top of page

חבר היה חבר - "פרישׂת-שלום" מן המרוֹמים

על שני מקרים מפתיעים מן השבוע האחרון שהפגישו בחטף את הספרות עם החיים


פורסם: חדשות בן עזר ,גליון 1849 22/5/2023


לפעמים אני מהרהרת על אותם חברים – לא רבים הם אך כולם מובחרים ויקרים ללִבִּי – המלַווים את חיי למִן קִדמת הילדוּת ועד עצם היום הזה. את חלקם קיבלתי בירושה מהוריי, שהיו חברים של הורי חבריי. לא פעם אני אומרת לאחד מִבּני החבורה המצומצמת הזאת שזהו ניצחונה של הציונוּת: יהודי הגולה – עקב פקודות גירוש וחיי נדודים שנכפו עליהם בצו שליטים עריצים – החליפו את הנוף הגאוגרפי והאנושי שלהם מדי דור, ואילו הַקשרים שנרקמו בינינו כבר עמדו במבחנם של שלושה-ארבעה דורות, ללא כל בלאי וקרע, וזאת בראש וראשונה בזכות הרציפות ההיסטורית והטריטוריאלית המשותפת שלנו.


כיום יש לילדיי אלפי "חברים" ב"פייסבוק", אך האם יוכלו לִפנות אליהם ולבקש סיוע כלשהו אם יזדקקו ליד תומכת, חס וחלילה? מילותיו של אהוד מנור באחד מפזמוניו - "אֲנִי רוֹצֶה לַחֲזֹר / אֶל הַיָּמִים הֲכִי יָפִים שֶׁלִּי [...] חָבֵר הָיָה חָבֵר" - מתאימות להפליא למה שראיתי ושמעתי בבית אבא-אימא. להוריי היו חברים אמִתיים שלא הכזיבו מעולם – חברים שליווּ אותם בכל תחנות חייהם, בשעות יפות ובשעות קשות, והכול בהדדיות גמורה ומִבּלי להכביר מילים. את חלקם ירשתי מהם, וחלקם נוספו לי במהלך השנים.

*

מישקה רבינוביץ (מיכאל רותם)

אחד מידידיו הטובים של אבי היה מישקה רבינוביץ (מיכאל רותם), שלמד אִתו בבית-ספר היסודי תל-נורדוי, בטרם עבר מישקה לירושלים, הקים משפחה והִציל את המדינה בשעותיה הקשות (ואין זו מליצה). איך נקשרה נפשו של אבי, יליד תל-אביב ובן למשפחה ותיקה ומבוססת של אנשי העלייה השנייה, בנפשו של "עולה חדש" שזה אך הגיע ארצה מרוסיה, ודיבר באותה עת בעברית צולעת שנזקקה עדיין לקביים?


ידידותם של השניים, שהחזיקה מעמד מימי הילדוּת והנוער ועד לימי הזִקנה, נרקמה ביום בהיר אחד כשכיתתם יצאה לטיול שנתי לגליל. המורה-המחנך של אבי (ספק אם ראוי להעניק לו את התואר הזה לנוכח גישתו הפדגוגית המפוקפקת) הושיב את בני הכיתה לפי בחירתו במושבי האוטובוס שכבר עמד לצאת לדרך. את אבי האָסֶרטיבי הושיב ליד התלמידה השקטה והמנומסת רבקה אידלסון, בִּתה של בֶּבָּה אידלסון, מי שנתפרסמה לימים בעת שכיהנה כחברת-כנסת וכסגנית יו"ר הכנסת.


הנהג כבר התניע את האוטובוס, ולפתע הגיחה העסקנית החשובה מתוך מונית (כשסיפר אבי את הסיפור, הוא קרא למונית "טקסי ספיישל"), ודרשה במפגיע להצטרף לטיול השנתי, לבל תצא בִּתה היחידה בימי "המאורעות" לגליל ללא השגחה אישית. המורה הנבוך סקר את האוטובוס המלא, וביקש מאבי שיפַנה את מקומו, כדי לאפשר לאֵם ולבִתה לשבת ביחד.


"זה לא הוגן ולא הגיוני שאסע בעמידה כל הדרך לגליל ובחזרה!", התריס אבי נגד מורהו, וזה קָבע שכך יקום וכך יהיה, כי אין שום דרך להושיב את כולם כמתוכנן; "ואתה גם יכול לשבת על התרמיל", מצא המורה רעיון יצירתי. "רבקה יכולה לשבת על הברכיים של אימא שלה", רטן אבי בכעס, אך המורה שנעלב מנימת הדברים, מצא פתרון מצוין למצוקת המקום, ופָסק: "אתה חוצפן. מגיע לך עונש. קח את חפָציך ולֵךְ הביתה!".


אבי ירד מן האוטובוס עצוב ונכלם, גורר את התרמיל, המימייה ואת הצֵידה שהכינה לו אִמו לקראת הטיול השנתי. ואז, לפתע אורו עיניו. גם מיכאל רבינוביץ, הנער המרשים והחסון ביותר בכל בית-הספר, קם ממקומו, ירד מהאוטובוס, ועזב את הכיתה ביחד עם אבי לאוֹת מחאה על העוול שנעשה לו בהחלטה שרירותית של מורה מוג-לב, שלא העז להתעמת עם עסקנית מכובדת שכָּפתה עליו את רצונה האישי מבלי להתחשב באחרים.


הייתה זו תחילתה של ידידות מופלאה. לימים עבר מישקה עם משפחתו לירושלים, עשה נפלאות בקרבות מלחמת העצמאות כאשר הדף את המשוריינים של הלגיון בתוך העיר (בקרבות על בתי מנדלבאום). כל מעשיו העידו על כושר אִלתור ועל חשיבה מקורית ש"מחוץ קופסה". לא אחת הודה באוזני אבי כי הוא מתגעגע לאותם ימים שבהם הֵריח ריח של אבק שרֵפה מבוקר עד ערב.


מישקה נשא לאישה את חדוה היפה, משוררת וציירת, עטורת צמות זהובות, שהוציאה לאור ספר שירים יפה בשם "על גדות הזמן" (הוצאת מחברות לספרות, 1963), הציגה את ציוריה בתערוכות והייתה גם הממונה על קשרי ציבור של רשות השידור. אלמלא נסעה בתוקף תפקידה לעיירת פיתוח מרוחקת ונִספתה בתאונת דרכים באמצע המסע, היא הייתה מוסיפה בלי ספק לכתוב ולפרסם (דור תש"ח כמעט שלא הוליד משוררות, משום מה). בדור האחרון, בפרוח הביקורת בעלת האוריינטציה הפֶמיניסטית, יש להניח שיצירתה של חדוה רותם הייתה נעשית מושא למחקרים ביוגרפיים וטקסטואליים מסועפים, אך לרוע המזל שִׁירת חייה באמצע נפסקה...


בתום המלחמה קיבל מישקה קיבל תפקידים צבאיים שלא תאמו את כישוריו, וגרמו לו תִּסכּוּל עמוק. פעם בחודשיים-שלושה, בעת שביקר בתל-אביב, נהג ללוּן בביתנו. אחרי ארוחת הערב, כשישבנו בפינת האוכל או על המרפסת, הוא חיווה את דעתו בשיא הרצינות על ה"יצירות" במחברת הציור שלי שהוצגו לפניו בגאווה, אף צִייד אותי בכמה עצות שאותן אני נוצרת בלִבִּי עד עצם היום הזה.


