top of page

בסבכי המליצה

עודכן: 20 במרץ 2023

על טורו השישי של אלתרמן "כְּרוּז וצימוקו"

פורסם: חדשות בן עזר ,גליון 1829, 13/3/2023

פורסם: אתר נתן אלתרמן , 12/3/2023


"כְּרוּז וצימוקו" ("דבר", מיום ה' באדר ב' תש"ג, 12.3.1943), שירו הז'ורנליסטי השישי של אלתרמן במדור "הטור השביעי", התפרסם כמו קודמיו ביום ו' בטור השביעי של עמוד 2 של הגיליון (מיקום זה נבחר בכוונת מכַוון, ובו הורגלו הקוראים לחפש את תגובתו המחורזת של אלתרמן בענייני דיומא). בשלב זה כבר יצאו לאלתרמן מוניטין כמחברם של שני ספרי השירה המונומנטליים "כוכבים בחוץ" מ-1938 ו"שמחת עניים" מ-1941 וכן כמחברם של שירים קלים מענייני דיומא ("רגעים", "סקיצות תל-אביביות", "הטור השביעי") ושל עשרות פזמונים ושירי-זֶמר לבמה הקלה ולרדיו (בשנת 1943 כבר היה לשידור הארץ-ישראלי ציבור מאזינים לא קטן).


בשיר האקטואלי "כְּרוּז וצימוקו" כתב אלתרמן על תחושת המיאוס שחש למקרא כְּרוּז מטעמה של ההנהלה הציונית שפורסם לשֵׁם מכירת "השקל הציוני". הכרוז, שנוסח לדעת אלתרמן בחוסר תבונה ובחוסר טעם, גולל בסגנון מליצי סוחט-דמעות את כל מדוויו של עם-ישראל בכל הדורות ובכל הגָּלויות – אף הזכיר את המשיחים ומשיחי השקר שקמו לעם בעת שביקש גאולה מסבלותיו – וכל זאת כדי לסיים בקריאה: "יהודים, אחים וחברים, רִכשו לכם את השקל".


ודוֹק, הכרוז שכותרתו "אל עם ישראל בציוֹן ובתפוצות" ראה אור בעיתון "דבר" בבוקר יום 10.3.1943, בחתימת גדולי האומה.1 יממה אחת בלבד חלפה ממועד פרסומו של כרוז זה ב"דבר", וכבר הונח שירו הסָטירי של אלתרמן על שולחן המערכת (כדי שיישלח לעריכה, הגהה והדפסה ויודפס בתאריך היעד). אפשר אם כן לומר ששיר זה חוּבּר "על אתר"; ואכן, כבר בשבועות הראשונים להופעת "הטור השביעי" ניתן להיווכח באיזו מהירות מסוגל היה המשורר-העיתונאי להגיב בשיריו על האקטואליה – בעיקר על ידיעות מן העיתון שדיווחו על הנעשה בארץ ובעולם. לא פעם ולא פעמיים הוא הגיב בתוך יום אחד ממועד פרסומה של ידיעה, שהציתה בו את הניצוץ לכתיבת שירו.


שבוע לאחר פרסום שירו של אלתרמן, ביום 19.3.1943, הובאה בעיתון "דבר", בצִדו השמאלי של עמוד 2, מימין לטורו הקבוע, תגובתו הנעלבת והמעליבה של יצחק גרינבוים, חבר ההנהלה הציונית ומראשי מנהיגיה של יהדות פולין. מאמרו של גרינבוים שהוכתר בכותרת סרת-הטעם "על השואה ועל השקל" שָׁטח את תלונתו על הטור "כרוז וצימוקו" – על תכניו ועל חוסר ההבנה שגילה כביכול מחבּרוֹ בעת כתיבת שירו. איש ההנהלה הציונית טען את המובן מאליו ש"שיר היתולי קולע יכול לעִתים קרובות לא רק לקלקל ולהזיק, אלא אפילו לקעקע ולהרוס". וכדי לקעקע את השיר "כרוז וצימוקו", טען שאלתרמן לא הבין ש"השקל אינו תרומה, אלא סמל". כוונת הכרוז לא הייתה להשיג כסף, אלא לעורר הזדהות עם מטרותיה של ההנהלה הציונית – ללכד את כל רוכשיו של "השקל הציוני" לעם אחד הנלחם על גאולתו. אלתרמן, לפי דברי יצחק גרינבוים, צריך היה להבין שהכרוז לא נועד אלא לשם קריאה לציבור להצטרף לתנועה הציונית ולהזדהות עם מטרותיה.


קשה לשער שתגובתו של גרינבוים נגד שירו של אלתרמן הצליחה לשכנע את קוראיה. להפך, בניסוחיה המיושנים והמליציים היא הִצדיקה וחיזקה בלי כוונה את דברי הביקורת שהעלה המשורר בשירו. גם הנימוקים הרופפים העידו על נסיון-היחלצות שלא צלח: האם כדי לעורר בקורא הזדהות עם מטרות ההנהלה הציונית ולצרפו אל הדוגלים במטרותיה חייבים לדרוש ממנו שיכניס את ידו לכיסו ויפתח את ארנקו?! האם סביר לגולל באוזני הקורא את כל ההיסטוריה הלאומית כדי לבקש ממנו, בנשימה אחת, שירכוש את "השקל הציוני"?! ברי, העסקן הציוני ביטא כאן את אכזבתו ואת אכזבת ההסתדרות הציונית כולה על ששירו האירוני של המשורר הצעיר – "כרוז וצימוקו" – חיבל בתעמולה למען ההתרמה (על הכרוז חתמו אישים חשובים כדוגמת חיים ויצמן, דוד בן-גוריון, משה שרת, ועוד). ואגב, כאן הראה אלתרמן בפעם הראשונה שאין בכוונתו לקוד קידה או להרכין ראש לפני מדינאים בכירים וחשובים. הייתה זו הפעם הראשונה שהעידה שהוא כותב את אשר בראשו ואת אשר על לִבּוֹ בלי מורא ובלי משוא פנים:



כְּרוּז וְצִמּוּקוֹ


לְפָנֵינוּ, אַחִים, תְּעוּדָה עִיּוּנִית,

בָּהּ עֵינֵי הַקּוֹרְאִים נְעוּצוֹת.

זֶהוּ כְּרוּז,

זֶהוּ כְּרוּז הַהַנְהָלָה הַצִּיּוֹנִית

"אֶל עַם יִשְׂרָאֵל

בְּצִיּוֹן וּבַתְּפוּצוֹת!"


הָעֵינַיִם קוֹרְאוֹת וְהַלֵּב בִּגְאוֹנוֹ

מִתְמַלֵּא שֶׁפַע עֹז וְעִזּוּז

מִבְּהִירוּת-תַּכְלִיתוֹ, מִבַּרְזֶל-הֶגְיוֹנוֹ,

וּבְעִקָּר

מִצִּמּוּק-סִיוּמוֹ שֶׁל הַכְּרוֹז!


צִיּוֹנִים! כָּךְ אוֹמֵר הוּא – אַחִים יְהוּדִים!

הַגּוֹלָה חֲרֵבָה וְנוֹפֶלֶת.

קְהִלּוֹת יִשְׂרָאֵל עֲשֵׁנוֹת כְּאוּדִים

וּמִילְיוֹנִים הַחֶרֶב אוֹכֶלֶת2

וְשִׂפְתֵי מְעֻנִּים, בְּחֶשְׁכַת יְגוֹנָם,

כִּבְדוֹרוֹת-הֲזָיָה עַל מָשִׁיחַ,

לוֹחֲשׁוֹת שֵׁם צִיּוֹן כְּתִקְוָה אַחְרוֹנָה,

וְנוֹדֵד אֶל נוֹדֵד בָּהּ יָשִׂיחַ.

לֹא הָיְתָה עוֹד בִּימֵי יִשְׂרָאֵל הַמְּרוּדִים

שֹׁואַת-אֹפֶל כָּזֹאת! עַד אָבָק הִיא שׁוֹחֶקֶת!3

וְלָכֵן: מַה נֹּאמַר וּנְדַבֵּר, יְהוּדִים?

בְּקִצוּר,

קוּמוּ, קְנוּ אֶת הַשֶּׁקֶל!


זֶה הַכְּרוּז! בְּסוֹפוֹ הַקּוֹרֵא הֶהָמוּם

נֶעֱצָר וּפוֹעֵר הָעֵינַיִם.

זֶה הַכְּרוּז! זֶה תָּכְנוֹ, שֶׁנִּמְסַר בְּצִמְצוּם,

כִּי בִּפְּרוֹזָה יוֹצֵא הוּא אָרֹךְ שִׁבְעָתַיִם,

וּכְדַרְכָּם שֶׁל כְּרוּזִים, לְתוֹסֶפֶת מִיּוּם,

מְלִיצַת-יְשֻׁרוּן בּוֹ שׁוֹטֶפֶת כַּמַּיִם –

אַךְ עַל כָּל תְּכַפֵּר תַּכְלִיתוֹ! הַסִּיּוּם!

שַׁאֲגַת הַשְּׁקָלִים! זוֹ שָׁוָה זְהַב-פַּרְוָיִם!


רַבּוֹתַי, נְאַשֵּׁר נָא אַחַת-אֵין-שֵׁנִית:

חֲשׁוּבִים הַשְּׁקָלִים! אַךְ נִשְׁאַל נָא הַפַּעַם:

הֲיֶשְׁנָה כָּאן חָכְמָה (אַל נֹאמַר מְדִינִית)

וְהַאֵין כָּאן קְצָת-קָט4 חֹסֶר-טַעַם? –


לְגוֹלֵל אֶת מֵיטב דִּמּוּיֵי הָאֵימָה,

לְהַזְכִּיר מְשִׁיחִים שֶׁל אֱמֶת וְשֶׁל שֶׁקֶר,

לְעוֹרֵר רְפָאִים, לְהַרְעִיד אֲדָמָה,5

רַק כְּדֵי לְהָנִיף כְּמוֹ נֵס בָּרָמָה,

אֶת סִיסְמַת קְנִיָּתוֹ שֶׁל הַשֶּׁקֶל!


הָאֻמְנָם כִּי-אֶפְשָׁר (כָּךְ שׁוֹאֵל הַמְחַבֵּר)

לְהָפִיץ אֶת הַשֶּׁקֶל בְּאֹפֶן אַחֵר?

נתן א.


אלתרמן לא שלל בשירו את הלֶגיטימיוּת של מִבצע ההתרמה. הוא רק עיקם את אפו לנוכח הדרך המגושמת וחסרת הטאקט שבָּהּ ניסו אנשי ההנהלה הציונית להשיג את מטרתם. הוא מתח ביקורת על הקישור סר-הטעם בין תיאורהּ המזעזע והנרגש של כל ההיסטוריה הלאומית הדווּיה לבין הקריאה הצורמת: "רִכשו לכם את השקל" שלקראת סוף הכרוז. מבלי לומר זאת גלויות ומפורשות אלתרמן בעצם האשים את מנסחי הכרוז לא רק במליציוּת יתֵרה, אלא גם בפנייה אל הקהל בדרך צבועה ומתחסדת, בזריית חול בעיניים ובחוסר תואַם בין הטיעונים המרוממים לבין התכלית הבָּנלית המושמעת בפתוס ובגאון.


בסגנונו החד תיאר כאן אלתרמן את כתיבתם של מחברי הכרוז ככתיבה "מֵימית" וחסרת משקל, השוטפת כמים ("וּכְדַרְכָּם שֶׁל כְּרוּזִים, לְתוֹסֶפֶת מִיּוּם, / מְלִיצַת-יְשֻׁרוּן בּוֹ שׁוֹטֶפֶת כַּמַּיִם – "), אף הוסיף באירוניה מושחזת כתער שמעלתו היחידה של הכרוז, זו המַצילה אותו מן השקיעה במים רבים, כרוכה ב"אָקוֹרד המסיים" שלו: "שַׁאֲגַת הַשְּׁקָלִים!" (כאילו הוצג כאן לפני הקהל מופע אופרה המסתיים בפינאלֶה שמעניק למאזיניו רגעים רמים, מרשימים ומרגשים "לתפארת החתימה").


אלתרמן גייס כאן לצורך הסָטירה את כותרת הספר "מליצת ישורון' (1816) מאת ר' שלמה לוויזון, וזאת משני טעמים: כך רמז שכתיבתם של מחברי הכרוז לוקה בסגנון משכילי כבד שכבר אבד עליו כלח; כך רמז גם לאנשי ההנהלה הציונית שהכרוז "המשכילי" שהם הפיצו, כרוז שחוּבּר יובל שנים ויותר לאחר ירידתן של תנועת ההשכלה וספרותה מעל במת ההיסטוריה, בעצם ממחיש ומדגים היטב מה עלה בגורלה של המילה "מליצה" במרוצת הדורות.


בתקופת ההשכלה שימשה המילה "מליצה" שם-נרדף ל"שירה", ובאותה עת לא נתלווּ אליה כל השתמעויות של גנאי. להפך, למילה נלווּ בדרך-כלל השתמעויות חיוביות, והמילה "מֵליץ" שימשה כתואר שיש עִמו כבוד ויקר (הן בהוראת "משורר", הן בהוראת "מתרגם" [בעקבות הפסוק "כִּי הַמֵּלִיץ בֵּינֹתָם"; בראשית מב, ג], הן בהוראת "פרקליט" שהוא "מֵליץ יושר"). ואולם, במרוצת הדורות ירדו המילים "מְליצה" ו"מֵליץ" מגדוּלתן ועברו תהליך של פיחות.


בפתח מאמרו הנודע "גילוי וכיסוי בלשון" תיאר ביאליק בלשון ציורית את התהליך הלינגוויסטי הקרוי בשם "הסתאבות המילים": מילים שנולדו בטָהֳרה הולכות ומאבדות אט-אט את מעמדן, עד שהן משנות את הוראתן מן הקצה אל הקצה והופכות למילים פחותות ומזולזלות. הנה, מילים שנולדו ביוון הקדומה כדוגמת "פָּתוֹס" ו"רֶטוריקה", שבתחילה היו טעונות בקונוטציות חיוביות או ניטרליות ("פָּתוס" פירושו 'רגש כֵּן'; "רטוריקה" פירושה 'תורת הנאום'), נסתאבו במשך הזמן וכיום הן משמשות לציוּן ביטויים מנופחים ומליציים, שאניני הטעם והדעת יתרחקו מהם כמפני האש. ובניסוחו של ביאליק במסתו "גילוי וכיסוי בלשון": "מילה שהכריעה בשעתה עמים וארצות, מלכים הקימה מכיסאותם, מוסדות ארץ ושמים הרגיזה" ירדה ונזדלזלה: "והנה בא יום והמילים ההן ירדו מגדולתן והושלכו לשוּק, ועתה בני אדם מגלגלים בהן מתוך שיחה קלה כמי שמגלגל בעדשים".


גם בשיר שלפנינו מראה אלתרמן איך מילים של חזון ומשא הולכות ומאבדות את ערכן והופכות למליצות שחוקות. כי מה היא "מליצה" וכיצד ניתן להגדיר ששימוש לשון כלשהו הוא "מליצי"? חוקר לשון - הספרות בעז שכביץ קבע במאמר על המליצה,6 שמליצה נוצרת כתוצאה מחוסר תואַם בין תוכן בנאלי לבין סגנון גבוה, יומרני ועתיר אלוּזיות. כך, למשל, אם אדם נכנס למִספרה לשֵׁם תספורת, ומדווח על העניין הטריוויאלי הזה ברציניות (ולא בציניוּת) במילים: "ישבתי על הכס ונתתי ראשי לגוזזים", הריהו חוטא כמובן באמירה מליצית.


מנסחיו של הכרוז לא קראו כנראה את מאמרו החשוב של שלונסקי "המליצה",7 הממליץ לגָרש את המליצה מתחומי הסגנון המודרני של המאה העשרים. הם השתמשו בכל המליצות השחוקות שעמדו לרשותם, ואלתרמן הגחיך בשירו את סגנונם הנפוח. שירו אף קָבל על הפער הבלתי-ניתן-לגישור שנבעָה בין דברי החזון המרוממים שלהם הנישאים בפָּתוֹס (pathos) – במילים נשגבות ובפרזיולוגיה מגביהת-עוּף – לבין הסיום המוריד את החזון במִפנה של בָּתוֹס (bathos) אל קרקעיתהּ של המציאוּת הפשוטה – אל אותה "מטרה נעלה" שעניינה גיוס כספים.


על יחסו המורכב של אלתרמן למליצה אפשר ללמוד מתוך השיר "הבקתה", שיר א' של המחזור "שיר עשרה אחים", שארבעה משיריו הראשונים נמסרו לדפוס ב-1940 כשלוש שנים לפני חיבורם של טוריו הראשונים ב"דבר".8 מצד אחד הוא התנגד כמובן לשימוש במליצות שחוקות ובקלישאות, אך מן הצד האחר הוא המליץ לחלץ מהן מילים שאפשר לערוך להן מודרניזציה. כאן שלח אלתרמן למשוררים את ההמלצה הבאה, הגדושה בפרדוקסים גלויים וסמויים:


אֶהֱבוּ הַמִּלִּים הָעֵרוֹת כְּוָרִיד,

הַמְפַכּוֹת בְּסִבְכֵי מְלִיצָה וָשַׁיִת,

לִבְלִי יֶגַע רַדְּפוּן עַד קַצְוֵי הָעִבְרִית,

גָּרְרוּן בַּצַּמּוֹת אֶל הַבַּיִת.


אלתרמן המליץ למשוררים לנהוג כאילו היו ציידים הדולקים בעקבות טרפם; לשעוט בעקבות אותן מילים-נשים שנקלעו חבויות באפלת הסבך ונעזבו שם (אך יש בהן עדיין חיוּת וחיוניוּת, וניתן עדיין לתַנות אִתן אהבים). הוא מציע לגרור אותן – כשם שהאדם הקדמון חטף וגרר נשים שנקרו בדרכו – בשְׂער רָאשָׁן אל הבית (תרתי-משמע: אל הבקתה, אל המערה, או אל בית מבתי השיר).


במילים אחרות: על המשוררים מוטלת המשימה להגיע "עַד קַצְוֵי הָעִבְרִית", אל המקורות העתיקים והנידחים ביותר, לחלץ משם מילים שנקלעו בסבכי המליצה, לחפש בהן וריד חי כדי להחיותן ולתת להן הזדמנות נוספת להיכנס אל הלשון החיה. אַל למשוררים להשתמש במילים שאיבדו את חיוּתן והיו למליצה כבולה שכמוה כאותו סבך של שַׁיִת (צמחייה קוצנית הגדלה במקומות עזובים ונטושים), אך עליהם לנסוך חיים חדשים במליצות שהתייבשו בסבך וכמעט שנפחו שָׁם את נשמתן. ברקע הדברים מהדהד גם סיפורה של הגר שגורשה למדבר ונאלצה להשליך את בְּנָהּ תחת אחד השיחים.


אלתרמן בָּלל כאן אפוא בדרכים אוקסימורוניות תמונות מן העולם החדש ותמונות בראשית, כעין אלה שהכיר מתוך המקורות הקדומים, לרבות רומנים "פריהיסטוריים" כדוגמת הרומן "המלחמה לאש" (1909) מאת רוני (Rosny), שיצא ב-1934 בתרגומו. המילים-הנשים אינן נחטפות ונגררות כאן אל המערה בשֵׂער פרוע כבתיאוריהם של עידני קדומים, אלא נגררות אל הבית בצמות סדורות כבמציאוּת של העולם התרבותי (הצמות מייצגות כאן את החוקיוּת של החריזה התקנית הקלועה בשיר).


כותרתו של שיר זה – "כְּרוּז(9) וצימוקו" (על משקל "דבר והיפוכו") היא כותרת דו-משמעית. כשהשיר מזכיר את "צִמּוּק-סִיוּמוֹ שֶׁל הַכְּרוֹז" הוא בעצם מציג באירוניה את מחוות-הפְּנייה אל הציבור להתנדב ולרכוש את השקל כמין צימוק מתוק או דובדבן שבקצה הקצפת. ואולם, אלתרמן דיבר כאן על "צימוק" גם במובן של 'הצטמקות' ו'צמצום' בהציגוֹ את הדרך הנלוזה שבָּהּ פורטים אנשי ההנהלה הציונית רעיון גדול לפרוטות ואיך – בעקבות ניסוחו חסר התבונה של ההכרוז שלהם – החזון הלאומי מצטמק, מצטמצם ומקבל את ממדיו של מסע לקידום מכירות.


ובטרם סיום, נעלה את השאלה: איך מצא אלתרמן ב-1943 פנאי ושקט נפשי לדון בנינוחות בסוגיות של אַרְס פואטיקה ושל סגנוּן בעוד המלחמה בעיצומה ורגעי ההכרעה, הגם שנראו באופק, עדיין לא הגיעו? האם צדק אלתרמן כשמתח ביקורת סָטירית נגד קריאות השבר שעלו מן הכרוז? שמא נכתבו קריאות השבר הללו מתוך רגש כן ובהלה אמיתית, ולא רק מתוך אינטרס כלכלי ציני, מוליך שולל?


התשובה על שאלה זו כרוכה בפולמוס שהתנהל בחבורת המשוררים המודרניסטיים ("אסכולת שלונסקי") בשנות המלחמה והשואה. כבר ב-1939, בשלביה הראשונים של המלחמה, התלהט פולמוס זה, שפילג את המחנה במהלך שנות המלחמה. שלונסקי ולאה גולדברג שדגלו בעמדתה של ברית המועצות שלפיה "בעת שרועמים התותחים המוזות משתתקות". אלתרמן, לעומתם, הציג עֶמדה אקטיביסטית שלפיה המשורר מגייס את עצמו ואת קולמוסו כדי לשמור על שפיותו של הציבור (להרגיע אותו ולהעלות לו את המוראל), מחד גיסא; ומאידך גיסא, לשקף את צִבעי הזמן – צבעי הדם, האש ותימרות העשן – למען הדורות הבאים, למען יִראו וייראו.10 ב"שירים על רְעוּת הרוח" הוא כתב על נושאים פואטיים בכפיפה אחת עם הרהורים על הנעשה בשדות הקרב, וכרך את המלחמה עם המלחמה על ביצורה של התרבות העברית. ולמעשה עוד ב"כוכבים בחוץ" (1938) הוא כתב בשיר "הרוח עם כל אחיותיה" על תפקידם של המשוררים בעת ליקוי מאורות:


כִּי יָקָר לִי עוֹד עַם הָעֵצִים הַנִּסְעָר

וּמֵרוֹץ הַקּוֹלוֹת שֶׁבָּרְחוֹב הַפָּתוּחַ - -

יְהִי לַקֵּיסָר

אֲשֶׁר לַקֵּיסָר

וְלָנוּ יִלְהַט הַתַּפּוּחַ!

 

[...] וּשְׁוָקֶיךָ עוֹבְרִים עַל פָּנַי בִּנְגִיעָה

וּבָרַעַם הַזֶּה, הַנִּפְתָּח מִמּוּלִי,

טוֹב לָלֶכֶת תָּמִים וּסְחַרְחַר כִּשְׁגִיאָה

בֵּין שֵׁמוֹת לְאֵין סְפוֹר וּפְגִישׁוֹת וּמִלִּים.


בעת ליקוי מאורות, טען אלתרמן, הדבר המשמעותי ביותר שיכול אדם כמוהו לעשות הוא "לָלֶכֶת תָּמִים וּסְחַרְחַר כִּשְׁגִיאָה / בֵּין שֵׁמוֹת לְאֵין סְפוֹר וּפְגִישׁוֹת וּמִלִּים": להיפגש עם המראות והמילים, לעסוק באמנות ולכתוב שירה (לימים, בימי מלחמת העצמאות, הוא התנדב לשירות צבאי קרבי, חרף גילו המתקדם ומצבו המשפחתי, אך שוחרר בפקודת יצחק שדה שאמר שחיילים יש הרבה, אך אלתרמן יש רק אחד). אלתרמן חשב שהכתיבה הציבורית היא תפקידו בשעות קשות: שאם אינו לוחם בשדה הקרב, עליו להמשיך לכתוב את שיריו.


כדרכו, אלתרמן מדבר בפרדוקסים. אצלו דווקא ה-homo ludens העוסק ב"שטותים" (כך כינה אלתרמן את שיריו ואת בילוייו עם חבריו בבתי-הקפה במחזור "שירים על רְעוּת הרוח") הוא-הוא האיש הרציני בשעה זו. בהתחולל סוּפה העוקרת מוסדי ארץ ממקומם, מה בצע לאדם ב"נגוהות המטבע" שלנגד אורם מתחממים הבורגנים? מה יועילו לו כל קנייניו החומריים ונכסי החלוף? האָמָּנות לסוגיהָ היא זו שתשרוד בשוֹך הסוּפה, ובלעדיה – בלי הדמיון, החָכמה, הרגש, חוש ההומור, וכושר האמצאה המזינים אותה והקורנים ממנה – אי אפשר להלך בתוך הסוּפה ולצאת ממנה בשלום.


הערות:

  1. נתן אלתרמן, "הטור השביעי : שירי העת והעיתון 1943 – 1945" , עריכה וביאורים דבורה גילולה, תל-אביב 2009, עמ' 270.

  2. במקום המילים "וּמִילְיוֹנִים הַחֶרֶב אוֹכֶלֶת", המתכתבות עם הניסוח של הכרוז, נרשם בנוסח הכלול במהדורות "הטור השביעי": "וְהַחֶרֶב בָּהֶן מְשַׁכֶּלֶת".

  3. אלתרמן המיר את המילים "שֹׁואַת-אֹפֶל" שבנוסח הראשון במילים "שְׁעַת-אֹפֶל" ששולבו במהדורות "הטור השביעי". המילים "שֹׁואַת-אֹפֶל" הן אמנם משחק מילים המתבסס על "שְׁעַת-אֹפֶל", אך הגייתן חייבה מעבר להטעמה אשכנזית.

  4. במהדורות של "הטור השביעי" הצירוף "קְצַת-קָט" תוקן ל"מְעַט".

  5. במהדורות של "הטור השביעי" הוחלף הצירוף "לְעוֹרֵר רְפָאִים" בצירוף "לְגַלְגֵּל רְעָמים".

  6. בעז שכביץ, "בין אמור לאמירה: למהותה של 'המליצה", "הספרות" 2 / 3(1970) עמ' 664–668.

  7. רשימתו של שלונסקי "המליצה" התפרסמה ב"הדים" (בעריכת אשר ברש), כרך ב, ניסן תרפ"ג, עמ' 189–190, חתום: א. ש.

  8. ראו על כך בפרק "תורת השיר של אלתרמן לפי המחזור 'שיר עשרה אחים' בספרי "על עת ועל אתר: פואטיקה ופוליטיקה ביצירת אלתרמן", תל-אביב 1999, עמ' 153 – 174. ארבעת השירים הראשונים נדפסו בספר "שישה פרקי שירה" שבעריכת אברהם שלונסקי (ספריית פועלים 1940) והאחרים חוברו בשנות החמישים וכונסו בקובץ "עיר היונה" (1957).

  9. בהזדמנות זו תיקן אלתרמן את עצמו: בפתח השיר "מראות אביב גאות" שבקובץ "כוכבים בחוץ" (1938) הוא כתב: "מַרְאוֹת אָבִיב גֵּאוֹת יָמֵינוּ מַחְזִיקִים. / אֶת כָּרוֹזֵי חַגָּם עַל כַּרְכֹּבִים הוֹקִיעוּ". אלתרמן טעה כאן בין "כָּרוֹז" שהוא האיש המודיע הודעה מטעם הרָשות ומכריז עליה בקולו לבין "כְּרוּז" שהיא הודעה מודפסת התלויה על הקיר. אילו הבחין בטעות, יכול היה להוסיף מילה בת הברה אחת ("כָּל") ולומר "אֶת כָּל כְּרוּזֵי חַגָּם עַל כַּרְכֹּבֵים הוֹקִיעוּ", וכך לשמור על המשקל (הֶקסמטר יַמבִּי). בטורו תיקן את הטעות, והשתמש במילה "כְּרוּז" כהלכה.

  10. על פולמוס שירי המלחמה כתב לראשונה טוביה ריבנר בספרו "לאה גולדברג: מונוגרפיה", תל-אביב 1980, עמ' 69 – 75. בהקשר האלתרמני הובאו הדברים לראשונה במאמרו של מנחם דורמן "פולמוס שירי המלחמה" (הביאה לדפוס: זיוה שמיר), "מאזניים", כרך סד, גיל' 8 (ניסן תש"ן; אפריל 1990), עמ' 47 – 48. לאחר מכן היה נושא הפולמוס סביב שירי המלחמה לנושא קבוע בחקר אלתרמן.

コメント


bottom of page