לפתרון סודהּ של דמות "נידחת" ברומן "תמול שלשום" מאת ש"י עגנון

במלאת 80 שנה ליציאתו לאור

הערת מבוא

"רגע" לפני סוף שנת ה-80 ליציאתו לאור, יובאו כאן גילויים אחדים אחדים שנתגלו לי אגב קריאה מחודשת ברומן הגדול (תרתי-משמע) "תמול שלשום" (1945).  רבים ממבקריו רואים בו את גדול ספריו של עגנון, ואחדים אף הציגוהו כספר העומד בשורה אחת עם הרומנים הגדולים של ספרות העולם בת המאה העשרים. קראתיו לראשונה ב-1965, כשהתחלתי את לימודי התואר הראשון (באותה עת כל סטודנט בחוג לספרות עברית קיבל בפתח שנה א' רשימת-קריאה שעל כל פריטיה הוטל עליו להיבחן בסוף השנה), ומאז חזרתי אליו תריסר פעמים לכל הפחות. רק לאחרונה, לקראת סוף שנת השמונים לפרסומו, נתגלו לי עניינים אחדים שאליהם לא שמתי לב במרוצת שישים שנה של קריאה ברומן רחב-יריעה זה שבפסגת הסיפורת העברית.

כך, למשל, לא הבחנתי עד כה שבמילים "מאה שערים", המשותפות ליצחק המקראי וליצחק קומר, "גיבורו" של הרומן (וכן לעגנון גופא) חבוש בטמון כל הרעיון המבריח את הרומן כבריח: נטישת המהות החלוצית של אנשי העלייה השנייה, חניכי האגודות הציוניות, שחרשו חריש ראשון בשדות המולדת, וחזרה אל המהות הדתית, שאותה מייצגת שכונת "מאה שערים" הירושלמית. קורא דתי יראה במהפך הזה "חזרה בתשובה" – שיבה אל ערכיו של עולם רוחני וטהור. קורא חילוני יראה בכך נסיגה אל הגלות ואל אורח-החיים הגלותי שאותם ביקשו החלוצים לנטוש כדי להקים בארצם החדשה עם חדש ותרבות חדשה.  

עגנון התבונן במציאוּת, וניבא שהמהפכה המהירה שחוללו החלוצים בבואם ארצה (בלי שקיבלו "הכשרת לבבות" יסודית כהמלצת אחד-העם), תחזירם כב"תנועת בומרנג" מעבודת האדמה אל הדת – אל "עבודת הקודש" – ומן החלוציוּת אל הגלותיוּת: אל נקודת המוצָא שממנה התנתקו כדי להגיע לארץ-ישראל ולברוא בה "יהודי חדש" ופרודוקטיבי. אליבא דעגנון, השינוי במבנה-הנפש שהולידה המהפכה הציונית, שינוי שהתגלם בדמותו הישרה וזקופת-הקומה של "ישראל" בן הארץ, עתיד להתגלות כשינוי קצר-מועד. היהודי הארץ-ישראלי ישוב אל העקמומיוּת של "יעקב" הגלותי ואל הדת שהחלוצים נטשוה (בהשפעת פרידריך ניטשה וקרל מרקס), או נטשוה לכאורה.

רק סופר גדול יכול היה ליטול קונטרנים (contranym) כמו "מאה שערים" ולהציבו כ"עמוד השִּׁדרה" של ספרו. בצירוף בן שתי המילים "מאה שערים" קיפל אפוא עגנון כבקליפת אגוז גם את המהפכה הציונית הנלהבת של בוני הארץ וגם את המהלכים הקונטרה-רבולוציוניים שפקדו את היישוב בשוך הרוח המהפכנית של בני העלייה השנייה.

