למציאות יש דמיון עשיר
על ארבע תדמיות כוזבות של נתן אלתרמן - האיש ויצירתו
פורסם: עלי שיח , גיליון 49 , 2003
[א]
מה יודע היום הציבור על חייהם, על אישיותם ועל השקפת עולמם של אישים מפורסמים - מדינאים, סופרים ואנשי רוח - שנטלו חלק פעיל במהפכה הציונית ובמאבק על עצמאות ישראל? האם ניתן למצוא על מדף ספרי התיעוד קשת רחבה של מחקרים המתאפיינת בראייה אובייקטיבית ומאוזנת, ללא האדרה מגמתית או הנמכה מכוּונת? עיון במבחר רחב למדיי של ספרים וחיבורי מחקר שנכתבו על אישים מתולדות התנועה הציונית יכול ללמדנו כמדומה שהציבור ניזון תכופות מתדמיות מוקצנות שאינן יודעות גוני ביניים מהם, ואלה מסלפות את הדמות הנדונה ומעוותות את ממדיה הריאליים עד לבלי הכֵּר. לעתים ניבטת מבעד לערפִלי הזמן דמות גיגנטית, שמקורביה או מעריציה ביקשו להציגה במיטבה, מתוך מגמת גלוריפיקציה תמימה ונטולת כל זדון. לחלופין, משתקפים לא אחת דיוקנאות כעורים ונמוכי קומה, שגויים ומוטים לא פחות, בתיווכם ה"אובייקטיבי" של חוקרים מתוחכמים, חדורי שאיפות איקונוקלַסטיות מובהקות, החותרים להציג את האישיות הדגולה באנפילאות, להמעיט את דמותה ולעוללה בעפר. רק לעתים רחוקות נשקפת אלינו דמות מורכבת, רב-צדדית ורב-גונית, שדיוקנה המתועד מעיד על סקרנותו האמִתית של חוקריה להכירה בריבוי פניה, על אורותיה ועל צלליה, ללא אותה מגמתיות היודעת מראש אם ראוי להאדיר את הדמות או לגנותה. בין פסגות התהילה לבין תהומות הקלון משתרע לו בדרך-כלל שטח נרחב ואפור, שהוא בבחינת "טֶרה אינקוגניטה".
האם יודעים אנו אל נכון מהם מרכיבי אישיותו וזהותו האידיאולוגית של המשורר נתן אלתרמן, שהוא לדעת רבים גדול המשוררים שקמו בקריית ספר העברית של שנות המדינה? למעיין בחיבורי המחקר והביקורת שעל מדף הספרים האלתרמני מתברר עד מהרה, שגם אם מהלכים בינינו עדיין אנשים לא מעטים שהכירו את המשורר "כמוֹת שהוא", על מעלותיו התרומיות ועל חסרונותיו האנושיים הבלתי-נמנעים, הולכים ומתרבים במקומותינו המחקרים ומאמרי הביקורת המסלפים בשוגג או במזיד את דמותו לחלוטין. אף הולכים ומתרבים החיבורים שאינם מהססים למחוק פרקים נבחרים מן הביוגרפיה המוחשית ומן ה"ביוגרפיה ליטֶרריה" שלו, ולהעלימם מעין הציבור. דיוקנו של המשורר מצטייר בהם בדרך כלל בצבעי שחור-לבן, ללא גוני ביניים, לפי נטיות לבו של הכותב: לעתים לפנינו משורר מגויס בשירות העִלית השלטת, שמחויבותו הפוליטית כלפיה סימאה את עיניו, ולעתים - משורר שמעודו לא כתב שירה פוליטית (שירי הטור השביעי לפי "תיזה" כזו אינם אלא שירים קונצנזואלים, שכּלל וכלל לא נועדו להשפיע על מהלכים פוליטיים - לעכבם או להאיצם).1 לעתים לפנינו בוהמיין "אירופאי", ששיריו האסתטיציסטיים נרתעו מן העיסוק בארץ-ישראל הפרובינציאלית בכלל ובירושלים בפרט, ולעתים - משורר לאומי, שלא לומר לאומני, שיצירתו המאוחרת מביישת את נעוריה ההומניסטיים, והיא אף משוללת ערכים אסתטיים כלשהם.
גישה מוקצנת זו של "או…או", המפַשטת ומרדדת מציאות ססגונית ומורכבת של "גם…וגם", הולכת וגוברת בביקורת אלתרמן של השנים האחרונות, והיא ניכרת באופן מיוחד ביחס לחטיבות הלאומיות של יצירתו רבת הפנים והגוונים. חטיבות אלה בשירה ובמסה (עיר היונה, החוט המשולש), שעל כתיבתן שקד המשורר שנים רבות, עברו, ועדיין עוברות, מסע מתמשך של דה-לגיטימציה, המציג אותן כמפל עט וכסטייה תמוהה מדרך המלך; לחלופין, נוטה הביקורת להתעלם כליל מחטיבות אלה ולהשכיחן מלב, כדי להעניק למשורר לגיטימציה בעיני אותם קוראים המכירים בגדולתה הטכנית של שירת אלתרמן, אך אינם מוכנים לבלוע מידה מנה גדושה של כתיבה אידיאולוגית כנה ומורכבת, הנובעת מעמדה מוסרית מוצקה, כזו שאינה מחטטת בנגעים עד זוב דם. אלתרמן הרב-גוני והרב-קולי, המורכב ממרכיבים רבים, העומדים לפעמים בסתירה כמו-אוקסימורונית אלה לאלה, יוצא על פי רוב נפסד מגישתם החלקית של אותם מבקרים, שאינם מוכנים להתמודד עם המכלול. לאמִתו של דבר, גורל דומה הוא מנת חלקם של משוררים אחרים בעלי אידיאולוגיה "בעייתית" - אצ"ג ורטוש, למשל - ששירתם נדונה בביקורת ובמחקר עד עצם היום הזה מצד חטיבותיה ונושאיה ה"נוחים" למבקרים ולחוקרים.
למן ראשית המאה העשרים שולט כידוע בעולמנו הכלל הרלטיוויסטי, הגורס ש"כל אדם והאמת שלו" (כשם מחזהו הנודע של פירנדלו, שאלתרמן היה בין מתרגמיו לעברית), ולכן אי אפשר לו לחוקר כלשהו שיבוא ויתבע לעצמו בלעדיות על כתר האמת, או שיתיימר למסור תיאור המשקף אל נכון את התופעה הנחקרת ללא כחל ושׂרק. מאז נתבססו בעולם הרוח התובנות הבתר-מודרניסטיות, אף נהוג להאמין שכל חוקר מביא עִמו, במוּדע או שלא במוּדע, את השקפת עולמו האידיוסינקרטית, וזו מעצבת לטב או למוטב את ה"נַרַאטיב" שלו, המרים תרומה חלקית לשיח הציבורי (discourse) המתפתח סביב הנושא. אסכולת הדה-קונסטרוקציה בביקורת הספרות ניסתה בעשורים האחרונים לשכנענו כי פעילותו היצירתית של הפרשן חשובה אף יותר מן הטקסט עצמו. אסכולה זו הצליחה לזמן מה להשליט בחקר הספרות מין דמוקרטיזציה הגובלת באנרכיה, שלפיה הכול הולך - כשמו של הרומן הבתר מודרניסטי שחיבר איש הקולנוע אברהם הֶפנר.
עולמנו הוא אפוא עולם של אמִתות חלקיות רבות, שכולן כביכול קבילות ומקובלות. עם זאת, כשמתגלה לעיניו של ההיסטוריון או של חוקר הספרות אחד מאותם סילופים גמורים, הקוראים ליום לילה, דומה שעליו לצאת ולהתריע עליהם, בטרם יכבשו הסילופים את הזירה, ויתבססו בתודעת הציבור, עד שיהפכו לאחת מאותן אמִתות שאינן צריכות ראָיה. אמנם לא קל לו לחוקר לקבוע מהי האמת, ולא אחת הוא מוצא עצמו ניצב מול מציאות מורכבת ומסוכסכת, שאי אפשר לתקוף אותה אלא באמצעות אמִתות חלקיות, אך בדרך-כלל לא יתקשה החוקר לזהות את הזיוף הגמור. בהקשר זה כדאי גם לזכור ולהזכיר: מטבע מזויף הן יכול בנקל למוטט את כוחו מטבע אמִתי ולהוציאו מן המחזור, אך לא להפך. שׂוּמה אם כן על כל חוקר לזהות את ה"מטבעות" המזויפים, המופצים בשוקיה של הרפובליקה הספרותית, ולהוקיעם ככאלה.
[ב]
מי היה אפוא נתן אלתרמן, בלי כל אותם צעיפים ומסכות שהעטו עליו אוהביו ויריביו, בעבר ובהווה? הנתונים הביוגרפיים ה"יבשים" על שנות הילדוּת והנעורים שלו וכן על ראשית צעדיו ב"קריית ספר" ידועים אמנם לכול מתוך ספר מחקר ראשוני רב ערך (נתן אלתרמן - פרקי ביוגרפיה, תל-אביב 1991), שחיבר הסופר והמהדיר מנחם דורמן, אשר התפרסם גם כחוקר ורסטילי בתחומי ההיסטוריה ומדעי המדינה. ואולם, דורמן היה כידוע ידידו הקרוב של אלתרמן ו"נושא כליו", מי שערך את כתבי המשורר ואסף בעמל רב את ארכיונו שהתפזר לכל רוח. ניתן אפוא להאשימו בנקל בסימאון שמתוך הערצה, למרות שלמקרא הביוגרפיה שלו תתגלה לדעתי האשמה כעין זו כחסרת שחר.
להערכתי הביוגרפיה של דורמן על שנותיו הפורמטיביות של המשורר היא ביוגרפיה אקזמפלרית, שהציבה לעצמה גבולות ומגבלות ראויים להתמודדות עם חומר ראשוני בדרך אמינה ומשכנעת. ככלל, הספר נצמד לעובדות "יבֵשות", וממעט להפריח השערות פסיכולוגיסטיות שאין להן אסמכתא (מה קל ונוח להתפתות להן ולהיגרר אליהן כאל מקום מילוט במקום שאין בו חומר ראיות, מלט ולבנים די הצורך!). הביוגרפיה של דורמן מבוססת על עשרות עדויות שבכתב ושבעל-פה, שאותן אסף החוקר במשך שנים רבות מכל אתר ואתר, והיא מתארת במהימנות לא רק את שנותיו הראשונות של אלתרמן ואת יצירותיו הראשונות, אלא גם את הדמויות שסבבו אותו - את אבותיו הביולוגיים והרוחניים. ביוגרפיה זו של דורמן מתבססת על היכרות מעמיקה עם המשורר ועם סביבתו, והיא משמשת כיום בסיס ומצע לכל דיון ביוגרפי העוסק בשנות הילדוּת, הנעורים, העלומים וראשית הקריירה היצירתית.2
נסתייע אפוא בנתונים הידועים מתוך עדויות שנתקבצו בספרו של דורמן ומתוך מקורות נוספים כדי לתאר בחטף את תעודת הזיהוי האידיאולוגית של אלתרמן. זו מנומרת כידוע ממרכיבים רבים, ומציבה בפני כל מי שמנסה להציגה מזווית ראייה חדה ומוקצנת ריבוי של שאלות בלתי פתורות. נפתח בעובדה הידועה לכול, שלפיה היה נתן אלתרמן בנו של משורר עברי, ונבהיר את משמעותה בעיצוב מהלך חייו והשקפת עולמו. יצחק אלתרמן, אבי המשורר, נטש - כרבים מבני דורו - את אורחות חייהם של "מחזיקי נושנות", ויסד בוורשה את גן-הילדים העברי הראשון בתפוצות הגולה. מפעל חייו בחינוך הגיל הרך נעשה בשיתוף עם יחיאל הילפרין, אביו של המשורר יונתן רטוש, שנודע לימים בהשקפתו ה"כנענית" הרדיקלית, השוללת את הגולה, את הדת ואת הקשר עם מסורת הדורות (למרות שהתייחס כידוע לגאון ממינסק, מחבר הספר התורני סדר הדורות). השניים ערכו גם "קורסים פרבּליים" לגננות ואת כתב-העת הגנה לענייני גן הילדים העברי - במה פדגוגית-ספרותית שנועדה לחולל מהפכה שקטה, אך יסודית, בדיוקנו הקולקטיבי של אדם מישראל. לאחר עלותו ארצה, שימש יצחק אלתרמן מפקח על גני ילדים מטעם ועד החינוך בארץ-ישראל, וחיבר שירי ילדים פשוטים וקליטים לגן הילדים העברי, שחשיבותם אינה נובעת מ"גדולתם" או מאיכותם האסתטית דווקא. על כך אמר בבדיחות הדעת אחד מחוקרי אלתרמן: "גם האב וגם בנו היו משוררים עברים, אך מה לעשות, האב העניק לנו את 'יש לנו תיש', ובנו - את 'שמחת עניים'!".
