חודש דצמבר על לוח השנה של סופרי ישראל

האִזכּוּר הבולט ביותר של השם "דצמבר", שמו של החודש האחרון של לוח השנה הגרגוריאני (שהיה כידוע החודש העשירי בלוח השנה הרומי, ומכאן שמו) מצוי בפתח הבית השני של "העורב", שירו הנודע של אדגר-אלן פו, הנחשב לאחד השירים המושלמים ביותר שנכתבו מאז ומעולם מן הבחינה המוזיקלית. "העורב" הוא שיר קודר ומפחיד, אך גם יפה ומושך. הוא תורגם לשפות רבות, ופרץ דרכים חדשות, תמטיות וטכניות, בספרות העולם ובספרות העברית:

Ah, distinctly I remember it was in the bleak December, And each separate dying ember wrought its ghost upon the floor. Eagerly I wished the morrow; vainly I had sought to borrow– From my books surcease of sorrow – sorrow for the lost Lenore –For the rare and radiant maiden whom the angels name Lenore –Nameless here for evermore.

ובתרגומו המבריק של זאב (ולדימיר) ז'בוטינסקי, שנאלץ להשמיט מן הטקסט העברי את השם הספציפי "דצמבר" ולהמירוֹ, עקב אילוצים פרוזודיים, ב"סוּפַת־חֹרֶף":

זְכוּרָנִי: לֵיל־עֲצֶבֶת – סוּפַת־חֹרֶף מְיַבֶּבֶת –

אֵשׁ כִּירַיִם, נֶעֱזֶבֶת, גּוֹסְסָה בְאוֹר חִוֵּר;

לֵיל אֵין־סוֹף, אֵין קֵץ לַחֵבֶל – לֹא הוֹעִילוּ סִפרֵי־הֶבֶל

הַשׁכִּיחֵנִי אֶת הָאֵבֶל – אֶת הַצַּעַר הַבּוֹעֵר –

אֶת לֵנוֹרָה שֶׁנָּמוֹגָה כְהִמֹּג חֲלוֹם עוֹבֵר –

כַּחֲלוֹם, וְלֹא יוֹתֵר.

ז'בוטינסקי אמנם לא הזכיר את שם החודש, שלא השתלב במשקל תרגומו, אך גירסתו העברית של השיר לוכדת היטב את אווירת התוגה הקודרת של המקור. בשיר אחר שתרגם – "שיר סתיו" – שילב ז'בוטינסקי את שמו של החודש העברי "טבת", המקביל לחודש הלועזי דצמבר (האטימולוגיה של "טבת" רומזת על היותו טובל בבוץ וטובע בו). שירו של פול ורלן מדבר על סתיו, אך "סתיו" בעברית הקלסית הריהו "חורף" ועל כן יכול היה המתרגם לשלב בשיר את שמו של חודש טבת. פול ורלן פתח את שירו המוזיקלי במילים:

Les sanglots longs/ Des violons /De l'automne /

Blessent mon cœur /D'une langueur /Monotone.

וז'בוטינסקי שאהב את החרז [OR] שבו השתמש גם בשיר "העורב", פתח בו את תרגומו. כאשר בחר להריק את השיר הגאוני הזה מכלי לכלי, הצליח ז'בוטינסקי ללכוד את האווירה הקודרת של חודש טבת ואת צִדהּ המוזיקלי של אווירת הנהי:

"בִּנהִי מַמְרוֹר/ הוֹמֶה כִנּוֹר/ טֵבֵת פָּרוּע,/

וְאֶל הַלֵּב / חוֹדֵר כְּאֵב/ וְגַעֲגוּעַ".

*

לוח השנה – על ימיו, שבועותיו וחודשיו – הוא כידוע עניין מלאכותי שכופה האדם על הטבע, ולא חוק מחוקי הטבע הנצחיים. אנו חיים ופועלים לפי לוח השנה הירֵחי, שמקורו בבבל, ובו חודשי הקיץ – מתמוז ועד אלול – נחשבים חודשים של קץ ומוות. אך יש גם מערכות קלנדריות אחרות: לפי לוח השנה הגרגוריאני שמקורו בתרבות שלא נולדה במזרח התיכון, דווקא החורף המכסה את השדות והעצים הערומים כתכריך של שלג נחשב זמן של קץ ומוות, ואילו הקיץ נחשב עונה פורחת הממצעת בין האביב והסתיו, ולא עונה שחונה וצחיחה.

