טשרניחובסקי - מחוללה של מהפכה

פורסם: ב. הסופר: רבעון לספרות ולתרבות , 1996

(טקסט משוחזר מקבצים ישנים - יתכנו טעויות וחוסרים)

ישנן חידות, שלעולם לא תיפתרנה, כגון השאלה האם אישים דגולים יוצרים בכוח אישיותם תקופות גדולות, או שמא תקופה גדולה היא זו המולידה את האישיות הגדולה. ולענייננו: מה הביא לידי כך ששני נערים מכפר נידח במחוזותיה הדרומיים של רוסיה, ללא ייחוס-אבות וללא מסורת של למדנות, יחוללו את המהפכה בה"א הידיעה בשירה העב' החדשה. ואף זאת: מבלי להקטין בערכה של השירה שמאז ועד עתה, שהוציאה מקרבה משוררים חשובים ורבי-כישרון, כיצד ניתן להסביר, שטרם קם לשני המשוררים האלה מי שידיח אותם מכסאם ויגזול מהם את תואר ענקי השירה העברית החדשה. חידה היא, וככל שנעמיק בה לא נגיע כנראה לסוף חקרה. יש להדגיש מראש: אי-אפשר לדון במהפכה שחולל טשרניחובסקי מבלי לכרוך אותה במהפכה הביאליקאית, ולהיפך. השניים חיו, באותן שנים פורמטיביות, כבעין סימביוזה: התמלאו זה מחוליתו של זה, ויבו איש את מהלכיו של רעהו.

כידוע, הגיעו שני המשוררים הצעירים לאודסה - אל המרכז הספרותי והציוני בן הזמן - בתחילת העשור האחרון של המאה התשע-עשרה, הוא העשור שהוליד את הקונגרס הציוני הראשון, והם פעלו במקביל בתחומי השירה העברית במשך ארבעה עשורים ויותר, עד לפטירת ביאליק ב-1934. נדודי טשרניחובסקי צפונה, תחילה לפטרבורג ב-1910 ואחר-כך לפינלנד והשתקעותו בתרגום האפוס הפיני והאמריקאי ואחר-כך ההומרי, הרחיקה אותם כמדומה זה מזה, ובתקופה שבה ישבו במקביל בברלין בשנות העשרים, נתפרדו דרכיהם, ואין עדות לקשרי רעות של ממש בין שני המשוררים הגדולים של דור התחייה (למעט מאמר-שבח אימפרסונלי, ב טשרניחובסקי ב-1923 ב-העת 'רימון', ובו הציע להוציא מהדורה מדעית של שירי ביאליק). מכל מקום, בפרק הראשון, הפורמאטיבי, של מהלך יצירתם, שבו פעלו זה לצד זה בשנות התשעים של המאה הקודמת, היה ביאליק בתוך זמן קצר לחביבם של סופרי אודסה, וכשהוקם, ערב התכנסות הקונגרס הציוני הראשון, כה"ע החשוב 'השלח', הפך למשוררו המרכזי.

רבים מבין ותיקי הסופרים הרימו גבה על מדיניות העורך, אך אותו שיר אחד ויחיד שכלל אחד-העם בכל חוברת מחוברות 'השלח' היה תכופות שיר של ביאליק - משורר צעיר ואלמוני, שטרם פרסם אז ספר-שירים משלו. לטשרניחובסקי - שהשתייך אז למצדדים בדרכו ה"מדינית" של הרצל - לא ניתן אז מקום בעיתונות שבשליטת אחד-העם ('פרדס', 'לוח אחיאסף', 'השלח' ועוד), והוא נאלץ לפרסם את שיריו הראשונים בי-עת נידחים. לימים, עם הצטרפות קלוזנר וביאליק למע 'השלח' תוקן העוול המתמשך הזה, ולשיריו ניתן המקום הראוי להם גם בבימות-היוקרה של ציוני אודסה. טשרניחובסקי, שהיה כאמור מאוהדי הרצל ונתקרב לסופרי המהלך החדש, בן-אביגדור ובריינין ה"מערביים", שסייעו בקידום דרכם של "הצעירים", זכה אצל אלה למה שמכנים היום בפוליטיקה בשם "העדפה מתקנת": בעוד קובץ שיריו הראשון של ביאליק נתון שלוש-ארבע שנים באחיזת-הצבת של בן-אביגדור, הוציא המו"ל הידוע לטשרניחובסקי הצעיר מביאליק שני קובצי שירים, חזיונות ומנגינות כרך ראשון ושני, שהעמידו את טשרניחובסקי במרכזה של מפת השירה העברית המתחדשת.

באותו זמן, הפכו ביאליק וטשרניחובסקי, בטרם עת, בעודם בשנות העשרים לחייהם, לבכירי המשוררים העברים, בעקבות שינויים שחלו במפת הספרות במרוצת שנות התשעים. בשנת 92' הלך יל"ג לעולמו, ובן-חסותו דוליצקי, שבו ראה גורדון תלמיד וממשיך-דרך, היגר לאמריקה, ושירתו איבדה את מעט ההשפעה שהיתה לה עד אז. על סף המאה העשרים, הלכו לעולמם ק"א שפירא, ממשוררי הדור החשובים, ופיארברג הצעיר ב סיפורת פיוטית חדשנית, שנתנה ביטוי ללבטי הדור החדש, דור-הביניים שאין "השכלה" ל"תחייה". משוררים ותיקים, כדוגמת של"ג, מאנדלקרן וי"ל ברוך, משראו את שיריהם הראשונים של ביאליק וטשרניחובסקי, פרשו איש-איש לפינתו ונאלמו דום. על אחד מהם מספרים, שהפסיק מתוך קנאת-סופרים לברך את ביאליק לשלום, עד שהמשורר הצעיר אמר לרעהו הוותיק באירוניה: "אינך צריך לחשוש מפניי. מותר לך ללחוץ את ידי. כישרון כידוע זו לא מחלה מידבקת".

באותו הזמן,הפך ביאליק למשורר הבולט של חוג אודסה ושל הפלג האחד-העמי בציונות, שדגל בהכשרת לבבות, בשינויים מתונים, והאמין שרק בחלוף "דור המדבר" מן העולם, יקום דור צעיר, שהרעיון הציוני טבוע בדמו. טשרניחובסקי לעומתו השתייך לפלג ההרצלאי המהפכני, שבז למתינות האחד-העמית, האמין באפשרות לשנות את פני המציאות לאלתר, וביקש להציג - קבל-עם ועולם - יהודי חדש, זקוף קומה וגו, ברוח המערב המודרני. להתפלגות הזאת היו כמובן השלכות מרחיקות- על הלשון ועל התפיסה הפואטית, שהרי בחוג הסופרים של אודסה האמינו שאין לחדש מלה בשפה העברית בטרם ייסרקו כל המקורות העבריים הקדומים, והתנגדו לחידושים הפזיזים של בן-יהודה וחבריו הירושלמיים, שגזרו בחיפזון מלים בלא שורש וענף. ה"צעירים" המערביים, לעומתם, ביקשו להחיל את תחיית הלשון ללא דיחוי, להרחיב במהירות את אוצר המלים ולברוא לשם כך אפילו מלים שאינן גזורות משורשים שמיים. בחוג הסופרים של אודסה האמינו, שרק לאחר שייבנה אהל-שם המתמוטט, ניתן יהיה להרחיב את יריעותיו ולקרוע לו חלונות לאור הבא מן החוץ, ואילו טשרניחובסקי וה"צעירים" המערביים מיהרו להתבשם ברעיונות הניצשיאניים החדשים של "שינוי כל הערכים", לא חששו מלהפליג לשדות-נכר, ויצרו יצירות יצריות וגועשות, המבקשות להתקרב אל הטבע בכל מובניו.

שירי האור והגבורה ה"יווניים" של טשרניחובסקי הפכו בביקורת לאנטיתזה לשירת הבדידות והנכאים הביאליקאית, שנותרה כביכול בצל קורתו של בית-המדרש הישן. על השנייםב מרדכי אהרנפרייז, מן ה"צעירים": "ביאליק הוא אולי האחרון במשוררי האתמול, טשרניחובסקי - הראשון במשוררי המחר". וי"ח קצנלסון, בן משפחתם של ברל ושל טבנקין,ב שטשרניחובסקי חולל בשירתו "שינוי ערכים" גמור, והביא לשירה העברית את האקסטזה האלילית החושנית, ואילו ביאליק כותב שירה נוגה וענוגה, מלאת חרדה ודיכאון ומערכי לב כהים. נוח היה לביקורת לחדד את ההבדלים שבין השניים בסדרה של ניגודים בינאריים, שלא שיקפה את המציאות אלא להלכה.

