top of page

קומה הבליגה! - מאורעות תרפ"ט

ביאליק והסופרים העבריים בעת מאורעות תרפ"ט שפרצו בירושלים וברחבי הארץ ביום ה-22 באוגוסט 1929


מאורעות תרפ"ט (22 – 29 באוגוסט 1929) התחילו בירושלים, בימים חמישי-שישי, לקראת תפילות יום השישי במסגדים ובעיצומן. שכונות יהודיות אחדות בעיר הותקפו, תושביהן נרצחו או נפצעו ובתיהן נבזזו (מאה שערים, בית וגן, ימין משה, שכונת הבוכרים, שכונת הג'ורג'ים, בית הכרם, מקור חיים, תלפיות ועוד). הייתה זו הפעם השנייה מאז כינון המנדט הבריטי שבָּהּ פרץ סכסוך מזוין שבו תקפו ערביי ארץ-ישראל את האוכלוסיה היהודית בארץ – סכסוך שגבה מחיר דמים כבד ושׂם קץ ליחסי השכנות הטובים ששררו פֹּה ושָׁם בערים המעורבות.


בעקבות האירועים התחילו עיתונאים ואנשי-רוח אחדים להציב סימני שאלה לגבי עתיד המפעל הציוני. צעירים מִבּני הארץ, ובהם גם בניהם של אנשי העלייה הראשונה והשנייה ביקשו להימלט מן הגורל היהודי המר, התובע מִבָּניו קרבנות כבדים בכל דור ודור, נטלו את התרמיל והיגרו לארצות המערב. חלקם נסעו לאירופה לחפש שָׁם את עתידם מבלי לדעת מה יעלה בגורלם בתוך עשור אחד, כמאמר הנביא: "כַּאֲשֶׁר יָנוּס אִישׁ מִפְּנֵי הָאֲרִי וּפְגָעוֹ הַדֹּב וּבָא הַבַּיִת וְסָמַךְ יָדוֹ עַל הַקִּיר וּנְשָׁכוֹ הַנָּחָשׁ" (עמוס ה: יט).


במהלך מאורעות תרפ"ט אירע כידוע גם טבח חברון (שבת, 24 באוגוסט 1929), שבהם נשחטו ילדים לעיני הוריהם, והשוטרים הבריטיים לא חשו לעזרת היהודים המותקפים. אירועי טבח קישינב, שהתחוללו כשנות דור קודם להן (בפסח 1903), כמעט החווירו מול מראות הזוועה שנתגלו בחברון.


יש שיראו סמל בעוּבדה ששני ילדים מניצוֹלי הפְּרעות, המכוּנות בשם הניטרלי "מאורעות תרפ"ט", היו לימים ללוחמים מהוללים בצבא-ההגנה-לישראל: הרמטכ"ל מרדכי מקלף שהצליח לברוח בגיל תשע מביתו ביישוב מוצָא בעת שערבים חמושים ונושאי חרבות שחטו חמישה מבני משפחתו; סגן הרמטכ"ל ישראל טל שניצל מן הטבח בגיל חמש בעת שבֵּיתו בצפת הוצת באש בידי הפורעים שביקשו לחסל את בית המשפחה על כל יושביו.


בשבוע הפְּרעות נרצחו ברחבי הארץ 133 יהודים ונפצעו 339. רוב הערבים שנהרגו או נפצעו במהלך אותו שבוע נפגעו מכדורי הצבא הבריטי, שכאמור לא הִרבּה להתערב בנעשה (ואולם כוחות של חיילים בריטיים שהובאו לארץ ממצרים סייעו להרגעת המצב לאלתַר). בתום שבוע הפְּרעות פרסם הנציב העליון, ג'ון צ'נסלור, דף מִנשר שהופץ ברחבי הארץ בסיוע "אווירונים". במניפסט של הנציב נאמר: "מתוך אימה למדתי לדעת את מעשי הזוועה אשר עשו חבורות אנשי בליעל צמאי דם ורוצחים פראים לבני היישוב העברי מחוסרי המגן מבלי הבדל מין או גיל [...] הפשעים האלה הביאו על ראש עושיהם את קללת כל עמי התרבות בכל קצווי תבל. חובתי הראשונה היא להשליט סדר בארץ, ולהעניש באופן חמוּר את אלה אשר יימצאו אשמים".


למען האמת, גדולי הספרות העברית לא הראו את גבורתם באותם ימים נוראים – לא במעשים ואפילו לא במילים ובדיבורים. ביאליק אמנם לא היה בארץ בעת שהתחוללו הפְּרעות, אך עגנון, למשל, לא שעה לבקשותיו של מזכיר שכונת תלפיות שיֵצא מביתו לסייע בשמירה, כי השומרים התעייפו משעות השמירה הממושכות שלהם.


באותו יום שבו סירב ליטול חלק בשמירת השכונה פרצו המאורעות, ובליל ה-23 באוגוסט פינוהו אנשי ועד השכונה מבֵּיתו, שניזוק קשות בעת הפְּרעות (עגנון עיכב את האוטובוס עם תושבי השכונה שפונו מבתיהם כי נזכר לפתע ששכח בבית שני ילקוטים עם כתביו שאותם ביקש למלט מן הביזה.) למזלה של המשפחה, זמן-מה לפני פרוץ המאורעות יצאה אסתר עגנון לנוח בבית משפחתה בבת-גלים שליד חיפה מבלי דעת שהיא בעצם ממלטת את נפשה ואת נפשות ילדיה. על מקצת האירועים שעברו עליו ועל ביתו בעת שהתחוללו הפְּרעות ניתן ללמוד מ"מכתב אל ש"ז שוקן לאחר פרעות תרפ"ט" הכלול בספרו של עגנון "מעצמי אל עצמי", עמ' 423 – 429; וכן מן הרשימה "לאחר פרעות תרפ"ט", שם, עמ' 430 – 431.


ברומן "שירה" שהתחיל להיכתב בשנות הארבעים וראה אור לאחר מות עגנון, נכתב על השנים האלה כלהלן:

קודם לפרעות תרפ"ט הייתה בקעה מיושבת מישראל, והיו ישראל דרים עם שכניהם הערבים בשלום ובמישור. באבטובוס אחד היו נוסעים ובבית מרקחת אחד היו לוקחים רפואות לתחלואיהם וברכות שלום היו מעופפות מפיו של ישראל לאוזניו של הערבי ומפיו של הערבי לאוזניו של ישראל. יהודי כשהיה מברך את הערבי היה מברכו בערבית וערבי כשהיה מברך את היהודי היה מברכו בעברית. ולא בפה בלבד היו מברכין זה את זה אלא בלבב שלם ובאהבה גמורה. וכבר היו מתנבאים שעתידים היהודים והערבים שיהיו אומה אחת בארץ. כיצד, דבר זה אינו ניתן לפרש על פי השכל, אלא מה שלא יעשה השכל יעשה הזמן. יפה כוח הזמן מכוח השכל ואפילו מכוח הדמיון. פתאום לפתע פתאום באו ימי הפרעות של שנת תרפ"ט. דם ישראל נשפך בידי שכניהם הערבים שישבו עמהם כאחים אהובים. נפל פחד הערבים על היהודים וכל מי שהיה דר בין הערביים ברח על נפשו. (עמ' 95 – 96).


במכתב לאשתו האשים את הבריטים ואת הערבים כינה "עם נבזה!!!". במכתב לשוקן הביע את הסתייגותו מן המדיניות המתונה של "ברית שלום", שחתרה לשלום בכל מחיר והזדהה עם האוחזים במדיניות התגובה. רק מקץ שנה-שנתיים הגיב עגנון על פרעות תרפ"ט בחיבור שני משלים שאותם הכתיר בכותרת "מדרש זוטא" ("פרשת וגר זאב עם כבש" ו"פרשת כבשים בני שנה תמימים") שנדפסו ב"מאזנים" (שנה ב, גיל' כח, כ"ג בחשוון תרצ"א, עמ' 3 – 4).

בשני המשלים המכוּנים "מדרש זוטא" לגלג על חזון ישעיהו ("וגר זאב עם כבש") ועל המדיניות הפייסנית של אנשי "ברית שלום". ידידיו הטובים ב"ברית שלום" שלחו אליו מכתב מחאה חריף, אף עגנון עמד על דעתו ולא התנצל על עמדתו. רק לאחר שקיבל מכתב נזיפה מרומז מזלמן שוקן, כתב עגנון: "את מדרש זוטא כתבתי מיד לאחר מאורעות אב והחזקתיו יותר משנה [...] אי אפשר לך לתאר, ידידי הנעלה, מה שהרגישה נפשי הנבוכה אחרי מאורעות אב". נזכיר עוד בהקשר זה שעגנון תיאר ברומן "שירה" את שכונות ירושלים המותקפות בימי המאורעות, וקשר כתרים לאחד מתושבי העיר, טגליכט שמו, חברו הטוב של מנפרד הֶרבּסט, גיבורו הראשי של הרומן, שיצא מיָזמתו לשמור על שכונת מגוריו עם רובה על שכם....

מן המשוררים הארץ-ישראליים קשה היה לצפות לגדולות ונצורות. אלתרמן, שזה אך סיים את הגימנסיה "הרצליה" נשלח בקיץ 1929 על-ידי הוריו לצרפת כדי ללמוד אגרונומיה. שלונסקי שלא רצה להביע את דעתו הפוליטית בנושא הסכסוך הישראלי-ערבי השתתק למשך חודש ימים, ונמנע מפרסום מאמר כלשהו בענייני השעה ה"בוערים". רק אורי-צבי גרינברג הגיב בשירו "אזור מגן ונאום בן הדם" (תר"ץ): "הַלַּיְלָה יוֹרִים בִּשְׁעָרַיִךְ, עִירִי הַקְּדוֹשָה! אֵזוֹר מָגֵן מִסָּבִיב לָךְ חָגְרוּ מְגִנַּיִךְ [...] חַיָּל יְהוּדִי מִתְפַּלֵּל בְּרוֹבֶה לִשְׁלוֹמֵךְ, נָא יִנְעַם לָךְ רוֹבֶה מֵעֻגָּב מְנַגֵּן!" בשיריו מאותה מתח אצ"ג ביקורת על אוזלת ידם של מנהיגי "היישוב", והציג אנטיתזה לעמדתה של ההסתדרות הציונית: לא עוד הבלגה, אלא תגובה. בשירים אלה בירך על גילויי הגבורה שגילו לוחמים צעירים במאבק על השכונות היהודיות בירושלים בעת מאורעות תרפ"ט.


וביאליק? מה עשה הארי שבחבורה בעת שבָּהּ פרצו בארץ מאורעות תרפ"ט? באותם ימים נוראים ישב ביאליק בעיר מעיינות-המרפא מריאנבד, שבָּהּ החלים מטיפול כירורגי שעבר עליו בברלין (בשנינותו "ייהד" ביאליק את שמהּ של העיר, וכינה אתה בשם "בארהּ של מרים"). העיתונאי והפעיל הציוני צבי פרילוצקי, מייסד העיתון "דער מאָמענט", נָפש גם הוא במריאנבד באותם ימים שבהם התחוללו בארץ הפְּרעות, וסיפר לימים על תגובתו של ביאליק בהגיע הידיעות האסון הכבד.


במאמר "בימי מאורעות אב – עם ביאליק" כתב פרילוצקי בעיתון "הצפירה" (מיום 24 באפריל 1931; ז' באייר תרצ"א) כי בימי הפְּרעות נותק לגמרי הקשר בין ארץ-ישראל לארצות המערב. כל המידע על הנעשה בארץ הגיע לאירופה מקהיר, והיה מוּטֶה לטובת הערבים. לפי הידיעות המעטות על ה"מאורעות", שהגיעו בדרכי עקיפין, ניתן היה להבין ש"היישוב" בארץ צפוי לסכנת אבדון אם אנגליה לא תחזור בה מ"הצהרת בלפור".


יהודים – הן בני הגולה הן בני היישוב הארץ-ישראלי ששהו באותה עת במריאנבד – ביקשו לדעת את דעתו של "המשורר הלאומי" על המצב; והוא, שלא קיבל אלא את המידע הזעום שהגיע מסוכנויות הידיעות הזרות, ניתח את הנתונים, ושיתף את זולתו בהערכת-המצב שלו. פרילוצקי סיפר בכתבה שלו שביאליק העריך שהאירועים הם פרי הסתה דתית וכי הם יתחוללו במקומות ספורים בארץ, ולא יקיפו את כולה. הוא אף צפה שהמהומות תשככנה, שכּן האוכלוסיה הערבית מתפרנסת היטב מן "היישוב" העברי ואינה רוצה בחיסולו. כל הדיאגנוזות והפרוגנוזות שהשמיע ביאליק במריאנבד נתממשו, כי הוא לא היה זקוק ל"כדור בדולח", אלא לכישוריו האנליטיים בלבד.


בימי שִׁבתו במריאנבד חיבר ביאליק את הנוסח השני – המורחב – של "אגדת שלושה וארבעה", ובו הציב למרבה הפרדוקס תמונת עולם של שלום אוניברסלי ושל שלֵמות ואחווה, נוסח אחרית הימים, שבּהּ מתקדמת ומתפתחת שלשלת הדורות בטבעיוּת וללא חיכוכי מאבקים. ביאליק לא היה איש אוּטוֹפּיות מטבע ברייתו. כידידו ומיטיבו, הסופר הרוסי מקסים גורקי שעזר לו להיחלץ מברית המועצות, ידע ביאליק לתאר ביצירתו את החיים הן בחלאתם ובסיאובם, הן ביופיים המופלא. באגדה לבני הנעורים הוא בחר לתארם מצד האידאלים של היופי, הצדק והשלום המוחלטים, מבלי שיישמע נאיבי או שְׁכוּר-אופטימיוּת אף כמלוא הנימה.


שלמה המלך, גיבורהּ של היצירה, פונה למלך ארם בנאום נגד השנאה: "לוּ גם חֵטא דמים חָטַא לך איש, הלעד תיטור? [...] אבותינו צררו איש את אחיו ואינם, גם שנאתם וגם קנאתם כבר אבדה אִתם – הנשמור אנחנו, בניהם אחריהם, את עברתם נצח?". "קומה הבליגה" קורא שלמה המלך (וביאליק המדובב אותו) למלך ארם, ומבַתֵּר כבש לשניים, בכעֵין ברית חדשה – ברית בין הבתרים.


לא קשה לראות, כי כלול בדברים אלה כתב-הגנה על מדיניות ההבלגה של וייצמן ושל הפלג המתון ב"יישוב", שקיבל את מדיניותו המתונה. במקביל כלול כאן כתב קטרוג בגנות הסכסוכים והחשבונות, העוברים מדור לדור, ללא תִּכלָה ולאין קץ. גם באגדה אחרת מאותה תקופה – "שלשלת הדמים" שְׁמהּ – גלום לקח א-היסטורי, על-זמני, ולא רק לקח אקטואלי היפה לשעתו. אליבא דביאליק את ההיסטוריה מניעים כוחות גדולים, ואין האדם יכול לעמוד נגד הסטיכיה ההיסטורית. הוא האמין אמנם ש"הכול צפוי והרשות נתונה", אך גם חשב שאת התהליכים ההיסטוריים הגדולים אי אפשר לעצור, ועל כן יש לדעת לנצלם ו"לרכב על הגלים" מבלי להיאבק בהם ולנסות להכניעם.


בתיאור הנעשה על אי קטן ומבודד בין נער עברי לנערה נכרייה, ובארמון שלמה בין מלך ישראל לשכניו היריבים, מחרחרי המלחמה, שיקף ביאליק את חזונו על העתיד האידֵאלי בעולם כולו – על ביטולן של איבות נושנות בין מעמד למעמד, בין אומה לאומה, בין גזע לגזע. דבריו לא העידו על אמונה נאיבית בעולם שכולו טוב, שהרי באיגרותיו מאותן שנים הוא כבר הספיק להביע את חששו מפני הנאציזם ומפני הגורל המר הצפוי ליהדות אירופה. הוא הכיר את הסכסוכים הפוליטיים והפואטיים שמִבַּית ומִחוץ, אך ביקש לכאורה שיצירת הספרות – ובמיוחד זו שנועדה לילדים ולנוער – תהיה "בשעה זו" מין אי מבוּדד של הרמוניה ושל ערכים אידֵאליים בתוך עולם קורס ומתפורר.


לא חלפה אלא שנה מיום פרסום פרקיה של "אגדת שלושה וארבעה" בנוסחה המורחב, וביאליק חיבר את שיר התוכחה הידוע שלו "ראיתיכם שוב בקוצר ידכם" (1931), משראה איך הפילוג המפלגתי בעם מונע כל סיכוי להידברות ומחליש את החוסן הלאומי עד דכא.

Comments


bottom of page