הסיום והפרקים הבאים אבדו, ולא באשמת המחבר
שיר בן 150 שורות בתרגום אלתרמן שאבד ולאחרונה התגלה לאחר גלגול מחילות
התפרסם: "הארץ" , 20.9.2026
לפני כיובל שנים כמעט (ביום 28.12.1979) פרסמתי בעיתון "הארץ" מאמר בשם "פדיון שבויים נוסח ביאליק", שבמרכזו כלולה המלצת ביאליק להניח למצבת היינה להמשיך להיטלטל בעולם מבלי שיימצא לה מנוח. כך, חשב ביאליק, תשמש המצבה המטולטלת חיזיון פנטסמגורי מוחשי של סמל היהודי הנודד. ביאליק אף המליץ לתרגם את יצירת היינה לסוגיהָ ולהכלילה בארון הספרים העברי. עורך המדור דאז, בנימין תמוז, הודיעני שהגיעה שיחת-טלפון נדירה מגרשֹם שוקן, לא שיחה רגילה של הערות וגערות, אלא שיחת תודה על עיסוק במשורר שהיה קרוב ללִבּו עודֹ משחר נעוריו.
רבים העריצו את גתה, אך אהבו את היינה. הוא היה מהמשוררים האהובים על רומנטיקון כביאליק, וגם על מודרניסט מובהק כאלתרמן. בזכות הסופרת אדיבה גפן, יו"ר גנזים, ואהודה גאבר, מתנדבת הממיינת את ארכיון יעקב הורוביץ במבט חוקר, נתגלגל לידיי תרגום רב-היקף של אלתרמן שנסתר עד כה מחוקריו הרבים. על המעטפה רשם מישהו שהשיר הוא פרי תרגומו של אלתרמן. התיקונים על דפי התרגום, שהודפסו במכונת-כתיבה, לא בוצעו בכתב-ידו של אלתרמן, שסבל מרעד בידו, אלא בידו הבוטחת של הורוביץ.
הורוביץ, כך נראה, הזמין מאלתרמן הצעיר את התרגום כדי להכלילו בספר שעתיד היה לכלול את "הרבי מבכרך" ואת "לילות פירנצי" מאת היינה ורצה לצרף גם את הבלדה הארוכה על האציל פון ווהנווד (למעשה, יש להגות את שמו "פונווד"). רבים מהפרוייקטים שעליהם שקד יעקב הורוביץ התממשו מקץ שנים רבות, וגם התרגומים מהיינה ראו אור בהוצאת שוקן בשנת 1946 (ובהוצאת "תרמיל" של משרד הביטחון יצא הספר ב-1987). הבלדה הארוכה נמסרה ככל הנראה לאלתרמן לתרגום עוד בראשית שנות השלושים, כשאך חזר מלימודי האגרונומיה שלו בצרפת והיה עדיין אלמוני בחוגי הספרות. הורוביץ עבר עליו פֹּה ושם בקולמוסו, אך ניכר ש"תיקוניו" לא שיפרו את התרגום, אלא גרעו מיופיו הפיוטי.
מדובר בבלדה ארוכה ובה בתים מרובעים, שכל אחד מהם מסתיים בשורת refrain ("פזמון חוזר") מעודדת: "שָׂא עֵינֶיךָ וּרְאֵה, אֲדֹנִי-ווֹהנְוֶוד". את הקריאה הראשונה משמיעה אִמו של הגיבור, השולחת את בנה לקרב:
יוֹשֵׁב אֲדוֹנִי-ווֹהנְוֶוד בְּהֵיכַל הַשֵּׁן,/ עַל פִּי גִּתִּית זָהָב פּוֹרֵט הוּא בְּרֹב חֵן./
פּוֹרֵט עַל פִּי גִּתִּית מִתַּחַת לָאַדֶּרֶת/ וּלְפֶתַע הוֹרָתוֹ דּוֹפֶקֶת עַל הַדֶּלֶת.
שָׂא עֵינֶיךָ וּרְאֵה, אֲדֹנִי-ווֹהנְוֶוד.
חוֹגֵר אֲדוֹנִי-ווֹהנְוֶוד. חֶרֶב לְיַרְכָּתוֹ/ לְתִגְרוֹת מִלְחָמָה לִבּוֹ מוֹשְׁכֵהוּ/
עַל סוּסוֹ הָאַבִּיר אָז עוֹלֶה הוּא חִישׁ/ וְאֵינוֹ מְסַפֵּר הַדָּבָר לְאִישׁ.
שָׂא עֵינֶיךָ וּרְאֵה, אֲדֹנִי-ווֹהנְוֶוד.
מֵעָלָיו קוֹבָעוֹ מִתְנוֹצֵץ,/ מִתַּחְתָּיו רַמָּכוֹ מְקַפֵּץ,/
מִפַּרְסוֹת הַבַּרְזֶל עוֹלֶה גֵּץ/ כָּךְ יָצָא הָאָדוֹן חוֹצֵץ.
שָׂא עֵינֶיךָ וּרְאֵה, אֲדֹנִי-ווֹהנְוֶוד.
רָכַב הוּא יוֹם, רָכַב שְׁלֹשָׁה הוּא,/ וְעִיר וּמְתִים עוֹד לֹא רָאָה הוּא./
"הֵי, מָה זֶה?" – סָח הָאִישׁ - "הַאִם/ זוֹ מְדִינָה בָּהּ אֵין עָרִים?"
שָׂא עֵינֶיךָ וּרְאֵה, אֲדוֹנִי-ווֹהנְוֶוד.
רָכַב בַּדֶּרֶךְ הַלָּבָן/ פָּגַשׁ אוֹתוֹ מַר תֻּלֵּה-וָנְג./
הַשַּׂר תֻּלֵּה-וָנְג עִם בָּנָיו שְׁנֵים-עָשָׂר/ פָּרָשִׁים עַד אֶחָד, גַּם אֶחָד לא יֶחְסַר.
שָׂא עֵינֶיךָ וּרְאֵה, אֲדֹנִי-ווֹהנְוֶוד.
את הבלדה הזו על האביר, הרוכב על סוסו שלושה ימים (הספרה 3 אופיינית לבלדות) כדי לחסל את אויביו, לא הִכּרתי. מקץ מעקב אינטנסיבי התגלה לי שמדובר בשיר 118 מתוך יצירה של היינה בשם "מזיכרונות האדון פון שנאבלווֹפסקי" (1833) שבתוכה כלול הסיפור על "ההולנדי המעופף" שעוּבּד לאופרה בהלחנת ריכרד וגנר. מדובר ביצירה סָטירית שבּה מתח היינה ביקורת חברתית ומדינית על האריסטוקרטיה הנמוכה של עירו – על הפרובינציאליוּת שלה, צביעותה, גינוניה הרדודים וסרי-הטעם ומוסכמותיה המלאכותיות. סיפור הגבורה של הסיפור מבוסס על האֶפּוס הסקנדינבי, אך היינה העניק לגיבורו היהיר שֵׁם כמו-סלאבי כדי להדגיש את זרותו ואת נחיתותו.
ביאליק הכיר ככל הנראה את יצירתו זו של היינה, בעת שתיאר את החברה הנוּבוֹ-רישית בעיר הפולנית סוסנוביץ הקרובה לאוקראינה, שאליה גלה אחרי נישואיו כדי להתפרנס משיעורים פרטיים לילדי הגבירים העשירים. הוא תיעב את תושביה, ואטם לדבריו את נחיריו "מִצַּחֲנַת גְּבִירֶיהָ, שַׁחְצָנִים וְעַזִּים / עַמֵּי אֶרֶץ מִתְפּוֹלְנִים וּמִתְלַעֲזִים" (ככתוב בשירו הסָטירי "אֵי שֵׁכָר?"). בתקופה זו התחיל לחַבּר את סיפורו הראשון שבא בדפוס, "אריה בעל גוף", שגיבורו הוא סוחר פרובינציאלי שהתעשר – "יהודי חדש" בעיני עצמו, המשמר בקרבו את כל מחלותיו של היהודי הישן. גיבורנו אינו מטפח עצים בחצרו, אלא צובר ממון מִכּריתת יערות, הופך את הטבע לבקעה ואת כיסו לגבעה. סוחר זה מחזיק בכיסו את שטרות החוב של האדון למפידריצקי ואת רהיטיו של הגרף פיטינקיוויץ. לגרף היו שנים-עשר כיסאות, אך גנרל כבד-משקל שביקר בביתו שבר את אחד הכיסאות, ומשלא נמצא נגר מומחה שיֵדע לגלף כיסא הדומה לרהיט השבור, נמכרו כיסאותיו בזיל-הזול. שנים-עשר האבירים מסיפורו הפיוטי של היינה נתגלגלו בשנים-עשר מושבים לישבניהם של סוחרי העצים העשירים, אך הפשוטים והבורים, המבקרים בביתו החדש של אריה. השמות הסלביים "למפידריצקי" ו"פיטינקיוויץ" קשורים אמנם לתחום האור, אך הגבירים הללו אינם סמל הנאורות. הם מתעניינים כמו "אציליו" של היינה רק בשלושת הכ"פים: כסף, כוח וכבוד.
ברי, יעקב הורוביץ היה מהמשוכנעים שהבלדה "מזיכרונות האדון פון שנאבלווֹפסקי" (1833) היא פרי-עטו של היינה, וכי היא פרודיה על שיר-גבורה סקנדינבי. כך כתוב בספרים גם ובאתרי אינטרנט לא מעטים. אילו פקפק באטריבוציה זו (שיוכה של היצירה ליוצרה), הוא לא היה מתכונן לכלול אותה בספר ביחד עם שתי יצירות של היינה. ואולם, לאחר פרסום מאמר זה בעיתון "הארץ" מיום 20 בספטמבר 2026, כתב אליי פרופ' צבי טאובר, שעמד בראש החוג לפילוסופיה באוניברסיטת תל-אביב:
"הבלדה הזאת (בהשמטות לא מעטות) מופיעה אמנם ב"זכרונות האדון פון-שנבלוופסקי", אבל היא איננה פרי עטו של היינה, אלא מועתקת על ידו (בשינויים קלים בלבד) מתרגום לגרמנית של בלדה דנית "Sved Vonved" שערך Wilhelm Grimm (אחד האחים), מהספר: Altdänischen Heldenliedern und Märchen; Heldelberg 1811 (לפי תרגום שם הספר בידי שמואל פרלמן – "זמירות-גיבורים, בלדות ואגדות דניות ישנות"). היינה עצמו מודיע על כך בחיבורו "מזכרונות האדון פון-שנבלוופסקי", לפני שהוא מצטט בתים רבים מהבלדה הזאת, לאמור: "שיר דני עתיק על אדון פוֹנווד, היוצא רכוב על סוסו לרחבי-ארץ ומרבה להתכתש עד שמשיבים על שאלותיו, ולבסוף כשכל חידותיו נפתרו, שב סר וזעף הביתה" ("מזכרונות האדון פון-שנבלוופסקי", תרגום שמואל פרלמן, עמ' 87. הערתו באשר למקור הבלדה הזאת לקראת סוף הכרך, עמ' 244). [...] להיינה יש התחכמויות, שבהן הוא מייחס אמירות מסויימות בפרוזה או שיר, שהם למעשה פרי עטו, לאיזה מחבר אנונימי (הדוגמה המפורסמת היא הגירסה שלו ל"Tannhäuser", מספרו "Elementargeister", בתרגום של פרלמן "רוחות טבעיים"). אבל זה לא המקרה באשר לבלדה על האדון פוֹנווֹד".
להגנתו של יעקב הורוביץ אומַר שגם אם שינה היינה את נימת השיר, ו"בסך-הכול" הפך שיר גיבורים ל-mock epic, הרי שקנה בעלות כלשהי על השיר. הנה, ביאליק העתיק מילה במילה את שיר 142 באסופת שירי העם של גינצבורג-מארק (ס"ט פטרסבורג 1901), ו"רק" הֲפכוֹ לפרודיה בשם "היא יושבה לחלון" (השיר המקורי הוא קובלנה של צעיר מאוהב על הבריות שהוציאו לאהובתו שם רע, ובשירו של ביאליק כל מילה בקובלנה אינה משכנעת כי אם מפלילה את האהובה יותר ויותר). בזכות הפיכתו של הטקסט המקורי לטקסט פרודי, השיר "היא יושבה לחלון" הוא שיר שבעלותו של ביאליק עליו אינה מוטלת בספק.
*
אלתרמן קיבל כאמור את מלאכת התרגום של הבלדה הגרמנית מידידו יעקב הורוביץ. בראשית דרכו בחוגי הספרות העמיס אלתרמן על כתפיו כל מלאכה בתחומי הספרות, ובלבד שלא ייאלץ לחזור ל"מקווה ישראל" ולהתפרנס ממקצועו האקדמי – הנדסה חקלאית. הבלדה עניינה אותו כל ימיו, כפי שניכר מן הספר "בלדות ישנות ושירי זמר של אנגליה וסקוטלנד" (1959), שאת שיריו אסף חברו יוסיפון. מדובר בבלדות ישנות, שתרגם אלתרמן בשנות השלושים, אך הן הושמו במגירה. החבר כפה על אלתרמן להוציא את הבלדות המתורגמות מן המגירה, אף גרם לכך שאלתרמן יכתוב לספר הקדמה (את המאמר היפה והחשוב זה ניתן למצוא בדף "נתן אלתרמן" ב"פרוייקט בן יהודה").
הבלדה המתורגמת של אלתרמן הצעיר אינה מזהירה כתרגומיו המאוחרים (למחזות שייקספיר, מולייר, רסין, ועוד). ואולם, היא מלמדת על אלתרמן רבות, בעיקר על זיקתו האמיצה לז'אנר הבלדי (המצוי בכל ספרי שיריו, אפילו ב"כוכבים בחוץ", שאליו הכניס רק כמה שירים "ישָׁנים" כמו הבלדה "האם השלישית" שבנה הולך בשדות ונושא בלִבּוֹ כדור עופרת). כאן, וביצירתו "שמחת עניים" שהיא קובץ בלדות, הכניס אלתרמן – כבבלדות העתיקות – את דמותו האוקסימורונית של המת-החי החוזר אל ביתו. גם ב"עיר היונה" יש בלדות מופלאות, כמו "העלמה" ו"הנה תמו יום קרב וערבו". האחרון שימש את נתן זך ואת חבר מעריציו כעילה לניגוחו של אלתרמן.
זך לעג לשיר "חסר-האמינות" של אלתרמן, שיר שבּוֹ לדבריו האֵם נושאת באוזני בנה נאום, ואינה חשה קודם כול לחבוש את פצעיו. ואולם, זהו שיר אלגורי שיר טרגי שנכתב במילים רמות בתום מלחמת העולם על אומה מוּכּה ומדממת, שהופלה אך עתידה לקום ממפלתה, וזאת משום שהמלך המובס נעץ את חרבו באדמתו, ולא באדמת נֵכר ("אָז אָמְרָה לוֹ לַנַּעַר: דָּם/ אֶת רַגְלֵי אִמָּהוֹת יְכַס,/ אֲבָל שֶׁבַע יָקוּם הָעָם,/ אִם עֲלֵי אַדְמָתוֹ יוּבַס./ אֶת הַמֶּלֶךְ פָּקַד הַדִּין,/ אַךְ יוֹרֵשׁ לוֹ יָקוּם עַד עֵת,/ כִּי עֲלֵי אַדְמָתוֹ הִשְׁעִין/ אֶת חַרְבּוֹ שֶׁעָלֶיהָ מֵת"). את הבלדה הציונית הדרמטית, העצובה והמעודדת גם יחד, הפך נתן זך לפָּרודיה. הוא ביקש להמעיט בערך יצירתו של אלתרמן, אך אגב המתקפה האנטי-אלתרמנית הדמגוגית שלו הוא חשף את יכולתו הפרשנית חסרת המעוף שניסתה לדון בשיר דרמטי הכתוב בסגנון עתיק כאילו היה שיר נטורליסטי על המציאות היום-יומית ה"פשוטה".
ייתכן שאלתרמן השכיח את התרגום לבלדה שלפנינו כי גנז אחרי השואה את היצירות הגרמניות שתרגם כל השנים – שירים ומחזות. את שירו הנודע של היינה "דונה קלרה", שבּוֹ צעירה אנטישמית מגלה את שורשיו היהודיים של אהוב-לִבּהּ, פרסם נתן זך ב"איגרא". את הצעד הזה הציגו המבקרים כאות של חרטה על ההתקפה האנטי-אלתרמנית שלו, אלא שההפך הוא הנכון. אמינה בעיניי הערכתו של מנחם דורמן, רעהו של אלתרמן ונוצר מורשתו, שאלתרמן היה נפגע עד מעמקי נשמתו אילו ראה את מעשהו של זך שנעשה ללא בקשת רשות מאיש.
על הז'אנר הבלדיסטי נאמר שהוא מקביל למערכה החמישית בטרגדיה, ועל כן הוא נפתח in medias res ("ישר ולעניין"), מבלי ללכת סחור סחור. אלתרמן הִרבה לכתוב בלדות בהתקרב המלחמה ובעיצומה. ספרו "שמחת עניים" הוא למעשה קובץ בלדות, שנכתב אחרי בלדות ביניימיות על זקֵן עיוור המהלך בדרכים, שעליהן כתבתי בראשונה בספרי "עוד חוזר הניגון", 1980. ואולם, בתום המלחמה, כשישב לחבר את חטיבת "עיר היונה" (התופסת את מחציתו הראשונה של הקובץ הקרוי "עיר היונה") הוא הבין שמעתה צריכה הפואטיקה שלו לעבור שינוי יסודי. עליהָ לעבור מן ההֶרואי אל האנטי-הֶרואי, כמקובל במודרניזם האנגלו-אמריקני.
לפיכך, שירי הקרב של "עיר היונה" הם שירים על קרבות כושלים כמו "בטרם יום" (על קרב לטרון), כמו "ליל חנייה" העוסק בזוטות של ערב קרב, כמו שירים על מפגשם של פליטי המחנות עם בני ההתיישבות העובדת וכמו שירים על הקרב המר על יפו. הפליטים נפגשים עם חבר קיבוץ ממושקף ועם רופא אדמוני ושעיר. את הגבורה השאיר לשירי הילדים והנוער, וגם בהם אין הֶרואיקה עם חצוצרות ודגלים ואין דמויות של "צַבָּרים" זקופי קומה, יפי בלורית ותואר. אלתרמן אלתרמן זנח בשנות החמישים את הקולות הרמים והצבעים הבוהקים של הפואטיקה הרוסו-עברית של "אסכולת שלונסקי", ועבר אל לשון-ההמעטה של תרבות המערב. את הטרגיקה הדרמטית של הבלדות העתיקות הוא המיר בתמונות ש"מתעדות" את המציאוּת האפרורית של ההתאקלמות בארץ ואת אירועיו של "יום קטנות". את האבירים ההרואיים מצא אלתרמן בדמויות מן העולם העתיק, כמו שמואל הנגיד, שר צבאה של גרנדה ומשורר מן השורה הראשונה, או בנימין מטודלה, הנוסע היהודי הנועז, שצלח ימי ויבשות והגיע לקצות תבל, אך חזר לחדרו, והתחיל להעלות את קורות מסעו על הכתב.
את כלי התייר הנועז המיר בנימין מטודלה בקולמוס ואת מרחבי תבל בקיטונו הצר של הסופר. איש המסעות מתגלה ככלות הכול כ"יעקב יושב אוהלים", ואלמלא תיעד את מסעו לא היינו יודעים דבר על כל עלילות הגבורה שלו. משמע, "בדרך הגדולה" שעשתה האנושות במעלה הדורות, הנוצה חשובה לא פחות מהחנית והקסת אינה נופלת בחשיבותה מן הקשת. גם בשירו על "הקרב על גרנדה", שמואל הנגיד, הלוחם המהולל, מוצג כמי שמתפאר ביכולת הכתיבה של בנו וכמי שמתפעל מפלאי השפה העברית וכיבושיה. גיבוריו הנועזים של אלתרמן הם "ספרא וסייפא" – סינתזה של עולם הרוח ועולם החומר.
בשנות החמישים התחיל אלתרמן לעבור מהקולות הרמים והצבעים העשירים של הפואטיקה הרוסו-עברית על "אסכולת שלונסקי" אל לשון ההמעטה החיוורת של תרבות המערב. את הטרגיקה הדרמטית של הבלדות הקדומות הוא המיר בתמונות ש"מתעדות" את המציאות האפורה ואת אירועי "יום קטנות". בתרגומו של אלתרמן לבלדה הכמו-הֶרואית של היינה (שנעלם למשך כתשעים שנה ונמצא בדרך נס) כל השינויים הפואטיים הללו ורבים נוספים מקופלים בקליפת אגוז, ועוד ידובר בהם.
לקריאה בקובץ PDF כפי שפורסם בעיתון:
