האב הספקן ובנו השאנן

(או: בין אביב העלומים לִכפור הזִקנה)

במלאת מאה שנה לסיפורו של עגנון

שתי גישות לעלייה לארץ-ישראל לפי הסיפור "מעשה העז" (1925)

סיפורו הקצר של עגנון "מעשה העז" פותח בקורותיו של זקן "שהיה גונח מלבו", ורופאיו ציווּ עליו לשתות חלב עִזים כדי שיירפא ממחלתו. שמע הזקן בקולם, וקנה עז שנהגה להיעלם לעִתים מזומנות, ובשובה הביתה היו דדיה מלאים חלב מתוק מדבש וטעמו כטעם גן עדן. ביקש הזקן לדעת את מקור החלב המשובח, והורה לבנו לעקוב אחר העז. בעקבות העז, הגיע הצעיר "בקפיצת הדרך" לארץ-ישראל, ושם ראה איך העז, בצאתה מן המערה, אוכלת חרובים מן העץ ושותה ממי המעיין.

הבן רווה נחת ממראות הארץ וממנהגי בניה, אך ניסיונו להביא את אביו ארצה בעזרת פתק שהחביאו באוזנה של העז, עלה בתוהו: האב שראה את העז חוזרת בלי הבן, חשב בטעות שבְּנו "טָרֹף טֹרַף", וציווה לשחוט אותה. ובמאמר מוסגר: שחיטת העז כמוה כהריגת השליח המביא את בשורת המוות (שמ"ב, א, ו-י; יג-טז). מוטיב דומה מצוי במחזהו של סופוקלס "אדיפוס המלך", שבּוֹ אדיפוס מבקש לגלגל את אשמת רציחתו של המלך הקודם של תביי על הנביא העיוור טיריסיאס המגלה בעל כורחו את האמת על הרצח. רק לאחר שחיטת העז גילה האב במאוחר את הפתק שהוטמן באוזנה, והֵבין שנחרץ גורלו: מעתה נגזר עליו להישאר בגולה, מנותק מבנו, ובריאותו עתידה להידרדר, באין העז וחֲלבהּ. סוד המערה וסוד "קפיצת הדרך" לא ייוודעו לו לעולם. טעות טרגית, שהיא בבחינת "מעוּות לא יוכל לתקון", וכדברי האב: "עכשיו אקפח את ימיי בגלות הזאת".

מסיפורו של האב שחשב שבנו "טָרֹף טֹרַף" נרמז כמובן סיפור יעקב ובנו האהוב יוסף, אך בשני הבדלים רבי-משמעות: בסיפור המקראי האחים מנסים לחסל את יוסף מתוך קנאה ושנאה, וגורמים בצדייה לאביהם שיאמין שבנו "טָרֹף טֹרַף", ואילו בסיפורו של עגנון האב, ובמידת-מה גם בנו, גורמים לטרגדיה מתוך קריאת-מציאוּת שגויה (זה מניח את הפתק במקום סמוי מן העין, וזה ממהר לשחוט את הבהמה ומגלה את הפתק במאוחר). ואף זאת: לסיפור המקראי יש "סוף טוב", והבן ש"הוּמַת" חוזר לבני משפחתו שחשבוהו כמת. בסיפורו של עגנון לפנינו סוף טרגי, ללא תוחלת: אמנם האב יודע שבנו חי וקיים, אך סיכוייו לפגוש אותו בטלים ומבוטלים לנצח נצחים.

הסיפור פורסם לראשונה ב-1925, זמן קצר לאחר עלייתו המחודשת של עגנון לארץ-ישראל, ואכן העלייה ארצה – מניעיה הנסתרים ותוצאותיה הגלויות לעין – עומדת במרכז האגדה הכמו-נאיבית שלפנינו. אמו של עגנון נפטרה בשנת 1909, כשנה לאחר שעלה בפעם הראשונה לארץ-ישראל, ואביו ב-1913, כשנה לאחר שעזב את הארץ ועבר לברלין. בעיר הולדתו נשארו רק אחדים מבני משפחתו. אין זאת כי עגנון העסיק את עצמו בשאלה אם יוסיף לראותם, ונתן להרהוריו ולחששותיו אלה בדבר התפוררות משפחותו חזוּת על-זמנית וכמו-אגדית. הוא העטה על בעיות היום-יום שהטרידוהו מעטה של יושן, המנתק כביכול את המסופר מן המציאוּת הממשית בת הזמן החדש.

המעשייה האגדית פורסמה בראשונה בכתב-העת "הדים" (כרך ד, חוב' א, ניסן-אייר תרפ"ה), כנראה לקראת פסח, בשם "מעשה העז או פי המערה", ובאותה שנה פורסמה גם בקובץ "פולין, סיפורי אגדות" (הוצאת הדים, תרפ"ה). בקיץ 1925, בישר עגנון לרעייתו כי מכר את "מעשה העז" בעשר לירות מצריות, וכי סיפורו עתיד כנראה לראות אור לקראת ראש השנה כשי לבתם ליום הולדתה.¹ ככל הנראה כִּיוון עגנון בדברים אלה לפרסומו המחודש של "מעשה העז" כסיפור לילדים בהוצאת "הגנה" שבעריכת יחיאל היילפרין, בלוויית איורים מאת זאב רבן. בכרך הסיפורים של עגנון "אלו ואלו" כלול סיפור זה באסופת הסיפורים "פולין: סיפורי אגדות", מיד לאחר הסיפור "על השחיטה", שגם במרכזו עומדת עז יוצאת דופן (שכמוה כתרנגולת המטילה ביצי זהב מן האגדות).

"על השחיטה" הוא סיפור על אלמנה מטופלת בבנים, שבעוניה הרב הזינה את ילדיה בחֲלֵב עז בלבד, בהעדר מזון אחר, אך הם גדלו לתפארת והתמידו בלימודיהם. יום אחד הגיעו חמלניצקי ופורעיו, עברו מבית לבית, והשאירו אחריהם חורבן, הרס והרג. האלמנה חילקה לבניה סכינים, והכינה אותם למוּת על קידוש השם, אך בהתקרב הפורעים, חששה האלמנה פן ייהנו הנבלים מחלב העז המופלאה שברשותה, ושחטה אותה בהסכמתה האילמת של הבהמה. ראו הפורעים את סימני הדם על מפתן הבית, ושיערו שבני הבית כבר אינם בין החיים, ומשום כך פסחו על בית האלמנה. כך ניצלו האם ובניה, וביתם נותר הבית היחיד בעיירה שלא ניזוק, ועל כן הפך לימים לבית-הכנסת.

