בראשית ברא...

גם מי שאינו חסיד נלהב של מִשנתו הרומנטית של רוּסוֹ ושל "תורת המעמקים" של פרויד יודע אל-נכון שכל חיינו בעבר ובעתיד מקופלים בילדוּת, הלוא היא תקופת "בראשית" של האדם. זכור לי שהתחלתי ללמוד בכיתה ב' בבית-ספר יהל"ם ברמת-גן את "סיפורי המִקרא" מתוך הספרון המצויר שערך חיים-נחמן ביאליק. מאז ועד היום לא שכחתי איך נרעדתי למִשמע שתי המילים הראשונות – "בְּרֵאשִׁית בָּרָא" – שאותן קראה המורה רבקה גוּבֶּר בנימה דרָמָטית שהשאירה את תלמידיה פעורי פה. הצלילים הקשים של שתי המילים הראשונות הטילו בָּנו מורא כי הם הזכירו את הקולות שמשמיע אדם שנקלע לסופת שלגים עזה, או רואה מול עיניו מראֶה מעורר בעתה. כל תרגומי התנ"ך לעולם לא יצליחו ללכוד את תחושת היִראה המופלאה המובלעת במילים "בְּרֵאשִׁית בָּרָא" כי לפנינו צירוף נשגב, פיוטי ומקורי, שצליליו קובעים את טיבו החד-פעמי אף יותר מתכניו וממשמעיו.

צלילי החלחלה הללו [Brrrrr…] משתלטים על משפט הפתיחה של ספר התנ"ך, ומיד מתייצבת לנגד הילד התוהה והבוהה תמונה קמאית מלאת הוד של יערות בראשית שעננים שחורים רובצים עליהם ומעליהם משתרעים שמים קודרים כעין הברזל מאופק עד אופק. והנה, בבת-אחת מתהפכות התמונה והאווירה, ובפסוק השני מגיע במפתיע תורו של משפט רך, זך ואוורירי שמַשיב רוח טובה ומנחמת אל תוך חלל לִבּוֹ של האדם הנפחד: "וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל-פְּנֵי הַמָּיִם". גם כאן הצלילים, אף יותר מן התוכֶן, יוצרים תחושה של נועם ורכּוּת שמפיגה בכהרף-עין את היִראה ומגרשת אותה כָּליל מכל פינות הנפש. רק לפני רגע היה העולם האפל כולו "תֹּהוּ וָבֹהוּ", והנה נשלחה יד נעלמה, הִטילה סדר, האירה ואִווררה את חלל העולם. הפחד התפוגג ונמוג כלֹא היה.

הילדוּת כמוֹה כתקופת בראשית, ורק בהּ יכול האדם לראות את העולם "כפתאומיים" (כמאמר אלתרמן בשירו "איגרת"). משמע, רק ילדים קטנים יכולים להתפעל מאותם עניינים יום-יומיים וטריוויאליים שמשוררים גדולים מסוגלים לזהותם בעיניים מופתעות. אנשים רגילים רואים אותם אך אינם מתבוננים בהם, שומעים אותם אך אינם מאזינים להם. לִבּם נעשֶׂה גס במראות ובקולות ראשוניים כמו זריחה ושקיעה, גשם וברד, ציוץ של ציפור על עץ ובכי של תינוק בערישה, ליקוי חמה או מָטָר של כוכבים נופלים מתי ראינו את המראות האלה בפעם הראשונה.

זיכרון ראשון: אני עומדת בחצר הרטובה מִטיפּות ראשונות של יוֹרֶה. ריח של עפר תחוח, ואני, ילדה כבת שנתיים וחצי בסך-הכול, רואה איך אבי ודודי מפָרקים את הסוּכּה עם הסכך והשרשראות הצבעוניות. והנה אבי, חייכני ונמרץ, עודו בסוף שנות העשרים לחייו, אוחז בידו זרד יבש שקטף מן השׂיח של משׂוכת הגדר, ויוצר למעני בחול הרטוב דמות של איש – העיגול הוא הראש, הקשת המחייכת היא הפֶּה, העיגולים הקטנים הם זוג העיניים וזוג הנחיריים, וכל יד פורשׂת מניפה רחבה ובה חמישה קווי אצבעות. "בואי", הוא קורא לי ומצביע באצבע על החול: "תראי מה עשיתי. הנה איש... תגידי אִ-י-שׁשׁשׁשׁשׁ". ואני עומדת נפעמת ונרגשת. לִבִּי מנתר. הייתה זו הפעם הראשונה בחיי שבָּהּ ראיתי במו עיניי איך מתרחשת בריאת יש מאיִן. בגיל שנתיים וחצי ראיתי במו עיניי איך עולה ובוקעת דמותו של אדם מן האדמה בחצר עטורת הברושים.

