בתוך כך, נקלעים הגיבורים למ סבוכה של יחסי-אנוש, המבשילה אט-אט עד שהיא מתלקחת והו למדורה האוכלת את סביבותיה

ככלל, כל דבר הרואי מבוזה ומגולל בעפר כל דבר ציוני מקבל פירוש בתר ציוני, ואפילו אנטי ציוני במקום חלום

התרת קשר בין בני זוג שאהבתם הגיעה לקִצהּ; על הסתבכותו של האני-הדובר, הלוא הוא הגבר המגורש, הנתון בפקעת סבוכה

הנ"ל, מפנה את תשומת לבו של הקורא לכך שהכלל המיזוגֶני הזה, הנהוג ב-Schlaraffenland,אינו מאוזן מִבּחינה מגדרית

הצירופים "ימי חורפו" ו"חורף ימיו" הם צירופים מנוגדים: זה מציין את ימי הילדוּת (כבפסוק שבּוֹ מבכה איוב ערב מותה היא מבקשת שיקברוה בקברות נֵכר, כדי שסודה לא יתגלה וילדיה לא יבואו במבוכה, אך היא גם רוצה למלא

בעשור הראשון ליצירתו (1891 – 1901): העוקב אחר השתלשלות הטיעון בשיר הלירי הקצרצר של ביאליק עשוי להיתקל במבוכה

מיצירת טד יוּז - יצירה שבּה העולם כולו נתפס כזירת ציִד וכשדה קרב נצחי - לרקעו הביוגרפי הקודר כבן לאב מוכה

ואף זאת: למרות אותות של קיטוע ברצף ההגותי וסימניה של מבוכה רעיונית, ולמרות התגלותה של עמדה אמביוולנטית בריתמוס חוזר ונשנה האסון הנורא, המזעזע היום את אמות הספים, ישכך ויישכח הדם ייספג באדמה מבלי שיצעק מתוכה

למשורר ולסובביו נגרמו בעת ביקור ראשון זה אך רוגז ומבוכה. דומה שהוא החליט לתעתע במעריציו, ולהסתיר מהם את לוח הזמנים המדויק שלו, ובכך גרם לתקרית מביכה ומשעשעת כאחת

במקביל, רמז ביאליק לקוראיו, כי הוא אף דוחה את משנתו הפואטית והפוליטית של יל"ג, או לפחות חלקים מהותיים מתוכה לטענת שביט, אין לנמק את הקשיים בהשלמת היצירה בטעות של קונספציה או בהעדר כישרון אפי, אלא במבוכה רעיונית מקום, שהמשורר הצעיר נדרש להציג אמירה משמעותית, שיש בה כדי להתוות דרך וכיוון, הוא לא הצליח לצאת מן המבוכה משמעותית לגבי דרכו של דור שלם, וביאליק נרתע מפניה ובמקביל, גם השלמתו של 'המתמיד' התמהמהה זמן רב, בשל המבוכה

עצמו לקבל את הדברים כמוֹת שהם; על משפחה שגירשה בעל אחד מן הפנסיון, והפכתו לצעיר מאוהב ומתוסכל המסתובב מוכה נראה כי א"ב יהושע אינו מבכה את מותו של הישָן, ואינו רואה בו "טלית שכולה תכלת": דומה שהוא מַפנה כאן עורף

שיר זה של גורדון מבכה את התנכרותם של בני־הנעורים לשפה העברית ולתרבותה, ומסיים בשאלה: הוי מי יחוש עתידות

, ובחייו האישיים של ביאליק הסתעפה ממנה פקעת סבוכה של עניינים רבים ומצטלבים. בשירי היתמות והבדידות שהחל לכתוב באותה עת, נתן ביטוי גם למצב אקזיסטנציאלי של ריקנות ומבוכה, ששרר אז בלבו

המבוכה המִגדרית ניכרת כאן במשפט: "עַד שֶׁלִּימוֹן פּוֹגֵשׁ צַלַּחַת שֶׁכָּזֹאתִ'י", המערבב את גברת לימון

בגינת הירק " (אגב ניסיון לאמץ את המשקל הארץ-ישראלי החדש), את האפון המסכן הנשען על מטהו (מקל הנדודים) ובוכה

הצגתם הקריקטורית לא נבעה מן הרצון להשחיז נגדם חצי ביקורת, כי אם מרצון להיחלץ מן המבוכה: כיצד יוכל מחזאי

משפחתו, ושל רועַת חזירים פשוטה (כמו ברובד הנגלֶה של אגדת "רועֶה החזירים" של הנס כריסטיאן אנדרסן, בהיפוך מגדרי

מן המילים "לֶחֶם", "רַגְלֶך" ו"אֵלֵכָה", המשובצות בקטע אחרון זה, עולה ובוקעת מבוכת העם, ובתוך כך גם מבוכתו הסיפור מהווה בבואה למבוכה של "על פרשת דרכים", ומעורר מחשבות היסטוריוסופיות על התלקחותה המחודשת בכל דור

את תרומתי הצנועה להפגת המבוכה שנוצרה סביב השיר הזה ארים בדרך שלא נוסתה עד כה – "בדיקת רקמות" לשלושת

האם יש עדות שמישהו חשב שאלתרמן מבכה ב"שירי מכות מצרים" את האבדות שנגרמו לנאצים במלחמת העולם השנייה?

