מסע זוגי בים – סיכונים, סיכויים, מסקנות

ג'ודי גונן, "שפת הים" (סיפורים), בעריכת מתן חרמוני, הוצאת ניב, 2025, 224 עמודים.

לפעמים סופרים מתירים לעצמם לשקוע במחשבות ולהעלות ממעמקי הנפש שאלות היפותטיות, שאינן לגיטימיות בחקר הספרות, כגון: "מה היה קורה אילו לשייקספיר הייתה אחות?". את השאלה הזאת העלתה וירג'יניה וולף בספרה "חדר משלך" (1929; בעברית: 1981, 2004), והיא הגיעה למסקנה שגם אילו הייתה אחות אלמונית ודמיונית זו – ג'ודי שמה – שאפתנית ועתירת כשרונות, היא הייתה נותרת עקב מגבלות חברתיות-תרבותיות דמות-צללים, המרימה "תרומה ללא תמורה" לאחיה המפורסם.

שפת הים / ג'ודי גונן

ובספר שלפנינו שואלת את עצמה ג'ודי גונן, פסלת מחוננת ומטפלת באמנות ש"שפת הים" הוא ספרה הראשון: "מה היה קורה אילו פֶּנֶלופה, אשת אודיסאוס, הייתה יוצאת למסע ביחד עם בעלה המפורסם? איך הייתה חוֹוה את המסע בלב-ים? איך הייתה נוכחותה בספינה משפיעה על המסע? איך היו מסופרות לימים עלילותיו של אותו מסע, שחרת את אותותיו על תולדותיה של ספרות העולם? האם היא עצמה הייתה מסוגלת לתעד את המסע?

היא עצמה הצטרפה לאלוף-נעוריה, טייס בדימוס בשם אילן גונן, להרפתקאות חסרות תקדים בים ובמחוזות נידחים – "חסר תקדים" בהתחשב בכך שבני-הזוג כבר הגיעו ל"גבורות", ולפי המוסכמות אמורים היו לפרוש למנוחה נינוחה על "זרי הדפנה" של הישגי העבר. אכן, בגיל שבו רוב חבריהם רוֹוים נחת מהתבוננות בנכדיהם ההולכים וגדלים לנגד עיניהם, שברו השניים את הציפיות, והמשיכו לעלות על סירת המפרש שלהם ולהפליג למקומות שונים באגן הים התיכון, באוקינוס האטלנטי, בים הצפוני, בים הבלטי ובנהרות צרפת, בלגיה והולנד. הזוגיוּת האמיצה (תרתי-משמע) שלהם קיבלה גם ממד של עבודת צוות – של מבצע סינרגֶטי הגדול מסכום מרכיביו.

לפני כשלושים שנה, ערכתי ביחד עם פרופ' עוזי שביט, קובץ מאמרים על שירו החשוב של ביאליק "הברֵכה", ובחרנו להכתירו בכותרת רבת-המשמעים "על שפת הברֵכה" (1995). כותרת זו נועדה לרמוז שספרנו אינו עוסק רק ב"תיאורי טבע", אלא גם בענייני לשון וסגנון. גם על ספרה של ג'ודי גונן, הנטוע בחוויות הקונקרטיות ואינו "מתכתב" עם הספרות לסוגיהָ, מתנוססת הכותרת המרוּבּדת "שפת הים", הרומזת לכך שהספר אינו עוסק רק בתיאור המציאוּת הליטֶרלית ה"הפשוטה", הנגלית לעין כול, אלא גם באותות שמשַׁדר הים לספנים. אגב קריאתו גם הקורא, שאינו מכיר את הים, יכול להבין עד כמה חידתיים וקשים לפענוח הם האותות הללו.

אפשר אולי לפענח את המראות שנגלים לאורך המסע ואת דבריהם של האנשים הזרים הנקרים בדרך, אך השפה (הלשון) של הים עצמו נשארת צפוּנה במעמקיו, וגם ימאים מנוסים אינם בקיאים בה אלא לכאורה. וכך קורה, שלעתים השפה החידתית של הים שולחת ליורדי הים מסרים מטעים, ולפתע הם נמצאים בעיצומה של סכנה שעלולה לסכן את חייהם. ספרה של ג'ודי גונן מראה גם שלפעמים המוזיקה של הרוח, או של החבלים והתרנים, מוכיחה שהטבע גם הוא יוצר-אמן מוכשר מאין-כמוהו. ולפעמים – כך נרמז בספר שלפנינו ואת זאת כבר אמר אלתרמן במחזהו "כנרת, כנרת" – מראות הטבע מסוגלים לפעמים להיות קיטשיים יותר מהקיטש "האמנותי", מעשה ידי-אדם.

