מֵאַלְפֵי דְּבָרִים יָפִים הַהַפְלָגָה יָפָה
- Eyal Shamir
- 29 במאי
- זמן קריאה 15 דקות
עודכן: לפני 6 ימים
לרגל יום הולדתה של המשוררת ב-29 למאי:
"שיר ההפלגה" של לאה גולדברג כתעודת זיהוי פוליטית
1 . שיר אגדה?
"שיר ההפלגה" של לאה גולדברג (להלן: ל"ג) נראה ונשמע לכאורה כמו יצירת פולקלור המתארת מציאוּת עתיקת-יומין בסגנון פשוט ותמציתי: "כָּל זֶה הָיָה, הָיֹה הָיָה / לִפְנֵי הַרְבֵּה שָׁנִים: / בַּיָּם הִפְלִיגָה אֳנִיָּה / וְלָהּ שְׁלֹשָׁה תְּרָנִים". פתיחה כעין זו, המתחילה לגולל את הסיפור ab ovo ("מן הביצה", מהתחלה – בנוסח "הָיֹה הָיָה'', ולא in medias res – בעיצומה של העלילה) אופיינית כידוע לאגדות רבות, עממיות וכמו-עממיות, המיועדות לילדים ולהוריהם-מחנכיהם.
"שיר ההפלגה", שנוסחו הראשון ראה אור ב"דבר לילדים" בקיץ 1948 (נוסחו השני התפרסם ב"משמר לילדים" כשבעה חודשים לאחר מכן, בחורף 1949), אינו מגלה לכאורה כל זיקה לאירועים הסוערים שהתחוללו בארץ בזמן כתיבתו ופרסומו – הקמת המדינה ומלחמת העצמאות.1
כמו ברבות מן האגדות, לפנינו אניית מפרשׂים המפליגה ללב הים במציאוּת נטולת סממני זמן ומקום מוגדרים (קרי, במציאוּת של a-chronos ושל a-topos). אנייה זו שטה בלב ים, כלומר במקום אֶקס-טריטוריאלי שהוא "no man’s land". בניגוד למקובל בשירי הפלגה קלסיים, אין היא מלוּוה בעלילות גבורה אֶפִּיוֹת הכרוכות בהתמודדות עם פגעי הטבע, או עם אויבים כלשהם – אמִתיים או מיתיים.
על הקורא והמאזין של "שיר ההפלגה", שהיה לשיר-זֶמר נודע ואהוב, מוטלת המשימה להתמודד עם פערים רבים שעליו להשלים כדי להבין את השיר ואת השקפת העולם המונחת בתשתיתו. השיר שלפנינו אינו מלמד היכן מצוי נמל-הבית של האנייה ואיזהו נמל-היעד שלה, אף אינו מפָרט מי הם הנִמנים עם צוות המלחים: האם הם בני אותו לאום המכירים זה את זה וערֵבים זה לזה, או שמא מדובר בבני לאומים שונים שהזדמנו יחדיו למשימה חד-פעמית, ואינם יכולים לדבר איש עם רֵעֵהו? ייתכן שבאין שפה משותפת, אין ביכולתם אלא רק להקשיב לניגון השמימי המגיע אליהם "בִּשְׂפַת הַכּוֹכָבִים". ובמאמר מוסגר: קשה לדעת אם הושפעה ל"ג משירו של שלונסקי "הפלגה", או התכתבה אתו. כך או כך, שירהּ אומר דברים דומים לאלה שכָּתב שלונסקי בשיר זה המצוי בין שירי "כרכיאל": "מִי תּוֹשָׁב בֵּינֵינוּ / וּמִי גֵר? / הַגִּידוּ! / מַלָּחִים כֻּלָּנוּ בִּסְפִינָה אֶחָת". כאן וכאן נותרת החידה בעינה: מהי זהותם של הספנים שההפלגה המשותפת בספינה אחת מועידה להם אחדוּת גורל.
ולא מנינו את כל הפערים והחידות: האם הטווס הנזכר בשיר הוא בעל-חיים אמִתי המהלך על סיפּוּן האנייה ופורשׂ מִפּעם לפעם את זנבו ההדור עם מניפת נוצותיו הססגונית רבת ה"עיניים", או שמא לפנינו דמות רקועה במתכת המראָה את כיווּן הרוח כמו אותו תרנגול של "שושנת הרוחות" שנהוג להציבו על-גבי השבשבת? בשירהּ המוקדם "פילי הקטן" ("דבר לילדים", מיום 22.2.1935), הלוא הוא שיר-הילדים הראשון שלה, סיפרה ל"ג על פיל שלא נולד בהודו אלא בבית-חרושת לפילים, ואף-על-פי-כן הדוברת מבטיחה לקחת אותו להודו כדי להפגיש אותו עם אֶחיו הגדולים (תוך ביטול הגבולות שבין הטבע לבין האמנות – Art & Nature – והבלעתם, כמקובל לעִתים קרובות בשירת ל"ג). העובדה שעל זנבו של טווס זה, המצוי על סיפון האנייה ב"שיר ההפלגה", רשומים המזמורים משַׁווה לטווס זה אופי אגדי. ואולם, קשה לדעת אם מדובר במין "חיית מחמד" – אמִתית או וירטואלית של יורדי-הים, או ב"נוסע" חי או דומם המוּבל כשי לנמען בלתי-ידוע המצוי במען בלתי-ידוע בארץ רחוקה ונעלמה.
גם לא ברור כלל וכלל מהי "שפת הכוכבים" של המזמורים הכתובים על זנב הטווס. האם "שפת הכוכבים" היא אותה musica universalis (הקרויה גם "מוזיקת הספירות" שעליה דיברו פיתגורס ופילוסופים אחרים ביוון הקדומה בדיוניהם על תנועת גרמי השמים? האם מדובר באנלוגיה בין מִבנה המוזיקה לבין המבנה הפיזיקלי של היקום, ובין ההרמוניה המוזיקלית לבין ההרמוניה של כוכבי השמים? ואולי הצירוף "שפת הכוכבים" מרמז לכך שאין למלחים כל שפה משותפת, זולת האותות שמשדרים אליהם איתני הטבע? כך או כך, ניכּר אין מדובר כאן במציאוּת מודרנית, אלא בתמונה נושנה, ססגונית ופוליפונית, הלקוחה כביכול היישֵׁר מתוך סִפרי-אגדה נושנים?
תיאור המסע, שאליו מוליכה האנייה את הצוות שעל סיפונה, אינו מתיישב עם מוסכמותיהם השגורות של שירי הפלגה מִיָּמים עָבָרוּ. שירים כאלה, שקיבלו את השראתם מן האֶפִּיקה ההוֹמֶרית, מתארים ספנים המתמודדים עם סערות בלב ים. אפילו משיר הקברניט הכלול בשיר-הילדים של ל"ג "שיר הספינה" (1947), משתמע שהספינה וספניה עומדים להיחשף לפגעי הרוחות והסופות, אל הגלים והמִשׁבָּרים. לעומת זאת, ב"שיר ההפלגה" (1948) צירפה ל"ג אל צוות המלחים גם את הדייגים, ולפיכך לא ברור אם מדובר במסע נועז ללב ים, כאותם מסעות של "יורדי-ים והולכי מִדבּריות" שתיארו חז"ל, או במסע נטול הֶרוֹאִיקָה של ספינת דייגים היוצאת למקום הקרוב לנמל הבית. להלן השיר בנוסחו הראשון, כפי שנדפס ב"דבר לילדים":
כָּל זֶה הָיָה, הָיֹה הָיָה לִפְנֵי הַרְבֵּה שָׁנִים: בַּיָּם הִפְלִיגָה אֳנִיָּה וְלָהּ שְׁלֹשָׁה תְּרָנִים. שְׁלֹשָׁה תְּרָנִים לָאֳנִיָּה וּמִפְרְשֵׂי זָהָב, וְעַל סִפּוּן הָאֳנִיָּה טַוָּס יְפֵה-זָנָב. וְהַטַּוָּס הָדוּר מְאֹד וְעַל זְנָבוֹ כְּתוּבִים גַּם מִזְמוֹרִים גַּם אַגָּדוֹת בִּשְׂפַת הַכּוֹכָבִים. וּמַלָּחִים וְדַיָּגִים בְּמַעֲגָל גָּדוֹל – מִמִּזְמוֹרָיו מִתְמוֹגְגִים, שָׁרִים אוֹתָם בְּקוֹל. שָׁרִים אֶת שִׁיר הַכּוֹכָבִים, קוֹרְאִים הָאַגָּדוֹת, וְלַגַּלִּים הַשּׁוֹבָבִים חָדִים אַלְפֵי חִידוֹת. | וּדְגֵי זָהָב יְפֵה-סְנַפִּיר מִן הַמְּצוּלָה עוֹלִים לִשְׁמֹעַ אַגָּדָה וְשִׁיר עַל נַדְנֵדַת גַּלִּים. וְכָךְ שָׁרִים הַמַּלָּחִים: "גָּדוֹל הוּא הָעוֹלָם, יֵשׁ בּוֹ פְּרָחִים, יֵשׁ בּוֹ חוֹחִים, יֵשׁ יַבָּשָׁה וָיָם. יֵשֹ בּוֹ גַּלִּים, יֵשׁ בּוֹ חוֹפִים, יֵשׁ שֶׁקֶט, גַּם סוּפָה, אַךְ מֵאַלְפֵי דְבָרִים יָפִים הַהַפְלָגָה יָפָה. כִּי בָּהּ חֶדְוַת הַמֶּרְחַקִּים וְרוּחַ מֶרְחַבְיָה, וּבֵין יַמִּים וּבֵין שְׁחָקִים תָּטוּס הָאֳניָּה. וְלֶב-הַיָּם לְךָ נִגְלָה וְהוּא עָמֹק מְאֹד, כְּלֶב-אָדָם כֵּן הַמְּצוּלָה תָּמִיד טוֹמֶנֶת סוֹד. | וְאִם רוּחוֹת אוֹרְבִים לְךָ בַּדֶּרֶךְ הַקָּשָׁה, צְפוּיִים יָמִים טוֹבִים לְךָ וְהַפְתָּעוֹת פְּגִישָׁה. בַּסְּעָרָה עִם כָּל תְּנוּדָה בַּחֲבָלִים אֱחֹז, הָאֳנִיָּה עוֹלָה יוֹרְדָה, אַךְ לֹא יֵרֵד הָעֹז. זֶה שִׁיר מִזְמוֹר הַהַפְלָגָה בְּלַיִל בְּהִיר-כּוֹכָב, הַקְשֵׁב תַּקְשִׁיב לוֹ הַדָּגָה יַקְשִׁיב לוֹ הַמֶּרְחָב". כָּל זֶה הָיָה, הָיֹה הָיָה לִפְנֵי הַרְבֵּה שָׁנִים – בַּיָּם הִפְלִיגָה אֳנִיָּה וְלָהּ שְׁלֹשָׁה תְּרָנִים. |
אמנם ב"שיר ההפלגה" נזכרים גם ה"חוחים" וה"סופות" האופייניים למסעות נועזים של יורדי מדבריות הנקלעים לסופת חולות או של יורדי-ים המצויים בעת סוּפה בלבב-ימים, אך מצטייר הרושם שבעיקרו של דבר מתוארת בשיר הפלגה של צוות רב-לאומי היושב במעגל ונהנה מן המזמורים הרב-קוליים הרשומים על זנבו של הטווס. נראה שלפנינו תיאור רב-לאומי העומד בסימן הפלורליזם וההרמוניה.
