"רצח מלך" (Regicide) בחיים ובספרות

במלאת 30 שנה לרצח רבין

מקרים של "רצח אב" (Patricide) ושל "רצח מלך" (Regicide) ליווּ את האנושות למן קדמת דנא. "ענף הזהב" ("The Golden Bough"), ספרו של האנתרופולוג הנודע סיר ג''יימס פרייזר (Frazer) מתאר אירועים כאלה בחברות שבטיות, בניהן ראו בהם טקסים המעלים את הגיבור כקורבן לשם רענון החיים ולשם שמירה על הפריון ועל היבולים. את הגיבורים הפרימיטיביים, הנושאים בתפקידי מנהיגות, תיאר פרייזר כמי שרצחו את קודמיהם, ביָדעם מראש בוודאות גמורה שיום אחד יירצחו גם הם על ידי גיבור שיבקש לרשת את כתרם ולשבת על כיסאם.

כך גם ביוון הקדומה, הדמוקרטית והמונרכית כאחת, שראתה במלכים שליחים, ובמותם – עונש שנחת עליהם ממרומי האולימפוס. מחזהו של סופוקלס "אדיפוס המלך" (428 לפנה"ס) מכיל מוטיבים של "רצח אב" ו"רצח מלך", ועולה ממנו שהתנהגותו הנמהרת של הדיקטטור העריץ אינה משפיעה רק על חייו האישיים, אלא מביאה אסון גם על בני עמו. המחזה השפיע על מחזות "מלוכניים" רבים שנכתבו לאורך הדורות, אף שימש דגם-אב לשייקספיר, שהִרבּה לכתוב על גורלותיהם של מלכים ועל סופם המר.

וכך גם ברומא הקדומה: אגם נֶמי, דרומית לרומא, שימש בימי קדם אתר של פולחן דיאנה נמורנסיס (Diana Nemorensis). המקום מצטיין ביופי נדיר של אגן מים עטור עצים, ואליו נמלטו עבדים שמרדו במלכיהם וביקשו לחסלם ולרשת אותם. עבד שחיסל את אדוניו זכה בתואר Rex Nemorensis – מלך החורשה הקדושה. בחיבורו על הפסטיבלים (Festi), שנכתב כשמונה שנים לפני הספירה, קבע המשורר הרומי אובידיוס: את הכלל האומר: "השולט במקום הוא אדם שידיו חזקות ורגליו מהירות, וכל אחד [מהשליטים] עתיד להירצח כשם שרָצח בעבר".

גם בתולדות עם ישראל מצויים מקרים לא מעטים של רצח מלך, שהראשון שבהם הוא הריגתו של איש בושת, שהומלך תחת אביו שאול, אך שני שרי-גדוד משבט בנימין הרגוהו (שמ"ב ד, ה-ז), והביאו את ראשו לדוד, בתקווה לקבלת תמורה על המעשה. ואולם, דוד גינה את הרוצחים ונשבע להורגם, אף הִשווה אותם לנער העמלקי שבישר לו את מות שאול. דוד ידע היטב שאין לשבח מי שמעז לשלוח את ידו במלך וליטול את חייו, כי אם לא יומת רוצחו את המלך, יום אחד עלול גם הוא לעלות קרבן בידי יריביו. לפיכך, המית דוד את הנער העמלקי שבא להודיע על מות שאול, לבל יעלה מישהו על הדעת שניתן להרוג מלך מבלי שייגזר דינו של הרוצח למות מות נבלים

על מקרה זה, שבּוֹ נפצע במלחמה ואחר-כך הומת המלך הראשון שמלך על ישראל (ובנו חוסל ב-Regicide פוליטי), ניתן להוסיף שרשרת של רציחות מלכים שנקטלו בעודם יושבים על כס המלכות (רובן של רציחות אלה מתוארות בפרקים ט – טו בספר מלכים ב'; אך לפניהן אירע רצח אלה מלך ישראל בידי זמרי; מל"א טז, ט – יב). בספר מלכים ב' מסופר על רצח יורם מלך ישראל בידי יהוא (מל"ב ט, ה), על רצח עתליה מלכת יהודה במצוות יהוידע הכהן (מל"ב יא, ד - טז), על רצח יואש מלך יהודה בידי קושרים מבין עבדיו (מל"ב יב, כא – כב), על רצח אמציה מלך יהודה בידי מתנקשים (מל"ב יד, יט), על רצח זכריה מלך ישראל בידי שלום בן יבש (מל"ב טו, ח – י) ועל רצח פקחיה בן מנחם מלך ישראל בידי פקח בן רמליהו (מל"ב טו, כב – כה). נוסיף גם את סיפורו של המלך אָמון שתואר כמלך רשע ומלכותו לא ארכה אלא שנתיים בטרם נרצח בידי המורדים שגזלו את כתרו ואת כסאו (מל"ב כא, כד).

