הנשמה מלאכותית או קבורת חמור?

תגובה למאמרו של נתן זך "בין שני המגנטים" (מעריב, ספטמבר 1999)

פורסם: ספטמבר 1999 (?)

(טקסט משוחזר מקבצים ישנים - יתכנו טעויות וחוסרים)

במאמרו "בין שני המגנטים" (מעריב, "אלפיים שנות", 10.9.1999) טוען נתן זך כי תכנית החובה של משרד החינוך וחוקרי האקדמיה מעניקים לביאליק הנשמה מלאכותית, בשעה שלמעשה זכרו כבר מת מזמן בתודעה הציבורית ולא נותר אלא בשלטים של רחובות ומקומות יישוב. נימוקים אחדים צרורים באמתחתו של זך, ואלה מסבירים כביכול את התיישנותה הבלתי-נמנעת של הקלאסיקה המודרנית שלנו, שלא התמודדה לדעתו עם חידושי זמנה. נבדוק נימוקים אלה אחד לאחד לאור העובדות הידועות לנו בחקר ביאליק, ולא "לאור" דעות קדומות העוברות מדור לדור אצל מתנגדי ביאליק, וזך בכללם:

א. לדברי זך, ביאליק הניף את הדגל הלאומי וביסס את תורת "עם לבדד ישכון", וזאת בניגוד למתנגדיו הקוסמופוליטיים - מטשרניחובסקי ועד שלונסקי. קשה להאמין שאת הדעה הקדומה הזאת משמיע מי שהוא, בין שאר כישוריו וכישרונותיו, גם פרופסור לספרות: אם בני דור ביאליק זיכוהו בכינוי "משורר לאומי", הרי שבאופן אוטומטי הוא גם "מייצגה של אידיאולוגיה לאומית צרת אופק", ואם טשרניחובסקי התפרסם כמתרגמו של הומרוס וכמי שנשא אישה נכרייה, הרי שהוא באופן אוטומטי גם סובלני ופציפיסט! אמנם אי-אפשר לפרוש את כרטיסי הזיהוי הפוליטיים של שני המשוררים הגדולים והמורכבים הללו בתוך תגובה קצרה לעיתון, אך אם נידרש להציג את התמונה באופן סכמטי, בצבעי שחור-לבן, הרי שההפך ממה שהציג זך הוא הנכון. ביאליק ה"אתנוצנטרי" הן ביקש לפתוח את החלון למשבי רוח מערביים, היקצה ב"תכנית הכינוס" הידועה שלו מקום נכבד לתרגומי מופת מספרות העולם, ובעצמו הפשיל שרוולים ותרגם את "דון קישוט", את "וילהלם טל" ואת "יוליוס קיסר". ב"אגדת שלושה וארבעה" (1929), הוא השיא נער עברי ונסיכה נכרייה, שמוצאה הארמי (השמי ושיערה הזהוב (הארי מעיד על היותה מהות אוניברסלית, המאחדת בתוכה מזרח ומערב, מתוך בוז גמור לתורת הגזע שהתפתחה אז בגרמניה. למלך ארם, השומר טינה בשל סכסוך ישן נושן, נאמר כאן "קומה הבליגה", יןב-הגנה על מדיניות ההבלגה של ויצמן ושל הפלג המתון ביישוב וכבעיןב קטרוג על מצדדי התגובה ועל הסכסוכים והחשבונות העוברים מדור לדור, ללא תכלה ולאין קץ. גם באגדה שלו "שלשלת הדמים" כלול מניפסט בזכות מדיניות ההבלגה, שנראתה בעיניו המדיניות היחידה המאפשרת חיים תקינים בין אויבים. זהו אפוא ביאליק "צר האופקים". לעומת זאת, טשרניחובסקי האוניברסליסט שלח בשירו "פרשת דינה" אצבע מאשימה כלפי מצדדי ההבלגה, ושיבח אותו פלג ביישוב שגילה מדיניות של "יד קשה" כנגד הערבים. בקצרה, שתי האופציות שתוארו במאמרו של זך לא היו ולא נבראו, ואין הן אלא דעה קדומה, שנתקבעה כה עמוק בתודעתו של זך עד כי לא תתיר ככל הנראה לעובדות הנ"ל לבלבל את בעליה.