קריאת הספר מזמנת לקוראים גם מפגש עם נופים יפים וזרים, שמעטים מתוכם הגיעו אליהם, אך עיקרו נעוץ במפגש האנושי עם גברים ונשים שנקרו בדרכם של בני הזוג גונן בדרך הילוכם. עיקרם נקרו בדרכה של ג'ודי, שחיפשה בכל אתר ואתר את הטיפוסים האקסצנטריים, וקשרה אתם שיחה. הסיפורים רבים, חלקם קצרצרים, חלקם ארוכים ומורכבים. כך או כך, ניכּר שעיסוקה של המחַבּרת כמטפלת באמנות מתבטא באהבתה לאדם באשר הוא, בקשר הבלתי-אמצעי שהיא יוצרת עם אנשים זרים ובעניין הרב שהיא מגלה באורחות חיים זרים, שהיא וקוראיה לא נפגשו אִתם מעודם. היא מתבוננת באלמנות העוטות שחורים בכפרי יוון ומתגודדות יחדיו בכיכר הכפר או העיירה; היא מתבוננת בחזותם החיצונית של הדייגים היווניים "בעלי פנים סחופי רוחות שמש ומי מלח", שעליהם אומרת אחת הנשים: "היוונים מעריצים את אימהותיהם ומרביצים לנשותיהם". כאמנית העוסקת בפיסול היא בוחנת את מִתאריהם של כל אדם ושל כל תופעה, ומסיקה את מסקנותיה.

ג'ודי גונן – האמנית והמטפלת באמנות – חיברה אפוא את ספרה "שפת הים" על חייה הלא שגרתיים כדי להנציח את התמונות ולשתף את קוראיה בחוויות שספק אם איש מהם יוכל, או יעז, להגשימן. איך הגיעה למסלול חייה הייחודי? בפרק "אהבה" היא מספרת בגוף שלישי על מסלול חייה הנפלֶה:

"מה לעשות, היא באמת אוהבת אותו, שאם לא כן לא היו מתגלגלים לתוכנית המטורפת הזאת [...] תוך כדי משא ומתן עם עצמה מהדהד במוחה המשפט: "לכתך אחרי במדבר" וגו'. [...] שניהם הלכו בעקבות הרוח. הוא ביקש רוח למפרשים והיא חיפשה אחר מחוזות הרוח באשר הם".

שתי אסוציאציות עלו בי מיד למקרא הדברים האלה: האחת היא שכבר חז"ל דיברו בנשימה אחת על "יורדי ימים והולכי מדבריות" כעל אנשים נועזים שמוכנים להתנסות בסכנות במחוזות שהם no man’s land, ואכן הספר אינו מסתיר רגעים של סכנות גדולות שבהן התעורר חשש פן יתנפץ המסע אל סלעי המציאוּת הסוערת שאליה נקלעו בני הזוג. האסוציאציה השנייה הייתה, כצפוי, אסוציאציה ביאליקאית: אחרי שהתפרסמה הפואמה הגדולה "מֵתי מִדבּר", הפצירה במשורר הציירת אירה יאן שאיירה את מהדורת תרס"ח של שיריו, שיכתוב עכשיו פואמה גדולה על הים (ביאליק "לא הרים את הכפפה", אך חיבר שירי-ים נפלאים ביידיש, שנעשו פופולריים עד מאוד, ולימים חיבר גם את סיפורו "איש הסיפון", שכל-כולו מתרחש בלב ים, והוא משקף גם את הנעשה מעל הסיפון וגם את הנעשה בבטן האנייה, בין המלחים, עובדי השירות ואנשי המטבח).

אמרתי שסיפוריה והרהוריה של ג'ודי נכתבו בעקבות מפגשים עם דמויות שנקרו בדרכה בדרך הילוכה. וכיצד נצטלבה דרכי עם דרכה של האישה החכמה, היפה והמוכשרת הזאת? לפני שבעה-שמונה חודשים, כשספרה עדיין היה "על האֳבניים" כתבה אליי ג'ודי וביקשה רשות להכליל בספרה את תרגומי לשירו הנודע של רוברט פרוסט "Stopping by Woods on a Snowy Evening". נתתי לה רשות, כמובן, כפי שהרשיתי לכותבים רבים שביקשו ממני רשות לכלול את בספריהם את תרגומיי משירי שייקספיר, אמילי דיקינסון, שארל בודליר, ויליאם בטלר ייטס, וכו'. עכשיו הם שוכנים לבטח בעשרות ספרי פרוזה ועיון.

והרי התרגום של שיר המופת הזה , שסכמת החריזה שלו איננה שגרתית. לקראת פרסומו ברשימה שלפניכם, הכנסתי לתוכו שינויים אחדים:

אתנחתא מול יער בערב מושלג  / רוברט פרוסט

שֶׁל מִי הַיְעָרוֹת נִדְמֶה לִי שֶׁאֵדַע

הוּא אֶת בֵּיתוֹ בְּתוֹךְ הַכְּפָר נָטָה,

הוּא לֹא רָאָה  עֵת מַבָּטִי סָקַר

כַּמָּה הִשְׁלִיג הַיַּעַר שֶׁנָּטַע.