אדמת אירופה סמוקה מדמם של מלכים ונסיכים שהומתו בידי מתנקשים. ההתנקשות הפטלית ביותר הייתה זו שגרמה למותם של יורש העצר האוסטרו-הונגרי ואשתו הדוכסית ב-18 ביוני 1914. התנקשות זו נחשבת – בצדק או שלא בצדק – ליריית הפתיחה של מלחמת העולם הראשונה, שגבתה את חייהם של כעשרה מיליון חיילים ושל 6 – 13 מיליון אזרחים (ממחלות, רעב ופגיעות ישירות). איש לא שיער שתהא זו מלחמה כה ארוכה וכה רבת נפגעים. היא גם לא הסתיימה עם ההכרזה על סיומה: המתחים הפוליטיים שהתעוררו בעקבותיה הובילו לעלייתם של משטרים טוטליטריים שבגללם פרצה מלחמת העולם השנייה.

*

תפקידיה הרמים של הממלכה (המלוכה, הנשיאוּת, ראשוּת הממשלה) היו אפוא תמיד, ועודם גם בימינו, תפקידים עם סיכון גבוה. לפנינו תופעה אנכרוניסטית, אך אפילו בעולמנו הדמוקרטי, הבתר-מונרכי, יש עדיין שמונה בתי-מלוכה, שצורכי השמירה והאבטחה – של השליטים ושל רכושם – גוזלים הון תועפות מאוצר הממלכה. אך לא הם לבדם: נשיאים וראשי-ממשלה זקוקים אף הם לשומרי ראש ומאובטחים בפיקוח שירותי הביטחון הממלכתיים.

הנשיאים האמריקניים הבולטים ביותר שנרצחו במהלך כהונתם הם אברהם לינקולן (שנרצח בשנת 1865) וג'ון פ' קנדי (שנרצח ב-1963), ואלה אינם הנשיאים האמריקאיים היחידים שנרצחו. שני הנשיאים, שההתנקשות בחייהם נודעה בכל העולם, נרצחו לאחר שקידמו מהלכים שאיימו על רבים מבני עמם, ושתי ההתנקשויות נועדו לעצור את המהלכים הללו ולטרפד אותם. לינקולן ערך צעדים מרחיקי לכת בנושא ביטול העבדות, שאיימו על מדינות הדרום, וקנדי נלחם בפשע המאורגן ונכשל בשנות :המלחמה הקרה" במדיניותו נגד קובה – כישלון שגרם להתרופפות מעמדה של ארצות-הברית באמריקה הלטינית ולעליית כוחו של פידל קסטרו הפרו-סובייטי. גם הסבר קונספירטיבי הזוי מצוי באתר דתי באינטרנט: לפיו, רצח קנדי אירע לאחר שהנשיא האמריקני ביקש מממשלת ישראל לערוך פשרות ולהחזיר לגבולותיה מאות אלפי פליטים פלסטינים. הסבר הזוי זה כורך את רצח קנדי ואת רצח רוברט קנדי בידי סירחאן סירחאן עקב תמיכתו של רוברט קנדי במדינת ישראל לאחר ניצחונה במלחמת ששת הימים. (הרצח אירע במלאת שנה למלחמת ששת הימים). גם את המניע לרצח רבין תלו בדרך-כלל בהתנגדות ה"ימין" להסכמי אוסלו ולנכונות לסגת מן הגולן, וזאת בצד הסברים קונספירטיביים המאשימים במעשה הנתעב גם את אנשי השב"כ.

