top of page

גברו עלילות בארץ

המסה "גילוי וכיסוי בלשון" ומקומה במסכת יצירתו של ביאליק


א.

בהשראת מאמריו הפרוגרמטיים של אחד-העם על הלשון העברית - "הלשון וספרותה" (תרנ"ג ו"הלשון ודקדוקה" (תרנ"ד - וכן בהשראתביהם של בלשנים והוגי דעות אחרים שמבית ומחוץ, החל גם ביאליק לגבש ולנסח בהדרגה את מחשבת הלשון שלו.>1 הערה< הגותו בנושאי הלשון בכלל, ותחיית הלשון העברית בגולה ובארץ ישראל בפרט, היא אפוא סינתזה שנתגבשה בהדרגה, החל בשנת 1903 ואילך, אגב מל העריכה בהוצאת "מוריה", ער החלק הספרותי של "השילוח“ (ורשה 1904-1910 והוראת תולדות התרבות העברית לתלמידיו, תחילה ב"ישיבה הגדולה" שבאודסה ואחר-כך בבית המדרש למורים מיסודה של רשת "תרבות", אף הוא באודסה. במרוצת שנות העריכה וההוראה הכין ביאליק את נאומיו בנושאי "קולטורה" לקראת הקונגרסים שאליהם נשלח כציר של ציוני אודסה. כצפוי וכמקובל בהגות ילידת "בית המדרש" האחד-העמי, גם התבטאויותיו אלו מתמקדות בתחיית השפה ובדרכי הרחבתה והנחלתה. רובן דנות במעמדה המיוחד של העברית: בטלטלות שבהם התנסתה באותן שנים גורליות שבהן עברה מהגולה לארץ-ישראל, בהחליפה את מעמדה מלשון קודש ולשון ספר ללשון הדיבור והחולין ובהיהפכה משפה עתיקה לשפה מודרנית. דבריו אלה נסבו גם סביב המאבקים שבהם נאלצה העברית לעמוד מול מצדדי שפת יידיש מזה ומול המתבוללים חובבי לע"ז מזה. במילים אחרות, על פי רוב נדרש ביאליק בדיוק לאותן סוגיות שהעסיקו את מורו ורבו אחד-העם, גם אם עשה כן מתוך זווית אישית וייחודית שאינה מסגירה בנקל את מקור ההשראה. ממאמריו ומנאומיו עולה התנגדותו הנמרצת הן לדרכיהם הפנאטיות של הלוחמים את "מלחמת הלשונות" והן לדרכיהם הפזיזות של המחדשים הירושלמיים, מצדדי דרכו המהפכנית של הרצל, תוך המלצה ל בדרכים אבולוציוניות, מתוכננות ומתונות יותר, ברוח תורת אחד-העם וכנהוג בחוג הסופרים של אודסה.>2<


על רקע הגותו של ביאליק בענייני לשון, הפזורה במסותיו ובנאומיו הרבים, המסה "גילוי וכיסוי בלשון" (תרע"ו/1915 עשויה להיראות כנטע זר: כל כולה אמירה כללית ואוניברסלית, בלא רמז כלשהו, אפילו קל שבקלים, למצבה הייחודי של הלשון העברית המתחדשת. יש במסה זו דיון מאלף בפילוסופיה של הלשון: הרהורים על תפקידם של הצלילים הקמאיים חסרי הפשר שהפיק אדם הראשון ("רררר...." בתדהמה לנוכח תופעות הטבע הבראשיתיות כמו הברק והרעם על תפקידה של המילה כמין קתרזיס לפחדיו הקמאיים של האדם לנוכח תופעות הטבע הנשגבות על תפקידן של מילים כמפלט מאימת התנאטוס וה"תוהו" על תהליכי הסתאבותם ושחיקתם של מילים וצירופיהן בכל הדורות ובכל הלשונות על ההבדלים שבין לשון הפרוזה ללשון השירה באשר הן (זו כצורת ביטוי ניטרלית ואימפרסונלית המתמקדת כביכול ב"מה", וזו כצורת ביטוי אישית ומקורית המתמקדת ב"איך") על ההבדלים שבין צורות הביטוי המילוליות, הפונות הן אל האינטלקט והן אל הרגש לבין הלשונות שללא מילים המבטאות רגש אנושי אוניברסלי היולי שבטרם כול וככלות הכול (הבכי, הצחוק והניגון). כאמור, באופן מוזר ותמוה למדי אין בגלוי במסה שלפנינו שום עניין ספציפי או פרטיקולרי, אישי או לאומי, וכל עניינה בלשון כגילוי של התפתחות האדם ותרבותו -ופעה המאפיינת את הגזע האנושי כולו למן התקופה שטרם "דור הפלגה". המסה מתמקדת בפונקציה האוניברסלית של השפה, כאילו לא נתגבהו מעולם מחיצות של גזע, דת, לאום ושפה בין הנבראים בצלם.


זרותה של מסה זו אומר דרשני. בניגוד לטשרניחובסקי שיכול היה לעיתים להפליג ביצירתו למחוזות אוניברסליים שאין בהם זכר למאבקים הלאומיים הרי הגורל שמבית, לביאליק אין כמעט יצירות המנוטרלות לחלוטין מן ההיבט הלאומי. אפילו שירי הטבע והאהבה שלו המנותקים כביכול מעולמם של חובשי ספסלי בית המדרש אינם מנותקים מעולם זה אלא לכאורה, ומכל מקום הם קשורים בעבותות ה"פסוק" אל ארון הספרים הישן של "בית אבא". אפילו בשיר טבע והגות כללי כדוגמת "הברכה" שיכול להתפרש כדיון הגותי כללי במצבה של האמנות שבכל זמן ובכל אתר, רוב הסמלים והמושגים שאובים מבארות הקבלה והחסידות, ויש בהם כדי לעודד כיווני פרשנות לאומיים, היסטוריוסופיים. יציאתו של האני הדובר בשירי הטבע של ביאליק מבין כותלי החדר (תרתי משמע משולה ליציאתו של עם, שהיה כלוא בד' אמות אל השדה - אל הטבע בכל היבטיו ומובניו. החזות הריאליסטית, אפילו הנטורליסטית, של אחדים משירים אלה אינה צריכה לטשטש את ההגות הלאומית רבת האנפין המשוקעת בהם ברבדיהם הסמויים מן העין. אפילו שירים שלכאורה התרחקו ת"ק פרסה מספו של בית המדרש הישן אל עולמו הסוליפסיסטי של ילד בודד וחולמני שענייני אידיאולוגיה ממנו והלאה מתגלים בקריאה שהויה גם כשירי הגות לאומיים (יקיצת הילד משנתו משולה בהם להתעוררותה של אומה מתרדמתה), ולא רק כשירים אישיים רומנטיים, פרי "הפואטיקה של החוויה". שאלות פרסונליות ואינדיבידואליסטיות למראה כגון "מה זאת אהבה?" ו"היכן נעוריי?", הפורשות כביכול את סודות חייו של ה"אני" שאיבד את נעוריו ואת הנתיב להנאות החיים, יכולות להתפרש - במישור הכללה גבוה יותר - גם כשאלותיו של ה"אני" הקולקטיבי - שאלותיו של עם שזקן ונסתרס בלא עת, שלא ידע נעורים ואהבה מהם (שכן בניו נשלחים אל ה"חדר" בגיל הרך ונכנסים לעולה של תורה מבלי שיכירו שירים ואגדות לילדים, אף משודכים בגיל הנעורים ל"בחירי לבבם" של הוריהם, מבלי שידעו את האהבה ומנעמיה). גם תיאורי הטבע של ביאליק "מיוהדים" ו"מגויירים כהלכה" (צינורות השפע ב"צפרירים", אגסי "כל נדרי" וחיפושית "בן סוסו של משה רבנו" ב"זוהר", גילוי שכינה ב"הברכה" ועוד), ומלמדים כי פיגומי המיתוס הלאומי בשירים אלה לא הוסרו אלא להלכה ולכאורה. במילים אחרות, גם בשירי הטבע והאהבה סיפורו של האני האישי וסיפורה של האומה מהווים מ אחת שחוטיה שזורים אלה באלה ומשולבים לבלי הפרד.


אפילו ביצירה כה נדירה באופיה האוניברסלי במכלול הפרוזה הביאליקאית, כדוגמת הרשימה "איש הסיפון", חוזרת הנקודה היהודית וצפה ללא הרף, ללמדך שאין לביאליק אתר פנוי ממנה. גיבור הרשימה והדובר בה, משורר ומו"ל היוצא לרגל עסקיו מנמל יפו למרסיי שבסוף מערב (בן דמותו של ביאליק בעשור התל-אביבי שלו), מחפש באנייה הצרפתית בן שיח שידע לתרגם את דבריו, ולבסוף מוצאו בדמות מלח שבדי שנתאלמן מאשתו היהודייה, אם בנותיו. במישור הגלוי, רשימה זו מתארת את חבלי הלשון שבהם מתייסר משורר "תלוש" ו"אילם" על סיפונה של אנייה זרה, באווירה קוסמופוליטית לחלוטין. ברבדיה העמוקים, אין רשימה זו אלא משל על החברה האנושית בעת מהפכה - מהפכה שהכריתה כביכול הבדלי גזע ולאום ויצרה כביכול מציאות חדשה בתכלית (ובתוך כך, על מעמדו הנזיל והבעייתי של היהודי בתוכה של מהפכה זו ומציאות חדשה זו). יוצא אפוא שגם כאשר ביאליק נפנה אל נושאים כלליים וגם כאשר העתיק את הזירה אל רקע אוניברסלי זר ומנוכר, אין השאלות הלאומיות מרפות ממנו, אלא לכאורה. על כן חוזרת השאלה למקומה: מה טעם ראה "המשורר הלאומי" בבואו וב את "גילוי וכיסוי בלשון" להתקדם לעבר ההשקפה האוניברסליסטית שאפיינה את "הצעירים" מאסכולת שלונסקי, חניכי המהפכה,>3 הערה< ולחלופין, להיסוג לעבר ההשקפה האוניברסליסטית שאפיינה את סופרי ההשכלה ואת "הצעירים" של שנות מפנה המאה. הרי הן מרעיונות ההשכלה, הן מן הניצשיאניות של ה"צעירים" המתמערבים של ראשית המאה והן מן המהפכנות הקוסמופוליטית של "צעירי" המודרנה התל-אביבית משנות העשרים והשלושים הסתייג ביאליק שוב ושוב, באופן גלוי מפורש. הא כיצד פנה אפוא לפתע פתאום אל השקפת העולם הקוסמופוליטית שעליהב ודיבר מתוך אכזבה וייאוש? ושאלה גוררת שאלה: מדוע בחר לדון במסה זו בנינוחות אינטלקטואלית במצבה של הלשון בשחר הפריהיסטוריה בשעה שבעיות אקטואליות "בוערות" הקשורות בתחיית השפה העברית עמדו אז על סדר היום ותבעו תשומת לב מיידית?


הסיבות לניתוקו הבלתי אופייני של ביאליק במסה זו מן של הפרובלמטיקה הלאומית בת-הזמן נעוצות כמדומה, למרבה הפרדוקס, בענייני האקטואליה של זמן הבה: המסה שנשלמה, כמצוין בשוליה, ביום 3 באוקטובר 1915, בה בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה בעת שהתרבות העברית - והעיתונות והפריודיקה במיוחד - נשתתקה מאונס, עד שקמה לימים ממשואותיה ב"משואות" של גליקסון וב"כנסת" של ביאליק.>4 הערה< דווקא בין השנים תרע"ב-תרע"ד, ערב מלחמת העולם הראשונה, ניכרה פעילות שוקקת בענייני הלשון העברית, וזאת לפי התעודות הרבות ששרדו משנים אלה ששרדו בארכיוני סופרים ובארכיון האקדמיה ללשון העברית משנות היותה ועד הלשון העברית בארץ-ישראל:>5 הערה< במחברת א' של "זיכרונות ועד הלשון" (ירושלים תרע"ב נתפרסמה סקירה מקפת של פעולות ועד הלשון מן השנים תר"ן-תרע"ב, ואף נקבע בה תקנון של פעילות הוועד בפרוטוקול מישיבת מרכז המורים מחשוון תרע"ב כלולה המלצתו של אחד-העם לקביעת מינוח אחיד לכל בתי-הספר, שכן העברית הפכה כבר לשפת הלימוד בכל בתי-הספר, ונתעורר החשש שמא ישתגרו מונחים אחדים במקביל בלי יכולת להכריע ביניהם ב"הפועל הצעיר" תרע"ד כלולות הן ביקורתו של י"ח ברנר ("ועד הלשון 'מפברק' מילים" והן תשובתו-תגובתו של א' בן-יהודה המסבירה מדוע לא הוזמן מנדלי מו"ס להשתתף כחבר בוועד הלשון. והנה, שנה לאחר מכן, בשנת תרע"ה (1915), אין זכר לכל הוויכוחים הללו, שהסעירו את "קריית ספר" דאז, ובמקומם שוררת דומייה גמורה בענייני הלשון העברית ותרבותה. אין זאת כי אם המלחמה שפרצה בינתיים היא שגרמה לכך.


כזכור, בימים הרי גורל ומלאי סיכונים נהג ביאליק להשתתק ולהתכנס בתוך עצמו, ממש כפי שתיאר את העם בימי זעף וסער "כחומט המתכנס בתוך קשקשותיו" ("על סף בית המדרש"), וכפי שתיאר את הברכה בעתות סערה ("תתכנס לה ... וכולה רעד, רעד..."). גם שנות המלחמה והמהפכה - למרות שהיו אלה שנים של עבודה שקודה ושל תסיסה רעיונית בלתי פוסקת - נתפרשו ברבים כשנות שתיקה. על "שתיקה" זו של ביאליק העיר ההיסטוריון ש' דובנוב: "באביב שנת תרע"ו, בעצם ימי המלחמה, שלחתי לביאליק ב ליום חג היובל הספרותי שלו. הזכרתי לו, שלפני כ"ה שנה עמדתי על יד הערישה של בת שירתו, כשקראתי ב יד בחוג ידידינו האודיסאים את שירו הראשון 'אל הצפור', שנדפס ב'פרדס' של רבניצקי, ואחר-כך היינו מתענגים על שגשוג כשרונו הפיוטי הנפלא אבל בשנים האחרונות 'עמד מלדת' ובת-שירתו נשתתקה - ואמרתי: 'התהילה מטילה חובות'. אסור להפסיק את עבודת הקודש של המשורר הלאומי, שמוטל עליו לשיר על 'יהודה המתבוססת בדמיה במזרח אירופה' .... בי נדפס בטופסו הרוסי, מפני שהממשלה גזרה איסור על שילוח אגרות והדפסת ספרים בלשון היהודים .... ביאליק שלח לי את תשובתו בעברית".>6<


"שתיקתו" של ביאליק נבעה אפוא לא רק ממניעים אישיים, אלא בעיקר מאילוצים אובייקטיביים, שמבית ומחוץ. מחוץ תכפו אז הגזרות, שאסרו על פרסום ספרים עבריים, שבעטיין פרסם ביאליק את מסתו "גילוי וכיסוי בלשון" רק כשנתיים לאחר שחיברה. בפתח הקובץ "כנסת“ (תרע"ז שבערו,ב: "ברגע זה, בעוד מכבש הדפוס טרוד לפלוט את הגליונות האחרונים של הקובץ ... כבר היתה הרווחה. נפרק עול הברזל מעל הצוואר ושמים וארץ שמחים במפלתם של רשעים. ואולם לפני שנה ומחצה, כשהקובץ אך עלה במחשבה - עוד רדה אותנו באף מטה הזדון. סערת חמה יצאה לעקור ערי ישראל משורש ולזרות יושביהן כמוץ הרים אל ארבע הרוחות.... נזהרתי מהביא אל הקובץ דברים מענייני השעה ושאלות הזמן. אמור אמרתי, כי בענייני אותה השעה - שלא היתה כמוה לישראל מימי אדרינוס, שחיק עצמות, ומסעי הצלב - יפה השתיקה הגמורה מן הגמגום". ההתרחקות מענייני השעה, עקב הגזרות והמגבלות על חופש הביטוי, הולידה כנראה את הפנייה אל הנושאים הכלליים והמוכללים, הנוגעים באנושות שבכל הזמנים, ואינם מסכנים את כותביהם בנגיעה ישירה בבעיות הזמן ומוראותיו. בפרגמנט שנותר בעיזבון ושב כנראה בשנות מלחמת העולםב ביאליק "גברו עלילות בארץ. מעבר לתחומם / אשכב לי דומם", וכוונתו היא לכך שבעת תמורות והתרחשויות גדולות בחיי הציבור - כגון מלחמה ומהפכה - מתכנס ה"אני" האישי והקולקטיבי בפינתו ומחכה בדומייה עד יעבור זעם. כך נהג בחיי המעשה, וכך נהג גם במסה שלפנינו, שבה בעת סערה ותמורה.


גם "מבית" נסתמנו תהליכים, שהובילו את ביאליק אל ההקשר הקוסמופוליטי: בשנות ה"שתיקה" וההסתגרות, שבהם עמל המשורר-המו"ל על "ספר האגדה" ועל ההדרתביהם של משוררי "תור הזהב" בספרד מתוך רצונו "לכנס" את אוצרות הרוח של האומה, ניכר שהוא גם ביקש לפתוח את החלון לרווחה למשבי רוח מערביים. לאחר פרסום קובץ שיריו בתרגום ז'בוטינסקי לרוסית ב-1911, נתחוללו בו תהליכים של פריצה החוצה, ובאותה שנה יסד את "תורגמן", מפעל תרגום של פנינים מספרת העולם בהוצאת "מוריה", שבו הוציא את תרגומו הגדול הראשון, הריהו הרומן "דון קישוט".>7 הערה< מקסים גורקי, שהתפעל משירת ביאליק בתרגום ז'בוטינסקי, הוציא לו מוניטין ברחבי רוסיה, ואת הסיפור "החצוצרה נתביישה" (1915 פרסם ביאליק קודם כול ברוסית, ורק אחר כך - עם ביטול הגזרה - גם בעברית. אפשר שהגזרה קבעה לא במעט את אופיו החריג של סיפור זה, שאינו מתבונן במציאות היהודית במבט מנדלאי סאטירי, כי אם מתוך רחמים ואמפתיה (במבט שאינו מסתיר את המומים, אך מתבונן בהם בעין אוהבת ומנחמת). באותה שנה נתחברה גם המסה "גילוי וכיסוי בלשון", שבשוליה רשם ביאליק "3 באקטיאב 1915", ציון נדיר ביצירת ביאליק, שתאריכי החיבור שנרשמו - בין שהם אותנטיים ובין שהם סמליים - לקוחים כולם, בלי יוצא מן הכלל, מן הלוח העברי.


ב.

את התשובה לשאלת מעמדה החריג של המסה "גילוי וכיסוי בלשון" במ יצירתו של ביאליק, יש לחפש אפוא באווירה התרבותית ששררה בעת כתיבתה בעיצומה של מלחמת העולם, בשעה שבה איבד המרכז העברי באודסה (שאליו היה המשורר קשור בטבורו גם כשנדד למדינות הים את אחרוני סופריו. "בשעה זו" של התפוררות מבית ומחוץ ושל הקמת עולם חדש על חורבות הישן, נמשך ביאליק באופן טבעי ומובן מאליו אל הלכי הרוח הנאו-סימבוליסטיים ששטפו את הספרות וההגות הרוסית בת הזמן, ושאל את עצמו שאלות הומניסטיות כלליות, הנוגעות לגזע האנושי כולו. כמתוך ריאקציה לעמדתם של הרומנטיקונים, ששירתם היא פרי הלכי הרוח הלאומיים שנתלוו לתקופת "אביב העמים", התרחקו הסימבוליסטים מן המוטיביקה הלאומית, והעדיפו על פניה את העיסוק בפרובלמטיקה אנושית כללית. סימנים ראשונים של השקפת העולם הסימבוליסטית (סלידה מסולם הערכים של הבורגנות, התבצרות במגדל השן של האמנות והתרחקות מן הממסד, טיפוח הדימוי של המשורר המנודה - ה"גולה" ו"המקולל" ושל הלוך-הרוח הסימבוליסטי (תחושת הניכור והשיממון של הפרט האקסצנטרי בכרך המערבי השוקע אל אבדנו ניתן אמנם כבר בשנות "מפנה המאה" - כלומר, כחמש-עשרה שנה לפני חיבורה של המסה "גילוי וכיסוי בלשון" אלא שבינתיים, לצורכי עבודתו בהוראה ובחינוך, קרא ביאליק בתשומת לב ספרי הגות ותיאוריה, ובהם ספריו של הבלשן הסלאוויסטי א"א פוטיבניא, שתורת הלשון והספרות שלו השפיעה על הסימבוליסטים הרוסיים.>8<


למעשה, א"א פוטיבניא שספריו המצויים ב"בית ביאליק" שבתל-אביב, בלויים ומפורקים לקונטרסים ולדפים בודדים מרוב שימוש, אף מנומרים בסימנים ובהערות ב-ידו של ביאליק, אינו אלא אחד ממקורות ההשראה למחשבת הלשון שלו. מצד אחד, הושפע פוטיבניא, לפי עדותו שלו, מהגותו של הפילוסוף הגרמני וילהלם פון הומבולט, שהשפיע בדרכו על אחד-העם, שהאמין בקיומה של זיקה ישירה בין מידת מורכבותה של המחשבה לבין עיבויים הסמנטי של המילה ושל צירופיה (וכניסוחו של אחד-העם: "סלסלו את המחשבה והיא תסלסל את הלשון"). מצד שני, השפיע פוטיבניא על צעירי הסופרים הסימבוליסטיים (במיוחד על אנדרי ביילי, אך לא עליו בלבד), ואלה השמיעו דברים דומים לאלה הנזכרים במסתו של ביאליק. עיון ביהם מלמד שכולם פנו אל המקורות הראשיתיים של הלשון, ותיארו את ההברות הראשונות שהשמיע האדם כחיקוי לצלילי הטבע (צלילי הרעם וקול משק המים, שאגת חיות הטרף ביער וצפצוף הצפורים על צמרות העצים). כולם עסקו באטימולוגיה של מילים ראשוניות, שבעזרתן "הכניע" האדם את איתני הטבע, והתחיל לתהות על תופעות החוזרות על עצמן בסדר מחזורי קבוע, כגון תהליכי זריחה ושקיעה, חורף וקיץ, פריחה וקמילה.

