הַשּׁוּעָל שָׁמַע וְחָרָד, וַיָּנָס אֶל אֶרֶץ אֲרָרָט
לכבוד ה-2 בנובמבר, יום הצהרת בלפור
על הצהרת בלפור בראי הספרות העברית
ה-2 בנובמבר 1917 היה, כידוע, יום חג בארץ ובתפוצות הגולה, שבּוֹ נחוגה בהתרוממות רוח גדולה הבשורה על הצהרת בלפור. בימי המלחמה נחלה האימפריה העות'מאנית המתפוררת מפלות רבות, ואיבדה את השליטה על רוב שטחיה במזרח התיכון. חשיבות רבה נודעה להצהרה שבָּהּ הביעה בריטניה – והיא עודנה האימפריה הקולוניאליסטית הגדולה בעולם – את נכונותה לסייע לתנועה הציונית בהקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ-ישראל.
ההצהרה הפיחה תקווֹת רבות בקרב בני "היישוב" ובקרב בני הפזורה היהודית ברחבי העולם (בדיעבד אפשר לומר שאילו קמו אז יהודי העולם ועלו ארצה בהמוניהם, היו נחסכים מהם מקץ שנות דור פגעי השואה). העיתונות חגגה, והתפלפלה על כל מילה ומילה במסמך שקיבל הד"ר חיים ויצמן לידיו. ילדים שנולדו בארץ באותה עת – בהם אבי ז"ל, בן לראשוני התושבים בתל-אביב – קיבלו מהוריהם את השם "ארתור" בצד השם העברי, וזאת לאות הוקרה על המתנה האדירה שהעניק הלורד הבריטי לעם ישראל שניסה להכות שורש במולדתו החדשה-הישנה.
ואיך התמודדה הספרות העברית עם אחד המסמכים המכוננים בדברי ימיה של התנועה הציונית? למרבה הפליאה, ראשי המדברים בספרות לא הקדישו ל"הצהרת בלפור" יצירות מרשימות – לא שירי תקווה, לא סיפורי עלילה ולא דברי הגות מורכבים או דברי משא הכוללים תחזיות לעתיד לבוא. עגנון, למשל, ישב אז בלייפציג וכתב לשוקן בפרוטרוט על הדפסת יצירותיו ועל מחיריהם של ספרים עתיקים, אך לא הזכיר במילה אחת את ההצהרה ששינתה את חיי עמו, אם לטוב אם למוטב (בל נשכח, ההצהרה האנגלית הפְּרוֹ-יהודית, שסייעה בכינונו של שלטון המנדט הבריטי בארץ, הולידה את התנגדות ערביי הארץ שהתבטאה במאורעות תרפ"א – תרפ"ט שגבו את חייהם של מאות יהודים).
מפתיע להיווכח ש"היצירה" הפיוטית הנודעת ביותר שנכתבה עם היוודע הידיעה על הצהרת בלפור הייתה השיר הפופולרי "הבה נגילה". פזמון זה, שמילותיו המיוחסות למלחין א"צ אידלסון (יש אומרים שתלמידו החזן משה נתנזון הוא שחיבּרוֹ), נכתבו לצליליו של לחן חסידי עממי, חובר לרגל שני אירועים סמוכים: הצהרת בלפור שניתנה בשניים בנובמבר וכניסת הבריטים לירושלים בתשעה בדצמבר. למותר לציין: אידלסון ותלמידו החזן אינם נזכרים בלקסיקון הספרות העברית. התמליל של "הבה נגילה" – הגם שהושר ברבבות טקסי בר-מצווה וחתונות ברחבי העולם ובוּצַע בפי זמרי-על כדוגמת הארי בלפונטה, ג'וזפין בייקר ובוב דילן) אינו עומד בשׁוּרה אחת עם מיטב תמליליו של הפזמון העברי, אם ננקוט לשון המעטה. וחוזרת השאלה למקומה: האם הגיבה הספרות העברית על "הכרזת כורש" המודרנית? שמא עשתה כן בדרך האלגוריה המספרת סיפור גלוי וקונקרטי המחביא בסתר כנפיו סיפור סמוי שרעיונותיו נועדו ליודעי ח"ן?
