שירים ופזמונות גם לילדים - מקורותיה של "מקוריות"
על צִדהּ הנסתר של שירת ביאליק לילדים ולנוער.
בפסטיבל המשוררים במטולה (ביום 1.6.2023) עומדים "גדולי חוקרי ביאליק" להעלות נושא מרתק, השופך לכאורה אור חדש על "שירי העם" ועל שירי הילדים של ביאליק. האם אכן יציגו תגלית חדשה ומקורית משלהם?
או שמא אין מדובר אלא בהשתלטות על רעיון לא-להם וב"חריש בשדה חרוש" ?
בעת שיצא לאור ספרי הראשון על "שירי העם" של ביאליק "הצרצר משורר הגלות", (1986) לא היה על מדף הספרים של חקר ביאליק חיבור העוסק בתחום זה, למעט חוברת דקה שיצאה בסטנסיל לתלמידי שיעורו של מורי ורבי פרופ' דב סדן, גדול חוקרי ביאליק בדורותינו. חוברת זו – "סוגיית יידיש במסכת ביאליק" (1965) – מפאת קיצורה וקוצר-ימיה אינה נזכרת אפילו בערך "דב סדן" בוויקיפדיה, אך היא הייתה הניצוץ שהדליק בי את הרצון לעסוק בתחום "נידח" זה, שכיום הוא נחשב בעיניי תחום מחקר חשוב כי בו טמון עיקר חידושו של ביאליק (בהשוואה לקודמיו בשירה העברית החדשה).
סדן הוא שעודד אותי לעסוק בהֶבֵּט הכמו-עממי של יצירת ביאליק, שבטעות לא זכה להיחקר כראוי. בביתו ברחוב ביאליק בירושלים הוא נהג לארח את תלמידיו, לדון אתם על נושאי עבודתם, לעודד אותם להעמיק חקור ולהגיע לגמר המלאכה. בצוואתו הוריש את חִקרי ביאליק שלו לאוניברסיטת תל-אביב, כי ראה שבמוסד אקדמי זה התקבצו חוקרים אחדים שהתמחו בביאליק. תחת עינו הפקוחה של ד"ר בועז שכביץ, מנהלו הראשון של מכון כץ לחקר הספרות. בראשית ינואר 1970 צורפתי לצוות ביאליק שבּוֹ פעלתי לצד פרופ' גדעון טורי, ד"ר שמואל טרטנר וד"ר רות שנפלד.
במקביל, כשהוצאתי את ספרי על שירי הילדים של ביאליק "שירים ופזמונות גם לילדים", (תל-אביב 1986) לא היו על המדף חיבורים העוסקים בשירים הללו מנקודת-מוצָא פְּנים-ספרותית. הספר העיוני היחיד שהוקדש כולו לשירת הילדים של ביאליק היה באותה עת ספרו של ד"ר אוריאל אופק "גומות ח"ן" (תל-אביב 1984), שעסק בחטיבת יצירה זו מצִדהּ ההיסטורי-התיעודי, ולא מצִדהּ הטקסטואלי.
לפני שהוציא אוריאל אופק את ספרו, הוא הזמין אותי לשיחה, שבָּהּ שיבח את כותרת המדור הקבוע שהיה לי באותה עת בעיתון "ידיעות אחרונות" ("אבני ח"ן – מאוצרות לשונו של ביאליק"), אף סיפר לי שהוא עומד לכלול בספרו החדש קטע מתוך המדור הזה על שמות הבנות "צילי וגילי". בסוף שיחתנו שאל אותי אוריאל אופק בחיוך אם לא אאשים אותו בחקיינות אם ייתן בראש ספרו את הכותרת "גומות ח"ן" הדומה לכותרת של מדורי. אמרתי לו, כמובן, שבחירתו יפה ומתאימה להפליא לספר שעיסוקו בשירי ילדים ושלכבוד ייחשב לי אם שני הספרים שלנו על שירת הילדים של ביאליק יעמדו יחדיו על אותו מדף.
בספרי "שירים ופזמונות גם לילדים" (1986) העליתי הנחה שלא נשמעה עד אז בחקר ביאליק, והיא ששירי הילדים שימשו לביאליק כעין מסכה, שמאחוריה הסתיר את סודותיו האינטימיים ביותר. אגב ניתוח השירה ה"קלה" שמתי לב שדווקא בחטיבת שירה "נידחת" זו הִרשה לעצמו המשורר לצקת תכנים חסויים – אישיים, פוליטיים, פואטיים, וכו' – שאותם לא חשף בכתיבתו ה"קנונית". הוא פרק מעל לִבּוֹ את העניינים הסמויים שהכבידו עליו, אך שילב את המידע החסוי דווקא במקום הבלתי צפוי ביותר, בהניחו שאיש לא יחפשוֹ במקום "נידח" כזה.
במילים אחרות: הוא האמין כנראה שאיש לא יחשוד שדווקא אותם שירים תמימים, שנכתבו למען קוראים תמימים, יכילו בתוכם "חומר נפץ" אישי – ביוגרפי, אידֵאולוגי ופוליטי. את הטענה הזו ליוויתי בשלל דוגמאות. שוב ושוב התגלה לי שדווקא ביצירה ה"קלה" וה"עממית" מתגלים כמה מן הסודות הכמוסים ביותר של ביאליק שאותם בחר להצניע מעין הקורא ביצירתו ה"אוטוביוגרפית" (לימים נהגו כמוהו גם שלונסקי, אלתרמן ולאה גולדברג באחדים משיריהם לילדים).