אך טבעי הוא, לכאורה, שסוף השנה הלועזית יחול ברחבי העולם בעת שהשלג מכסה את הטבע, ובבית חוגגים לאור הנרות והפנסים המקשטים את עץ האשוח של חג המולד (אך בחלקו הדרומי של כדור הארץ חוגגים את סוף השנה בעיצומה של תקופת פריחה). אך טבעית היא ההכרעה שסוף השנה העברית יחול בקיץ, בעת קמילת הצמחייה וכמישתה, ואילו ראש השנה יחול בסתיו, עם בוא הגשם הראשון והתעוררות הטבע לחיים חדשים. ואולם, חודש תשרי לא היה החודש הראשון בלוח השנה של העברים הקדמונים,  ובזמן התהוות העם בשנות נדודיו במדבר היה חודש ניסן החודש הראשון בשנה. משמע, השנה החלה בעיצומה של פריחת האביב, וחודש תשרי היה החודש השביעי (ויקרא כג, כג – כה; במדבר כט, א – ו).

ספרי ההיסטוריה מלמדים שההעברה של ראש-השנה מניסן לתשרי מקורהּ במאבק אידֵאולוגי – כוחני ופוליטי – בין הצדוקים לפרושים. הולדתה של השנה החדשה נכרכה אפוא ב"כיפוף ידיים" שתלטני, ולאו דווקא בהיענות קשובה לתופעות המתחוללות בטבע. לאחר חורבן הבית אימצו חז"ל את לוח השנה הירֵחי, הבבלי, שלפיו החודש הראשון בשנה הוא חודש תשרי, ומדי חודש נשלחו שליחים כדי לצפות במולד הירח ולקבוע את היום המדויק של התחלת החודש.

לא במקרה תיאר ביאליק את מות האב – האישי והארכיטיפי – בזמן שבו נחתמת השנה בלוח העברי (אביו הביולוגי לא נפטר בחודש אלול). הוא עשה כן במילים הקצרות והטעונות: "בְּאֶחָד מִימֵי אֱלוּל מָצְאוּ עַצְמוֹתָיו מְנוּחָה, / וּכְתֹבֶת קְצָרָה מְרַאֲשׁוֹתָיו, חֲרוּתָה בְּיַד לֹא אָמָּן, / תָּעִיד עָלָיו נֶאֱמָנָה: "פ. נ. אִישׁ תָּם וְיָשָׁר".  המילים "מראשותיו" ו"איש תם" מעידות שאין שירו מתאר בהכרח את מות אביו הביולוגי, אלא גם, ובעיקר, את מותו של אבי האומה – יעקב. גורלו של יעקב, אבי האומה ונציגהּ הארכיטיפּי בכל הדורות, הוא כגורלו של כל יהודי הנקבר בטליתו המצהיבה. את שירו "אבי" בחר ביאליק לסיים באחד מימי הסליחות של חודש אלול, בזמן שבּוֹ שקעו "יהודים של כל ימות השנה" בהתבוננות עצמית ובהכנות לקראת "הימים הנוראים". סוף השנה וסוף החיים מתלכדים בשיר זה למסכת אחת שכּוּלה תעוקה ותוגה.

