הסיפור הנועז על חומה אשת אביי
לרגל יום הולדתו של הסופר החל ב-8 באוגוסט
הסיפור הנועז על חוּמה אשת אביי
והשתקפותו בסיפור "פנים אחרות" של ש"י עגנון*
הסיפור המקראי אינו מתאר את סערת הנפש שהתחוללה בקרבו של דוד המלך שעה שראה את בת-שבע רוחצת על גג ביתה, בטרם גמר אומר לשלוח את בעלה לשדה הקרב ולקחת את האישה היפה שחמדה נפשו לארמונו. הפואטיקה המקראית היא פואטיקה של מוטיבים (motifs), המניעים את העלילה קדימה, ורק העולם האמפירי הנתפש בחושים נגלה לעיני הקורא, בעוד שעולם הנפש נשאר סמוי מעין ופתוח לפירושים שונים, אפילו סותרים. דיווחים על פעולות, כדוגמת "וילך" או "ויאמר", מניעים אפוא בסיפורת המקראית את חוטי העלילה, תוך הימנעות מדיווּח על מחשבות ועל מזימות הנרקמות בתוך הנפש פנימה.
הברית החדשה, לעומת זאת, העמידה דרכי סיפר שונות בתכלית, שבהן למתחולל בתוך הנפש נועד מקום נכבד אף יותר מאשר לעולם המעשים הגלוי לעין. אין כמדומה שדה סמנטי נפוץ יותר באוונגליונים הסינאוֹפּטיים מהשדה הסמנטי שעניינו חשיבה ומחשבה, ולא אחת נאמר בהם "וידע ישוע את מחשבתם", ולא אחת ישוע שואל את שומעיו "מדוע תהגו רעות בלבבכם",1 אות להיותו של "בן הנגר" נביא הבוחן כליות ולב, הפועל בעולם המייחס חשיבות עליונה למחשבות החולפות בלב איש ואיש.
מחברי הברית החדשה ראו אפוא בעלילת הנפש הסמויה עלילה חשובה לא פחות מן העלילה החיצונית והגלויה של עולם המעשים; ולפיכך אנו מוצאים בברית החדשה קביעה נחרצת כגון: "כי מתוך הלב יֵצאו יצר מחשבות רעות: רצוח, נאוף וזנֹה, גנוב, עדות שקר וגידופים. אלה הם אשר יטמאו את האדם, אך אכול בידיים אשר לא רחצו לא יטמא את האדם" (הבשורה על פי מתי, יז: יט-כ). קביעה זו מלמדת כי הברית החדשה מייחסת כאמור למחשבה משקל נכבד אף יותר מאשר למעשה, ולפי עולם המושגים של הברית החדשה, מחשבת עווֹן, או מחשבת זימה, אינם פחותים בחומרתם מן המעשה הפלילי עצמו.
במקביל נאמר בברית החדשה: "כי מתוך האדם ומתוך לבו יֵצאו יִצרי מחשבות רעות: זנונים, גנבה ורצח; ניאופים, אהבת בצע ורשע; רמייה וזימה ורעת-עין, גידופים, גֵאוּת ונבָלה. כל הרעות האלה מתוך האדם הן יוצאות ומטמאות אותו" (הבשורה על-פי מרקוס, ז: כא-כג). שוב ושוב ניתן לראות את החשיבות שמייחסים האוונגליונים למחשבת האדם. שוב ושוב ניתן לראות את הסגולה שמייחסים האוונגליונים לישוע, "בן האלוהים", כמי שיודע לקרוא מחשבות לב איש, לפענחן ולדעת מה יהיו מעשיו, פרי מחשבותיו ומזימותיו (וראו "וישוע לא האמין להם יען ידע את יצר כולם [...] כי את מחשבות אדם הוא היה מבין" (הבשורה על-פי יוחנן, ב: כד-כח).
ספרות חז"ל, שנוצרה בחלקה הגדול לאחר התפשטות הנצרות, מייחסת אף היא למחשבה חשיבות מרובה. בניגוד למקובל בתנ"ך, אין הספרות הבתר-מקראית מתעלמת ממחשבות זימה, ולא אחת מספרת עליהן בצורה גלויה ומפורשת, ללמדנו שגם מנהיגיו הרוחניים של העם ואנשי ההלכה שלו בני-אדם היו, ולא מלאכי השרת, ואף הם עמדו לא אחת בפיתויים ולפעמים גם נכנעו, או כמעט שנכנעו, ליצר הרע. אחד הסיפורים הנועזים ביותר בספרות חז"ל הוא הסיפור על חוּמָה, אלמנתו המשוחררת של אביי, ששהתה לבדה במחיצת שותפו רבא, שעה שימש דיין בבית-הדין שפסק לה מזונות, ועוררה את יצריו, עד שאשתו של האחרון חשה בנעשה, רדפה אחרי האלמנה היפה עם שבט חובלים ("קולפי"), הטיחה בה דברים קשים ומנעה ממנה את כל גישה לבעלה:
חוּמה אשתו של אביי באה לפני רבא. אמרה לו: פסוק לי מזונות. פסק לה. פסוק לי יין. אמר לה: יודע אני בנחמני שלא היה שותה יין. אמרה לו: חייך רבי, שהיה משקני בשופרזין כזה. עם שהיא מראה לו גילתה את זרועה ונפל אור בבית. עמד רבא ונכנס לביתו. והכירה בו בת רב חסדא שפניו משונים. אמרה לו: מי היה היום בבית דין? אמר לה: אשתו של אביי. יצאה אחריה והיכתה אותה בקולפי של שידה עד שהוציאתה מכל מחוזא. אמרה לה: "הרגת שלושה ובאת להרוג עוד" (כתובות סה ע"א).