תחושת ההפתעה המרגשת הזאת שחשתי בחצר ביתנו לא התפוגגה עד עצם היום הזה. אני חוזרת אליה לפעמים בחלומות נעימים שבהקיץ, ושום דבר לא יִשווה לה. אילו הוארו הערב שמֵי תל-אביב בצבעי טווס מרהיבים כעין הזוהַר הצפוני ואל חוף הים הייתה נפלטת בֵּיצת ענק של דינוזאור, גם אז לא הייתי מופתעת ונרגשת כבאותו יום סתיו גשום שבּוֹ למדתי בפעם הראשונה בחצר ביתנו שאדם יכול לברוא אדם במו ידיו.

אני מניחה שמישהו מִבֵּין הפרשנים שם לב לכך שכל אחת משתי המילים הראשונות של ספר "בראשית" – "בְּרֵאשִׁית בָּרָא" – מתחילה באותן אותיות של השורש בר"א, ושהמילה המקורית והחד-פעמית "בראשית" מכילה (באקראי?!) גם את שתי האותיות הראשונות של האלפבית ואת שלוש האחרונות – ר', ש', ת' – כאילו בוראה הגאוני ורב-ההשראה של מילה זו, הפותחת את ספר הספרים, ה"בסט סלר" האוניברסלי של כל הזמנים, ביקש לרמוז באמצעותה שבכל התחלה מקופל במרומז גם הסוף, וששורשיו של כל סוף נעוצים ברגעי ההתחלה - בָּראשית.

המילה "בְּראשית" והשורש בר"א שלצִדהּ, אכן מעידים על עשייה ראשונית ומקורית, ייחודית, נִפלֵית וחסרת תקדים, היפוכהּ הגמור של טכניקת השִׁעתוק ושל מלאכת ה-cut & paste נטולות ההשראה שהשתלטו על חיינו הבתר-בתר-מודרניים. היו זמנים שבהם רעיון המקוריוּת, הרומנטי מיסודו, כבש את כל הלבבות, ולא הייתה מחמאה גדולה לאמן יוצר מן התואר "מקורי". ואולם, למרבה הצער רעיון המקוריוּת הולך ומאבד לאחרונה את המעמד החשוב שהיה לו בעשרת הדורות שחלפו מאז המהפכה הצרפתית ועד אמצע המאה העשרים. בתקופתנו הולך ומיטשטש ההבדל בין יצירה למוּצר, בין חידוש לשִׁכפול, בין "מעשה בראשית" למעשה חקיינוּת או להעתקה נטולת ערך שאין בהם אף לא ניצוץ אחד של מקוריוּת.

המילה "מקורי" בעברית, כמו המילה original ברוב השפות ההודו-ארופיות, היא מילת קוֹנטרָנִים (contranym), כלומר: מילה המבטאת בהעלם אחד דבר והיפוכו. כאשר אנו אומרים על מכונית שהיא "בצבעה המקורי", כוונתנו לכך שהיא בצִבעהּ הראשוני, הרגיל והמקובל, שאינו מיוחד או יוצא-דופן. לעומת זאת, כאשר אנו מעניקים את התואר "מקורי" לאמן או ליצירתו, הכַּוונה שונה בתכלית. כאן מתכוונים היא למשהו מיוחד, ייחודי ויוצא-דופן.

בדיני קניין, למשל, נדרשת דרגה גבוהה של מקוריוּת כדי שיוכל היוצר להגן על יצירתו, או על המצאתו, מפני אלה המבקשים לגזול ממנו את קניינו הרוחני. המשותף בין שתי ההוראות ההפוכות של התואר "מקורי" הוא החידוש, אך לא מהותו של החידוש. מכונית בצבעה המקורי היא מכונית חדשה, או שמורה כחדשה, אך יש רבות כמוה ואין היא יוצאת-דופן בצי המכוניות. לעומת זאת, אמן שיצר יצירה מקורית הביא לעולם חידוש שעדיין לא נברא כמוהו, גם אם הוא לא נולד "יש מאין". גם אם תהפוך היצירה המקורית מושא לחיקוי ולהעתקה, וגם אם יאחֵז המעתיק את עיני המבינים וייחשב בטעות כבעליו של הֶשֵּׂג ראוי לשמו, תינטל ממנו ההערכה לכשיחשפו יום אחד המִרמה ותתברר המהות האֶפִּיגונית של ה"מוצר" שיצר חֵלף היצירה המקורית.