*

פתיחתה וסופה של השנה הקלנדרית מבוססים אפוא על נתונים גאוגרפיים ואקלימיים, אך גם על עניינים תלויי תרבות, המשתנים לאורך ההיסטוריה האנושית ואינם משַׁקפים בהכרח את כוחות הטבע הנצחיים. גם שמות העונות התגוונו והשתנו במרוצת הדורות. הנה, המילה 'סתיו' היא כידוע מילה יחידאית שפירושה 'חורף'. פירושה מתברר לפי הפסוק משיר-השירים האומר: "הִנֵּה הַסְּתָיו עָבָר הַגֶּשֶׁם חָלַף הָלַךְ לוֹ הַנִּצָּנִים נִרְאוּ בָאָרֶץ עֵת הַזָּמִיר הִגִּיעַ וְקוֹל הַתּוֹר נִשְׁמַע בְּאַרְצֵנוּ" (שיה"ש ב, יא – יב).

משמע, לפי התנ"ך, אחרי הסתיו מסתיימת עונת הגשמים, מזג-האוויר מתחמם התחממות מתונה ומתחילה עונת הפריחה וההתחדשות הקרויה בימינו 'אביב'. מכאן מתברר שה'סתיו' המקראי הוא ה'חורף' של ימינו-אנו. ה"סתיו" שימש בהוראת "חורף" בשירה העברית של "תור הזהב" בספרד, וידוע במיוחד הוא השיר "כָּתַב סתיו" שבו ה'סתיו' הוא חורף המלוּוה בגשמי מטר ובברקים. השיר פותח במילים: "כָּתַב סְתָיו בִּדְיוֹ מְטָרָיו וּבִרְבִיבָיו/ וּבְעֵט בְּרָקָיו הַמְּאִירִים וְכַף עָבָיו" (שיר זה יוחס כל השנים לשלמה אבן גבירול, אך בימינו הוּכח שהשיר הוא שירו של שמואל הנגיד).

ביצירת ביאליק, לסוגיהָ ולתקופותיה, לא תמיד ניתן לדעת אם מדובר במילה "סתיו" בהוראתה המודרנית, או בזו המקראית. כך, למשל, בגירסתה הראשונה של "אגדת שלושה וארבעה", שנקראה בתחילה "בת המלך ובן זוגה", נכתב: "ויפלו מאד פני הזקנים וייראו יראה גדולה, וינע לבבם כנוע העלים הנובלים מפני רוח סתיו", וכאן קשה לדעת אם מדובר ב"סתיו" שבלשון ימינו או ב"סתיו" המקראי. לעומת זאת, באוסף בדיחות שאסף על חכמי חלם (הכָּלול באתר ביאליק שבפרויקט בן-יהודה) כתב ביאליק: "בליל סתיו אחד, לעת תפילת ערבית, השגיחו בני חלם לפי תומם מחלונות בית הכנסת – והנה שלג, שלג צח ותמים, שטוח לפניהם על הארץ לכל מלוא העין", וכאן ברור לגמרי שהעלילה מתרחשת בעיצומה של עונת החורף.  

הכרונולוגיה בסיפוריו של ביאליק נקבעת לפי לוח השנה העברי, וכך ניתן להבין שאצל ביאליק ההתחלה והסוף מתרחשים בפסח, כבלוח העברי הקדום, ולא בתשרי, כבימינו-אנו (כך בסיפורו "החצוצרה נתביישה", וכך בסיפורו הגנוז "פסח שני"). מסיפורו "מאחורי הגדר" ניתן להבין שנח ומרינקא התעלסו, ושהיא נתעברה ממנו באמצע חודש תמוז, ככתוב בסוף פרק י': "כשהלבנה המלאה, לבנת ליל תמוז חם מנשוא, היתה עומדת ממעל לשכונה". מכאן ניתן להסיק שאת בנה ילדה מרינקא בניסן, בחודש האביב שבו חל חג הפסח הטעון כידוע במשמעויות רבות, לא רק ביהדות אלא גם בנצרות: פסח הוא מועד "הסעודה האחרונה" ומועד צליבת ישו, אך גם מועד קומו לתחייה ביום השלישי לאחר מותו. בסיפורו של ביאליק הוריו של נח מחתנים אותו בפסח, ובבואו אל ביתם עם אשתו החדשה לסעודת שבועות, עומדת מרינקא מאחורי הגדר והתינוק בזרועותיה. הסצנה של מרים (מרינקא) – כבתמונות המדונה והילד – מרמזת לכך שילדו של נח, שנולד מאחורי הגדר לאם נוצרייה, וילדו שעתיד להיוולד לו מאשתו היהודייה, יילחמו יום אחד זה בזה מבלי לדעת שאב אחד לשניהם. את ההתחלה והסוף נעץ אפוא ביאליק בפסח, ולא בחודש דצמבר שבּוֹ חל יום הולדתו של ישו. לוח השנה העסיק את ביאליק מצִדו הנָרטיבי, הכרוך בסיפורי קדומים, יותר מאשר מצִדו החוץ ספרותי, הכרוך בתופעות הטבע.