האבחנה השנייה שנסתרה עד כה מעיניי קשורה בכותרתו של הרומן החקלאי-האגררי "חלקת שדה", שחיבורו מובטח בסוף הרומן "תמול שלשום" (הבטחה שמעולם לא התממשה כידוע). כותרת זו רומזת לא רק לחיים אידיליים בנוסח מגילת רות אלא גם למצבי מלחמה קשים ומרים כמסופר בפרשת אונס דינה ובפרשות מקראיות נוספות. הצירוף "חלקת שדה" משולב אפוא בתנ"ך בפרשות שונות,  הן בהקשרים נאים ונעימים של קציר שיבולים בשדות הדגן, הן בהקשרים קשים ואלימים של קציר דמים בשדות-הקרב. עגנון ראה את המציאוּת, וניבא שניצחון בשדה הקרב לא יביא, למרבה הצער, מצב אידילי ואידֵאלי שבּוֹ יֵשב "אִישׁ תַּחַת גַּפְנוֹ וְתַחַת תְּאֵנָתוֹ". יושבי הארץ אמנם יפריחו את השממה וייהנו מפרי-עמלם, אך גם ישלמו מחיר כבד במלחמות עקובות מדם עם שכניהם.

נתברר לי גם – וזהו הגילוי החשוב והמפתיע ביותר – שדמותו של שמשון בלויקוף, החונך (מֶנטור) המלמד את גיבורנו הסייד לאחוז במכחול ולא רק במברשת, איננה דמות שולית כל עיקר. דמות זו, המתגלה בשני פרקים המובאים לקראת סוף הרומן והעסיקה את חקר עגנון, היא בעצם הדמות החשובה ביותר בין עשרות הדמויות המקיפות את יצחק קומר. גילוי זהותה שופך אור חדש על הרומן: הן על השקפתו של עגנון בנושא המאבק בין מסורת לחידוש, הן על חיי עגנון המסתתרים מאחורי הדמויות הבדיוניות.

*

סביב גילוי זה נסב המאמר המוגש בזאת לקוראיי לסיום 2025, שנת ה-80 להדפסתו הראשונה של רומן חשוב זה. נוסח ארוך יותר שלו – מפורט וממוסמך – עתיד לראות אור בספר. אפתח ואזכיר שחוקרים חשובים (דב סדן, ברוך קורצווייל, גרשון שקד, רוברט אלטר) הציבו את הרומן הפנורמי "תמול שלשום" (1945), בפסגת יצירת עגנון, אף ראו בו יצירת-מופת שיכולה לעמוד בשורה אחת עם הרומנים הגדולים של ספרות העולם בת המאה העשרים. אמנם לא כל המבקרים אהבו את פרקי הכלב בלק שבהם הכלב יורש את מעמדו של יצחק קומר והופך לפרוטגוניסט של עלילת הרומן – פרקים שבהם הנוסח משתנה מראליזם לסוראליזם. לעומתם, רבים חשבו שבפרקים אלה טמון המפתח להבנת הרומן. גם עגנון עצמו הדגיש את חשיבותם של פרקי בלק, וסירב להצעתם של אחדים ממבקריו לוותר עליהם.

הרומן "תמול שלשום" – גולת הכותרת של יצירת עגנון – עשיר כידוע בכפילים, בזוגות ובתאומים-ניגודיים. גיבורו הראשי (תאומו-הניגודי הקריקטורי של יוצרו) מתלבט בין הציונות ה"מעשית" לציונות ה"רוחנית", בין שתי ערים – יפו וירושלים – ובין שתי דרכים: החילונית והדתית. הוא נקלע גם בין שתי נשים – סוניה היפואית ושפרה הירושלמית (הראשונה נושאת את השם הסוגסטיבי "צוויירינג": "שתי טבעות"). נזכר ברומן גם מוזיקאי מהולל המוקף בשתי גרושות. נזכרים שני הכלבים תובל ובלק, ולגיבורנו יש שני מורים-חונכים, לייכטפוס ובלויקוף, המלמדים אותו לאחוז במכחול ולא להסתפק במברשת-הסיידים. שורות הסיום של הספר מודיעות על חלקו השני של הרומן שעתיד להיכתב ולהיקרא "חלקת שדה", תאומו-הניגודי של "תמול שלשום". ועדיין לא הזכרנו כאן את כל הזוגות, תרתי-משמע, שברומן.