סיפור זה מעניין מבחינות רבות ומצטלבות: ראשית, יש בו כדי להראות שמחשבותיו הסמויות מן העין של האדם ניכרות במעשיו, ומתבטאות בדרכי התנהגותו הגלויות לעין. אשת רבא, בתו של רב חסדא, חשה תיכף ומיד שבעלה אינו נוהג עמה כתמול שלשום, והבינה שנפל דבר. כיצד ידעה האישה שמחשבות זרות חלפו בראשו של בעלה? האם חיוך מסתורי התפשט על פניו? האם הבעה חולמנית התפשטה עליהם? האם קרב אליה לחבקה בדרך שונה מן הרגיל, ולהט מגעו עורר את חשדהּ, ונטע בה את התחושה שמחשבותיו של בעלה נודדות לאובייקט תשוקה זר? שמא פנה רבא לאשתו דווקא משום שלא רצה להרהר באישה אחרת? את כל האפשרויות הללו אין מסכת כתובות פורשת או מפרשת, ומשאירה את השלמת הסיפור לדמיונו היוצר של כל קורא וקורא. תלמיד-חכם מדורו של ביאליק, או מדורו של עגנון, הן ידע שאשתו של רבא, שגירשה את יריבתה במקל ומנעה ממנה גישה לבעלה, אהבה את בעלה אהבה גדולה, וידעה תשוקה מהי, שהרי מסופר עליה במקום אחר: "אמר לה רבא לבת רב חסדא: חכמים מרננים אחריך, אמרה לו: אני דעתי עליך היתה" (יבמות לד, ע"ב). משמע, כל שנות אלמנותה ריננו אחרי בת רב חסדא שהיא שרויה בגפה, ואינה ממהרת להינשא לאחר, אך היא חשקה ברבא, ותכננה שנים על שנים להינשא לו, ורק לו.
ודוק: בעוד שרב חסדא, אביה של אשת אביי, חינך את בנותיו להיות צנועות בפני בעליהן (שבת קמ, ע"ב) והראה להן בצורה מוחשית שדווקא הדבר המכוסה מן העין מעורר תשוקה יותר מן הדבר הגלוי לעין, הרי שחומה נתפסה כדגם של אישה קלת דעת, קטלנית ופתיינית, שיכולה להפר שלום בית אצל רעותה, ולזרוע מהומה בחיי הזולת. לפנינו אפוא צרור של סיפורים על נשותיהם של האמוראים, סיפורים קצרים ומרומזים המלמדים על חיי הנישואים של העִלית האינטלקטואלית של עם ישראל לפני אלפיים שנה. אפשר למצוא בהם רמזים לחינוך מיני של הבנות, רמזים להתנהגותן הנועזת של נשים ששהו במחיצת גברים מכובדים וניסו לפתותם, רמזים לקנאתן של נשים שחשדו בבעליהן, ואפילו היכו את יריבותיהן. קשה להאמין, אך בין מדרשי חז"ל מצויים חומרים – כגון הסיפור על שוליית הנגרים שנתן עיניו באשת רבו (גיטין נח: ע"א), שעשויים לפרנס "דקמרון" עברי, שלא יבייש בנועזותו את הסיפורים הארוטיים המספרים על הנעשה בחדרי חדרים בכרכי הים.