לא מכבר כשהלך לעולמו הסופר מאיר שלֵו, ישבתי וחיפשתי חומרים פולמוסיים שפִּרסם בעיתונות לצורך הרצאה בכנס שאליה הוזמנתי על-ידי רוביק רוזנטל מטעם "האגודה הישראלית לחקר שפה וחברה" שבראשה הוא עומד. במהלך החיפוש נתגלתה לעיניי בדרך מקרה כַּתָּבָה מ-2010 שכָּתב מאיר שלֵו על מישקה רותם ב"ידיעות אחרונות", (המשכה של כתבה זו חוּבּר לאחר שבע שנים).* כך למדתי לראשונה על מעשי הגבורה של מישקה, חברו הטוב של אבי, שהיה (לאחר שעקר עם משפחתו מתל-אביב לירושלים) לחברו הטוב של הסופר יצחק שלֵו. לא ייאמן אך כל העוּבדות והנתונים האלה נודעו לי במפתיע רק לפני שבועות אחדים, בעקבות מותו בטרם עת של בנו של יצחק שלֵו – הסופר והסטיריקון מאיר שלֵו.


בזכות כשרונו הפלייטוניסטי, שלא נפל מכשרונו הספרותי הפנומנלי, עלתה לפניי לפתע דמותו של מישקה מאוֹב. לנגד עיניי המופתעות קם ונתהווה מין "הוֹלוֹגרם" משותף של מישקה ואבי המשוחחים בדמיוני זה עם זה במחווֹת הדיבור ובנימה האופייניות שלהם, לרבות הטפיחות על השכם והשי"ן השורקת של מישקה שהוסיפה תמיד לדבריו לוויית-חן קונדסית. אלמלא צבטתי את זרועי, הייתי מתחילה בעצמי לשוחח עם אבי ועם חברו הטוב, שהלכו לעולמם באותה שנה עצמה, בחינת "בְּחַיֵּיהֶם וּבְמוֹתָם לֹא נִפְרָדוּ". ידידותם, שהתחילה במין מחווה אבירית של מישקה, שרדה גם בתקופות של מכות קשות הניחתות לפעמים על האדם מידי הגורל וקובעות שלא בטובתו את מהלך חייו ואת עתידותיו.


הכתבות גרמו שאפתח גם כמה ספרי היסטוריה מצהיבים. וכך, גם זאת במאוחר ובמקרה, נודע לי שלזכותו של מישקה נזקפים מעשי גבורה לא מעטים במלחמת השחרור וגם כמה המצאות מבריקות שהצילו את לוחמי המחתרות שנתפסו ונעצרו על-ידי הבריטים.


הספרים גילו לי פרטים שמישקה מעולם לא סיפר לנו בערבים שבהם לן בביתנו.** במלחמת העצמאות פָּרץ במאי 1948 דרך צומת הרחובות שמואל הנביא ודרך סנט ג'ורג (צומת ששימש כדרך ראשית מירושלים לכיווּן  הר הצופים והעיר רמאללה) טור משוריין ירדני מכִּיווּן שייח' ג'ראח. אלמלא נבלם הכוח המשוריין, הוא היה עלול להרוג רבים מתושבי ירושלים ולגזול חלקים מן העיר, בירתה של המדינה שזה אך נולדה. כותבי תולדותיה של ירושלים מסַפּרים שאת הטור עצר מיכאל (מישקה) רבינוביץ (רותם) שֶׁיָּרה פגז רובה פיאט (מטול אנטי-טנקי) אחד ויחיד וכך בלם את המשוריינים שהסתובבו ונמלטו. הסיפור שתועד על-ידי ענף היסטוריה של צה"ל ותואר בספרים אחדים נשמע כמו סיפור דוד וגוליית במהדורת 1948.


בשנים האחרונות אני קוראת לפעמים בתדהמה על שרחוב או בית-ספר נקרא על שם זַמָּר/ת שבסך-הכול ביצע/ה כמה שירים שאמנים-יוצרים אחרים כתבו והלחינו. שמו של מיכאל רבינוביץ (מישקה רותם), לעומת זאת, אינו מתנוסס משום-מה אפילו על שלט של סימטה בעיר שהוא ומעשיו שינו את גורלה וביצרו את קיומה.


ואולם, בהכירי את מיכאל (מישקה) רותם ואת אורַח מחשבתו, אני יודעת שהוא היה מניף את ידו לאות ביטול. הוא תמיד דיבר על הכול בלשון-המעטה. מעולם לא צבע את מעשיו בגוונים הֶרואיים, ומעולם לא נח על זרי הדפנה של אירועי העבר. באמצעות שתי הכַּתָּבות היפות של מאיר שלֵו ז"ל נשלחו אליי קריצת עין ופרישׂת שלום של מישקה ושל אבי מן המרומים.