ההנחה הזאת הייתה כאמור חידוש גמור. על הספרים שבהם פיתחתי אותה קיבלתי את פרס לוין קיפניס לחקר ספרות הילדים. המשכתי לפתח אותה גם לאחר פרסום ספרי "שירים ופזמונות גם לילדים" (1986), גם בספרי על המעשיות המחורזות של ביאליק "לפי הטף" (2012) וכן בספריי על אגדותיו של המשורר "מה זאת אהבה"(1991) ו"מִים ומִקדם" (2012). בכל אלה הראיתי כי בדרך כלל יצא ביאליק מנקודת-מוצָא אישית שהציקה לו וביקשה את פורקנה; ממנה הפליג אל ענייני דיומא שהעסיקוהו, ומֵהם – במעגלים קונצנטריים הולכים וגדֵלים – אל הנושאים הארכיטיפיים וההיסטוריים הגדולים, הלאומיים והאוניברסליים, שהעסיקו את "קריית ספר" העברית והכללית בכל הדורות.
•
את הפרטים הללו איני מביאה כאן כדי לקשור לעצמי כתרים ולהתפאר בהֶשֵּׂגים, אלא לכדי לקבוע "חֲזקה" על קניין רוחני שעליו עמלתי שנים ובימים אלה הוא עלול להיגזל ממני ביד חזקה ובזרוע נטויה על-ידי אנשים שהחליטו לנכס את הרעיון הזה לעצמם. אבחנות שלא זכיתי בהן מן ההפקר עומדות להיהפך "הפקר", שכל הרוצה יכול לקחת אותן ולעשות בהן כבתוך שלו, כדי להתהדר בכתרים לא-לו. האנשים האלה אינם מעוניינים לייגע את עצמם בעבודה קשה אלא באים לחרוש בשדה חרוש, אף-על-פי שעשרות רבות של תחומים בחקר ביאליק הם עדיין בבחינת "קרקע בתולה" המחכה לחוקרים שיהפכו את רגביה. .
הנה, בפסטיבל הסופרים הנערך במטולה, כך מבשרות המודעות של בית הקונפדרציה ע"ש חיים גורי, הגוף שמטעמו נערך הפסטיבל, יציגו חוקרי ביאליק את "אחד החלקים המרתקים ביותר ביצירתו [...] מה שכינה "שירי עם" ושירי הילדים, שם שיקע בין השאר משמעויות עמוקות ולפעמים גם אלמנטים מחייו האישיים, יותר מאשר בשיריו הלאומיים הרציניים". גם אם נתעלם מן הניסוח המוזר של ההכרזה הזאת, ראוי לשאול: איך בדיוק ידגימו "גדולי חוקרי ביאליק בימינו" את האבחנה שהם לא בראו ואף לא כתבו עליה אפילו מאמר אחד? הם הרי לא עמלו על פיתוחה , וממילא גם לא הביאו מעולם הוכחות וראָיות כלשהן שיבססוּהָ. האם ישתמשו לא רק בתיזה שאולה, אלא גם באותן הוכחות וראָיות הנטולות מנכסי-רוח שאינם שייכים להם?
על האבּסוּרד הזה כבר הצבעתי לא פעם: צַלָּם, שבסך-הכול לוחץ למשך שבריר שנייה על מצלמתו ומפרסם את התמונה שקלטה העדשה, יכול לתבוע ולקבל בצו בית-משפט פיצויים של רבבות שקלים מאדם שעשה שימוש ב"פרי עמלו" ללא בקשת רשות. בחקר הספרות, לעומת זאת, יכול עמיתךָ לגזול ולחמוס ממך פֵּרות עמל שעליהם טרחתָ חודשים ארוכים, ולעִתים אפילו שנים, ואין במוסדות להשכלה גבוהה ועדת אֶתיקה ראויה לשמה שתקרא את הלקחן לְסֵדֶר ותעניש אותו על מעשיו. לא נותר לבעליו החוקיים של הקניין הרוחני אלא לתעד את מִמצאיו ולנסות להחזירם אל חיקו באמצעות עדויות ממוסמכות ומתוארכות. מדובר במלאכה לא קלה ולא נעימה, אך חיונית, למען שמירה והגנה על האֶקוֹלוֹגיה של החיים האקדמיים.
ביקשתי לשמוע את דעתו של משפטן ידוע. הלה קבע בביטחון, ששום חוקר בכיר המעריך את עצמו לא יפר באופן בוטה כל-כך את הקוד האֶתי הנהוג באקדמיה, ולא יעשה שימוש נלוז באבחנות של זולתו מבלי שיביא דברים בשם אומרם. כך אמר לי המשפטן מתוך שכנוע עמוק שבאקדמיה יש דין ויש דיין. ואני אמרתי לו באירוניה שבקרוב אעדכן אותו אם לאופטימיוּת שלו יש על מה לסמוך.
•
נחזור לעצם העניין: ההנחה הביקורתית שממנה יצאתי ושאותה ניסיתי לבסס בספריי על יצירת ביאליק לילדים קבעה כאמור שביאליק חשף, שלא כצפוי, את סודותיו האינטימיים ביותר דווקא במקום שאינו מתאים כלל לווידויים אישיים, ולא ביצירה ה"קנונית" שבָּהּ הִרבָּה כביכול להתוודות על סבלותיו. במכלול שירתו נהג המשורר כידוע להשתמש תכופות בלשון "אני", ואף כתב כמה וכמה פואמות ארוכות בעלות חזוּת אוטוביוגרפית, אך כל הפרטים "האישיים" שגילה כביכול על עצמו בשירים אלה הם ברוּבּם פרטים סטריאוטיפיים שמתאימים לתיאור חייו של כָּלאָדָם מישראל ולתיאורה של האומה כולה (עוני ומחסור, יתמוּת, לימוד ב"חדר" וב"ישיבה", גירוש, נדודים, שִׁיבה הביתה מן המרחקים אל סִפּוֹ של בית-המדרש הישָֹן, וכו'). דווקא את הפרטים האינטימיים והחד-פעמיים של חייו "האמיתיים", שעליהם הוא לא התוודה אפילו באיגרותיו לחבריו הטובים, שִׁרבּב ביאליק לתוך "שירי העם" ושירי הילדים שלו (וכן לסיפוריו ולאגדותיו). בחסותן המגוננת של הפרסונות הבדיוניות של יצירתו "הקלה" וה"עממית" הוא נחשף הרבה יותר ממה שהיה מוכן להיחשף בליריקה ה"קנונית" שלו שנכתבה "עם הפָּנים לאומה".
כדי להדגים את ההנחה הביקורתית הזו, אתן כאן בקיצור דוגמאות אחדות מתחומים אחדים שנחשפו ביצירות לילדים דווקא. את כל אחת מהדוגמאות הללו פירטתי בחמישה ספרים שבהם עסקתי ביצירתו הכמו-עממית של ביאליק (ששניים מהם הוקדשו לשירתו לילדים ולנוער), וכאן הם מובאים בסגנון טלגרפי.
פרטי חיים אינטימיים:
כאמור, בספריי הראיתי שב"שירי העם" ובשירי הילדים הֵעז ביאליק לגעת בנושאים אינטימיים, ונתן בהם פורקן למשקעים אישיים מעיקים שרבצו על לִבּוֹ (געגועים לילדים משלו, חיי נישואים בלתי מסַפקים, סיפור התלבטותו בין שתי נשים, פרֵדתו מן הציירת אירה יאן שאהבה אותו עד כְּלוֹת, ועוד ועוד).
לפעמים נתן בשירי הילדים שלו פורקן גם לטראומות אישיות קשות, כגון מותה בתאונה של ילדה מִבּנות השכנים שבְּני הזוג, מניה וחיים-נחמן ביאליק, "אימצו" לעצמם בתקופת ברלין. לאירוע זה אין זֵכר ביצירתו ה"קנונית" של ביאליק, או אפילו במכתביו לידידיו, אך ניתן לאתרו בשיריו "הקלים" ("המכונית" ו"הנער ביער"). את היצירות הללו חיבר המשורר בסמיכות לאירוע הטראומטי, ובשתיים מהם מתואר ילד שנעלם להוריו, ואלה ביכוהו כי חשבוהו כמת (ברי, שיר או מעשייה לילדים טיבם שהם מסתיימים ב"סוף טוב" ובשובו של הילד הביתה, וכך נהג גם ביאליק ביצירותיו לילדים).
ובמאמר מוסגר אספר כי יום אחד הגיע למשרדי מר נחום קרוא (קרופניק), אחיה של אותה ילדה שנספתה בתאונה, לאחר שקרא את ספרי על שירי הילדים של ביאליק, והראה לי את הילקוט של אחותו ואת דברי המספד שנשא ביאליק על קִברהּ. עודדתי אותו להעלות את הזיכרונות על אחותו ועל האירוע, והוא אכן העלה אותם בכתב-העת "עתמול" (כרך כא, אפריל 1998). באותה פגישה מסר לידיי צילום של מחברת ובה טיוטות משירי ביאליק לילדים, שנשארה בידי אביו, ברוך קרופניק. בזכות המחברת הזאת יכולנו – חבריי ואנוכי ששקדנו אז על עריכת המהדורה האקדמית של שירי ביאליק – לחדש חידושים רבים בחטיבה המוקדשת לשירי הילדים.
ואולם, עוד בטרם אירעה הטרגדיה הנוראה הזאת היה ביאליק נתון במשבר נפשי ממושך. פקדה אותו תקופת התלבטות קשה שבָּהּ התקשה להחליט אם להמשיך בחיי נישואיו לאחר שבמשך עשר שנים לא הקימו הוא ורעייתו זרע. והרי לפי ההלכה חובתו של אדם מישראל לגרש את אשתו ולשלם לה את כתובתה, כדי לשאת אישה אחרת ולקיים את מצוַות "פְּרוּ וּרְבוּ" (גיטין צ, ב). באותה עת התאהבה בו הציירת אירה יאן, שאיירה את מהדורת תרס"ח של שיריו, וניסתה לעודדו לעלות בעקבותיה לארץ-ישראל. את התלבטותו בין שתי נשים ניתן לזהות בשיר הילדים "שתי בובות" (גם בין שירי העם שלו יש שירים על בחורים המתחבטים במי לבחור ובסופו של דבר יוצאים קירחים מכאן ומכאן).
שתי הנשים שבחייו היו לכאורה דבר והיפוכו: זו צנועה וכנועה וזו עצמאית ומשוחררת, אך בדיקה טקסטואלית מראה שיש בהן לא מעט מן המשותף. בשיר הילדים פונה הדובר אל ה"דודים" (בכפל המשמעות של מושג זה), ומבקש שיסייעו לו להחליט מי מבּין השתיים טובה יותר בעבורו. התלבטותו זו התבטאה גם בשירו הכמו-עממי "אחת, שתיים" המתאר גבר שמתקשה לבחור בין שתיים: "אַךְ אֵין מַגִּיד, אַךְ אֵין פּוֹתֵר, / מִי מֵהֶן אָהַבְתִּי יוֹתֵר".
על געגועיו לילדים משלו, למשל, הוא לא כתב בגלוי ביצירתו "הקנונית", אך כתב כמה וכמה פעמים בדרכי עקיפין בשיריו לילדים ובאגדות "ויהי היום". כך, למשל, בשיר-הילדים "אצבעוני" ביטא המשורר את כמיהתו לידיד זעיר, המנותק מקשרי משפחה מכבידים, שיצהיל את ימי בדידותו. גם באגדה הכמו-עממית "ספר בראשית" הוא סיפר על זוג זקנים, שנמצא להם בערוב ימיהם ילד קטן, אשר ליָמים נחטף בדרכו אל ה"חדר" ולא שב הביתה. גם בשיר הכמו-עממי "פלוני יש לו" כיסה ביאליק על געגועיו לילדים משלו באמצעות תיאור של בעל מאוכזב, ההולך עם חשכה לבית שכנתו, ושם מקיפות אותו שש בנותיה ומרעיפות עליו אהבה. לא קשה להראות ששוקעו כאן סודות נפש כמוסים רבים יותר ממה שהיה מוכן המשורר לשַׁקע ביצירה "הקנונית". כאמור, בחסותן המגוננת של הפֶּרסונות הבדיוניות נחשף ביאליק יותר ממה שהיה מוכן להיחשף בליריקה שלו.
שירים רבים משיריו של ביאליק לילדים הם שירי אלפבית לגיל הרך, או שירים על יחסי מורה ותלמידיו. המשורר הציג בשירים אלה את שיטות הלימוד שפיתח ב"חדר המתוקן", ולגלג על שיטות ההוראה הרגרסיביות של ה"חדר" מן הנוסח הישן, שבּוֹ המלמד היה מכֶּה את תלמידיו ברצועה שבידו. התקופה שבָּהּ נאלץ לעבוד בהוראה (בסוסנוביץ ובאודסה חִלחֲלה אפוא לשיריו לילדים ולסיפור הילדוּת שלו "ספיח". שירו "הגדי בבית המלמד" מגולל את סיפורה של מערכת יחסים של אב ובנו, המתפתחת בין מורה מסור לתלמידו האהוב. רגש כזה עולה ובוקע גם משיר הילדים "אֵם ועוללה", שבּו מתמוגגת האם היהודייה מ"חָכמתו" של בְּנָהּ: "הֲיֵשׁ כְּעוֹלָלִי?/ הֲיֵשׁ כְּגוֹזָלִי? [...] וּרְאוּ-נָא חֵן שְׂפָתָיו,/ חָכְמָתוֹ הַרַבָּה,/ בְּצַפְצְפוֹ 'אִמָּא'/ וּבְמַלְמְלוֹ 'אַבָּא'". ביאליק התבונן כאן באירוניה באם המתפארת ב"גאוניותו" של בנה הביולוגי וגם ב"אב" (ה"מלמד") המתפאר בהֶשֵּׂגיו ה"מופלגים" של בנו הרוחני. ואולם, גם משירים אירוניים כאלה עולה כמדומה גם תחושת ההחמצה שחש המשורר בחייו העריריים. עם צאתו של אחד-העם מאודסה, חש ביאליק תחושת יתמות כפולה ומכופלת – ללא דמות אב שתשמור את צעדיו וללא בנים שיִּתלו בו עין שואלת.
גם על הארץ ועל המפעל הציוני שעשה אז את צעדיו הראשונים לא הִרבּה ביאליק לכתוב ביאליק בשירתו הקנונית, אך בשירו לילדים "פָּרָשׁ" ("רוּץ, בֶּן-סוּסִי") הוא גילה דברים שלא מלאוֹ לִבּוֹ לכתוב ביצירתו ה"קנונית". הדברים סבוכים וארוכים, והמעוניינים יכולים לקרוא על כך באתר האישי שלי www.zivashamir.com בדף "רוצה, טוסה, יום וליל". גם בשירו לילדים "מאחורי השער" גילה כמדומה סודות כמוסים על בואו לארץ בערוב יומו – סודות שעליהם לא העז לדבר במקומות אחרים, כגון אותם סודות "פרוידיאניים" הטמונים בשורות "וּמַפְתְּחִי שָׁבוּר, / וְהַדֶּלֶת נְעוּלָה".
בסוף השיר "מאחורי השער" נותרים שני "גיבוריו" – יונה ונער – מול השער הנעול. בתיאורו של השער הסגור והמסוגר, יש נעילה כפולה ("דֶּלֶת הַשַּׁעַר"), המזכירה את תיאורו של שמשון, האוחז בדלתות שער העיר לאחר ביקורו בעזה אצל אישה זונה ("וַיֶּאֱחֹז בְּדַלְתוֹת שַׁעַר-הָעִיר"; שופטים טז, ג), בסמיכות רבה לפרשת פילגש בגבעה, שגרמה למלחמת אחים עקובה מדם בעם ישראל. שניים מפסוקיה של "פרשת פילגש בגבעה" משולבים בבית האחרון של "שיר הילדים" ה"קליל" שלפנינו ("אֵין קוֹל וְאֵין עוֹנֶה –/ וְיוֹנָה עִם נָעַר / עֲדַיִן מִתְדַּפְּקִים / עַל דֶּלֶת הַשַּׁעַר"). גם בפרשת פילגש בגבעה משולבים הצירופים "אַנְשֵׁי בְנֵי-בְלִיַּעַל [...] מִתְדַּפְּקִים עַל-הַדָּלֶת", שופטים יט, כב; "וְאֵין עֹנֶה"; שם שם, כח). מה הטעם לאזכר פרשות הרצופות בחטאים אכזריים דווקא בשיר ילדים תמים ובהיר? גם כאן הדברים סבוכים וארוכים. שוב ושוב מתגלה כי המשורר ראה ביצירות לגיל הרך, לילדים ולנוער (כמו גם ב"שירי העם" שלו ובפזמוניו) שסתום לפריקת סודות אישיים שעליהם הוא לא היה מעוניין להתוודות בפומבי.
גם סופהּ הטרגי של אירה יאן – הציירת שהתאהבה בביאליק, שָׂרפה את כל הגשרים ונסעה לארץ-ישראל בתקווה שהמשורר יבוא בעקבותיה – לא מצא לכאורה את מקומו ביצירה ה"קנונית" של ביאליק. (עד שהתברר לי ששירו "לנתיבך הנעלם" לא נכתב ב-1908, אלא כעשרים שנה מאוחר יותר, והוקדש לזכרהּ של הציירת שמתה בטרם-עת). ואולם, את סיפורה הטרגי של הציירת אפשר למצוא בין שיטי האגדה לילדים ולנוער "האישה ומשפטה עם הרוח". שוב ושוב מתברר שדווקא ביצירה האימפֶּרסונלית-כביכול, שּבה עומד המחבר מן הצד ומתבונן בדמויות ובאירועים מתוך עֶמדה בלתי מעורבת מתגלים כמה מן הסודות הכמוסים ביותר שלו, שעליהם נמנע מלכתוב בגלוי במקומות אחרים.