ואף זאת: מעניינת היא החידה האם באמת ובתמים בחרה חומה, אלמנת אביי, לפתות את שותפו של בעלה, הנשוי לאלמנה יפה ומכובדת, שחשקה בו שנים על גבי שנים, או שמא פירש הגבר את דבריה ואת התנהגותה של אשת חברו שלא כהלכה. חומה, אלמנת אביי, הן הגיעה לבית הדין כדי ששותפו לשעבר של בעלה יפסוק לה מזונות מרכושו של בעלה המנוח ומרכוש משפחתו, בתוקף תפקידו כדיין. רבא, ששימש דיין בבית הדין, הביע את תמיהתו על הדרישה שדרשה חומה שייפסקו לה דמי מזונות לקניית יין, וראה בכך אמתלא להגדיל שלא כדין את קצבתה. האלמנה ניסתה לשכנעו שהיא אכן נהגה לשתות יין עם בעלה אביי כל ימי נישואיהם, וכדי לשוות לדבריה אמינות, היא תיארה לפניו בתנועות ידיים את צורת ה"שופרזין" (הגביע הגדול) שבו נהג רבא להשקותה יין. אגב כך, נגלתה – במקרה או שלא במקרה – זרועה של האישה לעיני הדיין, והזרוע החשופה, שזרעה אור בבית, גרמה להתלהטות יצריו.
האם בעָרמה נהגה חומה כפי שנהגה, כדי לפתות את הדיין ולהטותו לצִדה? או שמא אך מקרה הוא שזרועה נחשפה, ואביי פירש את התנהגותה כפי שפירש? את זאת אין הסיפור מפרש, אך דבר אחד ברור: חומה מגיעה לבית הדין לא כדי לבקש לעצמה מזונות שיספקו לה קיום דל וצנוע, כי אם כדי לבקש לעצמה מותרות המצביעות על נהנתנות. התנהגותה מצביעה על כך שרגילה הייתה לדבריה בהנאות החיים ה"הֶלֶניסטיות",2 שאינה אופיינית לנשותיהם של מנהיגיו הרוחניים וההלכתיים של עם ישראל. בהיות חומה "אישה קטלנית" ויפה, שכבר קברה שלושה בעלים, עלול היה רבא לפרש את התנהגותה כפיתוי מכוּון, ואכן נתלהטו יצריו ואשתו חשה בכך על אתר.
יתר על כן: מעניינת וסמלית היא הדרך שבה בחרה אשת רבא לגרש את "יריבתה" מתחומה ומתחומו של בעלה. חומה מגורשת ב"קולפי של שידה", כלומר, במוט ברזל שנועלים בו ארגז. כזכור, טענה חומה לפני רבא שאביי היה משקה אותה ב"שופרזין" – בגביע יין גדול, אפשר שצורתו צורת שופר או קרן – ואשת רבא מכה את האישה הקטלנית ב"קולפי" – במוט ברזל ארוך – אחיהם של ה"כילף" וה"כליפות". מאחר שלפנינו סיפור של פיתוי, אין תימה ש"אבזריו" של סיפור זה מתגלים כבעלי צורה פאלית או נשית, כבסיפור גן-העדן (שבו הנחש הוא דמוי פאלוס והתפוח דמוי פקעת = [bulb] נשית ומעוגלת). המוט והתיבה משלימים זה את זה בסיפור שבמרכזו סיפור של ספק פיתוי של גבר על-ידי אישה המנוסה בפיתוי גברים. גביע היין החלול, הקרוי בסיפור "שופרזין", משלים את הסימבוליקה "הפרוידיאנית", שבמרכזו מלחמת המינים.
כאמור, לפנינו פיסת חיים רוטטת מחייהם של חכמי ישראל, מנהיגיו הרוחניים וההלכתיים, בתקופת בית שני ולאחריה. הסיפור הזה מעלה לנגד עיני הקורא בן-זמננו – אמנם בצמצום גרמי, אך בצורה חיה ומהימנה – תמונות מחיי המשפחה העברית לפני כאלפיים שנה, על אורחותיהם ועל רבעם. הסיפור מלמדֹ שגם אנשי הדת והמוסר בימי קדם בני אדם היו, ולעתים אפילו התפתו אגב גררא לדבר עברה, אף חמדו את אשת רֵעם. ביאליק עצמו בחן במסתו "הלכה ואגדה" את האפשרות לשאוב מתוך הספרות הבתר-מקראית עדויות על החיים היום-יומיים של חז"ל. לפנינו עדות אמינה ומהימנה על התנהלות החיים בימי קדם, הפורשת את כל המרכיבים הזעירים ומפרטת אותם אחד לאחד:
בקרוא איש מישראל בסדר זרעים, למשל, האין יש אשר יבואו אליו פתאום מתוך הדברים אויר של חיים וריח אדמה וריח עשב, ושכח פתאום כי בבית המדרש הוא יושב וכי לומד הוא, וראה את ה"עם" – "עם הארץ" – בכל עבודתו בשדה ובגנה ובכרם ובגֹרן, אותו ואת הכהן המחזר על הגרנות, ואת העניים והנמושות המלקטים, שנופלים או פורשים טליתם על הפאה לזכות בה ושמכים איש את רעהו במַגָלות על הלקט, ואת השדה המנומר עם החטין והזונין והירבוזין השוטים והחלגלוגות, ואת הגפן המוּדלה על התאנה, ואת חורי הנמלים שבתוך הקמה, ואת הרוח שעלעלה את הגפנים, ואת המלקט עשבים לחים ואת המגבב ביבש, ואת הבוצר שעוקץ את האשכול – והוא הוסבך בעלים ונפל מידו לארץ ונפרט, ואת הכרי של החטים עם החטה האחת הפוטרת אותו, ואת הצבי שנלקח בכסף מעשר, ואת האילן שהוא עומד בפנים ונוטה לחוץ, ואת עיסת הכלבים שהרועים אוכלים ממנה, ואת הרמון שבִּכֵּר ונקשר בגומי, ואת הגוזלות שעל גבי הסלים, ועוד ועוד כאלה וכאלה.