*

פרופ' גדי הלר

ואז, עוד לפני שהספקתי להתאושש מן הכָּתבות המשעשעות של מאיר שלֵו על מישקה רותם ומקריצת העין הבלתי צפויה שנשלחה לעֶברי, וכבר מצאתי בתיבת הדואר שלי ספר לא גדול, מעוצב בטעם אנין, ושמו "ילד חוץ מהעיר התחתית: תמונות מסיפור חיים שלם" (הוצאת אוריון, 2023), פרי-עטו של האדריכל הבכיר, פרופ' גד הֶלֶר. במילים שרשם על המעטפה מצא גדי לנכון להזכיר לי שהוא בן אחותו של "הבלש המהולל ישראל ז'אגל", חברו הטוב של אבי.


גם סיפורם של אבי ושל ישראל ז'אגל מעיד על טיבן של אותן מערכות יחסים מיוחדות שנרקמו פעם בין חברים, שספק אם תקופתנו הבתר-מודרנית, אכולת האינטרסים החומרניים, מסוגלת להולידן. אף-על-פי-כן, למרבה הפרדוקס, תחילתה של ידידות מופלאה זו של אבי עם חברו יפה-התואר נולדה דווקא מתוך שיקולים "מסחריים" במהירות שהתחרתה עם מרוץ סנדליו של מרקוּר, אל הממון. הימים היו ימי השפל הכלכלי הגדול של השנים 1929 – 1932. אלפי בנקים התמוטטו בארצות-הברית, הבורסה בווֹל-סטריט קרסה ואלפים קפצו אל מותם מגורדי השחקים של ניו-יורק. גם המצב הכלכלי בארץ היה ללא נשוא.


בעיצומו של המַשבּר העולמי הנורא הזה, הגיעו משפחות רבּות ב"יישוב" עד פת לחם. סבי שאול, שעסק רוב ימיו בסחר בין-לאומי והיה אדם אמיד ואוהב חיים, נאלץ לצאת למסע אל מעֵבר לים כדי לשקם את עסקיו שהלכו והתרופפו. תחילה הוא שוטט באגן הים התיכון כדי לבחון את השווקים, וכשגילה שכּוּלם "באותה סירה", הוא פנה לדרום אמריקה, אל חבריו הסוחרים הוותיקים, בתקווה שמשם תבוא הישועה. בהעדרו גברה המצוקה הכלכלית בבית, ובהעדר קשר טלפוני גברה גם הדאגה לחייו. בנותיו מרים וצילה למדו אז בסמינר ובבית-ספר למסחר, וכדי לשלם את שכר הלימוד שלהן נאלץ אבי, אחיהן הצעיר, שעדיין לא סיים את חוק לימודיו בגימנסיה, למצוא למשפחתו מקור פרנסה.


ביחד עם חברו ישראל ז'אגל, דודו של פרופ' גדי הֶלֶר, החליט אבי להוציא לאור סִדרת חוברות של סיפורי בלשים, תחת הכותרת "ספריית המסווה", ובה סִדרת תעלומות מרטיטות לב ומקפיאות דם שאת כולן פתר בלש חד-עין וחד-שׂכל בשם זֶהבי שלכד את כל הפושעים והשיב את הסֵדר הטוב על כנו. הכורח הוא כידוע אבי ההמצאה, ושני הנערים נאלצו בצוֹק העִתים "להמציא את עצמם" ולמצוא פרנסה.


