בכינור, בתוף ובחצוצרה
לציוּן ה-5 בינואר שבּוֹ נערך לדרייפוס טקס השפלה בצבא צרפת, דרגותיו נשללו ממנו והוא נדון למאסר עולם ב"אי השֵּׁדים".
פרשת דרייפוס, השתקפותה ביצירת ביאליק והלקח העל-זמני הרלוונטי גם לימינו אנו.
לפני שנים רבות נקלעתי שלא בטובתי לוויכוח עם נתן זך, שבמרכזו עמדה "פרשת דרייפוס" ("שלא בטובתי", כי עד סוף ימיו לא סלח לי זך על שנחשפה בוויכוח זה אי-ההתמצאות שלו בעוּבדות ובנתונים הרלוונטיים). מאמרו "בין שני המגנטים" (מעריב, "אלפיים שנות", 10.9.1999) קבע נחרצות שתכנית החובה של משרד החינוך וחוקרי האקדמיה מעניקים לביאליק הנשמה מלאכותית, בשעה שלמעשה זכרו כבר מת מזמן בתודעה הציבורית ולא נותר אלא בשלטים של רחובות. זך טען, ין השאר, שביאליק פיגר אחר זמנו; שאפילו הפרשה שהעסיקה את העולם כולו בעשור האחרון של המאה התשע-עשרה – "פרשת דרייפוס" – לא העסיקה אותו ולא חִלחֲלה ליצירתו.
בתגובת-נגד טענתי שדווקא משורר ומבקר כמו זך, שגם מלמד ספרות עברית ex cathedra, אמור היה לדעת אף יותר מאחרים שביאליק לא נהג לשקף את המציאוּת ביחס של 1:1. לדוגמה הבאתי את סיפורו של ביאליק "החצוצרה נתביישה" המתאר את גורלו חייל יהודי הממלא את כל החובות האזרחיות, מתגייס לצבא הצאר, ואף-על-פי-כן, הוא מגורש ביחד עם משפחתו מכפר הולדתו ביד חזקה על-ידי נציגי הרשות (אף-על-פי שהוא משמש שופר לסיסמאותיה הרמות ומושכות הלב של אותה רשות עצמה). המלצתו הסמויה של ביאליק לצעיר היהודי האמנציפטורי בן הזמן היא שלא להתגייס לצבאות אירופה ולהילחם בהם במלחמות שאינן מלחמותיו. הגיוס לצבא לא רק שלא ייזקף לזכותו של היהודי, אלא יטיל עליו אשמת-שווא וקלון. ובמעגל הרחב יותר כלולה כאן המלצה לכל יהודי באירופה ה"חופשית" וה"נאורה" לעזוב את המקום שהשפיל קצין יהודי מצטיין כמו דרייפוס, שהיה מסור ל"מולדתו" עד כְּלוֹת, ולצאת אל המִדבָּר בדרך העולה אל מולדתו ההיסטורית – לארץ ישראל.
כידוע, "פרשת דרייפוס" חוללה אצל תאודור הרצל מִפנה ביחסו לשאלת האנטישמיות, אף גרמה לו לשנות כיווּן ולתמוך ברעיון הציוני. קדמה לפרשה זו "פרשת הקשורה בתועמלן האנטישמי אדוארד דרימון (Drumont), שהתהדר בתואר "האפיפיור של האנטישמיות", ועיתונו "La Libre Parole" ("האמירה החופשית") חרת על דגלו את הסיסמה "צרפת – לצרפתים!" ("!La France aux Français"), והשמיע ללא הרף, ללא מורא מהצנזורה, האשמות קֶסנופוביות שקריות, שצידדו אפילו ב"עלילות הדם". דרימון שימש קטליזטור בימי משפט דרייפוס, שבמהלכו נתפרסמו בעיתונו דברים קיצוניים נגד "הורגי ישו", שהציגו את היהודים כבוגדים במולדת וגרמו להמונים לקרוא קריאות "מוות ליהודים!".