ובעבור האיש אל סדר מועד ונשים – האם לא יראה עין בעין את חיי הבית העבריים לכל סדריהם ופרטיהם? ובבואו אל נזיקין – האם לא יהי בעיניו כרואה את השוק ואת הרחוב העבריים שקפאו פתאום יום אחד על כל משאם-ומתנם ועל כל שאונם והמונם?
ויש אשר ירגיש איש כזה, כי עוד מעט, בעוד רגע קטן, והנה אחד איש מופת, אמן גדול, בא ונגע במטה אלהים אשר בידו – בכח הכשרון – אל החיים המאובנים האלה ושבו וחיו חיים שניים באחת מן היצירות הנפלאות; רק משהו קטן, קורטוב "רוח הקודש" – וההלכה תהפך תחת ידו ל"אֶפִּיקה".
משמע, ביאליק ייחל לרגע שבו יוכל אמן עברי מודרני לקחת את החומרים הקדומים המצומצמים הללו, שבחלקם נכתבו בתקופה שבה ישב העם על ארצו ועל מולדתו, להפיח בהם חיים ולהופכם לסיפור אֶפּי, רחב נשימה ורחב יריעה. הוא ראה את הפוטנציאל העצום הגלום בחומרים האותנטיים הללו, המשקפים את "יום הקטנות" של העולם הקדום שרחש פעם חיים, אך קפא ונתקבע בפסוקים גרמיים, בהלכות יבשות ובאגדות בעלות היקף מצומצם – מעט המחזיק את המרובה (כשם שחייה השוקקים של העיר הקדומה פומפיי נחקקו בתוך הלבה שלכדה אותם והקפיאה אותם לדורות). הסיפור הקטן, אך המורכב והחידתי, אודות חומה אשת אביי, שספק פיתתה את רבא, וכתוצאה מכך גורשה בידי אשתו שראתה בה יריבה פתיינית, הוא ללא ספק מאותם סיפורים המצפים, כדברי ביאליק, ל"איש מופת, אמן גדול" שיגע בו "במטה אלוהים אשר בידו" ויהפכנו מקטע קפוא ומאובן לאֶפיקה חיה ותוססת.
*
סיפור נועז זה בדבר חומה אשת אביי ובדבר התלהטות יצריו של גבר למראה בשרה החשוף של אישה, אכן חלחל לקלסיקה העברית בדרכים נעלמות, והוא עולה ובוקע מבין שיטי סיפורו של עגנון "פנים אחרות". סיפור זה על חיי נישואים שנסתיימו בגירושין פותח in medias res ביציאתה של האישה מבית הדיין והגט בידיה:
היא היתה לבושה שמלה חומה ועיניה החומות היו חמות ולחות. כשיצאה מבית הדיין וגיטה בידה המתינו לה סווירש הבלונדיני ודוקטור טנצר, שני בני אדם בחורים שנתקרבו אצלה משנה ראשונה לנישואיה. מתוך ריסי עיניה ניכרת היתה שמחתם. שעה טובה שכזו שטוני הרטמן נפטרה מבעלה לא ראו אפילו בחלום. קפצו שניהם לקראתה וחיבקו את ידיה. [...] טנצר נטפל לימינה והרהר בלבו, קדמני הלבקן, אין בכך כלום. היום הוא ומחר אני, וכבר הרגיש הרגשה שכלית מעין הנאה כפולה שיהלך למחר עם טוני שאתמול היתה של הרטמן והיום של סווירש.
טוני, האישה הגרושה, מוצגת בסיפור "פנים אחרות" כאישה רפה ופסיבית, מוקפת שלושה גברים – בעלה לשעבר ושני מחזריה – שכולם כאחד מחכים למוצָא פיה וחשים למלא את משאלות לִבּהּ. אין זאת כי מדובר באישה יפה ומושכת ששני מחזרים אורבים לפתחה מיד עם צאתה מבית הדיין, עוד בטרם יָבשה הדיו על מגילת הגט שבידה. מה גרם לגט שנתן מיכאל הרטמן לאשתו? את זאת אין הסיפור פורש בגלוי ובמפורש, אך ניכּר שאת עיקר האשמה הוא מטיל על הגבר, ששמו מעיד עליו שאדם קשה הוא.
אכן, מיכאל הרטמן ממשיך לצוות על טוני גרושתו בלשון פקודה אדנותית ולקונית, גם לאחר שכבר איננה נתונה בבעלותו ("אל תלכי עִמהם", עמ' תמט). הוא מחַשב כל פרוטה בשבתם במסעדה, וממעט במילים ובגילויי חיבה. בלכתם יחדיו בין סוף לבין סף, מספר הרטמן לטוני בפעם הראשונה על קשייו הכלכליים ("שמעה שכל כעסו הוא תולדה של עסקיו הרעים. [...] כאילו אומר היה עכשיו יודעת את על שום מה שרוי הייתי בכעס. עכשיו יודעת את על שום מה באנו לידי כך, כלומר לידי גירושין"; עמ' תנג). ודוק, עגנון מקפיד לומר "כאילו אומר היה", ללמדנו שהרטמן אינו אומר את הדברים הללו, ואינו מגלה את אשר על לבו, גם שעה שהוא מנסה להתקרב אל גרושתו, לחזר אחריה ולרכוש את לבה. סגירותו של הגבר וקשיות לבבו הן שדרדרו את חיי הנישואין של בני הזוג הרטמן, וגרמו להם שיחליטו להיפרד.
אכן, אשמתו של מיכאל הרטמן בהידרדרות המצב, שהוליכה לגירושין, איננה אשמה מבוטלת, אך עגנון רומז שגם לטוני אישתו-לשעבר יש חלק באשמה. אפשר אפילו שנרמז כאן שחלקה גדול מזה של מיכאל, אף שלכאורה היא נגררה לתוך הגירושין שלא באשמתה ושלא מיוזמתה. טוני הפסיבית, רומז הסיפור, לא מנעה ממחזריה מלהיכנס לביתה, ושהתה אתם במחיצה אחת בעוד בעלה טרוד בעסקיו, שקוע בקשיי הפרנסה שלו. גם אם לא בגדה בבעלה בפועַל, ניכר שהיא נהנתה מן הגברים שהקיפוה – מן המתח הארוטי שנתהווה סביבה ומנכונותם של מחזריה למלא את רצונה. היא בילתה את ימיה בדברי הבאי ובשיחות בטלות, היא לא היטתה שכם לבעלה, ואפילו לא גילתה עניין בעסקיו. הבית שחלונותיו מרובים מקירותיו, המופיע בחלומו של הרטמן, מייצג את הבית הפרוץ שהחזיקה טוני בשנות נישואיהם – בית שלא שימש ליושביו מקום מקלט ומחסה. הסוכך הנודד מידה של טוני ליד מחזריה, ונתלה בחגורתה, אף הוא טעון במשמעויות סמליות, שפני יאנוס להן: אפשר שהוא מייצג את תחושתה של טוני שאין מיכאל הרטמן מסוכך עליה ומגן עליה מכל רע; ואפשר שהוא מייצג את חיפושיה של אישה פסיבית זו אחר גבר אחר שיסוכך עליה ואחר בית אחר שישמש לה מקום מסתור ומחסה מעקת החיים.
מחזריה של טוני – ששמותיהם מעידים עליהם שקלי דעת הם, ממבלי עולם ("סווירש" פירושו "חרגול" בפולנית, ו"טנצר" פירושו "רוקד" או "רקדן" בגרמנית) אינם יכולים למלא את מקומו של מיכאל הרטמן, ואינם יכולים להציע לטוני ולבנותיה מעון ומחסה. כל רצונם לזכות בשעשועים קלים ובלתי מחייבים, ושמותיהם רומזים למשל הנודע של איזופוס על הנמלה והחרגול. הנמלה לפי המשל טרחה ועמלה כל הקיץ, ואילו החרגול רקד כל אותה עת, ולא אגר דבר לימות החורף הקרים. כאן, לפנינו איש עמל ודאגת פרנסה כדוגמת הרטמן הטורח כל ימות השנה, בעוד אישתו עלולה ליפול כפרי בשל בידי מחזריה קלי הדעת, הרוקדים כל ימות הקיץ כחרגול חסר דאגה.
טנצר אפילו מפיק הנאה מן המחשבה שטוני תיפול בידיו לאחר שהיתה אישתו של הרטמן ולאחר מכן אהובתו של סווירש. משמע, לפנינו עולם מתירני ומודרני, שבו הנשים (הנושאות שמות לועזיים האופייניים למרחב התרבות הגרמני3) כבר אינן מממשות את מימרת חז"ל "כל כבודה בת מלך פנימה", כפי שנהוג היה בעולם היהודי הטרום-אמנציפטורי. לפנינו נשים מודרניות המעשנות "ציגרטות", שותות יין, פותחות את דלתות ביתן לאותם דון ז'ואנים קלי דעת המשחרים לפתחן ומחפשים הרפתקאות אהבהבים בלתי מחייבות. כאמור, פעם ראשונה שומעת טוני על קשיי הפרנסה של בעלה רק ביום מתן הגט, לאחר צאתה עם בעלה מבית הדיין, ופעם ראשונה מזה זמן רב שהוא נותן בה את מבטו, ורואה אותה כמוּת שהיא, ביופיה ובחולשותיה, על דרך "ההזרה" (defamiliarization, estrangement), ומכאן הכותרת "פנים אחרות":
הביט בה וראה אותה כדרך שלא הביט בה ולא ראה אותה ימים הרבה. נמוכה היתה ממנו כדי ראש אחד. כתפותיה הכחישו עד שבלטו מחמת צנימותן. ושמלה חלקה היתה לבושה שסועה על כתפיה ופרופה ונאחזת בטבעות חומות של שיראים ושתי נקודות לבנות נראו מהן. בקושי עיכב בידו שלא להחליקה ("על כפות המנעול", עמ' תנ"ג).
לא זו בלבד שהצבע החום נזכר במשפט הפתיחה של הסיפור, הן במפורש והן בסיוע רובד הצליל ("היא היתה לבושה שמלה חומה ועיניה החומות היו חמות ולחות", עמ' תמט), אלא ששוב נזכרת שמלתה החומה, השסועה על כתפיה, שסע המעורר בהרטמן את הרצון ללטפה ולהחליק על בשרה בידו, להזכירנו כי רבא התלהט למראה חלקת זרועה של חומה אשת אביי, שעור גופה הגלוי מפיל אור בבית, אלא שבסיפור שממסכת כתובות קורה הדבר בזמן שהדבר והאישה שרויים זה במחיצת זו בין כותלי בית הדין, ואילו כאן – בצאתם מבית הדיין.
ואם לא די בכך, הרי שתיאורה של השמלה החומה, שמבעד לחרכיה מתגלה לבנת בשרה של טוני, חוזר פעם נוספת לאחר שהיא ובעלה לשעבר סעדו את לבם: "קיפל הרטמן את אצבעותיו ונסתכל בה בטוני שיושבת לה וראשה נתון על כתפה. כתפיה נראו לו גלומות ושתי נקודות לבנות הציצו מחורי שמלתה שעל כתפה, שנרתעה הכתונת ונתערטלה הכתף. עכשיו, אמר הרטמן לעצמו, נראה כתפה שנית. שלא במתכוון הקיש הרטמן באצבעו על השולחן. שמע המלצר ובא. מאחר שבא הוציא הרטמן ארנקו ושילם דמי סעודתם ונתן לו מתנה" (עמ' תס). ודוק, המילה "גלומות" המופיעה בתיאור כתפיה המעורטלות של טוני מתַפקדת קודם לכן בתיאור מאוויהם הארוטיים הגלומים של הבחור והבתולה שסעדו אתם במסעדה: "עד שנגלו עליהם שני בני אדם צעירים, בחור ובתולה, כל האוויר כולו נתרווה ממאוויהם הגלומים" (עמ' תנח). המאוויים "גלומים" לא רק משום שעדיין לא יצאו מן הכוח אל הפועל , אלא משום שהם עדיין מכוסים בגלימה, שהרי כבר לימדנו רב חסדא, אביה של אשת אביי, שדווקא הדבר המכוסה מן העין מעורר תשוקה יותר מן הדבר הגלוי לעין, אפילו הדבר הגלוי הוא מרגלית יקרה.
כבסיפורה של חומה אשת אביי, גם בסיפורו של עגנון הגבר מתלהט מכתפה המעורטלת-למחצה של האישה ומנקודות העור הנגלות דרך שמלתה, ומחשבות ארוטיות חולפות בראשו. "שלא במתכוון" מקיש הרטמן על השולחן כדי לסיים את השהות במסעדה, ומתחיל ללכת עם גרושתו כדי למצוא מקום לינה. בעל הפונדק הזקן חושד בגבר ובאישה שהגיעו לפונדקו אחרי חצות הליל "לבקש מקלט אהבה" (עמ' תסה). למרבה האירוניה, בעל הפונדק צודק בחשדותיו, אם כי לא לגמרי. הוא לא היה מעלה בדעתו שהשניים שהגיעו לפונדקו היו עוד באותו בוקר זוג נשוי כדת וכדין. לאחר מתן הגט, מיכאל הרטמן אכן נותן עינו באישה זרה שאינה אישתו עוד, ואין הדבר מן הראוי שהשניים ישהו בלילה תחת קורת גג אחת. הליכתם יחדיו לחפש מקום לינה בפונדק דרכים שמחוץ לעיר היא מעשה מודרני, הנוגד את כללי הדקורום המקובלים; מעשה שלא היה מתרחש בזמנים עברו, בחברתם של "מחזיקי נושנות".