האמת היא שלשני המשוררים היה בראשית דרכם גם הרבה מן המשותף. לא רק הרקע הדומה: שניהם בני כפר, שהגיעו לעיר הגדולה, ולשניהם עד אז מסלול לימודים דומה למדי. לשניים היו גם מקורות השראה דומים, ובראשם שירת פרוג, שעקבותיה ניכרים בשיריהם הראשונים על כל צעד ושעל. וגם פואטיקה משותפת איחדה את השניים: למרות שרעיונות רומאנטיים הילכו בשירה העברית מאמצע המאה התשע-עשרה, ביאליק וטשרניחובסקי היו אולי הראשונים שהביאו אותם לכדי מימוש מלא, בו שירים, שאינם נופלים מאלה של גדולי הרומאנטיקונים בשירת העולם. הדיכוטומיה שנקבעה בין השניים היתה אפוא במידה רבה מדומה ומלאכותית. אמנם, צדה הגלוי של יצירתם עודד את הבידול הזה, ואך טבעי היה שהמבקרים ייתפסו לצד הבולט ביותר לעין. אך מי שיכרה אוזן, יגלה בביאליק העברי גם ריבוי של צדדים ניצשיאניים של ערגה לאור ולגבורה, ואילו בטשרניחובסקי את עקבות ה"גירסא דינקותא" מימי לימודיו ב"חדר".

הקושי בתיקון הדימוי הסכמטי הזה הוא ששני המשוררים לא התכחשו לו בגלוי: להיפך, טשרניחובסקי אפילו עודד את תפיסתו לא רק כאחד ה"יוונים", המתפללים לשמש, אלא גם כאחד ה"איוונים" השעירים, שריחם כריח השדה. ביאליק גם הוא לא התכחש לדימויו כיעקב יושב-אהלים, הנחבא תחת כנפי השכינה בבית-מדרש נטוש. אבל, כמשורר אמביוולנטי, הוא גם התמרד לעתים כנגד הדימוי החד-ערכי והכפוי הזה, אם לא במוצהר, אזי לכל-הפחות בין שורות השיר. אולי ביקש להוכיח לקוראיו ולמבקריו, שגם הוא יכול להראות כוחו בשירי-גבורה מהפכניים ובשירי טבע יצריים ואקסטטיים כשל טשרניחובסקי הצעיר ממנו. אולי חיפש אתר "משורר המחר", שהונח על ראש טשרניחובסקי. כך או כך, בפילייטון 'צעירות או ילדות', ב נגד פרישמן ה"מערבי", הלעיג על הנטייה לחדד אד אבסורדום את ההבדלים שבין צרות-אופקיו כביכול של בית-המדרש האחד-העמי של יהודי המזרח לבין אווירת החופש והרעננות, השוררת כביכול במערב. "אחד העמיות היא כידוע לכול", אמר באירוניה, "שם נרדף ל'בעל ביתיות' רחבה וכבדה עם ריח של זקנה מופלגת". "עם מי משנינו הצדק", הוסיף, "יגיד כל איש, בין שהוא זקן מופלג כמוני ובין שהוא צעיר רענן וחזק מתניים כפרישמן בין שאכל מן הפירות הצנומים והדלים, שנתבשלו באווירו של ביהמ"ד הצר אשר לאחד-העמיות, ובין שזכה ליהנות מתפוחי-הזהב והרימונים הדשנים והרעננים והנוטפים עסיס, מאלה שגדלו בגנים הפורחים ורחבי הידיים, המשתטחים, כידוע, תי"ו על תי"ו פרסא בחוצות ווארשה ורחובותיה". על סף המאה העשרים, ביקש להראות לציבור שגם זקן מופלג כמוהו כבן עשרים ושש-שבע יכול להפשיל שרוולים, לחשוף זרוע, ווב שירי גבורה מלאי עזוז, המזוהים עם שירת טשרניחובסקי.

