טעות לעולם חוזרת (אם אין טורחים לתקנה)

על שגיאות עובדתיות, אנכרוניזמים ושיבושי לשון

בפזמונים ובשירי הזמר העבריים

עד לפני שנות דור ידעה הספרות העברית להבדיל בין שירה לפזמונאות, וגדולי המשוררים ידעו לשים חיץ ברור בין שני הז'אנרים, בהבינם שמדובר בשני סוגי כתיבה שונים, שרק פֹּה ושָׁם פולשים זה לרשותו של זה. ח"נ ביאליק, למשל, הפריד בין שיריו ה"קנוניים" לבין פזמוניו, ואת שיריו לילדים לא כלל במהדורות כל כתביו. משוררי המודרנה (א' שלונסקי, ל' גולדברג, א' פן, ואחרים) לא טרחו אפילו להוציא לאור את פזמוניהם, ואלמלא הקדיש מנחם דורמן מאמצים לאיסוף פזמוני אלתרמן בשני כרכים, ייתכן שהם לא היו מתפרסמים בספר. ברי, בדעתו של אלתרמן לא היה עולה הרעיון לאסוף את פזמוניו ולהעמידם על מדף הספרים. גם המכלול של פזמוני לאה גולדברג לא נאסף בחייה, ורק לאחרונה הוציאוֹ פרופ' גדעון טיקוצקי במהדורה מוערת ומרהיבת-עין, בת שני כרכים.

נכון, לא תמיד בולט החיץ במובהק, ולא אחת נפרצים הגבולות בין שיר לפזמון אצל משורר-פזמונאי זה או אחר. יתר על כן, קורה לפעמים שפזמונים כגון "בין נהר פרת ונהר חידקל" של ביאליק או "מגש הכסף" של אלתרמן אינם נופלים במורכבותם מאחדים משיריהם הידועים שנאספו בספריהם. ואולם, אין בכוחם של יוצאים מן-הכלל אחדים כדי להשכיח את הכלל הקובע: הפזמון נועד לקהל הרחב, והוא מתאפיין במילים פשוטות יחסית וברורות יחסית, תוך שימוש באפקטים "עממיים" מן המקובל בשירה ה"קנונית": חריזה "מושלמת", משקל ללא דופי, בתים חוזרים (refrains) שמדגישים את ה"מֶסֶר", ולפעמים אפילו אינם נרתעים מקריאות עידוד כמו "הֶאָח!", "כֹּה לֶחָי!" ו"קָדִימָה!", כשמתלווה אליהן לחן קליט והרמוני הפונה אל טעמו של הקהל הרחב. גם אותם פזמונאים כדוגמת אהוד מנור, שחזרו והצהירו על כוונתם להתרחק מרשות הכלל ולהתגדר בדל"ת אמות של עולמם האישי, כתבו לא פעם בגוף ראשון רבים ("בַּשָּׁנָה הַבָּאָה נֵשֶׁב עַל הַמִּרְפֶּסֶת").

*

הרשימה שלהלן אינה באה לשפוט אף לא אחד מהפזמונאים הנפלאים הנזכרים בה. זכויותיהם הרבות מפצות על טעויותיהם ומעידות על עשייתם הרבה, וכדברי חז"ל: "אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהן" (גטין מג, א). ידועה גם המימרה המיוחסת לאלברט איינשטיין שלפיה האדם היחיד שלעולם אינו טועה הוא מי שאינו עושה דבר.