בסיפורה של חומה, אשת אביי, זרועה של האישה נחשפת (במקרה או שלא במקרה) וגורמת להתלהטות יצריו של גבר זר ומוכּר כאחד, שותפו של בעלה. כאן לפנינו אישה חוּמת עין הלבושה בשמלה חוּמה, שכתפה שנחשפה (במקרה או שלא במקרה), וגורמת להתלהטות יצריו של גבר זר ומוּכּר כאחד – גבר שהיה עד כה בעלה ומעתה הוא גבר זר לגביה – המחזר אחריה כמו סווירש וטנצר. זיסנשטיין, רעהו משכבר הימים של הרטמן והאלטר-אֶגו שלו, מגיע בחלום מאחד מסיוריו באפריקה וחושף לפני רעהו, היושב בביתו ישיבת קבע, את כל המאוויים הבלתי ממומשים של יושבי הקבע. גם להרטמן יש מאוויים גלומים, ובהם מאוויים ארוטיים בלתי ממומשים, שטוני אינה משערת בלבה. גם הוא, שהוציא את כל ימיו בדאגות לביתו, חולם מפעם לפעם על השתחררות מכל חובותיו ומחויבויותיו. גם הוא היה רוצה לצאת מפעם לפעם לנדודים חסרי דאגה במרחבי תבל, ולחזר מפעם לפעם אחר נשים יפות כמו טוני.
ואף זאת: טוני חוּמת העין וחוּמת הבגד, שיצאה מבית הדיין ביחד עם בעלה, שהפך לאחר הגירושין לאחד ממחזריה, שותה בבית האוכל ליקֶר מתוק – בדומה לחומה אשת אביי התובעת מהדיין לפסוק לה מזונות לקניית יין. בחדר השינה שבפונדק תלויה מעל המיטה המוצעת "קרן שבורה [...] ועליה זר כלולות" (עמ' תסה). הקרן השבורה וזר הכלולות מייצגים כמובן את חיי נישואיהם המשובשים של מיכאל וטוני, וגם אם ניתן להעניק להם פירושים רבים ומגוּונים, דבר אחד ברור: הקרן התלוי מעל למיטה צורתה פאלית, ואילו הזר התלוי אף הוא מעל למיטה דמוי פקעת (bulb) נשית ומעוגלת, כבסיפור ממסכת כתובות על חומה אשת אביי ששימש לעגנון מקור השראה (כזכור, גם הסיפור העתיק משובץ באבזרים "פרוידיאניים", המסמלים את מלחמת המינים: הארגז, הקולפי והשופרזין).4
מיכאל הרטמן, שבעל הפונדק הציע לו מקום משכב על שולחן הביליארד, בפרישות גמורה מטוני, מתחיל להרהר בגרושתו כבאישה נחשקת, אך גם מותח עליה ביקורת: "התחיל הוגה בטוני. עלתה דמות דיוקנה לפניו וכן תנועותיה וכן שתי טיפין של עורה שנראו ממחשוף שמלתה החומה [...] הרגיש שכל החסרונות הללו אין גורעים ממנה כלום. [...] מה צנומות כתפיה, אבל גזרתה כשל נערה נאה" ("על כפות המנעול", עמ' תסח).
ביאליק למד מיל"ג שהתפרקות המשפחה ופירוק ביתה כמוהם כחורבן הבית. שרה, אשת העגלון אליפלט, גיבורת שירו של יל"ג "אשקא דריספק", מגורשת מביתה בחג הפסח, ובסופה של הפואמה היא עומדת בעזרת נשים ובוכה בתשעה באב על חורבן ירושלים. ביתה חָרַב כמו בית המקדש שחרב בימי קדם. כל חייה מתנהלים בין חג הפסח, המסמל את היציאה מבית עבדים, לבין צום תשעה באב, המסמל את חורבן הבית ואת ההליכה לגלות: את ירידת העגלה הלאומית פעם נוספת אל שלוליות הרפש של עמק הבכא. גם ב"שירתי" מתואר בית שנתפרק עקב מות האב והיוותרות האישה-האם אלמנה שוממה, הנאלצת לרדת אל שוק החיים. וגם בו יש תמונות מאגדות החורבן (עד כי דב סדן ראה בחתול הרובץ על הכיריים – בשיריו של ביאליק "בתשובתי", "על לבבכם ששמם" ו"שירתי" – בָּבוּאה מוקטנת של תמונת החזיר על המזבח בתיאורי חורבן הבית).