ב. לדברי זך היה ביאליק אדיש למהפכה המודרניסטית הכבירה שטלטלה את המציאות ואת האמנות בראשית המאה, ושימר את ערכי המאה החולפת. על קביעה זו לבדה בו כבר ספרים שלמים, המוכיחים בעליל שכל יצירות ביאליק - גם אלה הנחשבות כיצירות רומנטיות שעל גבול הסימבוליזם - אינן אדישות להלכי הרוח המודרניסטיים שהחלו לנשב בשנות "מפנה המאה" מכל עבר (אפילו שירו הקל "המכונית" מגיב בדרכו על הלכי הרוח הפוטוריסטיים הקיצוניים ולעתים אף מטרימה אותם, כגון בפואמה שלו בפרוזה "מגילת האש" שהטרימה בדור שלם את המודרניזם בשירה העברית. נסתפק כאן בדוגמה אחת מתוך הפואמה "בעיר ההרגה" (1903), שזך מרבה לעסוק בה במאמרו. פואמה זו היא אחת היצירות המודרניסטיות הראשונות בספרות העברית: לאחר ש"הנביא" שבמרכזה מעין העצמה אקספרסיוניסטית של המחבר הנאלץ להתמודד עם שליחות לאומית כפויה סוקר דרכים אחדות להתייצב מול הרעה, ופוסל אותן, זו אחר זו, הוא מגיע למסקנה, שאליה הגיעו משוררים מודרניסטיים רבים, איש איש בדרכו שלו: שאי אפשר לשקף את המציאות המעורערת וקרועת הסתירות שנשתררה במאה העשרים אלא בדרך הדיסוננס המודרניסטי. וכך נמצא שהשיר מצמיד זה לזה, במעין אקספרסיוניזם של טרם זמנו, את הטון המרומם של הנבואה הקדומה ואת הטון הנמוך של הקללה ההמונית והוולגרית שמשפל המדרגה, שילוב סגנוני שהשפיע לימים על דרכו השירית של אורי צבי גרינברג, שירש מביאליק את אדרת הנביא. בעת פורענות השמיעו הנביאים נבואות נחמה, ואילו הנביא המודרניסטי בשירו של ביאליק זורה מלח על פצעי עמו ומטיח בו תוכחה קשה - בקרבנות התמימים ולא בפורעים שהביאו את הרעה. שלא כצפוי ובניגוד למה שחושב נתן זך, דווקא תגובה "מתלהמת" זו (כהגדרתו), השוברת את כל הציפיות ומה אותן על פיהן, הביאה את הציבור לידי תגובה עזה מזו שעוררה אי פעם יצירה כלשהי מספרות ישראל בקרב קוראיה. דווקא שיר ניהיליסטי זה של אפס כוח ותקווה, שאינו מביע כל אמון ביכולתו של העם להתעורר ולחולל שינויים כלשהם, הפך מבלי משים לגורר מתסיס מאין כמוהו בהיווצרותו של שינוי ערכים אופטימי בהשקפת העולם של הצעיר היהודי והוליד את כוח המגן העברי. השיר הצטרף אל אותה רשימה מצומצמת ונבחרת של יצירות מופת מספרות העולם (כדוגמת "אהל הדוד תום" ששימש כלי נשק בידי מדינות הצפון שדגלו בביטול העבדות, או כדוגמת "אני מאשים" שתרם לזיכויו של דרייפוס, והשפיע רבות על הרצל ובעקיפין על דרכה של התנועה הציונית כולה), שבראו מציאות חדשה ולא רק שיקפו מציאות קיימת. אמנם ביאליק סלד מכל דבר שריח של "צבע טרי" נודף ממנו, ולעתים נסוג כביכול אל הבדוק והמיושן, אך מהפכנותו ה"שמרנית" הביאה לשינוי ערכים רדיקלי יותר - פואטי ואידיאולוגי - משהביאו עמם בני-דורו המהפכנים המערביים הקיצוניים (הרצל, פרישמן, ברדיצ'בסקי, טשרניחובסקי ו"הצעירים").