דבריו הבוטים של דרימון גרמו לקצין יהודי בצבא צרפת, ארמנד מאייר שמו, לזַמן ב-1892 לדו-קרב את עוזרו של דרימון, המרקיז דה מורס (de Morès), וקרב זה הסתיים למרבה הטרגדיה במותו של מאייר. התקרית הזו, שאירעה עוד לפני פרשת דרייפוס, עשתה רושם עז על הרצל, שעשה אז תקופת-מה בפריז בשליחות העיתון הווינאי "Neue Freie Presse" ("העיתונות החופשית החדשה"), והתחיל אז לגבש את השקפת עולמו החברתית-מדינית.
ביאליק עשה אמנם באותה עת את שנות נישואיו הראשונות בערי-סְפר פרובינציאליות כדוגמת ז'יטומיר וסוסנוביץ. ואולם, הוא עקב באמצעות העיתונות אחר הנעשה בעולם היהודי ובעולם הרחב, אף נתן להשקפתו הפוליטית לבצבץ מבין שורות שיריו ("שירת ישראל", "הרהורי לילה", "על סף בית-המדרש", ועוד). יש להניח שהוא הבחין בדעות האנטישמיות השזורות בכתיבתם של גדולי הספרות הרוסית, אך בוודאי לא נעלמה מעינו העובדה שסופר נערץ כמו אנטון צ'כוב, הוקיע את האנטישמיות במחזהו הראשון, "איוואנוב" (1889), וגם בימי פרשת דרייפוס נקט עמדה פרו-יהודית גלויה. התמונה שנגלתה לנגד עיניו הייתה מנומרת אמנם מניגודים, אך ביאליק זיהה בה את הכתובת המתנוססת על הקיר.
לאמִתו של דבר, את יצירתו הראשונה בגנות האנטישמיוּת כתב ביאליק עוד בנעוריו, עת חבש את ספסלי ישיבת ווֹלוֹז'ין וכתב מערכונים לחבריו ללימודים. ביצירה אלגורית זו – "יעקב ועֵשָׂו" שמהּ – ניתח המשורר-הנער את הסיבות והנסיבות המולידות את האנטישמיות בכל דור ובכל אתר. יצירת בוסר זו נגנזה, אך רעיונותיה מוטמעים בווריאציות רבות ברבות מיצירותיו הבשלות, ובמיוחד בסיפורו "החצוצרה נתביישה". ההיזכרות בפרשת דרייפוס, שחשפה את הדעות הקדומות ואת הצביעות של צרפת ה"נאורה" – ערישתם של ערכי החופש והשוויון – היא הזדמנות לרענן את המבט על הסיפור הישן אך הירוק-לעד "החצוצרה נתביישה".
•
בסיפור זה שנכתב בימי מלחמת העולם הראשונה אִזכּר ביאליק בכפיפה אחת של הכינור והחצוצרה – שני כלי-נגינה המייצגים במובהק שתי הוויות, שני סגנונות ושתי השקפות-עולם מנוגדות בתכלית. ביצירת ביאליק, ולא בה בלבד, הם משמשים לחידוד ההבדלים בין עם-ישראל לאומות-העולם.
הכלים המוסיקליים האלה מתַפקדים בסיפור הן במישור דמוי-המציאות, כחלק מהרֵאליה ה"פשוטה", וגם במישור הסמלי, כחלק מן המסר הלאומי המוכלל, שמעבר לפְּשט. כזכור, האח שמואל, היודע נַגן, תולֶה את כינורו על הקיר, ערב גיוסו לצבא, שָׁם יהא הכלי מונח למעצבה עד לשחרורו מהצבא, ביום מן הימים (כשם שהוא נאלץ לנטוש את הנערה המיועדת לו שתחכה לו עד בּוֹשׁ בבית הוריה). בשירותו בצבא ממנים אותו להיות מחצצר בצבא הצאר. את הכינור היהודי (שתלאוהו גולי בבל על ערבי-הנחל [תהלים קלז, ב], ומאז היה סמל הקיום היהודי בכל הגלויות), הוא ממיר – תחילה מאונס ואחר-כך מתוך גאווה – בחצוצרה הנָכרית, בעלת הקול הרם והברק הזהוב הלוכד כל עין.