באגדה זו ייהד כמובן עגנון את האגדה הנודעת מאת האחים גרים על העז ושבעת הגדיים שהסתתרו מפני הזאב, ועיבה אותה בסיפור האיל מפרשת העקדה, הנשחט תחת הבן שניצלו חייו. גם בסיפור "על השחיטה" (שכותרתו רומזת כמובן לכותרת שירו של ביאליק שנכתב בעת פרעות קישינב, בפסח תרס"ג) משובץ הצירוף "מעשה העז" בין הסיפורים שסיפרו הבנים לאמם בחָזרם ממקום תורה ("ומספרים לה כל מיני מעשיות נאות כגון מעשה העזים של ר' חנינא בן דוסא [...] ומעשה העז שהייתה לה מערה אחת, שהייתה הולכת בה לארץ ישראל ומביאה משם בדדיה חלב הרבה מתוק מדבש וטעמו טעם גן עדן").

סיפורים על בהמה המנחה את בעליה בדרך ומאפשרת את קפיצת הדרך מצויים במקורות אחדים ממקורות ישראל. כך, למשל, מסופר בתלמוד הירושלמי (מעשר שני, פרק ה, הלכה ב) על רועה מארץ-ישראל שרץ אחר שורו והגיע בקפיצת הדרך לבבל. בקובץ סיפורי עם שערך דב נוי, מסופר על פרה שידעה להגיע לירושלים בדרך סתרים נפתלת. אנשי ירושלים הסתירו באוזנה מכתב המספר על סגולתה הפלאית, אך בעלי הפרה גילו את המכתב רק לאחר ששחטו אותה, וכך קיפחו במו ידיהם את סיכוייהם להגיע לירושלים.² דב נוי אף מביא מעשייה על זוג זקנים, שהעז שבבעלותם נהגה לעִתים להיעלם ולשוב עם חלב מתוק מדבש. עקב הזקן אחר עזו, ובא עד פתח מערה שדרכה הגיע בקפיצת הדרך לארץ-ישראל. מארץ-ישראל שלח הזקן לאִשתו איגרת בתוך אוזנה של העז, אך האישה לא ראתה את האיגרת מבעוד מועד, וגילתה אותה רק במאוחר, לאחר ששחטה את העז, וכך קיפחה את סיכוייה להתאחד עם בעלה בארץ-ישראל.³

סיפורי החמצה ושיבוש רב-דוריים מצויים למכביר ביצירת עגנון, לסוגיה ולתקופותיה, וכאן לפנינו אחד הגילויים המוקדמים של לייטמוטיב חשוב ומרכזי זה, המבריח את יצירתו של עגנון כבריח. הבן זוכה אמנם להגיע לארץ-ישראל, אך הקשר עם אביו משתבש ומתנתק. אביו הזקן יישאר בעמק הבכא, וימשיך לגנוח מלבו כמו לייזר-מנדל המלמד, גיבור שירו של ביאליק "תקוות עני" (מונולוג דרמטי שביאליק הכתירו תחילה בשם "הרהורי המלמד"), המקווה שחלב העז ירפאנו ממחלתו ויחיש את יום שובו לביתו. מלמד קשיש זה, גיבור שירו של ביאליק, מאמין בתמימותו שיום שובו לביתו קרב ובא, והוא חולם על צאתו לחופשי מתקופת עבדותו הממושכת במרחקים, אך הקורא יכול להבין אל נכון שזקן חולה זה יישאר סרוח על צרורות חסכונותיו כאותם "מתי מדבר האחרונים" משירו של ביאליק (את שני השירים הללו כתב ביאליק בסוף שנות התשעים של המאה ה-19, לקראת הקונגרס הציוני הראשון ואחריו). ברי לקורא שמחלתו של המלמד תכריענו, מומיו לא יירפאו והוא לא יגיע הביתה לפסח מדרך הנדודים הממושכת. חלומו הוורוד על העתיד הצפוי לו "בבית" לאחר "הסדר" יישאר אפוא חלום שווא (" הוֹי, רִבּוֹנוֹ שֶׁל-עוֹלָם! / מָתַי, מָתַי יַגִּיעַ / זֶה-הַיּוֹם אֲקַוֶּנּוּ – / לֹא בְכִלְיוֹן עֵינַיִם – / כִּי בְלֵב נָמֵק וּבָלֶה./ זֶה-כְּבָר אָחוּשׁ מַדְקֵרוֹת/ כְּעֵין מַדְקְרוֹת מַחַט / מִצַּד חָזִי הַשְּׂמָאלִי, / כְּמוֹ תּוֹלַעַת זוֹלֵלָה / שָׁם מוֹצֶצֶת, מוֹצָצֶת – / אוּלָם אֵין בְּכָךְ כְּלוּם; / לִכְשֶׁאָבֹא אֶל-בֵּיתִי, / לִי אָכִינָה תִּרְיַקָּה / וּמֵעִזִּי אֵשְׁתְּ חָלָב – / וַהֲסִירוֹתִי כָל-מַכָּה // וַאֲתַקֵּן כָּל-מוּם – –"). ברוח הגותו של אחד-העם, האמין ביאליק כי לתיקון מומיהם של היחיד ושל העם נחוצה תקופה ממושכת של "הכשרת לבבות", ולא נס או מעשה קסמים מהיר שאינו אלא אחיזת עיניים.