ג. לדברי זך, ביאליק לאב על פרשת דרייפוס ועל מלחמת העולם הראשונה. דווקא משורר ומבקר כנתן זך אמור היה להבין אף יותר מאחרים שאפשר וב על תופעות בעמקות רבה, מבלי לקרוא להן בשמן המפורש, כגון בסאטירה הרבלסקית "שור אבוס וארוחת ירק" המתארת במסווה את תגובת המשורר על המהפכה הבולשביקית ועל שידוד המערכות המעמדי והתרבותי שנתלווה למהפכה. נסתפק גם כאן בדוגמה אחת: בסיפור "החצוצרה נתביישה" מתואר חייל יהודי הממלא את כל החובות האזרחיות ומתגאה בחצוצרה הזהובה של צבא הצאר, ובכל זאת מגורש ביחד עם משפחתו מכפר הולדתו ביד חזקה על-ידי נציגי הרשות (למרות שהוא משמש שופר לסיסמאותיה הרמות ומושכות הלב של אותה רשות עצמה). בניגוד ליל"ג המשכיל האופטימי, שהראה בסיפורו "העצמות היבשות" את הכבוד והיקר המגיעים לו לחייל היהודי הנותן מחילו לצבא הצאר, ביאליק נטול אשליות לגבי סיסמאות ההשכלה שפשטו לגבי דידו את הרגל לאחר פרשת דרייפוס. לכל היותר הוא מאמין בתיקונים שהציע אחד-העם לסיסמאות אלה במאמרו "האדם באוהל", שתכליתם העליונה היא חינוכו של העם לקראת כינונם של חיים חדשים ופסיחה על דור המדבר. על הסיפור כולו מרחפת אזהרתו של אחד-העם ("לא זה הדרך"), שכן המלצתו הסמויה של ביאליק לצעיר היהודי בן הזמן איננה להתגייס לצבאות אירופה ולהילחם בהם מלחמות שאינן מלחמותיו. את דעתו על היהודי האמנציפטורי המערבי, בצרפת ובגרמניה, הביע בגלוי במאמריו ובהרצאותיו. כל הדרכים המהירות למרוד בגורל בן דורות ולהתנער באחת מכל קלקלות הגלות מתבררות ביצירותיו כדרך לא דרך, שכן כתלמידו של אחד העם, הוא האמין ב"הכשרת לבבות" ממו ובשינויים אבולוציוניים אטיים ומתונים, ולא במהפכות ראוותניות של בן לילה שסופן שהן מחזירות את האוחזים בהן אל נקודת המוצא שלהם, אם לא למטה מזה. סיפור המסגרת של "החצוצרה נתביישה" המתרחש שלושים ושתיים שנים מאוחר יותר מרמז כי שוב לא למד היהודי מלקחי העבר. האח הצעיר, הלא הוא האורח שמפיו מסופר הסיפור, משרת אף הוא בצבא הצאר במלחמת העולם הראשונה, ונושא את מדיה של אותה מלכות רשעה שהתנכלה למשפחתו והתעללה בה. אף הוא נתפס לסיסמאות הכוזבות של החצוצרה, ואולי אף ייאלץ ללחום באחיו התמימים שהצטרפו אף הם לצבאות נכר מן המחנה שכנגד. זוהי תמציתה של הטרגדיה היהודית, טרגדיה של עם שאינו לומד את לקחי העבר, וכדברי ביאליק מקץ שנים על יהדות גרמניה, שסירבה לראות את ובת החקוקה על הקיר: "הם האמינו שזכויות האמנציפציה שניתנו להם אינן עשויות כלל להינטל מהם לעולם".