שירי ילדים פשוטים וחסרי תחכום אלה מפרי עטו של אלתרמן האב נועדו אף הם לשנות בדרכם את הדיוקן הלאומי ולהעמיד "יהודי חדש", פרודוקטיבי וזקוף קומה. יונתן רטוש, יליד 1909, ונתן אלתרמן, יליד 1910, היו מן הראשונים שלמדו בשיטת חינוך חדשה, הנהוגה מאז ועד היום, דיברו עברית מינקות, למדו בגן-ילדים עברי ולא חבשו את ספסלי ה"חדר" וה"ישיבה". למרות שכתבו שירה מסוגננת, שאינה מזכירה כלל את לשון הדיבור, הם נטעו בקוראיהם רושם של פשטות וטבעיות, רושם שמקורו בעברית הילידית שלהם, שפתם המדוברת הראשונה, שלא נקנתה בתיווכם של הספר והפסוק. בעוד שרטוש פנה לכינונה של תורה אָ-ציונית ואנטי-דתית, המבקשת להינתק מן הגולה ניתוק חד ומוחלט, הלך אלתרמן בדרך-כלל ב"דרך המלך" של הציונות הקלסית, שביקשה לכונן בארץ חיים חדשים ולעצב בה "יהודי חדש", מבלי לגדוע את הקשר עם יהודי הגולה - העתודה לעלייה ולהגשמת הרעיון הציוני (וזאת מבלי שיהא קונפורמיסט אף כמלוא הנימה, ומבלי שייגרר לרגע אחר אותן מליצות שבלוניות שבהן חטאו בני העליות הראשונות בדרשות הציוניות שלהם). בעוד שאחדים ממנהיגי דורו - ובן-גוריון בכללם - טיפחו רעיונות "כנעניים", ששללו את הגלות והעלו על נס את גבורתם של בני היישוב, העלה אלתרמן רעיונות מקוריים למדיי בדבר סינתזה וולונטרית בין יהדות העבר ליהדות ההווה, בין הוויית הגולה לבין זו הארץ-ישראלית של ימי גאולה וכיבוש השממה.3
ייתכן שסמוך לעלותו ארצה בגיל 15, נהגו בו עדיין חבריו לספסל הלימודים בגימנסיה הרצליה כב"עולה חדש" שטרם הספיק "לחרוש" את שבילי הארץ בטיולי תנועת הנוער ובמסעותיה (לימים, הקניט אותו רטוש במאמרו הידוע "מנגד לארץ", והציגו כמהגר שזה מקרוב בא ארצה). אולם, בין ידידיו המשוררים, שברובם הגיעו ארצה בשנות העלומים, בלט אלתרמן הצעיר בהופעתו ובסגנונו הארץ-ישראליים, שאליהם נתלווה ניחוח דק של תרבות צרפת, פרי לימודיו האקדמיים במכון החקלאי של ננסי. על כן, בבואה להקביל את פני כוכבים בחוץ, קובץ הבכורה של ידידהּ ובן חבורתה, כתבה על אלתרמן המשוררת יוכבד בת-מרים ברצנזיה עיתונאית, כי אצלו "העברית חוגגת את פשטותה המשוחררת", שצליליה הם "צלילי שפת ילדי ארץ-ישראל - גמישים ושוגים, בהירים וזקופים - כך שר בן מולדת".4 לטענת אורה באומגרטן, עורכת האנתולוגיה הביקורתית שבה נכללה לימים רצנזיה זו, תיארה כאן בת-מרים בטעות את אלתרמן כיליד הארץ, "תוך התעלמות מפורשת מנתונים ביוגרפיים",5 אך מותר כמדומה להניח שתיאורה החטוף של המשוררת לא נועד אלא להציג את אלתרמן כמשורר ארץ-ישראלי זקוף קומה, הכותב את שיריו מתוך ביטחון בכוחו וביכולתו, בעברית המשוחררת מעקת הגלות. דבריה של בת-מרים אף רומזים לכך ששירי אלתרמן חופשיים ממליצות ואינם משתבצים במוסכמותיה של השירה העברית בת הזמן, זו שעדיין חשה בשנות השלושים אל תיאורי העיירה היהודית החרבה כאל חיק ומפלט.
גם הסופר והמסאי א' קריב שיבח את בכור ספריו של אלתרמן על כי אין בו מ"הד האנחה היהודית בת הדורות",6 והמשורר א' המאירי קבע גם הוא ש"אף רגע אינך מרגיש בשירים הללו את עקת ה'פסוק […] כמה זה טוב: לא להרגיש אף רגע שהמשורר העברי הוא תלמיד חכם המדבר כל הזמן בלשונות המתים".7 כל מבקריו של אלתרמן הבחינו אפוא שאין שירתו מוכנה ללכת בתלם החרוש של השירה העברית, זו הנושאת על גבה כחטוטרת את משא המורשת היהודית בת הגלות (אך גם ההפך הוא הנכון: חרף רעננותה ומשיכתה אל הערכים ה"ילידיים", מעולם לא ביקשה שירת אלתרמן להינתק מן העבר הלאומי, כי אם ביקשה להָבֵר את הבָּר מן המוץ ולקחת מערכי הגולה את מיטבם: את חריפות השכל היהודי, את ההתמדה והעקשנות, את יסוד המרי וכיוצא באלה תכונות "גלותיות").
בעיני ידידיו מן המודרנה התל-אביבית נתפס אפוא אלתרמן כמשורר ארץ-ישראלי "ילידי", חדשן ומקורי, שהשתחרר במודע ובמתכוון מכבלי המליצה ומכבלי המסורת והמורשת. גם אם לקתה תפיסתם ביחסיות ובשטחיות כלשהן, אין לקפוץ מיד אל המסקנה המנוגדת. התהדרותו של חיבור ביקורתי מן השנים האחרונות ברקעו החב"די של אלתרמן,8 תוך היאחזות בפרטי גנאלוגיה שהועתקו בשיבושים מן הביוגרפיה של דורמן, עשויה להעלות הרמת גבה וחיוך אצל כל קורא בעל הבנה מינימלית בהיסטוריה של היישוב. לפנינו נתון שהוא שלכל היותר נתון טריוויאלי ומובן מאליו: כמעט כל החלוצים הגיעו ארצה מבתים דתיים, ואם הוריהם כבר פרקו עול תורה ומצוות, הרי שסבם וסבתם היו דתיים (לרבות שלונסקי האתאיסט ורטוש האנטי דתי הקיצוני ביותר). אלתרמן, כמו אביו הרוחני שלונסקי, שאף הוא מוצאו במשפחה חב"דית, גדל בבית חילוני דווקא, וניהל כשלונסקי אורח חיים בוהמיאני למחצה ומגויס למחצה, כלומר לא דתי ואף לא מסורתי. הוריו, יצחק ובלה אלתרמן, ודודו, שלמה זלמן אריאל (ליבוביץ), היו בעלי השכלה אקדמית כללית, ולא מחובשי ספסליו של בית המדרש הישן. המשורר אכן שימר בכתיבתו זכרי לשון מן המקורות ורסיסי מציאות מן החיים היהודיים בגולה, פרי לימודיו בבית ספר עממי בעיר קישינב, שבה ישבה משפחתו בדרך נדודיה, אך סביר יותר להניח שהוא שילבם ביצירתו על דרך ההשאלה. לפרופ' ישעיהו ליבוביץ, למשל, שניסה לתלות הררים בשערה בשל שימוש עיתונאי "שגוי" במילים מן התחום הדתי (כגון הדיבורים שנשמעו ברמה על "נס" הניצחון במלחמת ששת הימים, או על נפילתם של חיילים "על קידוש השם"), הסביר המשורר כי בכל הלשונות, ובלשון העברית בכללן, נוהגים אנשים להוציא מילים מרשות לרשות - מקודש לחול ומחול לקודש - שכּן בלי ההשאלות הללו אין לך לשון חיה ומתפתחת.9 ככל הנראה השתמש גם המשורר במטפוריקה סקראלית כדי לשקף באמצעותה את המציאות המורכבת שבתוכה התנהלו חייו וחיי בני דורו - מציאוּת שחדש וישן שימשו בה בערבוביה. באמצעות רסיסים ממורשת ישראל, שלידם הציב גם רסיסים מתרבות הכְּרך האירופי, ביקש אלתרמן ליצור את הרושם המודרניסטי רב הסתירות והניגודים שניצב לנגד עיניו (ובין השאר, את הניגודים הבינאריים "יהדות –—נֵכר", "ארץ-ישראל—–—גלות", "תל-אביב –—פריז" ועוד).10
הנה כי כן, הבנת הסגנון המודרניסטי הבינארי של אלתרמן, הרצוף ניגודים ופרדוקסים, מחייבת את הפרשן לדעת שאי אפשר לו להסתפק בחקר המקורות היהודיים של שירתו, שהם רק צִדה האחד של המשוואה. אם חוקר מבודד - במתכוון או באקראי - את היסוד היהודי (ולחלופין את היסוד ה"כנעני", האירופאי או האוניברסלי) ביצירת אלתרמן ורואה בו חזות הכול, כמוהו כזאולוג הקובע שהזֶברה לבנה כשלג או שחורה כעורב. כשתיאר אלתרמן הצעיר במסה הפיוטית שלו "במעגל"11 את "שולמית השחורה והנאווה" מול "שלומית מחוללת הצעיפים", הוא הציג את כתיבתו כסינתזה בין מזרח למערב, בין יהדות לאוניברסליות, בין ישן לחדש. בעוד שמשמעות השולמית משיר השירים ידועה לכול, שלומית היא גיבורת מחזהו של אוסקר ויילד, המחוללת בצעיפיה לפני הורדוס ולבסוף מוצאת את מותה מידו. אלתרמן מציג באמצעות הניגוד "השולמית———– שלומית" אמירה מורכבת על התרבות הארץ-ישראלית המתחדשת מול התרבות האירופית הדקדנטית, שבתוכה משולב הניגוד הניצשיאני המעמת את ההוויה ה"הבּראיסטית" (המבטאת את הרכנת הראש הסגפנית והרחמנית של הדתות המונותיאיסטיות מעריצות המוסר ומדכאות היצר) ואת ההוויה ה"הלניסטית" האָ-מוראלית (המבטאת את אהבת היופי והאור, הגבורה והכוח , שאותה טיפחה האלילוּת העתיקה והמודרנית).
כמי שעשה את שנות לימודיו בצרפת של בין שתי מלחמות העולם, נמשך אלתרמן אל שתי ההוויות ואף נרתע מפניהן, אך גם ידע כי חייו שלו - כמו חיי חבריו המשוררים בני "אסכולת שלונסקי" - שזורים משתיהן גם יחד. במאמרו "מן הקצה אל הקצה",12 קבע שלונסקי כי "הכתובים הייתה הבמה המודרנית הראשונה והיחידה אשר ידעה להזמין אושפיזין נכבדים ממלכות העבר אל סוכת ההווה ולהושיב ליד רילקה ומודיליאני […] את ר' נחמן מברסלב והשרף מסטרליסק ור' שניאור זלמן מלאדי […] היה זה דו-שיח […] בין אותיות רש"י לבין אותות הזמן". ניכּר כי בשלב זה היטה אלתרמן אוזן לדברי מורו ורבו, ופעל לפי עקרונותיו. כמו שלונסקי הצמיד גם אלתרמן ביצירתו את היי"ש, הפונדק והניגון של החסידים עם היין, הפונדק והניגון של שירת צרפת, למן שירתו של פרנסוּאָה ויוֹן, שחי ופעל בפריז הביניימית, ועד לשירתם של המשוררים הסימבוליסטים והניאו סימבוליסטים, שחיו ופעלו בפריז של הדורות האחרונים. את ה"הֵלך" המזרח-אירופי, בן דמותו של היהודי הנודד (המילה "הלך" משמשת כידוע גם הבּראיזם ביידיש), הכליא אלתרמן עם דמותו של הווגאבונד או הוואגאנט הצרפתי. את הטרוּבּדור ואת המינסטרל מן ההוויה המערב אירופית הוא הכליא עם ה"שפילמאן" של קהילות אשכנז, כנזכר בהקדמה לספר בלדות ישנות ושירי זמר של אנגליה וסקוטלנד שבתרגומו. ניכּר שאלתרמן הצעיר היה קשוב למסותיו ולשיריו של שלונסקי, עורכו ושושבינו הראשון, וכן לתפיסה האוקסימורונית שלו כמייסד אסכולה פיוטית , שביקשה להצמיד, מתוך "צרימה" דיסוננטית, את החדש אל הישָן והמסורתי, את הזָר אל הפמיליארי, את הלועזי אל היהודי, את המנוכר אל הסנטימנטלי.
כרטיס הזיהוי הפוליטי של אלתרמן הצעיר אינו עשוי מעור אחד, אלא משקף מציאות ססגונית ומנומרת, שהשניוּת ניכרת בה על כל צעד ושעל. אפילו אצל שלונסקי ואצל לאה גולדברג, בני החבורה שאליה הצטרף המשורר הצעיר, מתגלעות לעתים סתירות שהזמן והמקום גרָמוּן בין היצירה לבין ההגות. לא כל שכּן שסתירות כאלה מתגלעות אצל אלתרמן, שבניגוד לרוב המודרניסטים לא הזדהה במוצהר עם פלג מן הפלגים של היישוב. בראשית דרכו, מצא המשורר הצעיר את פרנסתו בעיתונות של החוגים האזרחיים ומפלגות הימין (דואר היום, הארץ, תשע בערב ועוד), ולא בזוֹ של מחנה הפועלים. לעומת זאת, מן הבחינה הפואטית-אמנותית, הוא התקרב אז לעקרונות "התרבות המתקדמת" של שלונסקי ולאה גולדברג, אנשי מפ"ם (אחותו, לאה אלתרמן-להב, הצטרפה אז לקיבוץ תל-עמל, לימים ניר-דוד, של השומר הצעיר). קִרבה זו התבטאה באימוץ כלליה של אותה פואטיקה ניאו סימבוליסטית, צרפתית-רוסית, שנודעה לימים כפואטיקה של "אסכולת שלונסקי". רק בהמשך הדרך, לאחר שזלמן שוקן, ויתר על שירותו ככתב לילה וכמחברם של שירים מענייני דיומא (שירי רגעים), הצטרף אלתרמן למערכת דבר והתקרב לאנשי הרוח וההנהגה של מחנה הפועלים. לא הייתה זו פשרה שלצורכי פרנסה בלבד: ככול שקרבה מלחמת העולם, הלך אלתרמן והתקרב אל החוגים שנטלו חלק פעיל במאבק על עצמאות ישראל: הוא כתב עליהם ועל פועלם, וראה בהם את קהל היעד הטבעי לשיריו ול"טוריו".
מכאן נובעת מערכת היחסים הידידותית רבת השנים שבין המשורר למדינאי,13 שגרמה - כפי שנראה להלן - לאחד העיווּתים המתמשכים בהבנת אלתרמן, האיש ויצירתו. ידידות זו, שראשיתה במכתב אישי שכּתב בן-גוריון בתגובה לאחד מ"טוריו" של המשורר, הולידה מערכת יחסים מורכבת, שביקורת והערצה שימשו בהם בערבוביה, אך תמיד תוך שמירה על ראייה נכוחה ועל שיקול דעת עצמאי. התקפות המבקרים עליו נעשו אגרסיביות ומעליבות. זמן מה ניסה המשורר לענות לחורפיו, אך בסוף השישים שיריו הלכו ונתמעטו, והוא הקדיש את כל מרצו למאמרים שפרסם במעריב תחת הכותרת החוט המשולש. מאמרים אלה נלחמו על ענייני העם והמדינה, והסבירו את הצטרפותו של המשורר לגרעין המייסד של התנועה למען ארץ-ישראל השלמה. כשטען אלתרמן בגילוי הדעת של התנועה כי "אנו חייבים בנאמנות לשלמות הארץ", וכי "שום ממשלה בישראל אינה זכאית לוותר על שלמות זו", לא נבעו דבריו מאקט אנטי דמוקרטי, כפי שניסו להציגם, אלא מתוך ההבנה שיש דברים שחשבונות פוליטיים קוניוקטורליים וקצרי מועד אסור להם שיקבעו את גורלם. כך חשבו אז לא רק משורר ה"ימין" אורי צבי גרינברג וחתן פרס נובל לספרות ש"י עגנון, אלא גם רבים מבני האגף האקטיביסטי של מפלגות הפועלים: יצחק (אנטק) צוקרמן וצביה (לובטקין) צוקרמן מקיבוץ לוחמי הגיטאות, רחל ינאית בן-צבי ורבקה כצנלסון, יוסף טבנקין וזרובבל גלעד מעין חרוד, מנחם דורמן מגבעת ברנר, ראובן יפה מנהלל, בני מרשק מגבעת השלושה ואחרים. מובן, עמידתו של אלתרמן בין ראשיה של תנועה לאומית, שעמדה בניגוד גמור לרוח ההוקעה העצמית "על חטא שחטאנו", שהחלה כבר אז להנץ ולהתפתח,14 לא סייעה להתקבלותו של אלתרמן בקרב בני דור המדינה, אלא הרחיקה אותו מהם לשנות דור ויותר.
בשל השתנוּת הנורמות בחברה הישראלית בדור האחרון כלפי רעיון שלמות הארץ, מן הראוי להבהיר: אלתרמן, ממניפי דגלו של הרעיון, שמתנגדיו רואים בו "תינוק שנשבה", אשר נתפש להלכי רוח משיחיים אי-רציונליים, מעולם לא היה אדם המקַדש אבנים ואתרים לשמם. הוא ביקש סמלים מקודשים ומרטיטי לבבות לשם עתיד החיים בישראל ולמען המשך העלייה של יהודי התפוצות. עמדתו יצאה בראש ובראשונה מתוך הוּמניזם עמוק המקַדש את החיים, מתוך האמונה שגם לעם ישראל מגיעה ארץ אחת תחת השמים, וכדבריו בחגיגת קיץ, עמ' 181: "הָאִישׁ הַנִּרְדָּף וָנָס / תַּכְלִיתוֹ לְזַנֵּק עַד מַחֲסֶה / וְלִבּוֹ הַצּוֹעֵק חָמָס / אֶת כָּל הַסָּפֵק מְהַסֶּה"; משמע, הציונות אינה זקוקה לאפולוגטיקה והזדקקותם של פליטים יהודיים לבית לאומי די בה כדי להסות את כל המקטרגים ולהשקיט את כל הרהורי הספק באשר לצדקת המפעל הציוני. וכדי שתתקיים ארץ זו לדורות, חייב העם היושב בה לשמור מכל משמר על אותם סמלים שבלעדיהם אין לו יצר קיום ותנופת חיים; שבלעדיהם לא תהיה הארץ מקום שראוי להם לבני הדורות הבאים להיאבק עליו, והיא אף לא תהווה מקור געגועים ומשיכה ליהודי הגולה.
אלתרמן ביקש בכל מאודו להאמין כי אחרי הניצחון במלחמת ששת הימים יבואו רבים מבני התפוצות וירצו למצוא בארץ את ביתם. כדי להכשיר את הקרקע לקליטתם וכדי למנוע מלחמות עתידיות, אף כדי לשמר אותם מקומות בארץ-ישראל שאליו התגעגע העם בשנות גָלותו הארוכות ושהביאוהו בסופו של דבר ארצה, הוא טען כי אסור לממשלות ישראל להתחשב בקשיים בני-חלוף, הגורמים לדפיטיזם או לייסורי מצפון שאינם במקומם, וחובה עליהן לשמור על אותם מקומות שבזכותם יש לעם צידוק לחזור לפיסת ארץ זו, ולא לחפש לעצמו פיסת ארץ אחרת. ואולם, אלתרמן היה גם אדם שדיבר תכופות על השתנות הנסיבות, וכפי שראינו אפילו יחסו לעניינים שברגש, כגון המקומות הקדושים, לא היה נטול ממד רציונלי. קשה לשער - כך מתברר לכל המְעיין עיון שהוי בכל שבע מאות העמודים של החוט המשולש - שהוא היה ממליץ לדבוק באתָר זה או אחר בכל מחיר. הידיעה שההגנה על ערכי הציונות מחייבת לעתים קרבות וקרבנות, מילאה את לבו חלחלה וכאב עמוק, אך יותר מכול התמרמר וכאב על הנטייה לזלזל בערכים אלה ולהלעיג עליהם, וכדבריו: "הַמִּלִּים אֶרֶץ, עַם […] לְרַבִּים אֲחֵרִים הֵן אֲסֻפָּה / שֶׁל נוֹשְׂאֵי כְּתִיבָה רוֹמֶמֶת אוֹ מַלְעֶגֶת. / וְאִלּוּ לַמְּעַטִּים הֵם אֲמַתְלָה שְׁקוּפָה / לְהַשְׁלִיךְ נַפְשָׁם מִנֶּגֶד" (חגיגת קיץ, עמ' 181). ללא ערכים אלה, כך הבין כדרוויניסט, ולא רק כציוני בכל רמ"ח אבריו, אין לכל המפעל הציוני עתיד וזכות קיום.
ואגב, אלתרמן שחתם על גילוי הדעת של "ארץ ישראל השלֵמה" היה גם אלתרמן המותקף מן הבחינה הפואטית. כאיש מחשבות בעל מזג היסטוריוסופי, שתמונת עולמו נתגבשה לפי ספריהם של שפנגלר וטוינבי, ששרטטו כל אחד בדרכו מורפולוגיה של כל תולדות התרבות, וידע מהם העקרונות שעל פיהם מתהווים תהליכים היסטוריים, הוא לא שם פדות בין ענייני פואטיקה לענייני פוליטיקה. מהפכנותם של הצעירים שהתקיפוהו, רובם בעלי השקפות שמאליות מוצהרות, והמהפכנות של עולם הרוח שבאה מכיוון המדינות הטוטליטריות, שהיו נתונות אז בשיא תנופתו של מרוץ החימוש והמלחמה הקרה, נראתה לאלתרמן כתכתיב העוטה על עצמו מסכה של פתיחוּת - תכתיב שאינו מבקש דיאלוג ופלורליזם. ערעורה של האינטליגנציה השמאלית על ערכים כאהבת המולדת וכשלמות הארץ, שאותם ראה כ"יכין" וכ"בועז" של הציונות, וערעורה של אותה קבוצה אינטלקטואלית על יצירתו, ובמיוחד על האפוס הציוני שלו עיר היונה, נכרכו אצלו זה בזה. הוא התייצב בכל כוחו ובכל מאודו להגן על הארץ כמגן על גופו ורוחו, מבלי שיחטא לרגע במגלומניה או באבדן חוש המידה ושיקול הדעת. מן הבחינה הערכית, הגבולות בין הארץ שבָּניה הצעירים העדיפו להַפנות לה עורף ויצירתו שאותם צעירים עצמם ביקשו לזלזל בה ולהדיחה מכיסאה, נתבוללו בתודעתו והיו לגילוייה השונים של אותה תופעה עצמה.
לימים התגלה שהניסיון של זך וחבריו, בני דור המדינה, לקצץ את כנפיה של שירת אלתרמן לא הצליח במלואו, למרות ניצחון דרכם הפואטית שהשליטה בשירה העברית במשך שני דורות נוסח אקזיסטנציאליסטי, בלתי שקול ובלתי מחורז, השואב את השראתו מספרות האבסורד ומספרות המחאה. להיפך, יצירת אלתרמן - הגם שאחדים ממרכיביה עמדו בניגוד גמור לטעם העת - העלתה אברה, והתנשאה מעלה מעלה: שיריו הוסיפו להישמע שוב ושוב "מעל גלי האתֶר" ונוספו להם לחנים חדשים לבקרים, תרגומיו למולייר המשיכו להילמד בבתי הספר ולעלות על במות שונות, חוקרים המשיכו להקדיש ימי עיון רבי משתתפים למשורר וליצירתו ובכל עשור נוספו למדף הספרים האלתרמני עשרות מחקרים חדשים (וזאת בניגוד משווע למעמדם השולי של יצירת שלונסקי מזה ויצירת נתן זך מזה בחקר הספרות העברית, בתכנית הלימודים ובמציאוּת התרבותית והתקשורתית העכשווית). לאור הצלחתה של יצירת אלתרמן וסירובה למות מיתה מכובדת, כמצופה, גילו בני הדור הצעיר את האפשרות לביית אותה, לאלפה ולהכניסה לכלוב שנבנה לפי מידותיהם שלהם. מעתה לא האשימו עוד את אלתרמן במיני האשמות סרק, שאת תקפותן ניתן לתקוף בנקל, אלא ניכסו אותו לעצמם תוך שהם משווים לו תדמית חדשה - חד-גונית וצנומה משהייתה לה במציאוּת - אלתרמן שללא חטיבת שירי עיר היונה, ללא שירי הטור השביעי וללא מאמרי החוט המשולש.
[ג]
בחרתי להכתיר מאמר זה, שעניינו בביקורת הביקורת, בכותרת האירונית שמתוך יצירתו המאוחרת של אלתרמן חגיגת קיץ: "למציאוּת יש דמיון עשיר". לאורה אבחן כאן ארבע מן התוויות הכוזבות שדבקו ביצירתו במהלך השנים. יצירה זו היא אמנם רצופה בפרדוקסים ובניגודים אירוניים, המזמינים לעתים אי הבנות. גם אופים הכאוטי והפרוע של שיריו, שירים הנוהגים לערבל פיסות מציאות ורסיסי לשון בסדר אישי ושרירותי, אינו מֵקל כלל על קוראים ופרשנים. אולם כפי שנראה למרבה הצער לא כל הסילופים מקורם באי הבנה, ורובם נועדו לערוך לאלתרמן דה-לגיטימציה, או להפך, להופכו ללגיטימי בעיני מי שמרכיבים מסוימים ביצירתו - כגון המרכיב הלאומי-ציוני או המרכיב האירופאי-קוסמופוליטי - זרים לרוחם ולטעמם.
כיום, משנטוותה סביב אלתרמן - האיש ויצירתו - מסכת מחקרית ופרשנית סבוכה ומורכבת, בת דורות אחדים, קשה שלא להתרשם ולקבוע שהמשורר הופל לא אחת לתוך רשת של כזבים וסילופים, שנהפכו ככל שנקף הזמן לאקסיומות שאינן צריכות ראָיה. נחזור ונאמר שאחדים מן הכזבים והסילופים דבקו כמדומה ביצירתו לא מתוך טעות שבתום לב, כפי שקורה תכופות בדיסציפלינות הפרשניות, כי אם מתוך כוונה מוּדעת לעצמה מצד אלה שביקשו למגר את כוחו או לנכס את יצירתו למטרות ספרותיות וחוץ ספרותיות. ברצוני להתעכב כאן על אחדות מן התדמיות הכוזבות שדבקו באלתרמן: על שתיים שרווחו ונשתגרו עוד בחייו, בעיקר עקב המהפכה שעברה עלינו במעבר מיישוב למדינה, ועל שתיים שקנו לעצמן שביתה בשנים האחרונות, עקב השינויים הבלתי מבוקרים העוברים על העולם ועל חיינו כאן ועכשיו.
מעניין להיווכח כי דווקא אלתרמן, שידע היטב את עקרונות המוסר הטבעי, והשכיל תמיד לשקול במאזניים דקים ומדוייקים צדק מול צדק, עוולה מול עוולה, נפל קרבן להאשמות חסרות שחר, שמפניהן התקשה להתגונן. הוא שידע לשרטט ב"טוריו" דיוקנאות של אישים מפורסמים בשרטוט חד ומדויק, שחדותו אינה מקפחת את מורכבותו, נאלץ בסוף ימיו לראות במו עיניו כיצד דמותו שלו מתרדדת ומסתלפת בלי הרף: זה מאשימו בכך שהוא "משורר החצר", גרורו של בן-גוריון,15 וזה רואה בו משורר מנותק מבעיות השעה הכותב ממרומי מגדל השן הדקדנטי שירים אירופאיים בקצב תיבת הנגינה.16 אילו האריך ימים, הוא היה רואה שבימינו ממשיכים לסלף את דמותו: זה רואה מיסטיקון ודורש גימטריות הנתלה באילן הספירות,17 וזה מזהה בו לכאורה יסודות בתר-ציוניים סמויים, שלא היו ידועים אפילו לבעליהם, אך מגלים כביכול בעקיפין את ספקותיו באשר לצדקת קיומנו במרחב השמי.18 למקרא דברים אלה, שלמרבה הצער הולכים ומכים שורש ועוברים אגב גררא ממבקר אחד למשנהו, מאליו עולה בזיכרון "טורו" של אלתרמן "תחרות לניסיון", שבו ספורטאי גוץ, פיסח ונקלה בשם "חופש הסילוף" מתייצב על המסלול לתחרות עם ארבע החירויות הגבוהות וקלות הרגליים, ולהפתעת הכול מנצח אותן וזוכה בכתר. לא ייפלא שהוא ינצח אותן בקלות רבה, נאמר בשיר, כי מי שנתן לו זכות להשתתף במירוץ צריך היה לדעת מלכתחילה שהסילוף סופו שינצח גם את מי שלא ראה בו מתחרה בעל סיכוי כלשהו: "אַרְבָּע חֵרוּיוֹת נוֹדָעוֹת לִתְהִלָּה / הֶחְלִיטוּ, בִּנְשֹׁב רוּחַ סְתָו קַלִּילָה, / לַעֲרֹךְ תַּחֲרוּת בְּרִיצָה, לְשֵׁם צְחוֹק, / וַאֲשֶׁר תְּנַצַּח - זֶה יֻתַּן לָהּ כַּחוֹק […] אַךְ בְּטֶרֶם הִתְחִילוּ / אֹרַח לָרוּץ,/ נִתְגַּלָּה יְצוּר פֶּלֶא, צוֹלֵעַ וָגוּץ, / אֵיזֶה חֹפֶשׁ מֻזָּר, חֲמִשִּׁי בְּמִסְפָּר, / שֶׁאֲפִלּוּ בְּרֶמֶז עָלָיו לֹא דֻּבַּר […] צְחוֹק נִתַּךְ מִסָּבִיב / כְּמַפָּל הַמָּיִם:
/ הֲלָזֶה יִתְחָרֶה עִם קַלּוֹת הָרַגְלַיִם? / הוּא יִכְרַע! הוּא יִפֹּל! הוּא יִהְיֶה לְקֶלֶס! / הוּא חִגֵּר, הוּא גַּמָּד, הוּא מָשׁוּל כַּחֶרֶס! […] וּבְמֶרְכַּז הַזִּירָה הִתְיַצֵּב הַסִּלּוּף / וַיִּקְרָא: לִי הַכֶּתֶר! אֲנִי הָאַלּוּף!// - הַסִּלּוּף זֶה טִיבוֹ! הוּא מַצְנִיעַ פָּנִים, / הוּא מַתְחִיל בְּרִיצָה / לְמֶרְחַקִּים קְטַנִּים / הוּא מַתְחִיל בְּתַחֲרוּת נִסָּיוֹן, קַו לְקַו, / אֲבָל בָּהּ מְאַמֵּן הוּא אֶת כֹּחַ רַגְלָיו…/ וְלָכֵן, אִם יַרְשֶׁה הָעוֹלָם לוֹ לָרוּץ, / הוּא יָכוֹל, הַחִגֵּר הַלָּזֶה וְהַגּוּץ, / לַעֲבֹר כָּל תִּקְווֹת לְאֻמִּים, כָּל חֲלוֹם, / וּלְהַגִּיעַ רִאשׁוֹן / אֶל מַטְרוֹת הַשָּׁלוֹם! // הַנּוֹתְנִים לוֹ לָגֶשֶׁת לִשְׂדֵה הַתַּחֲרוּת / מַנְחִילִים לְמַפְרֵעַ תְּבוּסָה לַחֵרוּת".19
אלתרמן, כך מעידות יצירותיו המאוחרות (פונדק הרוחות, חגיגת קיץ, המסכה האחרונה ועוד) ידע היטב שיריביו - בעיקר צעירי המשוררים והמבקרים אך לא הם בלבד - טופלים עליו אשמות שווא, שאין בכוחו להתגונן מפניהן ולהיטהר מכתמיהן (הגם שבשלביה הראשונים של המתקפה על סמכותו הוא ניסה דווקא לעצור את הסחף בגופו וברוחו שהלכו אז ונחלשו). הוא הבין היטב כי ההתקפות הניחתות עליו חדשות לבקרים מצד הצעירים, בני חבורת לקראת והנספחים אליהם, נובעות בין השאר מרצונו של הדור הצעיר לבצר לעצמו מעמד ומרחב מחיה. כזכור, נחלו אז שירי אלתרמן הצלחה מרובה בקרב קהלים שונים - למן האינטליגנציה והצמרת המדינית-ביטחונית, דרך הציבור הרחב, חובב הפזמונים והבמה הקלה, ועד לבני הגיל הרך, והצלחה זו גימדה את שיעור קומתם של כל המשוררים, ובמיוחד של אותם צעירים שהתחילו אז את דרכם בקרית ספר. אך לא ההצלחה לבדה גרמה לגרירתו של אלתרמן, מעשה יום ביומו, אל עמוד הקלון: מתקפותיהם של זך וחבריו נבעו גם מרצונם להדיחו ממעמד "המשורר הלאומי" הצופה לבית ישראל, שהיה זר לרוחם ולהשקפת עולמם עד כדי כך שהוא היה להם לצנינים.
כל אותה עת התבונן המשורר בסקרנות מהולה בצער ובאימה באותם אינטלקטואלים בני יומם, שביקשו להמיר את האחריות הקולקטיבית של ימי מלחמת העולם והמאבק לעצמאות ישראל בהשקפה האינדיווידואליסטית המוצהרת, מורשת הסימבוליזם והאקזיסטנציאליזם, השקפה הרואה באחריותו של איש הרוח לגורל העם או בהתייצבותו לצד ההנהגה המדינית מגוייסות הראויה לכל גינוי (וכל זאת מבלי שצעירים אלה יראו ויבינו, כך גרס אלתרמן, שמדינת ישראל - לעומת מדינות המערב ששימשו לה מודל - טרם יצאה ממצב המלחמה וטרם הגיעה אל המנוחה ואל הנחלה). כמי שהכיר את סילופיה של הנהגת הקרמלין ואת התקפותיה על המדינה הצעירה (מן העיתונות הרוסית שהגיעה אליו בקביעות), הבחין אלתרמן לתמהונו בהדיהם של סילופים אלה בתוך טיעוניהם האָ-ציוניים של אחדים מצעירי הסופרים.
השינויים המהפכניים שנתחוללו לנגד עיניו - פרי ה"נורמליזציה" המהירה, המהירה מדי לטעמו, שביקשו צעירי הסופרים לכפות על המציאות הספרותית והחוץ ספרותית כאחת - מילאו את לבו כאב, אך בשל מזגו ההיסטוריוסופי, הוא הבין את תמורותיה של רוח העת, וידע אל נכון שאי אפשר לצאת נגדן יחידי, חמוש במשקפיים ובקולמוס. הפור נפל - המודרניזם הרוסו-עברי של "אסכולת שלונסקי" החל אז לרדת מעל במת ההיסטוריה ולפַנות את מקומו לנוסח האנגלו-אמריקאי-גרמני של זך, עמיחי ובני דורם, ואת הנעשה אין להשיב. ובמאמר מוסגר, המהפך הזה חפף את התרחקותן אותה שעה של המדינה ושל החברה הישראלית מברית-המועצות ואת תהליכי האמריקניזציה המואצים שהחלו אז לתת בהן סימנים; אך גם בארצות-הברית - חרף המקארתיזם ואולי דווקא בגללו - החלה האינטליגנציה לטפח קשת רחבה של רעיונות מרקסיסטיים, וזאת מבלי שתוותר על הנאותיה הקטנות של חברת השפע ומבלי שתילחם בעיווּתיה הסוציאליים הגדולים של חברה זו.
שנים אחדות עוד ניסה המשורר לענות לחורפיו, להוקיע את דלוּת החומר שלהם, או להיפך, להיכנס לעורם ולכתוב בסגנונם של יריביו הצעירים, בשורות כמו-מינימליסטיות, המַפנות כביכול עורף לשורות העשירות, הפוליפוניות, שהוא עצמו כתב בימי עלומיו. לשווא, בשנות חייו האחרונות הוא הרים ידיים ונתן את עיקר חילו למאמרים הפוליטיים שפרסם בעיתון מעריב תחת הכותרת "החוט המשולש". כאן - בתוך פובליציסטיקה על עניינים עקרוניים שבנפשם של העם והמדינה - הוא פנה לקוטב המנוגד תכלית ניגוד לאינדיווידואליזם האגוצנטרי של זך וחבריו (השימוש במילה "אגוצנטרי" הוא בהוראתה הניטרלית, המציינת את העמדת האֶגו במרכז, ולאו דווקא בהוראתה השגורה יותר, הטעונה בהשתמעויות של גנאי), שכּתבו בשיריהם על כל מקלחת ועל כל תגלחת. פה ושם, אגב אורחא, הוכללו במאמרים אקטואליסטיים אלה עקיצות נטולות זדון נגד האוניפורמיות התמוהה של עולם הרוח דהאידנא, נגד ההשקפות הליבראליות להלכה והטוטליטריות למעשה, שמשמָן יצאו אז אנשי הרוח הצעירים, בכעין צייתנות נון קונפורמיסטית או נון קונפורמיזם צייתני, לאותן הפגנות כאיש אחד.20
[ד]
בשלב זה מן הראוי שנפנה לפירוטן של התדמיות המסולפות שתלו פרשני אלתרמן במשורר וביצירתו, אף ננסה לשער מהן המוטיבציות שהולידו אותן. נפתח בתדמיות הכוזבות שנתפתחו עוד בחיי המשורר, ובאופן מיוחד בזו של "משורר החצר". לתופעה זו - לסיבותיה ולנסיבותיה - כבר הקדשתי דיון נרחב ומתועד בספרי על עת ועל אתר: פואטיקה ופוליטיקה ביצירת אלתרמן (1999).21 לפיכך אומַר כאן רק בקצרה כי התדמית של "משורר החצר" היא תדמית כוזבת, שפיתחוה במזיד יריביו של המשורר, הן מצִדה הימני של המפה הפוליטית - קורצווייל מזה וה"כנענים" מזה - והן מצִדה השמאלי - שלונסקי מזה ונתן זך מזה - כנראה כדי להתנקם באלתרמן על דברים שכתב ב"טוריו", או מתוך קנאה בהצלחה המסחררת של הליריקה שלו - ה"קאנונית" והקלה כאחת. הם ביקשו להוריד את אלתרמן ממעמד ה"משורר הלאומי" למעמד של פזמונאי וחרזן לעת מצוא,22 או לגמד את יצירתו ולהציגהּ כשירה נחותה מן הבחינה המוזיקאלית, ועל כן כמתאימה אולי לציבור הרחב אך לא לשכבה האליטרית של אניני הטעם ושל קובעי הטעם.23 אגב, כיום חוקרי פרוזודיה מובהקים כדוגמת הרי גולומב וראובן צור מראים שטענות אלה של נתן זך בדבר המיכאניות של הריתמוס האלתרמני אינן מדויקות כל עיקר. דן מירון, שקלט את הטיעון בדבר "אלתרמן משורר החצר" מכאן ומכאן, חיזקו והדגישו במאמר שפורסם לראשונה בכתב-העת איגרא שאותו ערך בשותפות עם נתן זך ה"נוגע בדבר", וכל זאת אף מבלי שיביא דברים בשם אומרם.24
במקביל קמו כמה וכמה חוקרים ראויים לשמם (כגון דן לאור ואהרן קומם25), שבדקו את הנתונים על מערכת היחסים שבין אלתרמן לבין הממסד הפוליטי ללא דעות קדומות או אינטרסים אישיים, והראו כמה כוזבת היא תדמית המריונטה חסרת חוט השדרה שניסו יריבי אלתרמן לטפול עליו במזיד. ספרי על עת ועל אתר אוסף את כל הנתונים שכבר נדונו במחקר, ומוסיף עליהם חדשים. הוא מוכיח שכמעט בכל עניין עקרוני חלק אלתרמן על דעתו של בן-גוריון: בסוגיית פירוק הפלמ"ח, בסוגיית היחס אל השואה והגבורה, בסוגיית היחסים עם "גרמניה האחרת", בסוגיית טוהר הנשק והיחס לערביי ישראל, בסוגיית אשפוז הילדים בשנותיה הראשונות של המדינה, בנושאי העלייה ומדיניות "כור ההיתוך", בנושא הזכות לקבוע באמצעות תכתיבים את הזהות החדשה ואת התרבות החדשה המתגבשות בארץ, ועוד ועוד. מכל הנתונים עולה כי מעולם לא היה אלתרמן מעדת החנפים, המתקרבים אל הממסד כדי לזכות בטובות ההנאה שהוא משפיע על מקורביו. להיפך, תמיד השמיע את דבריו מתוך שיקול דעת מוסרי-ערכי שללא משוא פנים ומתוך חירוף נפש, שממנו יצא לא אחת קירח מכאן ומכאן.
כמו בכל זיוף מוצלח הייתה בידי מסלפי דמותו של אלתרמן איזו אמת חלקית, הגרועה משקר גמור, שאותה הם "ניפחו" למטרותיהם לממדים חסרי תקדים. האמת היא שאלתרמן כאמור אכן הגה חיבה והערכה לדוד בן-גוריון על העול הכבד שנטל המנהיג על כתפיו בשעתו הקשה של העם, ועל כן הוא חרג מן המסגרת שבתוכה פעל עד לשנות הארבעים (קרי, מן המסגרת הניאו-סימבוליסטית של אסכולת שלונסקי שהאמינה כי על הליריקה הקנונית להתנזר מבעיות השעה ושהתנגדה לכל ממסד באשר הוא), והסכים לנהל עם בן-גוריון דיאלוג מתמשך, שהחל אגב ביזמת בן-גוריון. וכי מה היה עליו לעשות? האם היה עליו שלא לענות על מכתבי בן-גוריון ולהפגין עמדה אנטי-מִמסדית לתיאבון, רק כדי שיוכל לשמר את התדמית המרדנית של צעירי שנות השלושים? האם היה עליו להיות אופוזיציונר בכל מחיר, גם נגד המצפון ונגד השכל הישר, וזאת רק כדי לשאת חן בעיני שלונסקי ובני חבורתו, או בעיני בני דור "מרד הנעורים", שעלו בשנות החמישים על במת הספרות העברית?
אלתרמן לא התחשב במה שעלולים היו צעדיו לעולל לדמותו או לתדמיתו בקרב ידידיו ויריביו מן הרפובליקה הספרותית. לתוך האווירה הקוסמופוליטית של חבורת שלונסקי, שהתרחקה מן השירה הלאומית כמפני האש, ולתוך האווירה העירונית והאירונית של זך וחבריו, שראו בחוויה האישית ערך עליון ודחו כל גילוי של קולקטיביזם רעיוני, הוא הטיל בסוף שנות החמישים את שירי עיר היונה שלו. אלה כתובים כזכור בלשון "אנחנו" ועומדים בניגוד קוטבי הן לטעמם של בני אסכולת שלונסקי והן לטעמם של הצעירים, בני דור המדינה, אך אלתרמן ביקש לתעד בהם את מה שנתבקש בימי היווצרותה המחודשת, הפלאית כמעט לדבריו, של הריבונות היהודית בארץ-ישראל. כל הסוקר אפוא את פועלו של אלתרמן לא יוכל שלא להתרשם כי צעדיו נעשו מתוך עמדה עצמאית – בצניעות אך בביטחון מישיר מבט. עמדתו הייתה עניין של צו פנימי, צו המצפון, שהורה לו לומר את אשר על לבו באופן גלוי וענייני, ושלא להיכנע לשיקולים אופורטוניסטיים בני חלוף. הוא הבין תמיד כי יש ערכים שאסור לו לאדם לוותר עליהם, יהא המחיר האישי אשר יהא, ובשל הקוד המוסרי המחמיר שכפה על עצמו, חופשי היה לשבח את הממסד או לגנותו, לפי הנסיבות ולפי ההקשר. בספרות העברית, כפי שטענה נורית גוברין (בעניין אחר),26 יש דוגמאות לא מעטות של "ספרות המגויסת מטעם עצמה", אך אין בה דוגמאות של ממש ל"ספרות מטעם". בהצמדת התווית של משורר "משורר החצר" על דש בגדו של אלתרמן יש מטעמה של הוצאת דיבה, בהיותה טלאי קלון על משורר ששמר על עצמאותו מכל משמר ולא הניח לרבב שידבק בכנף מעילו.
שגורה לא פחות ושגויה לא פחות היא התדמית של הבוהמיין חסר המחויבות המלטש עד דק את שיריו האירופאיים ממרומי מגדל השן של האמנות הצרופה. זו נדרשה לאותם חוקרים אוניברסליסטיים וקוסמופוליטיים, שהולידו האוניברסיטה העברית ואוניברסיטת תל-אביב בסוף שנות החמישים ובראשית שנות השישים בפרוח אצלנו, באיחור מה, אפנת ה"ביקורת החדשה". פיתחוה באופן מיוחד תלמידיו המרובים של בנימין הרשב, שגרסו כמוהו כי חיץ גבוה מפריד בין הליריקה הקאנונית של אלתרמן לבין "שירי העת והעיתון" שלו.27 אותה שעה - שעת המעבר מאווירת "נכונים תמיד אנחנו" של ימי המאבק לעצמאות ושל מלחמת קדש לאווירת האינדיווידואליזם של דור המדינה (שהאגף העירוני שלו כונה כזכור בשם "דור האספרסו"), נתקבל הפירוש האסתטיציסטי של שירי אלתרמן בעין יפה (וראה מאמריהם מאותם ימים של נתן זך, מתי מגד, יוסף האפרתי, הרי גולומב ורבים אחרים). הרשב אמנם לא הִרבה להעלות את דבריו על הכתב, ורובם אינם אלא תורה שבעל-פה שצברה השפעה מרובה וקנתה לעצמה חסידים מרובים. עם זאת, ניתן למצוא ראיה שבכתובים לדעה זו שלו על שירת אלתרמן, בפרק שכתב באנתולוגיה הפרשנית Modern Hebrew Poem Itself The (1965).28 כאן נקבע במפורש כי לעומת שירי "הטור השביעי", שהגיבו על בעיות השעה האותנטיות, הייתה הליריקה האלתרמנית הרמטית ואסתטיציסטית (אצל הרשב כתוב "literary" כלומר "מְסוּפרתת") ללא כל נגיעה באירועים אקטואליים או באירועי חיים קונקרטיים.
את התמורה שהתחוללה אצלנו באותן שנים שבהן חבשו בני דור המדינה את ספסלי האוניברסיטה ניתן לתפוס גם בהקשר הגלובלי: במעבר משנות החמישים לשנות השישים, בשיאם של המתח הבין-גושי והמלחמה הקרה, התעמקו החוגים לספרות בכל האוניברסיטאות, שהיו אז במלוא כוחן והשפעתן, בעיקר בטקסט ובדקויותיו: בגוש הסובייטי פרח כידוע הפורמליזם מתוך איסור גמור לעסוק בצד האידאי או האידיאולוגי של היצירה הספרותית, ובמערב שלטה אז עדיין אופנת ה-New Criticism, הדומה לשיטת ה-explication de textes של הצרפתים, אופנה ביקורתית שנולדה מתוך חיפוש אחר שיטות הוראה ולימוד שיתאימו להמוני החיילים המשוחררים, חסרי המכנה המשותף התרבותי, שנהרו אחרי מלחמות העולם אל האוניברסיטאות ואל המכללות.
ובביקורת שבמקומותינו, שאליה הגיעו כאמור אופנות אלה באיחור מה, סיפקו שירי כוכבים בחוץ מאגר בלתי נדלה של עושר טקסטואלי שניתן להפוך בו ולהפוך בו ולמצוא בו תמיד רבדים נוספים ומורכבות נוספת. חזותם האוניברסלית והארכיטיפלית העניקה לשירים אלה הכשר גם אצל אותם חוקרים ומבקרים שביקשו לעסוק בדקויות הטקסט מבלי שייאלצו לשים לב לצדו התמאטי-רעיוני של אותו טקסט עצמו. כאמור, שירה לאומית הייתה אז בגדר עניין הראוי לכל גינוי, ו"טיהורן" של חטיבות מסוימות בשירת אלתרמן מאשמת האקטואליזם הלאומי נחוצה הייתה להרשב (שהושפע מהלכי הרוח שממזרח וממערב) ולתלמידיו (שהושפעו ממנו) כדי שיוכלו לעסוק בשירים אלה כבאובייקט ראוי לקריאה שהויה. ואף זאת, הניתוק מן ההקשר הפוליטי היה אותה עת צו השעה במין גרירה מאוחרת של נורמה בתר-סימבוליסטית הגורסת כי היצירה הספרותית היא אוטונומית וכי אין להכתימה בסיגי המציאות החומרית והפוליטית, ואף לא לחפש בה הד לחומרים חוץ-ספרותיים (ס' יזהר, למשל, מחזיק בה עד עצם היום הזה, וסופרי דור המדינה החלו לסגת ממנה משנפתחה לפניהם הדרך לכתוב שירה פוליטית, המפנה עורף לערכים הלאומיים והמזדהה עם ה"אחר").
לא מקרה הוא שבפרוח אופנת הקריאה השהויה בטקסט, נזנחו לקרן זווית כל שירי עיר היונה, שבמיטבם מגלים לדעתי בשלות ומורכבות רבות אף יותר משל רוב שירי כוכבים בחוץ, אך הם נגועים כאמור ב"מום" האקטואליזם הלאומי שפסל אותם מלכתחילה מלשמש אובייקט ראוי לניתוח. באופן טבעי ומובן מאליו הופנו כל הזרקורים כלפי שירי כוכבים בחוץ, הנקיים כביכול מ"מום" זה. ובמאמר מוסגר: היחס הבלתי מאוזן הזה כלפי כוכבים בחוץ ועיר היונה הולך ונמשך משום מה עד עצם היום הזה, גם בעיצומה של תקופה שהמירה את הטקסט בקונטקסט, ושבה גם בני דור המדינה, ובכללם נתן זך ודליה רביקוביץ - חסידי האינדיווידואליזם הסארטרי - כבר פנו זה מכבר לכתיבת שירה פוליטית ושכחו את התקופה שבה הטיפו לנתק בין השירה לפוליטיקה. מותר כמדומה להניח שאילו הייתה האידיאולוגיה המובלעת בשירי עיר היונה מגנה את המעשה הציוני או מתכחשת אליו, הם היו מהווים היום בסיס לעשרות עיונים ומחקרים (וראה לאיזה מעלה מרוממים כיום מנחם פרי, חנן חבר, מיקי גלוזמן, יצחק לאור, יוחאי אופנהיימר ואחרים את שירי אבות ישורון, שבני דורם של שלונסקי ואלתרמן זלזלו בהם ופטרו את רובם כשיריו של משורר תמהוני ואקסצנטרי).
ייאמר כאן בגלוי כי הסילוף הרואה באלתרמן של כוכבים בחוץ אסתטיציסט חסר מחויבות לאקטואליה, להבדיל מזה שרואה בו "משורר חצר", גרורו של בן-גוריון, לא בא בדרך-כלל מתוך כוונת זדון, המבקשת לגמד את שירת אלתרמן ולהדיחה ממעמדה. הוא נובע בדרך-כלל מאינטרפרטציה לקויה (misreading), מאי הבנה שבשוגג. אי-הבנה זו אפשרה לפרשניו של המשורר - שבחרו לשים כעין פילטר על זגוגיות משקפיהם לבל יקלטו באקראי מראות וגוונים בלתי רצויים - לנכס את שירתו למטרתם. להגנתם ייאמר עוד, כי התווית המסולפת שתָּלו באלתרמן מעוגנת גם היא כקודמתה באמת חלקית, שקשה להתכחש אליה או לבטלה כלאחר יד: לשירי כוכבים בחוץ אכן יש פסאדה אָ-מימטית במובהק, שלפיה אין השיר מתאר אלא תמונה מופלאה ומסתורית שלא מכאן ולא מעכשיו. רק בקריאה חוזרת ושהויה מתגלה שלתמונה יש הנמקה ריאליסטית ברורה ומובחנת, שבּה מתיישבים כל הפרדוקסים ומתבהרות הסתומות והנפלאות (הגם שלעולם לא באופן מלא או חד-ערכי). קריאה שהויה אף תגלה שהמראה החושני והקליל, הצבעוני והפרוע, של רבים משירים אלה אינו אלא המעטה השטחי והנוצץ שלהם, וכי מתבקשת במקביל גם קריאה רצינית, שיש בכוחה לחשוף אמִתות הגותיות כבדות משקל על משמעות החיים בהימוט סדרי עולם.