בתחומי מקורות ההשראה ש"מבית" בדקה רות קרטון-בלום את הזיקה בין הגותו של דיזנדרוק במסתו "חיוב ושלילה בביטוי" לבין זו של ביאליק במסה שלפנינו.>9 הערה< עוד ניתן להצביע על מקור השראה שלא הושם אליו לב כמדומה, והוא הגותו צלולת-המבע של הפילוסוף היהודי יעקב קלצ'קין, שהושפעה אף היא מצדה מהגות הלשון הסימבוליסטית. האחרון ביקש מביאליק עוד לפני המלחמה שיפרסם אתביו, אף שלח אליו את ספריו לפרסום ב"מוריה" או ב"דביר" שבהם היה ביאליק שותף, מו"ל ועורך בים שנשלחו לביאליק לפני המלחמה ראו אור רק שנים אחדות לאחר תום המלחמה והמהפכה, כשהחיים חזרו למסלולם התקין). בספרו של קלצ'קין "קרעים“ (הוצאת דביר, ברלין תרפ"ג), ימצא הקורא קטעים רבים, החופפים את הגותו של ביאליק ברעיון ובניסוח, ואין זה מן הנמנע שביאליק הכירם עוד מהדפסתם הראשונה ב"השילוח", או ב-היד, ששיגר אליו קלצ'קין ב-1914 ממקום שבתו בג'נבה.


כרגיל ביצירת ביאליק, אין המסה "גילוי וכיסוי בלשון" מושפעת ממקור אחד ספציפי, אלא יוצרת סינתיזה אישית ומקורית בין מקורות אחדים, מחוץ ומבית, ששימשו לביאליק מקור השראה. יש בה מהגותם של סימבוליסטים רוסיים, מפוטבניא ועד ביילי, ומדבריהם של הוגי-דעות עבריים, מאחד-העם ועד דיזנדרוק וקלצ'קין. ביאליק, בבואו לשאול מושגים מתרבות המערב ולשלבם בשירתו, הוא בדרך-כלל "ייהד" אותם והעניק להם לבוש עברי: את ה"זפיר" (ZEPHYR מן השירה הרומנטית-סימבוליסטית בכלל ומשירת טשרניחובסקי בפרט הוא הפך ל"צפריר" את ה-DANCE MACABRE מן הפולקלור האירופי הוא הפך לריקוד שעירים בין עיי חורבות, על-פי "ושעירים ירקדו שם" (ישע' יג, כא) את ה-MUSIQUE של הסימבוליסט ורלן הוא הפך ל"ניגון" בעל הקונוטציות החסידיות את ה-SPLEEN ואת ה-ANGOISSE משירת בודלר ומחקייניה המרובים הוא הפך ל"שיממון" (הכלאה של שממה ושעמום) את "החיה הצהובה" מתורת ניצשה הוא הפך ל"כפירים בתלתלי הזהב" ("על סף בית המדרש" ול"לביא המסתתר" הבוער בזהב תלתליו והמחריד את הישנים מרבצם ("גם בהתערותו לעיניכם" ואת "האדם העליון" הניצשיאני המכריז על "מות האלוהים" - לענקים המורדים בשמים, במשה ובאמונת הייחוד. במפגשו עם הלכי הרוח ועולם המושגים של הניהיליזם והסימבוליזם הרוסיים, הוא לא יכול היה שלא להיווכח ששורשים לו במיסטיקה היהודית: בקבלה ובחסידות. כך, למשל, מגלמת סופיה - הגבירה שבמגדל משירת אלכסנדר בלוק איכויות טרנדסצנדנטיות נכריות, כגון רוח האומה הרוסית והקדושה הפרבוסלבית, אך מקורה בספירת חכמה שבראש אילן הספירות ובתיאורה של התורהלמה הספונה בהיכלה ואינה נגלית אלא לאוהביה המשתוקקים אליה בכל מאודם.>10 הערה< לפיכך, החזיר ביאליק את ה"בנים האובדים" לחיק הורתם. כך מגלמים ה"אפס" וה"אין" הניהיליסטיים איכות דומה לזו שיצקו הוגי דעות ומקובלים יהודיים למושגי ה"תוהו" וה"תהום". הוא ניכס נכסי רוח סימבוליסטיים, אך הלבישם בלבוש עברי, השאוב מבארות הקבלה והחסידות. כך שילב מזרח ומערב, ישן וחדש, יהודי ואוניברסלי, פמיליארי וזר - הכול בעת ובעונה אחת.


אחד המושגים המרכזיים במסה זו - ה"בלימה" - הוא מקבילו של ה-LIN (ה"אין" הניהיליסטי, אך במסתו של ביאליק המושג הדקאדנטי-סימבוליסטי "מגויר כהלכה" ומקבל לבוש קבלי-עברי, כשם שה"גילוי" וה"כיסוי" הם ספק מושגים לינגוויסטיים מודרניים, ספק גלגולם של ה"איתגליא" וה"איתכסיא" מן המיסטיקה היהודית. אך גם ההפך הוא הנכון: מושגים עבריים קדומים שמ"ספר יצירה" ומ"ספר הזוהר" הופכים את עורם ולובשים כאן לבוש חדש ברוח הסימבוליזם של הדורות האחרונים, וכך יוצא שהתהליך הוא דו-סטרי: ברק החידוש מתעמעם ואילו החלודה והאבק המכסים את המטבעות הישנים נעלמים כלא היו. בנוסף לאלה, המסה עמוסה למכביר מונחים מהקבלה ומהחסידות: תיאורן של הקליפות, תיאורו של העולם כגשר צר התלוי מעל לבלימה, תיאור הלשונות שבלי מילים (הנגינה, הבכי והצחוק), שיש בכוחן להבקיע מעולמות תחתונים לעולמות עליונים, ולעתים רב כוחן מן המילה, תיאור הנשמות בנרתיקיהן, תיאור הרעיון והדיבור האחוזים זה בזה כגחלת בשלהבת ועוד ועוד. למן שנות מפנה המאה שימשו מונחים מהקבלה והחסידות את יצירת ביאליק כמטאפורות לרעיונות רומנטיים וסימבוליסטיים. כאן וכאן, יש העלאה של האדם הפשוט ושל הילד (הספרות הקדם-רומנטית לא התמקדה בילד ובדלת-העם). כאן וכאן, יש יציאה אל הטבע והתעמקות בנעשה בתוך הנפש פנימה. כאן וכאן, יש התמקדות ביחיד ויחסיו עם כוחות טרנסצנדנטיים עליונים, ולא בעדה - בקולקטיב. כאן וכאן שירה אקסטטית של דבקות ואמונה בהתגלות (אפיפניה לעומת גילוי שכינה או גילוי אליהו). כאן וכאן יש שאיפה אידיאליסטית לתיקון, להחזרת השלמות הפריסטינית על כנה.


