הרשות בידי כל אחד לדון את השיר האחרון של ביאליק כאוות נפשו, לשבט או לחסד, אבל מאת שלונסקי לא נדרוש דין לתולדות הקונגרס, ראו: דין וחשבון האכסקוטיבה של ההסתדרות הציונית לקונגרס ה-17 בבאזל, ההסתדרות הציונית, רוח הרצל", שזוהתה בדבריו עם הקו הרוויזיוניסטי, לבין "רוח וייצמן", שעיקרה תביעה להבלגה ולמתינות; וראו דין

אדרבה גם כשעמד כבר ברשות עצמו ושוב לא הוכרח לקבל את עול משנתו של אחד-העםורה מסיני, הוא המשיך, בחינת 'דין ד' סדן, בין דין לחשבון, תל-אביב תשכ"ג, עמ' 3-9.

של האישה החֲכמה והנועזת דונה גרציה בדמותה של פורציה, גיבורת "הסוחר מוונציה", שמצליחה בחָכמתה להוציא דין

כי עורך-דין ירושלמי אורב כעורב שחור לפִתחהּ של דירה זו, שהזכויות עליה מעוגנות בחוזה של דמי-מפתח, כדי בטענה שייהוד הבדואים ירגיז את המוסלמים בעולם, קִעקע דיין את יָזמָתו של בן-גוריון לייהד את הבדווים וגרם

בתנ"ך, אף להאזין בבוקר לפטפוט התינוקות בגן הילדים (רחל עבדה בגן-הילדים של דגניה, ובין תלמידיה היה משה דיין

הפיוטיים והאידאיים", בתוך: הלל לביאליק - עיונים ומחקרים ביצירת ח"נ ביאליק )בעריכת הלל ויס(, אוניברסיטת בר־אילן

אומַר רק, שספרו הנ"ל של מירון, שנועד להיות ספר לימוד באוניברסיטה הפתוחה, פתח שם דיון שנמשך כשנות דור

יצירות הבוסר הללו ניכרת בפירות שגמלו והבשילו ברבות הימים, ולאלה, כאמור, אין ספרו של מירון מקדיש כל דיון

שבסיפור הגנוז שלפנינו משקפים תמונת ראי מהופכת של המידות הטובות, שבהן נתברכו ישראל, מידות הנזכרות בכל דיון פרידלנדר, יהודה (עורך) 1993: מסות על נובלה לש"י עגנון, הוצאת הספרים של אוניברסיטת בר-אילן, סדרת אופקי

אבות, שסופרי ההשכלה הרבו לדוש בה, כדי להצדיק את עמדתם ("ההולך בדרך ושונה ומפסיק ממשנתו ואומר: מה נאה אילן וראה בהרחבה אצל ע' שביט (1996), 56-66, אגב דיון בהחלת "מודל ההשפעה הכפולה" בספרות ההשכלה העברית. השירי ב'לבדי' וב'לפני ארון הספרים'", בתוך: הלל לביאליק, בער הלל ויס וידידיה יצחקי, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן

בבסיס התיאור עומד דיון עתיק-יומין בדבר ההבדלים שבין ישראל לאומות העולם ("יעקב ועשיו"), אך גם דיון רעיוני

ע' עוז הביע בספר מסותיו 'באור התכלת העזה' (1979), אגב ניתוח סגנונו הפיוטי-המורבידי של משה דיין, את משאלתו

פרצופי" נחתום בהתבוננות בשיר 'בוקר בהיר', שאף אותו, כמו את רבים משירי 'כוכבים בחוץ' (רבים מכדי שמסגרת דיון לילד הרך והנבון לקחתו על שכם, או לשאתו על כפיים למקום תורה, שבו ילמד, יחכּים ויגיע לבינה ולגדולה (ראה דיון

אך בטרם נדגים משירי חידה ומניסוחי חידה אופייניים, ראוי שנייחד דיון קצר בתפקידו של ציין־סגנון מרכזי בשירת בהמשכו של פרק זה, כלול דיון בשלושה שירים, שבהם העיקרון הזאוגמטי מְתפקד לא רק ביחידת־הטקסט הקטנה, כי אם