שירי-מקהלה בגוף ראשון רבים מופיעים לעתים קרובות בשירי מהפכה המתאפיינים בפתוס לאומי ומבטאים יעד משותף. דוגמה מובהקת היא שירת הענקים ב"מתֵי מִדבָּר" של ח"נ ביאליק ("אֲנַחְנוּ גִּבּוֹרִים! [...] לַחֲרָבוֹת! לָרְמָחִים! הִתְאַחֲדוּ! הֵימִינו [...] הִנְנוּ וְעָלִינוּ –/ בִּסְעָרָה!"), או שירת החלוצים ב"מסדה" של יצחק למדן, המשמיעה כעין "מנטרה" בלשון "אנחנו": "כֹּה נַמְשִׁיכָה הַשַׁלְשֶׁלֶת / בְּעֵינַיִם עֲצוּמוֹת / פֶּן תְּנֻתַּק וְתִתְפּוֹרֵר. [...] / כָּךְ נִרְקֹדָה גַם אֲנַחְנוּ.../ אַל נַחְקֹרָה, אַל נִשְׁאָלָה,/ כָּךְ נַמְשִׁיכָה הַשַּׁלְשֶׁלֶת! – –"). ואולם, ב"שיר ההפלגה" אין זֵכר לפתוס קולקטיבי כלשהו. גם בשיר המצוטט מפי המלחים אין זכר למילה "אנחנו".
רק שנה קודם לפרסומו של "שיר ההפלגה", בשיר-הילדים שלה "שיר הספינה",2 פוצח הקברניט את פיו בשיר ומסיים בהכרזה סוערת בגוף ראשון רבים: "הוֹי גַּלִּים, גַּלִּים הוֹמִים, / הוֹי רַבּוֹת הַסְּפִינוֹת בַּיַּמִּים, / הוֹי רוּחוֹת, רוּחוֹת וְסּופָה, / מֶרְחַבְיָה, דֶּרֶךְ-יָם חֲשׂוּפָה! [...] וְנַפְלִיג, נַעֲלֶה וְנַגִּיעַ!". ב"שיר ההפלגה" המלחים משמיעים שיר נעים ומפויס, נטול כל פתוס, שאינו אופייני כלל וכלל לשירי מקהלה בגוף ראשון רבים: "וְכָךְ שָׁרִים הַמַּלָּחִים: / גָּדוֹל הוּא הָעוֹלָם, / יֵשׁ בּוֹ פְּרָחִים, / יֵשׁ בּוֹ חוֹחִים, / יֵשׁ יַבָּשָׁה וָיָם. // יֵשׁ בּוֹ גַּלִּים, / יֵשׁ בּוֹ חוֹפִים, / יֵשׁ שֶׁקֶט, גַּם סוּפָה, / אַךְ מֵאַלְפֵי דְּבָרִים יָפִים / הַהַפְלָגָה יָפָה".
המימרה בדבר הדרך היפה מן ההגעה אל היעד היא מימרה ידועה המתגלגלת בגרסאות אחדות לאורך הדורות. דבריו של הפילוסוף היווני הקדם-סוקרטי דמוקריטוס, שלפיהם הדרך אל היעד חשיבות רבה ואין היא רק כלי-עזר להשגת המטרה, נתגלגלו למאה העשרים באמצעות שירו הנודע של קוואפיס "איתקה" (1911). לפי שירו של קוואפיס, לא איתקה הייתה העיקר ללוחם נועז כדוגמת אודיסאוס, אלא המסע עצמו; כלומר, שנות הנדודים הרבות והניסיונות הקשים שעברו עליו בדרכו הביתה. אמנם מייחסים לראלף וולדו אמרסון, הסופר והוגה הדעות האמריקני בן המאה התשע-עשרה, את המימרה “It's not the destination, it's the journey that matters” ("לא היעד הוא החשוב, אלא המסע");3 ואולם, דומה שקאוופיס עשה שימוש באָפוריזם הזה, כפי שנתגלגל אליו במסורת העוברת מדור לדור ביוון, בארצם של יורדי ים (ולא הגיע אליו ממקור אנגלי, או אנגלו-אמריקני).