הכול יודעים שחיבורי עיון ומחקר ועיון מחייבים את מחבּריהם לומר דברים בשם אומרם, ושהאֶקולוגיה של חיי הרוח צריכה להישמר בדומה למקובל בהגנת הטבע והסביבה. קשה להבין את חוסר ההגינות וההיגיון שביחסן האדיש של האוניברסיטאות אל קנייני הרוח של אנשי הסגל האקדמי שלהן: צַלָּם, שבסך-הכול לוחץ למשך שבריר שנייה על מצלמתו ומפרסם את התמונה שקלטה העדשה, יכול לתבוע ולקבל בצו בית-משפט פיצויים של רבבות שקלים ממי שעשה שימוש ב"פרי עמלו" ללא בקשת רשות.

במדעי הרוח והחֶברה, ואולי גם בתחומים אחרים, יכול עמיתך לגזול ולחמוס ממך פֵּרות עמל שעליהם טרחתָ חודשים ארוכים, ולעִתים אף שנים רבות. אין במוסדות להשכלה גבוהה ועדת אֶתיקה ראויה לשמה שתקרא את הלקחן לסֵדֶר, תחייבו להתנצל התנצלות פומבית, ותדרוש ממנו להשיב את הקניין הגזול ברֵיש גלֵי לבעליו החוקיים. יוצא אפוא שקנייניו הרוחניים של חוקר במדעי הרוח והחברה הם הפקר, וכל הרוצה עוקר אותם ממקומם ושותל אותם בגנו, כדי להתפאר בהם ולהאדיר באמצעותם את שמו.

הדרכים לאי-מתן "מִזכּה" (credit) להוגה הרעיון רבות ומחוכמות. לפעמים בוחר ה"עורב הלקחן" להשתמש במילה "כידוע" (הפוטרת אותו מלנקוב בשם הממציא). לפעמים הוא משתמש בממצאיו של הממציא, אך טוען שהוא לא צדק, "משפץ" במקצת את התגלית המקורית ומנכס אותה לעצמו. לפעמים הוא מַפנה את קוראיו למאמר שולי של החוקר המקורי, ולא לספר שממנו שאב מלוא חופניים. לפעמים הוא מנסח את הערת-השוליים באופן עמום, שמטעה בכוונה את הקורא ואינו מאפשר לו להבין מיהו אבי הרעיון ומחוללו. ויש עוד דרכים מדרכים שונות. אילו השקיעו המעתיקנים בחיבור מחקריהם את מחצית המאמץ וכוח ההמצאה שהם מקדישים לטשטוש מקורותיהם, היה בכוחם להיעשות חוקרים מקוריים ומוערכים. לא נותר לו, לממציא, שקנייניו נגזלו, אלא לפעול בדרך שאינה מעוררת בדרך-כלל את אהדת עמיתיו: לתעד את מִמצאיו כדי לנסות להחזירם אל חיקו באמצעות עדויות ממוסמכות ומתוארכות. מדובר במלאכה לא נעימה, אך חיונית, למען שמירה על האֶקוֹלוֹגיה של החיים האקדמיים.

ומדוע אין ועדת אֶתיקה שתוציא "כרטיס צהוב" ל"עורב הלקחן"? מאותה סיבה שבגללה אין משַׁנים באוניברסיטאות את השיטה העתיקה של ה"קוֹנקְלָבות" הכנסייתיות בנושאי ההעלאה בדרגה ומתן הקביעוּת. יש אנשי אקדמיה בכירים המחייבים את תלמידיהם להוסיף את שמם למחקריהם, והם לעולם לא יכרתו את הענף שעליו הם יושבים. מספרים על אחד הרקטורים שרשימת הפריטים הביבליוגרפיים שלו מכילה כשלוש מאות ערכים, אך אם פותחים את המגירה "שלו" בספריית הקונגרס בוושינגטון די. סי., מגלים אלפי ערכים שברובם אין "גיבורנו" אלא פטרייה שהתיישבה על צמח פונדקאי ששימש לו בית גידול.

ומה יעשה חוקר הרואה איך נכסיו נגזלים ממנו ומשמשים את עמיתיו הרואים בהם הפקר? הדרך היחידה היא להחזיר אליו את הבנים האובדים ולהצהיר: אני אביהם החוקי, ולא אותו אב חורג שאינו יכול להציג תעודת לֵדה שתבסס באופן גנטי וכרונולוגי את אבהותו. הבעיה האמִתית שבמעשיהם הלקחנים אינה הנטילה עצמה אלא אי יכולתם של הבעלים החוקיים ליהנות מן הקניין ולהשתמש בו לאחר שזה עבר לרשותם של אחרים (מבלי להיחשד שלא כדין באֶפִּיגוניוּת).