ברוח שירו של ביאליק תיאר גם עגנון בסיפורו "זקן אחד שהיה גונח מלִבּוֹ. באו ושאלו לרופאים. אמרו שישתה חלב עזים". ברוח שירו של ביאליק, עתיד הזקן החולה והפסימי להישאר מאחור, ולקפח את שארית ימיו בגלות. רק בנו הצעיר והאופטימי יזכה לראות את ארץ-ישראל וליהנות מאווירה ומִפֵּרותיה. דבורה ברגמן טענה בצדק כי הבן תמים ואופטימי ופעולותיו ספונטניות, ועל כן הוא יכול לנצל את שעת הכושר שהזדמנה לידו ולהגיע ארצה. האב, לעומת זאת, הוא אדם הגיוני וחקרן, ו"החקירה המבררת סיכויים וסיכונים לפני מעשה איננה מתיישבת עם ההיענות המהירה והספונטנית לנס, המתרחש וחולף כהרף עין".⁴ ניתוחה מבהיר יפה את פניה העל-זמניים של האגדה "הנאיבית" שלפנינו, המשוללת לכאורה סימני זיהוי היסטוריים (על-פי-רוב כתובות אגדות בסגנון נטול סימני זיהוי מסומננים (marked); דהיינו, בסגנון של a-topos ו-a-chronos), ואילו אני מבקשת לזהות את צִדו האקטואלי של סיפורו של עגנון, המתחכם ומתחפש למעשיית חסידים תמימה שלא מכאן ולא מעכשיו.

למעשה, בסיפור העל-זמני "מעשה העז" מקופלים כבקליפת אגוז כל תולדות הציונות בשנים שקדמו לעלייתו הראשונה של עגנון ארצה ומקופלים בו גם כל הוויכוחים שהתנהלו ברמה בדבר הדרך הנכונה בדור של "על פרשת דרכים", שעל ראשו מרחפת שאלת "לאן?". הוויכוחים שנערכו בשנות מפנה המאה העשרים התנהלו בין "הזקֵנים" לבין "הצעירים", אך זהותם של "הזקֵנים" ושל "הצעירים" הלכה והשתנתה ללא הרף ככל שנקף הזמן. בתחילה זוהו "הזקֵנים" עם "דור המִדבּר", שלא נתפש לרעיון הציוני ולא חלם להגשים את חלום ציון. אחר-כך זוהו "הזקנים" עם "חובבי ציון", שהלכו בקטנות, הִרבו לדבר ומיעטו לעשות. לבסוף זוהו "הזקנים" עם אנשי אודסה, אנשי הציונות הרוחנית ובית-המדרש האחד-העמי, שהתנגדו לפתרונות מהירים של בִּן-לילה. בוויכוחים אלה זוהו "הצעירים" עם ברדיצ'בסקי וחבריו, שכינו את עצמם בכינוי "הצעירים", בעוד שביאליק שהיה צעיר מהם, אך זוהה עם חוגו השמרני של אחד-העם, נמנה עם ה"זקֵנים", ועל כך לגלג המשורר במילים:

עם מי משנינו הצדק – יגיד כל איש, בין שהוא זקן מופלג כמוני ובין שהוא צעיר רענן וחזק מָתניים כה' פרישמן; בין שאכל מן "הפירות הצנומים והדלים, שנתבשלו באוירו של בית-המדרש הצר אשר לאחד-העמיות", ובין שזכה ליהנות מתפוחי-הזהב והרימונים הדשנים והרעננים והנוטפים עסיס, מאלה שגדלו בגנים הפורחים ורחבי הידים, המשתטחים, כידוע, תי"ו על תי"ו פרסא בחוצות ווארשה ורחובותיה.

(ראו בפלייטון של ביאליק "'צעירות' או 'ילדוּת'?" הכלולה במדור "דברי ספרות" בכרך כל כתביו).

כדי להגיע אל המסרים האקטואליים, השזורים בין שיטי "האגדה" שלפנינו, יש להפליג ולפרט בנושא הזִקנה והעלומים, שבמרכזה של יצירה קטנה אך רבת רבדים זו שלפנינו. הניגוד הבינרי  בין הבן הצעיר לאביו הזקן עומד בבסיס סיפור של עגנון, שנועד בעת ובעונה אחת לשני סוגי קוראים: לקורא הבוגר ולקורא הילד. הקוראים הצעירים אמורים היו ליהנות מן העלילה הפשוטה והגלויה לעין, ואילו הקוראים הבוגרים בני-התקופה, וחבריו הסופרים של המחבר במיוחד, אמורים היו להבין את המסרים ההגותיים הסמויים, הטמונים כאן בין השיטין (כבשירו הסיפורי לילדים של ביאליק "הנער ביער" מ-1922, שגם בו מגיע הנער לבית אבא ולארץ אבות ב"קפיצת הדרך").

שירו האלגורי של ביאליק  נכתב בשנים שבהן ישב  המשורר בגרמניה  בצוותא חדא עם עגנון, והחליף אתו רעיונות, מתנות ושירי הקדשה. כל שירי ההקדשה הללו נכתבו בחריזה האופיינית למקָמה, שכּן המקַמות של אלחרירי תורגמו במאה התשע-עשרה לגרמנית על-ידי פרידריך ריקֶרט  והשפיעו על  ההומור המחורז הגרמני, שהשפיע על ביאליק ועל עגנון.⁵ ביאליק, בבואו אחרי המלחמה והמהפכה להפר את שתיקתו ולחדש את פני שירתו בסוגות ובסגנונות חדשים, חיפשם ומצאם בין השאר במקַמה (בתקופה זו כתב את "התרנגולים והשועל", את "גן עדן התחתון" ואת נוסחו הראשון של "אלוף בצלות ואלוף שום"). גם עגנון, שחיבר בשנים 1920-1919 את הנוסח הראשון של הרומן "הכנסת כלה", שילב בו קטעים מחורזים בנוסח המקָמה.

גם בסיפור שלפנינו משולבים לפחות ארבעה משפטים המשובצים בחרוזים בנוסח חרוזי המקָמה, ואלה מקנים לסיפור אופי כמו-עממי, "תמים" ו"נינוח", כבאגדה לילדים, שלא מכאן ולא מעכשיו. יש להבהיר ולהדגיש: לא רפרודוקציה של תמונה ישנה לפנינו, כי אם שימוש מושכל בסממנים "ישנים נושנים" כדי לחדש את היצירה ולעשותה מודרנית ועדכנית יותר. חרוזים "ילדיים" כמו-עממיים אלה, המשולבים ב"מעשה העז", משכּכים לכאורה את הרושם של הסיום הטרגי ומעמעמים אותו, ואפשר ש"התמימות" הכמו-ילדית דווקא מעצימה את הטרגדיה:

• על העז מסופר כי "לא מצאוה לא בחצר ולא בגן, לא על גג בית המדרש ולא אצל המעיין [...] עד שחזרה מאליה ובחזירתה היו דדיה [...]".
  