בארכיונו מצויה מחברת מ-1899, ובה עשרות טיוטות-שיר, שלא גמלו, וברובן ניתן למצוא מענה גלוי לשיריו המהפכניים של טשרניחובסקי, שיצאו בספר באותה שנה עצמה. פרסום 'חזיונות ומנגינות' גרם להתפרצות כל מעיינות היצירה, והתרבו הדיאלוגים הגלויים והסמויים של ביאליק עם שירת רעהו הצעיר, המהפכן והחדשן ממנו. אני מבקשת להביא כאן רק שתיים-שלוש דוגמאות, המלמדות שאי-אפשר להבין את יצירת ביאליק משנות מפנה המאה בלי התמריץ של טשרניחובסקי, וכי מהלכיה הגדולים של השירה העברית בשנים אלה הבו על-ידי המהפכנות והחדשנות של טשרניחובסקי: טשרניחובסקי, שהיה אולי בעל המזג המהפכני ביותר בקרב בני-דורו, הביא עמו בשיריו הראשונים חידושים מרעננים ומפתיעים, ברוח תורת ניצשה, וביאליק הגיב עליהם, תוך שהוא מקבל אותם ודוחה אותם בעת ובעונה אחת. מכול מקום, השניים פעלו ככאמור כמתוך סימביוזה, ואין כמעט מהלך בשירה החדשה שלא עבר, באותן שנים פורמטיביות, דרך "כור ההיתוך" של המהפכה שחולל טשרניחובסקי הצעיר.

לדוגמה: השיר 'לפני ארון הספרים' ותקדימו הגנוז משנת 1899 הם תשובה לשירו של טשרניחובסקי 'לנוכח פסל אפולו'. טשרניחובסקי מתפעל מתרבות יוון ומאל השמש הצעיר ויפה-התואר, אף מבכה את התרבות היהודית-גטואית, שאלוהיה אסר אותה ברצועות של תפילין (וכל זאת ברוח הרעיון הניצשיאני בדבר הניגוד שבין "הבראיזם" ל"הלניזם"). ביאליק, לעומתו, מבקש למצוא את האור והגבורה בארון הספרים היהודי, שהקפיא את הטבע ואת מנעמיו בין דפיו. השאלה המופנית אל הספרים "האם הכרתוני" היא מקבילה ואנטיתיזה ל"האם הכרתני" משירו של טשרניחובסקי. זה פונה אל היוונות, וזה פונה אל הצדדים האוניברסליים שבתוך היהדות. צפריריו של ביאליק, שגם הם נבראו באותה שנה עצמה, הם תשובה ל"זפיר" משירי טשרניחובסקי. בשיר 'הערב',ב טשרניחובסקי הצעיר את השורה "פתאום נעור זפיר", שביאליק זיהה בה את השורה שלו-עצמו ב'בשדה' "פתאום נעור רוח". אלא שנתגלה לו לפתע שהזפיר היווני יש לו מקבילה עברית בספרי קבלה נושנים - "צפרירין" - והוא הסיר את האבק מעל מושג ישן וחבוי מן הדמונולוגיה הקבלית, והחזיר אותו למחזור-החיים של הספרות העברית החדשה. צפריריו של ביאליק דומים בין השאר גם לצפירים ולשעירים זעירים, לסאטירים מן המיתולוגיה היוונית, שאותם העלה ניצשה על נס ב'הולדת הטראגדיה מרוח המוסיקה'. ואין לשכוח, שגם את ה"צעירים" - אוהדי הרצל - תיאר ביאליק לא אחת כ"שעירים" המרקדים על שממות חיינו בהילולה לילית מופקרת.

