הנשמה מלאכותית או קבורת חמור?

תגובה למאמרו של נתן זך "בין שני המגנטים" (מעריב, ספטמבר 1999)

פורסם: ספטמבר 1999 (?)

(טקסט משוחזר מקבצים ישנים - יתכנו טעויות וחוסרים)

במאמרו "בין שני המגנטים" (מעריב, "אלפיים שנות", 10.9.1999) טוען נתן זך כי תכנית החובה של משרד החינוך וחוקרי האקדמיה מעניקים לביאליק הנשמה מלאכותית, בשעה שלמעשה זכרו כבר מת מזמן בתודעה הציבורית ולא נותר אלא בשלטים של רחובות ומקומות יישוב. נימוקים אחדים צרורים באמתחתו של זך, ואלה מסבירים כביכול את התיישנותה הבלתי-נמנעת של הקלאסיקה המודרנית שלנו, שלא התמודדה לדעתו עם חידושי זמנה. נבדוק נימוקים אלה אחד לאחד לאור העובדות הידועות לנו בחקר ביאליק, ולא "לאור" דעות קדומות העוברות מדור לדור אצל מתנגדי ביאליק, וזך בכללם:

א. לדברי זך, ביאליק הניף את הדגל הלאומי וביסס את תורת "עם לבדד ישכון", וזאת בניגוד למתנגדיו הקוסמופוליטיים - מטשרניחובסקי ועד שלונסקי. קשה להאמין שאת הדעה הקדומה הזאת משמיע מי שהוא, בין שאר כישוריו וכישרונותיו, גם פרופסור לספרות: אם בני דור ביאליק זיכוהו בכינוי "משורר לאומי", הרי שבאופן אוטומטי הוא גם "מייצגה של אידיאולוגיה לאומית צרת אופק", ואם טשרניחובסקי התפרסם כמתרגמו של הומרוס וכמי שנשא אישה נכרייה, הרי שהוא באופן אוטומטי גם סובלני ופציפיסט! אמנם אי-אפשר לפרוש את כרטיסי הזיהוי הפוליטיים של שני המשוררים הגדולים והמורכבים הללו בתוך תגובה קצרה לעיתון, אך אם נידרש להציג את התמונה באופן סכמטי, בצבעי שחור-לבן, הרי שההפך ממה שהציג זך הוא הנכון. ביאליק ה"אתנוצנטרי" הן ביקש לפתוח את החלון למשבי רוח מערביים, היקצה ב"תכנית הכינוס" הידועה שלו מקום נכבד לתרגומי מופת מספרות העולם, ובעצמו הפשיל שרוולים ותרגם את "דון קישוט", את "וילהלם טל" ואת "יוליוס קיסר". ב"אגדת שלושה וארבעה" (1929), הוא השיא נער עברי ונסיכה נכרייה, שמוצאה הארמי (השמי ושיערה הזהוב (הארי מעיד על היותה מהות אוניברסלית, המאחדת בתוכה מזרח ומערב, מתוך בוז גמור לתורת הגזע שהתפתחה אז בגרמניה. למלך ארם, השומר טינה בשל סכסוך ישן נושן, נאמר כאן "קומה הבליגה", יןב-הגנה על מדיניות ההבלגה של ויצמן ושל הפלג המתון ביישוב וכבעיןב קטרוג על מצדדי התגובה ועל הסכסוכים והחשבונות העוברים מדור לדור, ללא תכלה ולאין קץ. גם באגדה שלו "שלשלת הדמים" כלול מניפסט בזכות מדיניות ההבלגה, שנראתה בעיניו המדיניות היחידה המאפשרת חיים תקינים בין אויבים. זהו אפוא ביאליק "צר האופקים". לעומת זאת, טשרניחובסקי האוניברסליסט שלח בשירו "פרשת דינה" אצבע מאשימה כלפי מצדדי ההבלגה, ושיבח אותו פלג ביישוב שגילה מדיניות של "יד קשה" כנגד הערבים. בקצרה, שתי האופציות שתוארו במאמרו של זך לא היו ולא נבראו, ואין הן אלא דעה קדומה, שנתקבעה כה עמוק בתודעתו של זך עד כי לא תתיר ככל הנראה לעובדות הנ"ל לבלבל את בעליה.

ב. לדברי זך היה ביאליק אדיש למהפכה המודרניסטית הכבירה שטלטלה את המציאות ואת האמנות בראשית המאה, ושימר את ערכי המאה החולפת. על קביעה זו לבדה בו כבר ספרים שלמים, המוכיחים בעליל שכל יצירות ביאליק - גם אלה הנחשבות כיצירות רומנטיות שעל גבול הסימבוליזם - אינן אדישות להלכי הרוח המודרניסטיים שהחלו לנשב בשנות "מפנה המאה" מכל עבר (אפילו שירו הקל "המכונית" מגיב בדרכו על הלכי הרוח הפוטוריסטיים הקיצוניים ולעתים אף מטרימה אותם, כגון בפואמה שלו בפרוזה "מגילת האש" שהטרימה בדור שלם את המודרניזם בשירה העברית. נסתפק כאן בדוגמה אחת מתוך הפואמה "בעיר ההרגה" (1903), שזך מרבה לעסוק בה במאמרו. פואמה זו היא אחת היצירות המודרניסטיות הראשונות בספרות העברית: לאחר ש"הנביא" שבמרכזה מעין העצמה אקספרסיוניסטית של המחבר הנאלץ להתמודד עם שליחות לאומית כפויה סוקר דרכים אחדות להתייצב מול הרעה, ופוסל אותן, זו אחר זו, הוא מגיע למסקנה, שאליה הגיעו מ