•
ביאליק, "הארי שבחבורה", היה אמנם נתון באותה עת בקשיי ההתמודדות עם תלאות החיים ברוסיה של סוף עידן הצארוּת וסוף מלחמת העולם הראשונה. הוא ובני משפחתו סבלו כמו כל יהודי רוסיה חרפת רעב, ואפילו מים ראויים לשתייה לא היו להם (בעטיים של תנאי חייו בשנים אלה לקה המשורר באיבריו הפנימיים ותחלואיו קיצרו את חייו). מסביב שרר ערפל של אי-ודאוּת קיומית, ואפילו אחד-העם שהגיב על כל אירוע בחיים הלאומיים הסתפק רק בתרגום ההצהרה לעברית. ודוק, אחד-העם בחר לתרגם את הצירוף "National Home" ל"מקלט לאומי", ספק כדי שלא לעורר מחלוקת, ספק כדי להדגיש את הצורך הדחוף למלט יהודים ארצה.
חרף המצוקה והתלאות, שבהן היה נתון ביאליק באותה עת, כבר ב-1918, חודשים ספורים לאחר היוודע דבר ההצהרה, פרסם יצירה אלגורית לבני הנעורים שבָּהּ טמונה לדעתי תגובתו להצהרת בלפור. ברי, בהרצאותיו ובנאומיו לא שכח ביאליק להדגיש את תרומתה של הצהרת בלפור לבניין הארץ. הוא חזר והדגיש שאסור ליהודי הגולה שלא לעלות לארץ אחרי ההצהרה שהתירה לעם לקומם את ביתו ההיסטורי. כך, למשל, בנאום שנשא לפני יהודי אנגליה בקבלת פנים שנערכה ע"י הפדרציה הציונית בלונדון, שבט תרפ"ו, אמר המשורר בין השאר:
עם הצהרת בלפור מתחיל פרק חדש בתולדות עמנו. האגדה מספרת לנו, שאחר שנצלו חנניה מישאל ועזריה מתוך כבשן האש התכנסו כל אומות העולם וטפחו לישראל על פניהם, ואמרו להם: יש לכם אלוה גדול כזה ואתם משתחווים לצלם! – ועמדו ורקקו בפניהם עד שטבעו ברוק. אגדה זו מתאימה מאד לתקופה זו שאנו חיים בה. עד עכשיו התקיימנו על-ידי שנאה. השנאה לאדם או לעם מוכיחה סוף סוף שאחרים עדיין מתחשבים אִתו, כי אפשר לשנוא ולכבד כאחד, אבל יותר נורא הוא כשבזים לעם, כי אז אין כל אפשרות לו להתקיים והרי הוא נידון לכליה. עד עכשיו סבלנו משנאת העמים, אבל עתה, אם לא נשתמש ביכולת שניתנה לנו להיגאל, הרי צפויים אנו לבוז וסופנו להיטבע ברוק…
עלינו בעצמנו לבחור בין כליה וגאולה. שארית-ישראל, שעברה באש ובמים ובמשך דורות רבים נשאה בגאון זר-עינויים וצרות ולא נכנעה – לא תעשה עוולה ותכיר את התפקיד הגדול המוטל עליה להציל את נפשה מרִקְבוֹן הגלות וחורבנה. כל יהודי שחונך להתפלל ג' פעמים ביום על ירושלים, צריך להבין שבניין ירושלים הוא המאורע הגדול ביותר בחיינו ולחשוב עליו לא ג' פעמים ביום אלא כל היום. כל יהודי צריך להכיר, שהמעט שאנו בונים בארץ-ישראל הוא שקול אלף מונים נגד כל מה שאנו בונים בגלות; כל אחד מאתנו מחויב להטות שכם ולשאת בעול העבודה. מי שאינו לוקח חלק בבין הארץ עליו הכתוב אומר: "האחֵיכם יצאו למלחמה ואתם תשבו פה?" – אחֵינו הנמצאים בחזית, מקריבים את חֶלבם ודמם בעד כל שעל אדמה ויוצרים חיים נצחיים בשביל העם, ואלה העומדים מרחוק חוטאים לעמם חטא לא יכופר: הגיעה השעה שאנו כולנו נכיר בזה ושנאזור את כל כוחותינו למלא את החובה הגדולה שהטילה ההיסטוריה על בני עמנו.