ייתכן שהד מן האָפוריזם הזה מהדהד גם מתוך דבריו של ת"ס אליוט ב"ארבעת הקוורטטים" (1943) שלו, המדברים על החקירה (exploration) לגילוי חבלי ארץ חדשים, שאינה מסתיימת לעולם. גם ו"י אודן כתב בשירו "אטלנטיס" (1941) על הדרך החשובה מן היעד ועל המסע שלעולם לא ייגמר. לימים היה זה לאונרד וולף, בעלה של וירג'יניה וולף, שהחייה את המימרה הזאת בעת שהכתיר את ספרו האוטוביוגרפי בכותרת "The Journey Not the Arrival Matters" (1969). פתגם זה אף היה חלק בלתי נפרד מעולם הדעות הסוציאליסטי שביקש לעודד את האדם העמֵל ולטעת בו מוטיבציה ואופטימיות לגבי האתגרים הצפויים לו בעבודות היזומות הקשות שהוטלו עליו. הפתגם בדבר העשייה החשובה לא פחות מהתוצאה אינו קובע שהיעד אינו רלוונטי, אלא שהוא מדגיש שהמסע אל היעד הוא יעד בפני עצמו התורם לסיפוקו ולאושרו של איש העבודה העושה את מלאכתו באמונה.
2 . מוטיב הטווס
מוטיב הטווס בכלל, וטווס הזהב בפרט, הוא מוטיב אוניברסלי, והפְּרָס הקרוי על שמו נועד לזַכּוֹת אישים שהרימו תרומה יוצאת-דופן ובעלת חשיבות בין-לאומית. במיתולוגיה היוונית-רומית הטווס מסמל את ארגוס בעל מאה ה"עיניים" כעיני הכוכבים המציצים ממרומי השמים. בגלגולו של מוטיב זה שבספרות יידיש – "די גאָלדענע פּאַווע" – טווס הזהב מסמל את היהודי ואת תרבותו הפרושים על-פני הקוסמוס כולו. ל"ג יכולה הייתה להכירו הן מן הספרות הכללית והן מזו היהודית שבלשון יידיש.
בין שיריו הכמו-עממיים של ביאליק כלול שיר דיאלוגי קצר בן שמונה שורות שהמשוררת צירפה אותו לעיבוד שערכה ל"אגדת שלושה וארבעה" למען התאטרון לילדים: "טַוַּס זְהָבִי פָּרַח לוֹ –/ אָנָה תָעוּף, טַוָּס זְהָבִי? – / עָף אֲנִי אֶל עֶבְרֵי-יָם – / – תִּרְאֶה שָׁם אֶת-דּוֹד לְבָבִי? / – אֶרְאֶה וְאָבִיא מִכְתָּב לָךְ, / וּבַמִּכְתָּב בְּשׂוֹרָה מְתוּקָה: / "יוֹם הַחֻפָּה, אִם-יִרְצֶה הַשֵּׁם – / אַחַר שַׁבָּת שֶׁל-חֲנֻכָּה". זהו שיר המבוסס על מימרה ביידיש האומרת: "כלה, איך וועל דיר אָנזאָגן אַ בשורה / דײַן חתן וועט קומען אויף שבת-שירה" ("כלה, ברצוי לבשר לך בשורה / חתנך יבוא בשבת שירה").4 זהו ספק דיאלוג דמיוני, ספק שיח פנימי של הנערה עם ציפור הנפש שלה. שירו של ביאליק לא נקב בתאריך ודאי ומדויק, כי אם בתאריך סתמי ובלתי מחייב לרמוז שהבטחתו של טווס הזהב כנראה לא תתממש. ביאליק הפך את המוטיב המתוק והאופטימי מן השירה העממית ביידיש למוטיב מריר על התאכזרות הגורל לנערה התמימה המחכה ליום חופתה.
למעשה, עוד בשיר-העם הראשון שלו "בין נהר פרת ונהר חידקל", שבו שולחת הנערה את ציפור הזהב למרחקים להביא לה את בן-זוגה, מדובר ב"דוכיפת" שאינה אלא שכווי, תרנגול-בר או טווס. את הדוכיפת הקטנה, כלומר את הציפור הנושאת את השם "דוכיפת" בימינו, אי-אפשר לשלוח להביא את החתן ממקומו שמֵעֵבֶר לים. בפירוש רש"י לתלמוד (חול' ס"ג, ע"א) נכתב על הדוכיפת: "והוא עוף גדול כתרנגול וקורין לו: פאו"ן שלביי"א" (טווס-הבר). עיון בתיאורי החי והצומח שבמרחבי יצירת ביאליק יגלה שלא אחת תפס המשורר את הטבע – את האילן והניר כפשוטם – באמצעות הידע הטמון בספרים, ובמיוחד באמצעות פירוש רש"י. על כן הִרבה, למשל, לכתוב בשיריו על "קורי השממית", שכּן רש"י תרגם את המילה היחידאית "שממית" (משלי ל, כח) למילה ביידיש שמשמעה 'עכביש'.5
ל"ג שפירשה את שיריו הכמו-עממיים של ביאליק, אף שילבה את שירו של ביאליק "טווס זהבי" בעיבּודהּ ל"אגדת שלושה וארבעה" (1955) הגיע אל המוטיב הזה דרך ביאליק, מחד גיסא, ודרך שירי-עם יידיים כמו אלה שהתנקזו לשירו של איציק מאנגר "די גאָלדענע פּאַווע" (1936), הכלול בין "שירי המגילה" שלו שראו אור בנוסח עברי ב"ספריית פועלים" בתרגומו של מרדכי אמיתי, איש קיבוץ שריד. כשלוש שנים לאחר עלותה ארצה תרגמה ל"ג לעברית את שירו של מאנגר "על הדרך עץ עומד" מן המקור ביידיש, והוא ראה אר ב"דבר לילדים", כרך 1, חוב' 3, 3.11.1938. ל"ג תרגמה מלשון יידיש גם רבים משיריה של קדיה מולודובסקי. דומה שכבר בבית-אבא ראו בלשון היהודית לשון בין-לאומית, ולאו דווקא לשון לאומית (שהרי בלשון יידיש יש גם מן האוניברסליוּת וגם מן ההתבדלוּת הלאומית).