ישראל ז'אגל (כותב הבלשים " י' מפרשי ")

חוברות צנומות אלה, שאותן הדפיסו השניים מדי שבוע בבית-הדפוס "ארץ" שבתחנה המרכזית בתל-אביב, נחלו הצליחה רבה מהמשוער, והפכו את אבי לנער "עשיר" שבכיסו ארנק תָּפוח ובמחסן שבחצַר ביתו זוג אופניים צרפתי חדש ונוצץ. בבית הדפוס הוא פגש מדי פעם את נתן אלתרמן, שמסר שם חומר להדפסה. על אחת מפּגישות אלה חיבר המשורר רפורטז'ה הוּמוֹריסטית בעיתון "תשע בערב" בדבר נער צעיר ונמרץ, שלא חיכה אפילו שבריר של שנייה לפני שדרש ממנו – ממשורר מבוגר ממנו בכמה וכמה שנים שכבר נודע בזכות "רגעיו" ופזמוניו – לעמוד בתור כמו כולם.


עוד לפני שסיים את לימודיו בגימנסיה התחיל אפוא אבי לפרנֵס את משפחתו ולשלם את תשלומי שכר הלימוד של אחיותיו. הוא נהג לספר בגאווה שהוא אפילו קנה ספה חדשה ו"לוּסטרה" (נברשת) חדשה לבית הוריו בשׂדרות בן-ציון ליד תאטרון "הבימה". מה רבה הייתה שמחתי כשגיליתי בספרו של חנוך ברטוב של "מי אתה ילד?" את כותרתו של אחד מסיפורי המתח הללו של "ספריית המסווה", שהפכו את אבי ואת חברו ישראל ז'אגל ל"ידוּענים" במושגיה הקרתניים של "תל-אביב הקטנה".


הסופר חנוך ברטוב, בן המושבה פתח-תקווה, שקרא במסתרים את חוברות "הבלשים" של אבי ושל חברו ז'אגל, רק הזכיר אותן בספרו כבדרך אגב. לעומת זאת, יגאל מוסינזון, הבוגר מחנוך ברטוב בכעשור תמים, שכבר קנה לו מוניטין כמחברם של סיפורים, רומנים ומחזות פופולריים, אימץ לימים מן הסִדרה המצליחה של אבי ושותפו ז'אגל את השם "זֶהבי", שמו של הבלש הראשי של סִדרת סיפורי "המסווה", והעניקוֹ לראש חבורת חסמב"ה שלו.


אבי לא כעס על השימוש שעשה מוסינזון בשמו של הבלש זֶהבי, יציר-כפיו. להפך, העניין החמיא לו, וכשפגש את מוסינזון, טפח בחיבּה על כתפו של הסופר גבה-הקומה, והודה לו על הפרסום הרב שהעניק בסיפוריו לבלש זהבי (כפי שליָמים, להבדיל כמובן, הודה המשורר ש' שלום לעגנון על פרסום שורה אחת משירו ברומן "שירה" – שורה שעגנון כִּיוֵון באמצעותה זרקור רב-עָצמה כלפי יצירתו הנשכחת של רעהו). ובדין, סופרים – להבדיל מחוקרים וממחַבּריהם של ספרי עיוּן – פטורים מרישום ביבליוגרפיה והערות שוליים, אף אינם מחויבים במתן "קרדיט" לקודמיהם...


את ישראל ז'אגל, חברו ושותפו של אבי ל"עסקי הבלשים", פגשתי רק פעמים אחדות. אחת מפגישותינו אירעה ברובע מנהטן, שאליו נסע הצעיר הארץ-ישראלי בעלומיו, לאחר שנתפרקה "ספריית המסווה", ושם עברו עליו חייו. פעם, כשנקלע אבי למשבר עסקי בזמן אחת ממלחמות ישראל, שלח אליו ז'אגל המחאה בת אלף דולר (הון עתק באותם ימים רחוקים – יותר ממאה אלף ₪ של ימינו). כשנתאוששו עסקיו, החליט אבי לגמול לחברו הטוב, והזמין אותו לטיול מחוף לחוף, שנערך בטיסות קצרות ובטיולי מכונית ורכבת. את התחנה הראשונה של מסעם עשו השניים בביתו של אחי-סבי ישראל הרבורג, שהיה רב רפורמי וניהל את ענייניה של הקהילה היהודית בבוסטון.


