הילד הארצישראלי החצוף והמשורר הלאומי

לציון ה-31 ביולי – יום הולדתו של איתמר בן אב"י

בפתח דבריי אציין שהתואר "החצוף הארצישראלי", שהשמיע המבקר ראובן בריינין על איתמר בן אב"י, נמצא ראוי לעטר את המהדורה המחודשת של האוטוביוגרפיה של בן אב"י שכותרתה המקורית הייתה "עם שחר עצמאותנו: זיכרונות חייו של הילד העברי הראשון". בפתח דבר למהדורה המקוצרת והמוערת משנת 2016, כתב ירון לונדון, שוחר השפה העברית, כי "לאורך כל חייו תפס עצמו איתמר בן-אב"י כנציגה הראשון של הוויה עברית מתחדשת, כבן הארץ, שכל מעשה ממעשיו הוא בה בעת פרטי וייצוגי. איתמר בן-אב"י אינו רק פרי של המשך, כי אם דמות עצמאית ומיוחדת במחשבתה, ספוגה בהשפעה אירופית, בעלת חזונות, הנושאת את רעיון העבריוּת אל מחוזות חדשים ומפתיעים, במישור האישי ובמישור הלאומי כאחד".

אחד-העם וחסידיו, בני אודסה, התנגדו לאליעזר בן-יהודה ולבנו איתמר בן אב"י מסיבות רבות ומצטלבות, ולא רק בעֶטיה של מדיניות הלשון שלהם. עיקרה של ההתנגדות הייתה פוליטית, והתמקדה בצידודם של האב ובנו בהרצל והתנגדותם לדרכו המתונה של אחד-העם. בן-יהודה ובנו חלשוּ על חלק נכבד של העיתונות הארץ-ישראלית, ואנשי אודסה חששו פן יטיפו מאמריהם של בני משפחת בן-יהודה לערכים ולפתרונות שיגרמו נזק כבד לציונוּת הרוחנית מבית-מדרשו של אחד-העם.

ציוני אודסה השתיתו את השקפתם על מרכזיותן של השפה העברית ושל ארץ-ישראל, העתיקות והמתחדשות. לעומת זאת, במשפחת בן-יהודה התרוצצו דעות שונות שלא עלו בקנה אחד עם ערכיה של התנועה הציונית ושל ההנהגה הדתית בארץ-ישראל. לטענתם, אין העם מחויב לעברו, כי פניו מופנות אל העתיד. בן אב"י, למשל, היה מוכן לוותר על הכתב העברי, ולכתוב עברית באותיות לועזיות. בני המשפחה היו מוכנים לחלק את ארץ-ישראל לקנטונים, אף צידדו ב"תכנית אוגנדה" של הרצל. בני משפחת בן יהודה ראו באוגנדה לא רק מקלט עד יעבור זעם, אלא אפילו מקום קבע לחלק מהעם היהודי.

הראי"ה קוק, מאבות הציונות הדתית, התנגד אמנם להשקפה זו, וראה בה אי-הבנה גמורה של רעיון התחייה הלאומית. אם התלכדו קהילות ישראל המפוררות, שנתפזרו ברחבי העולם, גרס מקימה של הרבנות הראשית לארץ-ישראל, הם התלכדו סביב "ארון הספרים העברי" המשותף לכל חלקי העם. אם מוותרים על העבר, חשב הרב קוק, מחלישים את העם ואת הצידוק לקיומו. אליעזר בן-יהודה ובנו חשבו אחרת. לטענתם, עם ישראל שבחר בעברית ובארץ-ישראל מציג התחלה חדשה, ואינו מחדש את החיים היהודיים מימי התנ"ך.

תמיכתם של אליעזר בן-יהודה ובני משפחתו ב"תכנית אוגנדה" לא נבעה ממטרתו להחיות את הלשון העברית ולא עלתה בקנה אִתה. היא נבעה מהערצה בלתי-מסויגת להרצל, האיש ורעיונותיו. כמו-כן נבעה התמיכה משאיפתה של משפחת בן-יהודה לשכך את זעמה של האימפריה העות'מאנית המתפוררת על התמיכה של עיתוניהם בעם הארמני, שגרמה להשבתתם הזמנית. בעיתונם "השקפה" התפרסמו עשרות מאמרים בזכות אוגנדה, שאותה כינה בשם "המדינה היהודית", ועמדה זו עוררה זעם בקרב ציוני אודסה שראו בפתרון אוגנדה שהציעו הבריטים אסון לעם ישראל וסכנה גדולה לעתידו. את הארץ הציע  בן אב"י לחלק לשלושה קנטונים – יהודי, ערבי ואנגלי – שבכל אחד מהם תשלוט שפה אחרת, ואת תכניתו פרסם בחיבורו "יהודה מיידית: או "קנטונים" וערים אחרות", תל-אביב תר"ץ. הצעה זו, שראשיתה במאמר שהתפרסם ב"דואר היום" מיום 8 בספטמבר 1929, גרמה לכך שקירות ביתו יצבעו בכתובות "בן מביש לאביו" ו"בוגד בעמו".

*

ההתנגדות של סופרי אודסה לאליעזר בן-יהודה ולבנו-בכורו איתמר בן אב"י התחילה עוד בשנות "מִפנה המאה", בזמן ההכנות לקונגרס הציוני הראשון ובעיצומו של המאבק בין הרצל לאחד-העם על הנהגת התנועה הציונית. ביאליק, חסידו של אחד-העם ומתנגדם של "הצעירים" המתמערבים, אוהדי הרצל, התנגד לפתרונות אָ-ציוניים שהציעו לעם אחרי הפְּרעות מקום מקלט זמני עד יעבור זעם. בתחילת דרכו חיבר ביאליק סָטירות בוטות נגד הרצל, אך אחד-העם לא פרסמן, והמשורר למד מניסיונו שאין רבו ומורו להוט לפרסם דברים עוקצניים נגד יריביו. גם דברים שכּתב נגד אליעזר בן-יהודה ובנו איתמר, יריביהם של אחד-העם ומשנתו, לא נתקבלו לפרסום בעיתוניו של אחד-העם. אחד-העם, שחלש על העיתונות העברית באודסה, לא פרסם בעיתוניו דברים נגד בני-הפלוגתא שלו, ושמר על מידות נאצלות של כיבוד זכותו של היריב להשמיע את דברו ללא חשש של חרם וביזוי.

עם זאת, גם אחד-העם וגם ביאליק לגלגו לא אחת על הפואטיקה ועל מדיניות הלשון של ה"צעירים", אוהדי הרצל, כמו גם על קובלנתם ש"צר להם המקום" בין יריעות "אוהל שם". אחד-העם טען כי היא נובעת מהשגה דלה, והציע להם את עצתו: "סלסלו את המחשבה והיא תסלסל את הלשון" (במסתו "הלשון וספרותה"). ביאליק הלך בעקבותיו, ובמסתו "שירתנו הצעירה" הִשווה את התנהגותם של "הצעירים" לזו של משרתת החוזרת לביתה לאחר ששֵׁירתה שנים בבית עשירים, ועכשיו היא מעקמת את אפה למראה דלותו של בית אביה, במקום לטרוח ולהתחיל במלאכת ניקויו ושכלולו. את חידושיו של בן-יהודה שאינם מתוך "הלשון גופא", הוקיע ביאליק בהזדמנויות אחדות.

חידושיהם המהפּכניים של בן-יהודה ושל בני חוגו "המתמערבים" התבססו לא אחת על תרגום שאילה (calque) קל ופזיז מן השפות ההודו-אירופיות. ביאליק חשב שתרגומי שאילה כאלה אינם מתאימים לשפה שמית עתיקה ועשירה כמו השפה העברית, וכי יש בהם משום "חיקוי מתוך התבטלות", בלשונו של אחד-העם. במסתו "חבלי לשון" הטעים ביאליק ש"אין לעשות לשון אחת קרקע לגידולי התחייה של לשון אחרת". לכל לשון – טען ביאליק – יש "הפסיכיקה" שלה, "קרקע הגידול" שלה ו"אבן השתייה" שלה.  הוא חש בצרימה שבחידושיהם של אליעזר בן-יהודה, איתמר בן אב"י וחבריהם "הירושלמיים", וביקש למצוא להם חלופות.

העוינות בין  המחנות גברה והגיעה לשיאה בימים שבהם ניסו לדחוק את מנדלי מכל מעמד ולמחוק את חלקו בתחיית השפה העברית. ביאליק יצא אז נגד מנחם אוסישקין, שפעל רבות למען חיזוק מעמדה של העברית בארץ-ישראל המנדטורית כלשון לאומית רשמית. במאמרו "תרבות ופוליטיקה", שבשוליו רשום התאריך י"ב טבת תרע"ט, נרשמה הערת שוליים כלהלן: "ראוי להזכיר כאן לדורות, כי לפני שש שנים בערך, נפסל ראש יוצרי לשוננו ומחייהָ מנדלי מו"ס לחברות של כבוד ב'חובבי שפת עבר' באודיסה, בעטיו של מר אוסישקין, וזמן-מה אחר כך - גם ב'ועד הלשון' בירושלים בעטיו של בן-יהודה". בגוף המאמר העז ביאליק לפקפק בתואר "מחייה השפה העברית" שהעניקו לבן-יהודה ("'אבהותו' של 'הגדול הגיבור' בן יהודה בדיבור העברי אף היא מוטלת בספק גדול, וכבר הוכחשה פעמים ברבים").

בעקבות ביאליק סירבו גם ברנר ועגנון להכיר בבן-יהודה כ"מְחייה הדיבור", ועגנון אף האשים את אוסישקין שברא לצרכיו הפוליטיים מיתוס כוזב: "אנחנו רואים איך שהשתדלו לברוא ליגנדה (=אגדה) עליו", אמר עגנון לחוקר הלשון אהרן בר-אדון, והוסיף: "הקרן הקיימת הייתה מוציאה חוברות בשם 'לנוער', ונדפסה שם מחברת של הפרופ' קלוזנר על בן-יהודה בתור מְחייה הלשון, ועוד ועוד. פגש ר' לייזר (אליעזר) מאיר ליפשיץ, עליו השלום, את אוסישקין (שעמד בראש קק"ל) ושאל אותו 'הרי אתה יודע שלא בן-יהודה מְחייה הלשון, שהלשון לא מתה מעולם!' הוא (=אוסישקין) אמר: 'גם אני ידעתי, אבל העם מבקש לו גיבור, ואנחנו נותנים לו את הגיבור'".

בשנות יצירתו הראשונות, שנות להט הפולמוס בין אודסה לירושלים שבהן העליב מנדלי מוכר-ספרים את בן-יהודה וטען כי עבריותו היא מלאכותית לאין שיעור, כתב ביאליק שיר סָטירי מענייני דיומא בשם "עקבות המשיח". בבית החמישי של שירו לגלג על מאסרו של בן-יהודה בעקבות הלשנה שהלשינו עליו החוגים החרדיים לשלטון העות'מאני: "מָשִׁיחַ לֹא בָא עוֹד – אַף כִּי חֶבְרָה חֲרִישִׁית / שׁוֹקֶדֶת עַל אוֹתוֹ הָעִנְיָן בִּירוּשָׁלָיִם / וַיִּתְפְּשׂוּ אֶת הַשָּׂטָן בְּפַעַם הַשְּׁלִישִׁית / אַחֲרֵי הִתָּפְשׂוֹ בַּכַּף פַּעֲמָיִם. / בִּלְחָשִׁים אוֹר עִינוֹ הַשְּׁנִיָּה נִקֵּרוּ / וְאוֹתוֹ בִּתְרוּעָה הַבּוֹרָה סִגֵּרוּ – / אַךְ, הָהּ, גַּם הַפַּעַם מַעֲשֵׂה שָׂטָן הִצְלִיחַ – / וַעֲדֶנָּה לֹא בָא הַמָּשִׁיחַ". בשלב זה בחר ביאליק לגנות את בן-יהודה וללגלג על העיתונות ה"צהובה" שלו ושל בני משפחתו.

*

ואולם בסוף ימיו שינה ביאליק את דעתו על הרצל, ובתוך כך גם את דעתו על אסכולת בן-יהודה. הוא, שגינה את החיפזון של הרצל וחסידיו, התחיל להבין שלא רק "המהירות היא מן השטן", אלא גם היהירות, יהירותם של אחד-העם ו"בני משה" האליטיסטיים.

ביאליק התחיל להבין כי "בשעה זו" אי אפשר להמליץ על "הכשרת לבבות" ממושכת, כי מצבם של יהודי אירופה, ויהודי גרמניה בתוכם, מחייב הקמת בית לאומי לעם היהודי ללא דיחוי. במקביל, חזונו של הרצל, שביאליק זלזל בו בראשית דרכו, החל לקרום עור וגידים, ו"תל-אביב" הפכה מכותרת של ספר (ספרו של הרצל "אלטנוילנד" בתרגומו של נחום סוקולוב) לעיר העומדת על תִלהּ; לעיר תוססת שבָּהּ הקים המשורר את ביתו.

במקביל, הבוז שרחש לבן-יהודה ולמחדשים "הירושלמים" שכך אף הוא. ביאליק ראה שחידושים אלה נקלטו ונשתגרו, וכי את הנעשה אין להשיב. אילו הקדים לעלות ארצה (ביאליק תכנן לעלות לארץ-ישראל אחרי פַּרעות קישינב ב-1903 והתמהמה ברוסיה ובגרמניה עד שעלה ארצה בשנת 1924), אפשר שהוא היה מעשיר את המילון העברי במילים לפי טעמו (אפשר שגם ה'מילון' בעל סיומת ההקטנה xוֹן היה נקרא אחרת, אילו העניק לו ביאליק את שמו). ביאליק החל לשלב ביצירתו חידושים לא מעטים של בן-יהודה ו"הירושלמים": 'בובה', 'אופניים', 'מכונית', 'שעון', ועוד. הוא גם קיבל בדיעבד את המילה 'סביבון' (שהיא, ולא הצעתו "כִּרְכָּר", נתקבלה ונשתגרה). בין שאהב את המילים החדשות ובין שנאלץ לכוף את ראשו ולהשלים עם הקיים, הוא להבין שאת הנעשה אין להשיב: המילים הללו כבר נשתגרו, ואיש לא ישָרש אותן משורש.

חז"ל גרסו: "שַׁבֶּשְׁתָּא כֵּיוָן דְּעַל – עַל", כלומר, לאחר שהשתרשה השגיאה ונשתגרה בציבור, מוטב לקבל אותה ולא לנסות לעוקרה (פסחים קיב ע"א; ב"ב כא ע"א). ומעניין להיווכח כי מילון בן-יהודה מפרש 'שבשבת' מלשון 'מלכודת', שאי אפשר להיחלץ ממנה: "אין כוונת המאמר הזה לשיבוש ולקלקול, אלא לשבשתא במובן הזמורה המשמשת מלכודת לציפור". משמע, לפי בן-יהודה, טעות שנולדה מן הדמיון שבין "שבשבת" (מלכודת) לבין המילה הארמית "שבשתא" (שיבוש) גרמה לפירוש המשובש בפתגם "שַׁבֶּשְׁתָּא כֵּיוָן דְּעַל – עַל", שנועד במקורו לתאר מלכודת שהנכנס אליה לא במהרה ייחלץ ממנה. נזכיר בהקשר זה כי גם מן השיבוש שהפך את הוראת הדנוטציות "תזמורת" ו"מקהלה" (ה"תזמורת" אמורה הייתה להיות המקבילה העברית של "chorus" והמקהלה של "orchestra"), כבר אי אפשר להיחלץ בימינו. הטעות שנעשתה בהחלפת המילים נשתגרה ונשתרשה, ואת הנעשה אין להשיב. ( על קורות פרשת שיבוש זה אפשר לקרוא ב"עשרים וארבע דלתות", ספרו של גיל חובב, נכדו של איתמר בן-אבי, בו הוא מתאר מפי דודתו כיצד נשלחה כילדה מטעם אביה להפיץ את חידושיו בקרב בני העיר ירושלים, נושאת פתקים עליהם רשומים החידושים. כשגילתה שהתבלבלה בין "תזמורת" לבין "מקהלה" כבר היה מאוחר מכדי לשנות זאת ).

*

נתבונן לסיום באחד מחידושי איתמר בן אב"י שנכנס ליצירת ביאליק, וזכה לעמוד בה באור יקרות. כוונתי למילה "מכונית", שאותה גזר איתמר בן אב"י מהמילה המקראית "מכונה" (מלכים א ז, לח). ביוונית העתיקה שימשה מילה דומה מֵכָנֶה (mechane) – – לציוּן מתקן, והיא מוּכּרת מן הניב "דֵּאוּס אֵקְס מָכִינָה" ("deus ex machina "): "אֵל מתוך מכונה" המציין פתרון מאולץ המגיע מן החוץ, שלא בדרך הלוגיקה הטבעית.

המילה היוונית מֵכָנֶה מצויה ברוב לשונות המערב: machine באנגלית ובצרפתית, Maschine בגרמנית, macchina באיטלקית, máquina בספרדית, ועוד. איתמר בן אב"י חידש אותה, והיא נשתגרה תודות לשיר הילדים הביאליקאי "המכונית" שפורסם לראשונה בשנת תרצ"ג ("בוסתנאי", ד, גיל' כח, ג' בחשוון תרצ"ג; 2.11.19932, עמ' 13), מהשירים המעטים שחיבר ביאליק בהטעמה הארץ-ישראלית, המלרעית:

קוֹל מֵעֵמֶק, קוֹל מֵהָר, / קוֹל מֵעִיר וְקוֹל מִכְּפָר.[...]

הַמְּכוֹנִית הִיא בִּמְעוּפָהּ / הָרוֹדֶפֶת, הָרְדוּפָה / גַּלְגִּלֶּיהָ כַּסּוּפָה[...]

שְׂבֵעַת־יֶגַע, לְמוּדַת פֶּגַע,/ אָרְחוֹת־אֵיד וּבַלְהוֹת רֶגַע– /

שְׁקֹד, נֶהָג, עַל־יַד הַהֶגֶה! / מִיל – נִיד עַיִן, מִיל – בִּן־הֶגֶה!

כבר הראיתי בספרי "שירים ופזמונות גם לילדים" (1986) ובספרי "לפי הטף" (2012) שביאליק הדגיש בשיר "המכונית" שיהירות הנלווית למהירות היא מתכון בטוח להידרדרות ולאסון. הוא מנה את שבחיו של הכלי הטכנולוגי החדיש, אך גם הזהיר מפני פגעיו. זוהי תגובתו של משורר מהפכן ושמרן כאחד לחיים המודרניים, המתהווים מול עיניו בכרך האירופי והארץ-ישראלי, וכן לפואטיקה המודרניסטית, שקולה נשמע אז ברמה. מתוך שיר מכַני זה, מרמז המשורר ליריביו המשוררים צעירים – שעיקר חידושם בתחומי הפואטיקה התבטא בשימוש רהוט במצלולים מפתיעים ובמקצבים מכניסטיים – שגם משורר מזדקן כמוהו, שאת עיקר יצירתו כתב מתוך היענות לכללי הפואטיקה הרומנטית-האישית-החווייתית, מוכן ויכול לנסות כוחו בשיר מודרניסטי, אף להפגין בו יכולת של רב-מג. לפילולוג כדוגמת איתמר בן אב"י רמז כאן ביאליק שהוא מוכן לקבל את התחדיש, אף-על-פי שהגיע, כמו רבים מחידושיו של אביו, מאוצר-המילים האירופוצנטרי, כי יש לו זיקה לשורש העברי כו"ן.

ביאליק הראה גם למחדשי השפה, ולא למשוררים בלבד, שאת החדש יש לשלב עם הישן ולהבליעו כך שלא יבלוט יתר על המידה. למחדשי הלשון רמז כאן ביאליק שעליהם להיזהר מפני נהיגה פזיזה ומהירה, היכולה לחבל בתחיית הלשון ולדרדר את "המכונית" אל התהום. המילה "הגה" שפירושה גם "מילה", אך משמע נוסף לה: נהי – דברי קינה על אסון ("וָהֶ֖גֶה וָהִֽי" יחזקאל ב',י'). שירו של ביאליק מזהיר מפני אסונות בתחומי המדינאות ובתחומי התרבות, שעלולים להתרגש על היחיד ועל הציבור. נהיגה פזיזה של נהג פוחח והתנהגות פזיזה של צעירים חסרי רסן ומשמעת הם היינו הך, אליבא דביאליק, ושתיהן עלולות להביא אסון, מספד ונהי. נהג כמוהו כמנהיג (בחיי המדינה ובתחומי התרבות), והוא עלול לדרדר את הציבור אל התהום.

בתחילת הדרך, בזמן המאבק בין הרצל לאחד-העם, כתב ביאליק דברים מפורשים בגנותם של אליעזר בן יהודה ואיתמר בן אב"י. באיגרת לקלוזנר מיום י"ד בכסלו תרס"ד; 20.11.1903 (איגרות, כרך א, עמ' קפו), ובה ביקורת על היצירות שנדפסו ב"לוח אחיאסף" לשנת תרס"ד, הביע ביאליק שאט-נפש מסיפורו הפורנוגרפי של בן אב"י שנדפס בחוברת. לחובר, עורך איגרות ביאליק, בחר לצנזר איגרת זו בשל סגנונה הבוטה, ואף אני אביא אותה בקיצור, אך נוסחה המלא של האיגרת מצוי בארכיון ביאליק:

האם אני משוגע או אתה ולוינסקי ואֶהרנפרייז גם יחד? מה מצאתם ב - - - ולמה אתם מרעישים עליו את העולם? רבוש"ע! הלא זהו אידיוט גמור. נער טיפש וחסר לב שראוי לשלשל מעליו את מכנסיו ולהלקותו ברצועה מלקות על עזותו וחוצפתו[...] עילג לשון וחסר לב [...] אשר לשמע שם "בתולה" יורד רירו על סנטרו.[...]. אני, כמובן, איני יודע מה טיבו של בחור זה ואין דן אלא על סמך ה"ספרות" שלו. [...] פטפוט תפל של נער לקוי, מוכה עגבנות [...] והלשון – רבוש"ע! לכל שונאי תהי לשון כזו.

לבסוף חזר בו ביאליק מדברי הגנאי הנמרצים האלה, ואפילו ביסס את כותרת סיפורו האחרון החשוב "איש הסיפון" על מילה שהיא תחדיש של בן אב"י.

כשנה לאחר עלייתו ארצה, בנאומו לרגל פתיחת האוניברסיטה העברית (1925),  עדיין דיבר ביאליק  ברוח הציונות האחד-העמית על מרכז רוחני שישמש אור לגויים,  אך גם  העלה חזון  גרנדיוזי  הרבה  יותר מזה שיכול היה להעלות בדעתו של  מורו  ורבו,  הקפדן והזהיר יתר על המידה. אין זאת אלא שביאליק החל להכיר במגבלותיה של משנת אחד-העם שלא  הלהיבה  את ההמונים.  וייצמן,  ידידו ובן-גילו,  גילם עבורו באותה  עת  את הסינתזה הנכונה הדרושה לו ליהודי החדש בארצו החדשה:  אדם באוהל,  נוסח אחד-העם, שאינו בוחל בדרכי דיפלומטיה בינלאומיות, נוסח הרצל. שילוב של עבודה חלוצית מבית ושל השתדלות דיפלומטית מחוץ, מעין זו שהולידה את הצהרת בלפור.

דבריו בכל הרצאותיו ונאומיו מן העשור האחרון, הארץ-ישראלי של חייו העידו שביאליק נוכח לדעת שהחלום החל להתגשם,  וכי דרכי  הדיפלומטיה האקסטרווגנטיות  של הרצל,  שבהן ראה בראשית דרכו פעולות ראווה ללא ממשות  ותוכן, הולידו מציאות חדשה שאין להתכחש לה ובוודאי אין לבוז לה. "תל-אביב" הפכה משם של ספר  אוטופי,  שזכה עם פרסומו לקיתונות של לעג (כזכור,  תרגם נחום  סוקולוב  את 'אלטנוילנד' של הרצל ונתן לו את השם "תל-אביב") לעיר של ממש,  שבה מתגורר המשורר עצמו.  לראשונה  בחייו  יש לו – כיהודי חדש החי על אדמתו,  ולא כיהודי נודד  מן הנוסח  הישן – בית  וגן  משלו.  בתחילת דרכו לעג  ביאליק  לפנטזיות  של  הרצל ולחזיונותיו  וראה  בהם "חלומות באספמיה",  אך בעת הב הרשימה נוכח  לדעת  כי החלומות  לא  שווא  ידברון,  וכי האוטופיה הספרותית הדמיונית הפכה  לנגד  עיניו למציאות.

הרשימה "איש הסיפון" שבמרכזה אדם נקלה ופוחז, שבסופו של דבר קרנו אולה בעיני האני-המספר, מראה, מצד אחד, שפג האמון בכוחן של מילים, בכוחו של הסימן לשקף את המסומן,  ופג  האמון  בכוחן של אינטואיציות ותובנות לבור את  "האמת",  כי  במאה העשרים  שוררות אי-הוודאות וריבוי האפשרויות האופייניות לז'אנר הרָשוֹמוֹן – "כל אדם  והאמת שלו".  אבל,  ואף זאת מלמדת הרשימה 'איש הסיפון',  לעתים הדמיון – השקר  של הבדאי או הבדיון של הסופר – בכוחו לברוא מציאוּת,  ממש  כשם שבששת ימי בראשית קדמה המילה (הדבר,  הלוגוס) למעשה הבריאה עצמו. 

ביאליק, שראה כיצד  הצליח שירו 'בעיר ההרגה' לשנות את פני המציאות ולא רק לשקף  את  המציאות, מראה ב"איש הסיפון" במרומז, שגם חזונו של הרצל הפך ברבות הימים למציאות מוחשית שאין לזלזל בה. אמנם היא עדיין רופסת ומהוססת כאפרוח-בן-יומו, אבל אסור לו ולשכמותו לחטוא בחטא הגאווה ולהטיל בה דופי.  לא רק המהירות,  מהירותו הנמהרת של הרצל,  היא מן השטן   גם  היהירות,  יהירותם  האליטיסטית של מתנגדיו,  שזלזלו במה  שנתפרש  אצלם כזיקוקי  די נור ראוותניים וריקים מתוכן,  היא מן השטן.  האמונה הבלתי  מעורערת בצדקת  דרכו הסולידית והאמיתית של אחד-העם החלה אף היא להתערער ונבעו בה  סדקים ובקיעים בו בזמן החל ביאליק להבין שחזונו של הרצל, אקסטרווגנטי ובלתי מציאותי ככל שנראה לו בתחילה,  כחסיד דרכו של אחד-העם, החל לקרום עור וגידים והיה מחלום פורח למציאות פורחת.

כזכור,  אמר הדובר-המשורר על בן שיחו בבדיחות הדעת:  "אולי מזרע  היהודים הוא?  ליטוואק?"  ליטוואק  אינו רק ליטאי,  "מתנגד" חד שכל וספקן  (תכונות  של ליטוואק מתגלות דווקא בדובר הספקן, בן דמותו של ביאליק, המזלזל בבן-שיחו ודן אותו ברותחין), אלא גם שם  הגיבור  (בן דמותו של דוד וולפסון) בחיבורו של  הרצל  'אלטנוילנד',  שתורגם כאמור לעברית בשם 'תל-אביב'.  העיר תל-אביב נזכרת כאן בדבריו של המלח על אותה עיר  חדשה  שהקימו היהודים "על יד יפו",  ואגב כך נבלעים הגבולות  בין  המציאות לחזון  האוטופי  - בין הריאליה לעיצובה הספרותי,  בין אמת  לבדיה.  רשימה  זו, העוסקת  לכאורה  בגבולות המסופקים שבין דמיון לממשות,  בין מעשה האמנות  לחיים, מראה שגם דמיון,  ואפילו בדיה, יכול להתממש, לשנות את פני המציאות ולהקרין עליה מאורם ההאלוצינטורי. 

חזונו של הרצל,  שביאליק זלזל בו בראשית דרכו,  החל לקרום עור וגידים,  ועתה עומדת העיר על תלה ובתיה מבהיקים על רקע חולות הזהב.  גם השפה העברית עלתה כפורחת, ובתוכה חידושיהם של אליעזר בן-יהודה ובנו-בכורו איתמר בן אב"י. בין חידושיו של בן אב"י מצויות מילים שלא היה להן סיכוי להשתגר (כגון "עמוני" לדמוקרט, "מורשון" לפרלמנט, "מקברה" לבית-קברות, "מרעיר" לראש-העיר, ועוד). אך היו לאמתחתו גם מילים שהם כיום חלק בלתי נפרד מחיינו: מדינאי, מרפאה, מטרייה, סיפון, משוריין, ימאות,  עצמאות, אכזבה, עיתונאי, ביטאון, אלחוט, מרפאה, תקרית, תקדים ו-מכונית.