שמו של דצמבר אינו נזכר ביצירת ביאליק, אך בשירו "אם יש את נפשך לדעת" נזכר חודש טבת המקביל לדצמבר: "הוֹי, אָח נַעֲנֶה! אִם לֹא־תֵדַע לְךָ כָּל־אֵלֶּה –/ אֶל־בֵּית הַמִּדְרָשׁ סוּר, הַיָּשָׁן וְהַנּוֹשָׁן, / בְּלֵילֵי טֵבֵת הָאֲרֻכִּים, הַשּׁוֹמֵמִים". את הצירוף "לֵילֵי טֵבֵת הָאֲרֻכִּים" נטל ביאליק מארון הספרים העברי (מנחות ט, ג), שם הוא קשור במדידת הפתילות של הנרות, ולאו דווקא מהתבוננות ישירה בתופעות הטבע שמחוץ לכותלי החדר.

לעומת זאת, אלתרמן שהתמחה באגרונומיה והכיר את חוקי הטבע, כתב שני שירים על דצמבר – שירו הגנוז "בגן בדצמבר" ואחד משירי "רגעים" שהוכתר בכותרת "דצמבר", וזכה במאוחר ללחן ולשלל ביצועים מרשימים. בשירו המוקדם "בגן בדצמבר" שנכתב בצרפת על רקע נוף אירופי (כתובים, 16.4.1931) משמיע הדובר את תפילתו במילים "פְּרֹשׂ עָלַי סֻכַּת שַׁלֶּכֶת", היסט (inversion) של מילות תפילת ערבית – "וּפְרֹשׂ עָלֵינוּ סֻכַּת שְׁלוֹמֶךָ". צירופה של ה'סוכה' ל'שלכת' מתאים לשיר סתיו הנפתח במילים: "חִטּוּב אוֹפִיר בְּמוֹ עוֹפֶרֶת / סְתָו נָאֶה שֶׁלִּי". ואולם, הנוף האירופי, הקר והמנוּכּר, עומד בניגוד אוקסימורוני לפמיליאריוּת החמימה הבוקעת מן התפילה העברית-היהודית. ואולם, שיר זה הן נקשר לפי כותרתו בחודש האחרון של השנה שהוא חודש חורפי (שאינו מציין רק את סוף השנה, אלא מסמל גם את סוף החיים). מתברר שאלתרמן השתמש כאן במילה 'סתָו' בהוראת 'חורף', בהתאם להוראתה של המילה היחידאית הזאת בתנ"ך (שיה"ש ב, יא-יב).

השיר מסתיים במילים: "אַתָּה יוֹדֵעַ לְהָשִׁיב / מְעַט אָבִיב לְתֵל-אָבִיב". האם הביע אלתרמן במילים אלה את הציפייה לבוא האביב? כן ולא, ומכל מקום לא באופן פשוט או פשטני. בשיר "דצמבר" דרש אלתרמן בראש וראשונה בשבחי החורף המחזק את הצמחים שנבלו בימות השׁרב, ומאפשר את נביטתם בימות האביב.