האישים הגדולים האלה, שנרצחו בידי בני עוולה על לא עוול בכפם, נשאו שלושתם תו של ראשוניות: אברהם לינקולן היה הנשיא הראשון של ארצות הברית מטעם המפלגה הרפובליקנית (הגם שלא השיג תמיכה במדינות הדרום שתמכו בעבדוּת). ג'ון פ' קנדי היה הנשיא הקתולי הראשון בארצות הברית (ג'ו ביידן היה השני), ומתנגדיו חששו מפני התערבות הדת בחיי המדינה ובהחלטותיה. בקרב הרפובליקנים האנטי-קתוליים רווחה הסיסמה "Rum, Romanism, and Rebellion" שתיארה את מומיהם של המהגרים הקתוליים (הכוונה לשתיית שֵׁכר, לציות למצוות היוצאות מן הוותיקן ולחרחור מרידות ומהפכות) .יצחק רבין היה ראש הממשלה הצבר הראשון שסימל את הישראלי, בן הארץ, שאינו דומה ליהודי הגלותי בן הדורות הקודמים. היו היה אהוב על ילידי הארץ, שהאמינו בו ובמשא המאתגר שנשא על כתפיו. הוא לא היה אהוד על קבוצות פונדמנטליסטיות בחברה הישראלית שקראו לו "בוגד", וגרמו נזק עצום לאֶתוס הישראלי שנפגע ונפגם.

ואולם, המניע האידאולוגי אינו המניע היחיד לחיסולם של מנהיגים פוליטיים גדולים. לפעמים הסיבה קשורה בכניסתו אל הזירה הפוליטית של דור חדש, תאב שלטון וכוח. לפעמים הרצח נובע מן התחושה שהמנהיג שולט תקופה ממושכת מדיי, ונעשה דיקטטור המאמין ש"המדינה היא אני" ו"אחריי המבול". ואף זאת: רבים מהמנהיגים העריצים נוהגים להקיף את עצמם באנשים קטנים כדי להתנשא לידם כענק בין גמדים, ולא אחת הוא גם רודה באנשיו חסרי הכישורים השלטוניים, מעליב אותם ונוטל מהם את סמכויותיהם. הללו, חרף חוסר כשרונם ואולי דווקא מחמת קטנותם, מטפחים בלִבּם שאיפות פוליטיות נסתרות, וחולמים על קִצו של המנהיג הרודן. מצב כזה מוצג בשירו של אלתרמן "מערומי האש", המתאר את חרון האדמה ה"הוֹזֶה אֶת נִקְמוֹתָיו כְּעֶבֶד מֶלֶךְ". אפשר שמתואר כאן עבד שחתר תחת אדוניו ועתה הוא שואף אל המלוכה, חולם לנקום את שנות השפּלתו הארוכות (בחינת "עֶבֶד כי ימלוך")

וישנם כמובן גם מקרים של רצח מטפורי, שבהם היריבים, בדרך-כלל צעירים תאבי שלטון, מסתפקים ב-usurpation – בגזלת הכתר והכיסא – מבלי לשפוך את דמו של המלך (במרכאות או בלעדיהן). רבות מיצירותיו של ביאליק מן העשור האחרון של חייו הן יצירות של "רצח אב" ו"רצח מלך" כתגובה על מה שעוללו לו הצעירים – שלונסקי וחניכיו. בנוסף בחר ביאליק לתרגם את "יוליוס קיסר", המחזה בה"א הידיעה העוסק ב-Regicide

*

לאחר מות לינקולן כתב וולט ויטמן את השיר "הו, רב חובל", שנכלל בספר שיריו הנודע "Leaves of Grass" ("עלי עשב"). אחרי רצח רבין תרגמה נעמי שמר את שירו של וולט ויטמן לעברית במתכונת של שיר קינה על המנהיג המת (התרגום כלול באתר "שירונט" ובאתר הספרייה הלאומית), גם אני ניסיתי את כוחי בתרגום השיר הזה לזכר המנהיג שנולד על חולות הזהב של העיר תל-אביב:

O Captain! my Captain! our fearful trip is done,

The ship has weather’d every rack, the prize we sought is won,

The port is near, the bells I hear, the people all exulting,

While follow eyes the steady keel, the vessel grim and daring;

But O heart! heart! heart!

O the bleeding drops of red,

Where on the deck my Captain lies,

Fallen cold and dead.