לאמִתו של דבר, שירה של ל"ג אינו מתאר טווס זהב, אלא טווס העומד על סיפונה של אנייה עם מפרשי זהב, אלא שהקורא והמאזין נוטה להשליך את צבע הזהב בדרך הפרוייקציה גם לטווס העומד בתווך בין המפרשים הזהובים (או שמא המפרשים קולטים את צבעו של הטווס). כך או אך, ל"ג לקחה בו מוטיב ידוע מן הפולקלור היהודי – "טווס הזהב" ["די גאָלדענע פּאַווע"] – והפַכתוּ למוטיב אוניברסלי המקשט אֳנייה בין-לאומית, בעלת מפרשׂי זהב, הנוסעת מחוץ למים הטריטוריאליים, ומַלָּחֶיהָ – בני כל הלאומים – חיים באחוות עמלים ומדַבּרים "בִּשְׂפַת הַכּוֹכָבִים" – בכעין לשון "אֶספּרנטו" המנותקת מִכל השתייכות לאומית ומכל טֶריטוריה.6
בגרסת "משמר לילדים", שהתפרסמה כחצי שנה אחרי זו של "דבר לילדים" (ראו להלן בהערה 1) הושמטו הבתים על הטווס האגדי שעל זנבו כתובים שירים ואגדות. שמא ביקשה ל"ג לעשות את המסר העולה מן השיר יהודי פחות וקוסמופוליטי יותר (תוך סילוקו של מוטיב המזוהה במובהק עם הפולקלור של תרבות יידיש)? אגב סילוקו של מוטיב הטווס מן השיר, הגבירה בו ל"ג את המגמה הקולקטיביסטית של השיר ("וּבְלֵילוֹת שֶׁל כּוֹכָבִים / עֵת כִּי יִשְׁקֹט הַיָּם / חֶבְרַיָּא עַל סִפּוּן יוֹשְׁבִים, / וְשִׁיר בְּלֶב כֻּלָּם". ההתרחקות מן המוטיב הלקוח מתרבות יידיש וההתקרבות אל המגמה הדורשת קולקטיביזם רעיוני בין-לאומי הִתאימו כמדומה ל"משמר לילדים" של מפ"ם – אכסנייתו החדשה של "שיר ההפלגה" בנוסחו המקוצר.7
3 . רמזים פוליטיים הטמונים בשיר-ילדים תמים
בשתי גרסותיו של "שיר ההפלגה" טמון הרעיון שלב האדם עמוק כמעמקי הים, וכמוהו הוא צופן סודות ("וְלֵב הַיָּם לְךָ נִגְלָה / וְהוּא עָמֹק מְאֹד / כְּלֵב אָדָם כֵּן הַמְּצֻלָּה / תָּמִיד טוֹמֶנֶת סוֹד"). ל"ג הודתה שבשיר טמונים סודות, אך לא גילתה שלסודות הללו יש זיקה לא רק למישור האישי, אלא בעיקר למישור הפוליטי הסמוי שהוסתר היטב מעין קוראיו.
בספרי "שירים ופזמונות גם לילדים: לחקר שירי הילדים של ביאליק" (1986) העליתי בראשונה הנחה שלא הועלתה עד אז בחקר ספרות הילדים, והיא ששירי ילדים משמשים לפעמים כעין מסכה, שמאחוריה הסופר מסתיר את סודותיו הכמוסים ביותר, לרבות תעודת-הזיהוי הפוליטית שלו שאותה הוא אינו רוצה לחשוף ברבים. אגב ניתוח השירה ה"קלה" של ביאליק ושירת הילדים שלו שמתי לב שדווקא בחטיבות שירה "נידחות" ואימפֶּרסונליות לכאורה הִרשה לעצמו המשורר לצקת תכנים חסויים שאותם לא חשף בכתיבתו ה"קנונית". את העניינים הסמויים שהכבידו עליו, אך הוא פָּרק מעל לִבּוֹ ושילבוֹ דווקא במקום הבלתי צפוי ביותר, בהניחו שאיש לא יחפשוֹ את המידע החסוי הזה בשיר-עם אימפֶּרסונלי או בשיר-ילדים "תמים".
במילים אחרות: ביאליק האמין כנראה שאיש לא יחשוד שדווקא אותם שירים "פשוטים", שנכתבו למען קוראים תמימים, יכילו בתוכם "חומר נפץ" אישי, בכלל, ומסרים פוליטיים, בפרט. לאחר ספרי הראשון על שירי הילדים של ביאליק משת 1986, המשכתי לבסס את ההנחה הזאת גם בספרי על המעשיות המחורזות של ביאליק ("לפי הטף", 2012) וכן בספריי על אגדותיו המעובדות ("מה זאת אהבה", 1991 ו"מִים ומִקדם", 2012). בכל אלה הראיתי כי בדרך כלל יצא ביאליק מנקודת-מוצָא אישית שהציקה לו וביקשה את פורקנה; ממנה הפליג אל ענייני דיומא שהעסיקוהו, ומֵהם – במעגלים קונצנטריים הולכים וגדֵלים – אל הנושאים הארכיטיפיים וההיסטוריים הגדולים, הלאומיים והאוניברסליים, שהעסיקו את "קריית ספר" העברית. שוב ושוב התברר לי שדווקא ביצירה ה"קלה" וה"עממית" ניתן לגלות סודות אישיים כמוסים שאותם בחר המשרר להצניע מעין הקורא ביצירתו ה"אוטוביוגרפית" (לימים נהגו כמוהו גם שלונסקי, אלתרמן ולאה גולדברג באחדים משיריהם לילדים, ומאוחר יותר גם מאיר שלו ודויד גרוסמן בספריהם לילדים). ברור לכול שסופר טומן בספריו סודות אישיים ושרבים מגיבוריו הבדיוניים בנויים מחומרים אישיים, אך לא מצאתי בספרי התאוריה על ספרות הילדים – בארץ ובעולם – את הרעיון שסופר טומן בספרות הילדים שלו מידע אישי חסוי כדוגמת "כרטיס הזיהוי" הפוליטי שלו.
כתר "המשורר הלאומי" שהונח על ראש ביאליק לא הניח לו לדבר בגלוי על נושאים פוליטיים שנויים במחלוקת, מחשש פן יגרמו דבריו לריב ומדון. על כן, את "כרטיס הזיהוי" הפוליטי שלו גילה דווקא בשירי הילדים שלו. לדוגמה, בעשור הארץ-ישראלי שלו צידד ביאליק במדיניות ההבלגה של חיים ויצמן ושל מפלגות הפועלים, שקשרו את גורלן במנהיגותו של ויצמן (על כך כתב את האגדה "שלשלת הדמים"), בעוד שז'בוטינסקי הטיף למדיניות של "יד קשה". את "כרטיס הזיהוי" הפוליטי שלו חשף גם בנוסח המורחב של "אגדת שלושה וארבעה", שנתחבר בזמן מאורעות הדמים של שנת תרפ"ט. כאן שילב ביאליק בדברי המלך שלֹמה את המילים "קומה הבליגה", בניסיון להגן במרומז על מדיניות ההבלגה של ויצמן, ולבטא את התנגדותו למדיניות האגרוף ו"היד הקשה" של ז'בוטינסקי והרֶוויזיוניסטים.
ל"ג בחרה שלא לחשוף בגלוי את "כרטיס הזיהוי" הפוליטי שלה, בעיקר מתוך חשש פן הזדהות פוליטית מוצהרת תרחיק את יצירתה אותה מאותם קוראים שהשתייכו למחנה שמנגד (אך גם כדי שתוכל לפרסם את שיריה בעיתונות המפלגתית לגווניה). את החשש מִפּני חשיפת הזהות הפוליטית גררה עוד מימי מאסרו של אביה בגין חשד שהוא משתייך למפלגה הקומוניסטית. במכתביה סיפרה איך שרפה ספרים כמו "הקפיטל" ו"המניפסט הקומוניסטי" כשברחובות התהלכו צעירים לבושי מדים חומים ("שרפת ספרים? הייתי בעיניי כרוצחת. בלילה, בפרקי השינה הקצרים, הבעיתוני החלומות. אח"כ בבוקר צלול עד כדי ייאוש. כתבתי מכתב הביתה לאמי. ביקשתי מילים שקטות, שלא יגונב דבר מסערת נפשי, שלא תימסר שם החרדה. כתבתי: "בגן שלנו פורח האפרסק, לבלובו כל כך ורוד").8
דברים דומים כתבה בסוף מאמרה הידוע "על אותו נושא עצמו" ("משמר", מיום 8.9.39) שהתפרסם שבוע לאחר פרוץ המלחמה ופתח את פולמוס שירי המלחמה בחבורת "יחדיו" ומִחוצה לה: "אני, בספטמבר 1939, רואה אני חובה לעצמי לצאת אל הספרות בפסוק הפותח, נניח, במילים אלו בבוקר אלול, הים בארצנו שקוף וצונן...". ההתנתקות ביודעין ובכוונה תחילה מאירועים בעלי אופי פוליטי הייתה ללחם-חוק פואטי שעליו הֵגנה כל ימיה. אפילו בטופס ההרשמה שלה לאגודת הסופרים, טרחה ל"ג לציין שאין לה השתייכות פוליטית.
ואולם, הימנעותה מהבעה כלשהי של התרגשות או שמחה לרגל הכרזת המדינה אינה מובנת כל עיקר. אפילו מ"קול העם", עיתונה של המפלגה הקומוניסטית, שלא הסתירה את אהדתה למגזר הערבי, עלו ובקעו התבטאויות של שמחה. ל"ג כתבה שירי ילדים ב"דבר לילדים" וב"משמר לילדים" כמעט מדי שבוע. לפעמים כתבה באותו גיליון שיר, סיפור ותמליל של "קומיקס" (בעלילות ה"קומיקס" לא התנזרה מן העיסוק בענייני דיומא, אפילו בעניינים פוליטיים מובהקים). לפיכך, בולטת ותמוהה היא שתיקתה בסוף 1947 לנוכח אירוע כמו הכ"ט בנובמבר (כך כונה בפי העם היום שבּוֹ החליטה עצרת האומות המאוחדות על סיום המנדט הבריטי). במיוחד תמוהה היא שתיקתה באביב 1948 תוך התעלמות מההכרזה על הקמת המדינה. רק שלושה חודשים ויותר לאחר ההכרזה, שברה ל"ג את השתיקה ב"שיר ההפלגה", שכאמור אין לו זיקה גלויה להקמת המדינה.
ראוי לתת את הדעת על המסרים הבוקעים ועולים משיריה לילדים שהתפרסמו אחרי ההכרזה על קום המדינה. הנה, המעשייה "דירה להשכיר" רומזת באוקטובר 1948 למדינה שזה אך הוקמה כיצד עליה לנהוג במישור הלוקלי והבין-לאומי. יצירה כזו, שנתפרסמה חודשים אחדים לאחר הקמת המדינה יכולה להתפרש גם כהמלצה למדינה הצעירה כיצד לִחיות עם שכנותיה: לפַתח מזג "יוֹני" ולהתעלם מן "הרעשים" הצורמים הבוקעים מדירותיהם של השכנים (ואין הכּוונה רק למוזיקה מזרחית זרה לאוזן, אלא גם לאמירות פוליטיות מוצהרות של "השכנים" שאינן ערֵבות לאוזן ותוצאותיהן מתממשות הלכה למעשה במאורעות הדמים ובשדה הקרב).
כאמור, המסר הבוקע מ"שיר ההפלגה" הוא לכאורה כלל-אנושי, ולא לאומי או לוקלי, והטווס יפה-הזנב, המקרין מצבעו על מפרשׂי הזהב של האנייה או שמא הם מקרינים עליו, הוא טווס אֶקס-טריטוריאלי, תרתי-משמע: הוא אינו שייך לשום ארץ ולשום יבשת, אף אינו שייך לשירי-העם היידיים שמתוכם בקע ועלה. ל"ג חיה ופעלה לכאורה בעולמהּ האוטונומי של היצירה, המנותק כביכול מגבולות גאוגרפיים וממגבלות של זמן ושל מקום. רקע שירהּ ה"פשוט" וה"עממי" הוא רקע אוניברסלי – אנייה בלב ים, שמַלָּחֶיהָ חסרי-הבית ונטולי השייכות הלאומית שרים בצוותא על חדוות המרחבים והמרחקים ("גָּדוֹל הוּא הָעוֹלָם"). אלמלא חששתי מהפלגה רחוקה במקצת, הייתי טוענת שהכותרת 'שיר ההפלגה' מעלה בעקיפין את עולמו של נֹחַ בתיבה של טרם דור הפלגה, ושהיא מבטאת את בחירתה של ל"ג לחיות בעולם שבּוֹ "כָּל-הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים" (בראשית יא, א).
אכן, ב"שיר ההפלגה" לפנינו עולם אוניברסלי שבּוֹ טרם נתגבּהו בו מחיצות בין גזעים ודתות, כאילו כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים. במיטב המסורת הכלל-אנושית של המודרניזם המערבי, ובכלל זה של אסכולת שלונסקי, ראו את עצמם סופרים מאנשי "השומר הצעיר" כדוגמת ל"ג בראש וראשונה כאזרחי העולם, כלומר כאזרחיה של רפובליקה ספרותית ערטילאית, המשוחררת כביכול מאילוצים לאומיים וטריטוריאליים. ואת שיוכם הלאומי ראו כעניין מִשני בחשיבותו. אגב כך הם נקלעו תכופות לתוך סבך של סתירות ושל ניגודים, הניכּרים במיוחד בעֲמָדות המסוכסכות שנקטו בעת שהתחוללו הפולמוסים שהסעירו את ה"יישוב" בשנות השלושים והארבעים.
בעשור הארץ-ישראלי התל-אביבי שלו כתב ביאליק אגדות אחדות, שמִבּין שיטיהן מבצבְּצות הבעיות האקטואליות שהסעירו את ה"יישוב" בשנות "המרד הערבי" ומאורעות הדמים. ניכּר שביאליק חיפש דרכים להפסיק את "שלשלת הדמים", כשֵׁם אחת מהאגדות הללו, ולמצוא דרכים ליחסי שכנות נאותים עם ערביי האֵזור. כתיבתה ה"עממית" של ל"ג אינה חותרת למסרים בעלי אופי לוקלי, אלא במקרים נדירים. בדרך-כלל כתיבתה חותרת למסרים אוניברסליים ובין-לאומיים. הכלב, הצפרדע והפרפר בשיר-הילדים "אַיֵּה פלוטו" שאין להם מחויבות לשום טריטוריה מוגדרת (ביצירה זו אפילו הכלב, סמל הנאמנות הביתית, בורח מהבית למקומות לימינָליים, בלתי מזוהים).
ל"ג הביעה לא אחת גאווה על השתייכותה לעם היהודי ודיברה בגאווה על אנשי הרוח והמדע שהוציא מקרבו, אך לא הביעה אף פעם גאווה בהשתייכותה לביתה – לארץ ולמדינה. גם כאשר השתמשה באחת משיריה לילדים באופן נדיר במילה "ארצנו" ("בימות הסתו ארצנו תיף"),9 מרכז הכובד של השיר הוא המונולוג של פרי-ההדר, המבקש להרשים את העולם בטיבו וביופיו: "שַׁלְּחוּנִי בִּסְפִינוֹת גְּדוֹלוֹת / עַל פְּנֵי יַמִּים גְּדוֹלִים / שַׁלְּחוּנִי בִּסְפִינוֹת גְּדוֹלוֹת / מֵעֵבֶר לַגְּבוּלִים".
ונשאלת השאלה: מדוע חיברה המשוררת שיר כה אוּטוֹפּי ומנותק מן המציאוּת כמו "שיר ההפלגה", שאינו מייחס חשיבות כלשהי לטריטוריה כלשהי, חודשים ספורים אחרי קום המדינה, בעיצומה של מלחמת העצמאות ובעת קביעת הגבולות המפרידים בינה לבין שכנותיה? לפנינו שאלה כבדת-משקל, שהניסיון לענות עליה עשוי להאיר את יצירת ל"ג באור חדש ומעניין, אך בו-בזמן גם להטיל צל של תעלומה על השקפת עולמה האידֵאולוגית, המצפה עדיין לחשיפה.
העוגן שהטילה המשוררת בתרבות העברית ובארץ-ישראל שהפכה למדינת ישראל הן הִציל אותה ואת אִמהּ והעניק לחייהן עושר ומשמעות, אך שום גילוי של תודה לא מצא ביטוי הולם ביצירתה לסוגֶיהָ ולתקופותיה. עגנון, ידידהּ הטוב של המשוררת, בחר להמיר את שמו הגלותי בשם עברי, שביטא לא רק את יגון העגינות היהודי אלא גם את העוגן שהוא תוקע במולדתו הישנה המחדשת את פָּניהָ. ל"ג, כמו חבריה בחבורתו של שלונסקי, לא המירה את שמה האירופי בשם עברי, ובשני נוסחיו של "שיר ההפלגה" לא הזכירה אפילו פעם אחת את המילה "עוגן".10 המסר של השיר הוא אותו רעיון המשולב בשיר המלחים: "מֵאַלְפֵי דְבָרִים יָפִים הַהַפְלָגָה יָפָה". המסע לעֵבר היעד חשוב ומרתק לא פחות מן ההגעה אל נמל-הבית.
הערות:
שתי גרסותיו של השיר הן: "שיר ההפלגה", דבר לילדים, כרך יח, חוברת 49, יום ה', כ"א באב תש"ח 26.8.1948, עמ' 2; "שיר ההפלגה", משמר לילדים, שנה רביעית, גיל' 23, ב' באדר תש"ט, 3.3.49, עמ' 2.
דבר לילדים, כרך יז, חוברת 42, ז' באב ש"ז, 24.7.1947, עמ' 658.
במסתו "Self-Reliance" משנת 1841, הממליצה לאדם להסתמך על יכולותיו ולנהל את חייו באופן עצמאי, מתוך אי-תלות בזולת.
סטאָטשקאָוו, נחום, דער אוצר פֿון דער יידישער שפּראַך, ייוואָ, ניו יורק 1950, סימן 563.
הרופא היהודי ד"ר אליעזר לודוויג זמנהוף, יוצר שפת האספרנטו, נולד ופעל בקובנה, עירהּ של ל"ג, כיובל שנים לפניה, והיום יש בקובנה אתרים לזכרם של אנשי הרוח היהודיים שנולדו ופעלו בפלך קובנה – אברהם מאפו, א"ל זמנהוף ולאה גולדברג). בשיר-הילדים של ל"ג "שפת ילדים" תיארה ל"ג ילדים המשוחחים עם שלושה מדודניהם שהגיעו לישראל ("לְמִשְׁמַע שִׂיחָתֵנוּ אוֹמֶרֶת אִמָּא / הֵם לָמְדוּ אֶסְפֶּרַנְטוֹ בְּמֶשֶׁךְ הַיּוֹם!"). התיאורים בשירי-הילדים שלה הולמים כמובן את השקפתה האוניברסליסטית המתרחקת מן הלאומי והפטריוטי, חותרת לביטול הבידול האֶתני בין בני אנוש, ונוטה חסד אל "הזָר" ו"האחֵר".
ייתכן שבנוסחו השני של "שיר ההפלגה" סולק הטווס הגנדרני, המסתובב על הסיפון בבטלה יהירה, כי לא השתלב כביכול באווירה הפועלית הפרולטרית השוררת בשיר המתאר מלחים בעלי צווארון כחול העובדים עבודה קשה ומאומצת (והשווּ לשיר "הטווס", שיר ל"ח בסדרת השירים "הביבר העליז" מאת ל"ג).
ראו בספר "נערות עבריות: מכתבי לאה גולדברג מן הפרובינציה 1923 – "1935, בעריכת יפעת וייס וגדעון טיקוצקי, תל-אביב 2009. שם, בעמ' 294, כלולה הרשימה "אילנות וזכרונות" ("משמר", דף לספרות, מיום 15.4.1946).
"דבר לילדים", כרך יט, חוברת 15, מיום 6.1.1949).
בשיר-הילדים "ספינתי" ("דבר לילדים", כרך יג, חוברת 34, מיום 13.5.1934) מספרת האני-הדוברת על ספינתה לִבנת-המפרשׂ העוגנת במעגן, אך רק לקראת יציאתה מן החוף אל הים הגדול עם קבוצת עכברים, נוסעיה של האנייה. מדוע עכברים? עכברים הן ידועים כָּראשונים הנמלטים מספינה טובעת, ובספרה של ל"ג "דירה להשכיר", שפורסם פחות מחודשיים אחרי "שיר ההפלגה" בנוסחו הראשון, וכחמישה חודשים לאחר ההכרזה על הקמת המדינה, העכבר הוא הדייר הראשון והיחיד שנוטש את המִגדל ("לִפְנֵי שָׁבוּעַ אָרַז אֶת חֲפָצָיו וְנָסַע, אִישׁ אֵינוֹ יוֹדֵעַ לְאָן וּמַדּוּעַ"). האם החליט העכבר, הידוע כמי שנוטש את הספינה ראשון, "לרדת" מן הארץ ולבחור במקום יפה ונוח יותר? את זאת אין שירהּ של ל"ג מגלה.