ביאליק השתמש אפוא במטבעות ישנות נושנות להעלאת רעיונות מודרניים. מצד אחד, הוא צחצח את המטבעות הישנות והסיר מהם את אבק הקדומים כדי שיתאימו לרעיונות החדשים מצד שני, הוא העניק באמצעות המטבעות העתיקות איזו פטינה של יושן וכובד קלאסי לרעיונות שזה אך נולדו (בחינת "אין חדש תחת השמש" ומה שנראה חדש בתכלית החידוש אינו אלא גלגולו המחודש של רעיון ישן נושן). במחברת המכילה את הרצאותיו של ביאליק על תולדות הספרות העברית, רשם תלמידו אביגדור גרינשפן (באותה שנה שבה נתפרסמה המסה "גילוי וכיסוי בלשון" כי תופעות מן הזמן החדש - לרבות תופעות כספרות הדקדנס והספרות הפוטוריסטית בת ההווה, הן גלגול של תופעות קדומות ושלב מובן מאליו בתהליכים שחזרו על עצמם שוב ושוב במרוצת ההיסטוריה של התרבות. כאן תוארו שלביו של תהליך מעגלי, החוזר על עצמו במחזוריות נוסח זו המתוארת בתורותיהם של הגל ושל רנ"ק: ראשיתו של תהליך זה בספרות המקרא, המשכו באגדת חז"ל (שבה רבו שימושי הלשון הקפואים והקבועים - תקופה שבסופה באה "רבולוציה" בדמות לשונם של הפייטנים. תהליך כזה (של קלאסיקה, של קיבעון ושל מהפכה ותחייה נחשף לנגד עיניו גם בתקופתו שלו.>11<


כדי לתת תחושה של תקופה חדשה - של "רבולוציה" (בתחומי הלשון כבתחומי החיים), שבה גלידי הקרח מתמוססים ובאוויר ריח של סכנה ושל העזה - חוזרת המסה שלפנינו למעשה בראשית: אל המקום שבו נאמר "תוהו" ו"תהום" בכפיפה אחת. הן "תוהו" פירושו שממה וריקנות, אפסות והבל ("עולם התוהו" הוא כינוי לעולם שבו נשמות החוטאים תועות ומתייסרות עד בוא מועד תיקונן). את דרכי הביטוי המילוליות, לעומת המוסיקה האילמת והמתמטיקה המסמנת, כינה ביאליק במסה זו בשם "מין רקמת תוהו", במובן של חלום שווא ואחיזת עיניים, מרקם אפמרי שאין בו ממש.>12 הערה< אמונתו של האדם שהוא מצליח בדיבורו להלך לבטח על גשר של מילים, אינה אלא אשליה, נאמר כאן, שהרי התהום מהבהבת, מבצבצת ומבעבעת מכל סדק. החזרה אל הוויית ה"בראשית" הייתה חלק מן המודרניזם המוקדם, יליד המהפכה: מחזור שיריו של שלונסקי "בראשית אחרת" עוסקים באותו עניין עצמו (שאיפתו של האדם המודרני לשחזר את תחושת הבראשית של המילה ואת המגע הבלתי אמצעי עם הבריאה). אפילו שאיפתו של רטוש ה"כנעני" "להתחיל מאלף" (CREATIO EX NIHILO היא שאיפה שינקה מן הסימבוליזם הצרפתי-רוסי: לחזור אל הבראשיתי שבהוויה המדברית (זו המודרנית וזו שמלפני מתן תורה ואמונת הייחוד). כבר ב"הברכה" תיאר ביאליק במרומז "בראשית חדשה" המקבילה לתקופת התחייה הכובשת דרכים חדשות בחיים ובספרות.>13 הערה< מסתו "גילוי וכיסוי בלשון" אינה רק התחלה של תקופה חדשה (את הרעיונות הסימבוליסטים הטמיע כאמור ביאליק בכתיבתו כבר בשנות מפנה המאה), כי אם סיכום של תקופה שראשיתה בקונגרס הציוני הראשון וסיומה במלחמה ובמהפכה. סיומה של תקופה זו (סוף דור המדבר והפסיחה על הסעיפים היא כמובן ראשיתה של תקופה חדשה (ראשיתה של תקופת הוודאות הנחרצת שפרק הגלות תם ואין לו תקומה). ביאליק חש שהוא ניצב בתקופה של הפשרת הקרח, של בראשית חדשה, ולתחושה זו נתן ביטוי בדרכים רבות במסה שלפנינו.


ג.

ברוח תורת אוולוציוניות שונות, שהסתעפו מתורת דרווין, ושעיצבו, בין השאר, את השקפת-העולם של אחד-העם, תיאר גם ביאליק את תולדות התרבותהליכים של התפתחות והתנוונות, פריחה וקמילה. בהתאם, תיאר כאן את תהליכי הסתאבות המילים, שנבראו טהורות ונוצצות, עד שנתמעכו מרוב שימוש ולבנו גס בהן. למעשה, יש כאן תמצית מן ההגות הנאו-סימבוליזם המשתוקקת לבטל את כל הקפוא והקבוע, ולערוך לו דיאוטומטיזציה ("הזרה"). ביאליק הטרים כאן אפוא את המודרניסטים מאסכולת שלונסקי, שאימצו הגות זו, ובעיקרו של דבר נתנו לה ביטוי בשירתם משנות השלושים. שירים כגון שירו של שלונסקי "תפילה" ("אינני אשם, אינני אשם, / כי שפת המלים נבוכה ועלגת. / ... כי אז, עת הבקר, שעיר ואדמון / דרס ראשונה את נצחו של הליל, / ידע גם אבי, גם אבי הקדמון / לגעות את מליו כמו איל אל איל.// אז גשם אל דשא ורעם אל שה / דיברו והקשיבו אל הבל וקין. / ומה נעשה עוד, מה נעשה / אנחנו, דוברי המלים אל האין?" יונק את ההגות הלינגוויסטית המשוקעת בו מאותם מקורות שמהם ינקה מסתו של ביאליק.


כדי להבהיר הגות זו, משתמש כאן ביאליק במטאפוריקה מכמה שדות סימנטיים נפרדים לכאורה שחוט אחד מקשרם (כולם קשורים ל"כיסוי", במשמעיה השונים של מילה זו). מדובר במטאפורות שחוקות למדי, שאיכותן החושיית כבר בטלה במרוצת הדורות, וביאליק עורך בהן דיאוטומטיזציה ומחזיר להן את חיותן. בראש ובראשונה, ביאליק נוטל כאן את המטאפורה השחוקה "מטבעות לשון" ונחזיר אותה לפשוטה (אגב כך, הוא משתמש בצירופים נוספים מן התחום המוניטארי, כגון "נותן שטר חדש תחת הישן ודוחה או מרחיב לעצמו את זמן הפירעון. בין כך ובין כך - החוב אינו בא לידי גובינא לעולם". משמע, כיסוי התהום באמצעות המילה כמוה אפוא ככיסוי חוב).>14 הערה< שנית, ביאליק נוטל כאן את המטאפורה השחוקה לפי המילה היא כלבוש וככיסוי לרעיון המופשט, והופך את המילה לאריג עשוי חוטים המכסה את הגוף המופשט. כך מתוארת כאן המילה כ"רקמת תוהו", כ"קשקשי השריון", כ"פיתוחי החותם באבני החושן" (אפילו השורש הבה"ב בצירוף "מהבהבת התהום" יש לה הוראה מתחומי הלבוש).>15<


אגב עיסוקו בבעיות מופשטות שאליהן טרם הורגל בעת כתיבת מסה זו, קבע ביאליק הלכות פואטיות שאותן סתר מניה וביה במסה אחרת שלו - "הלכה ואגדה". נשאלת השאלה: מדוע ב"הלכה ואגדה" הציג את השירה והפרוזה כאחוזות זו בזו כפרי הגדל מן הפרח, ואילו כאן חידד את ההבדל בין שתי הסוגות? וקושיה גוררת קושיה: מה טעם ראה ביאליק להפריז בדבר ההבדל שבין לשון הפרוזה ללשון השירה, ואגב כך להיקלע לסבך של סתירות ופרכות? כך, קבע למשל, שהפרוזה מה לבטח ומשתמשת בלשון קבועה וקפואה, בעוד הפרוזה שלו עצמה - בסיפוריו ובמסותיו בכלל, ובמסה שלפנינו באופן מיוחד - רחוקה מן הקיבעון והקיפאון, ולשונה דומה יותר ללשון השירה? אם את הפרוזאיקון, בעל הלשון הדנוטטיבית, תיאר כמי שמהלך על קרח מוצק, עשוי מקשה אחת, בעוד שאת המשורר, בעל הלשון הפיגורטיבית, תיאר כמי שמדלג מגליד קרח אחד למשנהו בעת הפשרת השלגים, כשמתחתיו מהבהבים התהו והתהום, הרי שלשון המסה שלפנינו דומה יותר לדילוג מעל גלידים מאשר להליכה איתנה ובטוחה.