ודוק: שמו של חיים ויצמן, שבזכותו נרקמה ההצהרה וקרמה עור וגידים, לא הוזכר כלל בנאום זה של ביאליק. כמי שנשא את כתר "המשורר הלאומי" על ראשו הקפיד המשורר שלא להתבטא בגלוי ובמפורש בנושאים הטבועים בחותם פוליטי מובהק. למשל, הוא ידע שהזדהות עם ויצמן (שבעיני ביאליק היה היהודי החכם היחיד בהנהגת התנועה הציונית) תעורר נגדו את חסידי ז'בוטינסקי שראו בוויצמן יריב פוליטי. והרי, לאמִתו של דבר, לא הייתה "הצהרת בלפור" אלא מין מכתב פרטי ששלח הלורד הבריטי ללורד ליונל וולטר רוטשילד. לפיכך, חיפש ביאליק ומצא מוצָא ומִפלט מן האיסורים שכָּפה עליו בתחום פִּרסומן של עֲמדות פוליטיות. הוא שרבֵּב את דעותיו הפוליטיות, חלקן דעות חתרניות, במקומות הבלתי צפויים מכול: בשירי הילדים שלו, למשל.
במקום אחר הראיתי שאת סודותיו האינטימיים, לרבות כרטיס-הזיהוי המפלגתי שלו, לא גילה ביאליק בכתיבתו ה"אוטוביוגרפית", אלא במערכות הלא-קנוניות של כתיבתו: בשירי הילדים ובשירי-העם (גם שירי-העם הם בחלקם שירי ילדים). מדובר למיטב הבנתי בהמצאה ייחודית של ביאליק, שעברה ממנו אל משוררי המודרנה (שלונסקי, אלתרמן, לאה גולדברג).
ממשיכי ביאליק, למדו אפוא מן "המשורר הלאומי" את סוד "הגילוי והכיסוי": איך לשזור את דעותיהם הפוליטיות בין שיטי יצירותיהם לילדים, ולשרבב פרטים אינטימיים ורעיונות חתרניים בתוך שירתם הקלה. חוקריהם של חקייני ביאליק שוכחים שאין מדובר בתהליך התהווּת (גֶנֶזיס) רגיל, האופייני למחבריהן של יצירות לילדים בכל אתר ואתר, אלא בקניין רוחני נדיר שביאליק חצב אותו מסלעו וצוּרוֹ. סופרים, כידוע, אינם חייבים לרשום הערות בשולי יצירותיהם לתת מִזכֶּה (credit) לקודמיה. שלונסקי, אלתרמן ולאה גולדברג "ניכּסו" לעצמם את הישגיו המקוריים של ביאליק שבהם לא זכה מן ההפקר, ואיש לא השיג אותם לפניו. כך נעשה לנחלת הכלל אותו "פטנט" מקורי וייחודי שמצא גדול המשוררים כדי לפרוק את סודותיו מבלי לשתף בהם את רוב קוראיו.
•
המעשייה המחורזת לילדים "התרנגולים והשועל" (1918) מאת ח"נ ביאליק מתבססת בקוויה הכלליים על משל מימי הביניים – "תרנגול ותרנגולת" – מתוך הספר "משלי שועלים" מאת ר' ברכיה בן נטרונאי הנקדן, איש נורמנדיה. ר' ברכיה, שחי בצרפת בסוף המאה הי"ב ובראשית המאה הי"ג, ועשה זמן מה גם באנגליה, שלט במבחר שפות וספרויות זרות, והיה ממפיצי ההשכלה בדורותיו. ביאליק ידע היטב שהמשל הקדום הגיע לידיו גם בזכות סבלנותם, שקדנותם ונוקדנותם של כל בני "עם הסֵּפר", שהעבירו את המשל מִדור לדור ולא הניחו לו להימחות מעל פני האדמה.
המשל המחורז "תרנגול ותרנגולת", פרי עטו של ר' ברכיה, עוסק באפשרויות ההישרדות של "כָּלאָדָם" (everyman), ומלמד את קוראיו כי הכורח הוא אבי ההמצאה. כשחרב חדה מונחת על צווארו של אדם עליו לנסות להערים על "הערום מכל חיות היער", לגלות תושיה ולגבור על מבקשי נפשו. זהו שלד העלילה, שבו גוברת תרנגולת פתיה על הערום מבין חיות היער, אך ביאליק הטעין אותו מעשייה בת אלף במִטענים אקטואליסטיים שזה אך נולדו.