O Captain! my Captain! rise up and hear the bells;

Rise up—for you the flag is flung—for you the bugle trills,

For you bouquets and ribbon’d wreaths—for you the shores a-crowding,

For you they call, the swaying mass, their eager faces turning;

Here Captain! dear father!

This arm beneath your head!

It is some dream that on the deck,

You’ve fallen cold and dead.

My Captain does not answer, his lips are pale and still,

My father does not feel my arm, he has no pulse nor will,

The ship is anchor’d safe and sound, its voyage closed and done,

From fearful trip the victor ship comes in with object won;

Exult O shores, and ring O bells!

But I with mournful tread,

 Walk the deck my Captain lies,

  Fallen cold and dead.

הוֹ קְבַרְנִיטִי, קְבַרְנִיט שֶׁלִּי

הוֹ קְבַרְנִיטִי, קְבַרְנִיט שֶׁלִּי, מַסָּע הַפֶּרֶךְ תַּם;

עַל כָּל מִשְׁבָּר גָּבַרְנוּ, הַיַּעַד כְּבָר הֻשְׁלַם;

אֶשְׁמַע פַּעֲמוֹנֵי נָמָל, מֵרִיעַ הֶהָמוֹן,

מוּל הַסְּפִינָה הַמַּבְקִיעָה בְּאוֹן וּבְגָאוֹן;

אֲבָל אוֹיָה! לִבִּי! לִבִּי!

כְּדֶמַע דָּם שֹׁותֵת,

עַל הַסִּפּוּן, שָׁם קְבַרְנִיטִי

מוּטָל דּוֹמֵם וָמֵת.

הָהָּ, קְבַרְנִיט, קְבַרְנִיט שֶׁלִּי, לְךָ הַנֵּס מוּנָף;

מְצַלְצְלִים פַּעֲמוֹנִים, קוֹרֵא שׁוֹפָר הַקְּרָב;

לְךָ צְרוֹרוֹת פְּרָחִים, זֵרִים, לְךָ הֶמְיַת חוֹפִים;

לְךָ מֵרִיעַ הַקָּהָל, פָּנָיו כַּלְּהָבִים;

הוֹ קְבַרְנִיטִי! אָבִי הַטּוֹב!

רָאשְׁךָ אֲנִי סוֹעֵד;

חֲלוֹם חָלַמְתִּי וָאֶרְאֶה –

מוּטָל אַתָּה, כַּמֵּת.

אַךְ קְבַרְנִיטִי אֵינוֹ עוֹנֶה, פִּיו הַחִוֵּר נָדַם;

זְרוֹעִי לֹא חָשׁ, דָּפְקוֹ נֶחְלַשׁ וּמִמְּקוֹמוֹ לֹא קָם;

אַךְ סְפִינָתוֹ לְחוֹף מִבְטָח הִגִּיעָה לְלֹא פֶּגַע;

מַסָּע הַפֶּרֶךְ תַּם, הֻשְׁלַם, אַחַר תְּלָאָה וָיֶגַע.

צוֹהֵל נָמֵל, צִלְצוּל שֶׁל עִנְבָּלִים!

אֲבָל אֲנִי אָבֵל צוֹעֵד

עַל הַסִפּוּן בַּקֹּר קְבַרְנִיט

.שָׂרוּעַ קַר וָמֵת.

(מאנגלית: ז"ש)

ניסיתי את כוחי בתרגום שיר הקינה החגיגי הזה, שתורגם לכל השפות, גם מסיבות אישיות: יצחק רבין נולד בעיר העברית הראשונה חמש שנים לאחר הולדת אבי ושנה לאחר הולדת אמי, שניהם ילידי העיר. כשנולד אבי ביום 4 בנובמבר, העניקו לו הוריו את השם העברי "יצחק" והוסיפו לצדו את השם האנגלי "Arthur" כאות הוקרה לבלפור שהצהרתו התפרסמה בעיתונות יומיים לפני שנולד אבי. ידידו הטוב, ישראל ז'אגל, דודו של האדריכל הנודע פרופ' גדי הלר, נהג להתקשר לאבי מדי שנה ביום 4 בנובמבר, ולשיר לו שיר שהפזמון החוזר שלו נפתח במילים "Remember, remember / the fourth of November". מי היה מאמין שדווקא ביום זה יירצח שכנו יצחק, שמותו נתפס בציבור כ"עקדת יצחק" מודרנית?