בכך הלך המשורר הצעיר, שכבר הוסמך במקצוע האגרונומיה, לשיטתו של המשורר-הרופא הוותיק שאול טשרניחובסקי, שהבין במדעי החיים והביא לשירה העברית של מִפנה המאה העשרים, שעדיין לא התנתקה לגמרי מעולמו של בית-המדרש הישָׁן, את הוויטליוּת שחָסרה בה. הוא הִרבּה להתבונן במחזור הזרעים שבטבע החקלאי כבמטפורה לחיי האדם ("ראי אדמה"), והזכיר בשיריו עשרות צמחים בשמם הבוטני המדויק. בשירו "לעשתורת שיר ולבֵּל" תיאר איך החיים פורצים מן האדמה, ואיך "פגרי תמול" מתעוררים בחורף לחיים חדשים.

גם אלתרמן הראה בשיר שלפנינו איך הצמחייה הכְּמוּשה, שאיבּדה את לשדָהּ בימי השרב, שָׁבה לחיים מחודשים עם בוא הגשמים וימות הקור. כדי להדגים את מצבה הלָבִּילי והנזיל של שפה עתיקה כמו העברית, שמילותיה עברו גלגולים לא מעטים במרוצת הדורות, כתב אלתרמן בשירו "מוקדש לרכבת" (הארץ, "רגעים", כ"ז באייר תרצ"ו, 19 במאי 1936) שתי שורות המעלות להלכה אמת כללית שאינה מתחלפת ואינה מִשתנה אף פעם. הראשונה היא השורה: "כָּל בֹּקֶר הַשֶּׁמֶשׁ עוֹלָה מִמִּזְרָח", ואחריה באה שורה המציינת אף היא לכאורה אמת כללית: "אַחֲרֵי עֲבֹר סְתָו רוּחַ קַיִץ נוֹשֶׁבֶת". ברי, האמת שבאמירה כזאת תקֵפה רק לפי ההוראה המקראית של המילה "סְתָו"; המציינת כאמור את העונה המכוּנה בעברית המודרנית בשם "חורף" (גם במילה "אביב" השתמש במשמעות העתיקה הקשורה באותם 'אבִּים' רעננים – ביחיד: 'אֵב' – הבוקעים מן האדמה בסוף עונת החורף, בחלוף ימי הקור).

כאן לפנינו שיר עתיר ניחוחות (ובו הצירופים "רֵיחַ יָם", "נִיחוֹחַ דַּק", "חֹדֶשׁ מְקֻטָּר", "רֵיחוֹת תַּפּוּחַ וּמָטָר"). אלתרמן, המהנדס החקלאי שלא שכח את הידע שצבר בשנות לימודיו בטכניון שבצרפת, ידע היטב שריח התפוזים הבשלים העולה באוויר לעת חורף מקורו בגז האתילן שיש לו ריח מתקתק ונעים כשהוא בריכוזים נמוכים, אך הוא גם מציק לדרכי הנשימה. על כן, עם חילוף העונות, הלב רוצה כאן להתעטש, שהרי עיטוש הוא תגובת הגוף לשינוי בריכוז חומרים המציקים לנשימה (עשן, אבקנים וגזים שונים). צדק אפוא מנחם דורמן בקביעתו שאלתרמן חיפש ומצא במדעים המדויקים "מַפתח לפִענוח סודות היקום". לעומת זאת, מי שניסה לערער את קביעתו של דורמן ולהתכחש לה, טעה והִטעה את קוראיו, אגב התעלמות בלתי-סבירה מִשלל הראָיות הסותרות את קביעתו הנחרצת שלפיה אלתרמן שכח לכאורה את כל החומר המדעי שלמד וסילק אותו לגמרי מן ההוויה הפיוטית שברא.

באותה עת שבה חיבר את שירו "דצמבר" חיבר אלתרמן קטע פרוזה בשם "סתיו", אף הוא משנת 1932, והוא דומה מאוד ל"בגן בדצמבר" (1931). בקטע זה מואר הסתיו כאביר עטוי שריון בצבע כסף עמום; עיניו בצבע עופרת עם אישוני זהב (גם בשיר "בגן בדצמבר" מ-1931 נכתב בפתח התיאור: "חִטּוּב אוֹפִיר בְּמוֹ עוֹפֶרֶת / סְתָו נָאֶה שֶׁלִּי", והמילים מצמידות זו לזו את הצבע האפור של העופרת ואת הצבע הזהוב של האופיר). ואולם, בשיר משמשת המילה 'סתיו' בהוראתה העתיקה, ואילו בקטע הפרוזה שכותרתו "סתיו" משמשת המילה בהוראתה המודרנית, שהרי מדובר כאן על ארבע העונות, ובהן על הסתיו ש"הוא היפה שבארבעת הפרשים ואור תרמיתו אמיתי מכל האורות".