למזלי, טעות הנעשית במהלך מחקר – בניגוד לטעויות המתגלות בפזמונים – ניתן לתקנה בנקל, במיוחד בעידן המרשתת (האינטרנט בלע"ז). גם אם הפרסום אינו מחמיא לאֶגוֹ, מן הראוי להודות בטעות ולתקנה. במבוא לספרי "חן הנסתר: תעלומות מארכיון ביאליק" (2016) סיפרתי על זיהוי כושל, שכמעט מוטט את ביטחוני, הגם שבמהלך שנות עבודתי בחקר הספרות הוספתי טקסטים חדשים למאגר כתביהם של ביאליק ואלתרמן. המקרה אירע בשנת 2004, בעת שפּנו אליי ממשרדהּ של הקרן ע"ש צבי ועפרה מיתר בבקשה שאֶבחן כתב-יד של ביאליק שנרכש על-ידי המשפחה, ובו העתקה נקייה של אגדה בשם "שליחות הנחש". נאמר לי שכתב-היד כבר נבחן בארכיון ביאליק, וזוהה בוודאות ככתב-ידו של המשורר.

בחנתי את כתב-היד (תרתי משמע: כלומר, את ה-manuscript ואת ה-handwriting גם יחד) והתרשמתי שכּל הפָּרָמטרים מלמדים שאכן מדובר בכתב-יד של ביאליק. גם עמיתיי בחקר ביאליק, שאתם נועצתי, אישרו את האבחנה. סיפרתי על כך לידידי זיסי סתוי, שערך אז את מדור הספרות של "ידיעות אחרונות", וכבר למחרת בבוקר זעקו הכותרות בעמוד הראשי של העיתון והכריזו שנמצא כתב-יד אבוד של ביאליק, מבלי שנועצו בי אם ראוי לעשות כן. לא ארכו הימים, ובן משפחתו של הסופר אשר ברש בא והוכיח שאין מדובר אלא באגדה שחיבר אביו, ואז טעמתי את טעמהּ המר של הטעות. ואולם, בדיעבד ביכולתי לסכם ולומר שהיה זה הכישלון המוצלח ביותר שנכשלתי מימיי.

הָא כיצד? הכישלון בזיהויו של כתב-היד ובייחוסו לבעליו הוביל לסִדרת שיחות עם עו"ד צבי מיתר ז"ל, איש רחב אופקים ושוחר טוב, שסקרנותו האינטלקטואלית לא ידעה גבול והיקף הידע שלו עורר בי השתאוּת. צבי מיתר אמר לי שהעובדה שקיבלתי עליי אחריות לכישלון בזיהוי הבעלות על הטקסט, בעוד שאחרים התחמקו מאחריות וניסו לטפּוֹל את הזיהוי הכושל על זולתם, גורמת לו להאמין לי ולמחקריי ורצון לסייע בהוצאתם לאור, וכך היה עד לפטירתו של האדם הנדיב והנדיר הזה שחרף עיסוקיו החובקים זרועות עולם גילה עניין אמִתי גם בספרות, בחקר הספרות ובביקורת הספרות.

*

ובחזרה למחברי הפזמונים: משוררים משיעור קומתם של ביאליק ואלתרמן בדקו היטב כל דבר שפלט קולמוסם, וכשפעם טעה אלתרמן וייחס לזיקית תכונה של חיה מהירה כבזק, הוא התנצל לפני ילדה שגילתה את הטעות. מתברר שהזיקית היא חיה איטית, ורק לשונה מתרוצצת במהירות. בשנת 1958, זמן קצר לאחר הופעת שיריו לילדים ולנוער ב"ספר התֵּבה המזמרת" כתב המשורר לילדה מירי זמיר, תוך שהוא מביע את פליאתו על שאיש מהמעורבים בהוצאת הספר – המו"ל, המגיהים והמדפיסים – לא שם לב לטעות:

אני מודה לך מקרב-לב על מכתבך היפה והמאלף [...] תודה לך גם על ההערה בעניין הזיקיות. [...] ראויה את, אפוא, לשבח כפול ומכופל: גם על עצם ההערה וגם על האופן היפה והדייקני שבו תיארת לפני את הילוכה האמיתי של הזיקית. תיאור זה מעיד עליך שאת יודעת להסתכל יפה בדברים, לתפוס את פרטיהם וגם לספר עליהם ברוב כשרון.