בתוך כך, רמז ביאליק לטשרניחובסקי ול"צעירים" המערביים הקוסמופוליטיים, שמשורר עברי אינו צריך להרחיק נדוד לשדות זרים כדי למצוא בהם סמלי טבע מיתולוגיים מתרבות יוון, או להרחיק אל העולם ההלני-גרמני של ניצשה כדי לדלות ממנו רעיון פנתאיסטי כדוגמת ניגון הסאטירים, לפי שהכול כלול בארון הספרים הישן של בית-אבא. הוא גם רמז שמה שנראה לטשרניחובסקי ולצעירים חדש בתכלית החידוש הוא למעשה גלגול מחודש של עניין ישן נושן (וזאת בעקבות טענת אחה"ע במאמרו 'שינוי ערכים' שאין חדש תחת השמש, ושאפילו רעיונותיו החדשניים של ניצשה, שאליהם נמשכים הצעירים כאל פרי אסור, אינם אלא גלגול חדש ומסורס של רעיונות המצויים למעשה במקורות העבריים הקדומים).

ודוגמה אחרונה: טשרניחובסקיב בשירו 'בעיים רוחי', שבו הפאתוס עולה על גדותיו, על רצונו לנטוש את מוסר העבדים של היהודי הגלותי: "אי חרבי אי חרבי, חרב נוקמת? / חרבי לי תנו, על אויביי אצריח / למשנאיי אשלם, אכריעם לטבח/.../ אגזורה על ימין, אקצורה על שמאל / כי אש קדחה באפי ותוקד עד שאול / כי רבת צררוני, עינוני עד עתה / ואומר נמניתי את יורדי מטה!". ביאליקב על השיר הזה שתי פארודיות, האחת רצינית בשירו "אין זאת כי רבת צררתונו" והאחרת קלילה ומהתלת במשירי החורף. לא כאן המקום לפרט, אך נקודה אחת אעלה בכל זאת. שירו של טשרניחובסקי קורא "חרבי לי תנו" ומתלונן כי חיי עבדות שללו ממנו את כוח הזרוע ("כבר יבשה אזרועי"). ובשירו של ביאליק קורא הדובר: "והנה שבה זרועי ברזל / תנו לי הר ואעקרנו / תנו לי כפיר ואשסעהו / עוג או גליית - וארמסנו! / אך לפי שעה תנו לי מקל / אף אתעטף באדרת / ואצא לטייל ולהסתכל / שם על גפי מרומי קרת". ובהמשך: "אמנם בן-ישיבה אני, / מצחי - שלג, פני - שיד / אך, כחורף זה, צברתי / כוח תחת שריון גליד". דבריו של ביאליק מלאי אירוניה, שהרי דוברו המתפאר בכוח הזרוע אינו אלא בן-ישיבה, שמסוגל לעקור הרים במשמעות האידיומטית. כוחו במוחו ולא בזרועו ובחרבו. גבורתו היא גבורת הרוח. כך מלגלג ביאליק ברוח טובה גם על טשרניחובסקי, היהודי-היווני השר שירי גבורה ומרי, וגם על עצמו, המגשש דרך יבת שירי גבורה ניצשיאניים, שירים המבקשים לברוא יהודי חדש, נצר לשמשון הגיבור ולבני המכבים.

השנים שבהן פעלו שני המשוררים בתחרות צמודה היו השנים הראשונות של המאה העשרים. בשנים אלה פרסם ביאליק מדי שנה פואמה מקיפה ומרשימה, שהולידה תיכף ומייד עשרות חיקויים, ובמקביל פרסם טשרניחובסקי מדי שנה, גם הוא בדרך-כלל ב'השלח', אידיליה רחבת-יריעה, שהולידה אף היא גילויים אפיגוניים למכביר. ביאליק עקב בדאגה אחר התפתחותו של טשרניחובסקי, ואף שחש עצמו בוגר ובכיר ממנו (ותעיד על כך מסתו 'שירתנו הצעירה'), הוא הרגיש מפעם לפעם שידידו הצעיר עלול לערער את מעמדו ולגזול ממנו את ר. בב לקלוזנר מ-1903,ב ביאליק: "'לנכן התופרת' - לא בא כבושם הזה. אמור נא למזיק זה, טשרניחובסקי, שמזיק הוא. ראה ניבאתי: עתיד הוא מזיק זה לשים בידו אתר המשוררים על בלוריתו - ואזי אכוף אני את קרחתי העלובה ואקרא ראשון לראשונים: יחי המלך!". ובסיפא של האיגרת ביקש מקלוזנר להודיעו אם טשרניחובסקי מרבה וב לאחרונה, והחשש מפני המתחרה גלוי לעין, למרות ההומור הקונדסי ולמרות האירוניה העצמית שיש בה יותר מקורט של הערכה עצמית.