כדי להבין במלואם את סמלי הכינור והחצוצרה, על כל צלילי-הלוואי המתלווים אליהם, מן הראוי לחזור אל שירו המוקדם של ביאליק 'שירת ישראל', הפותח בהכרזה: "אֲדֹנָי לֹא קְרָאַנִי לִתְרוּעַת מִלְחָמָה, / גַּם רֵיחַ מִלְחָמָה מְאֹד יְחִתֵּנִי; / אֶלָּפֵת כִּי־אֶשְׁמַע קוֹל חֲצֹצְרָה בָּרָמָה –/ וְכִנּוֹר וָחֶרֶב – לַכִּנּוֹר הִנֵּנִי". באמצעות סמליהם רבי הפנים של הכינור והחצוצרה דרש ביאליק בסוגיית הפער הבלתי-ניתן לגישור בין צביונו וגורלו של עם-ישראל לבין צביונן וגורלן של אומות-העולם: היהודי השרוי בגולה, שאין לו עלילות גבורה שיפארו את שמו, פורט מנגינות נכאים עלי כינור ונבל. לעומתו, הגוי החי על אדמתו חיי-מעשה בריאים, משמיע ברמה שירי עלילה וגבורה, מהם עולים קולות התרועה של שופר-המלחמה ושל חצוצרת-הניצחון.
הכינור הצנוע והקל לנשיאה ולטלטול, המשמיע את שירת היחיד הענוגה והנוגה, מהווה ביצירת ביאליק, ולא בה בלבד, סמל ומשל לנדודיו של העם התלוש והמטולטל ללא הרף, ללא מקום-של-קבע (מוטיב ה"כנר על הגג", ובמיוחד בגירסתו ביידיש, הפך לסמל התלישות של היהודי הגלותי, המרחף באוויר, באין פיסת קרקע לרגליו). ומצד אחר, יבבנותו וקולו הרך והמתחנן, מייצגים לא אחת את רפיסותו של העם ואת התרפסותו לפני הגויים (ה"כּלֵיזְמר" היהודי נהג להנעים בנגינת כינורו בחתונות הפָּריצים). לעומת זאת, החצוצרה האקסטרוברטית והתוף הרועם, המשמשים למארשים ולתהלוכות ניצחון, מסמלים את הגבריות ואת הגבורה, את החיים היצריים והבריאים, של עם היושב לבטח על ארצו – היפוכם של החיים התלושים והחלושים של עם-ישראל בגולה.
הליכתו של היהודי האמנציפטורי אחר ברק החצוצרה, אחר קול תרועתה ורעמי התופים, הייתה מיקח-טעות, אומר כאן ביאליק בגלוי ובסמוי. היהודי, שאין לו אדמה משלו, ולא כל שכּן מדינה וצבא, אין לו כל זיקה לחצוצרה ה"גויית". אליבא דביאליק, האוּטוֹפּיה המשכילית שלפיה עתיד היהודי האירופי לחיות את חייו "כמו הגויים", למרות קסמה וכוח-המשיכה שלה, אינה אלא חלום ואשליה: נדידתם של צעירים רבים לשדות נֵכר, כדי לשפוך שם את דמם או את מיטב ילידי-רוחם, מתבררת בדרך-כלל כשגיאה מרה ופטאית. מוטב לו ליהודי, טוען ביאליק ביצירתו לפלגיה, שייתן מחילו לעמו, גם אם אין ב"תחום המושב" גבהים ומרחבים לנשרים רחבי-כנפיים ומגביהי-עוּף.