בשנות "מפנה המאה", כשהחל ביאליק לכתוב את סיפוריו הראשונים, עדיין ניכרה בכתיבתו אבחנה ברורה בין שירה לפרוזה, אך עד מהרה ניטשטשו אצלו הגבולין, וב"ספיח" העמיד סיפור פיוטי, שאחדים מתיאוריו הפכו בנקל לשירים, עם חלוקתם לשורות קצרות.>16 הערה< ומן הצד האחר, הוא חיבר פואמות ללא חלוקה לשורות שיר, שהידועה שבהם היא "מגילת האש".>17 הערה< תפיסתו של ביאליק את מושגי השירה והפרוזה עברו אפוא תהליך הדרגתי של התפתחות ותמורה. אך ה"שירה" וה"פרוזה" הן כאן מטאפורות לשתי מערכי נפש שונים: חסידות ומתנגדות, הנוסח הניאו-חסידי של סופרי ורשה לעומת הנוסח הספקן והזהיר של אותם מסופרי אודסה שלפני שנות דור הוא יצק מים על ידיהם.


ביאליק ראה אז את דורם של מנדלי, פרוג ואחד-העם (כל מקורות ההשראה שלו הולך ודועך מול עיניו, ודור חדש - צעיר ונועז ממנו, אף חופשי ממנו בהשקפותיו הפואטיות והפוליטיות - הולך וכובש את מרכז הזירה. במסה "ומנדלי זקן", הביא מפי מנדלי את הביטוי היידי "די קרעה געהט" (שפעת הגלידים הו ובאה), וכן: "הראיתם הפשרת הקרח בנהר! גלידים רבים, גדולים עם קטנים, שפעות שפעות, צפים ובאים, צפים ובאים, עד שהם נערמים ונדחקים יחד במקום צר בנהר - וסותמים פיו". את הזקנה המשיל כאן לקרח הסותם את צינורות המחשבה, ובמסה שלפנינו השתמש במשל זה לציון נקודות של קיפאון והפשרה: לשון קבועה וקפואה מדומה כאן לכיסוי של קרח, שכולו מקשה אחת תהליך ההפשרה של הקיפאון הלשוני מתואר כגלידי קרח הצפים על פני התהום. ביאליק חש כאמור כי הוא ניצב בעונה של הפשרת הקרח: מטבעות לשון קפואות מותכות, וחדשות נוצקות תחתן. ואולם, לא כל החדש והנוצץ זהב הוא. להיפך, גילויים לא מעטים של החדש אינם אלא הזנייתם וסיאובם של ערכים ישנים וטובים. חוברות של כתב-עת שיצאו בזמן המלחמה והמהפכה כינה ביאליק בשם "בני בקועה", כי בקעו ועלו מכרסה של "התקופה" בתקופת מלחמה של הרג והרס.>18<


את התמורות הפוליטיות הרות הגורל שנתחוללו אז בעולם בחן ביאליק באמצעות שינויה של הלשון. יש מילים שהרעישו בשעתן עולם ומלואו, "והנה בא יום והמילים ההן ירדו מגדולתן והושלכו לשוק ועתה בני-אדם מגלגלים בהן מתוך שיחה קלה כמי שמגלגל בעדשים". אמנם, ביאליק מתאר כאן תהליך לינגוויסטי מוכר, הידועהליך הסתאבותן של מילים ("PEJORATIVE DEVELOPMENTS" בניסוחו של הבלשן סטפן אולמן בספרו על יסודות הסמנטיקה),>19 הערה< מילים עבריות, כגון "מליצה" או "עסקן" (ובצדן מילים לועזיות בין-לאומיות, כגון "רטוריקה" או "פאתוס"), הכילו בתחילה משמעות חיובית, או ניטרליות, ובמשך הזמן דבקו בהן השתמעויות של גנאי, והן ירדו מגדולתן, נסתאבו ונזדלזלו. ואולם, המילים הערטילאיות הן אך ורק מטונימיה ומשל לתהליכים ממשיים מעולם המעשה: להזנייתם ולסיאובם של ערכים מקודשים כדוגמת "עם", "מולדת", "חופש", שהמשטרים הטוטליטריים משמשו בהם ביד גסה ועשו בהם שמות.

הרעיון בדבר הסתאבות המילים והמושגים וירידתם מטה מטה מהספירה האידיאליסטית אל הספירה המטריאליסטית רווח בסימבוליזם הצרפתי והרוסי ומכאן הגיע גם אל הספרות העברית. לפי רעיון זה, מילים ומושגים שהכילו בעבר השתמעויות של שגב, קדושה ויקר, ושהיו במרוצת הזמן לקונבנציות שקפאו ונתאבנו, הולכים ומאבדים מערכם וממעמדם, עד שמגלגלים בהם בשוק כבעדשים, ואין מכירים בהם עוד את גדולת העבר. ביצירת ביאליק, לסוגיה ולתקופותיה, לרעיון זה נועד מקום חשוב ומרכזי - למן ראשוני שיריו - השיר הגנוז "אלילי הנעורים" והשיר המוקדם "נושנות", המתארים את ההתפכחות המכאיבה מן הקסמים המשכרים ומן המליצות הנאות והמרוממות, שזיופן ניכר למרחוק - ועד לשיר המאוחר "חלפה על פניי", שבו הדובר משלח מחלונו יונים צחורות, החוזרות אליו לעת-ערב והן "עורבים מלומדי אשפתות". זה האחרון, שב אף הוא כמו המסה "גילוי וכיסוי בלשון" בשנת תרע"ו, במיוחד בזיקתו אל המסה הלינגוויסטית שלפנינו, המתארת בפירוט רב את תהליך הסתאבותם של מילים ומושגים ואת נסיונה של השירה להחזיר עטרה ליושנה: להסיר את האבק מעל מטבעות שנשתחקו ונתמעכו בשוק החיים, לצחצחן ולהחזיר להן את ערכם ותפקידן שמקדם.

השיר "דבר" מכיל את עיקרי ההגות הלשונית המובלעת ב"גילוי וכיסוי בלשון", וזאת עוד בשנת תרס"ד,שור ויותר לפני כתיבת המסה. השיר גורס שיש שמילים, שהולדתן בטהרה, אך הן מזדלזלות ומאבדות את ערכן בהיסח הדעת, כדרכן של מילים בכל הלשונות. גרוע יותר הוא גורלן של אותן מילים, המאבדות את ערכן ומגיעות לשפל המדרגה, עקב שימוש ציני ומניפולטיבי, שנעשה בהן במזיד, לשם השגת רווחים קצרי טווח ומועד. על תופעה זו שופך השיר "דבר" את זעמו: על הנבלים הציניקנים, המטמאים את המושגים ואת הרעיונות הנשגבים, מתוך שהם דואגים לרווחתם ולתועלתם האישית, מבלי שיתייסרו כלל על הנזק שהם גורמים לזולת במעשיהם הנלוזים. בפתח השיר "דבר" מתואר השימוש הציני - הקר והתכליתי - שנעשה באסונו של הנביא: ה"נבלים" בעלי לב האבן נוטלים את לב הבשר של הנביא, שנשרף על מזבח רעיונותיו הנעלים, ומשליכים אותו לכלביהם, כאילו היה הלב פסולת שחיטה של איזו חיית הקרבן שנעקדה, ולא משכן הרגשות הנעלים של האדם הנבחר.


גם בשאר קנייניו של הנביא עושים ה"נבלים", גיבורי השיר "דבר", כבתוך שלהם: את רצפת האש, סמל ההשראה הנבואית וגחלת התרבות האנושית, הם מורידים ממעמדה המרומם והופכים לרצפת ביתם, מדרס נעליהם המסואבות את אבני המזבח הם הופכים לאבני מרצפת או לאבני גדר, ואפילו לאבני מצבה, ובלבד שיפיקו מהן רווח ותועלת בעטים, הגחלת הרוחנית הו למקור אש פשוט, שנועד למטרות פחותות וגשמיות: להצתת סיגריה ולחימום האוכל או הגוף הקפוא מקור (כשם שהרצפה הו אצלם ממקור אור וחום לרצפת אבן קרה וגשמית). הקטורת שעל המזבח משנה אף היא בגללם את טיבה ותפקידה, והו ל"גלום הקטורת" - לסיגריה פשוטה, הנתונה בזווית הפה. בעטים, עתיד גם הפטיש - שבו נהג הנביא להלום על לבות האבן הקשים והקשוחים - להפוך למעדר. ואולם, לא יהא זה מעדר, שייעודו חיובי ואופטימי (לעיבודה של חלקת אדמה בגינה, למשל), כי אם מעדר שייעודו ניהיליסטי ושלילי בתכלית (לכריית חלקת אדמה לקבורה) מכלי המבשר את האידיליה שעתידה לשרור בעולם באחרית הימים, הוא הופך לכלי המבשר את האחרית במובנה הפשוט והליטראלי - את החורבן והכליה.


האבנים שב"דבר" פנים רבות להן, והן הופכות בהיסח הדעת מסמל למציאות גשמית ופשוטה: מאבני מזבח (והמזבח בשיר זה אינו רק חלק מהפולחן הדתי-רוחני, אלא גם סמל האידיאל הנבואי), לאבנים של ממש, המלוות את עולמם הפרגמטי של ה"נבלים", מראשית ועד אחרית - מאבני מסד ורצפה ועד לאבני הקבר ומצבתו. גם ה"נבלים" פנים רבות להם, והמודלים המקראיים, המשמשים להם תקדים, שונים מגוונים: למן העם הנבל של יוצאי מצרים, שעליו שפך הדובר את תלונתו בחירוק שניים בשירים "ב עם", "מתי מדבר האחרונים" ו"לא תימח", על שהיו מוכנים להמיר את רעיון שיבת ציון בסיר הבשר ואת מתן תורה בעגל זהב דרך קורח ועדתו, שמרדו באדון הנביאים ונבלעו באדמה שפערה פיה וכלה ב"צעירים", מצדדי רעיון אוגנדה, המתהדרים בשפם ניצשיאני ובסיסמאות ריקות של "שינוי כל הערכים", תוך שהם מביאים לידי ירידה ולסיאוב של רעיונות נעלים, ולא להעלאת הטופס האנושי. למרות שהם כחגבים בעיני הנביא, הם מתברכים בעצמם בלבבם ומטפחים הרהורי גדלות, בעוד שדמותו הטיטאנית של הנביא, הנשרפת על מזבח האידיאלים הנעלים, הו ומתמעטת בעיניהם. אפילו את לבו, משכן רגשותיו הנעלים, הם רואים כבפסולת שחיטה, שיש להשליכה לכלבים.


כדי להדגים את רעיון הסתאבותם של מילים ומושגים, בחר ביאליק להשתמש בשירו במילים שבעצמן הסתאבו במרוצת הדורות, כגון המילה "דבר" בכבודה ובעצמה, שנזלזלה במעברה מהעולם התיאוצנטרי לעולם החילוני, האנתרופוצנטרי. "דבר" הוא שם-נרדף לדבר ה' בפרקי הנבואה המקראית בפילוסופיה היוונית הוא הלוגוס, שפירושו הצו, החוק והתורה אשר ה' מצווה לעשותם במרוצת הדורות, הפכה המילה "דבר" באוונגליונים להאצלה אלוהית, למושג בעל מעמד אונטולוגי, שזוהה עם דמותו המשיחית של ישו. בשיר "דבר" מתפקדת המילה בכמה ממשמעיה הקדומים, תוך שהיא הו במרוצת-השיר מ"דבר חזון ומשא" לעניין יומיומי ורגיל ("נפל דבר בינינו ואין יודע מה נפל" שורה 39 בשיר זה, על משקל "הנה אנוכי עושה דבר בישראל, שמ"א ג, יא). החזון מיתרגם אפוא למעשה, כפי שהרצפה הרוחנית מיתרגמת לרצפה גשמית. וכאמור, מעשיהם של הנבלים מביאים לידי כך שגם הפטיש, ההופך למעדר משנה את תפקידו: כאמור, אין הוא כלי המבשר בנבואות הנחמה את השלום והשלווה שלעתיד לבוא ("תו חרבותם לאתים", יש' ב, ד כי אם כלי המבשר את המוות והחורבן, האישי והקולקטיבי ("ות אותו למעדר / וכרית לנו קבר" שורות 31-32).


ואף זאת: ביאליק השתמש כאן תכופות בסמלי נפש מופנמים, שאינם אלא מטאפורה לרעיונות מופשטים, אך הקנה לסמליו ממשות פלאסטית חיה, עד שהפכם כביכול למציאות חיצונית ומוחשית. הגבולות בין ממשות לסמל, או בין חומר לרוח, קורסים כאן ומיטשטשים, אגב תהליכי טרנספורמציה וטרנספיגורציה של הגדלה וזיעור, של התפשטות והתכווצות, של אבסטרקציה וקונקרטיזציה: הכינור ומיתריו הם אמנם הלב ונימיו, אך הדימוי הופך ין דימוי הומרי מורחב, והנימים הופכים לקורים, המתפזרים במרחבי תבל כחוטי כסף מבהיקים - בתהליך של התפשטות אינסופית. המזבח אינו אלא שם-נרדף לאידיאלים המופשטים שעליהם עולה הנביא לעולה, אך אבניו המטאפוריות הופכות לאבנים של ממש, המתנפצות והופכות לאבני רצפה, לאבני גדר ולאבני מצבה. רצפת האש או הגחלת אינה אלא מהות רוחנית ומופשטת, שם-נרדף לניצוץ הנבואה, אלא שהיא הו כאן לאש ממשית, שניתן להצית בה סיגריה. הפטיש אינו אלא מטאפורה לכובד הצרות והמצוקות, המכות על סדן הלב, אך יש לו כאן גם ממשות פיזית, וניתן ת אותו למעדר. כך נהג ביאליק גם בשיריו האחרים, כגון "לא זכיתי", שבו הופך הניצוץ לדם, הדם לדמעה, הדמעה לחרוז זכוכית ולאחד מחרוזי השירה. דראמה אישית, המתחוללת בתוך הנפש פנימה מקבלת בשיריו ממשות פיזית אדירת ממדים, וגם להפך: הדראמה הפרומתיאנית, המתחוללת במקור המיתולוגי במרחביה אדירי ממדים של תבל רבה, עוברת אצל ביאליק תהליכי זיעור והתמעטות, ומתחוללת - במוקטן ובמקופל - בתוך הנפש פנימה.