"הדוד ישראל" (כך קראנו לו) למד עם משה שרת במחזור הראשון של הגימנסיה הרצליה, אך קָצה נפשו בפרובינציאליות של ארץ-ישראל המנדטורית, והוא נסע לתוּר את החוף המזרחי של ארצות-הברית בתקווה למצוא שם את עתידו. ואכן, באחד המפגשים שאליהם הוזמן התאהבה בו הלן, בת משפחתו של חיים ברודי, חוקר ספרות ימי-הביניים, ובעידודה הוא למד ב"ישיבה יוניברסיטי" והוסמך לתפקידו שאותו מילא בהתמדה עשרות שנים.


העברית ה"צַבָּרית" שבפיו הלכה והתיישנה משנה לשנה, והייתה בפינו נושא למהתלות ולחיקויים, אך הוא המשיך לחבר בעברית המיושנת שלו מאמרים, שירים ואפילו ספר מסות בשם "יהדות אמריקה במבחן" (1976). לפני שאבי וחברו עזבו את ביתו, הוא נתן להם "בָּלָדה" ארוכה כאורך הגלות, וביקש מהם לדאוג שהיא תתפרסם בהמשכים בעיתון "הארץ". באחת הטיסות נקלע המטוס לאיזור מוּכֶּה סופות, ונאלץ לבצע נחיתת אונס. ז'אגל שסבל מאסתמה התחיל להשתנק, והפציר באבי, ספק בקול בוכים ספק בפרצי צחוק בלתי נשלטים: "החבילה עם הבָּלָדה מַפּילה את המטוס. אולי כבר תזרוק את הדפים לאסלה, לכל הרוחות!".


לז'אגל לא היו ילדים משלו, אך כשרון הכתיבה שלו עבר כנראה ב-דנ"א לאחיינו, בן אחותו, שספרו "ילד חוץ מהעיר התחתית" הוא ספר מהנה – ספר של "כֵּיף" אמִתי – שניתן לקָראו בלגימה אחת, או לקרוא את פרקיו הקצרים טִפִּין-טִפִּין בשעות של קורת רוח. אמנם אין מדובר בספרות רבת-רבדים, אך הפקתי הנאה מרובה מקריאתו, ולא רק משום שהכרתי חלק מ"הנפשות הפועלות". כל מי שילדותו ונעוריו עברו עליו בארץ בשנות הארבעים, החמישים והשישים של המאה הקודמת ייהנה מִסֵּפר מֶמוּאריסטי כמו "ילד חוץ", שכולו ניחוחות ושברי קולות "של פעם" מבלי שיהיה בו אפילו שמץ של סנטימנטליוּת נוסטלגית.


לפעמים מאשימים אותי (בעיקר ילדיי) על שאני עוסקת אך ורק בענקי הספרות, ונושמת אוויר פסגות מבלי שאקדיש מזמני לסיור בסימטאות הפרוורים והשוּק ששם קורים הדברים האמִתיים. לא אחת אני עונה להם שהזמן קצר והמלאכה מרובה, ושהלוויתנים בלאו-הכי בולעים הכול. אף-על-פי-כן, אני מוצאת את עצמי קוראת תכופות גם ספרות שאינה מועמדת ל"פרס ביאליק" או ל"פרס עגנון", בעיקר אם אין בה יומרה להיכנס אל הפנתאון ובעיקר אם היא מאירה איזו מגמה או תופעה האומרות "דָּרשני!". ספרו של גדי הלר מזכיר לי במקצת את ספרו המקסים של עמיתי ד"ר עודד מנדה-לוי "אני זוכר" (2017). כאן וכאן מצלמה נסתרת משוטטת בין רגעי החיים וזיכרונותיהם. כאן וכאן היא לוכדת רגעים שיכולים היו להיכנס בנקל אל בין דפי "בעקבות הזמן האבוד" של מרסל פּרוּסט.