• כשהצעיר הולך בעקבות העז נאמר ש"וכך היו הולכים שעה או שעתיים, ואולי יום או יומיים, כשכשה העז בזנבה וגעתה בפיה, והמערה לסופה  הגיעה".
  

• כשהאב חושב בטעות שבנו כבר אינו בין החיים, נאמר עליו כי " בני, בני אַיכה? בני מי יתן מותי אני תחתיך [...] התחיל מטפח על ראשו וצועק ובוכה ומיילל [...] והיה בוכה והולך ומתאבל".
  

• בסוף הסיפור נאמר כי "מני אז פי המערה סמוי מן העין, ודרך קצרה עוד אין. ואותו בחור, אם לא מת, עתה ינוב בשיבה דשן  ורענָן בארצות החיים שקט  ושאנָן".
  

בתקופת שהותם המשותפת בברלין, החל ביאליק, כאמור, לחבר את נוסחה המוקדם של המקַמה  האגדית "אלוף בצלות ואלוף שום", הספוגה ברעיונות עדכניים ואקטואליים,⁶ ויש לשער ששוחח עליה עם עגנון באחת מפגישותיהם הרבות.⁷ אפשר שהרעיון שבבסיס המקַמה הביאליקאית בדבר שני בני מלכים, שהגורל מאיר פנים לתמים שבהם ומסתיר את פניו מרעהו החכם והמתחכם, שימשה לעגנון מקור השראה ומודל חיקוי. המקַמה הביאליקאית מספרת כזכור על בן מלך חסר יומרות שהביא במקרה לאי בודד שק עם בצלים, וקיבל בעבורו מאנשי המקום שק עם זהובים. התקנא בו רעהו הערמומי, והביא לאנשי האי שק עם שומים, אך קיבל מהם בעבור מתנתו היקרה שק של בצלים. קשה לכוון את מהלכי הגורל, אומרת יצירה זו בסמוי, וקשה לחזות מי יצליח ומי ייצא במפח נפש ובאוזניים מקוטפות. גם כאן לפנינו שני גיבורים – אב זקן ובן צעיר – ודווקא הצעיר, התמים והנעור מדעת, מצליח מבלי דעת להגיע לארץ, ואילו אביו החקרן והסקרן, שכבר קנה בינה ודעת וניחן בחכמת זקנים, מקפח במו ידיו את סיכוייו להגיע  אף הוא אל היעד הנכסף.

כדי לאפיין את הבן הצעיר ולהטעים את ההבדלים בינו לבין אביו, גדש עגנון את סיפורו ברמזים רבים לצעירות ולאביב, וכן ברמיזות לפסח, חג האביב. אפילו הכותרת – "מעשה העז" – אינה אלא תרגום מילולי של הכותרת ביידיש "אַ מעשה מיט אַ ציגעלע" (גרסה ביידיש של "חד גדיא" מאת י' פיראזשניקאָוו, וילנה 1908 מן ההגדה של פסח). שיר זה פותח בהקדמתו המחורזת של המשורר:

אַ פֵּסַחְדִיגֶע לִיעדֶעלֶע

וִויל אִיך זִינְגֶען מִיט אַ נִיגוּן:

אַ מוּסָר פֿאַר דִי אֶלטֶערֶע

אוּן פֿאַר קִינְדֶער פֿאַרְגֶענִיגֶען.

ובתרגום חופשי: "שיר קטן לפסח / אשירה בניגון / מוסר השכל הוא להורים / לילדים – תענוג". הוא שאמרנו, גם סיפורו של עגנון הוא סיפור כבד הגות ומוסר למבוגרים ואגדה מהנה לילדים. המשך שירו של פיראזשניקאָוו הוא  תרגום חופשי של השיר מן ההגדה, והוא פותח בחוליה הראשונה של סיפור השרשרת "חד גדיא": "אַ מַעשֶׂה מִיט אַ צִיגֶעלֶע / הֶארְט אוֹיס, אָבוֹת וּבָנִים! / דֶער פֿאַטֶער הָאט בֶּעצָאהְלְט  פֿאַר אִיהְר / צְוֵוי גִילְדֶען מְזוּמָנִים" (מעשה בעז / שמעו אבות ובנים / אבא שילם עבורה / שני זוזים במזומנים").⁸

סיפור פסח וההגדה של פסח נרמז גם מתיאורו של הבן הצעיר ברגע הגיעוֹ בקפיצת הדרך לארץ ישראל ("תלה הבחור עיניו למרום ואמר, ברוך המקום ברוך הוא שהביאני לארץ ישראל"). מילות הברכה "ברוך המקום ברוך הוא" מקורן בהגדה של פסח. בשבת החלה בפסח נהגו לקרוא בקהילת אשכנז את מגילת שיר השירים, הרצופה בתיאורי אביב, ואכן סיפורו של עגנון רצוף אף הוא בתיאורי אביב ובפסוקי שיר השירים. כך, למשל, מתואר היעלמה של העז במונחי היעלמו של הדוד משיר השירים ("לא היו ימים מרובים עד שנתעלמה העז, יצאו לבקשה ולא מצאוה", בעקבות הפסוק "בִּקַּשְׁתִּיו וְלֹא מְצָאתִיו" שיה"ש ג, א), וכך מתוארת הארץ במונחי שיר השירים ("ראה הרים רמים וגבעות עם פרי מגדים ובאר מים חיים נוזלים מן ההרים" והעז "שותה ממעין גנים", בעקבות הפסוק "מַעְיַן גַּנִּים בְּאֵר מַיִם חַיִּים וְנֹזְלִים מִן לְבָנוֹן", שיה"ש ד, טו). כשמבקש הצעיר לדעת לאן הגיע, נאמר "עמד הבחור וקרא לעוברי דרכים, השבעתי אתכם אנשים טובים", בעקבות הפסוק "הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלָיִם" (שיה"ש ב, ז; ג, ה; ה,ח; ח, ד), וכן "אמר לעצמו, עד שיפוח היום ונסו הצללים", לפי שיה"ש ד, ו. לאביו כותב הבן בפתק שהוא תוחב באוזנה של העז: "צא לך בעקבי העז", בעקבות הפסוק "צְאִי לָךְ בְּעִקְבֵי הַצֹּאן" (שיה"ש א, ח).