בצד הלקח האוניברסלי המעשייה המחורזת של ביאליק מעודדת גם פרשנות לאומית רבת-צדדים, למן שורות הפתיחה שלו, המזכירות את ירידת בני ישראל מצרימה בחיפוש אחר מקורות מחיה ועד לנאום הניצחון של התרנגולת, המסתיים במילים "עַל הַגְּבוּרוֹת וְעַל הַמִּלְחָמוֹת / עַל הַיְשׁוּעוֹת וְעַל הַנֶּחָמוֹת, / וְעַל הַנִּסִּים הַגְּדוֹלִים / בְּמִלְחֶמֶת הַשּׁוּעָלִים וְהַתַּרְנְגֹלִים", ושממנו מהדהד נוסחו של שיר השבח והתהילה "הנרות הללו שאנו מדליקים" המושר בימות החנוכה.
המשל הביניימי מלמדנו שהיצור החלש והעלוב באשר הוא חייב לכונן מנגנוני הישרדות מפותחים ומיני תכסיסים לבל ייכחד. עיבודו של ביאליק מרחיב אבחנה זו ומלמדנו כי עם קטן וחלש, שאין לו מולדת ומקורות מחיה משלו, חייב בכורח הנסיבות לכלכל את צעדיו בעולם בעזרת תחבולות חשיבה מקוריות. למעשה, דבר ה"עָרמה" (או ה"מִרמה") שמשמיעה התרנגולת באוזני השועל אינו אלא כורח בל יגוּנֶה הנכפֶּה עליה כדי לשרוד ולהתקיים.
עיבודו של ביאליק למשל הביניימי אף רומז בעקיפין לכך, שֶאַל לו לעם קטן וחלש, שכל קיומו תלוי בשׂערה, לשבת ולחכות בשאננות לבואם של נִסים ונפלאות מידי שמים. עליו לסמוך על עצמו, וָלא – בניו יפלו עד מהרה בידיהם של שועלים ושאר חיות טרף. הכורח הוא המוליד את התושייה, והיא המחוללת אותם "נִסים ונפלאות", שדורות של יהודים ציפו לבואם באופן נרפה ופסיבי, בתלותם עיניים שואלות כלפי שמים.
לא מקרה הוא שמשל "התרנגולים והשועל" מצטיין במינון אפסי של פעילות אלוהית ובמינון גבוה וקדחתני של פעילות אנושית. "אנושית", שהרי משל זה הוא ללא ספק מעשייה אנתרופומורפית המבקשת ללמד את קוראיה ולחנכם לזקוף את קומתם ולהתייצב בָּעולם, "בין שבעים זאבים" (כשם אחד משיריו לילדים), כבני חורין. הישועה באה אפוא לתרנגולת החיגרת בזכות תושייתה הרבה – תכסיסיה ותחבולותיה – ולא בזכות "השגחה עליונה" ו"עזרת שמים". ב"התרנגולים והשועל" הרחיב אפוא ביאליק את הכלל הדרוויני הבדוק ("המחוננים ישרדו"), ומנה בין "החזקים" ו"המחוננים" גם אותם ברואים שהטבע חננם בחָכמה ובעָרמה, בתושייה ובחשיבה יצירתית.
במעשייה המחורזת שלו העביר ביאליק את מרכז הכובד של היצירה מן הסיפור הבין-לאומי של ר' ברכיה הנקדן לסיפור הלאומי: אל סיפורה של "עדה" הנאלצת בכורח הנסיבות לנדוד ממקום למקום, ובכל דור ודור עומדים עליה לכלותה. צליעתה של התרנגלת על ירכה מזכירה כמובן את סיפורו של יעקב-ישראל שצלע על ירכו; יציאתה של עדת התרנגולים לחפש מזון, מזכירה את ירידת יעקב ובניו למצרים; וגם הקריאה "הֵאָסְפוּ", שמשמיע התרנגול-הגבר לכל בני השבט, מופיעה בפעם הראשונה בדברי יעקב-ישראל בפתח ברכתו הנודעת לבניו ("ויקרא יעקב אל בניו ויאמר האספו ואגידה לכם את אשר-יקרא אתכם באחרית הימים"; בראשית מט, א).