יש בספר "ילד חוץ" זיכרונות ילדוּת מתוקים-מרירים, שהעלו בזיכרוני גם את הסרט הצרפתי הנפלא "מלחמת הכפתורים" (1962), שהתבסס על ספר ילדים שנכתב חמישים שנה קודם להפקתו. אפשר שחבורות הילדים "של פעם" חווּ בכל אתר ואתר חוויות דומות. וכך נכתב בקטע שכותרתו "הסיגריה הראשונה שלי":


חבורת הילדים שאליה השתייכתי עלתה על גג בניין שהיה בתהליך בנייה ליד אזור המשחקים שלנו. על הגג מצאנו קופסת סיגריות כמעט שלמה. אולי אחד הפועלים שכח אותה. קופסה בצבע סגול, "אוניברסל", ובמרכזה ציור של כדור הארץ.

היינו בני שש לערך וחילקנו את הסיגריות לכולם. אבל רק אחד ידע מה לעשות. הוא שלף מצית מכיסו, הדליק את הסיגריה שלו, והפריח עננת עשן. הבטנו בו משתאים על מה שקורה, והדלקנו כל אחד את הסיגריה שלו, מפריחים ענני עשן כשאיננו מעזים להכניס את העשן לריאות. הרגשנו כמו גדולים, והבטנו בחשיבות זה בזה.


ובקטע שכותרתו "לאה" לפנינו סיפור על ילדה עם צרכים מיוחדים, שהוריה עשו מאמצים מכמירי-לב כדי לשלב אותה בחינוך הרגיל ולימדו אותה "קְרוֹא וכתוֹב" לפני כולם. הסיפור נמסר "בשיא התמימות", מנקודת-התצפית של ילד שתודעתו עדיין לא הבשילה ולא למדה להתמודד עם מצבים אנושיים סבוכים ובלתי מוּכּרים:


למדתי בבית ספר "מרכז" שהיה בעיר התחתית בחיפה ברחוב "צהיון" – רחוב תלול שהוביל לוואדי ניסנס. בית הספר היה מבנה אבן ישן שתול בסביבת מגורים ועסקים. אחת התלמידות הייתה לאה. לאה הייתה ילדה יפה, עור לבן ושיער בלונדיני. היא הגיעה לכיתה אלף בשמלות לבנות עם רקמה בשרווּלים, בחלק שמעל החזה ובחלק התחתון של השמלה.

לאה הגיעה לכיתה כשהיא כבר יודעת לקרוא ולכתוב, ואנחנו לא ידענו דבר. בכיתה אלף היא הייתה כוכב. בכיתה בית היא נחלשה, ובכיתה גימל הייתה כמו כולם.

ככל שעלינו בכיתות לאה הלכה ונחלשה. בסוף בית הספר העממי אנחנו הצלחנו ללמוד דברים חדשים ולאה לא.


קטעים כאלה וכגון אלה מרכיבים כאן את הפסיפס המרהיב של הספר "ילד חוץ", שסיפוריו מגיעים עד ימינו-אנו. ומחשבה אחת ליוותה אותי לאורך כל הספר המקסים הזה, שאת קריאתו סיימתי ביום אחד והיא השאירה בפי "טעם של עוד". אין ספק שאדם כמו פרופ' גדי הלר, אחיינו של חברו הטוב של אבי, מוגדר כיום – ובצדק – כאדם "פְּריוִוילגי" ו"אֶליטיסטי" שלא ידע מעבָּרה מַהי (איך הצליחו עסקני מפלגה צִיניים להפוך את המילה "אֶליטָה" למילת גנאי?!).


והנה, בין סיפור משעשע אחד למִשנהו, אני קוראת בקטע שכותרתו "ילד חוץ" שגדי התייתם בגיל שנתיים וחצי, ושאִמו, שהתגוררה אִתו בעיר התחתית בחיפה (דווקא חיפה, עיר הפועלים, הייתה עיר מעמדית עד מאוד, ומי שגר על הכרמל לא התיידד עם מי שגר בעיר התחתית) נאלצה להעביר אותו לקיבוץ עין החורש. "אני רק זוכר", כתב גדי הלר בספרו בשיא הצמצום והיובש, "שהיה קשה, בכיתי בשקט בלילות, וידעתי שאני לבד".


