה מקנים לספרות זו אופי של ספרות פשוטה ופשטנית במקצת, הרחוקה כביכול מן המבוכה

אליפלט, גיבורת שירו של יל"ג "אשקא דריספק", מגורשת מביתה בחג הפסח, ובסופה של הפואמה היא עומדת בעזרת נשים ובוכה

בגינת הירק" (אגב ניסיון לאמץ את המשקל הארץ-ישראלי החדש), את האפון המסכן הנשען על מטהו (מקל הנדודים) ובוכה

ואולם, תרומתם לחיים האזרחיים בארץ לא נתקבלה בהערכה הראויה: בעוד שמולדתם גרמניה פָּלטה אותם מתוכה, גם

יורש העצר, הכלבלב הפחדן (שוב לפנינו פרדוקס אלתרמני טיפוסי: השומר ה"אמיץ" מתגלה כמוג לב) בוכה ומיילל,

זו האחרונה נועדה כמדומה לרמוז לקורא כי לא על חכמינו זיכרונם לברכה נשען הדובר בעת צרה ומבוכה, שכן המורשת קינדער ווי מאָן" ("יש לו ילדים כמו זרעוני פרג"), וכן "דאָס קינד כליפעט אוּן דער דַלות ריפעט" ("הילד בוכה ויותר משהיא בוכה ומתוודה – הי קובלת ומערערת".

באופן עמום ומסתורי שיר זה מתאר כנראה את מלחמת המינים, ובו מוצג בו הגבר כיצור מוכה ומיוסר, הכבול ברצועות

חלקת אדמה במולדת למען סקל מתוכה את הסלעים, למען בְּנות מעון לאדם ודיר לבהמה, למען הוציא לחם מן הארץ "

בחלקה בוונציה, עיר נשפי המסכות וייצור המסכות, עשירה בתחפושות ובחילופי זהויות, ובה רקלה – בחילופי זהות מִגדרית

הקלסיציסטית, הסדורה והמושלמת כביכול, של המשל והנמשל (נוסח 'משלי יהודה' של יל"ג, לדוגמה מתגלה כא-סימטריה סבוכה כך או כך, לפנינו אנאלוגיה סבוכה ומסוכ, העשויהקבולת מלאה קבולת ניגודית כאחת, ושפירושיה השונים והסותרים

כיום, משנטוותה סביב אלתרמן - האיש ויצירתו - מסכת מחקרית ופרשנית סבוכה ומורכבת, בת דורות אחדים, קשה שלא היה מברך את ברכת הנהנין על הדילטנטיות השרלטנית שבה נערך החיפוש אחר שורשים רוחניים בידי מי שהופכים את מבוכת בשעה זו תופעה מפוארת ואדירת ממדים ("ארי נוהם" הוא גם שמו של ספר רבני חשוב שחולל מלחמת תרבות בשעתו), אך מוכה

יוסף בן מתתיהו), כמפורט אצל חוקרת יצירת מי"ב צפורה כגן.1 תיאורם של יהודי עירהּ של משפחת רפאלי מלמד על המבוכה

ואולם, אצלנו, לנוכח המבוכה הגדולה שבָּהּ שרוי הציבור בשלהי הדור הראשון של האלף השלישי, מורגש ביתר שאת

הההקשרים הבין-טקסטואליים, שניתן לזהות בנובלה 'והיה העקוב למישור', על שינויי הנוסח המרובים שלה, היא אפוא סבוכה בידו מלאכה של ממש, שיש בה כדי לפרנס בכבוד את בעליה: בקיצור המה כשלו ונפלו וירדו פלאים עד כי גאו מי המבוכה

כשנמצאה גופת דוד אבידן בביתו לצד מקרר ריק; כשנמצאה הילית ישורון מוכה וחבולה בברוטליות בדירתה המפוארת;

לקבוע מסמרות לגבי הנפשות הפועלות ולדרוש בשבחן או בגנותן, אופיינית לכתיבה המודרניסטית, המשאירה את הקורא במבוכה

תהליכים מהירים עוברים על החברה ועל התרבות, וגורמים תחושה של מבוכה ושל אובדן-כיוונים.