גם עגנון משבץ בתיאור חדר השינה השומם שבפונדק הזר, שבו תלון טוני לבדה, תמונות מאגדות החורבן, כפי שהכירם מתיאורי הבית המחולל בפואמה "שירתי". מעל המיטה תלוי ראש של חזיר בר ועיניו זכוכית אדומה (עמ' תסה), מכותלי הבית נשמע קול צרצר (עמ תסח), ובמקום השולחן-המזבח המחולל שב"שירתי" מוצע למיכאל הרטמן שולחן של ביליארד, המסמל את עולם השעשועים הקלים וחסרי הרצינות, שסווירש וטנצר, מחזריה של טוני, מייצגים אותו. רצינותו היתרה של הרטמן התנגשה עם קלות הדעת של אישתו ומחזריה, וחורבן הנישואין היה התוצאה הבלתי נמנעת של התנגשות זו.
"אמר רבי אליעזר כל המגרש את אשתו ראשונה אפילו מזבח מוריד עליו דמעות" (סנהדרין כד: ע"א). ואילו מיכאל הרטמן – איש שלבו קשה, כפי ששמו מעיד עליו – אינו מזיל דמעה על אשתו המגורשת, על בנותיו שתגדלנה בלי אב, או על ביתו שחרב. רק עיני טוני לחות. עם זאת, הוא מתחיל לחשוק באישתו, ונוהג בה כאילו היה אחד ממחזריה. המספר רומז לקוראיו שאילו נהגו בני הזוג אחרת משנהגו (אילו שמה טוני את לבה לקשיי הפרנסה של בעלה; אילו העיף מיכאל מבט באשתו והשיח לפניה את אשר על לבו) לא היו מגיעים לכלל גירושין. הוא אף רומז שלא הכול אבוד. שניתן להחזיר את הגלגל לאחור. ובאמת ב"אורח נטה ללון" נזכר שהרטמן החזיר אליו את גרושתו ("אדם אחד יש, הרטמן שמו, יום אחד נתן גט לאשתו וכשיצאו מבית הרב נכנסה בו אהבתה והחזירה"), אף על פי שחז"ל התרו במפורש: "משהגיע הגט לידיה, שוב אינו יכול לבטלו" (גיטין לב: ע"א). שוב לפנינו סיפור נועז מן המצופה. גבר הישן עם גרושתו תחת קורת גג אחת, ואחר-כך מחזירה אליו מתוך אהבה חדשה, הניצתת בו למראה עורה החשוף, המציץ מתוך גלע שבשמלתה, הוא סיפור נועז ומודרני, אף שנועזותו אינה גלויה לכל עין.
מתברר אפוא ששני הקלסיקונים הגדולים של הספרות העברית – ביאליק ועגנון – לא התעלמו מן הסיפור הנועז על חומה אשת אביי, שכמעט ופיתתה את רבא, וגם אם לא נתפתה נתלהטו יצריו ואשתו חשה בכך. שניהם אזכרו את הסיפור הנועז הזה ביצירתם, אך עשו כן במרומז בלבד – אמרו ולא אמרו. הוא שאמרנו: לפנינו סוג של לשון נקייה (euphemism), האופיינית לעולם שבו עדיין לא נפרצו כל הגבולות והמגבלות. מתברר כי גדולי הסופרים גילו טפח וכיסו טפחיים, וכך הביאו לכאורה למיתונה של הארוטיקה השזורה בסיפור, ואולי – למרבה הפרדוקס – הגבירו והעצימו אותה שבעתיים
* קטעים מתוך פרק שבספר "ש"י עולמות: ריבוי פנים ביצירת עגנון", תל-אביב 2011.
הערות:
המובאות על פי הברית החדשה, העתקה חדשה מלשון יוון ללשון עברית מאת יצחק זאַלקינסאָן, הובאה לדפוס עם תיקונים והערות מאת דוד גינצבורג, על ידי חברת מוציאי לאור תורת יהוה התמימה [חמ"ד; חש"ד].
המילה "שופרזין" שבסיפור מעידה על השפעה יוונית. מילה זו, שלא מצאתי את מקורה, דומה למילה "אושפיזין" (שמקורה מן היוונית, ומאותו שורש נגזרו מילים כדוגמת "hotel", "hostel", "hospice", "hospital" ועוד, שעניינן ביקור אורחים או אשפוז חולים).
"טוני", קיצור של השם היווני "אנטוניה" עשוי לרמז על אופיה הרומאי הנהנתני של גרושתו של מיכאל הרטמן, שהייתה מארחת בביתה גברים, שחיזרו אחריה, החל מהשנה הראשונה לנישואיה. שתי בנותיהם של טוני ומיכאל הרטמן זכו אף הן לשמות לועזיים: ביאטה ורנאטה. אם מחברים את שמות שתי הבנות לשם אחד, מתקבל התואר "ברונטה", שפירושו "חומה".
ייתכן שהקרן המוארכת והחלולה שמעל למיטתה של טוני באכסניה היא גירסתו של עגנון ל"שופרזין" שמִּן המקור המדרשי.