ואולם, אחרי אלתרמן, גם הטובים מבין הפזמונאים (יעקב אורלנד, נעמי שמר, דן אלמגור, ואחרים) כתבו לפעמים בחיפזון, והולידו טעויות שיעמדו לדורות. הכול התחיל מקנאה בהצלחתם הפנומנלית של פזמוני אלתרמן שהושרו בלי הרף מעל קרשי "הבמה הקלה", בוצעו באירועים ונכללו בתקליטיהם של המבַצעים. אפילו משוררים כדוגמת חיים גורי לא עמדו בפיתוי, ושילבו בראשית דרכם בשיריהם צירופים, מוטיבים ומחוות אלתרמניות לרוב. מאחר ששירי הזמֶר של אלתרמן הושרו תכופות מעל גלי האתר, פזמונאים צעירים הלכו לאורם וגדשו את שיריהם בצירופים אוקסימורוניים ובתיאורים של דרכים סתוויות עם נוודים ופונדקים המוארים באור נר (מבלי שיבינו את פשר השימוש התכוף של אלתרמן באוקסימורון ואת הזדקקותו לנופים זרים שבהם הוארה החשכה בעזרת מנורת שמן או נר).

*

יעקב אורלנד, למשל, שלא הסתיר את קנאתו באלתרמן, ונתן לה ביטוי בספרו "נתן היה אומר" (1985), ראה את ההצלחה שנחלו שירי תימן של אלתרמן, ובמיוחד שירו "למרחקים", הפותח במילים: "אֲנִי הוּא גְּדַלְיָה רֶבַע אִישׁ,/ אֲבָל אֲנִי צוֹמֵחַ./ אִם אֵין לִי בַּיִת, יֵשׁ לִי כְּבִישׁ/ וְעַל הַכְּבִישׁ יָרֵח" (1938). בהשפעת הרטוריקה של השיר האלתרמני ותוך שימוש במשקלו כתב אורלנד את פזמונו ה"תימני" הפותח במילים: "אֲנִי זְכַרְיָה בֶּן עֶזְרָא/ וְלַחְמִי לַחְמָא עַנְיָא/ וְגָר אֲנִי בַּמַּעְבָּרָה אֵצֶל הַכְּבִישׁ לִנְתַנְיָה" (1954). פזמונו בוצע על-ידי חנה אהרוני, אך אורלנד החליט לגייס את "הקלפים המנצחים" של רוב פזמוני תימן של אלתרמן: לחן של משה וילנסקי וביצוע של שושנה דמארי.

מאמציו נשאו פרי: הלחן והביצוע נהדרים, והדמיון (המוטיבי, הלקסיקלי, התחבירי והפרוזודי) של השיר למונולוג האלתרמני, הפותח במילים "אני גדליה רבע איש", הטעו את הרבים להאמין שזהו אחד משירי תימן של אלתרמן, אך האם היה כותב אלתרמן טקסט עם סימני רישול כמו אלה המתגלים ב"אני זכריה בן עזרא"?! אורלנד שכח, או כלל לא ידע, למשל, שיהודי תימן לא נתנו לבניהם את השם "עזרא". שם זה, הנפוץ אצל יהודי עיראק, נחשב בתימן לשם מקולל, בעקבות האגדה המספרת שעזרא קילל אות יהודי תימן על שסירבו לקריאתו לעלות לארץ ישראל, ואילו הם קיללוהו שלא ייקבר בארץ ישראל. פה ושם היה אולי מי שהפיר את הכלל הזה, אך בפזמון השם "עזרא" נבחר משום שהוא חורז ב"מעברה".

אילו בדק אורלנד וידע את האמת על השם "עזרא" ייתכן שהיה חורז חרוז אחר, כגון "זכריה בן יעיש" ו"במעברה על יד הכביש". גם כל קטע החנופה לבן-גוריון, הכלול בפזמונו של אורלנד, זר לרוחו של אלתרמן. אורלנד הלך כנראה שולל אחר דברים שהוציאו את דיבתו של אלתרמן, ותלו את הצלחתו בידידות שהתפתחה בינו לבין בן-גוריון (שלונסקי כינה את חברו-לשעבר בשם "בן-גרוריון" – גרורו של בן-גוריון). ואולם, אלתרמן מעולם לא התחנף לבן-גוריון, ואפילו לא תמך בדעותיו (וראו בפרק הפתיחה של ספרי "על עת ועל אתר" הנמצא באתר www.zivashamir.com בקטגוריה "ספרים להורדה"). הוא אפילו לא נענה להצעתו של בן-גוריון (שהוצגה לפניו על-ידי שמעון פרס) לקבל מהמדינה הצעירה דירה (באותה עת חולקו דירות לאנשי מערכת הביטחון ולנושאים בתפקידי מפתח), כדי שלא ידבק בו רבב של "פרוטקציה" וכדי שיוכל להמשיך לומר ב"טוריו" את דברו בחופשיות גמורה.

על הטעות הבוטנית שטעה אורלנד בשירו "עץ הרימון" נשפכו נחלי דיו, ולא נחזור עליה. נאמר רק שהשיר "עץ הרימון" הולחן ב-1944 ובוצע לראשונה ב-1945, אך אורלנד סיפר במקומות אחדים (בכל אחד מהם משולב תאריך אחר) סיפורים המקדימים את כתיבת השיר. וכל כך למה? ביום 25.5.1943 נערכה הצגת הבכורה של מחזה בשם "מיסטר קיבוץ" (מחברו, מרטין רוסט, נפל במלחמת העצמאות). המחזה תורגם לבקשת "המטאטא" על-ידי אלתרמן, שכָּתב גם את השיר ( הפָּרודי ! ) "שיר העבודה" ("כָּחֹל יָם הַמַּיִם,/ נָאוָה יְרוּשָׁלַיִם"), שנעשה שיר פופולרי מאוד (מבקרי ספרות שלא הבינו את הכוונה הפָּרודית-אירונית אפילו האשימו את שירו ה"חלש" של אלתרמן בחרוזים דרדקיים כדוגמת "מים" ו"שמים"). ייתכן שאורלנד חשש שיהיה מי שיראה בים המים הסמוך לירושלים את ים המלח שבשירו, וביקש להקדים את תאריך חיבור השיר "עץ הרימון" פן יאשימוהו שקנה את התיאור במשיכה מאלתרמן. כך או אחרת, אלתרמן האגרונום לא היה מעניק ריח לעץ הרימון, ואף לא היה כותב על התמרים שבגלעד (ראו שירו של אורלנד "בין עופרת לעופרת"), ביָדעו שבגלעד יש רק צמחיית-בר שפלת-קומה. מדובר אמנם בעוּבדות שגויות שנשתרבבו לטקסט בתום לב, אך הן נקבעו בקלסיקה של הפזמון העברי, ועל כן הן מטעות דורות של מאזינים.

*

(נדלג על פזמוני דור תש"ח, מחמת ריבוי ליקוייהם: שאילות אין-ספור מאלתרמן, טעויות בעברית ["אני והסבתא", תוך כפילות היידוע], וגם רמיזות מיניות בוטות ולא מעט גילויים של גסות רוח ושל עידוד לאלימות המצויות אצל פזמונאים מתקופת הפלמ"ח).

נעבור אל נעמי שמר, שחיברה את הטובים בפזמוני שנות החמישים והשישים. לזכותה נזקפה גם המצאתם של צירופי-לשון כדוגמת "אין לי רגע דל" (שווה-ערך מוצלח לביטוי האנגלי "Never a dull moment"), או "הכאֵב וּבְרח" לתיאורהּ של "תאונה" בחיי האהבה. בשיריה לילדים ניכּר שעקבה אחרי שירי הילדים של ביאליק ומשכה מתוכם ביטויים ותחבולות. כך, למשל, היא הִטתה אוזן לשירי האל"ף-בי"ת של ביאליק, וראתה בשיר "מורנו רב חסילא" שורות כמו "כ – כְּלֵי-כְּתִיבָה, ל – לוּחַ" או "ס, ע – סוּס, עֲגָלָה". בשורות כאלה הסמיך המשורר אותיות עוקבות המייצגות אובייקטים שיש ביניהם זיקה, וסייע לילדים לזכור את סדר האותיות. במילים אחרות: הסמיכות של הסוס והעגלה, למשל, אינה מבוססת רק על הקשר הרֶפֶרנציאלי החוץ-ספרותי בין המילים, אלא משמשת גם כתחבולה מְנֶמוֹטכנית המאפשרת לילד לזכור את הסדר. בעקבות שורות כאלה הפיקה גם נעמי שמיר בשירהּ "אלף-בית" שורות עם זיקה רֶפֶרנציאלית בין האותיות העוקבות כגון: "טֵית זֶה טוֹב וְיוֹד זֶה יֹפִי/ כָּף זֶה כֵּן וְלַמֶד לֹא/ מֵם וְנוּן זֶה מָן וָנֹפֶת /"קַח לְךָ וְתֵן גַּם לוֹ".

ואולם, מחמת לוח-הזמנים הצפוף המאפיין את כתיבתם של רוב הפזמונים שנכתבו בשלושת הדורות האחרונים לא תמיד הקפידה נעמי שמר ב"זוטות", וכשפגשה בשירו של ביאליק את המילים "מֵחַמָּנִית וְעַד תִּירָס" היא שילבה אותן באחד משיריה, וגרמה לטעות אנכרוניסטית המטילה בשירה מום חמוּר, טעות מהסוג שהיה נפוץ מאז ומתמיד בפרשנות אמנותית לתקופת התנ"ך..

לא כולם יודעים שצמח הצַבָּר (במִלרע) איננו "צַבָּר" (במִלעיל), שכּן הוא הגיע לארץ לאחר גילוי אמריקה, ולא בימי התנ"ך. והנה דוקא הוא מצוי בציורי התנ"ך של גוסטב דורֶה כאילו היו שיחי הצַבָּר נטועים בארצנו מאז ומתמיד (ראו, למשל, את תמונת  שמשון המשסע את הארי. וזוהי איננה השגיאה האָנַכרוניסטית היחידה בציוריו בקשר לצמחייה שגדלה בארץ בתקופת המקרא). באֵזור הסהר הפורה לא צמחו שיחי צַבָּר, ממש כשם שלא צמחו בו צמחי החמנית והתירס הנזכרים בשירה של נעמי שמר "זֶמר לגדעון" (שנכתב על תקופת השופטים – אלף שנים ויותר לפני הספירה): "בָּרוּךְ גִּדְעוֹן, בֶּן עַם עָנִי [...] הָיָה אָז קַיִץ בַּגְּבוּלוֹת, / הִבְשִׁיל שָׂדֶה אֶת יְבוּלוֹ, / אֲבָל הַמִּדְיָנִי חָמַס / מֵחַמָּנִית וְעַד תִּירָס". גם החמנית והתירס, ממש כמו הצבר השגוי בציוריו של דורה, לא "עלו ארצה" לפני גילוי אמריקה.