ריבוי האזכורים לפסוקי שיר-השירים, טוענת פנינה שירב, "מעניקים אופי אידילי-רומנטי לתיאור הארץ, ומרמזים על הוויה של הרמוניה ושלמות בין העם לאלוהיו, בהתאם למסורת הפרשנית האלגורית של שיר השירים".⁹ ריבוי האזכורים לפסוקי שיר-השירים אף מעניק לסיפורו של עגנון אופי צעיר ואביבי, העומד בניגוד קוטבי לתיאורי הזקנה של האב הגונח מלבו (כשם שבסיפור "על השחיטה" הסתמך עגנון על אגדת האחים גרים על העז ושבעת הגדיים, הסתמך כאן, ככל הנראה, על אגדתו של אוסקר ויילד על "הענק וגנו" [The Selfish Giant], שבָּהּ רק הילד מסוגל להפריח בגן ציצים ופרחים, ואילו הענק הזקן ממלא את הגן בגלידי הכפור של הזִקנה). ייזכר עוד שמגילת שיר-השירים נקראת בשבת של פסח, וגם "מעשה העז" רצוף בתיאורי שבת חגיגיים:

עד שהוא יושב ומתבשם בקדושתה של ארץ ישראל שמע כרוז בואו ונצא לקראת שבת המלכה, וראה בני אדם כמלאכים מעוטפים בסודרן לבנים וענפים של הדסים בידיהם וכל הבתים מאירים בנרות הרבה. הבין מדעתו שהגיע ערב שבת עם חשיכה ואין בכדי שיחזור. עקר קנה וטבלה וכתב מכתב לאביו [...].

כניסת השבת הממשמשת ובאה מחייבת את הבן לקצר במכתבו, ועל כן הוא מאיץ באביו ומפציר בו: "אל תשאלני איך הגעתי לכאן אלא אחוז במשיחה שקשורה בזנבה של העז וצא לך בעקבי העז". גם תיאורי השבת שבמקורות נרמזים כאן בין השיטין. כך, למשל, משפט הסיום של הסיפור "ואותו בחור אם לא מת, עוד ינוב בשיבה דשן ורענן" מבוסס על מזמור תהלים ("עוֹד יְנוּבוּן בְּשֵׂיבָה   דְּשֵׁנִים וְרַעֲנַנִּים יִהְיוּ", תהלים צב, טו), ומזמור זה – "מזמור שיר ליום השבת" – נכלל כידוע בקבלת שבת. המשפט "שמע כרוז בואו ונצא לקראת שבת המלכה" מבוסס על המסופר במסכת שבת קיט, ע"א בדבר רבי חנינא שהיה מתעטף ועומד בערב שבת ואומר "בואו ונצא לקראת שבת המלכה", והפיוט "לכה דודי", שחיברו שלמה אלקבץ, ממקובלי צפת במאה ה-16, מבוסס על מנהגם של מקובלי צפת לצאת לקבל את שבת המלכה מעוטפים במלבושים לבנים.

כל האזכורים הללו – אזכוריו המרומזים של הפסח ושל שיר השירים ואזכוריה הגלויים של  השבת בארץ-ישראל – מעצימים את תחושת האביב האופפת את הבן הצעיר  מכל עבר. לפנינו צעיר ומלא אמונה, tabula rasa, שטרם טעם מעץ הדעת ושעלומיו הזכים לא הוכתמו עדיין – כדברי מיכ"ל על שלמה הצעיר – בשאלת "מדוע?": "וּכְשֶׁלֶג הַלְּבָנוֹן לֹא יָדַע רָגֶל / כֵּן זַכּוּ עֲלוּמָיו לֹא עוֹד הוּעָמּוּ; / עַל כֵּן לִבּו יִחַד נַפְשׁוֹ בוֹ תָגֶל / כִּי עוֹד לֹא קִינִים עַל אָזְנוֹ רָעָמוּ [...] אַךְ כִּנְגֹהוֹת שַׁחַר חַיָּיו לוֹ עָלוּ / עוֹד עַרְבָּם לֹא חָזָה עֵת כִּי יוּעָבוּ; / עַל כֵּן הַחַיִּים כָּעֵץ לוֹ נִמְשָׁלוּ / כָּל יוֹם לִפְרִי חָדָשׁ עֵינָיו חָשָׁבוּ". שלמה הצעיר, גיבור שירו של מיכ"ל, אינו יודע יגון וחשש מַהם, והחיים מאירים אליו את פניהם. כך גם הבן הצעיר בסיפורו של עגנון: הוא רואה סביבו רק את היפה והטוב, מברך את אנשי המקום, נושא עיניו השמימה ומברכם על מזלו הטוב. כולו מחמדים ותמימות, תרתי משמע.

לעומת זאת, אביו הזקן והחולה רואה הכול דרך עיניו המפוכחות והפסימיות של קוהלת הזקן, ניגודו של שלמה הצעיר, מחבר שיר השירים. הוא אינו מסתפק בחלבה המתוק של העז, אלא אומר לבנו "מתאווה אני לדעת להיכן היא הולכת ומהיכן היא מביאה חלב זה", כדברי קוהלת על האיש שיש לו לכאורה כל אשר תתאווה נפשו, אך תמיד הוא שרוי בתחושה של חוסר סיפור והחמצה, ובסופו של דבר הכול הולך אל בית עולמו:

יֵשׁ רָעָה, אֲשֶׁר רָאִיתִי תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ וְרַבָּה הִיא עַל-הָאָדָם.  אִישׁ אֲשֶׁר יִתֶּן-לוֹ הָאֱלֹהִים עֹשֶׁר וּנְכָסִים וְכָבוֹד וְאֵינֶנּוּ חָסֵר לְנַפְשׁוֹ מִכֹּל אֲשֶׁר-יִתְאַוֶּה וְלֹא-יַשְׁלִיטֶנּוּ הָאֱלֹהִים לֶאֱכֹל מִמֶּנּו [...] אִם-יוֹלִיד אִישׁ מֵאָה וְשָׁנִים רַבּוֹת יִחְיֶה וְרַב שֶׁיִּהְיוּ יְמֵי-שָׁנָיו וְנַפְשׁוֹ לֹא-תִשְׂבַּע מִן-הַטּוֹבָה [...] וְאִלּוּ חָיָה, אֶלֶף שָׁנִים פַּעֲמַיִם וְטוֹבָה, לֹא רָאָה--הֲלֹא אֶל-מָקוֹם אֶחָד הַכֹּל הוֹלֵךְ.

אמנם, לולא תאוות הדעת של האב הזקן, לא היה בנו מגיע לארץ-ישראל, אך תאוות דעת זו גם הייתה בעוכריו של האב הזקן, הכשילה אותו וגרמה לפרֵדה הטרגית מִבּנו. לבנו, ההוגה את רעיון המשיחה (החבל הקשור לזנב העז) אומר הזקן בלשונו של ספר משלי : "בְּנִי אִם חָכַם לִבֶּךָ יִשְׂמַח לִבִּי גַם אָנִי" (משלי כג, טו). שוב משתמש הזקן בלשונה של ספרות החָכמה המקראית, וכל דבריו נאמרים בטעם זקנים דעתניים. כאשר חוזרת העז מן הדרך בלי הבן, בוכה האב ומשמיע קינה המשלבת בתוכה את קינת דוד על בנו אבשלום ואת קינת יעקב על בנו יוסף ש"טרוף טורף" (קינה שהתבררה בסופו של דבר כקינת שווא, כבסיפורו של עגנון):

כיון שראה הזקן את העז שהיא חזרה ובנו איננו התחיל מטפח על ראשו וצועק ובוכה ומילל, בני, בני איכָּה? בני מי יתן מותי אני תחתיך, בני בני, והיה בוכה והולך ומתאבל על בנו, כי אמר חיה רעה אכלתהו, טרוף טורף בני. וימאן להנחם ויאמר, ארד אל בני אבל שאולה. וכל אימת שראה את העז היה אומר, אוי לו לאב שהגלה את בנו ואוי לה לזו שטרדתהו מן העולם.

חכמתו הרבה וניסיון חייו העשיר היו אפוא בעוכרי האב, משום שזה סמך על כושר השיפוט שלו ולא הטיל בו ספק אפילו לרגע. אילו טפח על ראשה של העז ולא על ראשו, אלמלא גלגל את האשמה על ראשה של העז וציווה לשחוט אותה ("אוי לה לזו שטרדתהו מן העולם"), הן הכול היה בא על מקומו בשלום.  שאלת "אַיֶּכָּה"  מעלה כאן את סיפור האכילה מעץ הדעת ותאוות הדעת שלא באה על סיפוקה, ודברי החרטה של האב ("אוי לו לאב שהגלה את בנו") מעלים את דברי האל על בניו ("אוי לאב שהגלה את בניו", ברכות ג, א). תוהו משתרר בעולם: החוטים ניתקים, המסכת מתפוררת והגאולה מתעכבת, כבסיפורו של עגנון "עגונות".

ההבדלים בין האב לבנו הם אפוא כהבדל בין שלמה הצעיר והאופטימי, מחבר מגילת שיר השירים, לבין קהלת, גלגולו הזקן והפסימי של שלמה, שחיבר את מגילת קהלת ("כשאדם נער אומר דברי זמר, הזקין אומר דברי הבלים", קובעת מגילת קהלת). הבן בסיפורו של עגנון שרוי בטוב, בין נופי שיר השירים, ואילו אביו החולה והזקן יישאר בין כותלי הבית, כמו קהלת הספון בארמונו בשירו של מיכ"ל. ומן המשל אל הנמשל: רק צעירים אופטימיים, שאינם שואלים שאלות מיותרות והולכים אחרי צו לבבם, יגשימו את חלום ארץ-ישראל, רומז כאן עגנון לקוראיו, ואילו הזקנים הדעתניים והחקרנים יישארו ספונים בבתיהם, וקול פעמוני הגאולה לא יגיעו לאוזניהם.

מדוע חובבי ציון הזקנים, שהמליצו על הישגים מוחשיים של "יום קטנות" – עוד עז ועוד דונם – לא עלו ארצה, ואילו בניהם התמימים והצעירים הצליחו לעלות אליה ולממש את "רעיון היישוב"? בשנותיה הראשונות של הציונות, עדיין פעלו ב"קריית ספר" העברית סופר קשיש כדוגמת משה ליב ליליינבלום, שהיה למנהיגם ולדבָּרם של "חובבי ציון", מטפחי "רעיון היישוב".  ליליינבלום, שפשט את בגדי המשכיל, תקף את רעהו ושותפו לשעבר יהודה ליב גורדון, והטיח בו האשמות מהאשמות שונות. בערוב יומו מצא משורר משכילי כיל"ג את עצמו והוא בודד ומנודה: הציבור ה"לאומי", שהיה מוכן להטות אוזן לליליינבלום, האשים אותו בהתנכרות של משכיל קוסמופוליטן לאחיו, השֹמים פניהם כלפי מזרח. מן העֵבר השני,  אותו חלק בציבור שנהה אחר קוסמופוליטיוּת וערכים מערביים מתקדמים, לא ראה ביל"ג רֵע לרעיון או מורה דרך. "צעירים" מערביים כמו ברדיצ'בסקי או טשרניחובסקי היטו אוזן לדברי הביקורת של חברם ראובן בריינין, והחלו לראות ביל"ג ובשירתו שריד מיושן וקרתני של הדור הקודם – דור שלא ידע את לבטיו של האדם החדש, והשחית את יצירתו במגמתיות חד-צדדית. מקלט מן הבדידות המתַסכלת הזאת מצא המשורר החולה והנרדף על דעותיו בחיק ציוני אודסה, ובאופן מיוחד אחד-העם ורבניצקי. אלה טרחו אז בהוצאת סיפוריו, וראו בו בעל-ברית להרהורי הספק שלהם בדבר האפשרות לממש לאלתר את שני החלומות שהלהיבו אז את הלבבות: חלומם המתוק והסנטימנטלי של "חובבי ציון" שהיה לטעמם פשטני וחסר מעוף, מחד גיסא, ומאידך - חלומו האוטופי ורב המעוף של הרצל על "מדינת היהודים", שהיה לטעמם חפוז ונמהר יתר על המידה.

כרֵאליסטן בהיר עין ראה אחד-העם את נקודות הזיקה של שני הפלגים ה"מעשיים", המבקשים הגשמה מהירה: תנועת "חיבת ציון", שבהנהגת ליליינבלום, והציונות המדינית, שבהנהגת הרצל. שני פלגים אלה היו היפוכה של הדרך המתונה והאבולוציונית שהציע אחד-העם ב"תכנית הכשרת הלבבות" שלו; ואכן, לאחר הצלחתו המרשימה של הרצל בקונגרס הציוני הראשון, הצטרפו רוב אגודות "חובבי ציון" לתנועתו של הרצל, ודחקו את אחד-העם ואנשיו ממרכז הזירה. בין אחד-העם לגורדון היו, ללא ספק, גם חילוקי דעות מהותיים: בניגוד ליל"ג, לא היה אחד-העם מעלה בדעתו להמליץ על פתרונות עראי אַ-ציוניים, כגון על יציאת העם אל "מלון אורחים" עד יעבור זעם כבמשבר אוגנדה. בניגוד ליל"ג, הוא אף לא חשב, כמובן, ששורש הרע נעוץ ברוחניותו היתרה של העם. אף על פי כן, ולמרות נקודות מחלוקת אלו ואחרות, אויבים משותפים עשאום בעלי ברית לשעה קלה.

בתקופת ברלין התוודע עגנון בתיווכו של ביאליק אל אחד-העם, והפך לידידו. כחסידו של אחד-העם לא יכול היה עגנון הצעיר להוקיר את דעותיו הפוזיטיביסטיות והפשטניות של מל"ל, שתקף בלהט דוגמטי את אחד-העם – האיש ויצירתו.  לגבי דידו,  ייצג מל"ל את ה"חובבניק" המצוי – אותו טיפוס עממי סנטימנטלי, שהמליץ על "עוד דונם ועוד עז". ייאמר כאן, במאמר מוסגר, שחלק משיריו המוקדמים של ביאליק נראים כתגובה מבודחת למימרותיו התמימות של ליליינבלום, שהיו למשל ולשנינה בחוגו של אחד-העם. ב"דרך לעבור גולים", למשל, העיר מל"ל (בתגובה להערת יל"ג ב"גאולתנו ופדות נפשנו" בדבר צורתו של מפעל הגאולה), כי מוטב היה לעוץ לגואל: "בוא אדוני, דרך החלון, דרך הארוּבּה […] ובלבד שתבוא ותגאלנו". ובתגובת נגד תיאר ביאליק, בנוסח המוקדם של "אל הציפור", את הסערה המנסה לחדור בעורמה אל הבית הדל, ובעליו – איש תם ורגשן, טיפוס עממי מן הנוסח הישן – אומר לה "סורי גבירתי", והיא נכנסת לביתו כגנב דרך הארובה. באחד משיריו המוקדמים, "עצה בתפילה", הדומה דמיון מפתיע לנוסח ראשון של "אל הציפור", תיאר ביאליק "יישובניק" עממי ופשוט, שעִזו מתה עליו, ככהמחשה של הפתגם העממי המבודח "עִזו של ליליינבלום", שנשתגר בציבור ובספרות כביטוי קריקטורי של "חיבת ציון".¹⁰

את מאמרו הראשון נגד אחד-העם הכתיר מל"ל בכותרת "שומרי רוח ורועים בעבים" לציון רוחניותו היתרה של אחד-העם כריאליסטן וכפוזיטיביסט, והטעים שתוספת של עז אחת במושבה עברית בארץ-ישראל היא מאורע חשוב בתהליך התחייה הלאומית מאירוע תרבותי בחבורת "בני משה". הפתגם "עִזו של ליליינבלום" הפך למשל ולשנינה בקרב מקורביו של אחד-העם, כתמצות הדלות, הפשטנות וקוצר ההשגה של חובבי ציון. ¹¹ לגבי חבריו של ביאליק בתקופת ברלין – אחד-העם וביאליק – היה בסיפור "מעשה העז", המגולל שתי דרכים לעלייה ארצה (דרך מהירה "בקפיצת הדרך" ודרך ספקנית שדוחה את הקץ ומעכבת את הגאולה) רמיזות רבות לוויכוחים שהתנהלו מעל הזירה הציבורית בשנות מפנה המאה העשרים. ייתכן שעגנון הלעיג כאן על "חובבי ציון" מן הנוסח הישן, שכבר הם ורעיונותיהם אבד עליהם כלח.

האם לפנינו יצירה בינרית, המדברת בזכות תמימותו של הבן ובגנות דעתנותו הנפרזת של אביו? לאו דווקא. עגנון מגלה כאן, מבעד לצעיפי הערפל האגדי, גישה מאוזנת ומפוכחת, שאינה מצדדת בכל מחיר באחד מבין הפלגים המנוגדים. הוא אכן מאמין שרק צעירים תמימים ונעורים מדעת ומספקות יכולים להגשים לאלתַר את חלום ציון, אך הוא אינו פוטר את הבן מאשמה: אלמלא נחפז הבן וסמך על התסריט האופטימי שטווה בראשו, לא היה אביו נכשל במעשיו. ייתכן שהיה צריך להצמיד את המכתב לצווארה של העז, ולא לתחוב אותו לאוזנה. עגנון שולח כאן אצבע מאשימה גם כלפי אותם צעירים מהירים ונמהרים, שבתמימותם ובחפזונם מעכבים את הגאולה.

את הגישה הרֵאליסטית המאוזנת הזאת כלפי ההגשמה הציונית יכול היה עגנון הצעיר ללמוד מביאליק, רבו ומורו. בזמן שבתם בברלין, חיבר כאמור ביאליק את המעשייה המחורזת לילדים "הנער ביער", שבָּהּ חוזר הבן לבית אבא ולארץ אבות בקפיצת הדרך. בסוף השיר נאמר על משה הנער שהיטיב את מעלליו:

וַיִּגְדַּל לְתוֹרָה

וּלְמַעֲשִׂים טוֹבִים

וַיֹּאכַל כָּל יָמָיו

צִמּוּקִים וַחֲרוֹבִים.