ובקטע שכותרתו "אימא מגהצת" אני קוראת שאִמו האלמנה של גדי, שמצאה את פרנסתה מגיהוץ במגהץ קיטוֹר, נאלצה לגהץ שש מאות חולצות בכל חודש כדי לכסות את שכר הלימוד של בְּנהּ בבית הספר התיכון "חוגים". בקטע שכותרתו "אימא מרגישה לא טוב" מסופר איך גילו רופאיה של אִמו על פי הצלקות שבלִבָּה, שהיו לה כבר תשעה התקפי לב והיא כלל לא ידעה דבר על קיומם ("היו באמת כמה פעמים שלא הרגשתי כל כך טוב, אז שכתי קצת לנוח עד שזה עבר"). בקטע שכותרתו "אימא והמכבסה" אפשר להבין איזו מין "טיפוס" הייתה אימא של גדי, שחרף ליקויי ראייה חמוּרים שפגעו בתִפקודה מצאה דרך מקורית להגיע באוטובוס ליעדיה בלי "לבקש עזרה מאף אחד".


וכך, בתוך כל הערפל הסמיך הזה ותנאי המחסור שאפפו את ימי הילדוּת, צמח לו אדם יצירתי ומוכשר ומלא שמחת חיים ו...כן, "אֶליטיסטי", שבספרו אין אפילו תלונה אחת על שקוּפּח בילדותו. הקורא, המערטל את הסיפור מנקודת-התצפית הילדית, יכול להבין איך עברו חייו של ילד ארץ-ישראלי, שבתעודת-הלידה שלו רשומה ארץ הלידה "פלשׂתינה". מדובר בימים שלפני קום המדינה ומוסדותיה שאמורים לדאוג ליתום בן שנתיים וחצי ולאִמו האלמנה שנשארה בחוסר כול. איך מצא כוחות נפש להשתובב עם חבריו? איך למד בבתי-ספר יוקרתיים ואיך צלח את ים הקשיים בלי אב שיגן עליו מפני זעף החיים? את המילה "פְּריוִוילגי" כבר אמרנו?!


לאילו גבהים רומם ילד זה את עצמו? כבר סיפור אחר שאת חלקו ניתן לראות באתר האישי www.gadiheller.com – וזהו גם סיפורם של אותם אנשים מוכשרים וגאים שרוממו את עצמם בכוחות על-אנושיים ואגב כך רוממו גם את המדינה ואת עמם. ברקע מהדהדות לי מילים שכָּתבה נעמי שמר על ארץ-ישראל האבודה והנשכחת אשר "כְּמוֹ הוֹשִׁיטַָה אֶת יָדָהּ / כְּדֵי לָתֵת וְלֹא כְּדֵי לָקַחַת". כן, היו זמנים שבהם אנשים לא עמדו ביד פשוטה ובפיהם הסיסמאות "מגיע לי" ו"קופחתי", אלא הושיטו יד כדי להרים תרומה אישית וייחודית משלהם. הספר "ילד חוץ מהעיר התחתית", פרי-עטו של גדי הלר, מחזיר משהו מטעמם הטוב של הימים ההם.

 

** בעקבות המידע שנתגלה לי על מישקה רותם פניתי לספרים המסַפּרים על הקרבות בירושלים במלחמת העצמאות, וגיליתי בהם להפתעתי בין שמות הלוחמים את שמותיהם של שניים מעמיתיי: חוקר הספרות ד"ר בועז שכביץ ששירת קודם ביחידה היהודית של הצבא הבריטי (בועז שכביץ היה מנהלו הראשון של מכון כץ באוניברסיטת תל-אביב, והוא שפתח לי את השער אל עיסוקי בחקר הספרות); ופרופ' עזרא ספייזהנדלר, שהגיע ארצה מארצות-הברית כמתנדב והשתתף במלחמת העצמאות. לימים ערך פרופ' ספייזהנדלר ביחד עם פרופ' סטנלי ברנשו' ועם ט' כרמי את הספר האקזמפלרי (1965) The Modern Hebrew Poem Itself.











Commenti


bottom of page