טשרניחובסקי ה"יווני" "ייהד" את האידיליה - ז'אנר יווני-גרמני. הוא הראה שאפשר וב אידיליות גם על יהודים, בתנאי שהם קשורים בטבורם אל הטבע. הואב אידיליות, שרוב גיבוריהן ילדים וזקנים, שני קצותיו של מעגל החיים, כי כרופא, כאיש מדעי-האדם וכדרוויניסט, הדגימה יצירתו את חוקי ההישרדות וההיכחדות שבטבע. בדיעבד, ניתן לומר עליו שיצירתו מוכיחה כי אותם כללים, השוררים בטבע לגבי כל הברואים, חלים גם על היהודי. כשהיהודי יושב בחיק הטבע הנוכרי, הריהו מידמה לסביבתו: ואכן, באידיליות של טשרניחובסקי יש יהודים סוחרי סוסים וגנבים וילדי-כפר בורים כמו ברל'ה וולול'ה, שאינם חובשים את ספסלי ה"חדר" ודומים לחיות בר קטנות. ביאליק לאב אידיליות, אך כשהעביר את כל דפוסי האידיליה של טשרניחובסקי לתחומי הסיפורת, ותיאר בסיפוריו יהודים החיים במחיצת "גויים" בטבע הנוכרי, עשה כן במטרה שונה: לא כדי להראות שהיהודי יכול להתערות כאזרח בסביבתו ולהידמות לה, אלא כדי להראות ש"לא זה הדרך". ככל שתיראה התמונה שאננה ואידילית, בבוא היום ייאלץ היהודי לנטוש את ביתו ולצאת במקלו ובתרמילו לנתיב הנדודים הנצחי.

ואחרון אחרון: עברו שנים, ושני המשוררים הגדולים נטלו את המקל והתרמיל, ועלו ארצה. בימי שבתם בשנות השלושים בתל-אביב, צידד כידוע ביאליק במדיניות ההבלגה של ויצמן, ואילו טשרניחובסקי היה כידוע בין מתנגדיה של מדיניות זו ביאליק לא רצה, או לא הספיק, וב על הארץ ועל נופיה, ואילו טשרניחובסקיב הרבה על הארץ, והתחבב על בניה, ילידי תקופת המנדאט. בינתיים קמו משוררים צעירים, וראש להם שלונסקי, שמרדו בביאליק וירדו לחייו. מעניין שהצעירים בגלגולם החדש כלל לא נלחמו בטשרניחובסקי, למרות שגם הוא כביאליק הפך בינתיים לקלאסיקה מודרנית. מדוע? אולי משום שלא אחז בעמדות-הכוח, ולא היווה לדעתם איום ומחסום בפני היצירה המתהווה אולי משום שלא היה לו משלו ולא כלום, וזה התיישב עם הדימוי העצמי של הצעירים, שאהבו להציג עצמם כיחפנים בוהמיינים, קרועי-בגד וחסרי-כול אולי משום שטשרניחובסקיב על המפעל הציוני וצירף את קולו למחנה החלוצים, ואולי דווקא להיפך: משום שנתפרש אצל שלונסקי וחבריו מצדו האוניברסלי, כמי שסגד לאפולו ולתמוז וביכה את מותם של צעירים בשדה הקרב. ואולי - והשערה זו נראית לי אף קולעת יותר מאחרות - משום שהוא היחיד מבין משוררי דורו, שהיה מהפכן אמיתי, שהשליך מאחורי גוו את כל סממני הגלות והגלותיות, שמהם ביקשו בני הדור הצעיר להתנער. כך או כך, אפילו רטוש הכנעני, שראה בכל הספרות שעד לדורו תוצר של הגלות, לא ראה בטשרניחובסקי מטרה לניגוח. טשרניחובסקי הפך סמל ליהודי החדש, שכן מימש בחייו וביצירתו את האידיאל הניצשיאני של שינוי כל הערכים - אידיאל שסופרים רביםבו עליו, אך מעטים מימשו אותו בחייהם הלכה למעשה.