ד. לדברי זך ביאליק לא מצא לראוי להזכיר בשיריו את הרצל. נהפוך הוא: בתחילה הואב שירים סאטיריים מעליבים (כגון "רבי זרח", "בכרכי הים", "ילדות", "אשריך צעיר רודם" וכד'), שאת רובם פסל אחד-העם לדפוס. אחר-כךב ביאליק שירים רציניים יותר כמו "מתי מדבר האחרונים" (שנקרא בתחילה "משה מת ויהושע מכניס" ובו נרמזת היחלשות כוחו של אחד-העם ועליית כוחו של הרצל), ואחר-כך הואב על אותם עניינים בדרכים סמליות (ב"צפרירים", "זוהר", "מתי מדבר", "דבר" ועוד). למעשה, אין ביצירת ביאליק, לסוגיה ולתקופותיה, אתר שאין בו לפחות רמז למאבק שבין אחד-העם להרצל (או בין "מזרח" ל"מערב"). בסוף ימיו, המשורר הלאומי שראה כיצד הצליח שירו "בעיר ההרגה" לא רק לשקף את המציאות כי אם גם לשנותה, הראה ביצירתו (כגון בסיפורו האחרון "איש הסיפון" שגם חזונו של הרצל ("תל אביב" הפך במרוצת הזמן מאוטופיה למציאות. הוא הבין שלא רק המהירות, מהירותו של הרצל, היא מן השטן, אלא גם היהירות, יהירותם האליטרית של מתנגדי הרצל, שזלזלו במה שנתפרש אצלם כזיקוקי די נור ראוותניים וריקים, היא מן השטן. סיפור זה הוא אפוא ה"הרצלאי" מבין סיפורי ביאליק, וכלולה בו התנצלות על הזלזול, שהפגין ביאליק בעבר כלפי החזון והאוטופיה, מתוך העמדה הרציונליסטית, מורשת יל"ג ואחד-העם, שאותה נקט ביצירותיו המוקדמות. האמונה הבלתי מעורערת בצדקת דרכו הסולידית של אחד-העם החלה אף היא להתערער, ובו בזמן החל ביאליק להבין שחזונו של הרצל, אקסטרווגנטי ובלתי הגיוני ככל שנראה לו בתחילה החל לקרום עור וגידים, והיה מחלום פורח למציאות פורחת.

ה. ועוד טוען זך: זיכרו של ביאליק הולך ומתעמעם משנה לשנה, ועל קברו שבבית העלמין הישן ברחוב טרומפלדור עולים מעטים. גם קביעה זו שגויה היא לחלוטין: למרבה הפלא, מדי שנה פוקדים את קברו מאות צעירים, ואולמות בית ביאליק אינם יכולים להכיל את הקהל הרב הנוהר אליהם לאירועי הספר הנערכים לאחר האזכרה. בעמים אחרים, טוען זך, רבים יודעים לצטט בעל-פה משירי פושקין, גתה או מיצקביץ. יש כנראה מי שדואג לכך שידעו לצטט משיריהם, שהרי איש לא יקרא להנאתו בספרי קלאסיקה על שפת הים (אפילו לא את שיקספיר). ואילו אצלנו דואג שר החינוך יוסי שריד לבטל את בחינות הבגרות בספרות, וגוזר על תרבות המקור שלנו, שהיא תעודת הזיהוי של האדם החילוני וההישג הוודאי של המהפכה הציונית, גזרת כרת וקבורת חמור. לא לעולם חוסן! בדור הבא אכן תתגשם נבואת הזעם של זך: איש אכן לא ידע לצטט משירי ביאליק, אף שאלה שרדו עד כה את כל המתקפות שניטחו נגדם מימי שלונסקי ועד ימינו אלה. בדור הבא, אם איזה פוליטיקאי קשיש, מפליטי הדור שעדיין ידע את ביאליק, יגיד בכנסת צירופים כגון "ראיתיכם שוב בקוצר ידכם" או "נקמת ילד קטן לא ברא השטן" יחשבו רוב מאזיניו שאלה הם "פסוקי השטן".

כל הדברים שזך אינו מוצא ביצירת ביאליק מצויים בה אפוא, ובשפע בלתי מצוי, אך זך - הנוקט דרכי טיעון שאתה מוצא לא אחת בקרב ההיסטוריונים החדשים - יורה קודם כל את החץ ואחר-כך משרטט את העיגולים. עד כדי כך תוכף עליו ייצרו לגמד את קומתם של ביאליק ושל אלתרמן, ולהיוותר ראש לשועלים וענק בין ננסים. האם מנסה הוא בגבהות לבו לטעון שכל הדורות שלפניו טעו ולא הבינו, עד שקם זך וקרע מעל המלך את "בגדיו החדשים"?