לדעתי, לא קשה להוכיח שגם בתקופת כוכבים בחוץ עסק אלתרמן בראש ובראשונה בשאלת קיומו של העולם באותן שנים שבהן התנודדה האנושות על עברי פי פחת ובשאלות מוסריות הקשורות להנהגה המדינית וליחסים שבין אדם לחברו בתקופה קשה זו. גם שירי טבע ואהבה תמימים למראה מתגלים בעיון חוזר כשירים העוסקים בענייני אקטואליה, שאותם תופסת שירת אלתרמן תמיד בהקשרם ההיסטוריוסופי הרחב ביותר. בסוף שנות השלושים, בשנים שבהן חיבר את כוכבים בחוץ העסיקה אותו יותר מכול האימה הטבטונית הקרבה ובאה וגילויי הפאשיזם בגרמניה ובאיטליה, המאיימים על האנושות להאבידה. את אותות הזמן הוא המחיש בשירים כגון "הרוח עם כל אחיותיה", "אל הפילים", "הדלֵקה", "הנאום", "כיפה אדומה", "הסער עבר כאן לפנות בוקר" ועוד ועוד.29 כל השירים הללו מנותקים מענייני השעה הבוערים רק לכאורה, וחזותם הארכיטיפלית והעל-זמנית נובעת מן ההנחה שבבסיסם, שלפיה הכוחות הסטיכיים והפרועים מרימים שוב את ראשם, והם עתידים להתפרץ כבימי קדם, ולהביא על העולם זוועות והרס - להלבישו במסכת הצבעים האטוויסטית של השבט הקמאי. אגב, כיום דעה זו שלפיה יש בשירי כוכבים בחוץ הדים של אירועי הזמן מקובלת בחקר אלתרמן, והיא מוצאת את ביטויה בכמה מעבודות המחקר הנכתבות באוניברסיטות, ואפילו במאמריהם החדשים של אותם מבקרים וחוקרים שייצגו בעבר את הגישה ההפוכה, האוטונומית, זו המחפשת בשיריו המוקדמים של אלתרמן אך ורק את הסממנים העל-זמניים. למתבונן בשירים כדוגמת "הנאום" או "הדלֵקה" התבוננות שהויה קשה להבין כיצד נתפסו שירים אלה במנותק מאירועי הזמן ובמנותק משיריו ה"קלים" של אלתרמן שהגיבו על אותם אירועים עצמם (שירי רגעים). להערכתי, אין מדובר כאן בשיר או שניים, ש"נסתננו" אל הקובץ, כי אם בקובץ כולו, הדורש התבוננות מחודשת.
אלה שהתכחשו לממד האקטואלי וההגותי של שירים אלה טעו לדעתי טעות עקרונית בכך שנתפסו לפסאדה של השיר ושכחו שבשירה לא תמיד מתגלה תואם מלא בין הקליפה לבין התוך. הקליפה יכולה להיראות אסתטיציסטית, והתוך יכול לדון באירועי הזמן ובאתוס שלהם. מותר כמובן לחוקר לבודד יסוד כלשהו מתוך מכלול היצירה ולמקד אליו את מבטו כדי להגיע לתוצאות מחקריות ראויות לשמָן, כפי שעושה למשל ראובן צור בבואו לבחון את המטאפורה האלתרמנית בכלים של פואטיקה קוגניטיבית; 30 אך אל להם לחוקרי אלתרמן לטעון, כפי שטענו אחדים מהם בלהט רב, כי היסוד שאותו בודדו ואשר בו בחרו להתמקד הוא-הוא העיקרון המכונן והעיקר המחייב שאין בלתו. גם אל להם להכליל הכללות אימפרסיוניסטיות גורפות כגון אלה שבמאמרו של נתן זך "הרהורים על שירת אלתרמן", כי "לא מרובים הם אצלו [אצל אלתרמן - ז"ש] השירים שאתה יכול להצביע בהם על מתיחוּת פנימית אמִתית. בדרך כלל פתור השיר האלתרמני מראש".31 השקפה זו על שירי אלתרמן - כאילו אין הוא אלא אסתטיקון הכותב שירים בלתי-מחייבים על יפי הטבע ועל מנעמי האהבה וייסוריה ממרומי מגדל השן של האמנות הצרופה - עברה במרוצת השנים גם להצגתו כמשורר לא פוליטי, שברח כביכול מהצגת עמדות קשות ומהסתכנות באמירה מחייבת בעניינים השנויים במחלוקת.
[ה]
עד כאן על התדמית הכוזבת של "משורר החצר" ועל זו של המשורר הבלתי מעורב, הניצב במרומי מגדל השן של האמנות הצרופה (תדמית "אסתטיציסטית" זו מסוף שנות החמישים נקבעה בעיקר כדי להתנער מאלתרמן ה"לאומי"). עתה אעבור אל התדמיות הכוזבות של השנים האחרונות, המציגות קשת חדשה של סילופים, בהתאם לרוח הזמן. ייאמר כאן בגלוי כי הכזבים והסילופים הנשמעים אצלנו לאחרונה הם בוטים ואגרסיביים לאין ערוך מאלה שנשמעו לפני שנות דור, אולי מפני שהמשורר כבר אינו בינינו ואינו יכול להתגונן בתביעת דיבה, ואולי משום שאנו חיים בתקופה שבה אין "קווים אדומים" ושבּה איש הישר בעיניו יעשה.
כך, למשל, הולך ומתפתח לאחרונה דימויו של אלתרמן כמיסטיקון הנתלה באילן הספירות - דימוי שנקבע כדי "להחזירו בתשובה" וליצור אלתרמן "כשר למהדרין". רוח כזו מנשבת לאחרונה מכיוון אוניברסיטת בר-אילן, והיא קונה לה, למרבה הצער, מהלכים וחסידים. אט אט עולה דמותו של אלתרמן מאוב, והיא עוטה דיוקן חדש שלא היכרנו עד כה: אלתרמן איש הסוד והמסתורין ודורש הגימטריות, "צדיק נסתר" שנסתרותו מתבטאת בהסתרת השורשים החסידיים שלו החוזרים ומתגלים ליודעי ח"ן ולבני העלייה חרף רצונו של המשורר להצניעם מעין. שוב ראוי להזכיר אותו "טור" אלתרמני - "תחרות לניסיון" - בדבר מתחרה בשם "חופש הסילוף" שאם אין רוצים לראותו צובר תאוצה, יש לחסום בפניו את הדרך למסלול המירוץ והתחרות.
לפיכך אומר במפורש ובמודגש: ספרה של שושנה צימרמן לפניך תאומים (המתאר את שירת אלתרמן כמעשה מרכבה של סמלים קבליים הוא בעיניי סימפטום לתהליך מסוכן שיש לנסות לשרשו ולסכלו בעודו באבּו, למרות שבדרך כלל דעתי היא שאין לחסום שום אדם המבקש להתבטא בדישו. ספר זה קובע בביטחון שאין לו על מה שיסמוך כי "העיקרון המכונן [ראוי לשים לב לה"א היידוע - ז"ש] ביצירת אלתרמן הוא הזיקה המורכבת אל האלוהות, אפיוניה וציווייה" וה"יחס בין האני השירי לאלוהות, הזכרית והנקבית גם יחד").32 גם אם לפנינו ספר חסר כל ערך מחקרי, מן הראוי להוקיע במפורש את סילופיו העקרוניים, כי המגמה הבאה בו לידי ביטוי, זו המעמידה כל סמל אלתרמני רב-אנפין, עברי ואוניברסלי כאחד, על חודו הקבלי, מנוגדת תכלית ניגוד לרוחו של אלתרמן ומסלפת אותה לחלוטין,33 אך יש לה למרבה הצער אוזניים קשובות ופה פעור אצל אותו ציבור שבוי (captive audience), המעוניין בפרי האמצאה יותר מאשר בהבנת המציאוּת. הציבור הזה יבלע את התמונה המסולפת המוצגת בספר שלפנינו כבכורה בטרם קיץ, מבלי שיידע שמציאוּת חייו של אלתרמן הייתה שונה "במקצת".
יש אפוא לומר את הידוע אולי לכול בר בי רב: אלתרמן שהיה איש מודרנה מובהק ושלמד מדעים מדוייקים, הגיע אמנם מתוך הבנתו את היקום למסקנה ההגיונית והמתבקשת מאליה שיש בעולמנו גם חידות ללא פתרון, מסקנה הנוטעת גם ברציונליסט המובהק ביותר תחושה רליגיוזית של אפסות האדם מול איתני הטבע.34 כבעל השכלה אקדמית באגרונומיה, הוא נפעם אפוא מחידות היקום, וכציוני נלהב הוא אף נפעם מתחיית העם, הארץ והתרבות העברית. הוא נתן להתפעמות זו ביטוי בבמילים ובצירופים הטעונים בקונוטציות מטפיזיות (כפי שעשו גם משוררים אחרים מן המודרנה התל-אביבית, שאליה השתייך). אך מה לתגובותיו המאוזנת והרציונליות ולתורת הסוד והמסתורין שמפניה נרתע אלתרמן ושבה זלזל? יתר על כן, גם אם שלונסקי ואלתרמן (וכמותם גם אחרים בקרב מהפכני דורם), באו ממשפחות ששורשים להן בחסידות חב"ד, וגם אם שירתם עשויה הייתה להשתמש פה ושם במושגים בעלי קונוטציות דתיות, כגון "גאולה" או "משיח", כבמטאפורה לענייני השעה הבוערים, המבין את המטאפורות הללו כפשוטן טועה ומטעה,35 וזאת מבלי לגרוע כמלוא הנימה מן ההתפעמות העמוקה שעוררו באלתרמן שנות מאבקן של שארית הפלטה ושל המדינה שבדרך על עצם קיומן. זוהי רליגיוזיוּת של איש מדע המודה בקוצר ידו של האדם להגיע לפתרון חידת החיים, ולא מיסטיקה אי-רציונלית של אדם המחפש פתרונות חד-ערכיים לחידות היקום ולחידות הקיום. הסילוף ההופך את אלתרמן - איש מודרנה חילוני, בוהמיין ואיש המאבק לעצמאות ישראל, בעל טמפרמנט של פובליציסט, היסטוריוסוף ואיש מדע - לאחד מ"שלומי אמוני ישראל", או למיסטיקון שנתלה באילן הספירות, סופו שיכה שורש ויתאזרח באקלים התרבותי שלנו מסיבות חוץ-ספרותיות, ובעוד שנים אחדות קשה יהיה להתחרות בו וב"אמתותיו" הנחרצות והבוטות. יפה, אם כן, שעה אחת קודם.
אתן רק דוגמה אחת המלמדת לאילו הימורים ולאילו מהמורות מוכן ספרה של צימרמן למשוך את קוראיו. בבואה לפרש צירוף פרדוקסלי, טראגי ואירוני כאחד, כדוגמת "אֵי-שָׁמָּה בַּפַּרְסָה הַחֲמִשִּׁים וּשְׁתַּיִם" (שהוא, דרך אגב, אוקסימורון אלתרמני טיפוסי, המצמיד זה לזה את הפכי הסתמי והמדויק), המחברת מעניקה לו פירוש בלתי סביר שלפיו "מסמנת 'הפרסה החמישים ושתיים' את המטרה לעלייה המיסטית כנמצאת מעבר ל'שער החמישים' ולפרסה הנ"א, דהיינו, מעבר לראשי-התיבות המסמנים את האני הארצי של המשורר".36 והרי הספרה 52 היא קודם כל מניין השבועות בשנה, ועל כן סופרים רבים - ולא אלתרמן בלבד - השתמשו בה כבציון סמלי לשקיעה שבטרם התחדשות (כברומאנים פנין של נאבוקוב, מולכו של א"ב יהושע, בביתו במדבר של מאיר שלו ועוד, שבכולם הגיבור הראשי הוא בן 52).37 ההתעלמות מן הממד האוניברסלי של הסמל ולהיטותה של המחברת להשליך את כל יהבה על פירוש חד-ערכי, "מדויק" כביכול, חוטאת להבנת המורכבות הפרדוקסלית האופיינית לשירת אלתרמן (קרי, יכולתה של שירה זו להכיל בכפיפה אחת את הפכי האמונה והכפירה, הרצינות והשעשוע, הלאומיות והאוניברסליות וכן הלאה). הסמלים החסידיים ביצירת אלתרמן - ואין הם אותם סמלים שהמחברת מזהה בטעות כסמלים חסידיים-קבליים - ראויים אמנם להיחקר, אך בתורת סממן אחד מני רבים, המשתבץ בסימבוליקה רחבה וססגונית, גדושה בסתירות ובניגודים, סממן שאלתרמן השתמש בו בתערובת של תחושה רליגיוזית של ספקנות אירונית. ניתן להראות כי הוא ניבא את תהליך החזרה אל הדת העובר כיום על החברה בישראל,38 אך אפשר לקבוע בוודאות, כי הוא לא היה מברך את ברכת הנהנין על הדילטנטיות השרלטנית שבה נערך החיפוש אחר שורשים רוחניים בידי מי שהופכים את מבוכת הנבוכים קרדום לחפור בו. הוא היה נחרד ומגיב בחימה שפוכה ובאירוניה מושחזת אילו ידע ששירתו תיגרר לתוך קלחת זו כדי להיות חומר ראיות לעוסקים בקבלה מעשית.39
ולאחרונה - ובכך אסיים - יש בביקורת אלתרמן גם קו פוסט-ציוני אופנתי, שאותו נוקטים מבקרים והיסטוריונים "חדשים" כדוגמת חנן חבר, יצחק לאור עדית זרטל, יוחאי אופנהיימר ואחרים. הללו מפרשים לא אחת את שירי אלתרמן כטקסטים חתרניים, תוך שהם מבקשים לחשוף את התת-טקסט הבתר-ציוני הסמוי שלהם. האופטימיסטים יאמרו שזוהי טיבה של קלסיקה אמיתית: שניתן להפוך ולהפוך בה ולהבינה במעגלי השתמעות הולכים וגדלים; שבכל דור ימצא בה הקורא מענה לרגישויותיו החדשות. בראשית דרכה, הסתפקה ביקורת אלתרמן באבחנות אינטואיטיביות ואימפרסיוניסטיות הן על המכלול והן על יצירות ספציפיות (ממרחק השנים ניתן לראות שהועלו בה אבחנות לא מעטות ששימשו לימים בסיס למחקריהם של בעלי ה"כלים" וה"שיטות"). בשנות השישים, עם התבססות הביקורת האקדמית, נבחנה יצירת אלתרמן בכלים סטרוקטורליים פנים ספרותים, שאפיינו את ימי "הביקורת החדשה", ושוב מצאו בה המבקרים כר נרחב של אפשרויות להדגמת אותם עניינים תיאורטיים שעמדו במרכז עניינם (כגון ענייני פרוזודיה, מטפוריקה, רטוריקה ותורת הז'אנרים). משנתחולל מהפך נוסף, ואת מקום העיון הטקסטואלי הפנים ספרותי ירש העיון הקונטקסטואלי החוץ ספרותי, גם אז נמצאה היצירה האלתרמנית ראויה להחלת עקרונות הביקורת המחבבת את השיח הפמיניסטי, את השיח הבתר-קולוניאליסטי ואת שיח המיעוטים המדוכאים, ללמדך שיצירה זו לא נס ליחה גם בעידן הבתר מודרני, המבכר את העיסוק הפוליטי במטרה לחולל תמורות מיידיות בהשקפת העולם הפטרונית הישנה על פני העיסוק הא-פוליטי ההרמנויטי בטקסט ובדקויותיו.