•
לסיפור המעובד של עדת תרנגולים, הנאלצת לצאת לדרך הנדודים כדי להציל את נפשה ולחפש מקור מחיה, היה ב-1918 גם צד אישי ובין-אישי אקטואלי, ששיקף את הבעיות "הבוערות" שניסרו בחלל העולם היהודי בעת היכתב היצירה: ביאליק עצמו, כרבים מחבריו הסופרים וכרבים מבני הפזורה היהודית במזרח אירופה, נאלץ באותה עת להיאבק על זכותו לצאת את ביתו ולהפוך בִּן-לילה לפליט, המתחיל לבנות את חייו מבראשית. אפילו על זכות מפוקפקת זו צריכים היו יהודי רוסיה להיאבק באותם ימים סוערים, שלא נרגעו אף עם שוך המהפכה וביסוסו של המשטר הטוטליטרי החדש, שקבע את דמות דיוקנה של המאה העשרים. אמנם, כבר במהפכת הנפל של 1905 הבין ביאליק כי עד מהרה יעלה הכורת על המרכז העברי באודסה, וכי המהפכנים לא יתירו קיומה של תרבות אתנוצנטרית מתבדלת, אך בהתרחקו כל ימיו מן הנדודים ומדמות "היהודי הנודד", הוא דחה את הקץ ונשאר במקומו, עד לרגע שבו כבר אי אפשר היה לשאת את החיים מחמת הדיכוי, הרעב והמגפות.
הרדיפות על התרבות העברית בברית המועצות הבהירו לביאליק ולחבריו כי לא תהיה עוד תקומה לסופרים עברים ולספרותם הלאומית תחת השלטון החדש. תקופת אודסה קָרבה אז לקִצה. חודשים אחדים עוד הוסיף ביאליק להתרוצץ רצוא ושוב בין שלטונות ההגירה לבין הסופר מקסים גורקי שהשתדל אצל הרשויות שיינתן לביאליק רישיון לצאת לארץ-ישראל. ביום ב' באייר תרפ"א הגיע אל רֵעיו ובידו האישור המיוחל, המתיר לו ולעוד אחת-עשרה משפחות סופרים לעזוב את ברית המועצות. . סיפורהּ של "נדידת העמים" המתוארת ביצירה "התרנגולים והשועל" תאם היטב את מצבו האישי של מי שנרתע כל ימיו מן הנדודים, אך בעת היכתב היצירה חיפש כל דרך לצאת מגולה אחת, שהייתה לו מולדת ובית, אל גולה אחרת, שבָּהּ ראה עצמו במעמד ארעי של "אורח נטה ללון". הוא חיבר את המעשייה המחורזת שלו על נדידת התרנגולים בסגנון המקַמה – בז'נר המשקף, מעצם טבעו, מציאוּת של נדודים ושל תחבולות הישרדות.
משל "התרנגולים והשועל" אף מוקיע את העוולה והאיוולת באותם מאבקי כוח חסרי תכלה ותוחלת המביאים לידי שפיכות דמים, ומעלה על נס את חָכמתו של אותו מדינאי נבון, המצליח – כמו אותה תרנגולת פיסחת, גיבורת המשל – להציל את נפשו ולחסוך דמי נקיים.
ביאליק לא היה פציפיסט תמים או מתחסד, כי אם ראליסטן בהיר עין. הוא הבין כי "שלום נצחי" איננו אלא זמן שבין שתי מלחמות. אף-על-פי-כן, הוא לא חדל מלחפש דרכים לקטוע את "שלשלת הדמים" (בשם זה הכתיר את אחת מאגדותיו המעובדות ב"ויהי היום"), התובעת קרבנות שווא, לאין תכלה. המלחמה שביאליק מציג ב"התרנגולים והשועל" איננה מלחמת סרק, חסרת סיבה ותכלית, כי אם מלחמת קיום מרה ומחויבת המציאוּת בין שני יריבים ערומים, שכל אחד מהם זקוק למרחב מחיה ולמקורות מחיה.