סוּסִי וַדַּאי חוֹשֵׁב שֶׁזֶּה מוּזָר,

שֶׁכָּאן עָצַרְנוּ, בְּאֵין בִּקְתַת אִכָּר                              

בֵּין  שֶׁלֶג יַעַר לְצִנַּת אַגָּם

שׂוֹרֵר הָעֶרֶב קַר וְנֶעְכָּר.

הוּא מְנָעֵר את  מְצִלַּת הַגָּב

לִשְׁאֹל אִם לא נָפְלָה  אֵיזוֹ שְׁגָגָה,

אֵין קוֹל.  סְבִיבֵנוּ, לֹא נִשְׁמַע  גַּם אוֹת,                         

רַק נַהַם רוּחַ, שְׁאוֹן פְּתִיתֵי תּוּגָה.

הַיַּעַר כֹּה יָפֶה, אָפֵל, עָמֹק,

אַךְ עַל גַּבִּי מֻטָּל  עֹל מְשִׂימוֹת.

מִילִין לִגְמֹא בְּטֶרֶם רֹאשׁ אֶשְׁמֹט,

מִילִין לִגְמֹא בְּטֶרֶם רֹאשׁ אֶשְׁמֹט.                                        

                                         מאנגלית:ז"ש

כשנערכה מסיבת ההשקה של הספר "שפת הים" הייתי באוקספורד, שלחתי לג'ודי ברכה ממרחקים, אך לימים הזמינו אותנו בני הזוג ג'ודי ואילן גונן, וכך התוודענו לזוג בגילנו, שניהל חיים השונים מחיינו במאה ושמונים מעלות. רובנו מכירים את הים דרך שייקספיר ("הסערה", "הסוחר מוונציה", "הלילה השנים-עשר", ועוד), הרמן מלוויל ("מובי דיק"), דרך רוברט לואיס סטיבנסון ("אי המטמון"), ארנסט המינגווי ("הזקן והים"), ביאליק ("איש הסיפון"), טשרניחובסקי (תרגומי הומרוס), ברנר ("אגב אורחא"), עגנון ("בלבב ימים"), אלתרמן ("עיר היונה"), א"ב יהושע ("מסע אל תום האלף"), עמוס עוז ("אותו הים"), ועוד ועוד. ג'ודי גונן, לעומת זאת, מכירה את הים כמוֹת שהוא, ללא תיווּך ספרותי– גם כשהמפרשית שלה שטה מעדנות על גליו וגם כשמתעורר הצורך להיאבק בגלים ולהציל את נפשות יורדי הים.

אמרתי לבני הזוג גונן, שאנו – אלי ואני – מעולם לא התנסינו בחוויות ימיות, ושכל הקשר שלי לים ההתבטא בגיהוץ המדים הלבנים של בתנו הצעירה שהייתה בעלומיה קצינת חינוך בקורס חובלים. ואולם, כשחזרתי הביתה נזכרתי שלא דייקתי. בשנת 1960 לקחו אותי הוריי למסע בים על-גבי אניית הנוסעים SS Atlantic, שהייתה בעיני ארקדיה הצפה על פני המים. לא פחות!

במרחק של 65 מהאירוע, פתחתי את ה"וויקיפדיה" כדי לברר מה עלה בגורל האנייה היפה בעלת חמשת הסיפונים, שהקברניט שלה אמר לנוסעיה: "לא חייבים למות כדי לחוות את חוויות גן-העדן!". מהערך האנציקלופדי התברר לי שהספנים קוראים לספינה בכינוי הגוף הנקבי ("she") וחשים כלפיה רגשות ארוטיים. התברר לי גם שהאנייה SS Atlantic "פרשה לגמלאות" בשנת 1995 ונשלחה לגריטה (גריסת אניות וכלי רכב). חיפשתי ומצאתי את תמונת הגרוטאות של "גן העדן" הצף של ימי ילדותי, והתאבלתי על תמונת האנייה כמעט כמו שהתאבלו בני הזוג גונן מול מראה הסירה הנטושה של הבעל והאישה שקיבלו את פניהם בסבר פנים יפות, זוג יורדי ים קשישים שאהבו עד כלות את הים, את המפרשית שלהם ואת הרוח המוליכה אותה ממעגן למעגן. רציתי לצלצל לג'ודי גונן ולספר לה על ספינת החלומות שלי שעברה מגן-העדן הימי לגן-העדן השמימי, אך היא נמצאת עכשיו בעיצומו של מסע נוסף עם פגישות חדשות וחוויות חדשות – חומרים לספר נוסף על החיים בלב ים.