ואולם, האם באמת מבינים המבקרים וההיסטוריונים ה"חדשים" את העולם האלתרמני ואת צפניו? האין הם מבלבלים בטקסט האלתרמני בין אמירה כנה לאמירה אירונית, בין פתוס לבתוס, בין תופעה אקראית ושולית לתופעה גורפת? בהקשר זה ראוי להדגיש: אלתרמן הגן אמנם על ערביי הארץ בכל הזדמנות שבה איתר חוסר צדק והתנהגות בלתי מוסרית ובלתי הוגנת מצד המשטר הצבאי ומצד השלטונות,40 אך אין זה סותר את היותו משורר ציוני במלוא מובן המילה, שכתב בתקופה שבה טרם הפכה אהבת העם והמולדת שם נרדף להשקפת עולם ימנית. הגיע הדבר לידי כך שבתכנית טלוויזיה שערכה ד"ר שוש אביגל,41 הציג המנחה (המוּכּר בדרך-כלל כאיש תקשורת מבריק) את "טורו" האירוני של אלתרמן "ארץ ערבית" (בדבר "הָעִיר הַשּׁוֹקֶטֶת אֶל קוּדְס / שֶׁחָנָה בָּהּ הַמֶּלֶךְ דָאוּד […] עַל הָרֶיהָ שֶׁל אֶרֶץ עַרְבִית / אֲשֶׁר מוּסָה רָאָה מֵרָחוֹק") כשיר המגן על זכותו של המיעוט הערב בארץ. אם האירוניה הגלויה של שיר זה לא הובנה כראוי, מה לנו כי נלין על טענות שגויות כדוגמת אלא שליוו ועדיין מלווים את שיריו ה"קנוניים" המורכבים של אלתרמן, "מריבת קיץ" ו"שירים על ארץ הנגב", שירים שבהם האירוניה עקיפה, מעודנת ולעתים כמעט בלתי מוחשת.
*
הנה, שורות כגון "כי נכרי בו צלמך […] ליפייך שנמצא כנגב במחתרת / מתנכר המזרח […] לא בקיץ הזה הוטבעו נעוריך" (מתוך שירו האנטי-כנעני של אלתרמן "מריבת קיץ") הביאו חוקר כדוגמת חנן חבר למסקנה שאלתרמן השמיע בהן טענת ערעור על זכותנו להתערות במרחב השמי,42 בעוד ששורות אלה מבטאות את מלחמת התרבות רבת השנים שתתחולל במדינה עד לקביעתו העתידית של הדיוקן הלאומי שצריך להסתגל למזרח. הנה, שורות כגון "ובעין חייל סוחר / יראך מעוז ובצע" ("שירים על ארץ הנגב") הביאו חוקר כדוגמת יוחאי אופנהיימר למסקנה שאלתרמן השמיע בהן את השגותיו על טיבו הכמו-קולוניאליסטי של כיבוש השממה,43 בעוד שאלתרמן מדבר בהן באירוניה דקה על שני סוגי כיבוש, ומנבא שהשממה ה"כבושה" וה"מובסת" תכשף את כובשיה, ותכבוש את לבם: "שוביה" ו"בוזזיה" של הארץ ילכו בסופו של דבר שבי אחר מרחביה הקסומים.
לפני שלוש-ארבע שנים נזדמן לידי הספר זהבם של היהודים44 מאת ההיסטוריונית "החדשה" עדית זרטל, ובו טענה מעניינת, גם אם מופרכת מעיקרה: שירו של אלתרמן "דף של מיכאל" (שבפתח עיר היונה), המתאר את המפגש בין בני היישוב לבין שארית הפלטה הנישאת על גבם, מתאר לדבריה "מלחמה לחיים ולמוות בין הנושא לנישא", שאין בה "אהבה לקרבן […] מתוך חמלת אמת, אלא מלחמה 'סמויה וקנאית' בין השניים, בין הגרעין (ארץ-ישראל) לבין אבן הריחיים (הגולה שלאחר השואה").45 לטענתה, אלתרמן מזדהה בשירו "דף של מיכאל" עם עמדתם של בני היישוב שראו במעפילים (שלהם היא מקפידה לקרוא "מהגרים בלתי לגאליים" לבל תזדקק למונחיה של ההיסטוריוגראפיה הציונית ה"מיושנת") נטל מעיק ושחשב כי התהום הפעורה בין בני הארץ לבין אנשי הגולה "אינה ניתנת לגישור אלא באמצעות השלטת ההגמוניה הציונית. על הגולה להשתנות עד היסוד ובאופן חד צדדי במפגש זה ; עליה למלא תפקיד בתסריט הציוני ושוב לא להיות מה שהיא".46
בשירו של אלתרמן כלולות שורות כגון: "צור מחצבת / היא לנו הגולה הזאת לדורותיה, אך הנה קרבו פניה ונראם / כראות גורי כלבים את פני הערבה, כראות החתולים ללב ארי נוהם […] לא עת לבוא חשבון מי העני או העשיר / אך התמורה נפלה ותהי לפלא. […] אבל מלחמת שניים / סמויה וקנאית בו תשתחל כחוט ומבחוץ תבוא בו ומחדרים, / לחרוץ אם יטחנו ריחיו את הגרעין / או הגרעין יטחן את אבן הריחיים. / […] אפל הזמן ולא אנשי סודו אנחנו. / נעלמים חוקיו, חזקו פניו מצור. / ואנו אל מולו מאחרי הצאן / ומספסל הלימודים לוקחנו".
מה לשורות מורכבות כאלה, שהחמלה והתמיהה ניבטות מהן, ולאמירה כה שטוחה ומרדדת כמו זו שבאה לידי ביטוי בספר זהבם של היהודים? גם אם לא ייפה אלתרמן את המציאות, וגם אם הציגה על כיעורה ועל קרעיה, אין בשיר - אף לא בסמוי - זכר לטענה כאילו על הגולה להשתנות באופן חד צדדי במפגש עם בני היישוב ולמלא תפקיד מוכתב מראש בתסריט הציוני. ההפך הוא הנכון: מדובר בשיר על "חוקיו הנעלמים" של העתיד; על כך שאי אפשר לכוון בתכתיבים כלשהם את מאזן הכוחות שבין הגרעין הארץ-ישראלי לבין מטענן של כלל העדות והגלויות, שהוטל על כתפיו הרפות, ואף אין לנסות לעשות כן, כי הדברים ייעשו מעצמם בתהליך שייארך דורות.
בסגנונו הפרדוקסלי תיאר כאן אלתרמן את התבוננותם של בני הארץ, אותם לוחמים "זקופי קומה", שלמעשה אינם אלא נערים שלוקחו מספסל הלימודים, בגולה הדוויה המקרבת את פניה אליהם, כהתבוננות של גורים רפים בהוויה אדירה וכואבת ("כראות החתולים ללב ארי נוהם". ודוק, הגולה מדומה כאן לאריה פצוע, הנוהם נהמת כאב, ולא לאריה שואג המשחר לטרף, אות להיותה בשעה זו תופעה מפוארת ואדירת ממדים ("ארי נוהם" הוא גם שמו של ספר רבני חשוב שחולל מלחמת תרבות בשעתו), אך מוכה וחבולה עד דכא. באמצעות דימוי זה, בני היישוב מוצגים במרומז כתופעה צעירה, רכה, חסרת ייחוס, שמוצאה ממשפחה עתיקה, רמת יחס וידועת סבל. אמנם גם החתולים מוצאם מסדרת הטורפים, אך מה סיכוייהם להתקרב פיסית ומנטלית אל המתחולל בלבו של אריה נוהם?!
אכן, יש כאן פחד עמום ותהייה גדולה מפני תוצאות המפגש בין שתי הוויות: מצד אחד, הגולה - הוויה גדולה, פצועה וכואבת, שנקרעה משורשי חייה, המביאה עמה מטען כבד וגדול, שחיוב ושלילה משמשים בו בערבוביה; מן הצד האחר, היישוב - הוויה רכה, דרדקית ודלת מטען, שאך זה החלה להכות שורש באדמת הארץ מתוך מרד בגורל היהודי שכפה על בניו חיי תלישות ונדודים. ודווקא על החתולים הרפים מוטלת המשימה להבין ללב בארי הנוהם מעצמת כאביו, אף לשאת עמו בעול הסתגלותו למציאות החדשה שנכפתה עליו בצוק העתים.
יש כאן אפוא תיאור מורכב ורב אנפין, ובו תערובת של גאווה וענווה, של תעוזה ושל חשש - חשש מפני תוצאות המפגש רב הניגודים הזה, שבו ה"זר" וה"מוזר" הוא בן עמך, ושבו היסוד הקולט - החזק והבריא - הוא מועט וחלש במובנים רבים מן היסוד הנקלט, הרצוץ והדווי. השיר אכן מבטא את הפחד מן האספקטים השליליים של ההוויה הגלותית (החשדנות וחוסר האימון, ההתחכמות והפלפול, הפחדנות והסתגרנות וכו'), הנגלות לעיני מי שביקשו להתנער ממנה, אך לא מבני הגולה, מאנשים בשר ודם, המבקשים למלט את נפשם בנשימה חרדה ובגוף נאנק, דך וניגף.
זרטל מקפידה כאמור, מתוך אובייקטיביות מרובה, לדבר בספרה על ההגירה הבלתי-ליגאלית כדי שלא להזדקק למונח האתנוצנטרי "העפלה", וכבלי משים נוקטת את זווית הראייה הבריטית. האין בכך משום נקיטת עמדה וחטא כלפי האובייקטיביות ה"מדעית"? מגדיל לעשות ממנה יצחק לאור בספרו אנו כותבים אותך מולדת,47 החוזר ומדביק לאלתרמן את תווית "משורר החצר", ואף משמיע כלפיו את ההאשמה התמוהה: "את שירי מכות מצרים לא כתב אחד מן החפים מחטא […] את השיר הזה כתב בעל "אמרה חרב הנצורים, ה'שמע ישראל' של משה דיין, אביהן של כמה מן המלחמות הפחות צודקות".48 משמע, אלתרמן אשם גם בדרך שבה עתיד היה משה דיין להבין את שיריו ולפרשם. קשה שלא להתרשם כי התוויות המסולפות שמדביקים לאחרונה על אלתרמן מימין ומשמאל אינן אלא מניפולציות מצד מי שערים לטיבן המניפולטיבי, אך מבקשים בכל מחיר לגנות את אלתרמן ולהאשימו במיני האשמות סרק, או - להפך - לנכס את המשורר לעצמם מתוך רצון לראות בו אחד מאנשי שלומם. אם דבריי הצליחו ולו במקצת לערער על גישות אלה ולהעמיד דברים על דיוקם, דייני.
הערות:
כגון בפרק "ההיה אלתרמן הצעיר משורר פוליטי?", בספרו של ד' מירון נוגע בדבר, תל-אביב 1991, עמ' 110-87.
למרבה הצער, הוא משמש גם בסיס למיני ספקולציות מצד המשימים עצמם לביוגרפים של אלתרמן, וזאת מבלי שיוסיפו עובדות ונתונים כלשהם על המצוי בספר פרקי ביוגרפיה מאת מ' דורמן ובארכיון שאותו אסף החוקר בעמל אין קץ. כך, למשל, בפרקים מתוך הביוגרפיה החלקית שחיבר ד' מירון, אשר התפרסמו בכתב-העת צפון, כרך ד (1996), עמ' 294-248 ובכרך ה (1998), עמ' 66-39. כאן טען, למשל, מירון כי דורמן לא ידע על הקשרים בין משפחות אלתרמן וצייטלין, אך פרט ביוגרפי זה, שבו נאחז המבקר כבתגלית אישית, נזכר כבדרך אגב בספרי על אלתרמן, עוד חוזר הניגון (1989), עמ' 286, הערה 34.
על תגובותיו הסינתטיות (מלשון סינתזה) של אלתרמן לנוכח התמורות שחלו בחיי העם ובמצבן של הארץ והתרבות העברית, ראה בספרי על את ועל אתר (1999), עמ' 231-223, 247-235.