אפשר שמעשיית "התרנגולים והשועל" היא, בין השאר, תגובתו של ביאליק להצהרת בלפור, שאותה חילץ וייצמן, בפיקחותו ובכוח בתושייתו, מידי בריטניה, ובעזרתה הפיח רוח חיים בחיים הציוניים, בארץ ובתפוצות. "הצהרה" זו, שכאמור אינה אלא מכתב פרטי שכָּתב הלורד בלפור לידידו הלורד רוטשילד, קיבלה בזכות עָרמתו של ויצמן ממדי ענק שספק אם מחברו חשב להקנות לה
ביאליק הכניס למעשייה מילה אחת – "וַיִּצְטַיָּדוּ" (שורה 68) – הרומזת לאותה תחבולת מִרמה שהמציאו הגבעונים כשי להציל את נפשותיהם ("ויעשו גם-הם בעָרמה וַיִּצְטַיָּרוּ"; יהושע ט, ד). יש המפרשים את המילה "וַיִּצְטַיָּרוּ", מלשון התחפשוּת, ויש הטוענים כי מילה זו בטעות יסודה וכי למעשה צריך היה שייכתב "וַיִּצְטַיָּדו", מלשון לקיחת צידה לדרך. כך או כך, הגבעונים העמידו פנים בעָרמה כאילו הגיעו מדרך ארוכה, וזאת כדי להסתפח על בני ישראל ולהציל את נפשם מרעב ומִכּליה.
גם התרנגולת הפיסחת, גיבורת "התרנגולים והשועל", חייבת להתחפש ולהעמיד פָּנים כדי לשרוד ולהתקיים, ואכן חייה ניצָלים בזכות הבדיה והכזב. ראוי לזכור: בני ישראל לא השמידו את הגבעונים, שחיפשו מחסה ומזון, ולא הענישו אותם קשות על מרמתם שהייתה תחבולת הישרדות מחוכמת. גם אם העניקו להם מעמד נחות של חוטבי עצים ושואבי מים, הם התירו לגבעונים להציל את נפשם ולחיות בקִרבם.
עתה, כשהעם יוצא שוב לדרך הנדודים ושָׂם פניו לארצו שמקדם, למקום ש"שָׁם שׁוּעָלִים יֵשׁ", כמאמר קדיש יהודה סילמן בשיר הערש הציוני שלו, צריך העם לנסות לנווט את מהלכיו בדרכי שלום. ואולם, ביאליק רומז כאן שאם לא יעלה בידו לכונן לעצמו ולשכניו חיי שלום ושלווה – יהיה עליו לעשות מלחמה בתחבולות מחוכמות. קיומו של הפרט ושל העם חשוב מכול, וכל תחבולה מותרת לצורכי הישרדות וקיום, ובלבד שלא יהפוך בעצמו לחיית טרף ויאביד את עמי הארץ לפי חרב. גם "הצהרת בלפור שימשה לויצמן תחבולה ערמומית. מכתב קצר קיבל ממדים אדירים והפך תחת ידיו ל"הצהרה" רבת משמעות.
•
פתחנו את דברינו בסיפורו של ר' ברכיה הנקדן, איש נורמנדיה, מחבר הספר משלי שועלים. מתברר כי גם ר' ברכיה העז לחצות את התעלה ולהגיע מנורמנדיה לאנגליה, אף התגורר בסוף המאה הי"ב באוקספורד, שבּה נודע בין מלומדי הכנסייה בשם Benedictus le Puncteur. בעת שהותו של הנקדן והממשל היהודי באנגליה, הוא סייע בידי המלומד אלפרד אנגליקוס, וביחד תרגמו השניים לאנגלית 164 ממשלי אזופוס, בהסתמכם על תרגום-עיבוד של משלים אלה לערבית.
הרי לנו שיתוף פעולה רב תרבותי ובין-לאומי מובהק, אשר שבר מבלי משים את המחיצות שנתגבהו בין אותן ארבע דתות ותרבויות גדולות, אשר קבעו את מהלכה של ההיסטוריה העולמית: התרבות האלילית היוונית שהולידה את המשל האֶזופי, התרבות העברית שנלחמה באלילות והעניקה לעולם את אמונת הייחוד, ובצִדן התרבות המוסלמית ותרבות המערב הנוצרית שקלטו השפעות הֶלניסטיות והֶבּראיסטיות למכביר. שיתוף הפעולה הקוסמופוליטי הזה, החובק זרועות עולם והמקיף את התרבות האנושית לאגפיה, מלמד – כך רומז ביאליק – שככלות הכול "אב אחד לכולנו"; שיש לחפש פתרונות יצירתיים שלפיהם יוכל הזאב לתת לכבש ללחך עשב; שלפיהם יינתן לתרנגולת לתוּר אחר זרעונים, מבלי שתיאלץ להימלט על נפשה מפני השועל (היצירה נחתמת במילה "אררט", רמז לסופהּ של התֵּבה שבּה דרו כל משפחות החיות בכפיפה אחת תחת הנהגתו של נח הצדיק). בני המין האנושי חייבים לכונן כללים של התנהגות נאותה, שיאפשרו גם לכל משפחת האדם לנהל את חייה בשלווה ובנחת.