ניתן לתמוה איך לא כתב ביאליק דבר על סופו המר של ידידו יוסף-חיים ברנר, שחרף חילוקי דעות בענייני לשון וסגנון, שררה ביניהם אהבה הדדית. ואולם, דומה שאם קוראים את שירו "גד גדיי" לעומקו, ניתן להבין שאין הוא מתאר רק את קינתו של הילד על הגדי ש"טרוף טורף", אלא גם את קינתם של העם ומשוררו שספדו ליוסף-חיים שנקבר בטרם עת בכותונת ספוגת דם. דומה שאכזבת הילד בשיר מבטא בעקיפין את צערו של ביאליק המזדקן והערירי על חברו יוסף-חיים, שהיה לו כבן, והלך לעולמו כי טרוף טורף. ייתכן שמועד האירוע של רצח ברנר (שאירע בשלהי המהפכה, בעת שביאליק התרוצץ להשיג היתר עלייה לו ולידידיו הסופרים) לא אִפשר לביאליק להספיד את ידידו כראוי, ועל כן חיפש מוצָא ומפלט לפריקת אירוע טראומטי זה, שהכביד על לִבּוֹ, דווקא בשיר ילדים "תמים".
וכך גם בשיר הילדים "בנֵכר", שבּוֹ נחים על יצוע אחד אתרוג ולולב, שבּוֹ מתוארת בסמוי גם תמונה מחיי הנישואים הבוגרים וחסרי האשליות, שריחָם נתפוגג וטעמם נָמַר. אמנם, באמצעות זיווּגם זה לזה של האתרוג והלולב תחת קורת גג הסכך של הסוכה, נרמזים כמובן גם רמזים על מצבו של כל אדם גולה, גלות ממשית או מטפורית, אך כמו ב"שירי עם" ובשירי ילדים רבים של ביאליק, כלולים כאן כמדומה גם רמזים אוטו-אירוניים כאובים. בעת חיבורו של השיר שהה ביאליק בתחנת ביניים בדרך נדודיו מרוסיה לארץ-ישראל, ודומה שהשיר משקף את מצבו כגולה, אף רומז (בסיוע סמלים פרוידיאניים ידועים) לקשר המאכזב והפגום בין אישה לגבר – בין דמות "נשית" מעוגלת, דמוית אתרוג, לבין דמות "גברית" מוארכת, דמוית לולב, הישֵנים זה לצד זה ללא חֶמדה.
הצד הפוליטי:
כתר "המשורר הלאומי" שהונח על ראש ביאליק לא הניח לו לדבר בגלוי על נושאים פוליטיים שנויים במחלוקת, מחשש פן יגרמו דבריו לריב ומדון. על כן, את "כרטיס הזיהוי" הפוליטי שלו גילה דווקא בשירי הילדים שלו. בעשור התל-אביבי שלו צידד ביאליק במדיניות ההבלגה של חיים ויצמן ושל מפלגות הפועלים, שקשרו את גורלן במנהיגותו של ויצמן (וכתב על כך את האגדה "שלשלת הדמים"), בעוד שז'בוטינסקי הטיף למדיניות של "יד קשה" ושל תגובה. את "כרטיס הזיהוי" הפוליטי שלו חשף גם בבנוסח המורחב של "אגדת שלושה וארבעה", שנתחבר בזמן מאורעות הדמים של שנת תרפ"ט. כאן שילב ביאליק בדברי שלֹמה את המילים "קומה הבליגה", בניסיון להגן במרומז על מדיניות ההבלגה של ויצמן, ולבטא את התנגדותו למדיניות האגרוף ו"היד הקשה" של ז'בוטינסקי והרֶוויזיוניסטים.
למעשה, ביאליק הביע את דעותיו הפוליטיות בשיריו לילדים בשלבים מוקדמים יותר, וכיום הם מתגלים לעין החוקר כמעט בכל שיר שנועד לגיל הרך, לילדים או לבני הנעורים. כך, למשל, שירו "קַן ציפור" מלמד שלכל תהליך יש עת הבשלה (רעיון שזכה לפיתוח גם ב"אגדת שלושה וארבעה"), ואין להעיר ולעורר את הנפש אם זו עדיין לא הוכשרה למשימה. לפנינו גלגול ילדי של רעיון "הכשרת הלבבות" מבית-המדרש האחד-העמי, המלמד שאדם מישראל זקוק לחינוך יסודי וממושך, כדברי אחד-העם, שיכשיר אותו גם למטרות הישרדות, שצריך להשיגם בִֹן-לילה, אך בעיקר למטרות ביסוסם של חיים חדשים בארץ הבחירה (ולא להיחפז ולחבל ברעיון בעודו באִבּוֹ).
גם "שיר העבודה והמלאכה" אינו שיר שגרתי של ברכת המזון, המשתייך לעולם האמונה והמסורת, אלא שיר פוליטי "חתרני", המעודד את היהודי לעזוב את סִפו של בית-המדרש הישן ולדגול בפרוֹדוּקטיביזציה, ולא בחיי טַפּילות. לאחר השאלה הקונבנציונלית "לְמִי תּוֹדָה, לְמִי בְּרָכָה?" באה התשובה המפתיעה: "לָעֲבוֹדָה וְלַמְּלָאכָה!", המסתיימת בסימן קריאה חד-משמעי. משמע, אם לא ידאג האדם לעצמו, הוא יישאר בחוסר כול, כי אין השגחה עליונה שתגונן על גוזליה ותצילם מכל רעה. מדובר בשיר המתבונן באירוניה בעולמם של "שומרי שְׁלוּמי אֱמוּנֵי ישראל" והמקטרג על הבטלנות היהודית הלמדנית של היושבים ליד התנור בבית המדרש ואינם עושים דבר לתקנת האומה. זהו שיר המחנך את הילד היהודי לסמוך על הֶשֵּׂגיו בעולם המעשה, ושלא לחכות לחסדי שמַים. בספריי הראיתי שביאליק התיר לעצמו להפר מצווֹת ואיסורים מדאורייתא ומדרבנן, ויותר מכל עשה זאת בשירי הילדים שלו דווקא.