בתרבות המקור שלהן, הזדהו השתיים עם המודל של אנה אחמטובה, המשוררת האקמאיסטית הרוסית בת-גילן, ששירתה הייתה

לתת להן ביטוי בשיריו, בדרך שתבקיע גם אל לבו של "צבר" קשוח, הבוש בהפגנת רגשות (ראה, למשל, מאמרו של משה דיין

הפיוטיים והאידאיים", בתוך: הלל לביאליק – עיונים ומחקרים ביצירת ח"נ ביאליק (בעריכת הלל ויס), אוניברסיטת בר-אילן

ברי, גם הכנסתו המרומזת של דיון פילולוגי לתוך המכתב מעיד שניסוחו של מכתב זה נועד לסופרים, הבקיאים ברזי

והמשמעות של 'שמחת עניים' לנתן אלתרמן מבחינת המורשות הלשוניות", עבודת גמר לתואר מוסמך, אוניברסיטת בר-אילן

באותו מעמד, למרבה השמחה, מבשׂרים לו לחתן, שמינוהו סופר בית-דין בלוד.

הזקֵן תומך ברעיון, ודוחק בנכדו לעלות על הקרון, אך בסופו של דבר, לאחר מסכת לבטים מעיקה, גיבורנו מחליט

ביאליק שימוש פַּרודי במימרה עממית מלאת עליצות ואופטימיות: "כלה, אִיך וועל דיר אָנזאָגן אַ בּשורה – דיין

ייתכן שמן המילה "דין" (=משפט) נגזרת המילה הערבית "מדינה" (=עיר) עיר] =] polis שממנה נתגלגלה המילה לעברית

בר-אילן, 1988 (טקסט משוחזר מקבצים ישנים - יתכנו טעויות וחוסרים) באותיות המתות שירי חיים הקרו ובארון ספרי

הילד הקטן, המתפעל מן החצוצרה בסיום הסיפור, ילך אף הוא שבי, בהגיע יומו, אחר הכרוזים הכוזבים, וישא את דגלן

ומה שהחליטה דעתה בלילות עשתה ביום, רצה למשרדי הסוכנות ומהם לעורכי דין ומהם למשרד העלייה וממשרד העלייה

מדובר כאן, אם כן, בעקיפין על יתרון הרוח על כוח הזרוע, רעיון שעמד בבסיסו של דיון רעיוני רב השלכות על

על זלמן שניאור אמר ביאליק כי הוא תופס את השבלונה ("הנוסח") של דורו, אך אינו מיוצריה של שבלונה זו.

והאידאיים", בתוך: הלל לביאליק - עיונים ומחקרים ביצירת ח"נ ביאליק (בעריכת הלל ויס), אוניברסיטת בר-אילן

ציפיות ולנפץ מוסכמות, הוא מעלה כאן אל מרכז הזירה דווקא אותה אות גמלונית ומסורבלת, שמעולם לא הוקדש לה דיון

פורסם: אורי צבי גרינברג בשנות העשרים, קובץ מאמרים בעריכת אבידב ליפסקר, תמר וולף מונזון אוניברסיטת בר אילן

על רשימה זו הוסיף רפי אילן את המחזה "שלום בית" מאת ג' קורטלין שתורגם ב-1944 עבור הלהקה שממנה צמח תאטרון

להפך, האמריקאים מתוארים כמי שנוטשים את מקום הסכנה ברגע היווצרה, ללא כל "שקלא וטריא" וזקיפת אגודל של דיון

החלילן מהמלין" ועל זיקתו לקסם האפל של הנאציזם, כתב עוזי שביט בפרק 12 של ספרו שירה מול טוטליטריות, אגב דיון

סדן (1963) >ן404< 'לאחר המזיגה', בין דין לחשבון, תל-אביב 1963, עמ' 8-9.