top of page

עגנון וביאליק - הרצאה בבית עגנון

נערכה מול קהל מנויים ב-ZOOM בפברואר 2023


 
ח"נ ביאליק – המיתוס הביוגרפי

ביאליק כתב על עצמו ועגנון לא. ייתכן שההפך הוא הנכון. ביאליק אמנם כתב כביכול יצירות ביוגרפיות שבהן סיפר על ילדותו, על הוריו ומוריו, אבל כל מבקריו הבינו שמדובר באני אישי-לאומי, כלומר שהוא מספר סיפור שצדו האלגורי חשוב מצדו האישי, ושהצד האישי לא פעם שוכתב כדי שיתאים לסיפור הלאומי. אעפ"כ אפילו חוקריו ממשיכים לראות בסיפור שביצירה הכמו-אוטוביוגרפית סיפור חיים אותנטי. ואני טוענת שמדובר במיתוס ביוגרפי. שהוא סיפר רק מה שהתאים לסיפור הלאומי (עוני, יתמות, נדודים וכיוצא באלה עניינים ארכיטיפיים).


הפרטים הסמויים מן העין:

אילו רצה ביאליק להתוודות ולספר על חייו הממשיים, איך קרה שהוא לא סיפר על האירועים הטראומטיים שקרו לו.


אני טוענת שהוא דווקא סיפר על האירועים האלה, אך לא בלשון "אני". הוא הצפין אותם בכתיבתו הבדיונית. למשל, את סיפורה של הילדה, שאותו חילצתי מתוך זיכרונותיו של נחום גוטמן, הוא סיפר בשתי יצירות ילדים בדיוניות שכתב באותה עת, ביניהן המעשייה המחורזת "הנער ביער" שבה ילד אובד להוריו, והם בטוחים שהוא מת ומתאבלים עליו. אך באגדות לילדים יש תמיד סוף טוב, והילד חוזר לביתו.


המכון לחקר הספרות:

התאכזבתי כששיבצו אותי בצוות המהדורה האקדמית של שירי ביאליק, כי שירי ביאליק נראו לי שקופים וברורים. אין מה לפרש. לימים הבנתי כמה הברכה הזאת עשירה (ברכה בלשונו של ביאליק זה אגם), ונמצאים בה דגים נדירים ואלמוגים נפלאים ולעומק שלה אין סוף .


ספריי על עגנון:

לחקר עגנון יצאתי מתוך חקר ביאליק – כעין "תוצר לוואי". למשל ראיתי שב"שירה" יש אמירות רבות בגנות ביאליק ולא הבנתי את פשר הדבר. תמי שמתעניין יכול לבקר באתר שלי www.zivashamir.com ולקרוא חלק מהדברים חינם, לרבות כל הספר "בעקבי האב – עגנון תלמידו הסמוי של ביאליק" שאותו אפשר לקרוא במדור "ספרים להורדה".


הביקור בארץ ב-1909:

בביקורו המאוחר של ביאליק בארץ, יצא עגנון מבין החוגגים שצבאו על המשורר והגיש לו זר פרחים גדול (לימים סיפר שכדי לקנות את הזר הוא נאלץ לוותר על מזונו – לוותר על ארוחות). יש להניח שעגנון הציג את עצמו כמזכירו של שמחה בן-ציון, ידידו ושותפו של ביאליק מימי אודסה, והציע למשורר ללוות אותו בביקורו בארץ ולשמש לו נושא כלים. וכך היה. עגנון עשה במחיצתו של ביאליק שבעה שבועות, ובערבים הם היו יוצאים להליכה ברגל ושוחחו שיחות ארוכות.


שנים לאחר מכן הבטיח עגנון לידידו דב סדן 50 פרקים של זיכרונות מן הביקור הזה, אך זה לא התממש. בארכיונו נמצא רק איזה קטע תמוה על הסירחון של גללי הגמל. זה מה שנותר אצל עגנון מכל הביקור הזה. 50 יום ו-50 לילה מוזר.... ומדוע אמרתי "ביקור מאוחר"? כי אפילו אחה"ע הקשיש והחולה במחלת הטרשת כבר ביקר פעמים אחדות ושיגר ממנה מאמרי "אמת מא"י", ואילו ביאליק התמהמה משום מה. אז כל התיעוד של עגנון מן הביקור הזה אבד ואיננו. ואולי לא? נדמה לי שכשקוראים את הזיכרונות של הרבסט, גיבור הרומן שירה, על הימים שבהם התהלך עם מורהו בשבילי הגליל, נותר משהו מטעם הקשר שנוצר בין המורה לתלמידו כשביאליק ביקר בארץ ועגנון נתלווה אליו ותלה אליו עיניים מעריצות של תלמיד אל מורהו.


"פרש":

ביאליק ופמליתו ביקרו במושבות הברון, ביקרו בדגניה, ביקרו בערי היישוב הישן. בגליל התחתון ערכו לפניהם אנשי השומר מופע של רכיבה ודילוג מעל משוכות בוערות, וביאליק שאל את עצמו: האם לילד הזה התפללנו? הוא קיווה שהיהודי החדש, שירש את מקומו של התלמיד-חכם הגלותי, יהיה מזיגה של גיבור חיל ושל איש ספר. כולם החלוצים התאכזבו שהוא לא כתב תיכף ומיד שיר תהילה למפעל הציוני, ובספרים תמצאו שביאליק לא הגיב כלל בשיריו על ביקורו בארץ, אבל אני רואה בשירו "ויהי מי האיש" (1911) את משאלתו שהיהודי החדש יהיה סיפא וספרא. ובשיר הילדים "פרש" הוא תיאר ילד יהודי שרוכב על סוסו יום וליל (על משקל "והגית בו יומם וליל"). שיהיה גם פרש וגם פרשן, איש רוח, ואולי גם משורר. כי הסוס שעל גבו הוא רוכב הוא סוס טס. [טיס, מטוס] ואתם רואים שבשיר מוקדם – פגסוס.


"הכניסיני תחת כנפך":

בעיצומה של פרשת אירה יאן כתב ביאליק את שירו "הכניסיני תחת כנפך". אירה יאן הייתה בטוחה שהשיר נכתב עליה ולמענה. אני טוענת שכל אחת משתי הנשים אילו ידעה עברית הייתה אולי יכולה להבין שהשיר נכתב גם לאשה שבבית, מתוך שאיפה לחזור אל הקן, וגם לאישה הזרה, שהיא מין שכינה או מוזה. כך או אך, השיר הושר סמוך לחיבורו, והיה לשיר האהבה הידוע ביותר בספרות העברית. האם הודה עגנון בגדולתו? גם בשיר הפרדה מאירה יאן – לנתיבך הנעלם – מתורת סוסה ששועטת במדבר, ואח"כ מעלה אברה ועל כנפיה רוכב המשורר. ובמיתולוגיה המוסלמית אנו מכירים את הסיפור על "אלבורק" – הסוס המכונף שהביא את מוחמד למסגד אקצא.


דברי לעג על שירי ביאליק:

לאו דווקא. מרגע שנפרדו דרכיהם, וזה אירע בזמן העלייה לארץ, עגנון התחיל ללעוג לשירי ביאליק, ושיבץ מובאות מתוכם בהקשרים לא מחמיאים. אבל בל נקדים את המאוחר, בינתיים אנחנו בעיצומה של ידידות שהלכה ונתעצמה משנה לשנה.


באד הומבורג:

אחרי הביקור בא"י חזר ביאליק לביתו באודסה, וגם עגנון לא נשאר בארץ לאורך ימים. ב-1912 חזר למרחב התרבות הגרמני, הפעם לברלין, ולאחר נישואיו עם אסתר לבית מרכס, בתו של בנקאי עשיר הוא עבר לעיר המרחצאות באד-המבורג, מן הערים היפות והאלגנטיות ביותר בגרמניה. אחרי המלחמה והמהפכה נחלץ ביאליק מברית-המועצות בזכות התערבותו של מקסים גורקי, שפעל להשיג לו רשיון יציאה, אך ביאליק מעולם לא דאג רק לעצמו. הוא לא ניצל את ההיתר עד שהשיג רישיון לעוד עשרה בתי אב של סופרים, שאלמלא יצאו בזמן את ברית-המועצות אולי היו מקפחים את חייהם באחד המשפטים המתוקשרים של סטלין.


בדרך ארצה הוא חנה שלוש-ארבע שנים בגרמניה, שם ניסה לשקם את בריאותו שניזוקה בזמן המלחמה (אפילו מים טובים לשתייה לא היו בנמצא) ולקנות ציוד להוצאת הספרים שעמד לפתוח בארץ. תקופת ברלין הייתה תקופה של אסונות כבדים: מות הילדה, ההיפראינפלציה שהביא להתאבדות שותפו יעקב זיידמן, בעלה של הציירת תום זיידמן פרויד, אחייניתו של זיגמונד פרויד שהרעיבה את עצמה למוות אחרי מות בעלה, היו לו קשיי ממון ובעיות בריאות, והוא נענה להצעת עגנון לעבור לגור לידו בבאד הומבורג, מרחק 550 ק"מ מברלין (היום זה לוקח שש שעות, לפני 100 שנה זה לקח כפליים). עגנון אפילו הזמין את ביאליק לגור בביתו, אבל הם הסתפקו בשכנות טובה, הלכו הרבה ברגל ושוחחו עד שעה מאוחרת בלילה. מה נשאר מכל השיחות האלה? עגנון אמר לביאליק שהוא כותב עליו ספר, וביאליק פתח את סגור לבו, וגם פירש לפניו את יצירותיו. מה נשאר מכל זה? לא כלום. אילו תיעד עגנון את שיחותיו אם ביאליק היה לנו ספר חשוב יותר מ"שיחות גתה עם אקרמן". אבל עגנון לא רצה להיות "אקרמן". עד מהרה הוא הציב את עצמו מעל כולם.


"הנער ביער":

בבאד הומבורג הוציא ביאליק ספרי ילדים אחדים, עם ציוריה של תום זיידמן פרויד ושל מאיירים נוספים. סוף-כל-סוף הוא היה מו"ל, שאמר שיהודי מתלבט אלף פעמים עד שהוא פותח את ארנקו לקנות לעצמו ספר, אבל לילדיו הוא קונה ספרים בחפץ לב. זהוא ראה בגרמניה את ספרי הילדים היפים, המחורזים והמאוירים, ורצה שגם לילדי ישראל יהיו ספרים כאלה. וכאן צריך לדעת שבמאה, ה-19 תרגם המשורר והחוקר פרידריך ריקרט את המקאמות של אלחרירי לגרמנית, וזה השפיע על ספרות הילדים הגרמנית. ביאליק אמר לעצמו: להם יש את אלחרירי. לנו יש את אלחריזי, ועוד כותבי מקאמות כמו אבן זבארה, עמנואל הרומי, והתחיל לכתוב את המקאמה "אלוף בצלות ואלוף שום" שאותה השלים בארץ-ישראל. המקאמה איננה פרוזה פיוטי כמו "מגילת האש". זוהי פרוזה מחורזת בחופשיות, המספרת סיפור בעל אופי אֶפּי עפ"ר מחיי היום-יום , מלוּוה במטבעות לשון שנונות.


המעשיות המחורזות:

נזכיר בחטף כמה מן המעשיות המחורזות של ביאליק מן התקופה הזאת שכל אחת מהן יצאה בחוברת מאוירת, לצד "מסע הדג" – תרגומו של ביאליק לחרוזיה של תום זיידמן-פרויד, שאיירה את המעשייה. הספרונים האלה הצליחו, ועגנון ביקש גם הוא להצטרף לחגיגה וחיבר את "ספר האותיות", אך הספר הזה עבר גלגולים רבים, עבר מהוצאה אחת לשנייה, ועגנון לא הצליח להוציא אותו לאור בחייו. כל מי שהתכוון להוציאו החזיר לו את כה"י. כוחו של עגנון לא היה בחרוזים, אלא בפרוזה הכתובה בעגנונית – בפסיפס של שברי פסוקים.

הקדשה על ספר של ביאליק – רב סגנון:

"שותה בעציצי" = אילצו אותי להתחתן, אני חייב לשאת בתוצאות

ביאליק דיבר על עצמו כעל אדם פשוט, ועגנון קיבל את ההפללה העצמית הזאת כפשוטה, והתחיל להסתכל על עצמו כעל בעל בית איסטניס עם מידת אצילות ועל ביאליק כעל בור כפרי ועם הארץ.


על מ"שירים ופזמונות: כעין שירי עם":

אין כאן כביכול דברים נדירים ומתוחכמים. בסכ"ה שירי עם. ביאליק התגאה מאוד בתחבולה הזאת שחידש – שירי עם בשפה שאינה מדוברת. וכאן הוא מזלזל בזה כביכול.


"על הצילום":

כל שהוא כביצה ביצה טובה הימנו – המקור עולה על החיקוי. מלגלג על עצמו שיש לו egghead ראש ביצה, וגם רומז לצמחונות של עגנון כי הפתגם אצל חז"ל יש לו סיפא שאומר "חוץ מבשרה" – ביצה עולה בערכה התזונתי על שאר המאכלים, חוץ מבשר.


פתיחה לאיגרת:

ביאליק משבח את חרוזיו של עגנון, ואומר לו שהם עולים בערכם על חרוזיו שלו, ועל כן הוא חייב להפסיק לכתוב שירה ולהתחיל לכתוב פרוזה, כלומר שהם יחליפו ביניהם את התפקידים. זה נאמר כמובן בהומור חביב, אך עגנון התחיל להאמין שהוא באמת עולה על ביאליק. ויעיד הקטע הסיפור על עגנון שהשתעשע בראשי התיבות עק"ב – עגנון, קוק, ביאליק.


על שירי ההקדשה:

הנה כאן הוא מדבר במפורש על הצמחונות של עגנון . שוב מקטין בערך עצמו – לא איכות לא כמות. שי דל.


על כרך שיריו:

שוב מתאר את בני הזוג עגנון כצמד נסיכים אריסטוקרטיים, ואת עצמו כאדם פשוט. משפטים מתוך שיר ההקדשה הזה, שהיה כשמן בעצמותיו של עגנון, מופיעות בשיר הקדשה שכתב עגנון לחוקר יוסי דן. אבל זהו סיפור אחר.


חרוזים שכתב עגנון:

עגנון למד מביאליק להצטנע במין אוטו-אירוניה, ובכ"ז העיד על עצמו שטוב שלא נסתחפה שדהו. לא נגרם לו נזק שאי אפשר לתקנו, וזה מאפשר לו להביא את פריו הדל (חוזר על מילים שביאליק כתב על עצמו).

בשיר השני קרא לביאליק "המורה", וכך היה ברוב ההקדשות שכתב עגנון לביאליק.


החרוזים החביבים האלה היו גם אחד הגורמים שהפרידו בין עגנון לביאליק. כשנשרף ביתו של עגנון, אמר לו ביאליק: חבל על כל הספרים שנשרפו, כולל ההקדשות המחורשות שכתבתי לך, ועגנון אמר לו שההקדשות האלה ניצלו בדרך נס, כי היו במקום אחר. ביאליק התבונן בו, וקרא לו "גזלן" (מילה ביידיש שהיא חמורה פי כמה מ"גזלן" בעברית). אינני יודעת מה בדיוק חשב ביאליק על עגנון, אך מאותו יום עגנון נרתע מפניו ומיעט להיפגש אתו.


ובחזרה לבאד הומבורג:

אני מקרינה שוב את תמונת באד הומבורג. ביאליק התחיל לחוש לפני כולם שהקרקע בוערת ושהגיעה השעה לעזוב את גרמניה, ויפה שעה אחת קודם. הוא צעק באוזני כל מכריו שישבו בבאד הומבורג (גליקסון, ביסטריצקי, נתן בירנבוים) ובאוזני מכריו של עגנון, שחובה לעזוב בכל מחיר. רבים שמעו בקולו, לרבות עגנון, וחייהם ניצלו.


"השואבות":

עוד לפני העלייה ארצה ניסה עגנון את כוחו בחיבור פזמון (שאותו שילב בסיפורו הגנוז "רשמי דרך" מ-1919). הוא נדפס בספרי "הניצנים נראו בארץ" ביחד עם הנוסח הנכון של "בארה של מרים", שהגב' רחלי איידלמן-שוקן הואילה בטובה להרשות לי להדפיסו. ההתחלה יפה, בנוסח שירי עם של ביאליק. הסוף פחות.


בא"י המשיך עגנון לכתוב קטעי פרוזה מחורזת בנוסח המקאמה גם ברומן "הכנסת כלה" (שהנוסח הסופי שלו נדפס ב-1931) וגם ב"תמול שלשום" מ-1945. בסוף ימיו כתב שיר הקדשה ליוסי דן, שבו הכניס את כל החרוזים שכתב ביאליק בשיר הקדשה לבעלת מלון דן – קטה דן. כולל החרוז הסופי שנת כך וכך לפרט קטן.


משמע, ביאליק היה מוטמע בתוכו עד סוף חייו, אעפ"י שטען שהוא לא למד מביאליק ולא הושפע ממנו. הוא מחק את ביאליק מכל מקום. ב"תמול שלשום" שמתאר את ימי העלייה השנייה הוא מחק את האירוע בה"א הידיעה שהסעיר את היישוב – ביקורו של ביאליק, וכשתיאר ב"שירה" את טקס ייסוד האוניברסיטה העברית, הוא מחק מן התיאור את הנאום החשוב ביותר בטקס – את נאומו של ביאליק. הוא המשיך לטעון שלא הושפע מביאליק ולא למד ממנו דבר.


השפעה מהי?:

שלונסקי טען שהשפעה היא גשם שיורד על שדה זרוע. תלוי מה זרוע בשדה. רק המרצפת אינה מושפעת. תוריד גשם על בלטה, או על כביש אספלט – שום דבר לא יצמח שם.


ביאליק חשף תמיד במקורות ההשפעה שלו, הודה בהם והודה להם: יל"ג בשירה, מנדלי בפרוזה ואחד-העם בכתיבה עיונית. עגנון מעולם לא הודה במקורות ההשפעה שלו, וטען שהוא קיבל את "שירתו" (ליצירתו קרא "שירה") מאל עליון. הוא אמר שרבניצקי אמר לו שהוא לא הושפע כלל מביאליק – אבל אמר זאת לאחר מותו של רבניצקי, וכל מי שמתעמק בכתבי עגנון יגלה שם השפעות ביאליקאיות למכביר.

אז אם אנחנו שואלים מי גרם לנתק בין שני הסופרים, אומר כך:

  • ראשית, את הנתק יזם עגנון. הוא שיזם את הקשר עם ביאליק והוא שיזם את ההתנתקות ממנו.

  • הוא רצה קודם כול לעמוד בזכות עצמו – ולא כתלמידו של מייסטר גדול. בשירים שכתב לביאליק קרא לו "המורה", אך אח"כ טען שלא למד מאיש. לאשתו כתב פעם ברגע של גילוי לב: אני רוצה כבוד וכסף, ואת שני הדברים האלה לא ייתן לי ביאליק.

  • שנית, הוא כעס על תגובתו של ביאליק על שרפת ביתו בבאד הומבורג.

  • שלישית, הוא הכיר לביאליק את הסוחר העשיר וואהרמן שקנה את כל המהדורה של כתבי ביאליק ב-20 אלף דולר, סכום עצום באותם ימים שאפשר לביאליק לבנות את ביתו ולשקם את הוצאת דביר. עגנון ציפה כנראה לדמי תיווך, וביאליק חשב שרעהו – הנשוי לבת של בנקאי ומקבל משכורת משוקן אינו זקוק למתת-ידו.