תכסיסי הפוליטיקה של עסקני הציונות המדינית, מעריציו של הרצל, נראו לביאליק כ"מעשי ילדוּת" וכ"מעשי נערוּת", שאך כפסע ביניהם לבין משחקי הילדים. לפיכך שיר הילדים "מושי ותָדי וצעצועיהם" המתאר בגלוי שני ילדים המציגים לראווה את רכושם-צעצועיהם, מתאר בסמוי שני מנהיגים המציגים את מרכולתם בגאווה: "– אֲנִי שְׁמִי מוּשִׁי / וּבְיָדִי רְכוּשִׁי: / כַּנְפֵי הָרוּחַ / וּוַיְזָתָא הַכּוּשִׁי.// – וַאֲנִי שְׁמִי תָּדִי / וְכָל טוּבִי עִמָּדִי: / כַּדּוּר פּוֹרֵחַ / וּפְתִילוֹ בְּיָדִי". השם "תָּדי" ("תודי") עשוי לרמוז לתאודור הרצל, שבין סיפוריו מצוי סיפור על ספינת אוויר, ובין תכניותיו ניתן למנות את "תכנית אוגנדה" (אפשר שזו נרמזת כאן מאִזכּוּר "ויזתא הכושי"). אחד-העם מיוצג כאן באמצעות השם "מושי" ("משה"), הרומז לאגודה הסודית ("בני משה") שהקים אחד-העם באודסה בז' באדר (יום לידתו ופטירתו האגדיים של משה רבנו) ולמאמרו החשוב "משה".
לגלוג מפורש ומפורט יותר על הרצל וחלומותיו מצוי בשיר הילדים "קטינא כל בו", ובו – כמו ב"ספיח" תיאור של מרכבה רתומה לפרשים-פרעושים, ואף תיאור דגל המדינה, פרי תכנונו של הרצל: "עַל הַתֹּרֶן נֵס הוֹקִיעַ – / לִבְנַת סַפִּיר דְּמוּת רָקִיעַ, / גַּם עִם צוּרַת מָגֵן-דָּוִד / וּבַתָּוֶךְ כּוֹכָב שָׁבִיט". בהקשר זה ראוי להזכיר שביאליק חיבר גם פילייטון בשם "מחאה על דרך החרוז", על סוקולוב שצידד בהרצל במשבר אוגנדה, והוא חתום בידי שני ילדים קטנים.
את השקפתו המדינית המתונה והרֵאליסטית, שהתרחקה מן החלום ומן האוטופיה, ביטא ביאליק גם בשיר הילדים "הנער ביער". סיפורו הגלוי של המעשייה המחורזת הזו מסַפּר על ילד שברח מן הלימודים אל היער, ובסופו של דבר מצא את הדרך הביתה בדרך נס – בעזרתו של אליהו הנביא. הסיפור הסמוי מסַפּר על עם שהתרחק מאביו (תרתי-משמע), אך חזר אליו ברגע שהבין שהגורל הצפוי לו "ביער" מפחיד יותר מרצועת המלמד ב"חדר" ומן השִׁיבה הביתה (בכל משמעיה של שִׁיבה זו). בסוף השיר נאמר שהנער עתיד לאכול כל ימיו "צימוקים וחרובים", ולא "שקדים וצימוקים", כמקובל בשירי העם על הילד היהודי ההולך ל"חדר". וכל כך למה? משום שהאלגוריה הלאומית שלפנינו הרומזת לקוראיה שחלק מהעם יישאר בגלות, וימשיך לאכול "שקדים וצימוקים" (פרס שהעניקו הורים יהודיים בגולה לבניהם, תלמידי "החדר"), וחלקו יעלה לארץ-ישראל, ויסתפק בקב של חרובים (מאכל ארץ-ישראלי, המוּכּר מסיפורי חסידים על "קפיצת הדרך" בדרך לארץ-ישראל (.יוצא אפוא ששוב כָּלל ביאליק דווקא בין טוריו של שיר-ילדים "נאיבי" תחזית רֵאליסטית וכְלל לא פלקטית לגבי עתיד עמו – תחזית הרחוקה ת"ק פרסה מהמסרים החזוניים החד-משמעיים, שנשמעו אז מפי עסקנים ציוניים מעל כל במה.
היחס לדת ולאיסוריה:
מתוך אותה גישה, הגורסת ששיר ילדים יכול להכיל בתוכו מסרים מורכבים, אפילו כאלה שאינם כביכול מעניינו של ילד, נהג ביאליק לבטל או להפר בשיריו לילדים מיני איסורים מן התורה ומרבנן, ולהתירם כלאחר יד. כך רמז לכאורה לקוראיו הצעירים שהרשות נתונה בידם לתקן תיקונים ולערוך "שולחן ערוך" חדש לצורכי החיים המתחדשים בארץ-ישראל.