לגיבורו קרא עגנון "יצחק" ברָמזו לאב השני משלושת אבות-האומה, שלא היה מנהיג כריזמטי ורב-פעלים כאביו וכבנו. ואולם, יצחק נחל הצלחה כלכלית גדולה כאשר זרע שדה שהניב "מאה שערים" (בראשית כו, יב), ואילו יצחק העגנוני אינו מממש את הפרק האגררי של חייו, כמצופה מצעיר ציוני שהגיע ארצה בתקופת העלייה השנייה. תחת זאת, הוא מסתפח לשכונת "מאה שערים", שתושביה מַפנים עיניהם לשמיים, ולא לאדמה המצפה לאיכרים, יוגבים וכורמים. בצירוף "מאה שערים" מקופלים אפוא הרעיון והעלילה של הספר כולו, כבקליפת-אגוז.

עגנון נהג לברוא דמויות-כלאיים, שבכל אחת מולחמות שתי דמויות. עגנון יצק סממנים מדמותו-שלו בגיבורו יצחק קומר, והִכליא שתי דמויות של אמני הקולמוס או המכחול, ועשאן דמות אחת. את הטכניקה של ההכלאה וההלחמה של שתי דמויות למד מביאליק שברשימתו "סוחר", למשל, יצר אוטופורטרט קריקטורי ואוטו-אירוני, המבליע בהעלם אחד את דמותו-שלו ואת דמות-דיוקנו של משורר בדיוני מגוחך, המגיע לאודסה מעיירה קטנה ובאמתחתו צרור של שירים אֶפּיגוניים הכתובים בסגנון מיושן שאבד עליו כלח.

המומנט האישי ניכּר היטב ב"תמול שלשום" ובגיבורו יצחק קומר. גיבור בדיוני זה, ממש כעגנון, נולד בגליציה, ועלה ארצה בעלייה השנייה (הרומן נכתב לאחר עלייתו של עגנון ארצה בפעם השנייה. בתקופת שהותו הראשונה הייתה הארץ בעבורו מקום-מִפלט מאימת הגיוס לצבא והוא עזבה משהוסר פחד הגיוס).  שם-המשפחה "קוּמר" מלמד על בואו של גיבורנו בשערי-הארץ (בלשון יִידיש הפועַל "קומען" פירושו "לבוא"). שניהם, עגנון וגיבורו, באו ארצה בהשפעת האגודות הציוניות כדי לִבנות ולהיבנות בה, ושניהם עוברים לירושלים ומתקרבים ל"שְׁלֻמֵי אֱמוּנֵי יִשְׂרָאֵל", המסתייגים מהציונות.

*

הרומן גדוש בחידות, ואחדות מֵהן קשורות בביאליק. עגנון נלווה למשורר במסעו בימי ביקורו הראשון בארץ (1909), והזכיר את האירוע בסיפוריו "תשרי" ו"גבעת החול". ב"תמול שלשום", אגב תיאור תקופת העלייה השנייה, הוא העביר קו-מחיקה על ביקור חשוב זה שהסעיר את היישוב היהודי שהתלקט בארץ-ישראל (וכשתיאר ב"שירה" את טקס ייסוד האוניברסיטה העברית, שנערך ב-1925, התעלם עגנון מנאום ביאליק, החשוב בחמשת הנאומים שנישאו בטקס זה).

סיבות רבות גרמו לאיבה שרחש עגנון לביאליק בתום תקופת ממושכת של ידידות אמיצה, כמפורט בספרי "מאוהב לאויב: עגנון מהרהר על ביאליק" (2017). כשהוזמן לארוחה בבית-ביאליק, כתב עגנון לאשתו שהתעכבה עדיין בגרמניה שהוא מעדיף להסתובב רעב, ובלבד שלא יסעד על שולחן מארחו. ודוק, ביאליק לימד את עגנון את רזי-היצירה, ודחק בו לעלות ארצה בטרם יתעצם הנאציזם (ובכך הציל את חייו ואת חיי משפחתו), אך עגנון טיפח בלִבּוֹ איבה כלפי מורהו הגדול, שבזכותו הפך מסופר צעיר ועילג לסופר השולט שליטה וירטואוזית בכלי אמנותו.