  • רביעית, עגנון חשב שביאליק יעניק לו את פרס ביאליק הראשון, שחולק ב-1934. לשם כך הוא כתב את הנובלה "בלבב ימים", שבה מסופר סיפור עלייתם של הנלבבים ארצה, ובה מופיעים גם שמואל ואסתר בין הדמויות. החוקרים חשבו שעגנון הכניס את תמונתו לתוך תמונה היסטורית, ואני חושבת שכל התמונה היא תמונה מן ההווה באצטלה היסטורית. חנניה, מנהיג החבורה, אינו אלא ביאליק, וכתבתי על כך ארוכות. ביאליק לא המליץ לתת לעגנון את הפרס, וזה גרם לו כעס רב ואכזבה עמוקה.

  • הבדלי אופי גרמו גם הם לקרא, ומי שהפסיד מן הקרע הזה, שלא חשפתי כאן אלא את מקצתן, זה אנחנו. אלמלא הקרע הזה היה עגנון עוזר לביאליק לחלץ משוקן את כתבי אבן-עזרא ואבן-גבירול שנדרשו לו להשלמת ספריו, ועוד כהנה וכהנה.

קטעים נוספים על יחסי ביאליק ועגנון:

ברומן "שירה" שזורות כאמור אמירות רבות, ישירות או מרומזות, בִּגנות ביאליק ובגנות יצירותיו, אך מבקרי עגנון וחוקריו משום-מה לא נתנו דעתם עליהן. אמנם רוּבָּן הושמו בפי גיבורים בִּדיוניים, ועגנון יכול היה לרחוץ בניקיון כפיו ולטעון טענת "לא אמרתי". אף-על-פי-כן, בכל הרומן רחב-היריעה הזה לא מצאתי אפילו אמירה חיובית אחת על "המשורר הלאומי" ועל יצירתו, שתפריך או תרכך, ולוּ במעט, את דברי הגנאי העוקצניים המצויים לכל אורכו. לנגד עיניי הלכה ונטוותה חידה התובעת את פתרונה; ואכן, ביקשתי לנסות להבין את פשר התופעה האֶניגמטית הזאת שלא התיישבה עם הרושם העולה לנוכַח איגרות הידידוּת החביבות שכּתב עגנון לידידו הבכיר ולנוכח שירי ההקדשה הלבביים ששיגר אליו בלִוויית מתנות ומִגדנות.


את פסגותיה של שירת ביאליק הִציג באוֹר נלעג ובאספקלריה מעוקמת כיצירות חסרות כֵּנות, שזיוּפָן ניכָּר מתוכָן; את סיפוריו של ביאליק, שכּל אחד מהם השפּיע על עשרות סופרים, הוא לא הזכיר כלל; את ספר האגדה הִציג כספר לקוי, שנערך בחיפזון וכלאחר יד; את סיפורי המקרא הציג כספר פסול שאינו ראוי להילמד בתכנית הלימודים של ילדי ישראל. ככל שרַבּוּ הראָיות לניסיונות הללו לפגוע במוניטין של ביאליק ולהתכחש לגדוּלתו, כן הלכה והתגברה שאלת התכלית של הביקורת הנוקבת הזאת העולה ובוקעת אצל עגנון מכל אתר ואתר. את הסיבות המשוערות אנסה לחלץ מתוך החומר הרב שעומד לרשותנו. בסיפור "שני תלמידי חכמים שהיו בעירנו" אומר אחד מהם על בר-הפלוגתא שלו "שונא אני אותו משום שהוא מביא אותי לידי מידה מגונה זו של שנאה". אכן, היום הפסיכולוגים מאשרים שהשִׂנאה אכן מזיקה לשונא לא פחות מאשר לשְׂנוּא-נפשו.


כבר הראו חוקרי עגנון שמערכת היחסים בין שני הסופרים הגדולים לא הייתה רצופה כולה מנעמים. אני מנסה להשלים את התמונה ולחזק אותה בראָיות טקסטואליות: להפליג מן הראָיות הדוֹקוּמנטריות ולצלול אל מעמַקי יצירתו של עגנון כדי לחלץ מִשָּׁם עדויות שמאירות את הפָּרשה ומוסיפות לה נפח ומשמעות. בהצטברן, הן אכן מלמדות על התופעה לא פחות מאשר מסמכים שחלקם נכתב "עם הפָּנים לאומה".


נמלאתי צער על שהוטל עליי לחשוף בספר זה את צִדו הנסתר של אחד ממאורותיה הגדולים של התרבות העברית החדשה, שאת צִדו הגלוי והמואר הארתי בשלושה מספריי – ש"י עולמות (2011), בדרך לבית אבא (2013) ושירה חדשה (2016). ואולם, די לשמוע על דברי חֶמדת עגנון, שציטט את דברי אִמו אסתרליין בגנות ראש משפחתם המפורסם (דברים המובאים בחלקו השני של הסרט הדוֹקוּמנטרי "מוקדש לִנְוַת ביתו"); די להיפגש עם תיאור דמותו של עגנון בידי יצחק למדן, החותם את ספרי; די לקרוא את ההערות על האגוֹצֶנטריות שלו ועל תאוות הכבוד הנפרזת שלו אצל הביוגרפים שלו כדי להבין שמדובר באישיות מורכבת ורבת-ניגודים שצלליה העיבו לא פעם על אורותיה.


עגנון נמנה ללא ספק עם ענקי הסיפורת העברית, ושמור לו מקום של כבוד גם בין גדולי הסיפורת העולמית, אך תאוות הכבוד שלו, שהייתה לשֵׁם דבר, מנעה ממנו לראות את המציאוּת נכוחה ולהתעלם מחשבונות קטנים ובני-חלוף. המִפגש עם ביאליק שיָכוֹל היה להניב פרי הילולים בדמות ספר חשוב של שני תלמידי חכמים "המחדדין זה את זה בהלכה", או בדמות אותו ספר חשוב על ביאליק שעגנון אמר לכתוב, הסתיים במפח נפש גדול. חשבונות אישיים קטנים אלה גרמו לעגנון ולספרות העברית הפסד עצום.


ואולי להפך: אפשר שרגשותיו של עגנון כלפי ביאליק סיפקו לו את ה"דלק" ואת האנרגיה הנפשית הנחוצים ליצירה כה תובענית כמו זו שאֶל תוכה שקע בכשישים שנות יצירה, בחינת "קִנְאַת סוֹפְרִים תַּרְבֶּה חָכְמָה" (ב"ב כא א). שמא היה המרד בביאליק נחוץ וחיוני לעגנון כדי שיוכל להכריז את "הכרזת העצמאות" שלו ולעמוד ברשות עצמו, ולא כתלמידו של "מַייסטר" גדול?! חידה היא שתישאר חידה לעולמי עולמים, כי אין יודע נתיב הרוח.