כך, למשל, בשירו "נדנדה" נכתב במפורש: "מַה לְּמַעְלָה? / מַה לְּמָטָּה? – / רַק אֲנִי, / אֲנִי וָאָתָּה", כמתוך זלזול גמור באזהרה המפורשת: "כל המסתכל בארבעה דברים רתוי לו כאילו לא בא לעולם: מה למעלה, מה למטה, מה לפנים, מה לאחור" (חגיגה יא ע"ב). ואם לא די בכך, הרי שגם באגדה המעובדת "אלוף בצלות ואלוף שום" זִלזל כביכול ביאליק באזהרה המפורשת הזו, בתארו על דרך האבּסוּרד את בן המלך שוחר-הדעת, אשר "דִּבֶּר בְּחָכְמָה עַל-עוֹלָם וּמְלֹאוֹ, / וַיְהִי חָכָם בַּיּוֹם וְחָכָם בַּלָּיְלָה, / יָדַע מַה-לְּמַטָּה וּמַה לְּמָעְלָה, / מַה לְּפָנִים וּמַה לְּאָחוֹר, / וּלְהַבְדִּיל בֵּין-הַלָּבָן וּבֵין הַשָּׁחֹר, / בֵּין חֲמוֹר בֶּן-אֲתוֹנוֹת וּבֵין חֲמַר-מְרָת, / וּבֵין יֵינוֹת קַפְרִיסִין וּבֵין מֵימֵי פְרָת, / סוֹף דָּבָר, בָּחוּר בֶּן-חַיִל וּבֵן פֹּרָת!". כך נהג ביאליק באיסורים קבועים וקפואים, וכך הבליע את הגבולות שבּין קודש לחול. אמירה נועזת זו, המובלעת כבדרך-אגב ביצירה "תמימה" לילדים, היא חלק מתכנית כוללת שקיבל ביאליק על עצמו: להוריד את מעמדו של האיסור ההלכתי, ולהבליע את הגבולות בין קודש לחול.
הדובר בשיר "נדנדה" רומז לשותפו כי אין איש מלבדם ("רַק אֲנִי, / אֲנִי וָאָתָּה"), וניתן להם לעשות כלבבם. במילים אחרות, כדברי יל"ג ב"בין שִׁני אריות", אין "עַיִן רֹאָה" ואין "אֹזֶן שׁוֹמָעַת". מותר לו לאדם לעשות את העולה על רוחו מבלי להתייסר ולהיענש על מעשיו. דברי כפירה אלה והטחה כלפי שמים מבוססים אָמנם על פסוקים ממשלי ומפרקי אבות, אך בשירת יל"ג הם רמזו – לראשונה בספרות העברית – כי פסה בקרב המשכילים האמונה בתורת הגמול.
ביאליק הוסיף "להתיר" איסורים מקודשים: כך, למשל, בשיר הילדים "גן עדן התחתון" מתוארים המאכלים, העפים מאליהם לתוך הפה, תוך חילול חוקי הכשרות והפרת מצוות "לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ" (שמות כג, יט) ו"כִּי יִקָּרֵא קַן-צִפּוֹר לְפָנֶיךָ בַּדֶּרֶךְ [...] לֹא-תִקַּח הָאֵם עַל-הַבָּנִים" (דברים כב, ו), שהרי: "וּפַלְגֵי דְבַשׁ וְחָלָב/ יָרוּצוּ בְּכָל מַעְגָּלָיו; / וַחֲרִיצֵי גְבִינָה, חֲרִיצִים חֲרִיצִים, / עוֹלִים מִן הָאָרֶץ וּמְצִיצִים, / גְּדוֹלִים וּקְטַנִּים וּקְטַנֵּי-קְטַנִּים, / קְבוּעִים בַּמִּרְצֶפֶת כַּאֲבָנִים, / וְיוֹנִים צְלוּיוֹת, הֵן וְגוֹזְלֵיהֶן, / מְעוֹפְפוֹת וּבָאוֹת אֶל הַפֶּה מֵאֲלֵיהֶן". כך גם בשיר על הדג, שיודע שקִצו קרֵב, שהובא לעיל: "הִנֵּנִי, הִנֵּנִי / קָחֵנִי, תָּפְשֵׂנִי / לַסִּיר הוֹרִידֵנִי, // וּבְאָבִי בַּשְּׁלֵנִי, / וּבְאָחִי מְלָחֵנִי / וְאַחַר תֹּאכְלֵנִי". אמנם איסור האם על הבנים אינו חל על דגים, אך ניכרת כאן האכזריות שבאכילת האב על בנו והאח על אחיו. כפי שראינו ביאליק אינו מהסס לנפּץ כללי מוסר, הן בשיריו "הקנוניים" הן ביצירתו ה"קלה" לילדים.
וכבר ראינו ש"שיר העבודה והמלאכה" בנוי במתכונת שירים אירופיים של ברכת המזון ("מִי יַצִּילֵנוּ מֵרָעָב / מִי יַאֲכִילֵנוּ לֶחֶם רָב? / וּמִי יַשְׁקֵנוּ כּוֹס חָלָב?"), אך במקום להודות לבורא עולם על החסדים שהוא משפּיע על ברואיו, השיר מעניק, שלא כצפוי, מסר חילוני, פוזיטיביסטי. לאחר השאלה הקונבנציונלית "לְמִי תּוֹדָה, לְמִי בְּרָכָה?" באה התשובה המפתיעה: "לָעֲבוֹדָה וְלַמְּלָאכָה!", הרומזת שאם לא ידאג האדם לעצמו, הוא יישאר בחוסר כול, כי אין השגחה עליונה המגוננת על גוזליה.
אפילו בתוך שיר סיפורי שתרגם מגרמנית – "מסע הדג" של תום זיידמן-פרויד – שבר ביאליק, במתכוון או באקראי, איסור מדאורייתא. בתורה הן כתוב במפורש "כִּי תָבֹא בְּכֶרֶם רֵעֶךָ, וְאָכַלְתָּ עֲנָבִים כְּנַפְשְׁךָ שָׂבְעֶךָ; וְאֶל-כֶּלְיְךָ לֹא תִתֵּן" (דברים כג, כה), ואילו ביאליק "מתיר" לילדים המלקטים פֵּרות בגן לאכול מן הפרי כאוות נפשם ואף לתת בכליהם, בניגוד למצוּוה בתורה: "וְסֻלָּם בְּיָדָם וְסַלֵּי נְצָרִים, / וְקָטְפוּ [...] גַּרְגְּרִים אֲדֻמִּים וּבְשֵׁלִים, / קָטֹף וְלַקֵּט וְנָתֹן בַּכֵּלִים. / וּמִדֵּי עֲשׂוֹתָם לֹא יָשִׁיבוּ אֶת יָדָם / מֵהָטִיל לִגְרוֹנָם גַּרְגֵּר מְאָדָּם".