באלתרמן נתלכדו אפוא הפכֵי איש הרוח ואיש המדע, המאמין והספקן, הקלסיציסט השמרני והמודרניסטן הנועז. הוא התחנך בשנים הפורמטיביות שלו על ברכי המורשת היהודית בבית-הספר, ולצרכים פיוטיים המעמעמים את התמונה הוא השתמש במילה "סתיו" בהוראתה המקראית, ועל כן שירו "דצמבר" מתרחש בסתיו. בשירו הקל "דצממבר" הוא מיזג את הידע המדעי שהיה לו בתורת האקלים ובאגרונומיה עם הסיפורים שהכיר מן המקורות העבריים ומספרות העולם, והסינתזה שנוצרה בין כל המרכיבים נתנה לשירתו לסוגיה את טעמה הייחודי.

אלתרמן, שלשונו נשמעת חדשנית ומודרנית, אף מובנת ו"שקופה" יותר לקורא בן-זמננו מלשונותיהם של של ביאליק ועגנון, השתמש באופן שיטתי במילה 'סתיו' בהוראתה העתיקה, שכבר אינה משמשת כיום בעברית הכתובה והדבוּרה. למרבה הפרדוקס, דווקא עגנון שכתב בלשון ארכאית בחר להשתמש ב'סתיו' בהוראתו המודרנית, ואילו אלתרמן המודרניסט בחר להחזיר את הגלגל לאחור ולהשתמש ב'סתיו' בהוראתו הארכאית. אף מפתיע לגלות שגיבורו ה"סתווי" של עגנון ברומן "שירה" (Herbst פירושו "סתיו" בגרמנית) אינו אלא בן ארבעים. אין מדובר באדם השרוי בסתיו ימיו, אלא באדם שנולד במפנה המאה העשרים, ושרוי כמוה באווירה של כיליון. אשתו הנריאטה שעור פניה התקמט במפגש עם האקלים הארץ-ישראלי נתמלאה בכוחות פריון מחודשים, ואילו הוא עוזב את משפחתו ומצטרף לבית המצורעים שממנו אין שיבה ומרפא.

כאמור מפתיע לגלות שדווקא עגנון, שכָּתב את ספריו וסיפוריו ב"לשון יראים" עתיקה ומיושנת, שאינה בשימוש, הוא היחיד מבין שלושת הסופרים הגדולים שנבחנו כאן – ביאליק, אלתרמן, עגנון – שנדרש באופן שיטתי למילה 'סתיו' בהוראה המודרנית. המילה "סתיו" משולבת ברבות מיצירותיו, ואין בה זיקה להוראה המקראית שבשיר-השירים. ואף זאת: בכל מכלול יצירתו לא נמצא את המילה "דצמבר" אפילו פעם אחת, אך נמצא את הצירוף "לילי טבת הארוכים" המתאר את חודש דצמבר והשאול כאמור מספרות חז"ל. רק אלתרמן כתב בגלוי על דצמבר, ובשירו הגדול "חגיגת קיץ" תיאר את ששת חודשי החורף הגשומים נלחמים בשש חודשי הקיץ הצחיחים (ובמשתמע, את הפואטיקה האירופית של "אסכולת שלונסקי" מול הפואטיקה המדברית של רטוש וחבריו ה"כנענים". אל שיר חשוב זה, שהקדשתי לו את הפרק השמיני בספרי "להתחיל מאלף: שירי רטוש – מקוריות ומקורותיה" (1993) נחזור בהזדמנות אחרת עם התגלותם של נתונים חדשים היוצקים לתוכו כוונות שלא הושם אליהן לב עד כה.