ברגע נדיר של גילוי לב התוודה עגנון לפני רעייתו וסיפּר לה שאין בכוונתו להוציא את כתביו בהוצאת הספרים של ביאליק. "אני רוצה כבוד וכסף", אמר עגנון, "ושני הדברים לא אשיג על ידו"1 הסיפור שיסופר כאן הוא סיפורהּ של ידידוּת שנִטוותה בין שני הסופרים הגדולים של עם ישראל בדורות האחרונים – סיפור שהתחיל בקול עֲנוֹת גבורה והסתיים במאבקי יצר נסתרים שהתחוללו ברוּבּם בתוך הנפש פנימה, אך מצאו ככלות הכול את פורקנם בסיפורים וברומנים. ידידוּת זו, שעגנון יזם אותה וטיפּחהּ עוד בימי ביקורו הראשון של ביאליק בארץ-ישראל, התהדקה עד מאוד בשנים 1922 – 1923 בטיולים משותפים שערכו השניים בחוצות עיר הקיט והמרחצאות באד הוֹמבּוּרג (שאליה עבר ביאליק בעצת עגנון) ובשיחות יום-יומיות ארוכות שחצו לא פעם את חצות הליל והעניקו לסופר הצעיר תקופת חניכה שאין שיעור לערכּהּ.


את רוב דבריו בגנות המשורר ואת הפעולות שנקט נגדו, לרבות התיידדות חשאית עם אויבי ביאליק, ביצע עגנון בהיחבא והֶסתר. את רוב ההתבטאויות בִּגנות ביאליק "ציטט" מפי אחרים – מה שאִפשר לו לטעון "לא אמרתי", אף לשַׁנות מִפַּעם לפעם כיווּן ועֶמדה. משהתעורר הצורך, הוא יכול היה לשוב ולהתקרב לביאליק כדי לִזכּות באהדתו ולהתכחש לדברי הגנאי הכלולים בספריו. כך, למשל, כשהִפקיד בידיו שלמה-זלמן שוקן בשנת 1927 סכום כסף נאה כדי שיעניקוֹ ביחד עם ביאליק לאחדים מִסופרי ישראל הרעבים ללחם, לא התחמק עגנון מן המשימה שהטיל עליו מיטיבו, ושיתף פעולה עם ביאליק על פי הוראות שלמה-זלמן שוקן כשנשא את עיניו לִפרס ביאליק שחוּלק בפעם הראשונה ביָזמת עיריית תל-אביב על-ידי המשורר, שעמד בראש צוות השופטים, כתב עגנון – במסווה של אגדה היסטורית – דברים שיכולים היו להתפרש אצל ביאליק ומקורביו כסיפור ביוגרפי על המשורר המצדד בו ובמעשיו ומַציבם על כַּן גבוה.


אגב, יָזמה זו של שלמה-זלמן שוקן לגייס את עגנון לחלוקת כספים לסופרי ישראל הוציאה לראשונה את הסופר מן הבּוּעה שבָּהּ היה נתון רוב ימיו, וכפתה עליו מעורבות כלשהי בפעילוּת למען הכלל. רוב הימים ישב עגנון בחדרו בפרישׁוּת גמורה מן הבריות, וזאת בניגוד לביאליק, שהיה פְּעיל תרבות ושְׁליח-ציבור שעשה רבות למען הזולת, למען ציבור הסופרים ולמען העם כולו. עגנון הִדיר עצמו מוועדות השיפוט של פרסים ספרותיים ומעולם לא שימש שושבינם ומטַפּחם של סופרים צעירים. מעולם אף לא הקדיש מזמנו ומִמרצו לעריכתם של כתבי-עת למען אֶחיו הסופרים (גם את המאסף כנסת, שאותו ערך כביכול עם ביאליק בכספו של שוקן, ערך לאמִתו של דבר פישל לחובר). לשאלת שוקן אם בארץ יש עוד סופר מלבד עגנון שניתן להטיל עליו משימה של עריכת אנתולוגיה, ענה עגנון: "את האמת אגיד ולא אכחד שאני איני מכיר איש כזה".


חרף שיתוף הפעולה עם ביאליק במצוותו של שוקן, לא קשה להיווכח שאחרי תקופת באד הוֹמבּוּרג, שבמהלכהּ לא זזה ידו מיד ביאליק, פרשׁ עגנון מידידותו עם המשורר ולא רצה להיחשב בן חסותו של סופר גדול הימנו. הוא התרחק מנופו רחב-הפֹּארות והמגונן של מורהו, שמתחתיו צמחו עשרות פטריות חיוורות, והתייצב בעצמו, ללא מחסה וסוכך, אל מול האור הארץ-ישראלי החשוף. במרוצת שנת 1924, היא השנה שבָּהּ עזבו שני הסופרים את גרמניה ושָׂמו פניהם לארץ-ישראל, נפרדו דרכיהם, ושוב לא גילה עגנון נכונוּת לראות בביאליק ידיד ומורה-דרך.


גם באורחות חייהם נתרחקו השניים ת"ק פרסה איש מרעהו: ביאליק בחר לִבנות את ביתו בתל-אביב – בעיר חדשה וחילונית השוכנת לחוף יַמים, שהזכירה לו ולחבריו (אחד-העם, דיזנגוף, רבניצקי, טשרניחובסקי ועוד) את אודסה; ואילו עגנון בנה את ביתו בירושלים, וחיפש את חברתם של הרב א"י הכהן קוק, מזה, ושל המלומדים ה"יֶקים" מן האוניברסיטה העברית שאת חלקם הִכּיר עוד מימי גרמניה, מזה. ביאליק הפציר אמנם בעגנון לבקרוֹ מִפּעם לפעם וללוּן בביתו כל אימת שיגיע מירושלים לתל-אביב, אך עגנון כמעט שלא שעה להזמנותיו של רעהו. לרעייתו סיפר שהוא מעדיף להסתובב רעֵב בחוצות העיר ובלבד שלא ייאלץ להסתופף בין אורחי ביתו של המשורר ולסעוד על שולחנו. ייתכן שבשלב זה של חייו כבר פִּקפֵּק עגנון בכשרותם של המאכלים המוגשים בביתם החילוני-למחצה של חיים-נחמן ומאניה ביאליק, אך ייתכן גם שהעדיף להתארח רק באותם מקומות שבהם הוצב בראש השולחן, ולא בפינתו.


עגנון, שהיה הקָטָליזטור שיזם והאיץ את כל מַהֲלכיו של הקשר הזה – תחילה את ההתקרבות לביאליק ולימים גם את ההתרחקות המופגנת ממנו – התהלך כל ימיו בפנים חתומות, ולא שפך את לִבּוֹ לפני אותם מידידיו שחשדו שיחסיו עם ידידו ומורהו עלו על שרטון. הוא הסתיר את סודו אפילו מרעהו דב סדן, שהרים תרומה כה משמעותית לפרסומו באמצעות עיתון דבר ובית-ההוצאה שלידו. עגנון לא נהג להסגיר את סודותיו הפרטיים אלא לעִתים נדירות ולרוב בחסות החיסיון של יצירותיו הבִּדיוניות. גם בנאומיו שנאספו לאחר מותו בספר מעצמי אל עצמי (תשל"ו) לא דיבר במפורש על הפָּרשה המסועפת ורבת-השנים שבמרכזה מערכת יחסיו עם ביאליק. לאמִתו של דבר, לא אחת שתיקותיו של עגנון מגַלות אף יותר מן המעשים שעשה בגלוי ומן ההתבטאויות שהשמיע במרחב הציבורי.


אכן כי כן: את אשר הצליח עגנון לכסות באמירותיו החוץ-ספרותיות הספורות, שניתנו לעִתים רחוקות ובמשׂוּרה בנאומים ובראיונות, ניתן לראות בין שיטיהָ של יצירתו הבדיונית הענפה, שבָּהּ לא גילה אותה ניטרליוּת זהירה המתגלה בכתביו הדוֹקוּמנטריים ובה הִרשה לפעמים לגיבוריו לומר דברים נועזים נגד ביאליק, כגון האמירה בסוף הרומן שירה על ש"יֵש ביטויים בשירי ביאליק שכול סבורים שהם מקוריים, שהם שלו, ובאמת מקורם בשירי פושקין [...] אחד הוא טשרניחובסקי שכּוּלו מקורי".


לפעמים האמת על יחסו של עגנון כלפי ביאליק מתגלה כאמור מתוך דברים שלא אמר ולא כתב; קרי, מתוך אותן "קרחות יער" שנותרו ביצירה בכוונה תחילה או בהֶסַּח הדעת. כך, למשל, אם תיאר עגנון בפרָטי פרטים ברומן תמול שלשום (1945) את החיים בארץ-ישראל של ימי העלייה השנייה בשנים 1908 – 1909, לרבות חיי הספרות והאמנות, והזכיר בתיאוריו כל חרזן נידח וכל פזמונאי נשכח מבּין אלה שחיו ופעלו באותה עת ביישוב, אף הכריז בשמחה מהולה בחשש על בואו הקרוב של ברנר לארץ אך "שכח" לתאר את ביקורו של ביאליק בארץ שהיה בלי ספק האירוע החשוב והמשמעותי ביותר באותו פרק זמן – אין ספק שלפנינו "שתיקה רועמת" האומרת "דָּרשני!". עגנון מחק מן הרומן על ימי העלייה השנייה שנכתב ב-1945 את סיפור ביקורו של ביאליק הנזכר בסיפורו "גבעת החול" (1940) וכן בגלגולו המוקדם של סיפור זה (הלא הוא הסיפור "תשרי" משנת 1911) אך השאיר בו התבטאויות אנטי-ביאליקאיות, לרבות רמז עבה כקורת בית הבד בִּגנות אותם סופרים נודעים הבאים לביקור קצר בארץ, מפיחים תקוות שווא בחלוצים שהנה הם עומדים להצטרף עד מהרה אל המפעל הנועז של יישוב הארץ, אך חוזרים לביתם הנוח שבתפוצות הגולה.


למרבה האירוניה, המשורר פזמוני (דוד שמעוני) הנזכר תריסר פעמים לפחות בסיפור "גבעת החול" וכן בגלגולו המוקדם "תשרי", סיפורים המתארים את ביקורו של ביאליק בארץ, נזכר גם ברומן תמול שלשום, פעמיים לכל הפחות (עמ' 111, 155). לעומת זאת, במעבר מן הסיפורים הקצרים שנכתבו על רקע שנת 1909 – שנת ייסודה של העיר תל-אביב – אל הרומן רחב היריעה תמול שלשום נשמט פרט אחד "זעיר": אותו ביקור שהסעיר את היישוב היהודי הקטן שהתלקט בארץ-ישראל העות'מאנית. היה זה למעשה האירוע החשוב ביותר של אותה שנה בתחומי התרבות והפוליטיקה, אך "מִשום-מה" הוא נמחק כָּלִיל מן היריעה הרחבה של הרומן הפָּנורמי והחשוב שחיבר עגנון על ימי העלייה השנייה.


ביחד אִתו נמחקו גם כל הזיכרונות האישיים של עגנון הצעיר שנכרכו בביקור היסטורי זה, והיו כלֹא היו. עגנון התנדב כידוע ללַוות את ביאליק במרוצת חמישים ימי ביקורו בארץ, אך ברבות הימים בחר ככל הנראה להעביר קו של מחיקה על חוויותיו אלה, לשכוח אותן ולהשכיחן.


מחיקת ביקורו של ביאליק בארץ במעבר מן הסיפור "גבעת החול" אל הרומן תמול שלשום איננה העדוּת היחידה לתהליך הולך וגובר של מחיקת זִכרו של ביאליק אצל עגנון הן ביצירתו הן בהתבטאויותיו החוץ-ספרותיות. הנה, ברומן שירה, שהחל להיכתב זמן קצר לאחר פרסום תמול שלשום, מתוארת ברטרוספקטיבה פתיחת האוניברסיטה העברית על הר הצופים (1925), אך כאן שכח עגנון "מִשום-מה" להזכיר את נאומו של ביאליק, שהיה הנאום החשוב והעקרוני ביותר בטקס. נאום זה פרשׂ את עקרונות הציונוּת האחד-העמית שברוחהּ הוקם המוסד למדעי היהדות על הר הצופים, שכֵּן אחד-העם לא השתתף באירוע מחמת מחלתו הכרונית שהלכה והחמירה. מאחר שבֵּין דפּי רומן שירה הוטמנו חִצים רבים שהושחזו וכוּונו כלפי ביאליק – האיש ויצירתו – אף שִׁכחה זו אומרת "דָּרשני!". וישנן עוד כמה וכמה השכּחות והתכחשויות כאלה, במרכאות או בלעדיהן, שאותם נפרט בהמשך, המעידות כאלף עדים שההערצה של התלמיד למורהו הלכה ונתעמעֲמה מִשָּׁנה לשנה, ופינתה את מקומה לטינה שהלכה וגברה מִשָּׁנה לשנה. ניכּר ניסיונו של הסופר הצעיר למחוק את שטרי החוב שהוא חב למורהו בגין תקופת החניכה הממושכת שעבר במחיצתו, אף לִזרות את קִרעיהם לכל רוח.


בהזכירנו את הלָקוּנות הללו שביצירת עגנון, מן הראוי להדגיש שאין מדובר בעניינים טפלים וקלי ערך שיכולים היו להישמט באקראי מזיכרונו של הסופר. הן ביקורו של ביאליק בארץ הן נאומו של המשורר על הר הצופים היו אירועים חשובים ומרכזיים, ואך טבעי היה אילו נזכרו ברומן תמול שלשום המתאר את ימי העלייה השנייה וברומן שירה המתאר את ימיה הראשונים של האוניברסיטה העברית בירושלים. ואולם, עגנון התעלם משני האירועים הללו, ואף לא הביע ביצירתו או במכתביו את צערו או את תדהמתו על מותו החטוף של המשורר שנפטר כידוע במהלך ניתוח בווינה, והוא כבן שישים ואחת בלבד. עגנון לא הזכיר במילה אחת אף את הלווייתו רבת המשתתפים, וספק רב הוא אם טרח לעזוב את ביתו בירושלים כדי להשתתף בהלוויה זו, שבָּהּ השתתף קהל גדול ורב – כרבע מבני היישוב. הוא אף לא הספיד את ביאליק, ואת המִספֵּד הדל והדליל שנמצא בארכיונו, שנכתב לאחר שנתבקש לשאת דברים על ביאליק, הוא לא נשא מעולם. הוא לא השתתף באירועים שנערכו לזכרו של המשורר, ומצא סיבות שונות להיעדר מהם. לפנינו דפוס התנהגות חוזר ונִשנֶה המעיד בבירוּר על התכחשות הולכת וגוברת של עגנון אל ביאליק ואל זִכרו, וזאת לאחר שתי תקופות – האחת קצרה והשנייה ארוכה – שבהן עשה כל מאמץ להתקרב לביאליק ולהתחבּב עליו.


ואף זאת: עגנון מעולם לא אמר מילה טובה על שיר זה או אחר של ביאליק, ולא ציטט מיצירתו של ביאליק מילה אחת מתוך אהדה או הסכמה.


ניתן לראות מן ההקדשות שכתב עגנון לביאליק שחרוזיו כאן טובים עשרת מונים מאלה שנכתבו לפני תקופת החניכה שלו במחיצת ביאליק. מסורת הז'נר הביניימי של המקמה שהגיעה אל הספרות העברית בימי-הביניים מן הערבית אך נזנחה למשך מאות שנים, חזרה אליה במאה התשע-עשרה בדרכים עקלקלות – והפעם מן הגרמנית, בזכותו של המשורר והחוקר פרידריך ריקרט (Rückert). ריקרט (1788 – 1866), ששלט בלשונות המזרח וערך בהן מחקרים פילולוגיים, תרגם לגרמנית את המקמות של המשורר הערבי אלחרירי מבצרה והוציאן לאור בספרו Hariris Makamen (1826). לספרו של ריקרט הייתה השפעה רבה על ההומור המחורז בספרות-הילדים הגרמנית, ודומה שביאליק חש שכָּשרה השעה "להוציא בִּלעָם מפיהם" ולהחזיר עטרה ליושנה.7


תכתובת זו בין השניים והספרים שהעניק ביאליק לעגנון עם הקדשות מחוֹרזות שָׂרדו באורַח פלא – שלא זכה לכל הסבר מפי עגנון – את הדלֵקה הגדולה שפּרצה בבית המשפחה בבאד הוֹמבּוּרג ביום 6 ביוני 1924, וכילתה את ספריו ואת כתבי-היד הבלתי-גמורים שלו. החרוזים המבריקים שכּתבו שני הרֵעים זה לזה מעידים שתחילת הדרך הייתה רצופה כולה גילויי אהבה וכווני-חן הדדיים. ביאליק חשׂוּך הבָּנים התענג ככל הנראה על חברותו של ידידו הצעיר והמוכשר, שהיה לו כבן או כאח צעיר. הוא נהנה מן הסתם מזיכרונו הפנומנלי של רעהו, אף נעזר כנראה לא אחת בבקיאותו במקורות ובשליטתו הטובה למדיי בגרמנית וכן בידע הרב שצבר בנושאי הפקתם של ספרים ושיווּקם. כאשר שב ביאליק לברלין בסוף דצמבר 1923, כתב במכתב שצוטט בפעם הראשונה בספרו של חיים באר: "וברכה כפולה ומכופלת לך, עגנון החביב, עקב אשר התהלכת לפניי כל הימים בחיבה ובטובת עין ותחת כל העזרה אשר עזרתני בעבודתי". אך טבעי הוא שביאליק, אשר הִרבּה להרעיף מחמאות על מקורביו עד שכִּינוהו בבדיחות הדעת "שַׂר המַסכִּים" (על משקל האֶפִּיתט המקראי "שר המשקים") לא הזכיר אפילו במילה אחת את העזרה שהושיט הוא עצמו לעגנון, לרבות ניסיונו לגרום לכך שכּתבי עגנון יתורגמו לרוסית ויפרסמו את שמו מחוץ לגבולותיה הצרים של קריית ספר העברית. עגנון בלע את המחמאות כנתחי גבינה בחמאה: תמיד ידע להכיר בערך עצמו ולהוקיר את כִּשרונותיו. רק לעִתים נדירות הִכּיר גם בערכו של הזולת.


מכל מקום, מכּתביו של עגנון משנת 1922, מראשית ידידותו האמיצה עם ביאליק בעיר הקיט באד הוֹמבּוּרג, ניכּר שהסופר הצעיר התהלך שיכור משמחה על שמאמציו לקָרב את ביאליק עלו יפה ועל ברית הידידות שנכרתה בינו לבין גדול סופרי ישראל. בכל אחד מן המכתבים התכופים ששיגר בקיץ 1922 לרעהו מרטין בּוּבֶּר, הזכיר עגנון את שמו של החבר החדש ביאליק כמתהדר במרגלית יקרה שנתגלגלה לידיו.9 את כל מכתביו לביאליק פתח בפניית הכבוד "אדוננו" ("מרן") ושלוש פעמים פנה אל ביאליק תוך שימוש בתואר "המורה".


