כחרס הנשבר
עודכן: 14 ביוני
על שירי הזעם הנבואיים של ביאליק - 'דאס לעצטע ווארט' ו ' דבר'
פורסם: חוליות - דפים למחקר בספרות יידיש גליון 4 , 1997.
(English Synopsis following)
(טקסט מלא בהמשך הדף)
...בכך דומה הנביא-המשורר בשירת ביאליק לנביא המקראי, התר אחר מלון אורחים במדבר, ומבקש לברוח מן השליחות שנכפתה עליו בצו עליון, ולחלופין, הוא אף קרובו ובן-דמותו המוגבה של אותו ש"צ גלותי מ'שירתנו הצעירה' שמאס בתפקידו ופרש לו לקרן זוית, כדי לשאת את תפילת - היחיד ....
Englis Synopsis:
Bialik's Apocalyptic Prophecies Dos letste vort and Davar
Ziva Shamir
The bulk of Bialik's prophetic poetry is a typical product of the first decade of the twentieth century and forms one of the undoubted peaks of his literary career. However, the figure of the prophet as poetic speaker was almost exhausted within Russian and Yiddish poetry of the last decades of the nineteenth century. Bialik at the turn of the century wrote a dramatic dialogue in Yiddish, Dos letste vort (1901), whose speaker is a suffering apocalyptic prophet. The critics and scholars who greeted his well known Hebrew poem Davar as his first prophetic poem were uninformed. Davar, in fact, is a synthesis of motifs and topoi to be found in the works of many of Bialik's predecessors and in many of Bialik's own poems, such as his unpublished juvenile Belev hayam ('In the Midst of the Sea') or his poem of reproof Achen chatsir ha'am ('Surely the People is Grass').
The prophet in Bialik's poems combines uncompromising opposites: fierce public orator and individualist romantic poet; aristocratric leader and vulgar commoner; fighter for justice and timid escapist. Though Bialik used a conventional persona rooted in the 19th century, he did so with his typical ingenuity, creating an original poetic figure.
This paper traces the creation of this figure within the corpus of Bialik's collected works. It surveys its precedents, both in Yiddish and Jewish-Russian poetry; it explores the revolutionary innovations introduced by Bialik despite reliance on traditional characterizations. It concludes that the pseudo-prophetic poem Davar is an impossible combination of elevated Biblical language and commonplace problems. It reflects the disorientation confronted by the poet and his contemporaries in 1904 owing to the death of Herzl, the Uganda crisis, the weakening of Ahad Ha'am's influence, and the approaching 1905 revlution. In order to express this sense of complete disorientation of all values, Bialik made intentional use of ambiguous words and phrases of both high and low levels of meaning, words that had gradually become pejorative though not originlly such. Total disorientation is expressed through the generic patterns of the danse macabre, the poem closing with a picture of a disreputable creature, lame and vulgar, staggering slowly toward death. This is Bialik's description of a decademt nation that refuses redemption, his reply to the traumas and atrocities faced by Man in a godless world.
זיוה שמיר
כחרס הנשבר
על שירי-הזעם הנבואיים של ביאליק - "דאס לעצטע ווארט" ו"דבר"
א. דמות הנביא בשירי-הזעם הביאליקאיים ותקדימיה בשיריו הראשונים
בעשור הראשון של המאה העשרים, הקדיש ביאליק מאמצים יצירתיים לא מעטים לחיבורם של שירי-נבואה, שליוו בדברי זעם ותוכחה את האירועים הטראומטיים בתולדות העם ובתולדות התנועה הציונית. דמות הנביא הביאליקאי - בין שהיא נושאת את דברה בגוף ראשון, בין שהיא נזכרת בשיר בגוף שלישי - פנים רבות לה: היא בנויה על-פי מודלים מתנגשים, אפילו סותרים, היוצרים סינתזה ייחודית ומרובדת, שטביעת אצבעותיו האישית של המשורר ניכרים בה היטב. היא נושאת בקרבה מסימני-ההיכר של קשת רחבה ומגוונת של נביאים מקראיים, מרכזיים ומינוריים: מאדון הנביאים ועד לאחרוני "נביאים אחרונים" ביניהם יש מן החשובים והמכובדים, שמוצאם במשפחות הכהונה רמות-היחש, ויש מן הפחותים, חסרי-המעמד והיוקרה - מרועי הצאן ומבולסי השקמים. כידוע, לעולם אין שירת ביאליק מתבססת על קטגוריות חדות ומובחנות, כי אם על מצבי-ביניים מטושטשים ופראדוקסליים, על מאפיינים מורכבים ועל עמדות אמביוולנטיות. בהתאם לכך, גם דמות הנביא בשירתו היא דמות-כלאיים, רב-ערכית ופראדוקסלית, הממזגת בתוכה מודלים רבים וניגודים רבים, תוך שהיא מתיכה אותם לבליל אחד, או ין אחדות של ניגודים.
מצד אחד, הנביא בשירת ביאליק הוא מנהיג ומורה-דרך, המדריך את העם במצוקותיו ומוכיח אותו על משוגותיו מצד אחר, הוא אף שם-נרדף למשורר, שהוא במובן מסוים היפוכו של המנהיג והמדינאי, בהיותו אינדיווידואליסטן, המבקש לעצמו מקום מחבוא ומסתור, שירחיקהו מן ההמון הסואן (כאותה עליית-גג קטנה ומבודדת, משירו של ביאליק "והיה כי תמצאו"). בכך, הנביא-המשורר בשירת ביאליק דומה לנביא המקראי, התר אחר מלון אורחים במדבר, והמבקש לברוח מן השליחות שנכפתה עליו בצו עליון ולחלופין, הוא אף קרובו ובן-דמותו המוגבה של אותו ש"צ גלותי מ"שירתנו הצעירה", שמאס בתפקידו ופרש לו לקרן-זווית, כדי לשאת את תפילת-היחיד (כך תיאר במסתו את משאלתם של משוררי דורו להתגדר ברשות-היחיד, לאחר שקצה נפשם בשירה הלאומית ובשליחות הציבורית שנכפתה עליהם על-כורחם). הנביא הביאליקאי מכיל אפוא בקרבו את הניגוד "מנהיג, שליח-ציבור" לעומת "משורר מתבודד, הפורש מן הציבור". הוא אף מכיל בתוכו את הפכיו של איש הרוח ואיש המדיניות המעשית, נציגי עולם הדמיון והמציאות, או "עולם האצילות" ו"עולם העשייה".>1 הערה< ואף זאת, מאחר שהנביא מוצג לעתים בשירת ביאליק בתורת רועה את עדריו, חוטב עצים או בולס שקמים, כמו כמה מן החוזים והנביאים מימות המקרא, מכאן שהוא מכיל בתוכו גם את הניגוד "איש פשוט ושפל-רוח" לעומת "אריסטוקרט מורם מעם, הבז לפיליסטרים". כרגיל בשירת ביאליק, כל הניגודים אחוזים ופתוכים אלה באלה, והנביא יכול להיות בן דלת-העם ואריסטוקרט, גם לאהוב את הבריות וגם לבוז להן ולתעבן, גם לשמש לעם מנהיג ומורה-דרך וגם לברוח מן השררה ולהתגעגע לפינת סתרים פרטית, חבויה מעין כול.>2 הערה<
כמשורר בעל השקפת-עולם רומנטית ביסודה, הרואה במעשה-היצירה כורח ספונטני, העולה ובוקע מאליו ללא כוונת-מכוון, נמשך ביאליק באופן טבעי אל דמותו של הנביא, שאינו יכול שלא להתנבא, כי הנבואה "כאש בוער בעצמותיו". גם היות המשורר הרומנטי איש חזון, שרוח הקודש מפעמת בקרבו ומביאה אותו לידי ראיית הנולד, קירבה את ביאליק ואת בני-דורו לדמות הנביא המקראי, הצופה עתידות לעמו ולכלל האנושות (כזכור, יר המבקר הרולד בלום את חבורת הרומנטיקונים האנגליים בכותרת "THE VISIONARY COMPANY"). ואף זאת: כמי שעולם הדעות שלו עוצב בימי שלטונה של ההגות הניצשיאנית, גילומה של הרומנטיקה בשיא געשה, רגע לפני ירידתה מעל במת ההיסטוריה, ראה ביאליק בנביא - בעקבות מורו ורבו אחד-העם - את התשובה העברית לרעיון "האדם העליון": "איש קצוות", הנוהג לפי צו המוסר העליון, אף מוכן להקריב למען דרכו הצודקת את רווחתו האישית אישיות טיטאנית מורמת-מעם, הבזה לכל הננסים האופורטוניסטים, אנשי השאננות הקרתנית, הנוהגים בענייני מוסר כבפרקמטיא (אלה, מצדם, מתעבים את הנביא, החושף לעיני כול את קלונם ומפר את שלוותם). מושג הנביא ביצירת ביאליק לתקופותיה מכיל אפוא בתוכו את דמות "הרואה" וה"רועה" גם יחד. לפנינו אישיות רוחנית נעלה ונבחרת, תרתי-משמע, הצופה לבית ישראל, מחד גיסא, אך המנסה לברוח מן השליחות הנכפית עליה בכוח פנימי בלתי-נשלט, מאידך גיסא. לעתים, הנביא הביאליקאי אף מתעלה למעמדו של הדמיאורגוס מן המקורות הגנוסטיים, היכול לברוא מציאות בכוח-דיבורו, וברצותו - להחזירה לתוהו ובוהו.
*
את שירו "דבר", שב באלול תרס"ד ונדפס בתשרי תרס"ה, הציב ביאליק בראש חוברת צנומה ("חזון ומשא", אודסה תר"ע), ובה שמונה מ"נבואות הזעם", ב במרוצת העשור השני ליצירתו. אולי משום כך הוצג שיר זה בטעות בביקורת כראש וראשון לשירת הנבואה הביאליקאית.>3 הערה< אכן, לגבי הקורא בן-הזמן, היה בשיר "דבר" מטעם החידוש הנועז וחסר-התקדים, שגרם לתדמיתו כ"סנונית מבשרת" של שירי הזעם והתוכחה. אולם, מיתרון הפרספקטיבה ההיסטורית, אין חוקרי ביאליק יכולים שלא להבחין, כי החידוש המופלג, שנתגלה כביכול ב"דבר" לא היה, לאמתו של דבר, אלא סינתזה של חומרים פסידו-מקראיים ופסידו-נבואיים, שכבר נתגלו קודם לכן בשירת ביאליק. נדייק כמדומה יותר אם נתאר שיר זה כגולת-הכותרת של אותם הישגים מהוססים שהושגו בשירתו המוקדמת של ביאליק, מאשר כשיר הפותח את הז'אנר הכמו-נבואי ביצירת ביאליק.
כך, למשל, בשימוש ברטוריקה הכמו-נבואית קדמו לשיר "דבר" השירים ה"קאנוניים" "אכן חציר העם" (תרנ"ז ו"בעיר ההרגה" (תרס"ג). הקריאה לנביא, גם לה תקדימים אחדים, כדוגמת "לא תמח" (תר"ס ו"לאחד העם" (תרס"ג). יתר על כן, "דבר" אינו שירו הראשון של ביאליק שב בטורים בלתי-מחורזים או בטורים השקולים במשקל חופשי "מקראי". זניחתו של החרוז מאפיינת שירים אחדים, שבו כחמש-שש שנים לפני "דבר", כגון השיר דמוי-הדרשה "אם יש את נפשך לדעת" (תרנ"ח). בשימוש בפרוזודיה הפסידו-מקראית, קדמו ל"דבר" בכחמש שנים הפרגמנטים הבלתי-גמורים "כולמו את צוואריהם" ו"והיה ביום ההוא", שנמצאו בעזבונו של המשורר, אך גם בשירה ה"קאנונית" נעשו צעדים של ממש לעבר הריתמוס החופשי-מקראי.>4 הערה< ואף זאת: "דבר" איננו המונולוג הדראמטי הראשון בין שירי הזעם והתוכחה. קדם לו בז'אנר המונולוג הדראמטי הכמו-נבואי שירו היידי של ביאליק "דאס לעצטע ווארט" ("הדבר האחרון" מ-1901, שבו עוצבה לראשונה הפרסונה הנבואית בהרחבה ובצורה מפורשת. אפשר, שקדם ל"דבר" גם שיר-הזעם היידי "כ'בין ניט אויף אייער רוף געגאנגען" (לא נעניתי לקריאתכם מ-1904, המטיח דברים קשים בסגנון הנביאים.
ואולם, מאחר שלפנינו תופעת-ביניים, שגווניה וגבולותיה מטושטשים, הרי שכל קביעה לא תהיה מדוייקת אלא לחצאין. הילכך, עלינו להסתייג גם מן האמור לעיל, ולהודות, שחרף היות השיר "דבר" מזיגה או תרכובת של מרכיבים, שברובם השתמש ביאליק כבר קודם לכן, הרי שגם תרכובת חדשה של מרכיבים ידועים עשויה להיחשב חידוש ופריצת-דרך. ולפיכך, "דבר" ראוי בכל-זאת למעמד מיוחד בתוך ה"קאנון" הביאליקאי, בהיותו חוליית-מעבר חשובה בין הגילויים המוקדמים של שירת הנבואה הביאליקאית לבין גילוייה הבשלים והמשוכללים. מבחינה מסויימת, מעמדו דומה לזה של "שיר העם" "בין נהר פרת ונהר חידקל", שב כשנה-שנתיים לפני אחיו בסדרת "שירי העם", וששימש על כן חוליית-מעבר מעניינת וסימפטומטית בין שתי תופעות ותקופות: בין המונולוגים הארוכים "מפי העם", ב ביאליק בעשור הראשון ליצירתו, ושאת רובם גנז, לבין "שירי העם" הקצרים מהעשור השני, שייחד להם מדור מיוחד בקובץ שיריו. בדרך-כלל ניתן לאתר באותם שירים, המהווים חוליית-מעבר בין שתי תקופות-יצירה, סימני-היכר משתי התקופות גם יחד, ומכאן הקושי שבתיאורו המדוייק של "דבר". שיר זה ראוי למעמד משל עצמו גם בהיותו שיר מקורי ומפתיע ביותר מן הבחינה הרטורית - שיר המנפץ את כל מוסכמותיה של הנבואה הקלאסית. ואולם, מקוריותו וחדשנותו אינן נעוצות לענ"ד באותם סימנים שנתנו בו חוקריו ומבקריו.>5<
להעי, אין לתלות את חדשנותו של "דבר" בהופעתה לראשונה של דמות המשורר-הנביא. ביאליק ובני-דורו לא שמו פדות, בחיים כביצירה, בין איש-הרוח לבין המדינאי. דמות הנביא ביצירתם, שאינה אלא מטאפורה למנהיג-הדור, או למשורר הלאומי, היא תכופות דמות-כלאיים, המאחדת בתוכה את תחומי הפוליטיקה והפואטיקה, את התחום המדיני והרוחני, בפרופורציות שונות ומתגוונות.>6 הערה< השילוב נביא-משורר, או משורר-נביא, היה טבעי ומובן מאליו בדורו של ביאליק - בשיריהם של פרוג ("שא הלאה את נפשי", "נפשי קודרת", "חזון ישעיהו" ועוד), או בשירי י"ל פרץ וש' מאנדלקרן. אמנם, לעתים דמות זו נרמזת ומשתמעת מבין שיטי הטקסט, ואינה נזכרת בו במפורש. ואולם, גם ברבים משירי הזעם המובהקים ("אכן גם זה מוסר אלהים", "קראו לנחשים", "ידעתי בליל ערפל" ועוד), אין הנביא נזכר כלל בגלוי ובמפורש, ודמותו אך נרמזת מן הסגנון הכמו-נבואי. בעצם העובדה שאין המלים "נביא" או "משורר" נזכרת בשירים אלה בצורה חזיתית ומפורשת, אין כדי למנוע את הבנתם כשירים "נבואיים".
בצירופם של שתי הדמויות הללו ממאגר דמויות-הקבע של השירה הרומנטית - דמות המשורר ודמות הנביא - אין אפוא משום רבותא ואין בו מטעם החידוש, לא על רקע מוסכמות הדור, ולא על רקע יצירת ביאליק. ואין המדובר כאן אך ורק בשירי-הבוסר הגנוזים של ביאליק, שלאחדים מהם נייחד דיון בהמשך. אפילו בשיר בשל ו"קאנוני", כדוגמת "שירתי", מוצג הדובר במשתמע כמשורר וכנביא, בעת ובעונה אחת. בפואמה זו, שבה באותה שנה שבה בה הפואמה הנבואית "דאס לעצטע ווארט" (תרס"א), האני-הדובר מוצג במשתמע כמשורר-נביא: מצד אחד הוא מוצג כמשורר, שנחל את שירו מאנחתה של האם ומדמעתה שנבלעה בעיסה. וכמי שבלע את העיסה שנדמעה כבלוע הנביא יחזקאל את המגילה, המלאה קינים והגה והי. במקביל, גם גיבור "זוהר" (כידוע, בתחילה לא היה שיר זה אלא המשכה של הפואמה "שירתי"), מתואר כמי שאור-השמש העירהו מתנומה, וצרב את שפתיו, כאילו היתה השמש שרף נושא-גחלת ("ויצרוב את שפתיי" כרמז לאגדה על הקדשת משה שמ"ר א). ואולם, אין אפיונו הנבואי-פייטני של הדובר ב"שירתי" וב"זוהר" מהווה דוגמה יחידה, ומקבילות לה באחדים משיריו המוקדמים של ביאליק. שירים אלה בו ברובם בהשראת שירת פרוג, שבה נתייחד לדמות הנביא-המשורר מקום חשוב ומרכזי, בהיותה חלק מתוך המסורת ביירונית, שנתאזרחה בשירה הרוסית הרומאנטית (שלפיה, המשורר הוא נביא - SEER - בעל כשרונות של חוזה והוזה, ולהיפך: הנביא הוא משורר, היודע להפליא את אוזן שומעיו בדברו העז כפטיש מפוצץ-סלע). ועם זאת, יש להודות כי ב"דבר" עוצבה בפעם הראשונה דמות היברידית זו של נביא-משורר בצורה גלויה ומפורשת, בלא שהקורא ייאלץ לחלצה מבין כבלי הלשון הפיגורטיבית והאלוסיבית.
אולם אפילו קביעה כזו טעונה הצבת מיני סייגים והסתייגות: ב"דבר" אכן מופיעה דמות של נביא, שהוא להלכה גם משורר, אלא שלמעשה אין לראות בה משורר אלא בדרך מטאפורית "מרחפת". ה"אבזרים", המאפיינים כביכול את עולם המשורר (הכינור ומיתריו, השיר והחזון), אינם פרטי-מציאות ממשיים, חלק מהריאליה של עולם השירה, כי אם משל למתחולל בתוך הלב (והשווה לשורה 22: "אשר נמתחו לנימי כינור בלבבך"). יש, אם כן, להיזהר מפני שיוכם האוטומטי של עניינים מטאפוריים מופשטים, המתרחשים במציאות הנפשית (למרות שביאליק הקנה להם ממשות פלאסטית, אמינה ומשכנעת), למציאות החיצונית הליטראלית. לשון אחר: ה"כינור" ו"השיר" - בשיר "דבר" ובשירים אחרים של ביאליק - הם בראש ובראשונה הלב, או הנפש, והדראמה המתחוללת בקרבם, ולא חלק מעולמו של המשורר, שעל-דרך הפשט. כך, למשל, תיאור הכינור בשיר "אבי" - "ולבבו ככינור פלאים יהמה" - מאפיין את עולמו של מוזג פשוט, איש החולין ועולם הפרנסה, ולאו דווקא את עולמו המעודן והמרומם של המשורר איש-הרוח, וכך גם בשירים אחרים המותחים קו של אקבלה בין הכינור ללב או לנפש.>7 הערה< הדמות המתוארת ב"דבר" היא אפוא, קודם לכול, דמות של מנהיג לאומי, של שליח-ציבור, שנימי לבו משולים למיתרי הכינור. אפשר אולי לראות בה, במשתמע, גם דמות של משורר, אך לא בוודאות נחרצת, ורק על-דרך הדרש וההשאלה, שה"שמא" רב בהם על ה"ברי".
ואף על פי כן, רב הפיתוי לתפוס את הנביא - הזורה לרוח את כל שירי-התחייה שנארגו בין נימי כינורו - לא רק כנציגם-מקבילם של מנהיגים וחוזים כדוגמת הרצל ואחד-העם, אלא גם כנציגו-מקבילו של "המשורר הלאומי", שהביע באותה עת את נקיעתו וסלידתו מכל שירי התחייה, בו עד אז הוא ואחרים, ואת תחושתו שדורו טרם קונן את הקינה הגדולה, שראוי היה לקוננה על הריסות העולם הישן.
*
כאמור, אפילו בשירי הנעורים הגנוזים של ביאליק מהעשור הראשון ליצירתו (1890-1900), המתגלים לא אחתובר המקפל במעיו את תכונותיה של השירה ה"קאנונית", ניתן למצוא את הגילויים הראשונים של דמות הנביא ושל הרטוריקה הכמו-נבואית. מן הראוי אפוא, שנאתר את תקדימיה של דמות הנביא בשירי הבוסר הגנוזים, ונתאר את צמיחתה מתוך הגילויים החיוורים והמהוססים. אמנם, ב"צפצופי נעורים" אלה, כפי שהגדיר ביאליק עצמו את שיריו הראשונים,>8 הערה< דמות הנביא היא בדרך-כלל מרומזת ומשתמעת בלבד אף על פי כן, ניתן לזהות בה ללא קושי את המאפיינים ותווי-ההיכר של הפרסונה הנבואית שלעתיד-לבוא.
דמות הנביא מתגלה ביצירה המוקדמת של ביאליק בכל צבעי הקשת, אך למרות עושר גווניה וחרף היותה בדרך-כלל דמות-כלאיים, שנמזגו בה דמויות רבות ומגוונות, ניתן לאתר בה שני דפוסי-יסוד טיפולוגיים מן המקרא, החוזרים בה יותר מפעם אחת, ואלה נקשרים בדמויותיהם של שמואל הרואה ושל יונה הנביא. דמותו של שמואל העסיקה את ביאליק עקב המעמד המיוחד שהיה לנביא זה בתולדות עם-ישראל, במעברו מחיי-שבט ומהנהגה דתית-רוחנית לחיים ממיים ולהנהגה חילונית-מדינית. גם במנהיגי הציונות הגדולים של זמנו ראה ביאליק את אחרוני המנהיגים הרוחניים, שעתידים למשוח את יורשם - המנהיג המדיני-מעשי - ולהעביר לו את שרביט ההנהגה. לדמותו של שמואל תפקיד חשוב כמוטיב סמוי ב"המתמיד";>9 הערה< דמותו מהדהדת גם ברקע השיר המוקדם "בתשובתי", שבו מתאחים ניגודי היהדות והיוונות באמצעות מע רמיזות לשיר של היינה מן המחזור "השיבה הביתה", שבמרכזו גירסה מודרנית ואנטי-הרואית של סיפור אודיסאוס.>10 הערה< ביאליק מראה ב"בתשובתי", שאותם יסודות שמצאה הספרות הגרמנית (גלגולה המודרני של תרבות יוון, שוחרת היופי והגבורה בקלאסיקה ההלניסטית, יכול הוא כנציג שירת-ישראל החדשה למצוא בקלאסיקה העברית. ובאמת, הדובר ב"בתשובתי" מתגלה כגירסה נמוכה ומסורסת של שמואל הרואה, שנדד בין שבטי ישראל (שעליו נאמר "ותשובתו הרמתה כי שם ביתו"), נביא נודד, השב הביתה, ומוצא בו זקנה ש"שפתיה תמיד נעות", זכר מעוות ומסורס לדמותה של חנה, אם שמואל, ש"רק שפתיה נעות". כפי שהבחין ה' ברזל,>11 הערה< לנביא ב"דבר" יש מזבח, ופרט זה מתאים יותר לתיאורו של כהן, מאשר לתיאורו של נביא. והרי מזיגה כזו של כהן ונביא מצויה בעליל בדמותו של שמואל הרואה, שבצד היותו נביא, הקריב קרבנות מעל המזבח, אף התחיל את דרכו כפרח-כהונה במקדש עלי (כידוע, לצמד-הניגודים "כהן" ו"נביא" תפקיד נכבד בהגותו של אחד-העם).
דמותו של יונה - הנביא הבורח מן השליחות - מופיעה, למשל, בשיר-הנעורים האלגוריסטי הגנוז "בלב ים". כאן תיאר ביאליק דמות של נביא שליח, בן דמותו של יונה הנביא הנרדם ביי הספינה ונכנע לגלים הרוגשים, תוך שימוש בתיאורי ספר יונה ושילובם עם סיפור היונה מפרשת המבול ("והניחותי את כפיי ובייים / בספינה אירדם ואשמור הרוח: / אנה יוליכני? הישוכו המים? / האמצא מי מנוחות בם אוכל לנוח?"). דמותו של הנביא האינדיווידואליסטן, הבורח מן השליחות, נתפתחה ונשתכללה בשירי הזעם והתוכחה המאוחרים של ביאליק, שבהם הדובר "לובש אדרת נביאים". כך, למשל, הפרסונה הנבואית ב"בעיר ההרגה" מרמזת אף היא לדמותו של יונה (הגם שמשוקעות בה רמיזות לדמותם ולדבריהם של נביאים אחרים), ומלות הפתיחה של השיר מזכירות את דבר ה' ליונה ("קום לך אל-נינוה", יונ' א, ב שם ג, ב). בעקבות הסיפור המקראי, השיר מעלה את דבר השליחות לעיר זרה, הנכפית על הנביא על-כורחו, ואת רצונו לחמוק ממנה. גם סופה של "מגילת האש" ברמיזה לתרדמת יונה. העלם בהיר העיניים, שנפלט בסוף ה"מגילה" אל ארץ רחוקה ונרדם תחת הערער, הופך אף הוא ין נביא שברח מן השליחות, כדוגמת יונה שנרדם תחת הקיקיון. הנביא-המשורר, כיונה בשעתו, כך רומז ביאליק ב"מגילת האש", אינו מבקש לנקום בגויים או להוכיח את עמו ואת כלל האנושות, אף אינו מבקש לעצמו סמכות אלוהית של פוסק אחרון. להיפך, הוא מבקש להימלט מעול השליחות הכפויה, אלא שהציבור מבקש לשמוע מפיו דבר תוכחה, ממש כבשיר "דבר".
שתי הדמויות הללו ליוו את ביאליק ביצירתו המוקדמת: הראשונה היוותהין מקבילה מטאפורית לדור שניצב "על קו התפר" בין עולם ההשכלה הקלסיציסטי, שרשות-הכלל במרכזו, לבין תקופת התחייה הרומנטית, שבמרכזה רשות-היחיד או בין מצב לאומי, שבטי ומפורר, שהנהגתו הנהגה רוחנית, לבין כינונו של עם חדש, שהנהגתו הנהגה מדינית. דמותו של יונה, לעומת זאת, שימשה מטאפורה לשלב מאוחר ומודרני יותר, שבו כבר התפורר הקולקטיב לפרודות. בדמותו איתר כנראה ביאליק את כל סממני האינדיווידואליזם הרומנטי והבתר-רומנטי, המתמקד ביחיד ובחיי הנפש שלו: הבריחה מן השליחות והיציאה הכפויה אל העיר החטאה וההומייה, הרצון לפרוש מענייני הכלל אפילו בעיצומם של תהליכים חברתיים ופוליטיים הרי-גורל ההיבלעות במעי הדג והשהייה בו בבדידות מוחלטת, התרדמה הכפולה - ביי הספינה ותחת הקיקיון. דמויותיהם של שני הנביאים הללו היו ין ין סמלי-קבע, או ין מטאפורות מורחבות, בשירתו המוקדמת של ביאליק, המבטאות את הלבטים שהעסיקו את המשורר הצעיר במישור האישי והציבורי. דמויותיהם מופיעות אמנם גם בשירים הבשלים וה"קאנוניים", אלא שבאלה האחרונים הן מרומזות יותר. ואף זאת: בשירים המאוחדים נתרבדו על גבי דמויותיהם של שמואל ויונה גם דמויות של נביאים אחרים, וארבעת הנביאים הגדולים (משה, ישעיהו, ירמיהו, יחזקאל), באופן מיוחד. היבטים שונים באישיותם, בפועלם ובסגנון נבואתם שימשו מקור-השראה וחומרי-תשתית לשירי החזון והמשא הביאליקאיים.
ב. דמות הדובר ב"דאס לעצטע ווארט" ותקדימיה בשירת ישראל
חידושיו העקרוניים של ביאליק בשירי הנבואה הראשונים שלו ממתינים אפוא עדיין להגדרה ולתיאור, וכאמור אין זו משימה קלה, שכן כל תופעה בשירים אלה הינה תופעת אינטר-רגנום, בעלת גוונים דקים וגבולות רופסים, המקשים על המבקר לקבוע קביעות ברורות וחדות. החידושים נעוצים, כאמור, בהיפוך הציפיות והמוסכמות, ובין השאר, בבחירת הכלי הבלתי-צפוי מכול. את לשון הנביאים הגרמית והנוקשה, החצובה כאילו באבן, יצק המשורר לראשונה - בהרחבה ובגוף ראשון - דווקא למטבעות של לשון יידיש, ובאקט זה, כשלעצמו, יש משום מפגן של "איפכא מסתברא" (קשת רחבה של תחבולות אינוורסיה והיפוך תידון בסעיף הבא, העוסק בשיר "דבר"). מעניין להיווכח שניצני הז'אנר הנבואי - ז'אנר המצטיין בפאתוס אלוהי של היחיד הנבחר והמורם מעם - בצבצו אפוא בשנות מפנה המאה, באותן שנים עצמן שבהן ניסה ביאליק כוחו לראשונה בהיפוכו של ז'אנר זה - בז'אנר העממי, האנטי-פאתטי, המצטיין בסימולציה של לשון נמוכה ויומיומית. נוצר אפוא פראדוקס מתוחכם ומתחכם, לפיו בת-ישראל מן הנוסח הישן, גיבורת "שירי העם" של ביאליק, המגלמת בדמותה ובהשקפתה את הגלות ואת שפת יידיש הגלותית, מדברת בשירת ביאליק בשפת האבות. לעומתה, הנביא העברי, "איש הקצוות", הנושא דבר משא וחזון בפתוס עברי נזירי, מדבר בשירת ביאליק בלשון האימהות העסיסית. לשני הז'אנרים המנוגדים הללו - "שירי העם" ו"שירי הזעם והתוכחה" - שהם למעשה פארודיות, מבודחות או רציניות, על נוסח המקור, היו תקדימים לא מעטים בשירי הנעורים של ביאליק.
את פרק שירת הזעם והתוכחה שלו פתח אפוא ביאליק במובהק ובהרחבה בשיר יידי דווקא, ולא בשיר עברי, כמצופה - במונולוג הדראמטי "דאס לעצטע ווארט", שב והתפרסם בשנת 1901, והוא מזיגה של הז'אנר העממי והנבואי. בשוליו, רשם המשורר את תת-הכותרת "נביאיש" - "בנוסח הנביאים", או "בסגנון הנבואה המקראית" - לציון אופיו האימיטציוני של השיר. לפנינו, אם כן, פארודיה, גם אם פארודיה רצינית, כזו העושה שימוש ברטוריקה הקדומה כדי להביא באמצעותה חזות לאומית קשה, שהיא אקטואלית בתכלית. את הדברים הקשים נושא נביא מודרני, המאופיין כ"נביא האחרית", ממש כירמיהו הנביא בשעתו וכמו הפרסונה הנבואית, שעתידה היתה להופיע מקץ שלוש שנים בשיר "דבר".>12 הערה< האקט הסמלי, שמבצע נביא זה לנוכח פני עדתו (בירידתו לבית-היוצר, בנטילת כלי-החרס ובניפוצו לעיני כול), גם הוא הופך את הדובר ין ירמיהו מודרני, הנושא את דברו המר ערב החורבן - בתקופה של שקיעה נואשת ומייאשת, שבה כל הערכים הנושנים הולכים לבית עולמם (סוף השיר מסתמך על "משל בית-היוצר" שבספר ירמיהו, פרקים יח-יט). המפגש בין התכנים הקדומים לבין המסר האקטואלי, בין דפוסי הנבואה המרוממים לבין לשון יידיש, המתאימה ל"מודוס החיקוי הנמוך", יוצרת סינתזה שהיא מקורית ומפתיעה (אם כי גם לה תקדימים בספרות ישראל).
לא במקרה עיצב ביאליק בשני השירים - "דאס לעצטע ווארט" ו"דבר" - נביא שהוא במידה רבה בן-דמותו של ירמיהו, נביא האבל והקינה, הממרר בבכי על חרבות המקדש ומי שמגילת איכה מיוחסת לו (כבר בשיריו הלאומיים הפרוגרמטיים של ביאליק מהעשור הראשון ליצירתו, כגון "על סף בית המדרש", יש מדפוסיה התוכניים והרטוריים של מגילת איכה). באותה תקופה, נשמעה בקרב בני-הדור המשאלה, שיקום משורר גדול, כעין ירמיהו חדש, ויקונן את הקינה הגדולה על הריסות החיים הישנים. הד לשאיפה זו נשמע בבו לרבניצקי מחורף תר"ס:
עודני כותב והנה שבט אור חדש, מבשר האביב, הצליף על פניי בעד אשנבי ויער בי רגשות רפים ונרדמים. הוא חודר אל עיניי ומביט אל נפשי פנימה כקרן אור נוגה בחורבה ישנה לעת הערביים. יש רגעים שאני מסופק בכל אותם השירים ושאר דברים שאני ואחרים כותבים, בצרכם ובתועלתם. בשביל מה ומי הם באים? לפנינו עומדת חורבת עם נוראה, ישנה והרוסה, ואין ירמיהו חדש לקונן את הקינה האחרונה האיומה... שווא הם שירי התחייה, שווא ושקר! עדיין לא נשפכה הדמעה הראויה ואנחנו מחכים לאותו המקונן הגדול שישפכנה. עדיין אין לנו ירמיאדה לחורבן העם והיא צריכה לבוא.>13<
לפיכך, בשיר "לא תימח", שב בסמיכות-זמנים לאיגרת זו, מצויים הן השורה הגנוזה "אך מאמין אני עוד יקום ירמיה" והן הבית הגנוז "אל תאמרו בכינו דיינו - הנבלים! / כל עוד יש בכם לב ערל אחד / כל עוד לא החליאה הדמעה את לבכם על שבר / עמכם ולא הרעילה את חייכם...". בימי מעברו מסוסנוביץ לאודסה, קבל ביאליק תכופות בביו, ברוח הגותו של ניצשה, על הפער הבלתי-ניתן לגישור בינו לבין הציבור הרחב: ה"נבלים" בבים אלה מוצגים כבורגנים שבעים ושאננים, השרועים בשלווה על משכבם, דואגים לענייני פרקמטיא נלוזים, אף אינם זעים למראה החיזיון הציוני האדיר המתחולל לנגד עיניהם. מוטיבים ניצשיאניים כאלה מופיעים תכופות בשירי הנביא-הלביא, למן "אכן חציר העם" ועד ל"גם בהתערותו לעיניכם". במיוחד נקשרים דברי האיגרת דלעיל לתיאור התכחשותו של הנביא-המשורר לשירי התחייה וחזון הישועה, ששר בעבר, ושאינם עוד בעיניו אלא "משא שווא ותרמית אוזניים" (השווה: "דבר", שורות 19-24). וייזכר, בהקשר זה, כי המושג "ירמיאדה" - הנזכר באיגרת - הגיע לתרבות הרוסית מן הצרפתית, שבה המלה ֺEREMIADE נושאת קונוטאציות של קינה אינסופית, המקיצה את שומעיה משאננותם ומטרידה אותם משלוותם.
וראוי אף לזכור ולהזכיר, שירמיהו הפך בתרבות המערב לאב-טיפוס לייסורי ישו, כמי שבני-עמו שנאוהו, השליכוהו לחצר-המטרה והביאו, על-פי המסורת הנוצרית, לידי כך שימות מות-קדושים, בדומה למה שאירע לישו. רעיון "הברית החדשה" (יר' לא, ל-לג), שתהא חקוקה בלב ולא בלוחות, הפך בנצרות ין אסא להבאתה של תורה חדשה, שם-נרדף לאוונגליונים, בי-הקודש הנוצריים. גם הנביא ב"דאס לעצטע ווארט" מתגלה בקריאה שהויה כמזיגה של ירמיהו וישו. נכונותו לחבוש את פצעי זולתו, הנכונות להעניק ללא-גבול וללא-חשבון למי שביזוהו והתעמרו בו, בבחינת "להגיש את הלחי השנייה" - כל אלה מקרבים את דמותו של הנביא בשיר היידי לדמותו של המשיח הנוצרי. לא זו בלבד שהוא מגיע לעמו ין "ויא דולורוזה", מלאה באבנים. הוא אף מבטיח לרפא את שבר עמו וללוק את פצעיו, למרות שגם פצעיו שלו שותתי-דם:
איך געה, איך קום - כ'וועל הילען וואונדען,
מיט אייך אינאיינעם וועל איך בלוטען,
און וואו מען דארף, וועל איך פארבינדען,
און וואו מען מוז, וועל איך אפלעקען
דאס בלוט, וואס טריפט פון וואונד.
כ'וועל טרייסטען, בעטען, וויינען, וועקען -
און וועל ניט לאזען געהן צו גרונד!
(דאס לעצטע ווארט, שורות 34-40)
מעניין להיווכח בהקשר זה, כי גם בשיר "שירתי" (תרס"א), שב באותה שנה עצמה שבה ב "דאס לעצטע ווארט", ושבו האני הוא כאמור משורר-נביא במשתמע, משוקעים לא מעט רמזים לסיפור הנוצרי, ומתוארים תהליכי טרנספיגורציה שברוח הסיפור הנוצרי. לפיהם, נותר הבן - לאחר הסעודה האחרונה - עם אמו בלבד ועם אנחתה (רוח הקודש), הנבלעת בתוכו, עם בליעת "לחם הקודש", ומתגלגלת לשירתו - לשירה חדשה, שהיאין ברית חדשה. ובמקביל, מעניין להיווכח, כי גם בסיפור "החצוצרה נתביישה" מתמזגים סיפור יציאת מצריים והסיפור הנוצרי של הסעודה האחרונה, שהיתה כידוע אף היא סעודת פסח. בצאת המשפחה את מקום-מושבה בחיפזון, עקב גזרת הצאר, כצאת בני ישראל ממצריים מפחד פרעה, וכצאת העם לגלות מאימת הקיסר הרומי, מציצים עליה בייאוש נדבכי הלבנים מבין גזעי העצים, וכאילו הם קובלים בדממה: "יוסי, יוסי, למה עזבתנו?" (אמירה שממנה נרמז הפסוק הנודע מן האוונגליונים). הכלאה של הסיפור היהודי והנוצרי בי ביאליק איננה, אם כן, חיזיון נדיר, ובדרך-כלל תפקידה לרמז על חורבנה של תקופה ועל התרקמותה של תקופה חדשה, המביאה בסתר כנפיה תורה חדשה ושירה חדשה.
*
במונולוג הדראמטי "דאס לעצטע ווארט" עיצב אפוא ביאליק לראשונה דמות של פרסונה נבואית, בצורה גלויה ומפורשת, ולא בדרכים עקיפות ומרומזות, כבאחדים משיריו הגנוזים וה"קאנוניים". פרסונה זו משלבת בתוכה דפוסים (TOPOI רומנטיים ידועים (כאמור, דמות החוזה - או ה-SEER - התגלגלה מהשירה האנגלית לשירה הרומאנטית המזרח-אירופית, ובמיוחד לשירתם של פושקין ונאדסון ודפוסים משירת המקרא הקדומה. מן הביירוניזם הרוסי הגיעה דמות הנביא גם לשירתו הרומנטית-לאומית של המשורר היהודי-רוסי שמעון פרוג, שהיתה חוליית-מעבר חשובה בין שירת אירופה לשירה העברית בת-הדור, ומקור השראה ראשון במעלה לביאליק וטשרניחובסקי הצעירים.>14<
אפילו את כותרות ספריהם שאבו שני המשוררים משירת פרוג: כותרתה של אסופת שירי-הזעם של ביאליק - "חזון ומשא" - הן מזכירה את כותרת ספרו הראשון של טשרניחובסקי "חזיונות ומנגינות". בחלקו הראשון של ספר זה (הוצאת תושיה, ורשה תרנ"ט נכללו מספר שירים, שבמרכזם דמות הנביא, כגון השיר "מוחמד", שבו הנביא הוא "כמחוקק היורד מחורב/.../ כשמש מתוהו ובוהו מתפרץ / כאללה ביום בראו שמים וארץ", וכגון המונולוג הדראמטי "מחזיונות הנביא", הנישא בפי נביא מודרני, בן-דמותו של הנביא יחזקאל. שני הספרים גם יחד - זה של טשרניחובסקי וזה של ביאליק - כותרתם עוצבה בהשראת כותרתם ה"וויזיונרית" של שיריו היידיים של פרוג. כותרות אלה שילבו בתוכן את חושי הראייה והשמע, תוך שהן מרמזות לשירים חזותיים ומלודיים ולחלופין, להימצאותם בכפיפה אחת של חזיונות (ויזיות תיאוריים, בעלי ממדים ואיכויות של אמנות פלאסטית, ושל שירי-אומר, או דברי נבואה ומשא, שעיקרם בהגות המשוקעת בהם - באמירה העיונית המופשטת.>15<
ואולם, שירת פרוג אינה מקור ההשראה היחידי לניצני השירה ה"נבואית" של ביאליק: יבת "דאס לעצטע ווארט" הסתמך ביאליק גם על תרגומו של י"ל פרץ לשירו של נאדסון, כפי שכבר הבחינו בשעתם פרץ עצמו, ובעקבותיו גם י' פיכמן וח' שמרוק.>16 הערה< מן הראוי להרחיב אבחנה נכונה זו, ולטעון, כי גם שירו המקורי של י"ל פרץ "פון יחזקאל" (מאת יחזקאל), שב כנראה בהשראת נאדסון, שימש לביאליק מקור-השראה ראשון במעלה בעיצוב "דאס לעצטע ווארט" ו"דבר". אילו התחשב שמרוק גם בקיומה של חוליית-ביניים בשירת ביאליק, המגשרת בין שירו של נאדסון בתרגום פרץ לבין "דבר" - כלומר, בשיר היידי "דאס לעצטע ווארט" - ספק אם היה מסייג את דבריו באשר למידת סבירותה של ההשפעה המתוארת במאמרו, ואפשר שהיה בוחר לדבר בוודאות על השפעה ישירה ומוכחת. ביאליק אכן הושפע משירו של נאדסון (בתרגום ליידיש של י"ל פרץ משנת תרנ"ב), תרגום שעקבותיו ניכרים גם בעיצוב דמות הנביא ב"בעיר ההרגה" ובשיר היידי "כ'בין נישט אויף אייער רוף געגאנגען" (לא נעניתי לקריאתכם), הדומה במקצת לשיר-הזעם ה"קאנוני". שירו של נאדסון בתרגום י"ל פרץ פותח במלים:
קום שוין, קום א, נביא! מיט דער גאנצער קראפט
פון אומגליק און פון ליבע רופן מיר צו דיר!
קוק, ווי שוואך מיר זענען, מיד און אפגעשלאפט,
ווי שטארק עס איז דער פיינט, ווי אומבאהאלפן - מיר.
עס איז די לעצטע צייט. א, ראטעווע פון שאנד!
דאס געוויסן שלאפט, די נאכט איז אן א שטראל;
פארלאשן שוין די בושה, פארבלאנדזשעט דער פארשטאנד,
און די מיטלמעסיקייט פרעדיקט איבעראל!
בהמשך השיר כלול - כבמיטב מסורת השירה הרומנטית בכלל, והשירה הרוסית הרומנטית בפרט - תיאורו של נבל קרוע-מיתרים,בדומה לכינור שב"דבר", והוא מסתיים במשאלתו של הדובר-המשורר "איך וואלט פריילעך זינגען אפשר אויך געקענט, / נאר אין מיין קאענצל שטעקט א שטדיקער דארן". הדמיון בין תרגום שירו של נאדסון, לשירי הנביא של ביאליק מובהק ואינו מותיר מקום לספקות. ואגב, גם הקריאה לנביא שבפתח "בעיר ההרגה" ("קום, לך לך לעיר ההרגה"), מכילה בתוכה את הציווי היידית ההומופוני ("קום!", במשמעות של "בוא!"), ממש כבתרגום היידי ל"בעיר ההרגה" ובתרגום פרץ. הציווי העברי העתיק והמרומם, האופייני לדבר ה' לבחיריו, והציווי היידי מלשון הדיבור הנמוכה משולבים זה בזה. יתר על כן, "הפעם האחרונה" בשירו המתורגם של נאדסון הפכה אצל ביאליק ל"מלה האחרונה", או ל"דבר האחרון". ואגב, שירי הנביא היידיים של ביאליק - "דאס לעצטע ווארט", "אין שחיטה שטאט" ו"כ'בין נישט אויף אייער רוף געגאנגן" -ובים כולם במשקל יאמבי, המקובל כמשקלם של מונולוגים דראמטיים, כבשירו של נאדסון שבתרגום פרץ.
בפתח שיר-הנבואה של י"ל פרץ - "פון יחזקאל" - כלולה קובלנה קשה, שמטיח האל באוזני נביאו, על נביאי-השקר המפיחים דברי שקר וכזב: "גאט זאגט מיר אזוי צו זאגן: / די 'נביאים' וועל איך קלאגן, / די שקרנים, די כזבנים, / מיטן אומפארשעמטן פנים / און פארגלייסטא אויגן". העימות שערך י"ל פרץ בין הנביא הנבחר, איש האמת, לנביאי-הכזב, מעמידי-הפנים והמתחסדים, המגלגלים עיניהם כלפי שמיא, מזכירה את תיאורם של ה"נבלים" הציניקנים שבפתח "דבר", עם שחוק-הזדון האורב תחת שפמם ומבט-הצדייה אשר בעיניהם.>17 הערה<
מדוע ניהל ביאליק בשירו "דבר" דיאלוגים גלויים וסמויים עם שירת י"ל פרץ? את הסיבה לכך יש לחפש במע-היחסים האמביוולנטית, ששררה בין השניים בשנה שקדמה לחיבור "דבר". בדרך-כלל, שררו בין שני הסופרים יחסי ידידות והערכה הדדית, ובתקופה שבה ערך ביאליק את מדורו הספרותי של "השלח", חסה בצלו של פרץ, וזכה להיות בין מקורביו ובאי-ביתו.
ואולם, פרשות ספרותיות אחדות העיבו על ידידות זו: לא זו בלבד שתרגומו היידי המרושל והחופשי-יתר-על-המידה של פרץ את "בעיר ההרגה" לא נשא חן בעיני ביאליק, ועל כן נטל את הקולמוס, ותרגם את שירו שלו ליידיש במו ידיו (פרשה שלא תרמה כמובן לתקינות היחסים של שני המשוררים הגדולים). נוספה לה פרשה מביכה נוספת, שהעכירה אף היא את יחסיהם, ושגם בה עשה פרץ בשירי ביאליק כבתוך שלו: בטרם ראה אור שירו של ביאליק "על השחיטה" (1903), יצא י"ל פרץ ב"תגלית מרעישה", שאותה הביא לידיעת הציבור באחד מהפלייטונים בסדרה "משוט בארץ", שפרסם אז ב"הצופה" הוורשאי. תגליתו נראית כאילו נועדה לעשות את שירו של ביאליק ללעג ולקלס, הגם שלטענת פרץ לא נועדה אלא להציל את שירו של ביאליק מציפורני הצנזור.
לדברי הפלייטון, נתגלה באחת הספריות באוקספורדב-יד גנוז, ובו המזמור הי"א של "זמירות ישראל" מאת ביירון. המזמור שהובא בתורת "תגלית" לא היה אלא פארודיה וולגרית וסרת-טעם למדי של השיר הביאליקאי, שהמתין אז בידי הצנזור בציפייה להיתר-פרסום.>18 הערה< מעשה בלתי-קולגיאלי זה עורר בוודאי את חמתו של ביאליק, ודומה שהוא גמל לרעהו ין פארודיה על שירו-שלו, האומרת בלי-מלים לפרץ שייטול קורה מבין עיניו, ושיתבונן במעשיו שלו בטרם יתאר את "נביאי השקר" הערומים והכזבנים. בתיאור ה"נבלים", הנקלים ופחותי-המעלה, בעלי חיוך הצדייה הזדוני, העושים בקנייניו של הנביא כבתוך שלו ומשליכים בסופו של דבר את לבו השרוף לכלבים, הראה מן הסתם ביאליק לפרץ מה דעתו על מעשה-הנבלה, שעולל לו מי שהיה כלפי-חוץ ידידו הטוב והמיטיב. בדיאלוג זה עם שירו של פרץ "פון יחזקאל" ועם מוטיבים רבים מתוך תרגומו לשירו של נאדסון, רמז ביאליק לרעהו, בלשון סגי-נהור, "קשוט עצמך תחילה ואחר-כך קשוט אחרים". יוצא אפוא, שהשיר "דבר" אינו כולל בתוכו אך ורק תשובה למאמריו של הלל צייטלין מקיץ 1904, שעשו שימוש ציני במובאות משירי ביאליק, כפי שהבחין אל נכון עוזי שביט.>19 הערה< כלולה בו כמדומה גם תשובה לי"ל פרץ, שממנו שאב ביאליק את דפוסיהם של שירי-הנביא שלו (ובאמצעותם אף החזיר לפרץ כגמולו, לאחר שזה האחרון עשה בקנייניו הרוחניים שימוש ציני ומניפולטיבי).
ג. החידוש הרטורי ב"דבר": שבירת כל מוסכמותיה של הנבואה המקראית
בזמןיבת השיר "דבר" (קיץ תרס"ד), היו בני-הדור - והמשורר בכללם - שרויים באובדן-כיוונים גמור: טבח קישינב, מזה, ומותו בטרם-עת של הרצל, מזה, השרו תחושה של אבל ושל אוזלת-יד בתנועה הציונית. פרשת אוגנדה אף הביאה רבים להרהורי-ספק, ואפילו להיוואשות, מצדקת-הדרך.בד בבד עם המשבר הטראומטי, שנגרם עם מותו החטוף של הרצל, הלכה אז תנועת ה"בונד" האנטי-ציונית והתעצמה, תוך שהיא מו אליה ב"רחוב היהודים" רבבות צעירים נבוכים, ותוך שהיא מדלדלת במקביל את שורותיה של התנועה הציונית. בעלי האינטואיציות כבר חשו בעליל, מי בחיל ומי בגיל, בסימניה הראשונים של אווירת המרי - שעתידה היתה להתגלות במלואה מקץ כשנה במה-הנפל של 1905 (רבים מצעירי העם נסחפו אחר כרוזי המהפכה, והאמינו באמת ובתמים שהפ המשטר טומנת בחובה סיכוי לעתיד טוב יותר). ואף זאת: משפחות רבות מקרב יהודי "תחום המושב" יצאו באופן בלתי-מאורגן מרוסיה, ונסו מנוסת בהלה לכל קצות-תבל, מפחד הפוגרומים או בשל תחושת אי-הוודאות.
ביאליק, שישב באותה עת בוורשה בין סופרים, שרבים מהם נשאו פניהם אל תרבות-המערב, וראה את המרכז הציוני באודסה הולך ומאבד מכוחו וממשמעותו, נתקף תחושת דיכאון, ייאוש וחרדה. לא זו בלבד שהתנועה הציונית איבדה בחטף את ראשה ומנהיגה המוצהר, אלא שגם "יריבו" אחד-העם, ידוע הסבל והאכזבה, החל לשקול אז את פרישתו מהחיים הציבוריים, עקב מחלת טרשת העורקים שבה לקה, וגבר רצונו להתרחק מכל תככי הפלגים והמפלגות ולעשות לביתו. החלל שנתהווה בהנהגה הציונית עם מות הרצל נותר בעינו, ולא הסתמנה אז באופק אישיות שתוכל למלאו.
השיר "דבר" אכן נותן ביטוי הולם מאין-כמוהו לתחושה זו של דיסאוריינטציה מוחלטת - בתחומי הפוליטיקה והפואטיקה - שהולידה באותו הזמן גם את שיר-העוועים היידי "א פרעהליכס" ואת האיגרת ב לרעיו ברוחו של שיר מקאברי זה (שיבוצו של "דבר" במסורת הז'אנר העממי של "מחולת-המוות" - ה"DANSE MACABRE" או ה"טויטן-טאנץ" - ייעשה להלן בסעיף ה'). ביאליק הפך ב"דבר" את כל היוצרות, והביא לידי ניפוצן של כל מוסכמותיה של הנבואה הקלאסית: היפוך דמות הדובר והנמענים, ואף היפוך גמור של דמות האל. לפנינו גם היפוך גמור של מטרת הנבואה והאפקטים שלה על הציבור. צורת הציווי שבפתח השיר, הסמכות שבתביעה, הקריאה לנביא - כל אלה אופייניים לדבר ה' הנשמע ברמה, או לדבר ה' המפעם בלבו של הנביא. הצפוי פחות מכול הוא שציווי זה יישמע מפי העם, שהוא בדרך-כלל פאסיבי ומקבל את הנביא באדישות או בטרוניה על שהוא מפר את שלוותו. כאן העם הוא האקטיבי, והוא המעורר את הנביא הוא המפר את השלווה השאננה.
בקריאה ראשונה, הקורא עשוי להתרשם כאילו לשון הציווי הסמכותית שבפתח השיר היא דבר ה' לנביא ולחלופין, דבר הנביא לעצמו. בהמשך מתברר במפתיע, כי המונולוג כולו נישא בפי בני-העם, אנשים רגילים ופשוטים, הפועלים בדרך-כלל לפי רגשות ואינטרסים, ולא לפי צו המוסר העליון. המלה "דבר" שבכותרת היא מלה טעונה, ויש בה כדי לרמוז למאמר ה', שבדברו נבראו שמים וארץ, ואילו כאן מתברר שלא האל הוא הדובר, ואף לא נציגו של האל עלי אדמות, כי אם הקולקטיב - העדה, הציבור, האומה. יוצא אפוא שאפילו כותרת-השיר נה על פיה, והו את דברו הטרנסצנדנטי של האל לאמירה אנושית פשוטה וחסרת כל הילה של יוקרה.
חידושו העיקרי של ביאליק בשיריו הנבואיים הראשונים הוא, אם כן, בהיפוך כל היוצרות ובהפרת כל המוסכמות של דגם הנבואה ה"קלאסי". תחבולה זו של "איפכא מסתברא", שאותה נקט לראשונה בהבלטה ב"בעיר ההרגה", שימשה את המשורר ב"דבר" בדרך מובהקת ואפקטיבית הרבה יותר, שהרי כאן בני-העם הפשוט הם הדוברים, ולא הנביא או האל (ולמרבה האירוניה, הם עושים כן בלשון הנביאים). בדיקה שהויה תגלה, כי אין קונבנציה נבואית אחת, שלא נעשה בה כאן שימוש מעוקם ומסורס, ואין אמירה אחת, שאינה פארודיה מהו על נוסח המקור הקלאסי. בדרך-כלל, הנביא המקראי רוצה לברוח מהשליחות ומבני-עמו, ואילו כאן בני-העם הם המאיצים בנביא ליטוש את הגחלת - לזרות את רצפת-האש מעל המזבח ולהשאירה ברשותם של ה"נבלים", המחללים אותה ממילא. בדרך-כלל, אין העם מבחין בין נביא האמת לנביאי השקר ול"נבלים" למיניהם, ואילו כאן - שלא כמקובל ושלא כצפוי - הדוברים יודעים להבחין היטב בין דבר אמת לדבר נבלה, והם המאירים את עיני הנביא. בני-העם הם אפוא הנדים בראשם לנביא על שקנייניו מנוצלים בצורה תועלתנית וצינית, והם המגוללים באוזניו את כל מעללי ה"נבלים" האופורטוניסטים. בדרך-כלל, העם מבקש לעצמו נבואת נחמה, ואילו כאן, באופן פראדוקסלי ותמוה, בניו מבקשים נבואת אחרית ודברים מרים ממוות. במקום שהנביא יוכיח את עמו, ובני-העם יגנו אותו על כך, כאן העדה ממש מתחננת לפני הנביא שישמיע באוזניהם דברי תוכחה. בדרך-כלל, השמים מוכיחים את העם, ואילו כאן העם מוכיח את השמים, הנושאים את עוונם בדממה. בדרך-כלל, הנביא משמיע את דברו, והעם מחריש, ואילו כאן - להיפך. אין אפוא דפוס מדפוסי הנבואה הקלאסית, שלא נסתרס ונשתבש כאן, כמתוך התרסה והטחה כנגד שיבושי המצב הלאומי, אם באשמת המנהיגים הטועים והתועים, אם באשמת גזרת-גורל סתמית ומתעתעת.
לפנינו, כאמור, שיר המתאר את מצבה הכאוטי של האומה שנשארה בלא מנהיג ומכונן-דרך. אפשר שזהו הטעם לתחושת האבסורד, המתבטאת בהיפוך כל היוצרות: העם הוא המדבר, ולא הנביא, כי הנביא-המנהיג מת (הרצל), או פרש לרשות הפרט (אחד-העם). ומאחר שגם האל נאלם או נעלם, לא נותר לו לעם אלא לדדות בתופים ובמחולות אלי קבר. העם הוא הדובר, כי הנביא (או "המשורר הלאומי" בחר בשתיקה ובאלם - ממש כבשיר "בעיר ההרגה". אכן, כבר ב"בעיר ההרגה" כתב ביאליק שיר שובר מוסכמות ומפר ציפיות. בעת פורענות השמיעו הנביאים לעמם נבואת נחמה, ואילו הנביא המודרני זורה מלח על פצעי עמו, ומטיח בו משא-תוכחה מר ממוות. והתוכחה אינה מופנית כלפי הפורעים, אלא כלפי הקורבנות החפים מכול עוון. השיר אינו רווי דמעות וזעקות-שבר, אלא מצטיין בשתיקה חרוקת-שניים ובדמעה כלואה. הקריאה למרד, הנשמעת בו, מופנית כלפי שמים, ולא כנגד אויבי העם, הפורעים ערלי הלב. ואם לא די בכך, הרי היסוד הממריד הוא האל בכבודו ובעצמו - המכנס גדודים למרד נגדו - נגד "בעל בית" עלוב, שירד מכל נכסיו ועתה הוא בבחינת "פושט רגל" בזוי ונקלה.
אם נרחיב את הפרספקטיבה, נוכל לגלות כי הפראדוקסים הרבים המשוקעים בשירי-הנבואה הביאליקאיים, מקורם באבסורד הבסיסי שבבחירת דגם הנבואה לתיאור אירועיה ומוראותיה של המציאות המודרנית.נבואה היא תוצר מובהק של העולם הדתי, התיאוצנטרי, המאמין בקיומם של שכר ועונש. ואילו שירת ביאליק, תוצר של תקופה שבה נשמעו ברמה רעיונותיו של ניצשה בדבר "מות האלוהים", מגייסת את הנבואה לעיצובו של עולם שנתרוקן מאלוהים, עולם שאין בו דין ואין דיין. נביא הוא מטבעו איש-דברים, שאינו יכול שלא להתנבא, ועל כן הציבור רואה בו איש ריב ומדון לכל הארץ. לעומת זאת, בשירי הנבואה הביאליקאיים - ב"בעיר ההרגה", ב"דבר" או ב"הם מתנערים מעפר" - הנביא שותק ומחריש דומם, בעוד הסמכות האלוהית או הציבורית נושאת את דברה אליו, שלא כצפוי ושלא כמקובל. נבואה ואלם הם בבחינת תרתי-דסתרי, ובשיריו ה"נבואיים" של ביאליק הם דרים, למרבה הפראדוקס, בכפיפה אחת. ופראדוקס בתוך פראדוקס: את שבחי השתיקה הרצה ביאליק בשירים אמירתיים, ארוכים ועתירי-מלל.
ב"דבר" מתגלה שעטנז אבסורדי של עולם הנביאים הקדום (יש בו פרטי-מציאות קמאיים מתקופת המשכן או המקדש, כגון המזבח, הקרבן והקטורת ושל ההווי היהודי המזרח-אירופי (ובו "נבלים" נקלים, המחזיקים סיגריה בקצה הפה, או חבל-קבצנים, היוצא בעליצות במחולת-המוות לעבר בית-הקברות). תיאורים אסכטולוגיים במקורות הקדומים רצופים בתמונות של חורבן או של גאולה. ואילו כאן נתמזגו הדפוסים האפוקליפטיים והמשיחיים זה עם זה, והיו למקשה גרוטסקית אחת. חזון אחרית-הימים, שבסופו של השיר "דבר", הוא פארודיה על תמונות הגאולה המקובלות, שלפיהן יבוא המשיח רכוב על חמור לבן, ויביא את הגאולה הנכספת. כאן, יבוא מלאך-המוות רכוב על כתפי בני-הדור, שהם כחמורים ("ובשפתינו מתגו", שורה 72). ו"המשיח" אינו אלא מלאך-דומה, שבבואו יביא עמו את בשורת המוות הגואל, ולא את חזון השלום ואת בשורת הגאולה.
החידוש המהפכני ב"דבר" כרוך אפוא בפארודיה הכפולה והמכופלת על נבואת הזעם המקראית: מצד אחד, יש בו פאתוס ורוממות - חיקוי משכנע של סגנון הנביאים שמקדם מצד שני, יש בו עיקום וסירוס של כל דפוסי הנבואה הקדומה, כדי להראות שאפילו נבואת זעם אמיתית, קל וחומר נבואת נחמה, אינה אלא זיוף וכזב בעולם מודרני, ציני וחומרני, שנתרוקן מאמונה ומאידיאלים - עולם שבו כל פרט דואג אך ורק לעצמו. גאולתו של עולם כזה ושל דור כזה אינה יכולה לבוא אלא אם יימחו כל בני-הדור מתחת לשמים וייבלעו בתהום רבה. לא נבואה אפוא לפנינו, כי אם פארודיה או פסידו-נבואה, שאותה משמיעים באופן פראדוקסלי הנמענים לנביא, ולא הנביא לנמעניו. אם ב"דאס לעצטע ווארט" עדיין נשמר דגם הנבואה ה"קלאסי" (נביא, שליח ה', הנושא דבריו אל עם קשה-עורף הממאן לשמוע את תוכחתו), הרי שב"דבר" נהפך הדגם הזה על פיו, ולפנינו עם, המתחנן לפני הנביא, שישמיע דברים קשים ממוות, ואילו הנביא - איש-הדברים - ממאן ומחריש דומם.
ד. הסתאבות המלים והמושגים
הרעיון בדבר הסתאבות המלים והמושגים, וירידתם מטה-מטה מהספירה האידיאליסטית אל הספירה המטריאליסטית, רווח בהגות הרומנטית הרוסואית, וזכה לפיתוח ולהרחבה במחשבת השירה הבתר-רומנטית, ובאופן מיוחד בסימבוליזם הצרפתי והרוסי. מכאן, הגיע רעיון זה גם אל הספרות העברית, והוא מתגלה תכופות ביצירת ביאליק ובני דורו, הן בזו הספרותית והן בזו החוץ-ספרותית (ובמיוחד במסותיהם על מחשבת השירה ולשונה). לפיו, מלים ומושגים, שהכילו בעבר השתמעויות של שגב, קדושה ויקר, ושהיו במרוצת הזמן לקונבנציות שקפאו ונתאבנו, הולכים ומאבדים אט-אט מערכם וממעמדם, עד שמגלגלים בהם בשוק כבעדשים, ואין מכירים בהם עוד את גדולת העבר. ביצירת ביאליק, לסוגיה ולתקופותיה, לרעיון זה נועד מקום חשוב ומרכזי - למן ראשוני שיריו - השיר הגנוז "אלילי הנעורים" והשיר המוקדם "נושנות", המתארים את ההתפכחות המכאיבה מן הקסמים המשכרים ומן המליצות הנאות והמרוממות, שזיופן ניכר למרחוק - ועד לשיר המאוחר "חלפה על פניי", שבו הדובר משלח מחלונו יונים צחורות, החוזרות אליו לעת-ערב והן"עורבים מלומדי אשפתות". בולטת כמובן יותר מכול בהקשר זה מסתו "גילוי וכיסוי בלשון", המתארת בפירוט רב את תהליך הסתאבותם של מלים ומושגים ואת נסיונה של השירה להחזיר עטרה ליושנה: להסיר את האבק מעל מטבעות שנשתחקו ונתמעכו בשוק-החיים, לצחצחן ולהחזיר להן את ערכם ותפקידן שמקדם.
יש שמלים, שהולדתן בטהרה, והן מזדלזלות ומאבדות את ערכן בהיסח-הדעת, כדרכן של מלים בכל הלשונות (מלים מן היוונית, שהפכו מלים בינלאומיות, כמו "פתוס" או "רטוריקה", או מלים עבריות כמו "מליצה" או "עסקן", הכילו בתחילה השתמעויות חיוביות, או ניטרליות, ובמשך הזמן דבקו בהן השתמעויות של גנאי). אולם, יש מלים, המאבדות את ערכן ומגיעות לשפל-המדרגה, עקב שימוש ציני ומניפולטיבי, שנעשה בהן במזיד, לשם השגת רווחים קצרי טווח ומועד. על תופעה זו שופך השיר "דבר" את זעמו: על ה"נבלים" הציניקנים, המטמאים את המושגים ואת הרעיונות הנשגבים, מתוך שהם דואגים לרווחתם ולתועלתם האישית, מבלי שיתייסרו כלל על הנזק שהם גורמים לזולת במעשיהם הנלוזים. למעשה, כבר בסיום המקאברי של שירו "בעיר ההרגה", שנתחבר כשנה לפני "דבר", כלולה קובלנה על שהניצולים עושים באסון "סחורה בכל הירידים", כי הקבצנות טבע שני להם. בסמוי, נאמר שם כי הרעיון היפה והטוב של גמילות החסדים, סוד חוסנו של העם בדורות-עברו, נסתאב וירד מטה-מטה, עד שהיה בדורות האחרונים ל"שנור" פשוט, חסר כל מסווה. גם בפתח השיר "דבר" מתואר השימוש הציני - הקר והתכליתי - שנעשה באסונו של הנביא: ה"נבלים" בעלי לב-האבן נוטלים את לב-הבשר של הנביא, שנשרף על מזבח רעיונותיו הנעלים, ומשליכים אותו לכלביהם, כאילו היה הלב פסולת-שחיטה של איזו חיית-הקרבן שנעקדה, ולא משכן הרגשות הנעלים של האדם הנבחר.
גם בשאר קנייניו של הנביא עושים ה"נבלים" כבתוך שלהם: את רצפת-האש, סמל ההשראה הנבואית וגחלת התרבות האנושית, הם מורידים ממעמדה המרומם והופכים לרצפת-ביתם, מדרס נעליהם המסואבות את אבני-המזבח הם הופכים לאבני-מרצפת או לאבני-גדר, ואפילו לאבני-מצבה, ובלבד שיפיקו מהן רווח ותועלת בעטים,