לפיכך, ב"מגילת האש", שחלקים אחדים מתוכה נענים לכללי המודרניזם וחורגים פה ושם מכללי הפואטיקה הרומנטית, היצירה ומהותה, שהרי אם אין לדעת מיהו מי, אזי אין לפנינו אלגוריה נאיבית ביחס 1:1, כי אם יצירה סמלית סבוכה קטע אחד מתוכה (בשם "אבי" נדפס ב"מאזנים" השבועי, שנה רביעית, גליון כ"ג, והקטע הזה הוא המשכו של הקודם",

ליצירת פולקלור או ליצירה לילדים פשוטה ופשטנית, שבה החוטים צריכים להיקשר והחידות להיפתר, לבל יישאר הקורא במבוכה בהיותו שרוי באותה עת באווירה של "על פרשת דרכים" - במבוכה פואטית ואידאית - הותיר המשורר את כל יצירותיו

קל תרתי-משמע, אוורירי וללא עומס של משמעים, במלה "צפרירים" הותכו משמעים כה מרובים, עד כי הקורא נותר במבוכה

זאוגמה זו שוברת אמנם את ציפיות הקורא וגורמת לו מבוכה ודיסאוריינטציה, כי "אור" ו"רוחב" אינם, כמובן, מאותה

והאמוציונלי ביותר - הבכי - מדומה כאן לאבן (שאותה כינה אלתרמן בשירו 'שדרות בגשם': "אחותנו האבן / הזו שאיננה בוכה

בדרך-כלל להשתמש בשיריו במילים פשוטות ומובָנות לכול, שפשטותן בדרך-כלל היא מסכה המסתירה מאחוריה אמירה סבוכה

רק לצדדיה הצורניים של יצירת של טשרניחובסקי, אלא גם לאידיאולוגיה המשתמעת ממנה ולמיתוס האישי הנבנה מתוכה היסודות האינרטיים שבאומה, הנותרים בעינם בכל חליפות העתים ("נצח ישראל"), עם היסודות הדינמיים, הפורצים מתוכה מתוכה צמח גם תיאור בת המלך הנמה ב"הברכה" (1903), סמל ליסוד הסטטי באומה הנתונה בגולה, טרם ההתעוררות רקע הביוגרפיה הקולקטיבית של סופרי הדור, יתברר לנו שהדובר בשיר ה"קאנוני" מייצג שלב מודרני יותר, פרי המבוכה

אם נעניק ליצירתה של ל"ג תווית מִגדרית ונסווגהּ כ"ספרות נשים" (סיווּג שמעולם לא עלה בקנה אחד עם טעמה האישי המעמסה שאותה נשאה ל"ג על כתפיה, הן מתוך בחירה והן בלית ברירה ובכורח הנסיבות, קלעה אותה אל תוך מסכת סבוכה

מכבר את ברטוב אם יש לו אח, ומדוע בספרו האוטוביוגרפי האחרון 'רגל אחת בחוץ' מת האח התינוק, הוא הודה במבוכה

האישי בלבד, אלא חלק ממיתוס קולקטיבי של דור שלם שהתייתם מאביו שבשמים, נדד מביתו למדינות הים, ושב הביתה מוכה

דווקא התוכֵן, איש המדע, מתואר כאיש החלומות, ההזיות והרגש: כמי שמדמדם דמדומי דמיון וכמי שבוכה מתוך געגועים בשיר זה, הוא ספק הלך מך-רוח, העומד לעלות לעולָה, כשה לטבח, העולה אל המזבח לאחר שהורבץ על ברכיו, זועק ובוכה

כטענת א' הולצמן (במאמרו על ספרו של מירון, "בזכות המבוכה",'ידיעות אחרונות', 4.6.1999, וכטענת י' לאור,