האמנם לא הותיר ביקורו של ביאליק בארץ כל הד ביצירתו?
עודכן: 29 באפר׳
אור חדש על שירו הנבואי "ויהי מי האיש"
פורסם: מאזנים /1 דצמבר 2007
(טקסט משוחזר מקבצים ישנים - יתכנו טעויות וחוסרים או אף גירסה שונה )
ביאליק על עיצוב דמותו של "היהודי החדש"
האם הוליד ביקורו הראשון של "המשורר הלאומי" בארץ הד כלשהו ביצירתו?
א. איש ונבו לו על ארץ רבה
ביקורו הראשון של ביאליק בארץ-ישראל בפסח 1909 לא הניב פרי, ופרט לאיגרות אחדות שכּתב לרעייתו שנשארה באודסה, לא הותיר המסע לארץ כל רישום בכתביו.1 תמונה עגומה זו היא מן המפורסמות. מזיכרונותיהם ומאיגרותיהם של בני הדור עולה כי היישוב הדל וההֶרואי של ימי העלייה השנייה נשא עיניו בתחינה ש"כינורו" של המשורר יפיק מקִרבו שירי מולדת, אשר יבטאו נאמנה את ההוויה החדשה שהחלה מתרקמת במולדת הישנה¬חדשה, אך "המיתרים" נאלמו דום. למשורר ולסובביו נגרמו בעת ביקור ראשון זה אך רוגז ומבוכה.
אמִתות שנשתגרו ונקבעו בתודעת הציבור טיבן שהן הופכות במרוצת השנים לאקסיומה שאינה צריכה ראָיה, אך המחקר צריך לבחון אותן ללא הרף. האוּמנם נשאר ביאליק אדיש לגילויי התחייה שנתגלו לנגד עיניו בשעה שמאמצי החלוצים לכיבוש העבודה העברית החלו לקרום עור וגידים? האם לא זע לבו למראה מושבות הבָּרון והשכונות החדשות בערי הארץ ולנוכח הניסיון ההֶרואי של הקבוצה העברית הראשונה, שעלתה באותה שנה על הקרקע? למראה הצעירים הארץ-ישראליים, אנשי "השומר", חובשי הכאפייה ולבושי החולצה הרוסית, שרכבו על סוסים בשדות עמק יזרעאל?2 למראה הבאר שנחפרה והשטחים שיוּשרו לשם הקמתה של העיר העברית הראשונה, שמגרשיה הוגרלו בחוה"מ פסח, בעודו מבקר בארץ? לכאורה, שמץ מכל המראות והאירועים הללו לא נסתנן ליצירתו. כך חשבו בני התקופה, שמיהרו להביע את אכזבתם מאדישותו של "המשורר הלאומי", מבלי שיבינו שאפשר גם אפשר לכתוב על תופעות בעמקוּת מרובה מבלי לקרוא להן בִשמן המפורש.
לימים עתיד היה ביאליק לכתוב, בחסותן המגוננת של אגדות קדומים (אגדות "ויהי היום"), על תופעות אקטואליות רבות שנתחוללו בארץ ובעולם, תוך שהוא מעטה עליהן פטינה של יושן ועמימות: כך, למשל, בריחתו של שלמה המלך מבית הטבּח, המאכילו מאכלי פיגולים, ב"שור אבוס וארוחת ירק", מבטאת בדרכי עקיפין את החלטתם של ביאליק ובני דורו לעזוב את אירופה במנוסה ולהעדיף על פניה "ארוחת ירק" דלה, שאינה ניתנת להם בחסדי זרים; כך, למשל, נאומי המלכים בפתח "אגדת שלושה וארבעה", שנכתבה בזמן מאורעות תרפ"ט, מבטאים בסמוי את הטענות שהחלו להישמע אז לגבי זכותו של היהודי להתיישב בארץ-ישראל; קריאתו של שלמה המלך למלך ארם ("קוּמה הבליגה") מצדדת במדיניות ההבלגה של וייצמן, וגם באגדה "שלשלת הדמים" כלול כתב הגנה לטנטי על מדיניוּת זו. ביאליק בחר אפוא להגיב על אירועי הזמן מתוך רוחק אסתטי ומאחורי "שבעה צעיפים", ולא בדרך גלויה ומפורשת. להערכתי, גם ביקורו הראשון בארץ הותיר הדים לא מעטים ביצירתו, אך לא בדרכים ישירות ומפורשות, כפי שציפו לכך אנשי היישוב בהשגותיהם הספרותיות הדלות, כי אם בדרכים סימבוליסטיות, עקיפות וסמויות מעין.
אך בטרם ננסה להפריך מוסכמות וחצאי אמִתות, שנִטוו סביב מסעו של ביאליק לארץ, מן הראוי לומר מילים אחדות על הסיבות שגרמו לדחייתו של מסע זה, שנה אחר שנה, ולמימושו המאוחר בשנת 1909, כשני עשורים תמימים לאחר שהצטרף המשורר לאגודה הציונית "נצח ישראל". מדוע לא יצא ביאליק לארץ עוד בראשית שנות התשעים של המאה התשע-עשרה, בזמן שרבו ומורו אחד-העם ביקר בה פעמים אחדות והעלה את רשמיו בסדרת מאמריו המחכימה "אמת מארץ-ישראל"? ניתן לנמק דחייה ממושכת בק"ן טעמים, אישיים ובין אישיים, אך בראש ובראשונה נבעה דחייה זו ככל הנראה מספקנותו של המשורר לגבי מהפכות של בִן לילה. לא את ההתחלות הרפות ביקשה נפשו, כי אם את התופעות המוצקות והוודאיות, המַשרות על המתבונן אמונה וביטחון בעתיד. הוא, שהיה שמרן מהפכני, או מהפכן שמרני, אהב שינויים אֶבוֹלוּציוניים אִטיים, ולא האמין בכוחם של שינויים קיצוניים לחולל מִפנה ממשי וארוך טווח. הגותו, שקיבלה את עיצובה בהשראת אחד-העם, שיבחה את מתינותם של המהַלכים ב"שביל הזהב", ופקפקה בהישגיהם של אותם חלוצים ומהפכנים נלהבים, המנפנפים במִנשרים ובדגלים, מבקשים להפוך באחת סִדרי עולם ולהביא ל"שינוי כל הערכים". רק בשנת 1909, שבּה עלו ארצה סופרים ופובליציסטים לא מעטים (ש"י עגנון, ברל כצנלסון, דב קמחי, רחל בלובשטיין, דוד שמעוני, רחל ינאית, י"ח ברנר, י"צ רימון, אהרן ראובני ואחרים), החל ביאליק להאמין שבארץ-ישראל יקום אכן מרכז רוחני ראוי לשמו, חלף המרכזים השוקעים של מזרח אירופה.
ספקנות זו הייתה לו לטבע שני, והתבטאה בכל תחום מתחומי החיים והיצירה. ביאליק יושב אוהלים היה מטבעו, ולא "עשיו" שריחו כריח השדה. מעולם לא ביקש לצאת מפינתו הצרה שבין יריעות הדפוס ויריעות "אוהל שם", ולהפליג ממנה למרחקים ולמרחבים, וכשעשה כן לעִתים נדירות, היה המסע כרוך בחששות לא מעטים. גם ביצירתו נשאר על-פי-רוב בין כותלי החדר, בכל משמעיו של מושג טעון זה, וגם בחייו הפרטיים נתגלו חששותיו מפני שינויים המחייבים לצאת החוצה, אל השדה, אל האור ואל רוחות המערב. כל שירי "התשובה" שלו ("מִשוט במרחקים", "בתשובתי", "על סף בית המדרש", "המתמיד", "לפני ארון הספרים" וכן שירו הגנוז "עומד ומפשפש אני בארון ספרי אבא זקֵני") מתַארים צעיר שהרחיק מביתו, יצא מן המיצר אל המרחב, אך נחל אכזבה במרחקים ושב הביתה מרוט וקצוץ כנף. גם רוחות המערב לא הביאו מזור למכאוביו. לשאלת "לאן" ולמבוכת "על פרשת דרכים" של בני דורו, הציע המשורר פתרון בנוסח הגותו של אחד-העם במאמרו "אדם באוהל": שיישאר היהודי בין יריעות האוהל, אך גם יקרע חלונות לאורהּ ולרוחותיה¬צפריריה של תרבות המערב.
אפילו היציאה מביתו, פשוטה כמשמעה, עלתה לו בייסורים לא מעטים. מיום שנשתקע באודסה (לאחר שנות נדודים בין ז'יטומיר, וולוז'ין, קורוסטישוב וסוסנוביץ), הקיפו רוב נסיעותיו את מקום מגוריו ברדיוס שלא עלה על כמה מאות קילומטרים: קישינב, קרקוב, ורשה. רק בשנת 1907 נסע עד להאג שבקצווי מערב אירופה, וממנה הִדרים עד לשווייץ ולאיטליה, בכעין תעוזה שלא הִסכין לה עד אז. אפילו את הנסיעה לארץ-ישראל דחה כאמור מיום ליום, בעוד אחד-העם, מורו הקשיש וידוע החולי, נהג לבקר בה פעם אחר פעם. ביאליק שהתייתם בשחר ילדותו והתגלגל מיד ליד סלד מנדודים וחיפש קביעות. הוא, שהתגורר באודסה בדירות צרות וחשוכות, אף ביקש לבסס עצמו מן הבחינה הכלכלית בעזרת בית הדפוס שיסד בעיר הנמל הדרומית, חלם להקים לעצמו בית מידות עם ספרייה ראויה לשמה, כדוגמת בתיהם של אחד-העם ושל מנדלי (את חלומו זה הגשים, למרבה האירוניה המרה, רק בחלוף שנות דור, בתל-אביב של שנות העשרים, בשעה שנכסי החומר של ידידיו האודסאיים כבר היו למוץ ונעורת). ימים רבים ארכו לבטיו אם לנסוע לארץ אם לאו, עד שקם והחליט בסוף חורף תרס"ט (1909) לצאת עם עורכו ושותפו י"ח רבניצקי לביקור בארץ.
להחלטה זו לקום ולצאת לארץ-ישראל תרם במידה מסוימת בוריס שץ, מייסד "בצלאל", שאותו הכיר המשורר בקונגרס בהאג בשלהי קיץ תרס"ז (1907). שץ כתב לביאליק: "הן לא שכחתי את הבטחתך לי לבוא הנה להיות מורה בגימנזיום העברי. אפשר מאוד, כי אתה הבטחת את זאת בהאג בהיותך מושפע מאור התחייה ומהוד השמים ההולנדיים היפים, אבל עתה בהימצאך ברוסיה […] אתה מתחרט על הכול. אולם דע, ידידי, כי לא אתן אותך לנוח […] עד אשר תוכרח להימלט הנה, למען הינצל ממכתביי".3 באותה התוועדות בהאג השפיע בוריס שץ על אירה יאן, ידידתו של ביאליק והמאיירת של ספרו החדש (מהדורת חובבי השירה העברית, קרקא תרס"ח), לעלות ארצה ולמצוא בה את עתידה, כפי שהראתה נורית גוברין בספרה דבש מסלע.4 באותה איגרת הוסיף בוריס שץ לדבר על לבו של ביאליק, סיפר לו על החלוצים המרבים לשיר את שירו "ברכת עם", והבטיח לו כי ברגע שיציג את כף רגלו על אדמת הארץ יתחדשו כוחותיו היצירתיים.
כבדרך אגב הוסיף כי "הגברת סלפיַן תתיישב בא"י ובימים אלה תבוא הנה", אף הפציר בביאליק להפוך לארץ-ישראלי (האישה הנזכרת כאן בעָרמה רבה היא, כמובן, אסתר סלפיאן, הידועה בכינויה האמנותי "אירה יאן", המאיירת של המהדורה המהודרת של שירי ביאליק שיצאה ב1908-, שאהבה את המשורר עד כלות) .5 שוב נקלע ביאליק למסכת לבטים, מהדורה שנייה של מסכת הלבטים משנת 1903, שליוותה את הצעתו של אוסישקין שיקבל על עצמו משרת הוראה בבית-הספר ליתומי הפרעות בקישינב שעמד אז להיווסד בכפר שפיה.6 גם עתה הובטחה לו משרת הוראה נוחה ומכובדת, ששכר בצִדה, משרה שתבטיח לו תנאים טובים לחיי יצירה, הרחק מן הפרעות המתחוללות ברוסיה, ולהבדיל - הרחק מן היריד הספרותי ההומה של ורשה ומטרדות בית הדפוס שלו באודסה השוקעת.
ביאליק החליט לבדוק את התנאים שנתהוו בארץ בעצמו, ויצא לדרך. ביום ח' בניסן תרס"ט הגיע לארץ דרך נמל יפו, והתקבל בהתלהבות מרובה, בדגלים ובזרי פרחים.7 בערב בואו, נערכה קבלת פנים במלון "בֶּלָה ויסטה", שנשקף על פני הים בשכונת נווה-שלום ביפו. אלפים באו לקבל את פני המשורר הלאומי, נשאוהו על כפיים והכניסוהו לאולם הגדול בשירת "תחזקנה". ביאליק, שעדיין לא החליף כוח מתלאות הדרך, התחנן על נפשו בחיוך של עייפות: "האנייה כבר טלטלה אותי די והותר, ומה לכם כי תוסיפו לטלטלני?". איש לא שעה לתחנוניו. לא בכל יום הגיע לארץ הדלה והשוממה של שנות העלייה השנייה אורח ממעלתו של ביאליק. רבים בכו מאושר ומשמחה. עסקנים פיזרו דברי שבח ותהילה, והדוחק היה כה גדול עד כי מארגני הנשף נאלצו לקבל את פני האורח תחת כיפת השמים.
בחיפזון הוקמה במה מאולתרת, ועליה הושיבו את המשורר ומארחיו, באי כוח האגודות הרבות שבאו לברכו. תחילה האזין ביאליק לנאומים בתשומת לב, וניכּר היה מהבעת פניו כי הוא נרגש מאוד, אך ככל שנתארכו הדברים וחזרו על עצמם, הוא החל לאבד את סבלנותו. כל הנאומים הביעו תקווה כי המשורר יישאר בארץ-ישראל, יראה את חזון התחייה מתממש לנגד עיניו ויישא את משא ירושלים. ביאליק ביקש את סליחת המשתתפים על שאין בכוחו לשמוע את דברי כולם, הביע אי נוחות מן התארים המופרזים של אחדים מהנואמים (במיוחד התרעם על הכינוי "נביא אלוהים"), והעלה לפני קהל רשמי "אמת מארץ-ישראל" כמוֹת שהם, ללא ייפוי ופרכוס.
היום הראשון לשהותו ביפו, אמר לנוכחים, לא עשה עליו רושם של תחייה גדולה. הוא ראה את הסמטאות הצרות והמזוהמות ואת המבואות האפלים של העיר ושכונותיה. הוא שמע בשכונות היהודיות בליל של שפות זרות, ורק מפי הילדים שמע את צלצול הלשון העברית. הוא הביע תקווה, שבמושבות העבריות יישמע קול הדיבור העברי גם ברחוב, וכי במו עיניו יראה את ניצני החיים העבריים החדשים על אדמת המולדת. דוד בן-גוריון, שהיה בין מברכיו של ביאליק בנשף ב"בֶּלָה ויסטה", סיפר לאביו במכתב מיום ט' בניסן תרס"ט, על האירוע. את תגובתו הנזעמת של ביאליק השתדל כמובן להעלים. גם בנשף שערך לכבודו מרכז המורים, הביע ביאליק את עייפותו. מעולם לא עלה על דעתו להיות אישיות ציבורית שהכול נושאים עיניהם אליה ואל דברה, גילה למאזיניו. בכותבו את שיריו, כל רצונו היה לתת ביטוי לייסורי נפשו ולהקל את המשא מעל לבו.
בהמשך הסביר את סוד האכזבה המתגנבת ללבם של אנשים כמותו, המתגעגעים לציון זה שנים, ולבסוף פוגשים ארץ שונה לגמרי ממה ששיוו לעצמם בחלומות ובדימיונות. לא במקרה תיארה האגדה את מיתתו של ר' יהודה הלוי סמוך לכניסתו לארץ. משורר זה אהב את ארץ-ישראל אהבה בוערת, טען ביאליק, אך היא נבעה ממעיין הדת והדימיון, ומכיוון שבמציאוּת מצא ארץ אחרת מזו שתיאר לו בדימיונו, מזו שסיפרו לו כתבי הקודש, מוכרח היה למות, למצער מיתה רוחנית. כל דבריו של ביאליק רמזו למה שהיטיבה רחל המשוררת לומר במילים ספורות "אִישׁ וּנְבוֹ לוֹ עַל אֶרֶץ רַבָּה" (באותתה לכך שכל אחד מבני הדור נותר "מִנגד" במפגשו הראשון עם הארץ).
לרעייתו שנותרה באודסה כתב ביאליק, כי אינו יודע מדוע נגע מראה הארץ עד נפשו "רק במעט". אפשר שכך "משום שהדברים זרים לי יותר מדי, או משום שהם קרובים לי יותר מדי. ואפשר, פשוט, משום שעוד אנשים נמצאים עמי בשעת מעשה. לא רק לבכות, אלא גם להרגיש אני מתבייש יחד עם אחרים".8 למילים "בשעת מעשה" (המופיעות בעברית גם במקור היידי) מסתננות כמדומה אותן השתמעויות של מים גנובים ושל את חטא שטרם נתממש. ביאליק ביקש כמדומה לנצל ימי שהותו בארץ גם כדי להתראות עם אירה יאן, אך הוא היה מוקף במעריצים מכל עבר, וללא הרף. דומה שהוא החליט לתעתע במעריציו, ולהסתיר מהם את לוח הזמנים המדויק שלו, ובכך גרם לתקרית מביכה ומשעשעת כאחת. את ביקורו בירושלים הִקדים ביומיים, ובמקום להגיע ביום א' בשבוע, כמתוכנן, הוא הגיע ביום שישי, ובחשאי. רק ביום א', יומיים לאחר בואו, יצא גיליון "הצבי", ובו כותרת בולטת, הקוראת לתושבי העיר להתאסף בתחנה כדי לפגוש שם את המשורר הלאומי ולקבל את פניו בזרי פרחים…
ב. החלום ושברו
בירושלים התגורר ביאליק במלון קמיניץ, ובו נערכו מסיבות בהשתתפות כל יקירי קרתא. האם פגש בירושלים את הציירת אירה יאן, שכבר ישבה זה שנה בדירתה ברחוב וִיאַ ברינדיזי וחיכתה לו בלב חרד? על שאלה זו אין לחוקרי ביאליק תשובה חד משמעית, אך לאור התחבולה שהגה המשורר ¬ להקדים את ביקורו בעיר ביומיים ולהיעלם מעיני מלַוויו ¬ יש מקום לשער שביקש להיפגש עם אירה יאן באין מפריע. לאשתו כתב ממלון קמיניץ, באיגרת שחוּבּרה בבוקרו של ערב פסח תרס"ט: "הלילות יפים יופי אלוהי. אתמול באו הנה רבים ממכרינו".9 שלא כמנהגו, הוא לא פירט את שמות הידידים שהגיעו לפוגשו.
בסִפרה הנ"ל, העלתה נורית גוברין את ההשערה שבסיפורה של אירה יאן "דינה דינר"10 טמון כעין רמז לפגישה של המשורר והציירת. בסיפור זה, שנכתב כנראה ברוסית ותורגם על-ידי אחד מהסופרים הצעירים, מכריה הירושלמיים של אירה יאן (א"א קבק? דוד קמחי?), האישה מחפשת גאונוּת בעוד בעלה מסתפק בבינוניוּת. דינה דינר מבקשת ללדת למשורר ויילר, ששמו מעיד על מתינותו, בן בדמותו של הרצל,11 חֵלף ילדו המת. פגישתה עם המשורר על גג הבית והתאבדותה בנפילה עשויות לרמז על פגישה מאכזבת שהתרחשה בעת ביקורו של ביאליק בירושלים בפסח תרס"ט, שמוטטו את שלל החלומות שרקמה חודשים ארוכים, מיום שעלתה ארצה ועד לביקורו הקצר והבלתי מספק של המשורר באביב תרס"ט.
כעין רמז לכך כלול באחד ממכתביה האחרונים של הציירת למשורר: "שרה אומרת שאתה מתכונן לבוא לפסח. אינני יודעת אפילו אם עליי לשמוח לראותך כך, כמו לפני שלוש שנים, לכוד ברשתו של כל הקהל הזה, המריע, הבלתי מחונך, המטריד וחסר הטאקט?".12 אפשר שמלוויו של ביאליק לא הניחו לה אלא לראותו מרחוק, מוקף מעריצים, והיא הן לא לפגישה כזאת ייחלה. שנה תמימה ויותר, מיום שעלתה ארצה ועד לביקורו של ביאליק , ישבה יום-יום וחיכתה לבואו כלביאת המשיח. כמה ויתור וגאווה יש במילים אלה, המחפות על לילות שימורים לאין קץ! אפשר שהעילה הראשונה לביקורו של ביאליק בארץ הייתה סקרנותו לפגוש שנית את מי שאהבה אותו ווּיתרה למענו ויתורים כה רבים, אך משהגיע ארצה הוא היה מוקף ללא הרף במעריצים, ואלה לא הניחו לו רגע פנאי לעכל את חוויותיו ולהתייחד אִתן באין מפריע.
ביאליק יצא את ירושלים ונסע עם בני לווייתו ליפו ולמושבות יהודה (לראשון לציון, רחובות ועקרון). משם נסעה המשלחת לפתח תקווה ומשם אל מושבות הגליל. בכל מושבה קיבלוהו בעם רב, זקנים ונערים, נשים וטף. הדליקו לכבודו מדורות אש, וצעירי המושבה ערכו לכבודו, כמו לפני הרצל בשעתו, מופע של רכיבה על סוסים ודהירה מעל לאש המתלקחת (תיאורים כעין אלה כלולים בפרק החמישה-עשר של "ספיח", סיפורו של ביאליק המתרחש אמנם בערבות רוסיה ולא בארץ-ישראל). אירועי "פנזאזיה" כעין אלה, ששאלו בני הארץ ממנהגי הערביים, היו בעיני רבים סממן של התערות במרחב השמי ושל "שינוי כל הערכים". ביפו, בנשף הפרֵדה, קרא לפני המסובים את סיפורו החדש "מרינקא" (שעתיד היה להתפרסם בכתב-העת השִלֹח בשם "מאחורי הגדר"). האם הגיעה אירה יאן גם לנשף זה, והוא קרא את "מרינקא" לשמה, כדי שתבין שגם היא, כמו גיבורת הסיפור, עתידה להישאר מאחורי הגדר? האם ביקש שתבין ותסלח לו על החלטתו לשוב הביתה ולא לראותה עוד? ואפשר שלא הייתה בידו יצירה אחרת באותה עת, והוא "הסתפק" בסיפור זה שהיה מונח עדיין על האבניים? הקהל לא הבין מה טעם מצא "המשורר הלאומי" לקרוא לפניהם סיפור על פרוור העצים של העיירה היהודית האוקראינית, במקום לשיר להם "משירי ציון". ההתמרמרות הייתה רבה, וביאליק חש בה וסיים את הקריאה בחתף. הכישלון היה גמור. אילו היטה הקהל אוזן, אפשר שהיה מבחין בסערת הנפש העַזה שטִלטלה את המחבר בשעה שהציג לראשונה את סיפור חייו של נח; סיפורו של סייח יפה ואצילי, קל רגל ופרוע רעמה, שנתפתה לאהבה זרה אך החליט לשוב הביתה בזנב שמוט ובאוזניים מקוטפות בסוס עבודה נרפה ואפּתי.
"מאחורי הגדר" הוא לכאורה סיפור אהבה פשוט, אך למעשה כלולים בין שיטיו הרהורים היסטוריוסופיים מרחיקי לכת בדבר טיבו של "היהודי החדש". כינויו של נח בפי מרינקא הוא "נוי", ולא רק משום שאין היא יכולה להגות את החי"ת של השפות השמיות: בעברית רומז שם זה לאהבת האסתטיקה "היוונית", המאפיינת את "הצעירים" הניצשיאניים, המבקשים לחולל "שינוי ערכים", ובגרמנית - להיות נח יהודי מזן חדש, שונה בתכלית מהוריו "מחזיקי הנושנות". לפנינו תיאור גורלו של בן הדור החדש, שנטש עול מלכות שמים, ופרץ את כל סייגי הדת, הלאום והגזע. במעגלים רחבים יותר הסיפור מתאר אותן איבות ומלחמות הנמשכות לאין תכלה ותוחלת בין עם ישראל לבין שונאיו וצורריו מימי קדם ועד ימינו: התפלגותם של הגזעים משלושת בני נח, גירוש הגר וישמעאל מבית אברהם, גזלת הבכורה מעשיו וצליבת ישו בידי אחיו, בני עמו (מרינקא מתוארת בסוף הסיפור כמרים מן האוונגליונים, האוחזת בזרועותיה את התינוק - את "בן הנגר", שהביא לאנושות תורה חדשה). להרהורים אלה היה גם גוון אקטואלי: רבים מן "היהודים החדשים" הִפנו באותה עת את עורפם לאירופה, שבּה נתון היה היהודי דורות על גבי דורות לשנאת בני עשיו, ושֹמו פניהם לארץ-ישראל העות'מאנית שבּה צפויים היו לשנאת בני ישמעאל. גם באירופה וגם בארץ-ישראל ניסה "היהודי החדש" להיצמד אל הקרקע, ורכב על סוסים קלי רגליים בניסיון להידמות לעם הארץ (ברוכבו על סוסו מתואר נח בדמות קוזק בן חיל ויפה תואר, עד שהוא חוזר לערכיו של "בית אבא", והופך באחת ליהודי מן השורה).
על אכזבתו ממראות הארץ, שאִתם לא הצליח להתייחד באין זר ביניהם, סיפר ליעקב פיכמן, רעהו הצעיר: "וכמה דל ועגום נראה לי כאן העירום של ארץ ישראל!".13 האם רק מראה הארץ הוא שאִכזבוֹ, או שמא התלכדו בתודעתו האכזבה הפרטית וזו שבמישור הלאומי? היה זה צעד ההינתקות האחרון מאירה יאן, ואל תחושת ההחמצה נתלוותה גם תחושה של אכזבה מן הארץ ומראותיה, שנראו לו דלים ועגומים בערייתם. ככל הנראה ידע כי אלמלא אהבתה של אירה יאן, הוא לא היה נוטש את ביתו ונוסע למרחקים. לימים תיאר את האהבה ב"אגדת שלושה וארבעה" במונחי כוח המשיכה הניוטוני, ככוח מגנטי ממש, המסוגל להניע את העולם ולסובב את כל הברואים, ממלכת החי, הצומח והדומם: "אֶת כֻּלָּם גַּם יַחַד עָשָׂה אֱלֹהִים שְׁנַיִם, זָכָר וּנְקֵבָה, וַיִּטַּע בְּתוֹכָם אֶת הַתְּשׁוּקָה וְאֶת הַחֵשֶׁק לְהִצָּמֵד […] אִישׁ אֶל אֲחוֹתוֹ וְהָיוּ לַאֲחָדִים, וּבְהִנָּהוֹתָם מֵרָחוֹק אִישׁ אַחֲרֵי אָחִיו […] וְלֹא יָדְעוּ מָנוֹחַ. הֲלֹא הִיא הָאַהֲבָה הַגְּדוֹלָה […] הָעֲצוּרָה בְּקֶרֶב תֵּבֵל וּבִמְלוֹא כָל הַיְקוּם וְאֵין מָקוֹם פָּנוּי מִמֶּנָּה, וְלֹא אַחֲרִית לָהּ וְתִכְלָה, וּבְפָרְצָה לָצֵאת וּלְהִגָּלוֹת וּפִלְּסָה לָהּ נְתִיבוֹת וּשְׁבִילִים נַעֲלָמִים לֹא צָפָם אִישׁ וְלֹא קִוָּם אָדָם מֵעוֹלָם".
עם שובו הביתה כתב את שירו הנוגה "לפני ארון הספרים", ובו ביטא את מסכת לבטיו בין מזרח למערב, בין קוטבי העברית והיידיש, בין ההסתגרות בגבולות התרבות הלאומית לבין פתיחת החלון לרווחה למשבי רוח ים. גם השיבה של חלק מהעם אל מקום הולדתו שמקדם ואל קן נעוריו נראתה בעיניו דלה ומאכזבת: חלום בהיר ומרקיע שחקים, שהתנפץ אל קרקע המציאות הדלוחה. שאלת "לאן" התעוררה בלבו ביתר שאת, ואווירת "על פרשת דרכים" הטרידה אותו ללא הרף. הפגישה המחודשת עם אודסה העברית, שתוארה על-ידי מתנגדיה כ"בית מדרש" צר ומסוגר, עוררה בלבו תחושה של עצב וחידלון. אודסה העברית, שנציגיה הגדולים הלכו ונתמעטו, הלכו ונחלשו, התגלתה לעיניו כחורבה יהודית עזובה ושוממה, שריח של זִקנה ושל עובש עולה מבין עיי מפלתה.14
באותו זמן החל ביאליק להתפרסם במרחבי רוסיה, ויכול היה לחרוג מתוך כתליו הצרים של "בית המדרש" האודסאי. בשנים 1911–1910 הלך ונשלם מפעל תרגום שיריו לרוסית בידי ולדימיר (זאב) ז'בוטינסקי, ובתוך זמן קצר הביא לידי כך שסופרים רוסיים ידועי שם, כדוגמת מקסים גורקי, ידברו בו נכבדות. אף דובר על מועמדותו לפרס נובל לספרות. ומאידך, הוא גם חשש מפני תוצאותיה של הפריצה החוצה, בין שחלומותיו יתנפצו אל ראשי הסלעים ובין שיינשאו מעלה מעלה על כנפי רוח. לפיכך, הוא נהג לבטל את כל חלומות הגדוּלה במחי יד, ולשקוע בהלוך רוח של "הבל הבלים" ובהרגשה של אפס כוח ויכולת. לאשתו כתב באיגרת האומרת כולה תחושת ביטול עצמי: "הקהל מביט אליי כאל דבר חשוב, ואני יודע שאיני אלא אפס".15
במיוחד הציקה לביאליק המחשבה, שהוא ושכמותו שייכים ל"דור המִדבּר", לאותו דור שבניו נטשו את סִפו של בית המדרש הישן, בעטו בהשגחה העליונה, אך זו ממשיכה להדריך את מנוחתם ביום ובלילה. אפילו טשרניחובסקי, שלא היה צעיר ממנו אלא בשנתיים בלבד, יכול היה לשאת בגאון את תווית "יהודי חדש", ובוודאי שצעיר מן האינטליגנציה המתבוללת למחצה כגון ז'בוטינסקי, שהביא לפרסומו בכל רוסיה, "יהודי חדש" היה. הוא עצמו, כך נאלץ להודות, היה ויישאר יהודי מן הנוסח הישן, שלא ישַנה בהרבה את אורחות חייו. למרות הרהורי עבֵרה שחלפו בראשו, הוא נשאר ויישאר בביתו, במחיצת אשתו והוריה הזקנים, וימשיך לשמש דוגמה ומופת לבני עמו. אירה יאן הנועזת יכולה הייתה להיטלטל מביתה הספון והנוח וממעמד של אשת איש לארץ דלה וצחיחה, ללא משענת כלכלית וללא נפש חיה שתתמוך את גורלה, אך לא איש כביאליק, שנשאר רצוע למזוזת ביתו וקשור ברצועות של תפילין אל העולם הישן.
את כל יצירתו במאה העשרים ניתן לתאר בעזרת הניגוד הניצשיאני "הֶבּראיזם והֶלניזם". האם עליו להאזין לצו המצפון או לצו הלב וליצריו? ההתנזרות ממנעמי האהבה היצרית נקשרה בתודעתו עם הרעיון הניצשיאני בדבר היות ההבראיזם הוויה נזירית ומדכאת יצרים, ניגודו של ההלניזם הפגאני, המעודד את תענוגות החושים והיצר. את עצמו ראה בדמות נביא נזירי, כעין איש השֵׂיבה מיהודה ב"מגילת האש", ולא בדמותו ההֶדוניסטית ה"יוונית" של טשרניחובסקי או שניאור. בשלב זה עדיין הִרבה להתלבט: האם עליו לדבוק במעמדו כ"משורר לאומי", או לבוז לו ולעשות ככל העולה על רוחו? ואם יגלה אומץ לב וילך אחר צו לבבו, האם באמת ובתמים מזומנים לו חיי אושר? האין החלום הרומנטי על האושר המצפה לו מעבר לכותל ומאחורי הגדר יפה ממימושו של חלום זה? ביאליק החליט להישאר בבית ולהשאיר את החלום בעיניו.
ג. דיוקן הדור הבא בעיני רוחו של משורר "נביא"
דומה שמראות הארץ לא הרפו מביאליק והמשיכו להעסיקו גם לאחר שחזר לאודסה. עוד בקבלת הפנים ביפו, הביע תרעומת על בליל השפות הזרות הנשמע בשכונות היהודיות של יפו. רק מפי הילדים, הוסיף, שמע את צלצול הלשון העברית. הוא הביע תקווה, שבמושבות העבריות יישמע הדיבור העברי גם ברחוב, וכי במו עיניו יראה את ניצני החיים העבריים על אדמת המולדת. כחצי שנה לפני ביקורו, תיאר לפניו אהרן קבק, ידידה של אירה יאן, באיגרת ששיגר אל המשורר את תמונתה של מושבה בפלשתינה, מוצפת בתינוקות "עם ספריהם תחת בית שחיָם. ישראל הצעיר יצא מבית הספר ומגן הילדים. הרחוב הרחב והסמטאות הצדדיות התעוררו לחיים על ידי ציפרות פעוטות מרובות גוונים אלו, וכולם מדברים עברית, רק עברית! […] כולם, כולם מבינים רק עברית!".16 אפשר שלא היה לביאליק פנאי להכין נאום, והוא נעזר בטיעונים מן המוכן שנמצאו לו באיגרת של קבק, או שמא כה דלה ודרדקית הייתה ההוויה החדשה בארץ עד שאי אפשר היה לומר עליה הרבה.
כשנה לאחר שובו מן הביקור בארץ-ישראל, חיבר את שירו הנבואי "ויהי מי האיש", שהתפרסם בכתב-העת השִלֹח (תרע"א).17 במישור האישי, אין לפנינו אלא הרהורים על אותו אדם שיעלעל בזמן מן הזמנים בכתביו של המשורר, ויגלה בהם את מסכת המדווים והמכאובים שהולידו את היצירה. לכאורה אין זה אלא וידוי וצוואה של משורר–נביא, ששיריו נחצבו מלבבו ונוצרו תחת פטיש צרותיו הגדולות, ככתוב בשיר "לא זכיתי באור מן ההפקר"; של משורר המבקש להאמין כי גם בעתיד יבקיע סבלו דרך ללִבות קוראיו, שהתנתקו מסבל הירושה של עמם הדל. אולם, כרגיל בשירת ביאליק ה"אני" האישי והלאומי פתוכים ומשולבים זה בזה עד לבלי הפרֵד. אין זו רק נבואתו¬משאלתו של המשורר, אלא צוואתו הקולקטיבית של עם שלם, ששירת חייו רצופה מכאובים ועלבונות, ועתה הוא משַנה את פניו עד לבלי הכֵּר, בתהליכי מטמורפוזה מהירים, המבקשים למחות באחת את שרידיה של הגולה ואת מעקשיה ומעוותיה.
ביאליק אינו שר כאן שיר הַלל לתמורה המדהימה מזִקנה לצעירות שנתחוללה בחיי העם, ואינו מעלה את "היהודי החדש" על כַּן גבוה.18 כל דבריו מנוסחים במתינות זהירה, אגב הצבת תנאי על גבי תנאי: "ויהי מי האיש…. ואם…. ואם… והיה כי…. וכי…. והִנה". המסקנה המהוססת העולה מן השיר תלויה בתנאים רבים, ורק אם כולם יתמלאו, תלך ותתגבש דמותו של "יהודי חדש", בן חורין וישר קומה, שחייו יִיפו שבעתיים מחייו של היהודי הגלותי. "יהודי חדש" זה, חרף סלידתו (תרתי משמע) ממה שיתגלה לנגד עיניו ב"ספר חייו" של עמו השׂב, לא יבוז לגורל היהודי ויגלה כלפיו חמלה ואמפתיה:
וִיהִי מִי הָאִישׁ אֲשֶׁר יָבֹא אַחֲרָי, הַנּוֹשְׁכִים מֵרֹעַ לֵב אֶת בְּשַׂר עַצְמָם,
וִיהִי בֶן-חוֹרִין וִישַׁר קוֹמָה מִמֶּנִּי, נָשֹׁךְ וְהָדֹק שֵׁן וְהַרְעֵל עַד לְהֵחָנֵק
וְאִם-שִׁבְעָתַיִם יִיפוּ חַיָּיו מֵחַיָּי, מֵאֵין אוֹנִים וָמֶרִי יַחְדָּו,
וְאִם-יָבִין וְלֹא-יָבִין לְכָל הֲגִיגִי - וְכִי יִרְוֶה עַד לְשָׁכְרָה אֶת-הַחֵמָה, עַד לְשַׁקֵּץ עֱנוּת אָב וָאֵם
אַחַת אֶבְטַח וְלֹא אֶפְחָד: לַהֲמוֹן לִבִּי לֹא-יָבוּז וְעַד לְנָאֵץ שֵׁם אֱלֹהֵיהֶם -
וּבְמַכְאוֹב נַפְשִׁי לֹא-יִתְעַלָּל. וְהֵנִיס אֶת עֵינָיו הַצִּדָּה אֶל פֶּתַח אָהֳלוֹ, וּמָצָא
בָּדָד, בַּאֲשֶׁר יְהִי, עִם סֵפֶר חַיַּי יִתְיַחֵד וְהִנֵּה נַפְשִׁי עוֹמֶדֶת שָׁם דּוּמָם,
וֹבִבְלוֹאָיו יַשְׁקִיעַ רֹאשׁוֹ, חֲשׂוּפָה בְּכָל-נְגָעֶיהָ תַּעֲמֹד, וּבְכָל-מַדְוֶיהָ הָרָעִים,
וְשָׁתָה אֶת-כָּל-דִּבְרֵי הַמְּרוֹרוֹת הַהֵם, וּבָאוּ וּבְכָל-כִּשְׁלוֹנָהּ וְעֶלְבּוֹנָהּ:
כְּזֶפֶת בּוֹעֵרָה בְּעַצְמוֹתָיו, "רְאֵה, הִנְנִי לְפָנֶיךָ. רְאֵה מֶה הָיוּ חַיַּי וְטִיבָם.
לְהַכּוֹת לִבּוֹ בְּשִׁגָּעוֹן וּלְהַעֲלוֹת מִמַּעֲמַקָּיו וְכֹחִי מָה, וּמָה אֱמוּנָתִי וּמִרְיִי".
שַׁאֲגַת נִצְלֶה חַי עַל גֶּחָלָיו. וְרָאָה, וְכָבָה נִיצוֹץ הַבּוּז, הֻצַּת רֶגַע בְּעֵינָיו,
וְהָיָה כִּי-יִיגַע מִסְּחֹב אֶת נַפְשׁוֹ בֵּין הַשּׁוּרוֹת ¬ וְתוֹכַחְתּוֹ עַל שְׂפָתָיו תָּמוּת;
שְׁבִילֵי אֵשׁ וָשֶׁלֶג עֲקֻבֵּי דָּמִים, וְדִמְעַת סְתָרִים תָּבֹא, פִּדְיוֹן לְחֶרְפַּת חַיַּי
וְכִי-יִסְלֹד כֻּלּוֹ מִפְּנֵי הַמִּלִּים הָעַקְרַבִּים וְכִפּוּרִים לִקְלוֹן עֱנוּתִי.
אין זאת כי ביאליק שראה לנגד עיניו את ניצני החיים בארץ-ישראל, ידע לחזות בעיני רוחו את התהליכים שלעתיד לבוא. הוא הבין כי נפל דבר בישראל ואת הנעשה אין להשיב. הילדים שיגדלו בארץ כבר לא ידמו לאותם "משהלעך" ו"שלמהלעך", בעלי הציצית והקפוטה, משירו היידי "תחת העצים הירקרקים". הם גם לא יִדמו לאותו נער מתמיד כפוף, "לְבֶן-פָּנִים קְמוּט מֵצַח", שעיניו השחורות מבקשות רחמים. אמנם בתקופה זו, בתקופה שקדמה למלחמת העולם הראשונה ולהקמת "הגדודים העבריים", טרם שרו משוררים על "יְפֵי הַבְּלֹרִית וְהַתֹּאַר", המוכנים למסור את נפשם על הגנת המולדת. רק בדור המאבק על עצמאות ישראל החל לרווֹח האידיאל הניצשיאני של "החיה הצהובה", שנתגלגל בתיאורם הסטראוטיפי של בני הארץ כצעירים חסונים ושזופים, בהירי שיער וכחולי עין, או אדמוניים ומנומשים ובכל מקרה, היפוכם של היהודי הגלות הכפופים, החלושים והחיוורים, שחורי השיער והעין. אורי אבנרי טרם נולד אז, וטרם שר את שירו-הימנונו הניצשיאני על "שועליו של שמשון", הדוהרים במרחב "ונושאים השלהבת בלב". אולם ביאליק בחושיו המחודדים צפה את פני העתיד, וניבא את התהוותו של האידיאל הניצשיאני הזה עוד בטרם נתהווה הלכה למעשה.
למעשה, כבר בשירו "מתי מדבר" תיאר את האריה הטעון בסמלים מרובים, המתקרב למחנה המתים, שליו וגא, מנער את תלתליו הזהובים בהדרת מלכות, "וְלַפִּיד הַבּוּז בָּעֵינָיִם". הפסוק החידתי "לפיד בוז לעשתות שאנן" (איוב יב, ה; פסוק שבּו המילה 'לפיד' היא 'פיד' בתוספת למ"ד היחס), הפך במטה הקסמים שלו לתמונתן של עיניים הרושפות לפידי בוז. תמונה ניצשיאנית זו מופיעה גם בשיר "גם בהתערותו לעיניכם", שנכתב עשרים שנה לאחר "ויהי מי האיש", ובו ניהל המשורר דו-שיח חשאי עם זאב ז'בוטינסקי ועם אורי צבי גרינברג.19 בשיר זה מתואר "לָבִיא לוֹהֵט […] יִשְׁלֶה לְמַרְאֵה-עַיִן […] וְשַׁאֲגַת אֵשׁ עֲצוּרָה בְּעַצְמוֹתָיו […] בּוֹעֵר בִּזְהַב תַּלְתַּלָּיו […] כֻּלּוֹ אוֹמֵר: מֶלֶךְ! / עֵינָיו תִּרְשֹׁפְנָה בּוּז". גלגולה של דמות זו מופיע גם בפתח "מגילת האש", בדמותו המלכותית של אל נקמות באדרת ארגמן, "שָׁלֵו וְנוֹרָא […] רַגְלָיו גֶּחָלִים בֹּעֲרוֹת […] מַרְחִיב לֶהָבוֹת בְּמַבַּט עֵינָיו וּמַעֲמִיק מְדוּרוֹת בְּנִיד עַפְעַפָּיו". האריה המלכותי מן ההגות הניצשיאנית ("האדם העליון", "החיה הצהובה", או "הכפירים בתלתלי הזהב", כניסוחו של המשורר) נקשר אפוא בשירת ביאליק ברשפי בוז, ואפילו בלפידי בוז ובמדורות בוז, ואילו כאן מופיעה דמותו היהירה של "היהודי החדש" עם "ניצוץ בוז", ניצוץ קל הניצת לרגע קל בעיניו וכבה.
ביאליק ניבא אפוא את היהירוּת שתתפתח בקרב ילידי הארץ וחניכיה כלפי ההוויה הגלותית העקמומית והמעוּותת, אך גם ידע היטב כי בחלוף הזמן ילמד "היהודי החדש" לשלב בהתנהגותו גאווה וענווה. נעווי הלב הגלותיים יהיו אמנם לבוז, מנבא כאן המשורר, והצעיר הארץ-ישראלי יניס את עיניו הצִדה מהם, "אֶל פֶּתַח אָהֳלוֹ". שם בפתח האוהל, אוהלו השח של החלוץ שהוא גם "אוהל שם", תעמוד הנפש הגלותית הדוויה בכל נגעיה, ותעיד על עצמה: "רְאֵה, הִנְנִי לְפָנֶיךָ. רְאֵה מֶה הָיוּ חַיַּי וְטִיבָם / וְכֹחִי מָה, וּמָה אֱמוּנָתִי וּמִרְיִי". ברגע התוודעות זה, יבליח ניצוץ של הבנה אצל בני הדור הצעיר ¬ "דור בארץ" לפי ניסוחו של טשרניחובסקי ¬ והם יגלו להוותם את גלגוליו הנוראים של הגורל היהודי. ברגע זה אף יכבה ניצוץ הבוז שניצת בעיניהם, ויהפוך לדמעת סתרים של אמפתיה ורחמים.
כדי להבין לאשורה את הפרוגנוזה בדבר טיבו של "היהודי החדש", הכלולה בשיר "ויהי מי האיש" (1911), יש לחזור שבע שנים לאחור ולהיזכר בשירו החשוב ביותר של ביאליק, שהִקנה לו את התואר "משורר לאומי": "היום שנכתבה שירה גדולה זו", כתב המשורר והמבקר יעקב פיכמן על "בעיר ההרֵגה", "הוא אולי התאריך החשוב ביותר בתולדות השירה העברית".20 פיכמן כיוון כנראה לכך שניתן לצרף את "בעיר ההרֵגה" אל אותה רשימה מצומצמת ונבחרת של יצירות מופת מספרות העולם, שבראו מציאוּת חדשה ולא רק שיקפו מציאות קיימת. הכוונה ליצירות כדוגמת אוהל הדוד תום מאת הריאט ביצ'ר סטו, ששימש כלי נשק בידי מדינות הצפון שדגלו בביטול העבדות, או כדוגמת אני מאשים של אמיל זולא, שתרם לזיכויו של דרייפוס, השפיע על הרצל ובעקיפין על דרכה של התנועה הציונית כולה.
מעניין להיווכח כיצד הצליח דווקא שיר תוכחה ניהיליסטי של אפס כוח ותקווה (השוו שורה 30: "וְהַכֹּל יִהְיֶה כְּאָיִן, וְהַכֹּל יָשׁוּב כְּלֹא-הָיָה"), שאינו מביע כל אמון ביכולתו של העם להתעורר ולחולל שינוי בחייו, הפך לגורם מתסיס מאין כמוהו בהיווצרותו של "שינוי ערכים" אופטימי בהשקפת העולם הלאומית. כתביהם של יצחק בן-צבי, מזה, ושל זאב ז'בוטינסקי, מזה, מקימי "הגדודים העבריים", מעידים על ההשפעה המיידית והסוחפת שהייתה לשירו של ביאליק בכיוון של התארגנות להגנה עצמית ובעיצוב ההכרה שעל הצעיר היהודי ליטול אחריות לגורלו ולשנות לאלתר את אורחות חייו השפָלים והמשפילים.21 גם מעמדו של ביאליק קיבל תפנית חדה לאחר פרסום השיר: ממקורבם וחביבם של אחד-העם ושל חוג סופרי אודסה, הוא הפך תוך זמן קצר ל"משורר הלאומי" בה"א הידיעה - לדמות מופת של נביא תוכחה, שעיני העם נשואות אליו.
בטרם נתאושש הציבור מן הטֶבח בקישינב וממשבר אוגנדה, וכבר נודע דבר מותו החטוף של הרצל, שהיכה בכל תפוצות ישראל כמכת ברק. מותו של הרצל, בעיצומם של המשבר והפרעות, פילג את העם שהחל לנוס מנוסת בהלה, לכל אשר תישאנו הרוח. מהומה גדולה נשתררה גם בהנהגה הציונית, שנקרעה אז לקרעים: ציונים כלליים, ציונים סוציאליסטים, אוגנדיסטים, טריטוריאליסטים ועוד. כל מפלגה נלחמה על פירוריה. מצב נורא זה של אבדן כיוונים גמור, שבו נפוץ העם המבוהל לכל עבר ו"רועיו" מסוכסכים בינם לבין עצמם, הותיר את המשורר בדממת יאוש. הוא התבונן ב"יריד", והבין שהעם מחכה לדברו. האפקטיביות הרבה של הפואמה "בעיר ההרגה" פתחה פתח לשורה של שירי זעם ותוכחה "נבואיים", ובהם שירו "דבר" (1904).22
כאן יצא ביאליק להגנת הרצל נגד אותם עסקנים זוטרים וחסרי חזון, שעוללו את קרנו בעפר, חיטטו בהריסות מזבחו והשליכו את לבו השרוף מאכל לכלביהם. המשמעות של "הרצל" ("לב") קיבלה כאן עיצוב מטפורי נרחב, שאותו הוסיף ביאליק והרחיב בשיר בעל חן פושקיני שכּתב באותה שנה - "משירי החורף". כאן מבקש הדובר מהכפור שירקע את חזהו, ידרוך את שריריו ויכלא את נשימתו בלועו; ובקצרה - שהמציאות תהפכנו ל"יהודי חדש" העושה יותר מאשר מדבר או מיילל. הוא אף מבקש מן היער החורפי לב חדש, חלף הלב שאבד ותש כוחו: "אֶשְׁלֹף לִבִּי אָז מֵחָזִי / כִּשְׁלֹף חֶרֶב מִן-הַנְּדָן, / וְאֶצְרְפֶנּוּ בְּכוּר הַקֶּרַח / וַאֲשִׂימֶנּוּ עַל-הַסְּדָן.// וּבְפַטִּישׁ אֶהֱלֹם, אֶהֱלֹם, / הַךְ וְהַךְ, חֲזַק וַחֲזָק! / וּבְעַל-כָּרְחוֹ הֵד הַיַּעַר / יַעֲנֶה אָמֵן לִי: חֲזָק! // וְלִבִּי מָלֵא כֹּחוֹת חֲדָשִׁים / לֹא יְדָעָם מִנִּי אָז - / יָשׁוּב שֵׁנִית לִי, וְהָיָה / שִׁבְעָתַיִם מוּצָק, עָז". במחווה זו של צריפת לב חדש על הסדן מתחיל גם התרגום של "בעיר ההרגה" ליידיש, שאותו חיבר ביאליק בשנת 1906, לאחר שהתאכזב מתרגומו של י"ל פרץ, אביר השירה המודרנית ביידיש:
פֿון שטאָל און אײזן, קאַלט, און האַרט און שטום,
שמיד-אויס אַ האַרץ פֿאַר זיך, דו, מענטש, - און קום!
(ובתרגום חפשי: "מפלדה וברזל, קר ומוצק ואילם / צק לך לב עבורך, בן-אדם, - ובוא!").
משמע, גם ב"שיר הטבע" הקליל וגם במשא התוכחה המר השתמש ביאליק באותו תיאור עצמו, המבטא את התקווה ללב חדש, בריבוי משמעיו, וגם להנהגה חדשה ראויה לשמה. עוד בטרם תרגם ביאליק את שירו הנבואי הגדול ליידיש, זכה שיר זה לתרגום רוסי, פרי עטו של ז'בוטינסקי (בפסח 1904, שנה לאחר הפרעות). לתרגומו צירף ז'בוטינסקי שיר פרי-עטו, הקורא לעם להתעורר, כי אין בושה גדולה יותר מ"כְּנִיעָה בִּפְנֵי הַשּׁוֹט". לפי שירו של ז'בוטינסקי, יש לצייד את האח הגלותי, המט והשחוח, את "אֵשׁ הַבּוּז", ואש זו היא שתחולל מטמורפוזה בלבו ותהפכנו ל"יהודי חדש", זקוף קומה וגֵו ("וְשָׁב לִצְמוֹחַ / בִּשְׁרִירָיו מִשְׁנֵה-הַכֹּחַ/ בְּלִבּוֹ ¬ מִשְׁנֵה-כָּבוֹד").23 ביאליק לא האמין ב"אֵשׁ הַבּוּז"; לכל היותר האמין ב"נִיצוֹץ הַבּוּז", וגם הוא יוצת לרגע ויכבה. מתברר אפוא כי בניגוד לז'בוטינסקי שניבא לימים כי "בַּדָּם וּבַיֶּזַע / יוּקַם לָנוּ גֶזַע / גָּאוֹן וְנָדִיב וְאַכְזָר" ("שיר ביתר"), ובניגוד לטשרניחובסקי ,שהיה קרוב בהשקפתו להרצל ול"צעירים" יותר מאשר לאחד-העם, ושהאמין עוד בסוף המאה התשע-עשרה כי "בָּאָרֶץ יָקוּם דּוֹר, / בַּרְזֶל-כְּבָלָיו יוּסַר מֶנּוּ" ("אני מאמין"), לא האמין ביאליק כי ניתן להינתק בִן לילה מכבלי המורשה ומעקת הגלות. גם אם יהפוך היהודי עורו, ויתגלה בדמותו השמשונית של אריה בעל רעמה ניצשיאנית זהובה ועיני כפור שלֵוות, יישארו בו - אליבא דביאליק - גם סממנים "הֶבּראיסטים" של ביישנות ודרך-ארץ, חמלה ואמפתיה כלפי החלש והנדכה.
לפנינו אפוא ויכוח סמוי עם ז'בוטינסקי, שביאליק אהבו והעריכו, אך התנגד לדרכו המדינית. באותה שנה שבּה חיבר את "ויהי מי האיש" יצא קובץ שיריו של ביאליק בתרגום ז'בוטינסקי, ותרגום זה הִקנה למשורר תהילה רבה ברחבי רוסיה, מעבר ל"רחוב היהודים". ביאליק היה אסיר תודה לז'בוטינסקי על תרגום המופת, שהאדיר את שמו, אך לא הסתיר את התנגדותו לרעיונותיו המיליטנטיים של המנהיג הצעיר, איש אודסה. בניגוד לז'בוטינסקי, לא האמין ביאליק כאמור ברעיון הניצשיאני של "שינוי כל הערכים", וידע אל נכון כי רעיון קיצוני זה, במפגשו עם קרקע המציאוּת העברית–היהודית, לא יתממש במלואו. גם אם יתממש הרעיון הניציאני, הרי שתהא לו גירסה עברית מרוככת - סינתיזה של מזרח ומערב, של הבראיזם והלניזם, של אתיקה ואסתטיקה.
מעניין להיווכח כי כשני דורות לאחר שיר זה, חתם אלתרמן את מחזור שירי עיר היונה בשיריו "שיר צלמי פנים" ו"נספח לשיר צלמי פנים", ובהם מופיעים ניצוץ המרי, הבלואים, הנסת המבט הצִדה ועוד צירופים ומוטיבים מתוך השיר "ויהי מי האיש". אין זאת כי אלתרמן חש בתפקידו של שיר זה בתיאור המהפך העובר על יהודי הגולה בהגיעם לארץ-ישראל. כמו ביאליק, גם אלתרמן חש וידע כי יהירותם של הצעירים הארץ-ישראליים החסונים כלפי אחיהם הגלותיים, אין לה צידוק של ממש, כי מן הבחינה האינטלקטואלית ההוויה שנוצרה בארץ עדיין דרדקית היא, גפן סורחת שפלת קומה, ולא חורש מצל וגבה קומה. מי הגבוה ומי שפל הקומה? אין לדעת. גם אלתרמן הראה ב"שיר של מיכאל" הראה כי היסוד הקולט בארץ, שהוא לכאורה היסוד ה"חזק" וה"בריא", מועט וחלש במובנים רבים מן היסוד הנקלט, הרצוץ והדוּוי. לפיכך תיאר בשירי עיר היונה גם לוחמי גח"ל, שלא אומנו טרם צאתם לקרב ("בטרם יום"), וגם צעירים ארץ-ישראליים ממושקפים ("עיר הגירוש"), ללמדנו כי דגם סטראוטיפי שיסודו במשאלת לב לחוד ומציאוּת לחוד. שני המשוררים גם חשו כי המהפך העובר על היהודי מן הנוסח הישן מואץ מדי, וכי יש להאט במקצת את הקצב ולעסוק בפעולה חינוכית יסודית של "הכשרת לבבות" כדי להגיע לתוצאות ראויות.
אפשר שהנבואה ניתנה לשוטים, אבל החכמים באמת ובתמים, אותו קומץ נבחר של סופרי ענק, שאינם נוהגים להשמיע נבואות שקר כדי לשאת חן בעיני הציבור ובבעיני עמיתיהם בעולם, ואינם משַווים למשאלות-לבם חזוּת של דיאגנוזה שקולה ומחייבת, יודעים בדרך-כלל לראות למרחוק ולחזות את סופם של תהליכים הרי גורל ששורשיהם נעוצים בהווה אך נופם משתרע מעבר לאופק. אחד מהם היה ביאליק, שתחזיותיו למיטב ידיעתי מעולם לא החטיאו ולא נתבדו. הוא זלזל אמנם בגלוי בכל האיצטגנינים והמעוננים, מחשבי הקצין ומגידי העתידות, אך השמיע כמה וכמה פרוגנוזות שהוכיחו את עצמן ולפעמים אף נתממשו ממש לנגד עיניו. כשכתב נתן ביסטריצקי (אגמון) את ספרו ימים ולילות (תרפ"ו), על ראשית ההתיישבות השומרית בבית-אלפא, כתב לו ביאליק כי ספרו יעלה שוב על סדר היום הציבורי בעוד שני דורות, כאשר יהיה צורך להסביר לדור הצעיר ציונות מהי.24 ביאליק חזה אפוא את תופעת הבתר-מודרניזם והבתר-ציונות עוד בשנות העשרים, בימיה הגדולים של הציונות, וכך חזה גם בשיר "ויהי מי האיש" את התופעה שאנו עדים לה כיום: את שלילתה של שלילת הגלות. ביאליק ידע אפוא מראש כי המהפך הניצשיאני הוא שטחי וחיצוני בלבד, וכי מאחורי החזות היהירה מסתתרת נפש שאינה מתנכרת לסבל ולכאב. כמי שהאמין בתהליכים אבולוּציוניים אִטיים, ולא במהפכות של בִן לילה, הוא היה חוזה מן הסתם התהוותה של סינתזה חדשה, מאופקת ומאוזנת יותר מן התזה והאנטיתזה הקיצוניות, שטלטלו את הצעיר היהודי מהכא להתם במרוצת המאה העשרים.
הערות:
חיים נחמן ביאליק, איגרות אל רעייתו מאניה, תרגם: י"ל ברוך (המלביה"ד: י"ד ברקוביץ), תל-אביב 1955.
דמות של רוכב חבוש כאפייה מופיעה באיורו של נחום גוטמן לשיר הילדים של ביאליק "פרש" בספר שירים ופזמונות לילדים, תל-אביב תרצ"ד. ידוע שביאליק הדריך את גוטמן ונתן לו הוראות כיצד לאייר את שיריו.
מכתב על נייר רשמי של "בצלאל", השמור בבית ביאליק, שנכתב מירושלים לאודסה ביום י"ח בשבט תרס"ח.
ראו נורית גוברין, דבש מסלע: מחקרים בספרות ארץ-ישראל, תל-אביב 1989, עמ' 359, הערה 15.
ראו בספרי לנתיבה הנעלם: עקבות פרשת אירה יאן ביצירת ביאליק, תל-אביב 2000.
פישל לחובר, ביאליק חייו ויצירתו, תל-אביב תש"ד, עמ' 443¬442.
על ביקורו של ביאליק בארץ, ראו בספרו של דוד סמילנסקי, עם בני ארצי ועירי, תל-אביב תשי"ח.
ביאליק (ראו הערה 1 לעיל), עמ' 42.
שם, עמ' 39.
השילוח, כרך כח, שבט¬סיוון תרע"ג, עמ' 152¬142; 249¬239.
באחת התמונות הכלולות באלבום אירה יאן, שהוציאה רחל ינאית לזכרה של הציירת (ירושלים תשכ"ה), מצוירים "האב וילדו". האב מצויר בדמות דיוקנו של הרצל וילד קטן בזרועותיו.
ראו איגרת זו בנספח לספרי (הערה 5 לעיל), עמ' 339¬338. איגרות אירה יאן התפרסמו כאן בתרגומה של לילה הולצמן.
יעקב פיכמן, שירת ביאליק, ירושלים תשי"ג, עמ' שנח.
על מצבה המידלדל של אודסה, ראה פיכמן (הערה 13 לעיל), עמ' שכט¬שנח.
איגרות ח"נ ביאליק (ערך: פ' לחובר), תל-אביב תרצ"ח-תרצ"ט, כרך ב, עמ' צא. במקור היידי: "און איך ווייס אַז איך בין אַ גאָרנישט" (תרגם מיידיש: י"ד ברקוביץ).
מכתב מיום י"ז באב תרס"ח, השמור בבית ביאליק.
השלֹח, כרך כד, חוב' ה (סיון תרע"א), עמ' 453¬452.
על דמות "היהודי החדש" ביצירת ביאליק, כתבתי לראשונה במאמרי "אריה בעל גוף– יהודי חדש?", מאזנים, כרך סט, גיל' 1, תשרי תשנ"ה (ספטמבר 1994), עמ' 38¬32 (נדפס בהרחבה בספרי באין עלילה, תל-אביב 1999, עמ' 71¬39). על דמותו בספרות ובמציאוּת, ראו אניטה שפירא, יהודים חדשים יהודים ישנים, תל-אביב 1997; ראו גם: אבנר הולצמן, "יהודים ישנים עברים חדשים", הארץ (27.3.2002); נדפס שוב בספרו של הנ"ל, הספר והחיים: מסות על מיכה יוסף ברדיצ'בסקי, ירושלים תשס"ג, עמ' 57¬44.
ראו בפרק "רצח אב ורצח מלך", בספרי השירה מאין תימצא: ארס פואטיקה ביצירת ביאליק, תל-אביב תשמ"ח, עמ' 263-243.
ראו: י' פיכמן, שירת ביאליק, ירושלים 1953, עמ' ס.
כבר בהקדמה לאסופת שירי הזעם של ביאליק ביידיש (1906), נתן י"ח רבניצקי ביטוי לתמורה שנתחוללה בציבור היהודי ברוסיה בכיוון של התארגנות להגנה עצמית. על תפקיד השיר כקטליזטור ראו גם במבואו של ז'בוטינסקי לתרגום הרוסי לשירי ביאליק (ס"ט פטרסבורג 1911), עמ' 42-41.
על השיר "דבר", ראו מאמרי "כחרס הנשבר (על שירי הזעם הנבואיים של ביאליק)", חוליות, כרך 4, קיץ 1997, עמ' 108-83.
זאב ז'בוטינסקי, שירים, ירושלים תש"ז, עמ' רלב.
בדברים המצוטטים בשער האחורי של הרומאן, כשיצא שוב בשנת 1950. תודתי למר מאיר אֹהד על מידע חשוב זה.