פרט שיח צבר מתוך ציורי התנך של גוסטב דורה

ולפעמים טעתה נעמי שמר גם בשימושי השורש העברי, כגון בפזמון "אהבת פועלי הבניין", שבו אומרים הפועלים במקהלה בגוף ראשון רבים: "אִמְרִי מִלָּה וּנְטַפֵּס אִישׁ אִישׁ/ מִן הַקּוֹמָה הָעֲשִׂירִית לַכְּבִישׁ" (והרי טיפוס פירושו הליכה כלפי מעלה, ולא כלפי מטה). כמוכן יש לנעמי שמר שיר בשם "בראשון לספטמבר" (שבו חוזר הצירוף השגוי שבכותרת שש פעמים). ברי, הצירוף הנכון הוא "באחד בספטמבר". נחזור ונאמר: מדובר אמנם בטעויות שנעשו בתום לב, אך הן נקבעו בקלסיקה של הפזמון העברי ומטעות דורות של מאזינים. ראוי היה ששירהּ של נעמי שמר, הכלול במקראות של מערכת החינוך לקראת פתיחת שנת הלימודים, יוקלט שוב בנוסח מתוקן, או לפחות יידפס בלי שגיאות.

*

הזכרנו את הפזמון "עץ הרימון". אפשר שלצורך תיקון הטעות של אורלנד כתב דן אלמגור בפזמון "אמי הנלך לירושלים" את המילים: "אִמִּי, הֲנֵלֵךְ לִירוּשָׁלַיִם? / עִיר שֶׁכֻּלָּהּ עֲרוּגוֹת וּבְשָׂמִים / עִיר הַסְּמוּקָה מֵאֹדֶם רִמֹּונִים / עִיר שֶׁרֵיחָהּ הוּא כְּרֵיחַ וְרָדִים". ואולם דווקא הוא, שתרגם שיר של ברכט בשם "בלבול המושגים", יכול היה להכתיר בכותרת הזאת אחדים מפזמוניו.

בצד שורות מזהירות, יש בפזמוניו שורות מביכות, כגון ב"ונצואלה" (1959): "נָשׁוּט עַל פְּנֵי הָאוֹרִינוֹקוֹ/ הַמִּשְׁתַּפֵּךְ לָאָמָזוֹנָס./ שָׁם נַחֲשֵׁי הָאָנָקוֹנְדָה,/ כִּשְׁנֵים עָשָׂר וָחֵצִי מֶטֶר./ עִם שְׁתֵּי שִׁנַּיִם אֲרֻכּוֹת./ – 'מֵתִים מִזֶּה?'/ –'תּוֹךְ שְׁתֵּי דַּקּוֹת!'". לתוך בית אחד "תמים" נשתרבבו שלוש טעויות: ראשית, נהר האורינוקו אינו משתפך לאמזונס, ואכן בביצוע מאוחר של להקת הבנות "סקסטה", תוקנו המילים ל"וּנְטַיֵּל לָאָמָזוֹנָס". שנית, נחשי האנקונדה אמנם גדולים ומגיעים לעתים לאורך של מטרים אחדים, אך התיאור של "שְׁנֵים עָשָׂר וָחֵצִי מֶטֶר" הוא הפלגה דמיונית חסרת כל בסיס. יתר על כן, נחשים אלה ממיתים את קרבנם בחנק, ולא בהכשה. ואשר להמשך ("אִם כָּךְ, אוּלַי נִסַּע לְצִ’ילִי? [...] אֲנִי אִם אֵין לי צִ’ילִי – מִי לִי?"), העיר חוקר התרבות ד"ר אלי אשד שלפי חרוזי השיר מתברר שהמחבר חשב שאת שמה של הרפובליקה הדרום-אמריקנית הקרויה Chile ("צ'ילֶה") הוגים "צ'ילִי", כמו התבלין החריף....

בפזמונו "אמא באך" מנה דן אלמגור שמות רבים משושלת המוזיקאים הנודעת. לפי שירו, אנה מגדלנה באך הייתה זו שלמעשה חיברה את כל היצירות, אך בחרה לרשום אותן על שמות בני המשפחה כדי להוריד את תקרת המס  שהוטל עליה. דא עקא, אלמגור לא בדק את הכרונולוגיה, ומנה בשירו גם בני משפחה שעדיין לא נולדו בתקופתה של אם המשפחה, וממילא לא יכולים היו להשתתף בתחבולת המיסוי...

