top of page

בחִיל ובגִיל

עודכן: 17 באוג׳ 2023

עיון ב"שיר השקר" של נתן אלתרמן

פורסם: סלונט, 17/8/2023

​"שיר השקר" הפותח את חלקה השני של "שמחת עניים" כולל ארבע אוקטבות, שכל אחת מהן מסתיימת בפנייה אל האישה – הבת והרעייה: "אַתְּ יוֹדַעַת כִּי שֶׁקֶר, שֶׁקֶר, שֶׁקֶר!". הדברים נכתבו על רקע תעמולת-כזב עצומת ממדים נגד העם היהודי ולנוכח החלטת קברניטי המפלגה הנאצי לפתוח בהשמדת היהודים. המאמר בוחן את הרטוריקה הייחודית של השיר רב-העָצמה הזה, ומנסה להסביר את הקביעה הנחרצת המשולבת בכל אחד מארבעת הבתים: "לֹא מִפַּחַד, בִּתִּי, כִּי מִגִּיל אַתְּ צוֹעֶקֶת". מה פשר השמחה והאוֹפּטימיוּת בתקופה של סכנה לאומית גדולה הכרוכה בחששות קיומיים ובאָבדן כיווּנים גמור.


א. האירועים שהובילו לכתיבת "שמחת עניים"

יצירתו הגדולה של אלתרמן "שמחת עניים" נכתבה כידוע בשנים 1941-1940, בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, והיא משַׁקפת את מוראות הזמן בארץ ובעולם. היצירה משקפת הן את חרדתו של עם ישראל כולו לנוכח החלטתם המפורשת של היטלר ובכירי המפלגה הנאצית לפתוח בהשמדת היהודים, הן את חרדת "היישוב" מפני נפילת תעלת סואץ בידי הנאצים ופלישת צבאו של הגנרל רומל לארץ-ישראל.


למעשה, תחושת הסכנה התחילה לקנן עוד ב-1940, עם כיבוש צרפת בידי גרמניה, והשלטת משטר וישי הפרו-נאצי במושבותיה של צרפת (לרבות סוריה ולבנון). הנהגת המנדט הבריטי הניחה שיש להיערך לקראת פלישה לארץ מן הצפון, ופתחו בהקמת קווי ביצורים. גם ארגון "ההגנה" הכין תכנית שתעכב את הכוחות הגרמניים אם יפלשו לארץ. בשנת 1941, עם התקדמותו של רומל בצפון אפריקה,  הגו הבריטים את תכנית "המבצר האחרון" (Palestine final fortress) ליצירת קו הגנה באיזורים ההרריים של צפון הארץ. ולא היו אלה צעדים שהעידו על פאניקה מופרזת. ברי, אלמלא נעצרו כוחותיו של רומל ב-1942 על-ידי הקולונל מונטגומרי, היו הגרמנים מגיעים לשערי הארץ, כובשים אותה ומאיימים על קיומו של "היישוב" כולו.1


ב"שמחת עניים" התלכדו אצל אלתרמן בבת-אחת הן הפחד ששרר ב"יישוב" בעוד הבריטים נלחמים עם צבא רומל בצפון אפריקה, הן הפחד מפני המתרחש באירופה הכבושה על קהילותיה היהודיות הלכודות בציפורני החיה הנאצית. את תחושת המחנק ואין-האונים אפף אלתרמן בארמזים המעלים את ההיסטוריה היהודית לדורותיה ואת ביטוייה הספרותיים – בפיוטים ובשירים.


כמי שמצא באותה עת את פרנסתו כעורך לילה וכמתרגמן של ידיעות שהתקבלו בטלפרינטר מסוכנויות הידיעות בעולם, שילב המשורר הצעיר – בשירי "רגעים" שאותם פרסם אז בעיתון "הארץ" שבו הועסק – פרספקטיבות שונות ומתגוונות: לוקליות ואירופאיוֹת, לאומיות ואוניברסליות, אקטואליות והיסטוריות.


הוא נהג להתבונן בהווה המתהווה דרך הפריזמה של תקדימיו ההיסטוריים, ואפילו הפריהיסטוריים. בתוך כך, הוא שילב ביצירתו – הן בזו הז'ורנליסטית והן בזו ה"קנונית" – את חשכת המאה העשרים ואת חשכת ימי-הביניים, את מלחמת העולם השנייה ואת מסעות הצלב.2 הוא הניח בכפיפה אחת את יהדות מזרח אירופה שהייתה שרויה באמונה תמימה ואת יהדות המערב הנאורה, שיצאה את אירופה במנוסת בהלה לאחר עליית היטלר לשלטון (ועלולה הייתה, למרבה האירוניה המרה, ליפול בידי צבא היטלר דווקא בארץ-ישראל שאליה נמלטה כאל מקום מקלט ומחסה).


בשיר "מקרה הכסיל והחכם" הפותח את השער הרביעי מבין שבעת שערי היצירה הגדולה "שמחת עניים", ניתן לראות בדיעבד נבואה מרה על מוראות המלחמה ואירועיה, שבהם נִספּים בבת-אחת אנשים, נשים וטף: צדיקים ורשעים, עשירים ואביונים, חכמים וכסילים, בני-עוולה וחפים מכל חטא.


מה יקרה אם ינסה אדם להתחכם לגורלו ויבקש להציל את נפשו? ומה יקרה אם יבחר במדיניות של "שֵׁב ואל תעשה" עד יעבור זעם? תשובתו הנואשת, אך הרֵאליסטית, של אלתרמן ב"שיר השקר" קובעת: בימים כאלה, אין החכם יכול לבטוח ביכולתו למצוא מוצָא מן הצרה, ואף אין להאמין בכלל הבדוק שלפיו "שומר פתאים ה'". בכל מעשיו ומחדליו יעמוד האדם מול דילמות של "אוי לי מיצרי ואוי לי מיוצרי".


אלתרמן עימת כאן שתי תגובות שונות אל מול פני הרעה: התגובה המכולכלת והמחושבת של המשכילים שבטחו בכוחם וביכולתם ותגובתם האווילית של בעלי מדיניות בת היענה, שקבו ראשם בחול ואטמו את אוזניהם משמוע. אלתרמן נאלץ להודות ביצירתו שאלה ואלה – מחשבי חשבונות חכמים וזריזים ופטליסטים נרפים – צפויים ברובם לכיליון. היוותרותם בחיים או כיליונם אינם תלויים במידת התבונה ובכשרון היצירתי המושקעים במאמצי ההישרדות שלהם.


ב. אָבדן כיוונים ב"שיר השקר"

ב"שיר השקר" הפותח את חלקה השני של "שמחת עניים" לפנינו ארבע אוקטבות (בתים בני 8 שורות), שכל אחת מהן נפתחת בארבע שורות של חריזה מסורגת בדגם א-ב-א-ב שאחריהן באים שני צמדי-שורות (couplets). בראשון שבהם מסתיימות השורות במילה "עולם"; בשני מסתיימות השורות בחרוז הלא מדויק "צועקת – שקר", הסוגרות את האוקטבה.3 בשורת הסיום של כל אחת מהאוקטבות – "אַתְּ יוֹדַעַת כִּי שֶׁקֶר, שֶׁקֶר, שֶׁקֶר!" מורגשת סטייה ניכּרת מן הסכמה הריתמית של השורות שקדמו לה, כדי להקנות לה מעמד מיוחד, שטיבו פתוח לפירושים שונים.

​דִּין הַבָּתִּים לִשְׁקֹעַ, לֹא דִּין הַבָּתִּים לַעֲמֹד. דִּין הָעֵינַיִם לִגְוֹעַ, לֹא דִּין הָעֵינַיִם לַחְמֹד. דִּין הַיָּשֵׁן לֹא לָקוּם לְעוֹלָם, וְדִין הַנֵּעוֹר לֹא לָנוּם לְעוֹלָם. לֹא מִפַּחַד, בִּתִּי, כִּי מִגִּיל אַתְּ צוֹעֶקֶת. אַתְּ יוֹדַעַת כִּי שֶׁקֶר, שֶׁקֶר, שֶׁקֶר! יִשְׂמַח הַנּוֹפֵל עַל חֶרֶב, וַאֲבוֹי לַיָּרֵא מֵחֵטְא. יִשְׂמַח הַשּׁוֹאֵל מִי בַּחֶרֶב, וַאֲבוֹי לַשּׁוֹאֵל מִי שׁוֹפֵט. אַשְׁרֵי הַנִּמְצָא בְּלִי יָקוּם לְעוֹלָם, וַאֲבוֹי לַנִּמְלָט, אֵיךְ יָנוּם לְעוֹלָם? לֹא מִפַּחַד, בִּתִּי, כִּי מִגִּיל אַתְּ צוֹעֶקֶת. אַתְּ יוֹדַעַת כִּי שֶׁקֶר, שֶׁקֶר, שֶׁקֶר!

​חַמָּה וּלְבָנָה יָשׁוּטוּ, אַךְ יָמֵינוּ כַּלֵּיל יִכְהוּ. עַל אָבוֹת הָעוֹרְבִים יָעוּטוּ, וּבְנֵיהֶם עֲבָדִים יִהְיוּ. סָח הָאָב: לוּ הַבֵּן לִי יָקוּם בָּעוֹלָם. סָח הַבֵּן: לוּ כָמוֹךָ אָנוּם לְעוֹלָם. לֹא מִפַּחַד, בִּתִּי, כִּי מִגִּיל אַתְּ צוֹעֶקֶת. אַתְּ יוֹדַעַת כִּי שֶׁקֶר, שֶׁקֶר, שֶׁקֶר! אַמִּיץ וְזָקוּף הַפֶּרֶא, וְאָחִינוּ בִּן-לַיְלָה שָׂב. וְהֻכָּה עַל פָּנִים עַד עֶרֶב, וְעַד בֹּקֶר יֻכֶּה עַל גַּב. וּבַבֹּקֶר יִשְׁכַּב לִבְלִי קוּם לְעוֹלָם, וְכָל הָרוֹאֶה לֹא יָנוּם לְעוֹלָם. לֹא מִפַּחַד, בִּתִּי, כִּי מִגִּיל אַתְּ צוֹעֶקֶת. אַתְּ יוֹדַעַת כִּי שֶׁקֶר, שֶׁקֶר, שֶׁקֶר!

בתנ"ך יש צירופים לא מעטים שבהם נכפלת המילה המובילה, כגון "צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף" (דברים טז, כ). רק לעִתים רחוקות מאוד אפשר למצוא בתנ"ך חזרה משולשת על אותה מילה, כגון בצירופים: "קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ ה' צְבָאוֹת" (ישעיהו ו, ג); או: "אֶרֶץ אֶרֶץ אָרֶץ שִׁמְעִי דְּבַר ה'" (ירמיהו כב, כט); או: "אַל תִּבְטְחוּ לָכֶם אֶל דִּבְרֵי הַשֶּׁקֶר לֵאמֹר הֵיכַל ה' הֵיכַל ה' הֵיכַל ה' הֵמָּה" (שם ז, ד). פסוק אחרון זה קרוב מן השניים האחרים לשירו של אלתרמן, כי כלולה בו אזהרה מפני השקר. חזרה משולשת כזו (הקרויה בשם "triad") היא על-פי-רוב למטרת הדגשה, אך לעִתים היא מצביעה על הצורך הדחוף של הדובר להשמיע את קולו לאלתַר כדי להזהיר ולהתריע, ולפעמים היא מעידה על מצבו הנפשי של הדובר שדעתו שנטרפה לנוכח המראות המתגלים מול עיניו, כבמילים "אֵשׁ, אֵשׁ, אֵשׁ!" שביצירתו של ביאליק "מגילת האש", שנכתבה באודסה ב-1905 לנוכח מראותיה של מהפכת הנפל.


רבן שמעון בן גמליאל אמר: "על שלושה דברים העולם עומד: על הדין ועל האמת ועל השלום" (אבות א, יח), שנאמר: "אֱמֶת וּמִשְׁפַּט שָׁלוֹם שִׁפְטוּ בְּשַׁעֲרֵיכֶם." (זכריה ח, טז). לעומת זאת ב"שיר השקר" המילה העולם (הנזכרת בשיר שמונה פעמים, וחותמת בכל אחד מארבעת הבתים את השורה החמישית והשישית) מבוססת על שקר. לפנינו "עולם השקר""עלמא דשִׁקרא" – וראו ספר הזוהר (פרשת וישב דף קצב עמוד ב). ספר הזוהר אמנם אינו אומר זאת במפורש, אך מתוך שהוא קורא לעולם הבא בשם "עלמא דקשוט"; קרי, "עולם האמת", הסיקו המקובלים שהעולם הזה הוא "עלמא דשִׁקרא".


הצירוף המשולש "שֶׁקֶר, שֶׁקֶר, שֶׁקֶר!" אינו מצוי בתנ"ך ובארון הספרים של מקורות עם ישראל, אך אלתרמן יכול היה לפגוש אותו בפלייטון של יל"ג "אני ישֵׁן ולבי ער" שניצב בראש קובץ הפלייטונים שלו "צלוחית של פלייטון".4 דוברו של פלייטון זה הוא מת-חי (כמו הגיבור הראשי של "שמחת עניים") שאינו יכול לפתוח את פיו ולשאת את דברו, כי דברי הדיבה האיומים על עמו שהגיעו לאוזניו היכוהו בהלם ובאלם.


לבי ער ואני שמעתי דִּבּת רבים מעוללים עלילות ברשע על עם ה' ועל בית ישׂראל כי חברים המה לאנשי משחית. ידעתי כי הדִּבּה הרעה הזאת דמות לה כדמות חמת נחש הנושך עקבי איש וארסו הולך ומתפשט בכל האברים, ויבוא רקב בעצמי ותחתי רגזתי, ובכל אוַת נפש חפצתי לנתּק חבלי שנה מעיני ולהרעים בקול גדול על המלשינים, מפיחי ארץ בשקריהם לאמר: "שקר שקר שקר אתם דוברים על גוי צדיק שומר אמונים ותפל אתם טחים על בית ישׂראל כולו!


גם ב"שיר השקר" הקול הדובר עומד המום מול דברים נוראים הנאמרים על בני עמו ומול מעשים נוראים הנעשים נגדו, והוא שרוי באבדן כיוונים המשתק אותו כליל. אָבדן הכיווּנים (דיסאוריינטציה) נגרם לו מחמת היותו שרוי בעולם פנטסמגורי, שבּוֹ מוטחות לידו אמִתות שונות, הסותרות זו את זו, ואין לו אף לא אמת אחת שניתן לסמוך עליה.


במחלוקת הנערכת מולו, כל צד בטוח שעִמו תמות חָכמה, ומשמיע את האמת שלו כאילו אין בִּלתה, בנימה של פוסק הלכה. אחד קם וטוען: "דִּין הַבָּתִּים לִשְׁקֹע"; אך מיד קם לו בר-פלוגתא הטוען נגדו: "לֹא דִּין הַבָּתִּים לַעֲמֹד". האקסיומות הללו מובאות בבית הראשון של "שיר השקר" בתבנית התחבירית של לשון חכמים, כאילו מדובר בפסיקה הלכתית בנוסח "שולחן ערוך" או ספרי שו"ת ("דין הנוטע עץ בשבת בשוגג", "דין הבא במחתרת", "דין ההולך במדבר בשבת", "דין המביא גט בחוצה לארץ", וכיו"ב ניסוחים הלכתיים חד-משמעיים).


האישה, בת-ישראל (שאליה פונה הקול הדובר בכינוי "בּתִּי"), יודעת שכל האקסיומות האלה, שאנשים שונים משמיעים אותן לפניה מתוך שכנוע עמוק, בשקר יסודן. האמת אינה מצויה באמירה הגורפת, הפוסלת את האמת החלקית של הצד השני כעפרא דארעא. תחושה של מיאוס מן העולם השקרי, שאיבד דרך-ארץ ונימוס, השתרר במחצית הראשונה של המאה העשרים בכל אתר ואתר. יצירתו של אלתרמן משנת 1941 התפרסמה עשרים שנה בדיוק לאחר שיצא לאור ספרו השמיני של ו"ב ייטס שבו נכלל שירו הנודע "The Second Coming", ובו השורות:

Everything falls apart, the centre cannot hold,

Mere anarchy is loos'd upon the world.


("הַכֹּל קוֹרֵס; צִיר הָעוֹלָם נִשְׁבַּר; / תֵּבֵל – זִירָה לְתֹהוּ מִשְׁתַּלֵּחַ"; מאנגלית: ז"ש)


ההכרה בצורך בפרשנויות אחדות לאותה מציאוּת עצמה אופיינית לשנות מִפנה המאה העשרים – לתקופה שבָּהּ נתערערו רבות מן הוודאויות המוצקות של העבר. ירשו אותן אמִתות אקסיומטיות, ברורות ונחרצות, שבשקר יסודן.


מדוע יפתח משורר לאומי כדוגמת נתן אלתרמן את שירו המשקף את שעותיו הקשות של העם בתקופה של אנרכיה ואָבדן כיווּנים, דווקא בקביעת חוק "גֶּאולוגי" או "הנדסי" בדבר קְיָם הבתים? אין זאת כי הדברים מכַוונים בעיקר אל יושביהם של הבתים, כמו בצירופים כדוגמת "בית יעקב" או "בית יוסף" (כבפסוק "וְהָיָה בֵית יַעֲקֹב אֵשׁ וּבֵית יוֹסֵף לֶהָבָה וּבֵית עֵשָׂו לְקַשׁ וְדָלְקוּ בָהֶם וַאֲכָלוּם וְלֹא יִהְיֶה שָׂרִיד לְבֵית עֵשָׂו כִּי ה' דִּבֵּר"; עובדיה א, יח). בפתח השיר משתקפות אפוא שתי עֲמדות שונות ביחס לעתיד העם: העֶמדה הדֶפיטיסטית המנבאת את ירידת העם מעל במת ההיסטוריה בעקבות החלטת הצמרת הנאצית להשמידו עד אחד, מול העֶמדה המאמינה ב"נצח ישראל" ובתבוסתם הצפויה של אויביו.


הבית הראשון, כמו כל ארבעת בתי השיר, מסתיים באמירה המעלה על הדעת פסוקים ממזמורי תהילים, כגון "עִבְדוּ אֶת-יְהוָה בְּיִרְאָה   וְגִילוּ בִּרְעָדָה" (ב, יא), או "יִרְאָה וָרַעַד יָבֹא בִי" (שם נה, ו). בספריי על אלתרמן השתמשתי לא אחת בצירוף "בחִיל ובגִיל",5 שאינו מצוי בארון הספרים של מקורות התרבות העברית, אך כאן הוא מתאים במיוחד לנוכח שורות הסיום של כל אחד מארבעת הבתים:

לֹא מִפַּחַד, בִּתִּי, כִּי מִגִּיל אַתְּ צוֹעֶקֶת.

אַתְּ יוֹדַעַת כִּי שֶׁקֶר, שֶׁקֶר, שֶׁקֶר!


הבית השני של "שיר השקר" מלמד איך בעת כזאת נהפכות כל האמִתות עד כי ישנם אנשים הבוחרים מרצון במוות, ובלבד שלא להיות עדים לתמונות הזוועה המתחוללות סביבם ("יִשְׂמַח הַנּוֹפֵל עַל חֶרֶב"). הדברים מזכירים את תמונות החורבן הנוראות המתוארות בספר ירמיהו, אחרי התנערות האל ממחוייבותו לעמו: "אֵין נַפְשִׁי אֶל הָעָם הַזֶּה שַׁלַּח מֵעַל פָּנַי וְיֵצֵאוּ: וְהָיָה כִּי יֹאמְרוּ אֵלֶיךָ אָנָה נֵצֵא וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם כֹּה אָמַר ה' אֲשֶׁר לַמָּוֶת לַמָּוֶת וַאֲשֶׁר לַחֶרֶב לַחֶרֶב וַאֲשֶׁר לָרָעָב לָרָעָב וַאֲשֶׁר לַשְּׁבִי לַשֶּׁבִי" (טו, א-ב). אחד הפסוקים מתאר את אומללותה של אֵם לנוכח המצב הנואש: "אֻמְלְלָה יֹלֶדֶת הַשִּׁבְעָה נָפְחָה נַפְשָׁהּ בָּא שִׁמְשָׁהּ בְּעֹד יוֹמָם בּוֹשָׁה וְחָפֵרָה וּשְׁאֵרִיתָם לַחֶרֶב אֶתֵּן לִפְנֵי אֹיְבֵיהֶם נְאֻם-ה'" (ירמיהו טו, ט). בעת כזאת מתהפכות היוצרות: מצבה של עקרה טוב ממצבה של אם לשבעה בנים.


המדרש הרחיב בתיאור הטרגדיה שבאה על ירושלים והחרדה שתקפה את תושביה בעת החורבן:


"אמר ירמיהו כשהייתי עולה לירושלים נטלתי עיני וראיתי אשה אחת יושבת בראש ההר, לבושיה שחורים ושערה סתור, צועקת מבקשת מי ינחמנה, ואני צועק ומבקש מי ינחמני. קרבתי אצלה ודברתי עמה [...] ענתה ואמרה לי, אינך מכירני, אני היא שהיו לי שבעה בנים, יצא אביהם למדינת הים, עד שאני עולה ובוכה עליו הרי שניבא ואמר לי נפל הבית על שבעה בנַיך והרגם, איני יודע על מי אבכה ועל מי אסתור שׂערי. [...] ענתה ואמרה לי: אני אמך ציון, אני היא אם השבעה, שכן כתב אומללה יולדת השבעה"  (פסיקתא רבתי איש שלום, פיסקא כו).


במצב כזה, קובע שירו של אלתרמן, אוי לאדם שמילט את עצמו והציל את נפשו, כי התמונות תרדופנה אותו עד יום מותו וחייו לא יהיו חיים.


הבית השלישי של "שיר השקר" מלמד על אותן אמיתות יסוד (general truths), שאינן משתנות. "חַמָּה וּלְבָנָה יָשׁוּטוּ" כסִדרן, כבכול יום, אך הסדָרים החברתיים ותורת המוסר משתבשים לחלוטין: ימיו של העם כהים כלילה שחור גם כשבשמים מאירה השמש, והדברים מזכירים את דברי המחאה של ביאליק לנוכח מראות הזוועה בשירו "בעיר ההרגה" ("הַשֶּׁמֶשׁ זָרְחָה, הַשִּׁטָּה פָּרְחָה וְהַשּׁוֹחֵט שָׁחַט").


שירו הקצר של אלתרמן "הִנה העֵצים במלמול עליהם", הפותח את חלק ד' של "כוכבים בחוץ", מכיל בתוכו הכרזה "אַרְס-פואטית" אוקסימורונית ורצופת פרדוקסים בדבר רצונו של המשורר לחרוג אל מעֵבר למילים ולהגיע אל לִבָּם ואל לִבָּתם של עצמים אינדיפרנטיים כמו העצים והאבנים. וכאן הביע אלתרמן את תדהמתו לנוכח האינדיפרטיוּת של הטבע: לא קל לראות איך החמה והלבנה שטות בשמים כסִדרן בעוד שכל החוקים מופרים. לא קל לראות מצב שבּוֹ ימיו של עם אחד כמוהם כלילה קודר וחשוך, כשכל האנושות רואה את אורה של השמש הברה.


עָצמה מיוחדת יש לבית הרביעי המעמת את העם עם אויבו, הפרא הפגני הניצב זקוף מול היהודי המובס והמוּכּה. הרומנטיקה התרפקה על הפרימיטיביזם, ועָרגה בנוסטלגיה אל רעיון "הפרא האציל" (bon sauvage) – מושג שאותו ייחסו רבים בטעות לרוּסוֹ, הגם שמושג זה הופיע ביצירת ג'ון דריידן כמאה שנים לפני "אֶמִיל" של רוּסוֹ. הפרא בשירי "כוכבים בחוץ" אינו "הפרא האציל", שנשאר בתמימותו ולא נסתאב על-ידי הציוויליזציה המערבית. הפרא מיערות-העד בשירי אלתרמן הוא בדרך-כלל גלגולו הקדום של הפרא הטֶבטוני הפָּגָני המאיים על האנושות להאבידה (ואכן, ב"שיר השקר" ה"פרא" בשורה 25: "אַמִּיץ וְזָקוּף הַפֶּרֶא" – הוא הקלגס הנאצי המכה את "אחִינו" ומשליט בעולמנו את חוקיו של עולם השקר). בשירי "כוכבים בחוץ" החזרה אל הטבע ואל האדמה היא תכופות חזרה אל האָטָוויזם המאיים, המטיל צל כבד על החיים המודרניים וגורר אותם אל "יְמוֹת הַזְּאֵב הָאֲבוּדִים".6


שירי אלתרמן אינם יוצאים מהנחה מוקדמת שלפיה טבע האדם טוב מיסודו. אין בהם נהייה אחר הפּראי והפרימיטיבי, כי אם רתיעה ופחד מפּניהם. מתוך שורותיו של שיר כדוגמת "אל הפילים" ניתן להבין שדווקא לאחר שהעולם הוצף באורהּ הלבן של התבונה והגיע לשיא הקִדמה, שוב מרימים את ראשם הכוחות הסטיכיים הפרועים של הג'ונגל, מאיימים להביא עליו שואה והרס ולהחזירו אל ימי בראשית. כלולה כאן, כך נראה, נבואה מרה, ערב מלחמת העולם, בדבר התפרצות ה- furor teutonicus – הפיכתו של עדר ממושמע, נבון ותרבותי, לעֵרב-רב של חיות פרא זורעות הרס ובדבר הפיכתו של מיתוס האדמה של הגרמנים ל"שדה" של קטל וקבורות. "שָׁבוּ, שָׁבוּ יְמֵי נִיבֶּלוּנְגְן", מקונן שירו של אלתרמן "לורליי" (משירי "רגעים"); קרי, לעולמנו המודרני הגיעה שוב אותה תקופת פרא קדומה, אפלה וקודרת, שביססה את המיתוס הטֶבטוני השבטי שלה על הסיסמה "דם ואדמה" (blut und boden).


רבים משירי "כוכבים בחוץ" מלמדים שאלתרמן חשש פן ידרדרו המִשטרים האפֵלים של הפיהרר והדוצ'ה את העולם אל חשכת ימי-הביניים, או גרוע מזה, אל ימיה הברבריים של הפרהיסטוריה: ימיהם של שבטי הפרא שהתגוררו ביערות-העד. הקובץ "כוכבים בחוץ" עשיר בשירים המתרחשים כביכול על רקע ימי-הביניים וכן בשירים על פראי השבט שביער. אין לפנינו התקסמוּת מן "הפרא האציל", אלא חשש מן האָטָוויזם שעתיד לחזור אל העולם על-ידי פָּגָנים גרמנים שעטו על עצמם חליפה ועניבה. שירים אלה מביעים בעקיפין את החשש פן ירימו הכוחות הסטיכיים והפרועים שוב את ראשם, ויחשיכו את אור השמש. שירי אלתרמן שנכתבו במרוצת שנות השלושים מלמדים כי מחברם הבין היטב כי הכוחות הפָּגָניים החדשים של המשטרים הטוטליטריים עתידים להתפרץ, ולהביא על העולם הרס וחורבן – להלבישוֹ במסכַת הצבעים של השבט הפרימיטיבי הקדום ולהוריד לטמיון הֶשֵּׂגים רבים ומופלאים של רוח האדם.


אך יש לזכור את שני אגפיה של המשוואה שבָּהּ נאמר בנשימה אחת: "אַמִּיץ וְזָקוּף הַפֶּרֶא, / וְאָחִינוּ בִּן-לַיְלָה שָׂב". ברקע הדברים עומד המעשה בר' אלעזר בן עזריה ששֵׂערו הפך שֵׂבָה, מעשה נס, בִּן-לילה, והכשיר אותו לתפקידו המכובד (ברכות כח, ע"א). כאן, שום נס אינו קורה: היהודי ("אָחִינוּ") הופך שֵׂבָה בִּן-לילה, לנוכח האסון שבא להחשיך עליו את עולמו. ובמאמר מוסגר: אלתרמן רמז למעשה זה בר' אלעזר בן עזריה גם במהופך, בתארו את התמורה העוברת על עם זקֵן ההופך לצעיר בשיר "ובחורף ההוא", משירי "עיר היונה": "עַם זָקֵן בִּהְיוֹת פְּנֵי הָאֵשׁ הַגְּלוּיִים / מְאִירִים אֶת נוֹפְלָיו, נֶחְשָׂפִים פְּנֵי עֶלֶם [....] בְּעוֹד רֹאשׁ נְעָרִים בַּלֵּילוֹת הוֹפֵךְ שָׂב / וְשֵׂבַת הָאֻמָּה מַשְׁחִירָה בִּן עֶרֶב". נערים היושבים במשלטים ונושאים בעול ההגנה של היישוב ראשם מלבין מדאגה, או צונח ללא רוח חיים על גדרות התיל, בעוד שעַמם השָׂב מְחַדש את ימיו ואת עלומיו כמקדם.7


ג. שיר ראשוֹמוֹני

"שיר השקר" הוא שיר הקורע את הלוט מעל המִבדים המעמעמים על האמת וההופכים גם את השקרים המוסכמים ל"אמת". הפוליטיקאים המפיצים את "אמִתותיהם" השקריות עושים כן גם מתוך אינטרסנטיוּת וגם מתוך בּוּרוּת. שירו של אלתרמן מראה לאיזה מבוך נקלע אדם כאשר מכל עֵבר הוא שומע אמִתות הסותרות זו את זו. השיר הוא חלק מיצירה המקיפה את כל המעמדות: למן העני החשוב כמת ועד למקבלי ההחלטות ולקובעי המדיניוּת היושבים ב"חלונות הגבוהים", והוא חושף את השקר שבכל אגפי החיים.


למרבה הפרדוקס, "שיר השקר" הוא שיר על האמת: על הניסיון לזהות את האמת בעולם שכולו מִרמה, סילוף, הונאה. בעולם כזה, שבו שלטת היחסיות וגם החדשות הנשמעות בו מכל עבר מפוקפקות הן ("fake news"). במצב כזה, אומר שירו של אלתרמן, אין לאדם כַּן יציב אחד שעליו יוכל לסמוך ולתלות את יהבו. על כל אדם לפקפק בכל אמירה שהוא שומע, להצליב אמִתות שונות בטכניקה ראשוֹמוֹנית שתסייע לו להתקרב אל אמת יציבה כלשהי.


את   הכינוי  הז'נרי "ראשוֹמוֹן"  נהוג  להעניק,   כידוע,   ליצירות  רב-קוליות ("פוליפוניות",  בלע"ז), שבהן כלולות כמה וכמה אמירות, המושמעות מפי גיבורים שונים, המציגים במקביל אותה תמונת מציאוּת עצמה, איש-איש בדרכו שלו ומזווית הראייה שלו. הפרגמנטריות של כל עדות ועדות, הסתירות המתגלעות בין עדות אחת לחברתה,  חוסר המהימנות של אחדים מהעדים - כל אלה מותירים בידי הקורא משימה נכבדה  של "מילוי פערים".  הקורא נתבע לאחות את חלקי הטקסט השונים לכלל  תמונה קוהרנטית,  אמִתית  או מדומה,  שמידת קרבתה אל התמונה האובייקטיבית,  אם אכן יש בנמצא  תמונה כזו,  תישאר לעולם תעלומה בלתי-פתורה.  ה"ראשוֹמוֹן" הן אינו  מעמיד לרשותנו דיווח מלא מפי מסַפּר כל-יודע, המאציל מסמכותו והמעניק לקוראיו את "פתרון החידה". 


וכך,  קוראים שונים ישלימו בעיני רוחם תמונות-מציאוּת שונות,  כל  קורא לפי  מזגו ורקעו.  ז'אנר ה"ראשוֹמוֹן" אינו מבוסס אפוא אך ורק  על  ריבוי קולות הוא אף מוליד, בסופו של עניין, ריבוי של תגובות ושל תובנות. הראשוֹמוֹן הוא-הוא הז'אנר בה"א הידיעה של המאה העשרים, מאה שנתערערו בה רבות מן הוודאויות  המוצקות של העולם הוויקטוריאני ההייררכי (עולמם של "אדונים ומשרתים",  "אבות ובנים", "אימפריות וקולוניות" ועוד כיוצא באלה סדרים הייררכיים ברורים ונחרצים),  כדי להמירן בתמונת-עולם יחסית ומפוררת.


לא מפליאה היא העובדה  שמי שקדם לכולם ביצירת "ראשוֹמוֹן" בתחומי השירה היה נתן אלתרמן, מחברם של מחזות מקור מורכבים ומתרגמם של מחזות-מופת מספרות העולם,  ביניהם מחזה מאת פירנדלו ("הערב אימפרוביזציה"). מחזה אחר של המחזאי האיטלקי נודע נושא את הכותרת "כל אחד והאמת  שלו", וכותרת זו הפכה לסיסמת-היסוד של מחברי "ראשוֹמוֹנים" מכל הסוגים והסוגות (בני-דורו של אלתרמן – לאה גולדברג ומנשה לוין – תרגמו  מחזות אחרים של פירנדלו, אך אלתרמן הקדים את כולם בכתיבת שירים ראשוֹמוֹניים). היה זה אלתרמן שערבב בשירי "שמחת עניים" נקודות תצפית של דוברים שונים ובשירי "עיר היונה" ערבב רסיסי מציאוּת בפי דוברים שונים (לא אחת,  בפי דוברים מוזרים ומהופכים כגון "חרב הנצורים"), כדי לִבנות באמצעותם תמונת-מציאוּת קוהרנטית ומפוררת כאחת.


להערכתי, הבת (על זהותה הלאומית יש השערות שונות בקרב פרשני "שמחת עניים") צועקת מגיל כי סוף סוף ניתן לה לפרוק את השקרים מעל לִבָּה, ולהתקרב אל האמת. הבת אפופה כאן בערפל סמיך ובתוכו עפות מצד לצד אמִתות סותרות. היא רואה איך כל אחד מושך לאמת שלו, המנוגדת תכלית ניגוד לזו של עמיתו. ואולם, בעוד ששקרים רבים מתחזים לאמת, יש "אמִתות" שעליהם כל אדם בר-דעת יודע בוודאות שבשקר יסודם, והוא לא ייתן לקרוא ליום "לילה". שמחתה של הבת נובעת כמדומה מן ההכרה שמציאוּת הבנויה כולה על שקר לא תאריך ימים, וכדבריו של אברהם לינקולן משנת 1887:


“You can fool all of the people some of time; you can fool some of the people all of the time, but you can't fool all the people all the time.”

"תוכל לשַׁטות למשך זמן-מה בכל הציבור, תוכל לשַׁטות בלי-הרף בחלק מהציבור, אך לא תוכל לשטות בלי-הרף בכל הציבור כולו״.


המתחכמים ואוהבי השעשועים אומרים: לשקר אין רגליים! לאות שי"ן שבמילה "שקר" יש שלוש רגליים, אך היא הופלה ורגליה ההפוכות תלויות באוויר, לקו"ף יש רגל אחת, וגם לרי"ש יש רגל אחת בלבד. יוצא אפוא, שסיכוייו של השקר לעמוד על רגליו לאורך זמן אינם רבים. לעומת זאת, לאמת יש אותיות יציבות העומדות על כנן, ומכאן שרבים הם סיכוייה של האמת לנצח את השקר ולמוטט את מעמדו. ניתן לראות ב"שיר השקר" עוד אחת מן הפרוגנוזות של אלתרמן, שהבין היטב שמציאוּת מדינית הבנויה על שקרים כה בוטים, כמו אלה שבבסיס "תורת הגזע" ורעיון "הפתרון הסופי", לא יאריכו ימים כי "שָׁרְשָׁם כַּמַּק יִהְיֶה וּפִרְחָם כָּאָבָק יַּעֲלֶה".



הערות:

  1. על "שמחת עניים" נכתבו מאמרים וחיבורים לא מעטים. המקוריים והחדשניים שבהם הם ספרו של בועז ערפלי, "עבותות של חושך: תשעה פרקים על 'שמחת עניים' לנתן אלתרמן", תל-אביב תשמ"ג; וספרו של עוזי שביט "לא הכל הבלים והבל: החיים על קו הקץ על פי אלתרמן", תל-אביב 2007.

  2. על בלדות האימה הקודרות שחיבר אלתרמן בתקופה שבין "כוכבים בחוץ" (1938) ל"שמחת עניים" (1941), המלחימים תמונות מאשכנז הביניימית עם תמונות מגרמניה המודרנית, נכתב בפעם הראשונה בספרי "עוד חוזר הניגון: שירת אלתרמן בראי המודרניזם", תל-אביב 1989, עמ' 267 – 272. הספר כלול באתר www.zivashamir.com בקטגוריה "ספרים להורדה".

  3. עוזי שביט במסתו "חרוז ומשמעות בשירת אלתרמן" (הכלול בספר 'הפואמה המודרניסטית ביצירת אלתרמן' בעריכת זיוה שמיר וצבי לוז; מאמר זה נכלל ב'שמחת עניים: מסכת' בעריכת עלי אלון ויריב בן-אהרן)

  4. את הצירוף המשולש "שֶׁקֶר, שֶׁקֶר, שֶׁקֶר!" יכול היה אלתרמן להכיר גם מתוך מאמרו של אלתר דרויאנוב "יָשְׁרָהּ שֶל אֵירוֹפָּה", המתאר את אירופה כזונה בלה המתערטלת עד למעמקיה מול כולם ומגלה את פרצופה האמיתי שכולו שקר: "והרי היא לפנינו בכל עצם יפי מערומיה: פה פתוח כקבר, מלתעות פריץ-חיות, עינים מזרות הוות-נפש, בת-צחוק של ערמת-נחש, וכולה, משערות-ראשה ועד פרקי-אצבעות רגליה, אומרת: שקר, שקר, שקר" (המאמר מצוי בערך דרויאנוב ב"פרויקט בן יהודה").

  5. בחרתי בצירוף "בחִיל ובגיל" בהקשר האלתרמני בספרי "על עת ועל אתר" (תל-אביב 1999), עמ' 221; "הֵלך ומלך" (תל-אביב 2010), עמ' 123; "כלניות" (תל-אביב 2022), עמ' 308.

  6. כבמילים החותמות את שירו הגנוז "בעת שופר – לאם" ("כתובים", ה, גיל' לה [רכה], כ"ב באב תרצ"א [6.8.1931], עמ' 1; נדפס שוב בתוך: נתן אלתרמן, "שירים 1931 – 1935", תל-אביב 1984, עמ' 26 – 32). בשיר זה הטעים אלתרמן בפעם הראשונה את הרעיון כי יש ערכים כמו אהבת אם לפרי-בִּטנהּ שאינם מזדאבים ומסתאבים גם בתקופה של מלחמה והרס.

  7. והשווּ לדברים שבספרי "על עת ועל אתר" (תל-אביב 1999), עמ' 223 – 224.

Comments


bottom of page