שמות-העט הסודיים של ביאליק: משחק במחבואים

כשעשה ביאליק את צעדיו הראשונים ב"קריית ספר" העברית הוא נהג להעלים לפעמים את זהותו האמִתית ולהשתמש בשמות בדויים: "יקביאל", "חילק-בילק", "בלק", "נחבִּי בן ופסי", "יואלק", ועוד. ההסתתרות נבעה מחששו מהתגובות הביקורתיות של החונכים הגדולים שלו, שעמדו על ערשֹ יצירתו: סבו משה-יעקב ביאליק שאִתו התכתב בעברית, הנצי"ב ראש ישיבת "עץ חיים" בווֹלוז'ין, חמיו שבח אוורבוך שהיה לו כאָב, אביו הרוחני אחד-העם (וכן אחדים מסופרי אודסה הוותיקים: מנדלי מוכר-ספרים, י"ח רבניצקי, ש' בן-ציון, ועוד). עברו שנים אחדות, ובשנות "מִפנה המאה" התחיל ביאליק להסתתר מאחורי שמות-עט, כי אחד-העם פסל את שיריו הסָטיריים נגד הרצל וחסידיו "הצעירים", והמשורר רצה לסייע לאביו הרוחני במאבק על הנהגת התנועה הציונית וביקש לפרסם את שיריו באין-מפריע.

בעת שהתייצב ביאליק על במת הספרות, כבר היה י"ל גורדון (להלן: יל"ג), גדול משוררי ההשכלה, בערוב ימיו. המשורר החולה וידוע-הסבל, שהתחיל בסוף דרכו להתפכח מן הקיצוניוּת של "תנועת ההשכלה" והתחיל להתקרב לחוגו של אחד-העם, כלל לא הבחין במשורר הצעיר שפִּרסם לצִדו את ביכורי יצירתו. הצעיר הז'יטומירי האלמוני שהתגלגל לאודסה והתחיל להתקרב לחוגי הסופרים אינו נזכר במכתבי יל"ג.

אך ביאליק העריץ את יל"ג: הוא דילג על התכנים והצורות שאפיינו את דור המשוררים האנמיים המכוּנה "דור חיבת-ציון", וראה בשירת יל"ג דגם-מופת ומקור השראה. בת-שוע, גיבורת שירו הגדול "קוצו של יוד", נזכרת בשירו המוקדם של ביאליק "רחוב היהודים", ואין ספק שגם דמותו המקובעת של הרב ופסי הכֻּזרי הִרשימה את ביאליק באכזריותה והגיעה ליצירת ביאליק מיל"ג. יל"ג ביקש לרמוז שהרב אין הוא נוהג בהתאם לערכי ישראל-סָבָא, אלא מתנהג ככוזרי המגלה פָנַטיוּת יתֵרה ומשתדל ולהיראות "צדיק יותר מהאפיפיור". השם אינו אלא אָנַגרם של השם "יוסף-זכריה [שטרן]", רבה של העיירה שאוול בליטא, שם לימד יל"ג (מן הראוי לציין שיוסף-זכריה שטרן נודע דווקא כרב מֵקל שלא מירר את חיי הציבור בחומרותיו). נזכיר שהשם "ופסי" אינו המצאה של יל"ג, הוא מצוי בתנ"ך בין שמות המרגלים שנשלחו לתור את הארץ ("לְמַטֵּה נַפְתָּלִי נַחְבִּי בֶּן וָפְסִי"; במדבר יג, יד).

שיריו המוקדמים של ביאליק בראו תכופות צירופי-לשון ה"מתכתבים" עם יצירת יל"ג. על אחד משירי בוסר אלה (שירו הגנוז "מלכת שבא") חתם המשורר הצעיר, ששעדיין לא יצאו לו מוניטין, בשם-העט "נחבִּי בן ופסי", הן בהשראת הסיפור המקראי הן בהשראת יל"ג. שם זה הוא במפתיע אָנַגרם מושלם של יוצרו: נחמן חיים ביאליק בן יוסף".

ניכּר שביאליק חיבב את נחבי בן ופסי, שחז"ל דווקא דרשו בגנותו. בסיפורו "ספיח" משתקפים סיפורי המקרא כפי שהם נתפשים בדמיונו של ילד קטן ותמים, וביניהם נזכר נחבי בן-ופסי שהתחבא ביחד עם רֵעיו במקשאות השכונה מפחד הערלים. כשראו הילדים היהודיים, נחבי וחבריו, את הבריונים גדולי הגוף מבני ה"גויים", "מיד היו בעיניהם כחגבים – כחגבים הללו שמנתרים וּמצרצרים במגרשי הפרבר – וּמיהרו להִמָּלט על נפשם כל אחד ואחד אל מחבואו: נחבי בן ופסי – אל מאחורי השער, גדי בן סוסי – למלונה שבמקשה, גמליאל בן פדהצור – אל בין גפני הכרמים, או אל בין קפלוטות של כרוב…".

ראינו אפוא שביאליק חתם אפוא על שירו המוקדם "מלכת שבא" בשמו של המרגל משבט נפתלי, אף השתמש בשם זה בסיפור "מאחורי הגדר" גם כדי לתאר מראות ילדוּת רחוקים על ילדי השכונה הנמלטים אל מחבואם. בשיר הילדים הידוע שלו "פָּרש" ("רוץ, בן-סוסי") הוא נָפַח רוח-חיים בדמותו של גַּדִּי בֶּן-סוּסִי (במדבר יג, יא), שותפו של "נַחְבִּי בֶּן וָפְסִי", אף הוא אחד המרגלים שנשלחו על-ידי משה לתור את ארץ כנען ("רוּץ, בֶּן-סוּסִי,/ רוּץ וּדְהַר!/ רוּץ בַּבִּקְעָה,/ טוּס בָּהָר!").

*

מדוע תיאר ביאליק את גלגולם הממוזער של המרגלים בדמות ילדים פחדנים הנמלטים מפני הענקים כל אחד ואחד אל מחבואו? התשובה לשאלה זו נעוצה במדרשים שנִטווּ סביב דמותו של נחבי בן-ופסי בספרות חז"ל. נחבי בן-ופסי נזכר בדבריהם של ר' יצחק ור' יוחנן (סוטה לד ע"ב) כמי שזכה בשם המשקף את מעשיו. ולא הוא בלבד: "ואלה שמותם למטה ראובן שמוע בן זכור אמר רבי יצחק דבר זה מסורת בידינו מאבותינו מרגלים על שם מעשיהם נקראו ואנו לא עלתה בידינו אלא אחד (במדבר יג, יג)   סתור בן מיכאל סתור שסתר מעשיו של הקב"ה מיכאל שעשה עצמו מך אמר רבי יוחנן אף אנו נאמר נחבי בן ופסי נחבי שהחביא דבריו של הקב"ה ופסי שפיסע על מדותיו של הקב"ה (במדבר יג, כב)".

המרגלים חטאו אפוא ונהגו ככופרים שהוציאו את דיבת האֵל רעה, ולא רק את דיבת הארץ: סתור בן מיכאל סתר את מעשי האל והנמיכם, ונחבי בן ופסי החביא את דברי האל וגרם להסתרתם, אף פסע בזלזול על מידותיו של הקדוש-ברוך-הוא. חטאם התבטא בהסתרת האמת, בדיווח מגמתי ושקרי, תוך דילוג על מעשי האל וזאת כדי להטיל בעם מורך. בני ישראל אכן נבהלו מדברי המרגלים וביקשו לחזור למצרים, ועונשם על הטלת ספק בה' ובמשה היה ארבעים שנות נדודים במדבר, כנגד ארבעים ימי שהייתם של המרגלים בארץ.  

ואשר לביאליק, ניתן להצדיק את הזדהותו עם נחבי בן-ופסי, המרגל החוטא, בשני נימוקים. האחד קשור בהארכת השהות של בני ישראל במדבר. ביאליק ראה באחד-העם את גלגולה המודרני של דמות משה (אחד-העם, בעל המאמר האקזמפלרי "משה", הקים כידוע את אגודת-הסתר "בני משה"), וצידד ברעיון "הכשרת הלבבות" של רבו ומורו. כנגד גישתם של הרצל וחסידיו, שביקשו לממש את "יציאת מצרים" לאלתַר, ביאליק חשב שתחילה יקום בארץ "מרכז רוחני" למתי מעט, שיפיץ את רעיונותיו עד שבני-העם יעברו תהליך חינוכי ממושך שיכשירם להיות יהודים חדשים שבכוחם לעסוק בבניין הארץ. לטענת המפרשים, בני ישראל ראויים היו לעונש כבד על חטא העגל ועל שהטילו ספק ביכולתו של משה להביאם לארץ, אך אלוהיהם מחל להם והמשיך להיטיב אתם בדרך הילוכם במדבר.

העניין השני סבוך יותר וקשור ליחסו של ביאליק לאלוהי ישראל. שם העט הראשון של ביאליק היה השם "יקביאל" (אָנַגרם מושלם של השם הלועזי "ביאליק"), על בסיס הפסוק: "מָה אֶקֹּב לֹא קַבֹּה אֵל וּמָה אֶזְעֹם לֹא זָעַם ה'" (במדבר כג, ח). מהו פירושו של השם "יקביאל": "קללת האל", "מקלל האם" או "המקולל"? שם-העט שבּוֹ בחר ביאליק בנעוריו עשוי ללמד על יחסו לאל, אמנם במעומעם ובדרך הנתונה לפירושים אחדים.

גם בבחירת השם "נחבי בן ופסי", שהחביא את דברי האל ואת מעשיו, ניתן לזהות במעומעם את יחסו של ביאליק לאמונה באלוהי ישראל. ביצירת ביאליק מצויים דברים לא מעטים שיכולים להתפרש כדברי כפירה. הטחה כלפי שמים ניתן למצוא אצל ביאליק כבר בפרגמנט של שיר גנוז מן העשור הראשון ליצירתו, שבּוֹ העם מתלונן על העדר השגחה עליונה, אף קובל שאין מי שמאזין לתפילתו ושמעל לראשו תלויים שמי ברזל:

"אֲנַחְנוּ רַק חֶבֶל קַבְּצָנִים מִתְגּוֹרְרִים",/ הָאָרֶץ תַּחַת רַגְלֵינוּ מִתְמוֹטֶטֶת,/

וּשְׁמֵי הַבַּרְזֶל עַל רָאשֵׁינוּ מִתְפּוֹרְרִים,/ וּבִתְפִלָּתֵנוּ רֶגֶל גַּאֲוָה בּוֹעֶטֶת".

לימים ביטא ביאליק את אי-האמונה שלו בהשגחה העליונה ובסיעתא דשמיא בשיר הילדים ה"תמים" "שיר העבודה":

מִי יַצִּילֵנוּ מֵרָעָב / מִי יַאֲכִילֵנוּ לֶחֶם רָב? /

[...] לְמִי תּוֹדָה, לְמִי בְּרָכָה? – / לַעֲבוֹדָה וְלַמְּלָאכָה!".

משמע, בברכת המזון המודרנית של ביאליק אין מברכים את בורא עולם על הלחם והחלב, כי אם את "העבודה והמלאכה". אין לצפות לחסדי ההשגחה העליונה, רומז שיר הילדים החתרני הזה, הרחוק מתמימות. לפיו, רק מי שטורח בערב שבת יאכל בשבת, ולא מי שיושב בטל ממלאכה ומחכה לעזרת שמים.

אי-האמונה של ביאליק בעזרה שתבוא ממרומים מתבטאת בשיריו על פוגרום קישינב. את שירו "על השחיטה" (1903) פתח ביאליק בהאשמה הכבדה: "שָׁמַיִם, בַּקְּשׁוּ רַחֲמִים עָלָי!/ אִם־יֵשׁ בָּכֶם אֵל וְלָאֵל בָּכֶם נָתִיב –/ וַאֲנִי לֹא מְצָאתִיו –". שירו "בעיר ההרגה" (1903 – 1904) מראה שכל מוסדות הקהילה נס לֵחם: בעולם שבּו אלוהים "פשט את הרגל", אין מקום לתענית ולתפילה בציבור. גם אי אפשר למות "מות קדושים" ב"אחד", כי אין בעבור מי ובעבור מה. גם "גמילות החסדים", שמילאה תפקיד כה נכבד בחיים הקהילתיים, התנוונה וכיום אינה אלא "שנור" עלוב ומביש. השיר יוצא נגד עריצותן של כל שגרות הלשון וההתנהגות, ונגד צורות הדת והחברה הקבועות והקפואות. מתוך הקריאה למרד, אף שהיא מושמת בפי אל שאיבד את כל כוחו, נלמדת הדרישה הסמויה לרפורמה יסודית בכל תחומי החיים. ציבור הקוראים אכן קלט את המסר הסמוי הזה, והחליט לשַׁנות את אורחות חייו הפרזיטיים והָפכם לחיי עמל.

שירו של ביאליק "בעיר ההרגה" בועט בהשגחה העליונה, שעזבה את העם בשעת משבר: "וְעֵדֶר אֲדֹנָי עוֹמֵד בִּזְקֵנָיו וּבִנְעָרָיו [...] מֵת רוּחָם, נָס לֵחָם, וֵאלֹהֵיהֶם עֲזָבָם". ומי ראה את העם בשעה שבני עוולה שחטו את בניו? מי שיישא עיניו למרומים לא יראה אלא את העכבישים התלויים על מרישי הגג:

"וּמִי-עוֹד כֵּאלֹהִים בָּאָרֶץ אֲשֶׁר-יִשָּׂא זֹאת הַדְּמָמָה?/ וְנָשָׂאתָ עֵינֶיךָ הַגָּגָה – וְהִנֵּה גַם רְעָפָיו מַחֲרִישִׁים,/

מַאֲפִילִים עָלֶיךָ וְשׁוֹתְקִים, וְשָׁאַלְתָּ אֶת-פִּי הָעַכְבִישִׁים;/ עֵדִים חַיִּים הֵם, עֵדֵי רְאִיָּה, וְהִגִּידוּ לְךָ כָּל-הַמּוֹצְאוֹת".

ואולם, ביאליק מאשים את העם על שהוא שבוי באמונת שווא, ואינו שואל את השאלות הנכונות. הם ממשיכים את חייהם כאילו לא אירע דבר, ולאחר שהנשים נאנסו ונשחטו לנגד עיניהם "הֵגִיחוּ בַעֲלֵיהֶן מֵחוֹרָם וְרָצוּ בֵית-אֱלֹהִים/ וּבֵרְכוּ עַל-הַנִּסִּים שֵׁם אֵל יִשְׁעָם וּמִשְׂגַּבָּם". אלוהים שאיבד את כוחו לסייע לבני עמו מוצא לנכון לבקש מהם סליחה, כמו בעל-בית של עסק כושל ש"פשט את הרגל", ואין ביכולתו לשלם לעבדיו את משכורתם:

"סִלְחוּ לִי, עֲלוּבֵי עוֹלָם, אֱלֹהֵיכֶם עָנִי כְמוֹתְכֶם,/ עָנִי הוּא בְחַיֵּיכֶם וְקַל וָחֹמֶר בְּמוֹתְכֶם,/

כִּי תָבֹאוּ מָחָר עַל-שְׂכַרְכֶם וּדְפַקְתֶּם עַל-דְּלָתָי –/ אֶפְתְּחָה לָכֶם, בֹּאוּ וּרְאוּ: יָרַדְתִּי מִנְּכָסָי!".

שיאו של השיר מגיע בהודאתו של האל שראוי למרוד בו. האל הוא שממריד את העם נגדו, ומודה שהעם זכאי לתבוע ממנו את עלבון כל הדורות:

"וְלָמָּה זֶה יִתְחַנְּנוּ אֵלָי? – דַּבֵּר אֲלֵיהֶם וְיִרְעָמוּ!/ יָרִימוּ-נָא אֶגְרֹף כְּנֶגְדִי וְיִתְבְּעוּ אֶת עֶלְבּוֹנָם,/

אֶת-עֶלְבּוֹן כָּל-הַדּוֹרוֹת מֵרֹאשָׁם וְעַד-סוֹפָם,/ וִיפוֹצְצוּ הַשָּׁמַיִם וְכִסְאִי בְּאֶגְרוֹפָם".

השיר מראה אפוא שכל מוסדות הקהילה והנהגתם נס לֵחם: בעולם שבּו אלוהים "פשט את הרגל", אין מקום לתענית ולתפילה בציבור. גם אי אפשר למות "מות קדושים" ב"אחד", כי אין עבור מי. גם "גמילות החסדים", שמילאה תפקיד כה נכבד בחיים הקהילתיים, התנוונה והגיעה לסוף דרכה, ואינה אלא "שנור" עלוב ומביש. השיר יוצא נגד עריצותן של כל המנהגים, שגרות הלשון וההתנהגות, ונגד צורות הדת והחברה הקבועות והקפואות. מתוך הקריאה למרד, אף שהיא מושמת בפי אל שאיבד את כל כוחו, נלמדת הדרישה הסמויה לרפורמה יסודית בכל תחומי החיים. ציבור הקוראים אכן קלט את המסר הסמוי הזה, והחליט לשַׁנות את אורחות חייו מקצה לקצה.

*

גם בשיריו הגדולים "בעיר ההרגה" ובמחזור השירים המאוחר "יתמוּת" הטיח ביאליק דברים לפי שמים, ותבע את עלבונו של העם שאינו יכול לקבל עזרה בעת מצוקה. אחד מגילוייה של הכפירה ביצירת ביאליק מתבטאת בשיר "הציץ ומת" שבו מזדהה האני-הדובר עם דמותו של אלישע, ש"קיצץ בִּנטיעות" וחדל לקיים מצוות. שירו של ביאליק מתאר את דמותו בהגיעה אל שער החמישים ובעודה מידפקת על דלתו היא נופלת על מפתן הבלימה (הרִיק והבְּלִי-מָה).

שני המרגלים שחז"ל דיברו בגנותם – סתרי ונחבי – שמותיהם נדרשים מהסתרה והחבאה. ואכן, מוטיבים של הסתרה והחבאה מצויים הרבה ביצירת ביאליק, ותעיד על כך הקונקורדנציה לשירת ביאליק מאת אברהם אבן-שושן ומשה סגל. מעניינת במיוחד היא ההסתתרות והתחבאות בנקרת הקיר בשירו של ביאליק "שירתי". האל הן דוחה את בקשת משה לראותו בטענה ש "לֹא-יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי" יהא עליו לעמוד נסתר בנקרת הצור ("בַּעֲבֹר כְּבֹדִי וְשַׂמְתִּיךָ בְּנִקְרַת הַצּוּר וְשַׂכֹּתִי כַפִּי עָלֶיךָ עַד-עָבְרִי" שמות לג, כ – כב). אצל ביאליק אין מדובר בָּאֵל ["הצור"] ואין מדובר בנקרת הצור. מדובר בצרצר מונוטוני אחד המציץ מנִּקרת הקיר ("צָנוּעַ, מִסְתַּתֵּר, הַנֶּחְבָּא [...] מִתְלוֹנֵן בִּנְקִיקִים, שְׁכַן סְדָקִים אֲפֵלִים [...] אָז הֵצִיץ הַצְּרָצַר מִנִּקְרַת הַקִּיר/ וַיְנַסֵּר שִׁירָתוֹ הַיְבֵשָׁה, הָרֵיקָה"). הצרצר בשירו של ביאליק מציץ מִבּין קירותיו של בית יהודי דל, שסדקיו מעידים על מחסור ועל הצורך בתיקון. הוא אף מציץ מִבּין כתליו של הבית הלאומי' העומד בחורבנו וראוי אף הוא לתיקון מיידי.

שיר המחבואים העז ביותר ביצירת ביאליק הוא שירו "גם בהתערותו לעיניכם" שבו הוא בז ליריביו, מבקשי רעתו, ואומר להם:

"נִקְלֵיתֶם מֵחֲשׂוֹף לָכֶם אַחַת מִנִּי אֶלֶף/ מֵהָגוּת לִבּוֹ עֲלֵיכֶם,/

עַל-כֵּן יִתְגַּל, לְמַעַן הֵעָלֵם מְאֹד מֵעֵינֵיכֶם/ וּלְמַעַן הַתְעוֹתְכֶם./

שָׁוְא תַּחְפְּשׂוּהוּ בְּמַחֲבוֹאֵי חֲרוּזָיו – גַּם אֵלֶּה/ אַךְ כְּסוּת הֵמָּה לִצְפוּנָיו".

ההסתתרות וההתחבאות הן, כאמור, מן הלייטמוטיבים החשובים ביצירת ביאליק, ועל כן בחר בפסידונים "נחבי בן ופסי", שבעזרתו התחבא מאחורי שם שעניינו הסתתרות ומחבואים. מעניין להיווכח שגם שייקספיר וגם ביאליק הטמינו את שמם ביצירתם – ביאליק כתב על גיבורו נֹח [נחמן חיים], והשתמש בשמו של אחד המרגלים (נחבי בן ופסי – נחמן-חיים-ביאליק-בן-יוסף) לשם הסתתרות. שייקספיר שילב את שמו בתרגום התנ"ך של המלך ג'ימס, שבו תרגם לטענת החוקרים מזמרי תהלים. הוא תרגם את מזמור מ"ו (46) כשמלאו לו ב-1610 ארבעים ושש שנים. וכך, אם סופרים 46 מילים מהתחלת המזמור נפגשים במילה "shake" (להניף), ואם סופרים 46 מילים מסוף המזמור, מקבלים את המילה "spear" (חנית, רומח או כידון). תעוזה גדולה נדרשה לו להכניס את שמו לתנ"ך, ולוּ גילו זאת "בזמן אמת" אפשר שהיו נוטרֶיה חומות הדת עורפים את ראשו. שניהם, שמרדו באל והטיחו דברים כלפי שמים, בחרו לטשטש לפעמים את זהותם ולהתחבא מאחורי שמות-עט שהסתירו אותם מעיני השלטונות, מעיני מבקריהם ומעיני הציבור.