בסיפור "קשרי קשרים" מופיעים הגיבורים יוסף אייבשיץ ושמואל עמדין, שבהם שילב עגנון את שמותיו הפרטיים ("שמואל-יוסף") עם שמות הרבנים הנִצים בני המאה הי"ח (יונתן אייבשיץ ויעקב עמדין).


תחבולה זו של photo-montage שימשה את עגנון לעִתים מזומנות בסיפוריו ובספריו, ובפרק השביעי נַראה שהוא למד אותה מביאליק. בפרק הרביעי נִראה כי בנובלה בלבב ימים (1935) תיאר עגנון דמות אגדית בשם חנניה, שכל מאפייניה מעידים על היותה בָּבוּאתו של חיים נחמן ביאליק לבושה בתחפושת היסטורית. העלילה עוקבת כידוע אחר מסעהּ לארץ-ישראל של קבוצת חסידים ("הנלבָּבים"), היוצאת  מבוצ'אץ' ומגיעה לאחר תהפוכות וסערות לנמל יפו. חנניה, דמות פִּלאית שהסתפּחה לבני החבורה, מתגלה כמנהיג מִבּטן ומִלידה, ההופך את ימי המסע לימים קלים ונעימים. אכן, המסע מתנהל בשוּבה ונחת, עד שיום אחד חנניה נעלם במפתיע, למגִנת לִבּם של "הנלבבים", ולאחר שנואשו ממנו וחשָׁבוהו כמת הוא מתגלה לפניהם שוב בארץ-ישראל. מתברר שלגיבורנו ששט על גבי מִטפּחת אירע נס "קפיצת הדרך", והוא הגיע לפני כולם. אמנם בין "הנלבּבים" יש גם אדם ששמו "שמואל-יוסף בן רבי שלום הלוי", שהוא ורעייתו אסתר אינם אלא בני הזוג עגנון בתחפושת היסטורית, אלא שהמבקרים היו משוכנעים שעגנון שיבץ את עצמו בין גיבורי קדומים, ולא עלה בדעתם שהוא לא החזיר את הגלגל לאחור אלא לכאורה, ושׁכּל הדמויות –  לא זו של עגנון בלבד –  הן דמויות שהמחבר הֶעטה עליהן מסכה היסטורית אגדית. במילים אחרות: גם חבריהם למסע של חנניה ושל שמואל-יוסף הם סופרים מבּני הדור שעגנון "שתל" אותם במציאוּת היסטורית, הלבישם בתחפושות היסטוריות וערך להם "נשף מסכות". ביצירה זו, שעגנון הִגיש אותה לשופטי "פרס ביאליק", שחולק בפעם הראשונה עוד בחיי ביאליק, קרץ עגנון לעברו של ביאליק, שהיה בין יוזמיו של הפרס, העמיד אותו בראש החבורה והעניק לו תכונות משיחיוֹת. לא זו בלבד שראשי התיבות של ביאליק (ח"ן) משולבים בשמו של חנניה, אלא שבדמותו של חנניה יש סממנים ביאליקאיים רבים, חלקם ייחודיים ואידיוסינקרטיים, שמעטים ידעו עליהם ואותם נפרט כאמור בפרק הרביעי.


דמויות היבּריד כאלה המצויות בסיפורי "ספר המעשים", מצויות לא אחת ביצירת ביאליק, והמשורר ייחד להן את הכינוי התלמודי "כּוֹי" ("כּוֹי" = חיית כלאיים, ספק מן הצאן ספק מן הבקר; וראו: בבלי חולין פ ע"א). כך, למשל, הִכליא ביאליק את דמותו שלו, חסידו של אחד-העם, ואת דמותו של מ"י ברדיצ'בסקי, יריבו של אחד-העם, בדמות האני-הדובר בסוף שירו "המתמיד", וכך נהג גם בשירו "רזי לילה" שבּוֹ הדובר מחליף צבעים כזיקית. בשירו "אבי" הִכליא את דמותו שלו, דמות של משורר בערוב ימיו, עם דמותו של אביו בימי דעיכתו ומותו בדמִי ימיו. בשירו "דבר" הִכליא ביאליק את דמותו שלו עם דמויותיהם המנוגדות של הרצל ואחד-העם. מותר כמדומה להניח שבאחת משיחותיהם הארוכות גילה ביאליק לרעהו הצעיר את סודות ה-photo-montage.


על ר' יודיל חסיד נאמר בפתח הרומן הכנסת כלה כי "זה החסיד היה מטופל בבנות הרבה", וכבר סיפר שלום עליכם את סיפורו של אב שצריך להשיא שש בנות ("טוביה החולב"), והחרה-החזיק אחריו ביאליק כאשר העניק לשכנתו דבורה שש בנות ב"שיר- העם" שלו "פלוני יש לו". וכאן, פלוניתו של החסיד מטיחה דברים כלפי בעלה, שכֵּן בנותיהם עצורות בבית ואינן מראות פניהן בחוץ, אף-על-פי ש"כולן חמודות, נאות וחסודות, שדיים נכונו ושערן צימח, ובלִבן, אהה, היָּגון פורח, כי הבשילו ימי נעוריהן, ואין גואל אותן מחרפת בתוליהן"; ובהמשך הפרק אומרת פרומיט לבעלה ר' יודיל חסיד: "בוא וראה את חברותיהן, כמה תינוקות מתרפקים על דדיהן, ובנותיי החמודות, שלושתן גלמודות, ואין חתן, לאסוף חרפתן". (הכנסת כלה, עמ' 8).


עגנון הִרבּה כאמור לכַנות את ביאליק בשם "המורה". בפתח ספרו גבעת החול שהעניק למשורר הלאומי רשם עגנון בקיצור "ש"י למורה", תוך השתעשעות בכפל-הוראה של "שי" (מתנה) ו"ש"י" (שמו של עגנון). כשצוין יובל החמישם של ביאליק שיגר אליו עגנון ספר, ובהקדשה רשם: "ש"י למורה כדת וכחוקה", כשנתפרסם הסיפור "פת שלֵמה" בגיליון מאזנים מינואר 1933 שהוקדש ליובל השישים של ביאליק, בירכו עגנון במילים "שי למורה [...] משורר שירת / אל חי". בהמשך הדרך התכחש עגנון לתקופת החניכה שעשה תחת עינו הפקוחה של ביאליק, וטען שוב ושוב שלא למד מביאליק דבר. את הסיבות והנסיבות פירטתי בספרי "מאוהב לאויב: עגנון מהרהר על ביאליק" (2017) ו"בעקבי האב: עגנון תלמידו הסמוי של ביאליק" (2020).


כל הזכויות שמורות © 

Comments


bottom of page