בבוא האח שמואליק, המשרת בצבא הצאר, לבית-הנתיבות – לבוש במדי-צבא, גלוח מחתימת הזקן שלו, ובצִדו הארגז הגס והכבד ונרתיק החצוצרה – אחיו הצעיר חושב עליו בלִבּוֹ: "כמה נתגשמו פניו!" ("נתגשמו" מלשון "מגושמים", אך גם מלשון "גשמיים", כאילו נסתלקה מהם "רוח הקודש" וה"נשמה היתרה", מנת-חלקו של היהודי התורני שישב באוהלה של תורה). תרועת החצוצרה, שאותה משמיע האח ממרומי-העגלה בצהלת-עוז ובגרון נטוי, מהווה רמז מטרים אירוני ומבשר-רעה (רמז מקדם לבואם של הפקידים על עגלה אחרת עם צו הגירוש בידם.
משמע, הליכתו של היהודי שבי אחר ברק-הכזב של העולם הגויי וסיסמאותיו עתידה להסתיים בהתפכחות מרה וכואבת. בבוא יום הגירוש, תיאלם החצוצרה דום, ותתגולל על הארץ ככלי אין חפץ בו – אות לאכזבה הצורבת שהיא מנחילה למי שתָּלה בה את כל יהבו והאמין בשינויים שיבואו בעקבות התערותו של היהודי כאזרח. ביצירה טמון מסר היסטורי ואקטואלי כאחד: החצוצרה הובישה את המחצצר התם, אף ביישה את העולם הגויי, שרעיונותיו ומליצותיו נסתאבו. שופרי ההשכלה ואליליה אכזבו, ולא הצדיקו את התקווֹת הרמות שתָּלה בהן היהודי, שהתגייס לצבא, שמילא את חובותיו ורעיונותיו שימנו את גלגלי המהפכה.
כל הרעיונות ההומניסטיים היפים והקוסמים, נאמר כאן בסמוי, הן לא עצרו את האנטישמיוּת כי אם להפך: תהליך הטמיעה וההתקרבות אל הגויים חשף את היהודי לשנאה מוגברת, כלומר המיט עליו סיכונים חמורים לא פחות מאלה שמהם שאפה הַטמיעה למלטם. גם תרומתם של יהודים לצבאות נֵכר (ואפילו נפילתם "על מזבח המולדת"), לא נתנה להם זכויות אזרח, ולא מילטה אותם מן הגורל היהודי הנצחי – גורל של מגורשים ושל גֵרים תחת השמים.
במונחיו של פרידריך ניטשה, הכינור מגלם את "מוּסר העבדים" של היהודים הכנועים, שיסודותיו חלחלו לכל הדתות המוֹנוֹתֵאיסטיות מדכאות-היצר, ואילו החצוצרה – את "מוּסר האדונים" ההלניסטי, כלומר, את היסוד הדיוניסי היצרי, המצדיק את נצחון החזק והייצרי על החלש והכנוע. ברי, היהודי הגלותי, בעל הכינור, נמשך אל החרב ואל החצוצרה, ורואה בהם סמל ל"שינוי הערכים" המאווה (ברדיצ'בסקי וחבריו מתגעגעים אל הפְּרָאי והייצרי, אומר כאן ביאליק בסמוי, ואני אראה להם לאן הוליכו געגועים אלה את אותם יהודים, שהאמינו בשינויים רדיקליים כאלה).
בספרו "הולדת הטרגדיה מרוח המוזיקה" (1871), שהיה מקור-השראה לסופרים עברים לא מעטים, העלה פרידריך ניטשה על נס את מקהלת הסָטירים של הטרגדיה היוונית שמצפצפת בחלילים וקורעת את המסווה מעל פניה של החברה הצבועה, עתירת התרבות והנימוסים. ביצירת ביאליק הפכו החליל והחצוצרה – כלי הנשיפה הנכריים – לא רק סמל ומשל לטבעיות היצרית, המשוחררת וחסרת-המעצורים של הסָטיר המיתולוגי, אלא בעיקר סמל לסיסמאות הריקות, למליצות הקולניות והנבובות של בעלי-המהפכות למיניהם, שצעירים ממהרים להיאחז בקסמיהן וללכת שבי אחריהן. ביצירת ביאליק, אין החצוצרה מסמלת אך ורק את יציאתו של היהודי לשדות נֵכר, אל העולם הגויי, המסוכן והקוסם כאחד, אלא גם את הכנסתם החפוזה והנמהרת לתוך התרבות העברית החדשה של אותם יסודות אָטָביסטיים, השאולים מן העולם הנָכרי.