רשימה זו, שהיא התגובה הראשונה על קובץ הבכורה של אלתרמן, נדפסה במוסף לספרות של דבר (15.2.1938). היא חזרה ונדפסה בקובץ נתן אלתרמן - מבחר מאמרי ביקורת על שירתו, בעריכת א' באומגרטן, תל-אביב 1971, עמ' 28-27 .
שם, עמ' 9.
רשימתו נדפסה לראשונה במאזנים, ז (תרצ"ח), עמ' 143-132, וראה גם בקובץ שבעריכת א' באומגרטן (הערה 4 לעיל), עמ' 30-29.
רשימתו נדפסה לראשונה במוסף לספרות של דבר (28.4.1938), וראה גם בקובץ נתן אלתרמן - מבחר מאמרי ביקורת על שירתו (הערה 4 לעיל), עמ' 34-32.
ראה ש' צימרמן, לפניך תאומים: על העיקרון המכונן ביצירת נתן אלתרמן, מחברת שדמות, טבעון 1997.
נ' אלתרמן, החוט המשולש: מאמרים תשכ"ז-תש"ל, תל-אביב תשל"א, עמ' 368-367.
תיאורו של הניגוד המודרניסטי בשירה מאסכולת שלונסקי-אלתרמן בתורת ניגוד בינארי, וכן תיאורו של הניגוד הרומנטי של משוררי דור ביאליק בתורת ניגוד פולארי, נקבע לראשונה בספרי עוד חוזר הניגון, תל-אביב 1989, עמ' 70-65
המאמר התפרסם לראשונה בכתובים מיום 30.3.1932. הוא נאסף בספרו של אלתרמן במעגל, מאמרים ורשימות תרצ"ב-תשכ"ח, תל-אביב תשל"ה, עמ' 10-7.
הארץ, גיל' 3801 (26.1.1932), עמ' 3-2. רוב המאמר נדפס שוב בכתובים, שנה ו, גיל ט (30.1.1932), עמ' 4-2. לראשונה השמיע א' שלונסקי טיעון זה ברשימתו "100" (שנתיים לכתובים), הארץ, גיל 2773 (21.9.1928), עמ' 3: "שלובי זרוע לרוח היום יתהלכו בפרדס - שד"ל עם סטיפן צוויג, ר' נחמן מברסלב עם מקסים גורקי והכשבה לבית מורפורגו עם עליזה מרקור" (את רחל-רחלה הפך כאן שלונסקי לכבשה-כשבה). סינתזה דומה עולה גם משירו של שלונסקי "רמבם ובקונין" (מתוך הקובץ אבני בוהו [1935]), המתאר בגלוי את תכולתו של ארון הספרים של בית אבא ברוסיה של שנות המלחמה והמהפכה, ובסמוי - את תעודת הזיהוי התרבותית-פוליטית של המחבר גופא.
כשמו של הספר שהביא לדפוס מ' דורמן (בין המשורר למדינאי, תל-אביב תשל"א), המתעד את המסמכים המעידים על יחסי אלתרמן ובן-גוריון.
כגון דברי פרופ' י' טלמון, פרופ' י' ליבוביץ והסופרים ע' עוז וי' אורפז, שאתם מתפלמס אלתרמן בספרו החוט המשולש (ראה הערה 9 לעיל).
בהאשמה זו החל שלונסקי, שכינה את אלתרמן בכינוי השנון "בן גרוריון". לימים נשתגרה תדמית שגויה זו ורווחה במאמריהם של המשורר י' רטוש, השר מ' בן-טוב, המבקר ב' קורצוויל ועוד (וראה שמיר [1999], עמ' 52-37).
בהאשמה זו החלו עוד בשנות השלושים מבקרים כדוגמת ע' בן-גוריון וש' צמח, אך היא שלטה בכיפה - כפי שנראה - ב"ביקורת החדשה" של שנות השישים, שביקשה להטביע בו סטיגמה של חרזן (כפי שביקשו ב' קורצוויל ונ' זך), או לקשור לו הילה של משורר נאו-סימבוליסטי, שהליריקה שלו נקייה מסיגיה של האקטואליה ומתגדרת בעולם אוטונומי חסר זיקה למציאות החוץ-ספרותית (כפי שביקשו להציגו מבקרים רבים בשנות השישים, רובם תלמידיו של ב' הרשב).
ראה הערה 8, לעיל.
ח' חבר, בהרצאה בכנס הבין-אוניברסיטאי השלושה עשר לחקר הספרות העברית, אוניברסיטת בר-אילן, פברואר 1998.
הטור השביעי, כרך א, עמ' 166.
על התקפותיו של אלתרמן על משוררי הדור הצעיר, ראה בספרי על עת ועל אתר (1999), עמ' 247-244; 276-251.
שם, בפרק "'משורר חצר' או 'משורר לאומי'", עמ' 52-7.
דברי ב' קורצוויל נתפרסמו לראשונה בהארץ, י"ד בניסן תשי"ח (4.4.1958), עמ 7; שם, כ' בניסן תשי"ח (10.4.1958), עמ' 8.
ראה מאמרו של נ' זך "הרהורים על שירת נתן אלתרמן", עכשיו, 4-3 (תשי"ט), עמ' 122-109; וספרו זמן וריתמוס אצל ברגסון ובשירה המודרנית, תל-אביב 1966.
המאמר התפרסם גם בספרו של ד' מירון אם לא תהיה ירושלים, תל-אביב 1987, עמ' 86-11. גם בשנים האחרונות מהדהד טיעון זה בדבר היות אלתרמן "משורר חצר" מספרו של יצחק לאור, אנו כותבים אותך מולדת, תל-אביב 1995, עמ' 124, 206 ועוד.
ד' לאור (עורך), על שתי הדרכים (דפים מן הפנקס), תל-אביב תשמ"ט; א' קומם, "המשורר והמנהיג", בתוך: אלתרמן ויצירתו (בעריכת מ' דורמן וא' קומם), באר-שבע ותל-אביב 1989, עמ' 87-47.
במאמרה "בשבחה של ספרות מגויסת" שנתפרסם לראשונה במעריב מיום "בשבחה של ספרות מגויסת", שנתפרסם לראשונה במעריב מיום 25.5.1993; המאמר נדפס שוב בתוך: Ziva Shamir, Haya Hoffman & Olga Kirsch (eds), A Collection of Recent Writing in Israel, P.E.N., .Tel-Aviv 1995, pp. 112-116
כפי שקבע בהרצאותיו באוניברסיטת תל-אביב (דעה זו מהדהדת גם בניתוחו החטוף של ב' הרשב (הרושובסקי) את שירי אלתרמן (ראה הערה 28 להלן).
The Modern Hebrew Poem Itself, ed. by S. Burnshaw, T. Carmi and E. Speicehandler, Harvard U.P. Cambridge Mass. 1989, p. 107.
שמיר (1999), עמ' 92-59.
בספרו משמעות וריגוש בשירה, תל-אביב 1983, וכן בספרו שירה היפנוטית עברית: קווים לאפיונה, תל-אביב 1988.
כפי שהתבטא זך נגד אלתרמן בספרו זמן וריתמוס אצל ברגסון ובשירה המודרנית, תל-אביב 1966.
לפניך תאומים (ראה הערה 8 לעיל), עמ' 15, 17.
בצד ההתעלמות מן הממד האירופאי והאוניברסלי של היצירה האלתרמנית, ניכרת בחיבורה של צימרמן הנטייה המכאנית למתוח קו ישר בין כל מילה לבין הסמל הקבלי שמילה זו מייצגת (נר = שכינה, כבשה = שכינה, איילת = שכינה, וכו'). הקישורים הללו אין בהם כדי לשקף אפילו את מקצתה של המורכבות האלתרמנית: הם מכאניים, בלתי משכנעים ואינם מעידים על ידע ועל תובנה. מתודה כה מכאנית יכול לנקוט כל תלמיד שנה א' לאחר שדפדף שעה קלה בספר "משנת הזוהר" מאת י' תשבי.
ראה מאמרו של אלתרמן "בין ספרה לסיפור" (אחרית דבר למחזה משפט פיתגורס), כל כתבי, מחזות, עמ' 580-561.
באשר לתגובתו של אלתרמן לדברי ישעיהו ליבוביץ, ראה הערה 9 לעיל.
לפניך תאומים (ראה הערה 8 לעיל), עמ' 53-52.
מולכו, גיבורו של א"ב יהושע, הופך במהלך הרומן הנושא את שמו מבן 51 לבן 52. הרומן פותח במות אשתו, ובתחילתו של פרק חדש בחיי הגיבור המאפיר.
מעניין להיווכח כי אלתרמן כמו ניבא את התהליכים העוברים כיום על החברה בישראל, משהתבונן באותה עלייה שומרת מצוות שהגיעה בהמוניה מצפון אפריקה והבין כי חילונה המהיר, פרי האינדוקטרינציה של מדיניות כור ההיתוך, יעורר לימים ריאקציה, בדמות חזרה אל הדת. הוא, שלא אהב להתנבא מה דמות תהא לעם ולמדינה בעתיד, אמר בשורות שיש בהן מן המשאלה ומן החשש, בעת ובעונה אחת: "העם ירבה, יגיע / אל עת שלום שאין בה פחד, / ואז, לבל ישכח בן מי הוא, / יקום אחרון צריו בשער: מלילה יעמוד אביהו / להיאבק עמו עד שחר.// בזה המקום המיועד / יהיו נפתלים השניים / עד היותם לגוף אחד, / חציו עפר, חציו שמים" (חגיגת קיץ, עמ' 70-69). משמע, הגורל הלאומי עוד יזמן לעם מאבקים לא מעטים, ובשעה שלא יהיו אלה מאבקים עם אויבים שמחוץ, אזי עתידים להתפתח בו מאבקים שמבית על דמותו ועל דיוקנו, עד שתתקבע בו אותה מזיגה שחציה עפר וחציה שמים - חציה מעולם המעשה וחציה מעולם הרוחניות, חציה חילונית וחציה דתית. אלתרמן רותק בשנות המדינה להתבוננות באותה מטמורפוזה מופלאה שנתחוללה בחיי העם במעברו מחיים רוחניים ותלושים מקרקע לחיים ממלכתיים הקשורים לקרקע אך תלושים משורשים רוחניים. הוא ניבא כי המטוטלת עוד תוסיף לנוע עד לסינתזה הגמורה בין אדמה לשמים, שתעצב את דמותו לעתיד לבוא, לכשיתייצבו חייו ויהפכו למקשה אחת.
לפי מאמרה של סוניה רוזנברג "ספרייתו של אלתרמן", מחברות אלתרמן, כרך ג', תל-אביב 1981, עמ' 174-166, עולה כי כל ספריו הפרטיים של המשורר הם בתחומי ההיסטוריה והפוליטיקה, המדע, הפואטיקה והציונות. הייתכן שתחומים אשר לטענת המאמר היו כה קרובים ללבו של אלתרמן - תחומי המיסטיקה, הקבלה והחסידות - לא ימצאו כל ביטוי בספרייתו? מתעורר הרושם שתיאור מהימן של אלתרמן - האיש ויצירתו - צריך להגיע למסקנות הבאות: לאלתרמן, כמו לרוב חבריו המשוררים, בני העלייה השלישית והרביעית, היה ידע לא מבוטל במקורות ישראל (לפחות בהשוואה למקובל בימינו). ידע זה מחלחל כמובן לכל רובדי יצירתו, הן באופן מטאפורי והן כביטוי להשקפת עולם. עם זאת, מן הראוי להתריע על כך שהצגתו של המשורר לפני ציבור הקוראים (ובמיוחד לפני ציבור דתי, המעוניין לראות באלתרמן אחד מאנ"ש בגלל שייכותו לתנועה למען ארץ-ישראל השלמה), כמי שהשתייך לחוגי חב"ד, כבעל נטיות מיסטיות וכמי שכל יצירתו היא מעשה תשבץ של סמלים קבליים, יש בה כדי לסלף את תמונת חייו של המשורר עד לבלי הכר.
כגון בטוריו "צורכי ביטחון", דבר, כ"ט בתמוז תש"י (14.7.1950); "לעניין של מה בכך", שם, ו' באלול תשי"א (7.9.1951); "הצעירה שנישאה לערבי", שם, כ"ז באלול תשי"א (28.9.1951); "סערה על פני סדר היום", שם, י"א בתמוז תשי"ב (4.7.1952); "לחש סוד", שם, כ"ב בטבת תשי"ג (9.1.1953); "שני אמצעי ביטחון", שם, י"ט באב תשי"ג (31.7.1953); "ישן וגם חדש", שם, כ"ו באב תשי"ג (7.8.1953); "לשאלת הכבוד", שם, כ"ג באייר תשט"ז (4.5.1956); "תחום המשולש", שם, ג' בטבת תשי"ז (7.2.1956) ועוד.
בתכנית "קוראים קוראים פוליטיקה", שהופקה לרגל יום השנה השלישי לרצח רבין מטעם עיריית תל-אביב על-ידי ד"ר שוש אביגל, ראש האגף לאמנויות דאז, ששודרה ביום 3.11.1998 בערוץ השני של הטלוויזיה הישראלית.
ראה הערה 18 לעיל.
בספרו על שירה ופוליטיקה העומד לראות אור בהוצאת מוסד ביאליק.
ע' זרטל, זהבם של היהודים - ההגירה היהודית המחתרתית לארץ-ישראל (1948-1945), תל-אביב 1996.
שם, עמ' 497.
שם, שם.
י' לאור, אנו כותבים אותך מולדת, תל-אביב 1995.
שם, עמ' 202.