"ליל חנייה" - מראה המלחמה ללא כחל ושרק
עודכן: 21 בינו׳
עיון בשיר "ליל חנייה" במלאת 50 שנה להלחנתו ולביצועו
על הלחן והביצוע של "ליל חניה" ירצה השחקן אסף אשתר
במושב הראשון של הכנס "מי אני? שיר ישראלי!" בתאריך 5/6/23
השיר "ליל חנייה" הוא אחד משירי-השׂיח (discourse) הרבים המאכלסים את הקובץ "עיר היונה", שכְּלל לא נועדו להלחנה. הוא הפך בדרך-מקרה לאחד הפזמונים העבריים היפים והפּוֹפּוּלריים ביותר, לאחר שיאיר רוזנבלום הלחינוֹ בשנת 1973 (במלאת חצי יובל למדינה) ובחר הרכֵּב מוצלח לביצועוֹ: חנן יובל, ירדנה ארזי ואפרים שמיר. בשיר זה שנכתב ב-1957 העלה אלתרמן מנבכי הזיכרון את ימי שירותו בתפקיד רַגָּם ב"מבצע יואב", שבהם שימש יד-ימינו של יצחק שדה, עד שהלה החליט להרחיק את המשורר משדה הקרב. "חיילים רבים יש לי", ציטטו מפיו של יצחק שדה, "אך אלתרמן יש רק אחד".
ייתכן שהמילים שבפתח השיר "הוּא קָם. הִנֵּה הִנּוֹ" מכוּונות לרגע שבּוֹ המראה עולה ממעמקי הזיכרון ומתייצב מול העין הפנימית (inner eye) של המשורר המנסה למלא את תפקיד העד המתעד ולשַׁחזר את המראות, הקולות והניחוחות כמוֹת שהם, ללא כְּחל ושָׂרק. לא תמונות הֶרואיות לפנינו, אלא בליל של עניינים פשוטים וטריוויאליים שנתקבעו בזיכרונו. אין בשיר תיאורי מלחמה, אף אין בו רצף של אותן פעולות צבאיות שבכוחן לבנות עלילה. יש בו תמהיל של מרכיבים ושל זוטי זוטות היוצרים את התמונה הלילית של מחנה העורך הכנות אחרונות בטרם קרב.1
טקטיקה דומה נקט נתן אלתרמן בשירו לילדים ולנוער "הקרב על גרנדה", שנכתב גם הוא, כמו השיר "ליל חניה", בשנת 1957 – בהתקרב שנת העשור להקמת המדינה.2 גם כאן תיאר תמונה של מחנה בלילה שבטרם קרב ואת מפקדו הקורא לא את פקודות הקרב ואת תיאור מהלכי הלחימה אלא את המחברת שכתב בנו הקטן בכתב-ידו. גם בשירו ה"קנוני" המורכב והמעורפל "ליל חנייה" וגם בשיר המלחמה הבהיר והמובן שנכתב לקורא הצעיר תיאר אלתרמן דווקא את הזוטות, ולא את התכונה הצבאית הגדולה שלקראת הקרב הגורלי, או את הֶשֵּׂגיו ההֶרואיים של קרב זה. ב"ליל חנייה" לפנינו "ליל נדודים", תרתי משמע: לילה שבֹּו הגדוד חונה ונע, וליל שבּוֹ אין עוצמים עין מתוך חוסר מנוחה ומתוך דאגה לבאות (הפועל צע"ן שבשיר גם הוא קשור לנושא ה"נדודים", ניגודם של ה"חנייה" ושל המנוחה).
אלתרמן הבין מן הסתם שהֶרואיקה קלסית לא תתקבל בברכה על-ידי אותם סופרים צעירים אירוניים, חסידי האינדיווידואליזם האנטי-הֶרואי, שהחלו לתת את קולם ברמה בקריית ספר של סוף שנות החמישים. הוא הבין מן הסתם כי במאה העשרים כבר אי-אפשר לכתוב שירי-מלחמה בנוסח "אֱלוֹהַּ עוז" של שמואל הנגיד או "אשורר שיר במלחמה" של אברהם אבן-עזרא ("וְשָׁם הַמַּחֲנוֹת עוֹמְדִים צְפוּפִים. [...] פְּנֵי כֻלָּם לְהִלָּחֵם נְכוֹנִים / וְהֵמָּה נוֹסְעִים תָּמִיד וְחוֹנִים"). הוא הוריד אפוא את "שיר הגיבורים" הקלסי ממעמדו הרם, והמיר אותו בשיר על הכנות למלחמה ("ליל חנייה"). הוא אף הורידוֹ ממדף הספרים למבוגרים אל האִצטבה הנמוכה של חדר הילדים ("הקרב על גרנדה"), אך כָּלל בו סוגיות מורכבות של הגות פואטית ופוליטית, אקטואלית ועל זמנית, שילד כלל לא יבין את מלוא משמעותן.
*
לא פעם ניסה אלתרמן לעמוד על סודו של התמהיל ההופך את המציאוּת הנגלית לנגד עינינו לאותה מהות חמקמקה ובלתי מוגדרת הקרויה בפינו בשם "שחר", "בוקר", "ערב", או "לילה" (כמו-כן "חָקַר" בשיריו את טיבו של אותו תמהיל של גורמים הקובע בעיני המתבונן את התחושה של חילופי העונות במהלך השנה). הוא בחר לא אחת לעקוב אחרי המראות, הצלילים והניחוחות המלווים את הִשתנות התופעות וקליטתן על גבי הרצף של היממה, של החודש או של השנה כשם שאיש מדע עוקב אחרי תופעות טבע ההולכות ומתגוונות במעבר מ"מצב צבירה" אחד למשנהו.
לעִתים קרובות הוא עקב אחרי צירופי חושים (שאותם ביטא באמצעות אותה פיגורה הקרויה בשם "סינֶסתֶזה" ( synesthèse ) הנגלים בעיקר לילדים ולמשוררים. כך, למשל, בשירו "הירח מוסיף ועולה" ("חגיגת קיץ" [1965], עמ' 17 – 18) הוא תיאר את הים המשַׁנה את צבעו לעת ערב – "מְרַטֵּט וּכְאִלּוּ מְרַחְרֵחַ / אֶת אוֹר הַיָּרֵח". ברי, בתיאור רִחרוּחוֹ של אור הירח על ידי גלי הים המנצנצים ומרטטים כנחירי השפנים יש מטעמן אותן פיגורות לשון הקרויות "סינֶסתֶזות" האופייניות לשירתו; וכאן הן ממזגות את חוש הריח ואת חוש הראִייה.
את השיר המאוחר הזה מ"חגיגת קיץ" סיים אלתרמן במילים: "כָּךְ הָלְכוּ וְנִתְרַבּוּ הִתְרַחֲשׁוּיּוֹת / מִסּוּג זֶה, נִמְשְׁכוּ בְּלִי הֶרֶף. / אֵין לְשָׁעֵר מֵאֵיזֶה שְׁטֻיּוֹת / נוֹצֶרֶת שָׁעָה שֶׁל עֶרֶב". כמו חוקר במדעי הטבע (כימאי, ביולוג, זוֹאוֹלוג וכד') המנתח את האובייקט הנחקר לגורמים, כך הפריד אלתרמן את מרכיביו של הערב, והניחם זה בצד זה על שולחנו. לא אחת ניסה בשיריו לפענח את התרכובת ולעמוד על סוד התמהיל המיוחד והייחודי, היוצר את התחושה שהגיע ה"עֶרֶב". וכאן – בשיר "ליל חנייה" – הוא בודד את גורמיו ואת מרכיביו של אותו ערב שבטרם קרב שאת טעמו החריף ניתח כאמור בשירו "הקרב על גרנדה" המיועד לילדים ולנוער
פירוק לגורמים של מרכיבי הלילה, שבּוֹ המחנה מכין עצמו לקראת הקרב, מראה למרבה הפרדוקס מאילו עניינים קטנים ואנטי-הֶרואיים, חלקם טריוויאליים ונטולי-ערך ממשי, מורכבת השעה הקודמת למעשה הגדול וההֶרואי: קללות, גידופים, בדיחות, רתיחת הדוודים, שיחת המפקד, פזמוני מלחמה ובהם געגועים הביתה, וכו'. גם השיר "ליל חנייה" משתמש בפיגורה הקרויה סינֶסתֶזה, כמתואר לעיל, כגון הצירוף "צִוְחַת צְבָעָיו הַחֲרִיפִים עַל חֲלִילוֹ" – המצרף את הצליל לצבע; את חוש הראייה לחוש השמע.
התמהיל הבָּלול הזה הנמסר כאן בשיר מלחמה שנכתב בזרם התודעה בשיר משנת 1957 (בטכניקה שזוהתה עם רומן המלחמה "ימי צִקלג" של ס' יזהר שראה אור בשנת 1958). הנופים בספרו של יזהר הם אותם נופים,3 טכניקת המסירה היא אותה טכניקה, וייתכן שיזהר קיבל את הדחף לכתיבת ספרו הגדול משיר צנוע זה של אלתרמן שנחבא בין שירי "עיר היונה" עד שהולחן והגיע לידיעת הציבור הרחב. נביא את השיר במלואו כדי לצרף את כל המרכיבים, מרכיבים אנטי-הֶרואיים בעיקרם, החוברים יחדיו לתמונתו של ערב, שבּוֹ המחנה חונה בטרם קְרב, ההכנות עדיין בעיצומן ובהתהוּותן ומראה שורות עיר-האוהלים שלו נראים בדמיונו של המשורר כמראה של עיר בעיצומו של תהליך בנייתה:
לֵיל חֲנָיָה. בְּקוֹל דְּבָרִים, בִּשְׂחוֹק, בְּגֶדֶף,
בַּהֲמֻלַּת מְלָאכוֹת הוּא קָם. הִנֵּה הִנּוֹ.
כְּמוֹ פְּנֵי עִיר־נִבְנֵית פָּנָיו שֶׁל שְׂדֵה הַקֶּטֶל
בְּהִתְפָּרֵשׂ הַמַּחֲנֶה אֲשֶׁר דִּינוֹ
לִהְיוֹת שׁוֹפֵךְ דַּם הָאָדָם וּמָגִנּוֹ.
פְּנֵי עִיר־נִבְנֵית בְּחֶשְׁכָתָהּ וְהִבְהוּבֶיהָ,
בְּעִסּוּקָהּ הָאָץ חוֹפֵז מִתָּג אֶל תָּג.
לֵיל חֲנָיָה. פְּנֵי נַפָּחֶיהָ וְאוֹפֶיהָ
וְעֶגְלוֹנֶיהָ שֶׁל חֶבְרָה בְּטֶרֶם גָּג.
פְּנֵי הַכּוֹכָב הַקָּם וְהַמֶּרְחָב הָעָג.
פְּנֵי הַגְּבָרִים הַמַּטְלִיאִים עֲלֵי בִּרְכַּיִם
חֻלְצָה וָנַעַל. פְּנֵי הַלֵּץ. פְּנֵי הַטַּבָּח.
פְּנֵי הַבְּדִיחָה בְּצֹהַב בַּהֲרוֹת הַקַּיִץ,
שֶׁמּוֹשָׁבָהּ עַל הָאַרְגָּז אוֹ עַל הַפָּח
וּלְקָדְקֳדָהּ אֲגַן רָקִיעַ מְהֻפָּךְ.
מִתּוֹךְ אַשְׁמֹרֶת רִאשׁוֹנָה, בֵּין חוֹף וָגֶבַע,
הָיָה נִשְׁקָף פִּתְאֹם מַרְאֵה הַמִּלְחָמָה
כְּמוֹ הֲוָי צוֹעֵן, חֲבוּר יָתֵד וָחֶבֶל,
בּוֹ חֵרוּתָם שֶׁל מַסָּעוֹת וְחֵרוּמָם,
בּוֹ הַכֵּלִים וְהַחֻקּוֹת בְּעֵירֻמָּם.
בּוֹ חִשּׂוּפָהּ הַפִּתְאֹמִי וְהַפָּרוּעַ
שֶׁל הַבְּדִידוּת בֵּין הָרַבִּים וְהַזָּרִים.
בּוֹ הָרֵעוּת יְדֵי אָדָם בַּצַּר בְּרָאוּהָ,
לִהְיוֹת שׁוֹמְרָה בֵּין אִישׁ וָאִישׁ אֶת הַקְּשָׁרִים,
בְּהִשָּׂרֵף גִּשְׁרֵי שְׂכִירוּת וּמִסְחָרִים.
| בּוֹ מְלִיצַת סִיסְמוֹת הַזְּמַן, אֲשֶׁר לֹא פֶּרֶק־ שִׁירָה צְרוּפָה בָּן יַעֲסֹק, חָלִילָה לוֹ –, וְרַק הַזֶּמֶר הַנָּפוֹץ, שֶׁלֹּא דְבַר־עֵרֶךְ וְלֹא שְׂכִיַּת־חֶמְדָּה הוּא, יִשָּׂאֵן בִּמְלֹא צִוְחַת צְבָעָיו הַחֲרִיפִים עַל חֲלִילוֹ. עַל אַהֲבָה הוּא מְדַבֵּר (בָּהּ הוּא פּוֹתֵחַ) וְעַל חוֹבָה וּקְרָב וָעֹל. הַכֹּל בַּכֹּל. אֵין הוּא אוֹמֵר אֶת זֹאת בְּכָל דַּקֻּיּוֹתֶיהָ שֶׁל הַשִּׁירָה. אֲבָל אוֹמַר בְּקוֹל גָּדוֹל בְּלִי מֹרֶךְ לֵב וּבְלִי חֲשָׁשׁ מִפְּנֵי הַזּוֹל. לֵיל חֲנָיָה, לֵיל זֶמֶר, לֵיל שְׁחָקִים רָקוּעַ, לֵיל רֹב מְלָאכוֹת חוֹפְזוֹת, לֵיל אֵד מִן הַדְּוָדִים, לֵיל שֶׁמּוֹסֵךְ אֶת כִּשּׁוּפָהּ שֶׁל רְעוּת רוּחַ בְּבִנְיָנָהּ שֶׁל מַמְלָכָה, לֵיל נְדוּדִים נִצָּב פָּרוּשׂ עַל הַיָּחִיד וְהַגְּדוּדִים. עֵת מִלְחָמָה. גַּם צֶלֶם הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הָיָה צַלְמָהּ. לְקוֹל זִמְרַת־פִּזְמוֹן תּוֹעָה עוֹד יִמְשְׁכוּ הֵמָּה, כְּמוֹ נִימָה מֵחֵלֶב, נַפְשׁוֹ שֶׁל דּוֹר, גַּם בְּשָׂדֶה זְרוּעָה, לִזְכֹּר, לֹא רַק לְרָע, יְמֵי רָעָה. גַּם זֶה נִשְׁלַב בַּמִּלְחָמָה. כָּל זֶה גַם יַחַד כְּמוֹ אִבְחַת אָבִיב נִמְסַךְ בָּעָם מִלֵּיל וּמִשְּׁחָרִים. כָּל זֶה מִתֵּל וּמִגְּדוֹת נַחַל יִהְיֶה עוֹלֶה בִּיעָף, וְשָׁב־נִקְטָע בִּילֵל שֶׁל אִישׁ זוֹנֵק וְאִישׁ יוֹרֶה וְאִישׁ נוֹפֵל. |
ארבעת נושאים עומדים במרכז השיר "ליל חנייה" ('חנייה' הן מלשון 'מחנה', הן מלשון רגעי המנוחה של המחנה בטרם קרב), ואותם נמנה לפי סדרם, "מן הכבד אל הקל". במקרה או שלא במקרה זהו הסדר שבּוֹ נושאים אלה מפוזרים על פני הטקסט האסוציאטיבי שלפנינו:
שופך דם האדם: הנושא האחד הוא הכורח להרוג את האויב בשדה הקרב, בחינת "הַבָּא לַהֲרָגְךָ הַשְׁכֵּם לְהָרְגוֹ" (סנהדרין עב א). אלתרמן ההומניסט, מחברו של השיר הפָּציפיסטי "אל תיתנו להם רובים" (1934) כתב ב"זֶמר הפלוגות" (1938) את השורות המאז'וריות: אֶת שְׁלוֹם" הַמַּחֲרֵשָׁה נָשְׂאוּ לָךְ בַּחוּרַיִךְ, / הַיּוֹם הֵם לָךְ נוֹשְׂאִים שָׁלוֹם עַל הָרוֹבִים", מתוך הצדעה לתעוזת הלוחמים. מה אירע בין שנת 1934 לשנת 1938 שהביא למִפנה של 180 מעלות ביחסו של אלתרמן אל השימוש בנשק? בראש וראשונה,המציאוּת בעולם ובארץ השתנתה תכלית שינו ואלתרמן חדל לצדד, או אפילו להאמין, ברעיון השכָּנַת השלום (appeasement) שהגו ראשי ממשלת בריטניה. הללו התעלמו במדיניות של בת-יענה מהתחמשוּת גרמניה, תוך הפרה בוטה של הסכמי ורסיי, ואלתרמן הבין שהכול בבחינת "מילים, מילים, מילים". גם בארץ השתנו הנסיבּות לבלי הכֵּר, ואלתרמן נאלץ לקבוע כי "בשעה זו" של הֶרג אנשים חפים מפשע בכבישי הארץ ושׂרפת שדות ומטעים, אין המשורר יכול לשיר שירים פָּציפיסטיים שעלולים להתפרש כשירים תבוסתניים שאינם מצדדים בהקמת המחתרות שהתארגנו אז ב"יישוב"נגד הפורעים . מתוך אותה תפישה דואליסטית של פציפיזם ואקטיביזם, שאפיינה את יצירתו מסוף שנות השלושים ואילך, תיאר כאן אלתרמן את כוח המגן העברי כ"שׁוֹפֵךְ דַּם הָאָדָם וּמָגִנּוֹ" ("ליל חניה", שורה 5). ראשיתו של אֶפִּיתט כפול-פנים זה בברית שכָּרת ה' עם נֹח לאחר המבול ובציווּיים שנתלווּ לברית זו: "שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת-הָאָדָם" (בראשית ט, ו). ואולם, ברית זו וציווּיים אלה, שאינם שמים פדות בין כל הנבראים בצלם, אינם חלים על לוחמים הנלחמים על עצם קיומם ועל המגינים על עמם מפני אויביו ומבקשי נפשו. אלתרמן, שלא חדל להתלבט בבעיות מוסר מודה כאן על כורחו כי עם הנלחם על נפשו ועל עצם קיומו נאלץ לשפוך דם אויביו כדי להגן על עצמו, וכי עמידתו על זכותו היא צודקת, הכרחית ולא בלתי-אֶתית. על כן אלתרמן, בעל השיר הפָּציפיסטי "אל תיתנו להם רובים" האמין בזכות לאחוז בחרב לעת כזאת, ובסוף שירו "ליל חנייה" הביע את אמונו כי נפשו הקולקטיבית של הדור תזכור "לֹא רַק לְרָע, יְמֵי רָעָה". בשיר הסיום של מחזור "עיר היונה" ("נספח לשיר צלמי פנים") תיאר את תקומת העם בתיאור הכורך את השואה והתקומה, את המלחמה והשלום, את קציר השיבולים בשדה ואת קציר הדמים בשדה הקרב: "בִּקַּשְׁתְּ עַד קֵץ לָקוּם בָּאֵת / וְלֹא בַּחֶרֶב. אַךְ צְמָדִים / עָלוּ בָּךְ שַׁחַר וְכוֹרֵת". העם ביקש להשתית את קיומו על עבודה חקלאית, חיובית וקונסטרוקטיבית, הבונה חיים, אך נאלץ להילחם על נפשו. קטילת האויב בעת מלחמה היא כורח בל יגונה.
רֵעות הלוחמים:
הנושא השני שבבסיס השיר "ליל חנייה" הוא רֵעות הלוחמים בשדה הקרב. אלתרמן האמין שיש ערכים נצחיים, שהיו קיימים בעולם מאז ומתמיד, ובזכותם העולם קיים גם בימי קטקליזם המאיים עליו להאבידו, ואלה הם: אהבת אב ואם לילדיהם, קנאת גבר לאהובתו ורֵעות הלוחמים בשדה הקרב. רק הערכים הללו, האמין אלתרמן, שורדים בזמן חיים על קו הקץ, בהיות כל נכסי החומר לְמוץ ולנעורת.
אלתרמן היה המשורר הראשון שהעלה בשיריו את המושגים 'רֵעים' ו'רֵעוּת' כשוֵוי-הערך העבריים של המושגים הלועזיים comrades, comradeship. מושג ה"רֵעוּת" היה בעיניו אחד מהערכים החשובים להבטחת קיומו של המין האנושי (הוא מנה את רֵעוּת הלוחמים בשדה הקרב ביחד עם ערכי-יסוד כמו אהבת אֵם לפרי בטנהּ). בלי אמונה גמורה בכוונותיהם הטובות והטהורות של רֵעיו לנשק הן לא יוכל החייל למלא את משימתו, ואז עמו וארצו יינתנו ביד רשע.
מאלתרמן קיבלו משה שמיר וחבריו את ההשראה לכותרת שהעניקו לכתב-העת שלהם – "ילקוט הרֵעים" (1942 – 1946) – ומשם נתגלגל המושג ל"שיר הרֵעוּת" של חיים גורי (1948) ולפזמונים עבריים אחרים שחוברו בדור תש"ח. בשירי המלחמה שלו לא תיאר אלתרמן את דמותה עלמה הממתינה במסירוּת לשובו של אהובהּ הלוחם, כבפזמוני המלחמה האירופיים, כי אם את דמותו לוחם המנסה להציל את רֵעיו לַנשק, ולא אחת משלם על כך בחייו. שיר הצוואה "לא אשכח זאת רֵעי" שחיבּר נתן אלתרמן הוא משירי הרֵעות של אלתרמן. הוא לא נועד מלכתחילה להלחנה ולביצוע. הוא נכלל – כמו "ליל חנייה" – בקובץ "עיר היונה" (1957), ויאיר רוזנבלום הוא שחילץ את שני השירים הללו מן השִׁכחה.
מי לחיים ומי למוות: הנושא השלישי שבבסיס השיר "ליל חנייה" הוא שרירות יד הגורל הדנה את האחד למות בקרב ואת רעהו להיוותר בחיים. פעמיים השתמש אלתרמן בשיר זה במילה "קָם" ("בַּהֲמֻלַּת מְלָאכוֹת הוּא קָם" בשורה 2 של השיר שלפנינו, ו"פְּנֵי הַכּוֹכָב הַקָּם" בשורה 10 שלו). אלתרמן אהב להשתמש במילה זו, כי זוהי מילת contranym, כלומר מילה האומרת דבר והיפוכו, המשתלבת עם סגנונו האוקסימורוני של אלתרמן. העברית יודעת קונטרנימים רבים, כגון השורש קל"ס (המשמש לשבח ולבוז כאחד), וכן כגון הצירוף "חורף ימיו" (הן במובן של ימי הנוער והן במובן של ימי הזִקנה), וכגון המילה "אֵיד" המשמשת לציוּן חג, במיוחד חגיהם של הגויים, אך גם לציוּן אסון. לפיכך פתח אלתרמן את שירו "הסער עבר פה לפנות בוקר" בתיאור "רָעוּעַ וְגוֹשֵׁשׁ / נִרְגַּע הַשּׁוּק וְקָם" – תיאור המבַטא התאוששות והתרוממות, או להפך: נפילה "אל הקרשים". תיאור השוּק (בכל משמעיה של המילה "שוּק"), הקם מן הנפילה מבטאות לכאורה את התאוששותו לאחר שהופל ארצה על-ידי הסערה. ואולם, המילה "קם" מבטאת גם דעיכה (כבפסוק "קָמוּ עֵינָיו מִשֵּׂיבוֹ" [מל"א יד, ד], במובן של "דעכה וכהתה ראייתו"), וכך לפנינו תיאור סימולטני של קימה ושל נפילה. גם בשירו "שיר הספנים" כתב אלתרמן: "הָרוּחַ עַל הַמַּיִם קָם", שיש בהם גם הד רחוק של המילים הנשגבות "וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל-פְּנֵי הַמָּיִם" (בראשית א, ב), אך מאחר שמדובר ב-contranym אין לדעת אם המילים מעודדות את הספנים לצאת לדרך או מזהירות אותם לנוכח משבי-הרוח המגביהים את גלי הים. גם בשיר "ליל חנייה" נוצר לפנינו תיאור חצוי ושבור, בעל איכות דואליסטית, שבּוֹ הניגודים העזים של המחנה הקם והכוכב הקם מוצגים בניגודיותם, מבלי שיתמזגו אלה באלה. ב"ליל חנייה" מציגה המילה "קם" את שרירות-לִבּוֹ של הגורל: זו הגורמת לחייל האחד ליפול בקרב, ולשני – למלט את נפשו ולהישרד ("בִּילֵל / שֶׁל אִישׁ זוֹנֵק וְאִישׁ יוֹרֶה וְאִישׁ נוֹפֵל"). ואם הזכרנו את משיכתו של אלתרמן לקונטרנימים, הרי שהוא משתמש בשיר שלפנינו בצירוף "חֶבְרָה בְּטֶרֶם גָּג" (המתאר חברה בהתהווּתה, בטרם הונח על בניינה הגג של גמר המלאכה – צירוף המעלה על הדעת את הצירוף "בטרם חג" המזכיר את תכונתו הקונטרנימית של צמד המילים "חג" ו"חגא"). לפנינו תחושה של "ערב חג", כי מבצע יואב נועד להסיג את הצבא המצרי שפָּלש למדינת ישראל ביום הראשון לעצמאותה, אך גם תחושה של "חגא" כי במבצע נפלו מאה ועשרים חיילים ורבים נפצעו בו ונשארו נכים לכל ימי חייהם. כדי להדגיש את השרירותיות הזאת של "מי לחיים ומי למוות?" השתמש כאן אלתרמן במילים המזכירות את תפילת "ונתנה תוקף", כוונתי למילים "לֵיל רֹב מְלָאכוֹת חוֹפְזוֹת" (שורה 37 של "ליל חניה") המזכיר את מילות התפילה "וּמַלְאָכִים יֵחָפֵזוּן" (נזכיר בהקשר זה כי גם את תפילת "ונתנה תוקף" – ולא רק את "ליל חנייה" ואת "לא אשכח זאת רֵעי" הלחין יאיר רוזנבלום). בהרות הקיץ, המכסות את פני הבדיחה (ואולי גם את פניו של ה"עולה החדש" שנזרק מן האנייה אל שדה הקרב ומנסה להפיג את המתח ולהצהיל את לב רֵעיו במעשי קונדס ובדחנות), אינן רק בהרות קיץ כפשוטן. דימוי כעין זה מצוי באחד משיריו המוקדמים של שלונסקי, שושבינו של אלתרמן בקריית ספר העברית, המתאר את הלילה בסגנון מודרניסטי, אנטי-רומנטי, כפרצוף פּלֶבֶּאי שעליו כוכבים כנמשים וירח כתבַלול: "בַּהֲרוֹת-קַיִץ עַל פַּרְצוּף הַלַּיְלָה / וּתְבַלּוּל-אַדִּירִים / בָּאֶמְצַע. / שִׁפְחָה לִכְלוּכִית / קוֹרֶצֶת עֵינֶיה הַטְּרוּטוֹת לְבֶן-אֲדוֹנֶיהָ / זֶה לֵילִי מִלֵּיל" (שיר ז' מן המחזור "סתם", "שירים תרפ"ב–תרפ"ז"). הנמשים בשירו של שלונסקי הם הכוכבים שעל כיפת השמים, ועל כן – מול מצנפת הלֵץ ומול מצנפת הטבח – נזכרת כאן כיפת השמיים הזרועה בכוכבים – "אֲגַן רָקִיעַ מְהֻפָּךְ". הכוכבים הם כמובן אותם מזלות וגורלות הקובעים לפי האמונה העממית "מִי יִחְיֶה וּמִי יָמוּת", ככתוב בתפילת "ונתנה תוקף". השורה "פְּנֵי הַכּוֹכָב הַקָּם וְהַמֶּרְחָב הָעָג", החותמת את הבית השני של "ליל חנייה", מכילה כבקליפת אגוז את כל מעגלות החיים ואת כל תהפוכות הגורל. גם כשתיאר אלתרמן את מפגשם את העולים החדשים (שחלקם נשלחו מן האנייה אל שדות הקרב) עם הארץ הקרובה והזרה כאחת, הוא הזכיר במפורש ב"דף של מיכאל", כי "לֹא עֵת לָבוֹא חֶשְׁבּוֹן מִי הֶעֱנִי אוֹ הֶעֱשִׁיר". בהשתמשו במילים מתוך הפיוט "נתנה תוקף" – "מִי יֵעָנִי. וּמִי יֵעָשֵׁר / מִי יִשָּׁפֵל. וּמִי יָרוּם" – רמז אלתרמן שמדובר בעניינים הרי-גורל וסמויים מן העין, שאין להתערב בהם ולהכתיב בהם תכתיבים כי הם בבחינת "וּבַמֻּפְלָא מִמְּךָ אַל תִּדְרשׁ". ייתכן שקוראים שאינם מזהים את מקורותיהם העתיקים של המילים בארון הספרים העברי יבינו שבמילים "לְקוֹל זִמְרַת־פִּזְמוֹן תּוֹעָה / עוֹד יִמְשְׁכוּ הֵמָּה, כְּמוֹ נִימָה מֵחֵלֶב, / נַפְשׁוֹ שֶׁל דּוֹר" טמון משהו מושך-לב ואטרקטיבי. ואולם, ברקע הדברים מהדהדים דברי חז"ל המבחינים בין מוות בייסורים קשים לבין מיתת נשיקה, בתקווה שאם יבוא ח"ו המוות, יבוא לפחות בחטף וללא ייסורים. את המיתה הקלה המשילו חז"ל למשיכת הנפש מהגוף כהוצאת נימה מחֵֵלב (בבלי ברכות, ח א), ורש"י פירש שהמיתה הקשה ביותר היא המיתה במחלת האַסְכָּרָא, ואילו הנוחה שֶׁבְּכֻלָּן מיתת נְשִׁיקָה, הדומה להוצאת שערה מחֵלב: "כְּמִשְׁחַל בִּנִּיתָא מֵחֶלְבָּא". במרומז לפנינו תפילה שאם ייפול חייל בקרב ויצַווה במותו את החיים, שלכל הפחות יהא זה מוות בחטף – מיתת נשיקה – ולא מוות הכרוך בייסורים ממושכים וחסרי תוחלת. • פולמוס שירי המלחמה:
אלתרמן העלה כאמור ב-1957 בשירו "ליל חנייה" זיכרונות מן הימים שבהם שירת כלוחם בצוות מרגמות, בגדוד 88. הוא עירב בשיר מראות ממשיים ומוחשיים ומחשבות ערטילאיות על האֶתוס של המדינה הצעירה שעמדה עדיין בהתהווּתה, כמו עיר נבנית וכמו חברה "בְּטֶרֶם גָּג". בדברו על מראה המלחמה "בּוֹ חֵרוּתָם שֶׁל מַסָּעוֹת וְחֵרוּמָם, / בּוֹ הַכֵּלִים וְהַחֻקּוֹת בְּעֵירֻמָּם" דומה שאלתרמן נזכר גם באחד הטורים שכָּתב כשנה לאחר קום המדינה – "חוקת החירוּם" (15.7.1949) – ובשיר שלפנינו, בתוך תיאור של קרב שנערך בטרם נחקקו החוקים, עירב אלתרמן בדרכו האוקסימורונית את אפשרויות החֵרוּת ואת תקנות החֵרוּם, שעיצור בלבד מפריד כאן ביניהן.4 ממרחק השנים הוא נזכר כאן גם באותו פולמוס – "פולמוס שירי המלחמה"5 –שקדם לפילוג בחבורת "יחדיו" ולהליכתו של אלתרמן מ"טורים" של שלונסקי אל "מחברות לספרות" של זמורה. אברהם שלונסקי ולאה גולדברג נקטו את העֶמדה שהייתה מקובלת בברית-המועצות, שלפיה "ברעום התותחים המוזות משתתקות". לעומת זאת, אלתרמן האמין שעל המשורר מוטלת המשימה לשקף את צבעי דורו ולעסוק במלאכת השירים גם בעת שהמציאוּת מִבּית ומִחוץ גועשת. בעוד שהציבור הרחב ראה ב-1941 במשורר בוהמיאן ומבַלה עולם, העוסק ב"שעה זוֹ" בדברי שטות והֶבֶל במקום להצטרף למאמץ הקולקטיבי להצלת העָם והעולם, הִציגוֹ אלתרמן במשתמע כאדריכלהּ של התרבות הלאומית – איש מעשה הבונה מִפעלי תרבות ומונומנטים שיעמדו לדורות. יהיה אולי מי שיאתר ב"שירים על רְעוּת הרוח" שמץ של נימה אַפּולוגטית – של התנצלות על כי "בשעה זו" של מאבק לאומי הדורשת מכל בחור וטוב לאחוז בנשק מַתירים לעצמם המשוררים, והוא בכללם, "להשתמט" מחובתם הלאומית ולעסוק ב"שטותים" וב"הֲבָלים". ואולם, מבּין שורות שיר ה' של המחזור עולה הרעיון שמכל השׂמָחות והיגונות העוברים על האדם "אֶחָד יִשָּׁאֵר לְמִזְמוֹר". דווקא אלתרמן שהתגייס לשירות פעיל בימי מלחמת העצמאות התיר לעצמו לומר דברים אלה, ששירה ראויה לשמה עשויה לשרוד ולהשפיע אף יותר מתוצאותיו של מִבצע צבאי. נאמן לעמדתו בנושא השירה בעִתות מלחמה, בחינת "כשרועמים התותחים המוזות שותקות", תִּרגם שלונסקי את פזמונו של המשורר הרוסי קונסטנטין סימונוב בשם "אתְּ חכי לי ואחזור" (1941), הלא הוא השיר הפופולרי ביותר ברוסיה בשנות מלחמת העולם השנייה. הוא כמעט ולא נדרש באותה עת לכתיבת ליריקה צרופה מתוך אמונה שאין זו העת לכתיבת ספרות יפה. בפזמון זה, הגבר משְׁבּיע את אהובתו שתחכה לו עד שובו משדה הקְרב, ומבטיח לה לשוב לזרועותיה לכשישתתק רעם התותחים. פזמונים כעין אלה רווחו באירופה בין מלחמות העולם, והמוטיבים שלהם היו קונבנציונליים וצפויים מראש; ועיקרם: געגועי האישה לחייל שיצא לקְרב או געגועי החייל לאהובתו שנשארה בעורף, בתוספת שבועת אֱמונים, או הבעת תקווה לבל תדעך האהבה. לדעת שלונסקי, אפשר בעת מלחמה לכתוב פזמונים, שירי-לכת, חרוזי תעמולה וכד', אך לא שירה "קנונית" שאינה מתאימה לתקופה שבָּהּ "מעשי ידי טובעים בים" (סנהדרין לט ב; מגילה י ב). אלתרמן לִגלג במקצת על כללי החֵרום שקבע שלונסקי שהגיעו היישר מן הקרמלין, באמירה האירונית: "בּוֹ מְלִיצַת סִיסְמוֹת הַזְּמַן, אֲשֶׁר לֹא פֶּרֶק־/ שִׁירָה צְרוּפָה בָּן יַעֲסֹק, חָלִילָה לוֹ – / וְרַק הַזֶּמֶר הַנָּפוֹץ, שֶׁלֹּא דְבַר־עֵרֶךְ / וְלֹא שְׂכִיַּת־חֶמְדָּה הוּא, יִשָּׂאֵן בִּמְלֹא / צִוְחַת צְבָעָיו הַחֲרִיפִים עַל חֲלִילוֹ. // עַל אַהֲבָה הוּא מְדַבֵּר (בָּהּ הוּא פּוֹתֵח / וְעַל חוֹבָה וּקְרָב וָעֹל. הַכֹּל בַּכֹּל. / אֵין הוּא אוֹמֵר אֶת זֹאת בְּכָל דַּקֻּיּוֹתֶיהָ / שֶׁל הַשִּׁירָה. אֲבָל אוֹמַר בְּקוֹל גָּדוֹל / בְּלִי מֹרֶךְ לֵב וּבְלִי חֲשָׁשׁ מִפְּנֵי הַזּוֹל". ללאה גולדברג כתב אלתרמן שלשיטתה לא הייתה נכתבת שירת דבורה – אחת השירות היפות של העולם העתיק6 – ולשלונסקי רמז בשירו "ליל חנייה" שהדברים שהשמיע בגנות חיבורה שירה "קנונית" בעת מלחמה הם אבּסוּרד גמור. כדי להדגים את האבּסוּרד כתב אלתרמן שיר "קנוני" נפלא כדוגמת "ליל חנייה", שבתוכו לִגלג בחיוך וברוח טובה גם על כל אותם איסורים שהטיל שלונסקי, גם על הרשות שנתן לכתוב בזמן מלחמה פזמונים כדוגמת "את חכי לי ואחזור", שאותם מותר לשיר בלי חשש מפני הזול. ובמאמר מוסגר אוסיף שאלתרמן היה הראשון בשירה העברית שהתיר לעצמו להכניס יסודות של "קיטש" לשירה ה"קנונית", ואת התופעה הזאת תיארתי לראשונה בספרי "עוד חוזר הניגון" (1989),7 הרבה לפני שמאן דהוא קישר אותה עם השיר שלפנינו. ואולם, מן הראוי לדייק ולומר שאלתרמן יצר בשיריו תופעה של פסידו-קיטש, "נמוך" להלכה ואֶליטיסטי למעשה, בדומה לביאליק שיצר בשיריו ה"עממיים" תופעה של פסידו-פולקלור. בשִׁבתו להעלות במאוחר מנבכי הזיכרון את קרעי המראות והצלילים של אותם ימים רחוקים של ראשית המלחמה, העלה אלתרמן לא רק חוויות מוחשיות, אלא גם קטעי שיח שנטווּ בימי "פולמוס שירי המלחמה", שגרם לפילוג בינו לבין שלונסקי ולאה גולדברג – פילוג שעליו כתב את שיר המכתם הקצר "נתפרדה החבילה" (שבספר שיריו האחרון "חגיגת קיץ" משנת 1965). כאן סיכם אלתרמן ממרחק השנים את הסיבות לפרֵדתו משלונסקי, שושבינו ורעהו, שלצִדו יָצַר ופעל עד פרוץ מלחמת העולם השנייה, במילים: "אִישׁ עִם עֶרֶב הִבִּיט / וְהִרְהֵר: אָנָה בָּאוּ רֵעִים / לֹא הַמָּוֶת, אָמַרְנוּ, יַפְרִיד, / אֲבָל הִפְרִידוּ הַחַיִּים". ההתחכּכות היום-יומית בנושאים פואטיים ופוליטיים, בענייני חומר ורוח, וכן בעניינים אישיים ובין-אישיים, שָׁחֲקוּ את האהבה ההדדית ואת ההערכה שאפיינה את תחילת הדרך המשותפת, וגרמה בין חבריה של "חבורת יחדיו" (או "אסכולת שלונסקי") ל"גירושים" מאוחרים, כמאמר וולטר: "הרֵעוּת כמוה כנישואי הנפש, אך גם נישואים כאלה עלולים להגיע לכדי גירושין". ב"ליל חנייה" הראה אלתרמן איך אנשים מוכנים לתת את נפשם למען הרֵעוּת, אך ברבות הימים הראה ביצירתו המאוחרת "חגיגת קיץ" איך מתרופפים הקשרים ואיך נסיבות החיים מפרידות לפעמים בין הדבֵקים.
"ליל חנייה" הוא שיר שבּוֹ משוטטת עין המשורר על-פני התמונה, מתמקדת פה ושם בפרצוף כלשהו או בשבריר של תמונה, כמו מצלמת-הסרטה בידיו של איש-קולנוע העובר מאתר לאתר ועורך מפעם לפעם close-up על קטע מסוים בתוך המכלול הרחב. המחבר ער לכך שהוא העלה בשירו מקבץ מקרי ואקראי של חוויות אישיות מנבכי זיכרונו. הוא ער לכך שהוא לא ראה בשדה הקרב אלא שברים וקטעים אחדים מן התמונה הכוללת. כדי ליצור את התמונה בשלמותה יש צורך בהצלבת עדויות וברשוֹמוֹן הלוכד את התמונה מזוויות-ראייה שונות.
ואכן הקובץ "עיר היונה" בכללו הוא כעין רשוֹמוֹן המראה את התמונה של שנות ההעפלה והמלחמה מכל צִדיהָ – רשוֹמוֹן שאינו פוסח על אותם מראות עלובים ומרוּבָּבים שנוהגים לטאטאם אל מתחת השטיח ולהסתירם מן העין. הקובץ אף אינו עורך גלוריפיקציה מדומה לנס הגאולה והתקומה. בשיריו אלה תיאר אלתרמן את את המשלטים ואת גדרות התיל, את אוהלי הצבא והמעברה, את הפחונים והצריפים שבפרוורי הערים. ניכּרת כאן התקרבותו של המשורר למציאוּת הארץ-ישראלית בת-הזמן ושאיפתו לשיר על ההוֹוה המתהווה כמוֹת שהוא – "בִּקְרָעָיו, בְּמַרְדּוּת יִפְעָתוֹ הַנָּכְרִית / הַשְּׁלוּפָה לְלֹא נְדָן וְנָוֶה".
הערות:
על השיר "ליל חניה" ראו את מאמרו של אקי להב "ליל חניה – מושך כמו נימה מחֵלב, נפשו של דור" באתר נתן אלתרמן. ראו גם בבלוג של אורי הייטנר מיום 15 באוגוסט 2015 וכן דבריו של ד"ר חזי עמיאור באתר "הספרנים" מיום 27 במארס 2018 וכן ראו את דבריהם של דוד גוטרזון, יפתח אופק ואורי קציר באתר נתן אלתרמן.
ראו בפירוט בפרק החמישי של ספרי "תֵּבת הזמרה חוזרת: על שירי הילדים של נתן אלתרמן", תל-אביב 2005, עמ' 149 – 174.
במילים "וְעֶגְלוֹנֶיהָ שֶׁל חֶבְרָה [...] מִתֵּל וּמִגְּדוֹת נַחַל" ניתן לזהות את מקום הקרב שבּוֹ השתתף אלתרמן, בין תל גת לנחל לכיש – שהוא מקום הקרב הראשון במבצע יואב. "עגלון" הוא שמה של העיר האמורית "תל אל חסי" הקרובה קרובה לתל עירני שהוא תל גת. והשווּ לתיאורו של ס' יזהר: "'הו! – שורק נחום – בקלי קלות!' וגוחן ומרים חרס מחרסי האדמה – 'ראית כמה חרסים?' [...] 'יהיה זה נפלא אם נגלה כתובת!' אומר ברזילי והופך מכיתת-חרס אחרת – 'הכל כאן עתיק סביב. לא רחוק מכאן – אמר ברזילי – לכיש, בצד ההוא, ושם מצפון – גת, והתל ההוא, ממערב, הוא עגלון, כנראה, ואם ככה, הלא כאן צקלג!' [...] בחור סוער היה, אותו דויד מלך ישראל, לא?.. ומניחים לו לדויד המלך, וברזילי שב לכרוע על מפתו" (וראו: יזהר סמילנסקי, "ימי צקלג", תל-אביב תשי"ח, ע' 32-27). נשער עוד בהקשר זה שאִזכורם של עֲגלה ושל ארגז מעלה הדים ממלחמת בני ישראל בפלִשתים בפרק ו' של ספר שמואל א', וקושר את הקרב האקטואלי עם קרבות שנערכו בקרבת מקום בין עם ישראל לאויביו לפני אלפי שנים.
ראו מאמרו של אקי להב "חוקת המִשחק מול חוקת החֵרוּם" באתר נתן אלתרמן.
על פולמוס שירי המלחמה כתב לראשונה טוביה ריבנר בספרו "לאה גולדברג: מונוגרפיה", תל-אביב 1980, עמ' 69 – 75. בהקשר האלתרמני הובאו הדברים לראשונה במאמרו של מנחם דורמן "פולמוס שירי המלחמה" (הביאה לדפוס: זיוה שמיר), "מאזניים", כרך סד, גיל' 8 (ניסן תש"ן; אפריל 1990), עמ' 47 – 48. לאחר מכן היה נושא הפולמוס סביב שירי המלחמה לנושא קבוע בחקר אלתרמן.
מענהו של אלתרמן לדבריה של לאה גולדברג כלול במאמרו "מכתב על אותו נושא", שהתפרסם בעיתון "על המשמר" ביום 22.9.1939.
על דרכי השימוש של אלתרמן במוטיבים בעלי פוטנציאל של קיטש, ראו בספרי "עוד חוזר הניגון: שירת אלתרמן בראי המודרניזם", תל-אביב 1989, עמ' 184 – 207.
גירסה מוקדמת ופחות מוכרת שהתגלתה לאחרונה :
לצערנו לא נותרו עוד מקומות בכנס, נא לא להגיע ללא רישום כי לא תהיה כניסה מעבר לכמות המוזמנים