האם מחק עגנון ברומן את ביאליק ואת הפרק הפורמטיבי של חייו? לאו דווקא. בספר זְרויות התבטאויות בגנות ביאליק, לרבות רמז על הסופרים המגיעים ארצה לביקור, מפיחים תקוות-שווא שהם עתידים להצטרף לחלוצים, אך חוזרים לביתם הנוח שמעֵבר-לים (127). שיר-הביכורים "אל הציפור" מוצג כאן כשיר שגרם לצעירים להאמין שיגיעו לארץ שהאביב בה ינווה עולמים (8). בשיחת-רֵעים בבית-קפה נזכרת שתיקת המשורר שכתיבתו נעצרה מִלכת, לעומת מנדלי שזקנתו אינה מביישת את נעוריו (99). לפעמים הצעירים מסיחים באחד-העם, במנדלי ובביאליק ובחילופי הטעמים בספרות, ומציגים את ביאליק כ-"passé".

הלגלוג מתבטא במילים "כל פה פועה לית מאן דפליג" (195) (בדומה למימרה הידועה "על ביאליק לית מאן דפליג"). הסטודנט היושב ב"בית העם" מצטט משירו של ביאליק "הכניסיני", ותוהה: "ומה ביאליק, משורר גדול זה אינו יודע מה זאת אהבה סתם אדם מה צורך לו שידע" (250). נזכרים גם הסופרים הממשיכים לתאר את העיירה היהודית, ומתעלמים מהמפעל הציוני: "ברנר כותב על חלכאים ונדכאים ושאר הסופרים כותבים כדרכם על קבצנים ועל מתמידים" (306), ובאותו עניין נאמר: "מנדלי וביאליק כותבים על קבצנים ומתמידים", ושוכחים לכתוב "על הארץ ועל בוני הארץ" (335 – 336).

על ביאליק וסגנונו נאמר: "הספרים מלבד שמרחיבים דעתו של אדם הרי הם, לבעלי הכשרון, אם כלשונו של ביאליק, כזבל לשדה, ואם כלשונו של ש' בן ציון, כטל לפרחים" (82); ובסוף הרומן כלול רמז אנטי-ביאליקאי זדוני האומר: "מעתה שיודעים אנו שבלק היה מנוּער מכל רוח ביקורת" (359). "מנוּער מכל ביקורת" היה רק ביאליק ("על ביאליק אין מאן דפליג"), ועגנון כאמור הרי לגלג על מימרה זו באָמרו: "כל פה פועה לית מאן דפליג" (195). ביחד עם מחיקת ביקורו של ביאליק בארץ, נמחקו גם זיכרונותיו האישיים של עגנון מביקור היסטורי זה, והתופעה אומרת "דָּרשני!". ההערצה של התלמיד למורהו נתפוגגה, וניכּר ניסיונו למחוק את שטרי-החוב שחב למורהו בגין תקופת החניכה הממושכת במחיצתו, אף לִזרות את קִרעיהם לכל רוח.

*

לפני שיחותיו הממושכות והרבות עם ביאליק לא היה עגנון אלא סופר גליצאי נידח שחיבר ביידיש, או בעברית רבנית רצוצה, סיפורים ושירים נטולי ניצוץ פיוטי. אלמלא התקופה הפורמטיבית שעשה במחיצת גדול הסופרים, ספק אם היה הופך להיות אותו "עגנון" המוּכּר בארץ ובעולם כגדול הפרוזאיקונים בשפה העברית. בהתקרבו לסוף הספר, הציקה כנראה לעגנון העובדה שהוא סילק מתוכו את הדמות החשובה ביותר בחייו, שהייתה בעבורו דמות-אב, חונך ומורה-דרך.

והנה, בדמותו של בלויקוף, מורהו של יצחק קומר, "שתל" עגנון תווי-היכּר ביאליקאיים (ולשם טשטוש "שתל" גם פרטים שאינם מתאימים לביאליק). גדעון עפרת נתן בדמות סימנים של הצייר הירשנברג, ונחום גוטמן זיהה בו קווי-היכּר של הצייר יעקב שטארק. ואולם, אם מדובר בהֶלחֵם של דמות ביאליק, המֶנטור של עגנון, עם דמותו של אחד מאמני התקופה (הירשנברג? שטארק? בודקו? ליליאן?) הרי שתיאורי בלויקוף מתאימים לצֶבֶר הדמויות ששימש לו מודל. גם שם היבּרידי העניק עגנון למורה – שמם של סוגי דגים, ציפורים ופרפרים (במרחב התרבות הגרמני Blaukopf הוא שם-משפחה מקובל).

מקוצר היריעה נביא רק אחדים מסימני-הזיהוי שבדמות המורה: נפתח ונזכיר שהשם בלויקוף (כמו השם בלק, מכיל 3 עיצורים מהשם "ביאליק": K , L, B). בלויקוף מתואר כאישיות שיצאו לה מוניטין ברחבי-העולם (160, 191), בחוסר-הלימה לציירים כהירשנזון וחבריו. גם תיאורו כמי שכועס על הטרדנים המגיעים לביתו ומבטלים אותו מעבודתו (161) מתאים אולי לביאליק, שמחמת הטרדנים נאלץ לעזוב את ביתו ולעבור לדירה שכורה ברמת-גן. הוא אינו מתאים לצייר חסר-פרוטה, החי בדירה בת חדר אחד בשכונה ירושלמית נידחת ברובע דלי-העם).

בלויקוף מפָרש ליצחק קומר את תמונותיו, והשיחה נסבה גם על המעתיקנים והחקיינים למיניהם (162). ביאליק, בימי באד-הומבורג, אכן פירש באוזני עגנון את יצירותיו, שכּן עגנון הודיע על רצונו לכתוב עליו מונוגרפיה וביקש ממנו הסברים ופירושים. על בלויקוף נאמר שהוא "קל שבקלים" (160) כי אין בו תורה ומצווֹת. בשירי-ההקדשה של ביאליק לעגנון, שבאורח-פלא שרדו את השרפה בבאד-הומבורג, הציג המשורר את עצמו כאדם פשוט, עני וחלכה, ואת עגנון ורעייתו כשתילי אצילים מעודנים. עגנון קיבל את ההתחטאות האוטו-אירונית הזאת כפשוטה. כאן בחר להשתמש התואר הנדיר "קל שבקלים", המצוי בקהלת רבה, שאותו העניק ביאליק למשורר המגוחך, גיבור רשימתו "סוחר" ("ריקא! קל שבקלים"), המכיל יסודות של אוטו-פורטרט קריקטורי. ואף זאת: השיח בין שמשון בלויקוף ליצחק קומר בדבר ההבדלים שבין יוצאי רוסיה ליוצאי גליציה (164 – 165) עלה לראשונה בשיר-הקדשה שחיבר ביאליק האוקראיני לעגנון הגליצאי ("אַתָּה – אָבִיךָ גַּלִּיצִי / וְאָנֹכִי – אָנֹכִי ווֹהְלִינִי").

על יצחק מסופר כי בבית אבא הוא נהג להניח תפילין כל יום, ובעָזבו את בית אבא תלה את התפילין על יתד (195). בסיפורו של ביאליק "החצוצרה נתביישה": בעָזבו את בית אבא תולה שמואליק, אחיו של המסַפּר,  את הכינור היהודי על וו, וממיר אותה בחצוצרה ה"גויית" של צבא הצאר, שבגדודיו ייאלץ לאכול מאכלות אסורים ולפרוק עול מצוות.

ואין זו השאִילה היחידה ששאל עגנון מביאליק: בלויקוף מתואר כמי שצווארו נמתח גידין גידין ושפניו הכחילו כטחול. התיאור הנדיר "גידין גידין" מצוי אצל מנדלי ובסיפור גנוז של ביאליק על מנדלי, וראו גם בפרק ד' של "מאחורי הגדר" בתיאורו של נח ("כולו כחול כטחול"). בלויקוף מותח וילון, ומפריד את עצמו מן העולם כדי להתרכז (184 – 188), ורק יצחק "יושב לפנים מן הווילון" (187). כשתיאר ביאליק את חווית החניכה שחווה כתלמיד בבית מנדלי, נכתב: "דיברתי עמו, בלי מחיצה כבן לפני אביו" (במאמר "ומנדלי זקן"). (184 – 188).

שאילה מובהקת מביאליק מתגלה בדמותו של הנואם ר' גרונם הנזכרת לראשונה ברומן בפרקי בלויקוף (169). את ר' גרונם, הנואם הנלהב, המדבר על הבצורת שפקדה את הארץ, לקח עגנון היישֵׁר מן המעשייה המחורזת "התרנגולים והשועל", שבָּהּ תיאר ביאליק שנת בצורת שבָּה מנהיג-העדה ר' גרונָם מטיף למעריציו בעלי-הכנף. בגאוניותו ברא ביאליק את השם "גרונָם" כדי להתאימו לנואמים המדברים גבוהה-גבוהה ("רוֹמְמוֹת אֵל בִּגְרוֹנָם", תהלים קמט, ו) וגרונם הוא "כלי-עבודתם", אף קישרוֹ מסיבות רבות, שלא זה המקום להרחיב ולפרטן, לשם היהודי-הגלותי "גרונים", גלגולו של השם הלטיני "הרונימוס" (ראו בפרק על "התרנגולים והשועל" בספרי "מִים ומִקדם", 2021 הניתן להורדה חינם באתר www.zivashamir.com). ואף זאת: בשיחותיהם הרבות בבאד-הומבורג, בעודו שומע סודות על ביאליק, חייו ויצירותיו, סביר שעגנון שמע שבעלומיו נהג המשורר לחתום על יצירותיו בשמות כדוגמת "יקביאל", "בילק" ו"בלק", הנקשרים בקללה כלפי שמים ובהם משולבות אותיות שמו וצליליו.

כך נתברר לי שדמותו של שמשון בלויקוף, החונך (מֶנטור) המלמד את גיבורנו הסייד לאחוז במכחול ולא רק במברשת, איננה דמות שולית כל עיקר. דמות זו, המתגלה בשני פרקים המובאים לקראת סוף הרומן, היא בעצם הדמות החשובה ביותר בכל עשרות הדמויות המקיפות את יצחק קומר. גילוי זהותה שופך אור חדש על השקפתו של עגנון בנושא תחיית התרבות העברית ומאבקה בין מסורת לחידוש וכן על חייו של עגנון גופא המסתתר מאחורי דמויותיו הבדיוניות.

ביאליק הוא היחיד שעגנון כינהו בכינוי "המורֶה"* (במכתבים ובשירי-הקדשה), בהסתמכו על הכינוי שהעניק ביאליק למורהו אחד-העם. יוצא אפוא שחרף השנאה שפעפעה בו, עגנון גם אהב את ביאליק והכיר בגדולתו. הוא ידע שבזכות המשורר פרצה יצירתו נתיבים שהיו חסומים בפניה. לקראת סופו של הרומן הגדול "תמול שלשום" תיקן עגנון את המעוּות שבמחיקת דמותו של ביאליק וסיפור ביקורו בארץ במהלך הרומן על ימי העלייה השנייה. בתיאור דמותו של בלויקוף ובסממנים הביאליקאיים הרבים שיצק לתוכה הוא פרק לדעתי סוד גדול ופרע חוב גדול, בחינת "מודה ועוזב ירוחם".

---

*_עוד על התכחשותו המתמדת של עגנון למקורות ההשפעה על כתיבתו - במאמר "לאו כל אדם זוכר מה שמה של אותה פרה ששתה מחֲלבהּ"