על ה"צעירים" של שנות "מִפנה המאה", שנלחמו בהשקפתו היהודית הצנועה של אחד-העם, בשם "שינוי ערכים" ניטשיאני, התבטא ביאליק לא אחת באיגרותיו ובדבריו שבעל-פה. דבריו בנושאי זה תיארו בדרך-כלל את הניגון הנעים והחרישי, שמפיק "כינורו" הלאומי של אחד-העם, שהמייתו אמיתית וחודרת ללב. מול הניגון החרישי הזה העמיד ביאליק את "תופי המליצה" וברק החצוצרות שבהם מכים ה"צעירים", הקולניים והאקסטרוברטיים – צעירי "ממשלת המארש" – המכריזים שוב ושוב בגרון נטוי: "אני" ו"אנוכי".
•
ביצירתו המוקדמת הִרבּה ביאליק לתאר את הכינור המשמיע נעימה נוגה ולעומתו את התופים והחצוצרות המרעישות את העולם ומחרישות כל אוזן. מעניין להיווכח, שמקץ שנות דור, כתב ביאליק דברים דומים על ה"צעירים" החדשים, משוררי המודרנה התל-אביבית, השיכורים ובעלי הבלורית, שגם הם הלכו שבי אחר סיסמאותיה של מהפכה זרה, וחיברו בעצמם מנשרים מהפכניים קולניים, עשירים בסימני קריאה כמקלות-המתופף בתהלוכה של צבא-ניכר. את מחשבת-הגדלוּת הניטשיאנית ירש אצל משוררים אלה שגעון-הגדלוּת של מיאקובסקי, שהכתיר את ספריו בכותרות מגלומניות כגון "אני" ו"ולאדימיר מיאקובסקי".
בשנת 1899 תיאר את אחד-העם כבעל הכינור הלאומי, המשמיע את נעימותיו האותנטיות בחשאי, מול תופי-המליצה מחרישי-האָזניים של מתנגדיו מן ה"צעירים". באותם מונחים עצמם, דיבר בשיריו, מקץ שלושים שנה לערך, על אביו-מולידוֹ, שנאלץ להתגאל בהבל פיהם של שיכורים ערלים, בעוד " עֵינָיו בְּנַפְשׁוֹ וּלְבָבוֹ כְּכִנּוֹר פְּלָאִים יֶהֱמֶה". ואכן בסמוי, משקף השיר 'אבי' (שנוסחו הראשון נתפרסם ב-1928 גם את קינתו של ביאליק על אביו הרוחני אחד-העם, שהלך אז לעולמו. במקביל, שיר זה אף מהווה כעין "מאזן", שבו מסכם ביאליק את מהלך-חייו שלו עצמו, משורר מן הנוסח הרומנטי הישן, שנאלץ לעמוד בהווה יום-יום מול עווילים מודרניסטיים טמאי-שפתיים, שיכורים "ערלים", בעלי אגרוף ובלורית, שקולם נשמע למרחוק.
חילופי הדורות והמשמרות לא שינו אפוא את הניגוד הבינארי של הכינור והחצוצרה: תמיד קם דור חדש של צעירים, ההולכים שבי אחר רעם התופים ותרועתן של חצוצרות הקלל ומאמינים בסיסמאות המהפכה. בסוף הסיפור דווקא ילד צעיר ותמים, שאיש לא הבחין עד אז בנוכחותו, שואל שאלת-תם ("והחצוצרה?"), אות למחזוריות אינסופית של הדורות. "גדיים" תמימים מוקסמים שוב ושוב מן היופי והברק של סממני התרבות הזרה ומהפכותיה, וכשהם מתבגרים והופכים ל"תיישים", סופם שהם מתפכחים ומתאכזבים קשות מהבטחותיה של תרבות-נֵכר – מִכּזביה ומתעתועיה.
•
לסיפור זה היה גם רובד פוליטי אקטואלי. ביאליק חיבר אותו בשנות המלחמה והמהפכה, ובאמצעותו החזיר את הגלגל שלושים ושתים שנים לאחור, אל הימים שבהם היה האורח ילד תמים כבן תשע. אגב כך, הסיפור מעלה תמונת-הווי קולקטיבית מחיי הכפר הרוסי של ימי פרוץ הגזֵרות והפרעות בראשית שנות השמונים של המאה הקודמת - "ימים נוראים", שעוררו את האינטליגנציה היהודית מן האמונה בסיסמאותיה הקוסמופוליטיות של תנועת ההשכלה והוליכוה ל"דרך תשובה" לאומית-ציונית. אפשר כמדומה לקבוע את נקודת ההווה של סיפור-המסגרת בשנת 1914, בעוד שסיפורו של האורח מחזירנו אל אביב 1882, מועד שבו נחתם רישומם של כל היהודים, שהתגוררו בכפרים (וכל העבריינים, שהתיישבו באיסור לאחר יום פרסום הגזירה, היו צפויים לגירוש ולעונשים כבדים).
בתקופת כתיבתו של "החצוצרה נתביישה" יכול היה ביאליק להיווכח, ולא לראשונה בחייו, כיצד התנפצו רעיונות ההומניזם הצודקים בהגיעם אל קרקע המציאות, וכיצד הרימו שוב ראשן כל המידות הרעות– האכזריות, שנאת האמת ותאוות השלטון – השוכנות אף הן דרך קבע בנפש האדם. בזמן שביאליק חיבר את סיפורו, כבר ניתן היה לראות ולהבין שאמונתם של יהודים בשוויון-זכויות הביאה, מצד אחד, לידי התבוללות, ומצד שני, לא מנעה אנטישמיות, גירושים ופרעות. בסיפורו מתואר החייל היהודי, השב אל עיירת-ילדותו ואל בית הוריו, המתפוררים לנגד עיניו, אך בשובו אין הוא מסוגל להעניק למשפחתו, או אפילו לעצמו, דבר וחצי דבר.
אף-על-פי שמילא את כל חובותיו האזרחיות, זכותו לא תעמוד לו בהגיע יום הגירוש. לפנינו קריקטורה של האידיאל המשכילי הפוזיטיביסטי –שהעלה על נס את היהודי, המתפרנס מעמל-כפיו, מחקלאות וממלאכה, ולא מנשך ומניצול (כאמור, ישיבתה של המשפחה בכפר אינה תואמת את אידֵאל הפרודוקטיביזציה, אלא לכאורה). לפנינו אף קריקטורה של האידיאל המשכילי, שנתמצה בסיסמה "היה יהודי באוהלך ואדם בצאתך", שהרי לפנינו יהודים, שישיבתם הממושכת בין הגויים מונעת מהם לשמור על יהדותם לפי ראות עיניהם, ואף העובדה שבנם משרת בצבא הצאר אינה מעניקה להם כל פריבילגיה. עקבות מאמרו של אחד-העם 'האדם באוהל' ניכרים בסיפור זה, החושף את התרמית ואת אחיזת-העיניים שבכל ההכרזות ההומניסטיות המצודדות, ואת תמימותם של ההולכים שבי אחר הסיסמאות וההבטחות.
ביאליק מראה, שגם עם שובו של שמואל הביתה משירות בצבא הצאר, לאחר שהמיר כבר את הכינור היהודי האלגי ואת הכלה היהודייה הצנועה בחצוצרת הקלל הזהובה, הקולנית והמאז'ורית של צבא נֵכר, אין באמתחתו דבר בשביל אחיו שנותרו מאחור. זכותו כאמור לא תגן עליהם בשעת צרה וגירוש. להיפך, הוא יגורש כמו הוריו ואֶחיו, והחצוצרה לא תעז להראות את פניה המצהיבים מרוב בושה וכלימה. היא תהא מונחת בצד, באין דורש, כאותן סיסמאות שהכזיבו, ואין להן תכלית ותוחלת.
גרוע מזה, ההיסטוריה חוזרת על עצמה, ובכל דור שוכחים היהודים את לקח הדורות הקודמים, וחוזרים על טעותם ההיסטורית של כל אותם צעירים אידיאליסטים, הבוטחים בסיסמאות מהפכניות והבטוחים שמכוחן של מהפכות תבוא הגאולה, וחייהם ישתנו מקצה אל קצה. יוצא אפוא שגם ברובד האידיאי-פוליטי, מהווה התחבולה של סיפור המסגרת אלמנט חשוב: באמצעותה מדגים ביאליק את קוצר הראות ואת הזיכרון הקצר של היהודי, הנתפס מדי דור לאידֵאולוגיות יפות ובכל פעם מתאכזב מחדש. שאלת-התם של הילד ליד שולחן הפסח ("והחצוצרה?") מבטאת ברובד זה את הרעיון, שגם בדור הבא - הדור שלאחר מלחמת העולם הראשונה, שהנחילה אכזבה לאותם יהודים שהתנדבו לשווא לצבאות נֵכר, יוסיפו צעירים יהודים אידיאליסטיים ותמימים ללכת שבי אחר ברק החצוצרה ואחרי קולה הרם.
גם האדם הפרוגרסיבי וגם רעהו הרגרסיבי, שנותר מאחור, נקלעים, בסופו של דבר, לאותה טרגדיה עצמה, היא הטרגדיה היהודית הנצחית. ואכן, בשנות "מפנה המאה" עקב העולם הנאור בדאגה אחרי גורלו של קצין יהודי-צרפתי, שלקה מידיה של אותה רשות, שאת מדיה נשא בגאווה כה רבה. גורלו הוכיח, למעלה מכל ספק, שכל הסיסמאות האמנציפטוריות תש כוחם, ואילו האנטישמיות הממארת לעולם עומדת. וכבר ראינו שההלם שנלווה לפרשת עוררה רבים, ובהם יהודי מתבולל-למחצה, תיאודור הרצל, להפנות עורף לאירופה ול"פרוגרס", ולהפנות את המבט קדימה וקדמה.
אבל האידיאליסטים התמימים לא למדו לקח מתבנית ההתנהגות של "בני עֵשׂו", שחזרה על עצמה דור אחר דור: בנקודת ההווה של סיפור הגירוש שלפנינו. סיפור המסגרת, המתרחש שלושים ושתים שנה מאוחר יותר לאחר (בשנת 1914) מרמז כי שוב לא למד היהודי מלקחי העבר. האח הצעיר של שמואליק המחצצר, הלא הוא האורח על שולחן ה"סדר", משרת אף הוא בצבא הצאר, ונושא את מדיה של אותה מלכות רשעה, שהתנכלה למשפחתו והתעללה בה. ייתכן שאפילו ייאלץ ללחום באחיו התמימים, שהצטרפו אף הם לצבאות-נֵכר מן המחנה שכנגד.
בשנת 1882 הפקידה המשפחה המגורשת את מפתחות הבית בידי המשרתת, ויצאה אל יעד בלתי-ידוע. שוב, כביום השתקעותה בכפר הגויי, היא לא קראה את הכתובת על הקיר, ולא הכריזה: "בית יעקב לכו ונלכה". הילד הקטן, המתפעל מן החצוצרה בסיום הסיפור, ילך אף הוא שבי, בהגיע יומו, אחר הכרוזים הכוזבים, וישא את דגלן של מלחמות לא-לו. זוהי תמציתה של הטרגדיה היהודית, שאינה לומדת את לקחי העבר, וכדברי ביאליק, מקץ שנים, על יהדות גרמניה, שסירבה לראות ובת החקוקה על הקיר:
הם האמינו שזכויות האמנסיפציה שניתנו להם אינן עשויות כלל להינטל מהם
לעולם. הציונים כבר הציגו את הפרוגנוזה הנבואית הזאת לפני ארבעים שנה.
ולצערי איני יודע אם גם כיום היהודים הגרמנים ויתר חלקי היהדות הנתונים
במצב דומה להם ילמדו לקח מן המאורעות.
("בשעה זו", דברים שבעל-פה, א, עמ' רכג-רל).
לכל גיבור בסיפור יש אמונה תמימה משלו, שבה הוא מאמין בכל לב, ובדרך-כלל היא מכזיבה ומכזבת: האב מאמין כי יוכל להתקרב אל החברה הגויית, אם ייטיב עם שכניו ויציית לכל גחמותיהם האטוויסטיות (הוא משמש בין השאר גם סמל ומשל לכל יהודי גלותי, המנסה להתיישב על קרקע-לא-לו ומאמין כי יוכל לעשות כן לאורך ימים). הבן מאמין כי ההתקרבות אל הרשות השלטת תעניק לו כוח, כבוד ויוקרה, וכי באמצעות לבישת המדים, יראו בו "אדם" ולא "יהודי", אך בהגיע יום-הגזרה הוא מגורש עם כל בני-משפחתו היהודים, ללא כל זכויות-יתר. אחיו הצעיר לא למד את הלקח, ובימי מלחמת-העולם-הראשונה (כשנות-דור לאחר יום הגירוש, בהיותו כבן ארבעים הוא עדיין שרוי בין שלוליות-הרפש של עמק הבכא - עוטה מדים של צבא המדינה ונלחם את מלחמותיו של עם לועז. האם מאמינה בסיעתא דשמיא, ואינה שוכחת להכין נרות לשבת אפילו בתוך הגירוש החפוז והטראומטי. היא מעדיפה את הפרטיקולריות הלאומית על פני הרעיונות הקוסמופוליטיים הגדולים, אך ספק גם אם אמונתה זו עומדת במבחן המציאות
אצל ביאליק, העלילה עומדת בתווך בין הסכימה הא-מימטית הרעיונית לבין המלאות הריאליסטית החד-פעמית. מי שיראה ב'החצוצרה נתביישה' אלגוריה על יציאת מצרים מ"עמק הבכא", ערב חג הפסח, ותוּ לא, יפסיד את התיאור החד-פעמי, המצלם את החיים היהודיים בכפר האוקראיני, על כל תגיהם ותוויהם. מי שישים את כל הדגש על העיצוב הנטורליסטי החד-פעמי של חיי כפר כהווייתם, יפסיד את הסכימה הרעיונית הרחבה, את הסמליוּת הפשוטה והמורכבת כאחת שבתמונת הגירוש היהודי – סיפור החוזר על עצמו בכל דור ודור, בתמונתו העקרונית אך לא בפרטים. בסופו של דבר, אין לך סיפור ביאליקאי, שאינו מכיל בתוכו מחשבות עקרוניות על החיים היהודיים בגולה, בין הגויים, ועל בחירת הדרך הנכונה בתקופה של "על פרשת דרבים". גם מי שמחמיץ את הרובד האידֵאי ושם את כל יהבו על עניינים אסתטיציסטיים (הקיימים אמנם למכביר ביצירה הביאליקאית), מאבד את אחד העיקרים הקרדינליים של יצירה זו. תכליתו הקרדינלית של הסיפור הביאליקאי אינה, בעיקרו של דבר, להנציח חיים ההולכים וכלים מן העולם (אם כי הוא משיג בעקיפין גם תכלית כזו). תכליתו, בסופו של דבר, להראות להיכן הידרדרו החיים היהודיים, בדור שאיבד את אמונתו, ועדיין לא גיבש לעצמו אלטרנטיבה ברורה לקיומו הלאומי-הקולקטיבי. תכליתו - לזעוק ללא מילים את האמירה הידועה של אחד-העם: "לא זה הדרך!".