מדוע עתיד משה הנער לאכול כל ימיו "צימוקים וחרובים"? משום שאליבא דביאליק חלקו יישאר בגלות, ב"חדר", וימשיך לאכול "שקדים וצימוקים" (פרס שהעניקו הורים מן הנוסח הישן לבניהם, תלמידי "החדר"), וחלקו יעלה לארץ-ישראל, ויאכל "חרובים" (מאכל ארץ-ישראלי, הידוע מן האגדה על שמעון בר יוחאי, מסיפורי חסידים על "קפיצת הדרך", ומסיפורו הכמו-נאיבי של עגנון "מעשה העז"). בט"ו בשבט נהגו לאכול בגולה צימוקים ושקדים, בבוּאָה-דבבוּאָה מצומקת ויבֵשה, של פֵּרות ארץ-ישראל, ומכאן אִזכורו האירוני של חג זה בשירו של ביאליק, שנכתב ערב עלייתו ארצה (ומכאן גם הצגתה של צירל, גיבורת סיפור פשוט של עגנון, כחנוונית העוסקת במִמכּר צימוקים שבתוכם משתקפת השמש הארץ-ישראלית). לפנינו תחזית ריאליסטית לגבי עתיד העם, הרחוקה ת"ק פרסה מהמסרים החזוניים החד-משמעיים, שנשמעו אז מפי עסקנים ציוניים מעל כל במה. העם ימשיך לפסוח על הסעיפים, ולא כל בניו יקחו את המקל והתרמיל ויעלו ארצה. גם סיפורו של עגנון מכיל מסרים דומים: הצעירים התמימים, ועגנון בתוכם, יגשימו את החלום, ואילו האבות הזקנים – המגלמים באישיותם ובמנהגיהם את כל קלקלות הגולה וחולייה – יישארו בעמק הבכא. אשמת הפירוד בין אבות לבניהם חלה על האבות ועל הבנים גם יחד, וגם ליד הגורל יש כאן תפקיד בלתי מבוטל.

*

לפנינו דוגמה מובהקת לשיטתו הסיפורית של עגנון היוצאת מתוך גרעין אוטוביוגרפי ומתוך מכאוביו האישיים הנותנים למסופר את עָצמת האמת, ומגיעה למעגלים לאומיים ואוניברסליים אין-סופיים. תחילת העלילה בסיפור העלמותה של העז – ישות אימהית ש"דדיה מלאים חלב מתוק מדבש וטעמו כטעם גן עדן" (303). סופה של העלילה בתיאור הנתק הטרגי והנצחי בין האב לבנו (304). אין זאת כי בסיפור ניתוקו של עגנון מבית ילדותו בבוצ'אץ' ומותם של הוריו בין השנים 1909 – 1913 נעוץ הגרעין שממנו התפתחה והסתעפה העלילה כולה.

ואולם, גרעין אישי זה אינו אלא קטליזטור לבנייתה של אמירה רב-רובדית הפורשת את המצע הרעיוני של עגנון המצדד בציונות אבולוציונית ומתונה, ולא במהפכת בִּן-לילה. הטרגדיה של הפירוד בין האב לבנו ושל התפוררות התא המשפחתי לא הייתה מתרחשת אלמלא טעה הבן והטמין את הפתק באוזנה של העז (במקום לתלותו על שרשרת הכרוכה לצווארה) ואלמלא טעה האב ושחט את העז ללא דיחוי. המילים "ובא השוחט" שבסוף סיפורו של עגנון, שנכתב לקראת חג האביב וקריאת ההגדה, מלמדות שלפנינו סיפור מודרני של "חד גדיא" (העז שבסיפור כמוה כגדי שבהגדה). אמנם בסיפורו של עגנון העז נשחטת, אך כמו בפיוט הארמי שבסוף ההגדה ניכרת כאן האמונה בנצח ישראל. ואכן, לאחר ששרשרת של טרגדיות מבטלת את היתרונות של "קפיצת הדרך" וגורמת לנֶתק בין אבות לבנים ובין הגולה לארץ-ישראל, הסיפור נחתם במשפט התנאי המכיל בחובו אמירה אופטימית זהירה: "ואותו בחור אם לא מת עוד ינוב בשיבה דשן ורענן, בארצות החיים שקט ושאנן".

הערות:

1. ש"י עגנון, אסתרליין יקירתי, ירושלים ותל-אביב 2000 (מכתב מיום 3.6.1925).
   

2. מתוך סיפורי בעלי חיים בעדות ישראל, עורך דב נוי, עיריית חיפה, המוזיאון לאנתולוגיה ולפולקלור, ארכיון הסיפור העממי בישראל (אסע"י), 1976, עמ' 98-96.
   

3. בקובץ Folktales of Israel, שבעריכת דב נוי ובתרגום Gene Baharay, שיקגו 1969.
   

4. דבורה ברגמן, "מעשה העז", בחוברת עיונים בסיפורי עגנון, ת"ל - הוצאת מעלות, תשמ"ו.
   

5. ראו מאמרו של גדעון טורי "הדרך ל'גן עדן התחתון' רצופה כוונות טובות: מטקסט גרמני דרך דגם רוסי לטקסט עברי בשירת הילדים של ביאליק", מעגלי קריאה, 17, אדר תשמ"ח, עמ' 30-17.
   

6. ראו מאמרי "המסכה המבודחת ופניה הרציניים – עיון ב'בדיחה העממית' של ביאליק 'אלוף בצלות ואלוף שום'", סדן, א, תל-אביב תשנ"ד, עמ' 201-173.
   

7. חיים באר, גם אהבתם גם שנאתם.(ביאליק, ברנר, עגנון – מערכות יחסים), תל-אביב 1992, עמ' 312-181.
   

8. סדר אגדה של פסח עם העתקה רוסית ועם "חד גדיא" בחרוזים מאת י. פיראזשניקאָוו, וילנה [1908], (הגדה של פסח מיט זשארגאנישע איבערזעצונג מיט פראכטביל מאת י. פיראזשניקאוו), בדפוס והוצאת בי"מ ספרים יצחק פונק. הטקסט מועתק מן המקור כמוֹת שהוא, עם כל השגיאות והשיבושים.
   

9. פנינה שירב, 'מעשה העז' – סיפור עממי כמסכה, באתר משרד החינוך:
   

10. ראו: יוסף קלוזנר, היסטוריה של הספרות העברית החדשה, ד, ירושלים תשי"ד, עמ' 125-118.
    

11. ראו: שם, שם.