בין השאר, גם רומן של חניכה של גבר צעיר התועה בדרכי החיים, ומוצא באמצעות ה"מֶנטורית" שלו את דרכו מתוך המבוכה

"גם אני עוד מעט ואבכה כמו ,( אבן", אומר הדובר על-דרך האוקסימורון (שהרי לאבן יש "לב אבן" והיא איננה בוכה דימויו של הברזל לעבד יכול להיות גם תוצאה של היות הברזל מוכה על גבי הסדן כעבד רכון- ראש, שאדוניו רודה החזק והמוצק, שהוא גם מוּכּה ומעוּנה וגם שולט ונערץ, מתוארת כאן האבן השבירה כמי שאינה "נשברת" ואינה בוכה גם ביסודות "חסרי הלב" – הזגוגית, הברזל והאבן ("הזו שאיננה בוכה לעולם") אפשר לנסוך רגשות אנוש ולהעניק גם קובץ-הבכורה של אלתרמן מבכה, ברוח השקפת-העולם הפסימית של בלוך ושפנגלר, ממעצבי החשיבה המודרניסטית, את

הֶבּראיזם" ל"הֶלֶניזם" – רעיון המייחס קנאוּת ונזירות למונותיאיזם – ליהדות ולשתי הדתות הגדולות שנולדו מתוכה בָּבוּאה נאמנה של רוח עַמו, מעדיף לפרוט על מיתרי הכינור והנֵבל – לכתוב שירה לירית זכּה שבּהּ הוא מבכה

שני השירים משווים את המבוכה למבוכתם של גייסות צבא יריבות ביוון העתיקה, כתוצאה מאותות סותרים ומבלבול בשדה

כאמור, האדמה יכולה להצמיח מתוכה חיים חדשים ואִבּים רעננים, ובסופו של דבר היא גם מקום רקב וקבר.

תיאורו האב הצוחק ובוכה למראה הצלחת בנו גדליה השב הביתה מן המרחקים הוא תיאור נוגע ללב, הטעון במטען אישי

הבלדה הגנוזה ו"שמחת עניים" שצמחה מתוכה מכילות שתיהן יסודות רבים מן הפולקלור היהודי.

מן המילים "לֶחֶם", "רַגְלֶך" ו"אֵלֵכָה", המשובצות בקטע אחרון זה, עולה ובוקעת מבוכת העם, ובתוך כך גם מבוכתו הסיפור מהווה בבואה למבוכה של "על פרשת דרכים", ומעורר מחשבות היסטוריוסופיות על התלקחותה המחודשת בכל דור

לעִתים דמותו מעלה באוב את דמותו של ראשון מלכי ישראל, שחיפש אתונות ומצא מלוכה שהלכה והתרחבה תחת ידיו לממלכה

כאן, הגמגום מעיד על היסוס של מי שניצב "על פרשת דרכים", אך גם על מבוכה של מי שאינו יודע להתבטא כהלכה.

שלמות משל שלונסקי ואלתרמן התיישנה זה מכבר, ובעוד שירי 'כוכבים בחוץ' עדיין לוכדים את לבנו, שירת דור תש"ח מביכה את מה שבאמת בוכה בו הוא שותק לפעמים לטובתו.

נושאי המבוכה של הזהות המינית הפכו גם כן לסימן מסימני ההיכר של החדש.

בשירו של אלתרמן – כמתוך היפוך והזרה – השיר מבכה את חורבנם של ערים וכפרים ערביים ואת הרג יושביהם.

מהתנכרותו לטיבה ה"צורם" וההיברידי של היצירה - יצירה שפניה כפני צמד המסכות של התיאטרון הקלאסי: האחת בוכה ינועו גם פני ורגזו ושחקו ואין נחת./.../ כל רואיי יתפלאו בי, כי לא ידעו איזה פרצוף עיקר ואיזה טפל./.../ הבוכה על פנייתו של ביאליק אל הסיום הפתוח, בשל מבוכה רעיונית, ראה שביט (1987), עמ' 142-163.

שאחד מִבָּתיו הועתק ככתבו וכלשונו כמעט לשיר ההומוריסטי "עצה בתפילה", שנגנז אף הוא, ובו האני-הדובר מבכה

וכמדכן מצוי בה מאמר של יעקב פיכמן "ירחון למהי", שבו הסביר פיכמן כי "לא הגבה בת-רגע נדרשת מאתנו בימי מבוכה

הההקשרים הבין-טקסטואליים, שניתן לזהות בנובלה 'והיה העקוב למישור', על שינויי הנוסח המרובים שלה, היא אפוא סבוכה בידו מלאכה של ממש, שיש בה כדי לפרנס בכבוד את בעליה: בקיצור המה כשלו ונפלו וירדו פלאים עד כי גאו מי המבוכה

ה"פשוטה" וה"ממוסחרת", המרקידה "דֹּב בַּשּׁוּק, עַל אַהֲבָה וָלֶחֶם"), וגם הוא בעצם היה כל ימיו הליצן הבוכה

ענתה ואמרה לי, אינך מכירני, אני היא שהיו לי שבעה בנים, יצא אביהם למדינת הים, עד שאני עולה ובוכה עליו

שירים כגון שירו של שלונסקי "תפילה" ("אינני אשם, אינני אשם, / כי שפת המלים נבוכה ועלגת. / ... הוא מבכה את הסתאבות צירופיו שלו, בין שנטמאו בידי חקיינים נלוזים ובין שעוקמו וסורסו בזדון ובמתכוון: