מגע הזהב של מידאס

סיפור חייו של ח"נ ביאליק בברלין *


פורסם: כיוונים חדשים , גליון 5 , 2001


באוקטובר של שנת 1921 הגיע ביאליק לברלין, מיד לאחר טקס הנעילה של הקונגרס הציוני השנים-עשר בקרלסבד. הוא נמלט כידוע מברית-המועצות בעור שִׁניו, והגיע לגרמניה כדי לשקם בה את עסקיו בתחומי המו"לות והדפוס ולהעבירם לארץ-ישראל מצוידים בציוד חדש ומעודכן. בשלוש השנים שבהן ישב בגרמניה ועסק בנושאי רכש, הוא לא קפא על שמריו והדפיס במעולים שבבתי הדפוס שבברלין ספרי ילדים וספרי לימוד שעתידים היו למלא את קופתה הריקה של הוצאת "דביר" שהוא וחבריו האודסאיים הקימו במקום "מוריה". בברלין ישבו באותו זמן כל הסופרים הראויים לשבת בכותל המזרח של הספרות העברית: אחד-העם, מ"י ברדיצ'בסקי, ד' פרישמן, ש' טשרניחובסקי, י' שטיינברג, ג' שופמן, ז' שניאור, י' כהן, י' פיכמן, ש"י עגנון, ח' הזז, ואפילו א"צ גרינברג הצעיר עשה בה שנים אחדות. מסביבם חייתה ופעלה קבוצה גדולה של מו"לים ומדפיסים, עורכים, מסאים ועיתונאים, "רפובליקה" ספרותית גדולה וראויה לשמה. כולם ישבו בעיר במעמד של "אורח נטה ללון", ביודעם היטב כי זמנם קצר ושאול. הייתה לכך, כידוע, סיבה סוציו-אקונומית כבדת משקל: המו"ל והמצנאט א"י שטיבל שילם את משכורתם של סופרים אלה בדולארים, ובתנאי האינפלציה של ראשית שנות העשרים יכולה הייתה כל קריית ספר העברית שבברלין לחיות בתנאי רווחה, פחות או יותר. עם התמוטטות עסקיו של שטיבל בשנת 1924, עלה ביאליק ארצה ובנה את ביתו בתל-אביב, בעיר בת החמש-עשרה, שהפכה עד מהרה למרכז התרבותי העברי החשוב ביותר, חלף המרכזים העבריים המתמוטטים באירופה של השנים שלאחר המלחמה והמהפכה. יחד אִתו עלו ארצה כל הסופרים שמניתי. מביניהם רק עגנון לבדו קבע את משכנו בירושלים.


בברלין התחיל ביאליק לכתוב את המקאמה המשעשעת לילדים "אלוּף בצלוּת ואלוּף שוּם", שאותה הִשלים בארץ-ישראל. מישוריה הגלויים של יצירה זו עוסקים בעניינים מוניטריים: בבן מלך שמקבל מתושביו של אי נידח שֹק מלא מטבעות זהב בתמורה לשק של בצלים, וברעהו החקיין שמגיע לאותו אי נידח עם צרור שומים באמתחתו, ומקבל בתמורה שק מלא בצלים. במעבר מנוסח לנוסח החליף ביאליק את הגמול שניתן לבן-המלך: בגירסה הראשונה היה זה "מוניטין מעשה שְֹרד", שעליו חקוקים "דמות בצל מזה ודמות בן מלך מזה", ואילו בגירסה המוּכּרת - סל מלא מטבעות זהב. כך או כך שיקף כאן ביאליק באספקלריה מעוקמת את אותות הזמן: מצִדו השני של הדיוקן המוטבע על גבי מטבע נוהגים לחקוק את ערכו (וכאן, דיוקן הבצל מרמז לכך שהערך הנקוב של המטבע הוא כקליפת השום והבצל). וכך היו פני הדברים במציאוּת החוץ-ספרותית: המארק הגרמני אכן איבד במהירות מערכו ושטרות חדשים, שניתוֹספו להם אפסים, נדפסו אז חדשים לבקרים והופצו הכספים והציפו אותו (בשנת 1922 בלבד, היא השנה שבה התחיל ביאליק בחיבור היצירה, פוּחת ערכו של המארק במאות אחוזים, וככל שנקף הזמן הלך המצב והחמיר). סל מלא שטרות, פשוטו כמשמעו, נדרש אז לקניית דבר של מה בכך. הגמול הקרוי כאן "מוניטין", שנגזר מן המילה הרומית "מוניטה", מרמז כמובן גם למשמעות השאולה של המילה שממנה נגזר הביטוי "יצאו לו מוניטין" (עפ"י בראשית רבה לט) שהוראתו: יצא שמו לתהילה ולפרסום. גם הכסף וגם התהילה הועתרו על ביאליק בתקופת ברלין בשפע בלתי נִדלה, חומרים חומרים, אך אלה גרמו לו דכדוך עמוק, ולא שמחת חיים, כמצופה. אפשר להכתיר את השנים שאותן עשה ביאליק בברלין בכותרת המיתולוגית "קללת הזהב של מידאס". כל דבר שנתקרב אליו היה תחת מגע ידו לזהב, אך חייו הפרטיים רצופים היו תוגה ומכאובים. האירועים הטרגיים שפקדו את ביתו נקשרו, ממש כמו באגדה על המלך מידאס, בדור ההמשך שנגדע, ובאופן מיוחד בילדה קטנה אחת שחייה נקטעו בטרם עת.


אך בל נקדים את המאוחר: בימים הראשונים בברלין ישב ביאליק בפנסיון קֶסטרמן בכיכר סַביני (Savigny), טלפון מס' 66, אחר-כך ישב זמן מה בשרלוטנבורג, ובסופו של דבר עבר לבאד הומבורג, שם התגוררו גם אחד-העם, יעקב פיכמן, וידידו הצעיר ש"י עגנון עם אשתו אסתר לבית מרקס. גם משפחת פרסיץ, בעליה של הוצאת "אמנות", התגוררו בעיר קיט נאה זו. בשנים אלה היטלטל המשורר הלאומי בין פסגות התהילה לתהומות הייאוש. כפי שכבר ציינתי, העתיר עליו הציבור העברי שבחים מופלגים, קשר לו כתרים ותלה בו עין שואלת. כשחגג את יום הולדתו החמישים בחורף 1923, הוציאו ידידיו את מהדורת היובל המפוארת שלו בכריכת בד ירוקה מעוטרת באותיות זהב. זו נקנתה כולה על-ידי סוחר ספרים עשיר, וואהרמן שמו, ששילם לביאליק עשרים אלף דולר בתמורתה, הון רב באותה תקופה (בכסף זה בנה ביאליק לימים את ביתו בתל-אביב, ואף צייד את הוצאת הספרים שלו במכונות חדשות שנרכשו בגרמניה). העיתונות העברית חגגה את יובלו במאמרים נמלצים, שגרמו לו לכתוב את שירו ה"קאנוני" האחד והיחיד שכתב בברלין. ובמאמר מוסגר: הטיוטה של שיר זה נכתבה על גבי גיליונות הההדרה של שירי רשב"ג, וניתן להראות בבירור שמוטיבים מתוך שירי התלונה הביניימיים הללו חִלחלו לשיר האישי שנכתב בשוליהם. על גבי כתב-היד נרשם התאריך "י"א בטבת תרצ"ג", כלומר יום לאחר החגיגות של יובל החמישים. השיר פותח במילים: "שָׁחָה נַפְשִׁי לֶעָפָר / תַּחַת מַשָֹּא אַהֲבַתְכֶם; / אַלְלַי כִּי הָיִיתִי / הָאִסְתְּרָא בִלְגִינַתְכֶם". ואין אתה יודע אם ביאליק מגַנה את עצמו על היותו מטבע קל ערך הקורא ומקשקש בלגין הציבורי, או שמא הוא שופך תוכחה על אוהביו ומאשימם בכך שהם ריקים, שהלגין שלהם כה ריק ודל, עד שהוא - המשורר הלאומי - אינו אלא המטבע היחיד בעל הערך המצטלצל בתוכו (כפי שכבר הראה מנחם פרי בדבריו על "השיר המתהפך" של ביאליק). כך או כך, אנו יכולים לראות שהשיר האישי הזה כמו המקאמה "אלוף בצלות ואלוף שום" רצוף מטאפוריקה מוניטרית, המעידה על ההצלחה החומרית המרשימה שנחל באותה עת. בו בזמן, השיר ספוג תחושה של שכול ושל כישלון.


היו לכך סיבות אישיות כמוסות: במעבר מרוסיה לגרמניה אימצו חיים ומניה ביאליק ילד מילדי המשפחה, אולם הורי התינוק, דלים שנתברכו בבנים הרבֵּה ועל כן הסכימו לתת את בנם לבני משפחתם האמידים, חזרו בהם מהחלטתם זו ברגע האחרון, ובני הזוג המבוגרים, שרוב ידידיהם בני גילם נתברכו כבר בנכדים, יצאו את ברית המועצות בפחי נפש. מכאן ואילך עלו כל ניסיונות האימוץ בתוהו, והם נשארו כידוע בערירותם עד יום מותם. לא קשה להוכיח שביאליק שיקע ביצירות שכתב בברלין (כוונתי ליצירות שנכתבו למען הקורא הצעיר על ילדים שנעלמו להוריהם כגון האגדה המעובדת "ספר בראשית" או השיר הסיפורי הארוך "הנער ביער") סודות נפש רבים יותר ממה שהיה מוכן לשקע ביצירה ה"קאנונית". בחסותה המגוננת של הפרסונה הבידיונית הוא חשף את געגועיו לילדים משלו, שעליהם מעולם לא כתב בגלוי. בקיץ 1925 הוא שלח למערכת "עדן" בניו-יורק את שירו "בנֵכר", שיר לחג הסוכות, המסתיר בין טוריו דיוקן עצמי עגמומי של חיי שיממון מאכזבים. חייו התנהלו אמנם על מי מנוחות, אך ללא שמחת חיים. השיר מתאר כמדומה לא רק את חלוף ימי החג, אלא גם את חיי הנישואים הבוגרים שהודם נפגם ונתפוגג. בשיר ישנים זה לצד זה האתרוג (הנשי, המעוגל) והלולב (הגברי, המוארך) כמתוך שגרה נטולת אשליות:


וִישֵׁנִים שְׁנֵיהֶם, וּלְבָבָם עֵר

כָּל אֶחָד חוֹלֵם חֲלוֹם מִמְּקוֹמוֹ.

הָהּ, מִי יוֹדֵעַ אֶת לֵב הַגֵּר,

וּמִי זֶה יַגִּיד אֶת סוֹד חֲלוֹמוֹ?


הַחוֹלְמִים הֵמָּה עַל גַנֵּי הוֹד,

עַל שְׁמֵי מוֹלֶדֶת נְצוּרֵי לִבָּם?

אִם עָיְפָה נַפְשָׁם לְנוֹד וּנְדוֹד,

זוּ הִכְהוּ עֵינָם, הוֹבִישׁוּ אִבָּם?


אוֹ חֲלוֹם יְחִתֵּם, כִי אָפֵס חָג,

כִּי רַק לַמִּצְעָר מַזָּלָם זִוְּגָם:

הַקֶּשֶׁר הֻתַּר וְרֵיחָם פָּג,

מַרְאֵיהֶם נָמַר וְהוֹדָם נִפְגָּם.


פתגמים עממיים שגורים מתארים את ארבעת המינים במוצאי החג כסחורה שפג טעמה מאין לה דורש. רק תמול שלשום היו האתרוג והלולב יקרים, תרתי משמע, וכבר הם מונחים בצד, מבוישים ומיותמים. תיאורם בשיר מבוסס על פתגם ידוע המתאר את המשפחה היהודית הטיפוסית: "ער ווי אַ לולב, זי ווי אַן אתרוג און קינדערלעך ווי סכָך" [הוא כלולב, היא כאתרוג וילדים לרוב כסכך, וראה אוצר לשון היידיש של נחום סטוצ'קוב, סימן 563]. בשירו הכמו-עממי של ביאליק לאתרוג וללולב השרויים בדרך נדודיהם - ועל כן הם לנים בסוכה, ולא בדירת קבע - אין פרי בטן. העגמומיות השורה על השיר אינה תלויה רק בימות הסגריר הקרבים, אלא גם בתחושת העקרות והעריריות: בידיעה המפוכחת כי בחלוף החג יתפוגג ריחה של ה"סחורה", יתפורר הקשר שאיחד את שני המינים לאגודה אחת, והם יוותרו בשממונם כאבן שאין לה הופכין. במכתב לרעהו מרדכי בן עמי כתב ביאליק באותה עת: "ובחיי הפרטיים אין ריח ואין טעם […] וקצתי בחיי" (איגרת מיום 17.8.1925, איגרות ביאליק, כרך ב, עמ' מו-מז). תלאות הנדודים וקשיי ההתערות בעיר זרה, שלו עצמו ושל רבבות יהודים שיצאו את מזרח אירופה במנוסת בהלה ושוטטו ברחובות ברלין כצללים כהים, באו לידי ביטוי בשיר עגמומי זה, שבצדו הציב ביאליק את שיריו "קינה על האתרוג והלולב" ו"אסרו חג", המתארים את המעבר מימי הסתיו אל ימי החורף הנרפשים. בגיל חמישים הרגיש ביאליק הערירי כמי שימי החורף הקשים מידפקים על תריסיו ומלמדים על הזִקנה הממשמשת ובאה.


על געגועיו לילדים לא כתב ביאליק בגלוי ביצירתו ה"קאנונית" לסוגיהָ, אך ביצירה לילדים לעומת זאת, שהיא מערכת מִשנית שמחוץ ל"קאנון", הוא התיר לעצמו לספר אפילו על אותו אסון כבד שכבר נרמז בראשית הדברים, אירוע שעליו לא כתב מילה וחצי מילה, אף לא במכתביו לידידיו הקרובים ביותר: בימי שִבתם בברלין קירבה אליה רעייתו ילדה מבנות השכנים, בת למשפחת קרופניק-קרוא, שהייתה לבני הזוג העריריים כבת. יום אחד שלחה אשת המשורר את הילדה לשליחות כלשהי, ובזמן שמילאה את שליחותה זאת נפגעה ממכונית דורסנית ומתה. ביאליק הספיד את הילדה בדברי מספד שרק לאחרונה הגיעו לידינו. בשיר הילדים הקליל לכאורה "המכונית", שנכתב בברלין ב1923-, שילב המשורר את הצירוף "אורחות איד ובלהות רגע" (על-פי "אורחות אידם" שבספר איוב ועל-פי הקַלַמבּוּר "אורחות איד" - לשון-נופל-על-לשון עם "אֵד" במובן של קיטור - שאותו שילב יל"ג בתיאור הרכבת שב"קוצו של יוד"). מתברר ששיר-הילדים הדינמי הזה אינו אך ורק תרגיל וירטואוזי בחריזה פוּטוּריסטית ובמצלולים מודרניסטיים, שנועד לנגח בסמוי את המשוררים הצעירים מזה ואת מחדשי השפה העברית מזה. "המכונית" הוא לכאורה שיר אימפֶּרסונלי, מלא שנינות ועליצות, שמתחת לחידודיו המתחכמים רוחשת אמת אישית עזה, טראגית וטראומטית מאין כמוה.


מובן שהממד האוטוביוגרפי ביצירות אלה אינו אלא קליפה דקה, שמסתירה מתחתיה תהומות של הגות מעמיקה, אבל גם הקליפה היא זו שמעניקה ליצירה, לכל יצירה, את צבעה ואת ממדיה הגלויים לעין. אף קשה לקבוע מה חשוב ממה: המעגל האישי הצר או המעגל ההגותי הרחב. בדרך-כלל ראה ביאליק את אירועי חייו כתשקיף בזעיר אנפין של הביוגרפיה הקולקטיבית, ואת הסיפור הלאומי כתקדים לגורלו האישי, והא בהא תליא. כזה הוא, למשל, שירו "הנער ביער", שנכתב בברלין, שיר המספר אף הוא - כמו האגדה המעובדת "ספר בראשית" - על ילד שנעלם להוריו (גם כאן יש, כמובן, הד למותה הטראגי של הילדה האהובה, שמניה קירבה אליה, אלא שביצירה לילדים יש לסיפור "סוף טוב"). זהו סיפורו של ילד סורר שלא רצה ללמוד, ברח מביתו, תעה ביער, ובשובו הביתה בהנחיית אליהו הנביא, לאחר שאורות זרים כיזבוהו והכזיבוהו, הוא מתגלה כתלמיד טוב וכילד צייתן הזוכה כל ימיו לאכול צימוקים וחרובים. במעגל האישי, פרש כאן ביאליק - בין השאר - את תולדותיו שלו עצמו, כמי שברח בנעוריו מה"ישיבה", לאחר שעשה בה חודשים ספורים בלבד, ורק לאחר תהפוכות גורל ובמאמצים עילאיים של אוטודידקט תאב דעת הוא פיתח את כישרונותיו והיה לגדול היוצרים של הספרות העברית החדשה (אגב, בעלומיו שאף ביאליק לנסוע לברלין ולהידקטר בה בבית המדרש לרבנים של הרב הילדסהיימר, אך נאלץ ל"הסתפק" באודסה שבמזרח ובתנועה הלאומית שצמחה בה). השיבה הביתה בשירו "הנער ביער" היא כשיבתו האישית אל בית המדרש המטאפורי של העבריות והלאומיות. בזעיר אנפין כלול כאן גם תקציר אלגוריסטי של קורות עם ישראל בדורות האחרונים לאורן של מהפכות מערביות שכמעט והביאו עליו את כיליונו, אך בסופו של דבר החזירוהו אל בית אבא, בכל משמעיו של מושג זה, גם אם הייתה זו דרך דיאלקטית ונפתלת שהביאה לשיבה המאוחרת הזו. הגמול שניתן כאן לילד מצמיד באופן פרדוקסלי את הצימוקים משירי הערש היידיים (שאינם אלא בבואה גלותית ומצומקת של פֵרות ארץ-ישראל) אל החרובים (שנקשרים כידוע לנופי הארץ ולמעשיות על חסידים שהגיעו ארצה ב"קפיצת הדרך"). הצירוף "צימוקים וחרובים" פותח פתח לפירושים אחדים באשר למהותה של השיבה הפלאית הביתה: אפשר שזוהי שיבה מאוחרת אל סִפו של בית-המדרש הישן שבגולה, לרבות אל התנועה הלאומית שנולדה ב"בית המדרש" האודסאי של אחד-העם. לחלופין, אפשר ששיבה זו משולה לשיבתו של היהודי אל תרבותו הלאומית ואל ארץ אבותיו לאחר ההיוואשות הגורפת מתנועות ההשכלה שקרצו לו ממערב והבטיחו לו גדולות ונצורות. כל התנועות האמנציפטוריות האלה, ילידות המהפכה הצרפתית, התקשטו כידוע במטאפורות של אור: ה- Enlightenment של האנגלים ה-Aufklärung של הגרמנים, ה- siècle de lumièreשל הצרפתים, ה-illuminismo של האיטלקים ועוד, ובשירו של ביאליק האורות המנצנצים לילד מרחוק משטים בו ומרחיקים אותו מביתו במקום לעזור לו למצוא את הדרך (ובמילות השיר הידוע "הכניסיני" ביאליק - ואִתו היהודי הארכיטיפי - שופכים את נפשם לפני קונם במילים "הכוכבים רימו אותי").


אלה הם כמובן עניינים שילד לא יבינם, אך ביאליק האמין - כך כתב במִנשר של הוצאת הספרים "אופיר" שאותה הקים בברלין - כי מותר ואף רצוי לתת בתוך ספרות הילדים עניינים קשים או מופשטים במעטה סיפורי מרתק. לימודי ההיסטוריה הלאומית יכולים להיות עניין יבש ומשמים, אך משהם מוגשים לקורא הצעיר במעטפת סיפורית היפה לכל נפש, הם מתעכלים בקלות והופכים לחלק בלתי נפרד מתודעתו. לכשיגדל יוכל הילד לתפוס את הסוגיה הקשה והמופשטת בכוחות עצמו. את הוצאת "אופיר" הקים ביאליק בשותפות עם הציירת תום זיידמן-פרויד, אחייניתו של הפסיכולוג המפורסם בעל "פשר החלומות", שאימצה לעצמה שם גברי מטעמים של פמיניזם מוקדם בנוסח שנות העשרים. בהוצאה זו יצאו כמה וכמה ספרונים פרי עבודתם המשותפת של המשורר והציירת, שהייתה גם סופרת ומתרגמת, אך עקב חילוקי דעות כלכליים וקונצפטואליים התפרקה השותפות וציוריה מרהיבי העין של תום זיידמן פרויד לספר שיריו של ביאליק לילדים נותרו במגרה בבית בתה עד עצם היום הזה (לפני כשנות דור הוצגו ציורים אלה במוזיאון ישראל). רק בשנת 1934, הלא היא שנת חייו האחרונה, הוציא ביאליק את "שירים ופזמונות לילדים" בארץ ישראל בלוויית ציוריו הכמו-נאיביים של נחום גוטמן, בנו של שמחה בן-ציון גוטמן, ידידו ושותפו של המשורר. תכניתו להוציא ספר שירים לילדים נתעכבה אפוא עשור תמים בשל טלטולי הנדודים.


אנחנו רואים אפוא שבתקופת ברלין השקיע ביאליק את רוב אונו בספרות הילדים לסוגיה: בכתיבה לגיל הרך, בעיבוד אגדות ובתרגומן ובהוצאת ספרים וספרי לימוד לילדים ולנוער. היו שראו בכך סימן להידללות מעיין היצירה, והיו שהאשימו את ביאליק בחיפוש הפרוטה ובנטישת ייעודו כמשורר לאומי, הנושא דבר חזון ומשא לבני עמו הנבוכים העומדים על פרשת דרכים. אמת, הוצאתם של ספרי הילדים וספרי הלימוד לא הנחילה לביאליק הפסדים. נהפוך הוא, לא אחת הוא כתב לידידיו שאם יהודי צריך לקנות לעצמו ספר, הוא יחשוב שבע פעמים בטרם יוציא את ארנקו, אך לילדו הוא קונה ספרים ברצון וללא היסוס. ואולם, הסיבה הכלכלית לבדה אין בכוחה להסביר את התופעה. חברו כאן סיבות אישיות ולאומיות כבדות משקל: במישור האישי, כפי שכבר ראינו בחטף, שימשו היצירות האימפרסונליות הללו למחברן מפלט שאין שני לו לפריקת סודות אינטימיים או טראומטיים, שעליהם לא היה מוכן להתוודות בכתיבתו הקאנונית, זו שעמדה ללא הרף באור הזרקורים. במישור הלאומי השתלבו יצירות אלה להפליא בתכנית הכינוס של ביאליק, תכנית שביקשה לאסוף את קנייני הרוח של האומה ולערוך בהן פעולות של חתימה ושל גניזה. כאשר עם עובר ממרכז למרכז, טען ביאליק, אין הוא יכול לגרור אחריו את כל נכסיו לביתו החדש. יש נכסים לעליו לגנוז, ויש כאלה - במיוחד אותם נכסי פולקלור שנוצרו בשפת האימהות ועברו מדור לדור - שצריך לתרגמם ולעבדם למען ילדי ארץ-ישראל בטרם תיגזר על היידיש גזֵרת כרת.


רוב השירים שכתב ביאליק לילדים בתקופת ברלין מקורם באסופת שירי העם היידיים של גינצבורג ומארק שיצאה בס"ט פטרבורג ב1901-, אסופה ששימשה לביאליק בעשור הראשון של המאה העשרים מאגר עיקרי לדליית מוטיבים לשירי העם שלו. גם שיריו לילדים היו כעין שירי עם, ועל עלון הפרסומת של הוצאת אופיר שאותה יסד כאמור בברלין נכתב על תמונת השער של ספר שיריו (ספר שבסופו של דבר לא יצא לאור), שאלו הם "שירי עם לילדים". שיר ילדים כדוגמת "מקהלת נוגנים", למשל, אמור היה להיכלל בחוברת שירי העם לילדים, כפי שמעיד ציורה של תום זיידמן פרויד שעל גבי הפרוספקט (ציור של שלושה ילדים האוחזים בכינור, בתוף ובחצוצרה). השיר לקוח מן הפזמון החוזר של שיר העם היידי המקאבּרי "עשרה אחים טובים היינו", שבו מתמעט בכל בית מספר האחים בכעין ריקוד עיוועים מבעית (danse macabre) המוליך את המתים אלי רקב וקבר, שיר שאינו מתאים לילדים כל עיקר, אך ביאליק התעלם כביכול ממשמעותו הקונטקסטואלית הרחבה של הפזמון החוזר הזה והפכוֹ לשיר ילדים פופולרי. אגב, הכותרת המיושנת "מקהלת נוגנים" נועדה לרמוז למחדשי השפה הירושלמיים כי המילה "תזמורת" אינה מתאימה כלל ל"orchestra" כי אם ל"chorus", מלשון "זֶמר" (ואגב, כל שירי הילדים של ביאליק מנהלים דו-שיח סמוי עם מחדשי השפה, ומביעים את אי שביעות רצונו של המשורר, בן אסכולת אודסה השמרנית, מן החידושים החפוזים, השגויים לעִתים, שהלכו ונשתגרו בארץ-ישראל בעשורים הראשונים של המאה העשרים).


בתוך יצירות הילדים שכתב ביאליק בברלין בולטת קבוצה של יצירות בנוסח המקאמה. עם ידידו הצעיר ש"י עגנון החליף ביאליק באותן שנים איגרות ושירי הקדשה בסגנון זה. עבור שני הסופרים גם יחד הייתה הפנייה אל המקאמה עתיקת היומין אמצעי פרדוקסלי למודרניזציה של כתיבתם: בחירתה של דרך כמו-מיושנת וכמו-אוריינטלית, שדרכה ביקשו להתחדש ולפנות לקהלי יעד מגוּונים. השניים ישבו בגרמניה ובהשראת תרגומו של ריקרט את המקאמות של אלחרירי לגרמנית, תרגום שהשפיע על ההומור המחורז בגרמניה, החלו השניים לכתוב בסגנון פסידו-אוריינטלי, ובעוד ביאליק כותב מקאמות לילדים ("גן עדן תחתון", "התרנגולים והשועל", "קטינא כל בו", נוסח ראשון של "אלוף בצלות ואלוף שום" ועוד), החל עגנון בחיבור הפרקים הראשונים של "הכנסת כלה", שאף בהם משולבים קטעים מחורזים בסגנון המקאמה. כאן וכאן לפנינו שילוב מקורי ומדהים של תחכום מודרני ואורבני ושל פסידו-עממיות ופסידו-נאיביות, של מזרח ומערב, של תרבויות שֵם ויפת.


וכאן אני מגיעה אל היצירה המורכבת ביותר שכתב ביאליק בתקופת ברלין, אשר חמקה משום מה מרוב חוקרי ביאליק ופרשניו. כוונתי לאגדה המעובדת "ספר בראשית", שביאליק עיבדה לילדים מתוך "מדרש עשרת הדיברות" (שהוא ככל הנראה קובץ סיפורים מתקופת הגאונים שנוצר במרחב התרבות של בבל ופרס). האגדה מגוללת את קורותיו של ילד רך שנולד להוריו לזקונים, לאחר שהללו נואשו כבר מפרי בטן. אביו המגדל אותו באהבה רבה ונושאו על כתפיים למקום תורה מבקש מהרב שמסכת לימודיו של בנו תתחיל מספר בראשית, ולא מספר ויקרא, כמקובל. יום בהיר אחד, נחטף הילד במקרה בדרכו לבית הרב, אגב התכתשות בין שני שרי ממלכה הנוסעים במרכבות רתומות לסוסים, מתגלגל לארמונו של מלך עובד אלילים, ספרו נלקח ממנו (מעשה חטיפה בתוך חטיפה) ובסופו של דבר - לאחר תהפוכות גורל דרמטיות, שיד אדם ויד הגורל אחוזות בהן ללא הפרד - מוחזרים הילד וספרו לבית אבא.


לדעתי גם סיפור זה על הילד שנחטף להוריו הזקנים - כמו שיר הילדים הארוך "הנער ביער" - מכיל בתוכו סיפור אישי (גם ממנו מהדהדת הטרגדיה של הילדה שנהרגה בתאונה) ובצִדו אלגוריה לאומית, המלמדת בסמוי על הסיבות ועל הנסיבות שהביאו לשיבתו של היהודי ממרכזי התרבות באירופה אל הבית הדל שמקדם. המסקנה העולה בעקיפין היא ששיבה זו נעוצה בגירסא דינקותא: רק בזכות לימוד התורה והקריאה היום יומית בסידור התפילה הגיע היהודי הביתה. אלמלא היה לילד טעם של ספר בראשית הוא לא היה מחבב את ספרו וספק אם היה חוזר לבית אבא-אמא. ובמקביל: אלמלא היה לו ליהודי השבוי בגולה טעם של ספר בראשית, ואלמלא מָרד במוסכמות החיים הנושנות, פרי אלפיים שנות גולה שבהן למד לפי שיטת הפלפול, הוא לא היה חוזר לביתו שמקדם. ואין לשכוח שבשנת חיבורה של אגדה זו נטל ביאליק את צרורותיו, נטש את ברלין ושב ל"בית אבא", כלומר, לארץ אבותיו.


היבלעותו של ספר הספרים באוצר ספריו של מלך זר, קרי בתרבות נֵכר, הייתה כרוכה גם בטרגדיה לאומית כבדה: בהימצאותו הממושכת של הילד בשבי, הרחק מבית אבא-אמא, קרי בתקופת הגלות הארוכה, שבה נשללו ממנו עצמאותו וריבונותו. טראומת הגלות ומוראותיה גם קטעו וגדעו את מהלך היצירה העברית למשך דורות רבים, למן גירוש ספרד ועד למהפכה הצרפתית (גדיעה זו מקבילה לתקופה שבה היה הספר מונח באוצר גנזי המלך כאבן שאין לה הופכין).אולם להיבלעות זו היו אפוא גם צדדים חיוביים: היא הביאה להולדתן של תופעות מבורכות כגון "הצהרת בלפור", למשל, שהחזירה בסופו של דבר את התנ"ך ואת הארץ לידי בעליהם החוקיים. אירופה סייעה אפוא לציונות הן באהבת התנ"ך שהולידה את הספרות הפרוטו-ציונית ועודדה ואת חיבת ציון והן בשנאת התנ"ך ושנאת ישראל של הפגניות המודרנית, שהבריחו את מקצת היהודים מאירופה. באמצעות אגדה זו נתן אפוא ביאליק את הסברו לדרך שהנחתה עם מפוזר ומפורד למולדתו הישנה חדשה. הוא גם הסביר כאן מדוע עזב הוא עצמו את בירותיה של תרבות המערב, ושם פעמיו למקום דל וצחיח שהעשייה התרבותית בו היא דרדקית למדיי (זהו, אגב, גם המסר שעולה מן האגדה המעובדת "שור אבוס וארוחת יָרק").


רבים שאלו מדוע נמנע המשורר הלאומי בכל יצירתו מן הכתיבה על ארץ-ישראל, לא כמושא לגעגועים טמירים אלא כיעד קרוב ומוחשי לכינון חיים חדשים. הכורה אוזן לאגדות "ויהי היום", שנכתבו ברובן בברלין, למסופר בין שיטי האגדה "ספר בראשית" או בין שיטי האגדה "שור אבוס וארוחת ירק" יבין את התשובה לחידה הבלתי פתורה הזאת שהעסיקה רבים. כאן נמצא ביטוי ללבטים שקדמו להכרעתו האישית של המשורר לכונן את חייו ביישוב דל, ולא בעיר אירופאית מעטירה. שלמה המלך המרושש בורח כאחוז בולמוס מבית "הטבח" (בכל משמעיה של מילה זו), שאירח אותו בצל קורתו באחת מערי הפרזות, והעתיר עליו "כל טוב". הוא יוצא אל מחוץ לעיר, מקיא את כל בלעו ומוצא נחמה ורווחה בביתו של כפרי אחד המאכילו ארוחת ירק דלה. המעבר מחיי עיר לחיי כפר, מחיים הֶדוניסטיים לחיי צנע מלמדים על עניינים אישיים ולאומיים בעלי השלכות אקטואליסטיות. כאן גילה ביאליק בסמוי את הסיבות שבגללן נטש את מרכזי התרבות באירופה ועלה ארצה להסתפק בה ב"ארוחת ירק" דלה, אף המליץ לציבור הרחב לנטוש את סיר הבשר ולהסתפק בארוחה דלה שמבית, זו שאינה נתונה לו בחסרי זרים. זוהי הצהרת העצמאות של ביאליק שישב בגרמניה שלוש שנים ארוכות במעמד של "אורח נטה ללון", וסוף סוף ביקש לעלות לארץ-ישראל ולהתערות בה כאזרח. זוהי גם האפולוגטיקה שלו על שהשהה את החלטתו זמן רב כל כך, והלך שבי ללא תנאים אחר המתינות הרציונליסטית של אחד-העם. לא רק המהירות, מהירותו של הרצל, היא מן השטן; גם היהירות - יהירותם האליטרית של מתנגדיו - היא מן השטן. האמונה הבלתי מעורערת בצדקת דרכו הסולידית של אחד-העם החלה להתערער, ובו בזמן החל ביאליק להבין שחזונו של הרצל, דמיוני ככל שנראה לו בתחילה, החל לקרום עור וגידים, והיה מחלום פורח למציאוּת פורחת.


ביבליוגרפיה:

  • אופק, אוריאל. גומות ח"ן: פועלו של ביאליק בספרות הילדים, ירושלים ותל-אביב תשמ"ד.

  • באר, חיים. גם אהבתם גם שנאתם: ביאליק, ברנר, עגנון - מערכות יחסים, תל-אביב 1992.

  • גוברין, נורית. "סגנון המקאמה בספרות העברית בדורות האחרונים", מאסף (בעריכת ישראל כהן ודב סדן), כרך ח-ט, תל-אביב תשכ"ח, עמ' 417-394.

  • גוטמן, נחום ואהוד בן-עזר. בין חולות וכחול שמים, תל-אביב 1981.

  • טורי, גדעון. "הדרך ל'גן עדן תחתון' רצופה כוונות טובות: מטקסט גרמני דרך דגם רוסי לטקסט עברי בשירת הילדים של ביאליק", מעגלי קריאה, 17 (אדר תשמ"ח), עמ' 30-17.

  • יסיף, עלי. סיפור העם העברי, ירושלים 1994.

  • לאור, דן. חיי עגנון, ירושלים ותל-אביב 1998.

  • עמיחי-מיכלין, דניה. אהבת אי"ש - אברהם יוסף שטיבל, ירושלים 2000.

  • פרי, מנחם. המיבנה הסימאנטי של שירי ביאליק, תל-אביב תשל"ז.

  • ראבידוביץ, שמעון. שיחותיי עם ביאליק, ההדירו והוסיפו מבוא והערות בנימין ח"י ראביד ויהודה פרידלנדר, ירושלים ותל-אביב תשמ"ג.

  • שבא, שלמה. חוזה בְּרח, תל-אביב 1990.

  • שמיר, זיוה. שירים ופזמונות גם לילדים, תל-אביב 1987.

  • שמיר, זיוה. לנתיבה הנעלם, תל-אביב 2000.


-------------------------

* הרצאה בכנס שנערך ביולי 2001, במלאת שבעים שנה ל"ברית עברית עולמית",

שהוקמה בברלין בשנת 1931, ביוזמת ח"נ ביאליק ושמעון רבידוביץ