עתה, כאשר העם יוצא שוב לדרך הנדודים, במעברו מן הגולה לארץ ישראל, ושוב מוטלת עליו המשימה לאסוף את כל קנייני הרוח שלו לדורותיהם, נדרשות לו גם פעולות של חתימה וגניזה כבימי בית שני. כאשר שיירה יוצאת למִדבר, אפילו אין מדבר זה אלא "מדבר העמים" המטפורי, עליה להקל על המשא ולקחת לדרך רק אותם מזונות מצומצמים אך משביעם שאינם מעלים עיפוש ועובש. גם במשל שלפנינו, כל תרנגול אינו נושא בפיו אלא שיבולת אחת, אך בשוב העדה כולה אל המקום שממנו יצאה לנדודיה, יהיה לה די בר באסמיה ובאמתחותיה כדי להתחיל את חייה מבראשית. כאן ובמקומות אחרים רומז ביאליק כי העם נוטש את סיר הבשר, כדי להסתפק ב"ארוחת ירק" שכולה שלו. המעשייה המחורזת "התרנגולים והשועל" עוסקת בעקיפין גם ב"רעיון הכינוס" שהגה ביאליק באודסה, שעל מימושו שקד המשורר כל ימיו, בעורכו את "ספר האגדה", בההדירו את שירת "תור הזהב" בספרד, בתרגמו יצירות מופת מספרות העולם ובעורכו את כתב העת "רשומות" לאתנוגרפיה ולפולקלור, ועוד ועוד. דאגתו לעמו ולתרבותו לא ידעה גבולות, ומשל "התרנגולים והשועל" רומז כי על המנהיגים לעשות כל אשר לאל ידם כדי להציל את העם ואת תרבותו משִני הזמן ומפגעי הדרך.
מעשיית "התרנגולים והשועל" היא, בעיניי, תגובתו של ביאליק להצהרת בלפור, שאותה חילץ וייצמן, בפיקחותו ובכוח תושייתו, מידי בריטניה לאות תודה על שהציל את הבריטים ממשבר בייצור חומר הנפץ לתחמושת שלהם במלחמת העולם הראשונה כשהמציא תהליך לייצור אצטון, ופטר את בריטניה מן התלות בחומרי גלם שיובאו מגרמניה (שלא סופקו כמובן בימי המלחמה), ובעזרתה הפיח רוח חיים בחיים הציוניים, בארץ ובתפוצות. "הצהרה" זו, שהינה בעיקרה מכתב פרטי שכתב בלפור לידידו הלורד רוטשילד, "נופחה" בידי וייצמן וחבריו לממדים אדירים, חובקי זרועות עולם, מעל ומעבר לכוונת המכַוון.
אפשר שבמנוסת השועל לארץ אררט, כלומר לאסיה הקטנה, כלול רמז אירוני ליציאת התורכים את הארץ ולסופהּ של התקופה העות'מאנית. לא פעם אף שיבח ביאליק את ידידו חיים וייצמן, בן גילו ובעל רקע מזרח אירופי דומה לשלו, על יכולתו המופלאה לנצל מיני קוניוקטורות פוליטיות בין לאומיות לטובת התנועה הציונית ולמצוא פתרונות הגיוניים, שלא יחריפו את שורשי הסכסוך ואת העימותים, אף לא יגררו את הצדדים הנִצים ל"שרשרת דמים" אין סופית. תחבולתה הערמומית של התרנגולת הצולעת להאדיר את שיבולת השועל הדלה שלה ולהפוך אותה כביכול לערֵמה של זנבות שועלים שנלקחו כשלל בקרב דומה כאן לתחבולה של ויצמן: לקחת מכתב אישי קצר, "להקפיץ" את מניותיו ולהפוך אותו למסמך היסטורי בעל משמעות היסטורית חסרת תקדים.