לפני כחמש שנים ציין העולם מאה שנים להולדתה של אישה ילידת 1920 שלא הכרתי את שמה: "רוזלינד פרנקלין – המדענית שהתהילה נגזלה ממנה". מתברר שמחקריה של רוזלינד פרנקלין, מדענית יהודייה צעירה שלמדה ביולוגיה בניגוד לרצון הוריה, הודלפו בידי שותפה למעבדה בקינגס קולג' בלונדון, מוריס וילקינס לפרנסיס קריק וג'יימס ווטסון וסייעו להם בגילוי מבנה הדנ"א.

שמה המקורי של המדענית פורצת הדרך, היה "רחל פרנקל", ודודו של אביה היה הרברט סמואל, הנציב הראשון לארץ-ישראל בתקופת המנדט הבריטי. היא נפטרה מסרטן בגיל 37, וארבע-חמש שנים לאחר מכן, בשנת 1962, זכו ווטסון וקריק בפרס נובל לפיוזיולוגיה על גילוי ששִׁכלל את מִמצאיה. מה הייתה מרגישה המדענית לוּ האריכה ימים וראתה במו-עיניה את מעשה העוולה הקולוסלי – איך נפל פרי עמלה בידי זָרים שזכו בזֵרי התהילה על תגליותיה?!

החוקרים כפויי התודה הללו התיישבו על עבודתה המקורית כפטרייה על צמח פונדקאי, וינקו ממנו את כל הלשד. שכלול ממצאי מחקר הוא עניין חיוני וחשוב עד מאוד, אך מדוע לא טרחו זוכי הפרס היוקרתי להודות בטקס למי שסללה להם את הדרך לגילוי הדנ"א? ביאליק אמר שממציא המחט "הפשוטה" חשוב בעיניו פי כמה ממי שלקח את הרעיון ובנה לימים את מכונת התפירה המשוכללת, ורוזלינד פרנקלין לא אחזה בידיה "מחט פשוטה", אלא פרצה דרכים לאחד הגילויים המופלאים ביותר של המדע: פענוח הצופן הגנטי של האדם.

בכיתתה של המורה רבקה גובר בבית-ספר יהל"ם ישב לידי ילד יפה, אוריאל מרטינוביץ שמו, שפיתח במהלך עבודתו בבית החולים שיבא את הדבק הביולוגי המצמצם את הדימום במהלך טיפולים כירורגיים או אצל חולי המופיליה. המצאתו נגזלה על-ידי אנשי הון ושלטון, ורק אחרי הליך משפטי ארוך הסתיימה התביעה בפשרה. פרופ' אוריאל מרטינוביץ זכה לימים בפרס יו"ר הכנסת למפעל חיים ובפרס מטעם הפדרציה העולמית להמופילה (WFH). סיפורו הוא מקרה נדיר למדיי, שבּוֹ הוכרה בעלותו של חוקר על הרעיון שנגזל ממנו, תוך השבת הגזלֵה לבעליה. ברוב המקרים, אפילו עמיתיו של החוקר הנגזל אינם ערים לעוול שנגרם לו, ואם תגיע השמועה לאוזניהם (בדבר עמית שקנה מִמצאים במשיכה וניכס אותם לעצמו) ספק אם עתיד מעשהו המביש של "העורב הלקחן" לזעזע את אמות הסִפִּים.

מקרים כאלה קורים יותר מאשר בעבר, והם עלולים לגרום לקריסתה, האִטית אך הוודאית, של המוסד הקרוי "אוניברסיטה" שנוסד בחסות הכנסייה לפני כאלף שנים, בתקופה שבָּהּ האדם, כָּלאָדָם, חשש לשקר פן יענישוהו מידי שמים. כיום, בתקופה שבָּהּ ניתן להפריח כל דבר-כזב באין מפריע, יחסן האדיש של האוניברסיטאות אל פֵּרות המחקר של חוקריהן עלול לגרום להקמת מעבדות אישיות, להתרחקוּת של חוקרים מעבודות צוות ולהתמוטטותם של תחומי דעת לא מעטים, שנתבססו באקדמיה במשך דורות. הצורך של החוקר המקורי להתרחק ולהסתיר את מִמצאי המחקר שלו מן "העורבים הלקחנים" למיניהם עלול לגרום לגניזתם של נכסי רוח מהטובים שידע האדם מעודו.