בהתירו איסורים מדאורייתא ומדרבנן רמז ביאליק כי "היהודי החדש", מה גם החלוצים בארץ-ישראל, חי בעולם חופשי, שבּוֹ שולטים ציווּייה של "דת העבודה" לא פחות מחוקיו של הר סיני. ונשאלת השאלה: מדוע שילב ביאליק ביצירתו לילדים יסודות "חתרניים" כאלה ואחרים ששום ילד לא יחשוד בקיומם, ואפילו המבוגרים יתקשו לאתרם ולהבינם? דומה שמאחורי הדברים מסתתרת מחשבה פדגוגית מעמיקה: ילמדו הילדים בראשית דרכם את הדברים הקשים בצורה קלה, צבעונית ומושכת, ולכשייפגשו בבגרותם עם סוגיות קשות כאלה (פילוסופיות, פוליטיות, פואטיות, הלכתיות, ועוד), הם יוכלו להתמודד אִתן ולהבינן ביתר קלות, לאחר שהכללים המופשטים של הדיון הלוגי כבר נטבעו ונטמעו בהם כמבּלי מֵשֹים.
ב"התרת" האיסורים מדאורייתא ומדרבנן גם רמז ביאליק לקוראיו, הבוגרים והצעירים, שלא לקפּוא על השמרים ולדבּוק בהלכות שהתאימו לעולם העתיק: יש להתחדש ולתקן תקנות חדשות לצורכי החיים החדשים. ובמציאוּת הפנים ספרותית: אין לדבוק בקלישאות חבוטות ושחוקות, ומן הראוי לשבור את ציפיות קהל הקוראים ואת תגובות הקבע (stock responses) שלו.
ואולם, ביאליק לא חשב, כמו מ"י ברדיצ'בסקי, שצריך להרוס מִקדש ישָׁן כדי לִבנות מִקדש חדש, אלא ביקש לִבנות את המִקדש החדש ממכיתות הישָׁן. הוא ידע שצעירי הדור נפרדו זה מכבר מסִפּוֹ של בית המדרש הישן, וביקש להביא את אוצרות הרוח של עם ישראל אל סִפּם, כדי שלא תישכח תורה מישראל.
גם בשיר הילדים "בגינת הירק" איתרתי (בצד סוגיות פסיכולוגיות וסוציולוגיות שעניינו את ביאליק, כפי שעולה מעיון בספרייתו הפרטית) עיסוק בשאלות הלכתיות מתוך סדר זרעים, שאותו פירש ביאליק לצורכי מערכת החינוך. התברר לי להפתעתי ששרטוט חלקת האדמה בפירושו של ביאליק זהה לסדר ה"מחול" של זוגות הירקות בשיר הילדים (ראו בהרצאה על שיר זה מיום 28.3.2022 לפני מליאת האקדמיה ללשון העברית, המצורפת בשולי דבריי).
וישנם עוד הרעיונות החברתיים המתקדמים של ביאליק, שחִלחֲלו, רעיונות פואטיים כגון הלעג על העברית הכבדה של ספרות ההשכלה, הוויכוחים הלינגוויסטיים על מעמדם של התחדישים בשפה המדוברת (אסכולת בן-יהודה מול אסכולת אודסה של אחד-העם, מנדלי, ביאליק וחבריהם), ואין לדברים סוף.
•
עברו כמעט ארבעים שנה מיום פרסום ספרי הראשון על שירי הילדים של ביאליק, ופרט לאותו ספר שחיברתי על מעשיותיו המחורזות לילדים "לפי הטף" (2021), לא השתנה המצב בתחום זה באופן משמעותי. הספרים המעטים שנוספו בחקר ביאליק בשנים האחרונות עוסקים בעיקר בליריקה ה"קנונית" שלו, ולא בחטיבות שירתו הכמו-עממיות. השגיאות הרבות הזרוּעות בהן הן עניין למאמר אחר.
בהביני שעבודה של שנים עלולה לעבור בִּן-רגע לידי מי שלא כתב על שיריו של ביאליק לילדים ספר או אפילו מאמר אחד, העליתי את הדברים שלפניכם. מדברים אלה ניתן להבין שהתיזה שהעליתי לראשונה ב-1986 ופיתחתי לאורך השנים הצדיקה את עצמה. עקב היותו משורר לאומי שעמד בסימן הקונצנזוס הלאומי העטה ביאליק על דעותיו – ביצירות הפולקלור שלו ובשירי העם שלו – מסכה אימפֶּרסונלית שהעניקה לו חופש לבטא סודות מעולמו האישי, הביוגרפי והאידֵאי, בדרכי עקיפין ובאופן ש"זר לא יבין זאת".
העובדה שהניצוץ שחצבת מצוּר המחצבת שלך הדליק אש גדולה, אמר לי עמיתי ד"ר שמואל טרטנר, חוקר ביאליק, צריכה דווקא לשמח אותך. זהו סימן שהעלית בחכתך רעיון מצוין, שגם אחרים שמחים לנכֵּס אותו לעצמם. ואני אמרתי לעמיתי שהייתי שמחה הרבה יותר אם אותם חוקרים "גדולים" היו מעלים את מִמצאי מחקרם על הכתב – במאמר או בספר – כדי שחידושיהם יעמדו במבחן הביקורת. אם יעשו כן, אפשר שאוכל סוף-סוף ללמוד מֵהם משהו חדש שעדיין לא עלה בספריי על ביאליק. אם אכן אמצא בדבריהם מִמצאים חדשים ומקוריים, שאינם יבול של "חריש בשדה חרוש", אשמח להודות בכך ולהביא דברים בשם אומרם.