פזמונו של דן אלמגור "שברו את הכלים" נפתח במילים: "הָאָדָם הַקַּדְמוֹן, הַפְּרֵה-הִיסְטוֹרִי, / יָשַׁב לוֹ בַּמְּעָרָה,/ צִיֵּר מָמוּטוֹת וְדִינוֹזָאוּרִים,/ רָצָה לְהַדְלִיק לוֹ מְדוּרָה...". ואולם, ציורי המערות העתיקים ביותר גילם בין ארבעים עד חמישים אלף שנים, בעוד שהדינוזאורים נכחדו ונעלמו מעל פני האדמה לפני כשישים מיליוני שנים ויותר, וממילא, איש המערות לא יכול היה לדעת את צורתם ולציירם. בפזמונו "אהבה זה כמו סוכר" תיאר דן אלמגור אדם שהשתגע וקשרו עליו כתונת שלמשוגעים, ניסו להפנט אותו וחיברו אליו "אלקטרוליט"". כאן התבלבל הפזמונאי בין "אלקטרודה" ל"אלקטרוליט" (אלקטרוליטים מצויים בחומר המוליך חשמל). ובשיר מאוחר שחיבר אלמגור ללחן של מתי כספי – "איזה עולם קטן" – משתנה הגאוגרפיה תכלית שינוי: "וּמִצָּפוֹן לַנִּילוּס מֵעַל מֵיצַר טִירָן/ יֵשׁ אֶרֶץ דֵּי קְטַנָּה/ אֲבָל שׁוֹמְעִים אוֹתָהּ הֵיטֵב". למוֹתר לציין שמיצרי טירן הם ממזרח לנילוס ולא מצפון לנהר.

ולעומת כל אלה נסיים דווקא בתיקון עקרוני וחשוב שערך דן אלמגור באחד משיריו הנודעים ("כשאת אומרת לא, למה את מתכוונת"), שהוסיף בית לפזמון שבו הבהיר שכשהיא אומרת "לא", אז זה "לא", ובזה הגדיל עשות מכולם.

*

אין כמעט פזמונאי שלא טעה. אפילו יורם טהרלב, שישב "שבעה נקיים" על כל אחד מפזמוניו, הכניס לתיבת נוח, בין זוגות החיות, גם את השיבוטה (שהיא סוג של דג, ודגים "הסתדרו" כידוע היטב גם בלי התיבה, ועל-כן לא הוכנסו אליה).

הבעיה האמיתית מתחילה בימינו אנו, כשכל אדם שיש לו בבית מחשב ומקלדת מנסה את כוחו בחיבור שירים או פזמונים ובהפצתם הנרחבת. תמלילים כמו אלה שנכתבים היום (שאני מציעה לכנותם בשם "סתמלילים") יכול להפיק גם מחולל תמלילים, או רובוט, וייחסכו מאיתנו לכל לפחות שגיאות הלשון וההיגוי הרבות הגודשות את פזמוניהם של "משוררי המקלדת", שאחדים מהם "הצליחו" להסיג את הפזמון אל הימים שבהם עדיין לא התפתחה השפה ובני האדם געו כבני צאן.

כך ייפתר גם הקושי הרובץ על רוב הפזמונאים, הכרוך כאמור בלוח זמנים קצר ומלחיץ: הם יוכלו להזין את המחשב במילות מפתח אחדות, ומיד יגיש להם ה-AI שיר בנוי כהלכה המוכן לשיווּק לאלתר. הנה כבר בימים אלה גם את המבַצעים מתחילות להחליף דמויות אווטאר וירטואליות שנבראות בעזרת הבינה המלאכותית, ואפשר שהן עוד תעלינה באיכותן על הדמויות העילגות המאכלסות כיום את עולם הזֶמר העברי (או שמא מדובר בתופעה גלובלית). ימים יגידו.