בשנת תרע"ו, שנת חיבורה של המסה "גילוי וכיסוי בלשון", חזר ביאליק לרעיונות אלה, הן בפרגמנט הגנוז "למנצח על הנגינות" והן בשיר "חלפה על פניי", הנסבים סביב רעיון הסתאבות המילים והזנייתן.>20 הערה< בפרגמנט נאמר: "רותמים את עצמם בטורי השירים / בני תערובות וילדי כלאים / שתוקים, אסופים ופרי נאפופים / ממזרי רעיון ונדחי הגיון". בשיר הקנוני, רעיון זה זכה לפיתוח ולהרחבה:


אפפוני מלים תופפות,דת קדשותרוני

נוצצות בעדיי שוא ומתיפיפות בחן רמיה,

חכלילות הפוך בעיניהן ורקב הזמה בעצמותן,

ובכנפיהן ילדי נאפופים, ממזרי עט ורעיון,

עתק ושחץ כלם, לשון רהב ולב נבוב,

עם הקימוש ועם החוח יפרו ואין מפניהם מנוס.

יום יום, עם גרף הביבים ועם שפך העביטים,

יבקיע באשם עד אף כל נסגר בחדרו ושופך לבו,

לטמא עליו הבל פיו ולהשבית רוחו מטהרו.


מעניין להיווכח כי בהשראת המהפכה, ניסה משורר צעיר ונועז כשלונסקי למגר את כוחה של המליצה שתש כוחה ולתת את הבכורה למילים "ממזרות" ובנות הפקר. הוא יצא חוצץ נגד הזדקקותם של סופרי הדור הקודם לפסוק, מתוך שאיפתם להתהדר בחומרי לשון נאים ו"מיוחסים". אליבא דשלונסקי, מרוב שימוש במליצה, היא נתיישנה ובלתה מזוקן, ושוב אין בה כדי לעורר את המחשבה, הרגש והחושים. לטענתו, "המליצה מפהקת כבר ... חיי משפחה שיש בהם התקשרות חולין תמיד מנוולים את ההנאה שבאהבה".>21 הערה< לעומת המליצה שנתיישנה וסר טעמה, המילה המודרנית יוצאת ומתריסה בחוצפה:


- הנני מילה פלונית-אלמונית, אסופית, ממזרת, ערומה ויחפה - אך נאה...

ובן זוגה, פלוני אלמוני מן האספסוף, יענה:

- מה לי אבא? מי לי אבא? יש לי משלי רב מוהר!

נישואין אזרחיים, אהבה חופשית בין מילים - בלי שידוכי סגנון, בלי ייחוס אבות ונדוניה של אסוציאציות. והעיקר: בלי חופה וקידושין! (יותר מדי טהרת-משפחה בלשוננו!)

כל צירוף מילים - התמסרות הפקר, כלולות ליל אחד ... זה הכלל: חירות, זיווג לשעה שעלה יפה.


שלונסקי יצא כאן אפוא נגד הכבילות שבלשון השיבוצית הקונבנציונלית, וכנגדה העמיד את הלשון המודרניסטית המופקרת והפרוצה, שאינה מיוחסת אמנם כלשון הקלאסי-רומנטית אך יפה, נועזת ומעניינת ממנה לדבריו שבעתיים. לעומתו, ביאליק יוצא כנגד ההפקרות והפריצות היוצרות יצורי כלאייםורים ונבובים. הוא מבכה את הסתאבות צירופיו שלו, בין שנטמאו בידי חקיינים נלוזים ובין שעוקמו וסורסו בזדון ובמתכוון: "יוני הזכות, שלחתין לעת בקר שמימה, / שבו אלי לעת ערב - והנן עורבים מלמדי אשפתות, / צוחה נתעבה בגרונם ובשר נבלה בפיהם". נח, לפי אגדת חז"ל, שילח בתחילה את העורב, שעט על הפגרים ולא חזר אל התבה, ורק אחר-כך שילח את היונה שחזרה וענף זית בפיה (ויק"ר לא, ע"ב שהש"ר א, ע"ב ילק"ש נח, ח). נח המודרני משלח יונים צחורות החוזרות אליו בדמות עורבים מלומדי אשפתות. אין זאת כי ביאליק ראה את הסתאבות המילים והמושגים בעת המלחמה והמהפכה, שבה אפילו מילים שבעבר הרטיטו את הלב (כגון "מולדת", "פטריוטיזם", "אחווה", "שוויון" וכיו"ב מילים הטעונות בקונוטציות חיוביות שינו את צבען ואת עורן ושימשו כסות למעשי נבלה. יוצא אפוא שמסה זו שלכאורה אינה אומרת כל אמירה אקטואלית למעשה אומרת דברים נוקבים וחדיםער על המציאות הקונטמפורנית, המסאבת את המושגים ואתם - את החיים, בחינת "חיים ומוות ביד הלשון".


הערות:

  1. בין התבטאויותיו במחשבת-הלשון מצויות הרצאתו-מסתו "חבלי לשון" (תרס"ג והרצאותיו מן התקופה שבה עמד בראש ועד-הלשון בארץ-ישראל: "על קודש וחול בלשון" (תרפ"ז), "הזלזול בלשון העברית וועד הלשון" (תרפ"ט), "לשון הספר ולשון הדיבור" (תרפ"ט), "מחסורי לשוננו ותקנתה" (תרפ"ט ועוד.

  2. ראה: ר' סיוון, "'הלשון הירושלמית' והתגבשות הסגנון החדש", "לשוננו לעם", מחזור לא, קונטרס ב, כסלו תש"ם הנ"ל, "ראשית הרחבת הלשון בימינו", "שם", מחזור לג, קונטרס א-ב, מרחשוון תשמ"ב.

  3. רעיונות אוניברסליים, מנותקים מההקשר הלאומי, אופייניים לתקופת ההשכלה המוקדמת (מסתו של שד"ל ושירו של אד"ם הכהן על החמלה), או לשלבים הראשונים של המודרניזם מאסכולת שלונסקי, שנוצר בהשראת הלכי-רוח ה פאציפיסטיים, שנולדו כתגובת-נגד למלחמת העולם הראשונה.

  4. המסה שבה בשנת 1915 נדפסה ב"כנסת“ (בער ביאליק רק בשנת 1917, שכן בזמן המלחמה והמהפכה חל איסור על הדפסת ספרים בלשונות היהודים.

  5. מסמכים אלה נאספו בקובץ "לקט תעודות: לתולדות ועד הלשון והאקדמיה ללשון העברית תר"ן-תש"ל", הוצאת האקדמיה ללשון העברית, ירושלים תש"ל, עמ' 27-45.

  6. "אגרות ח"נ ביאליק", כרך ב, עמ' קעג-קעד, הערה 7.

  7. גם ידידיו-יריביו של ביאליק ב"קרית ספר" תרמו באותה עת אף הם, איש איש בדרכו, להכנסת "יפיפותו של יפת" ל"אהלי שם": פרישמן באמצעות תרגומי ניצשה וטאגור טשרניחובסקי באמצעות תרגום האפוס הפיני "קלוולה" ברנר באמצעות "ספריית יפת", שאותה יסד ב-1910 לשם פרסום מיטב ספרות המערב בתרגום עברי. גל של תרגומי מופת שטף אז את הספרות העברית, אפשר גובת-נגד לוועידת צ'רנוביץ ולניסיונה ליטול את הבכורה מן העברית. באמצעות העשרתו של מדף הספרים העברי בספרות חיה ואטרקטיבית, ביקשו הסופרים העברים להרים תרומה לקידום מעמדה של השפה בקרב אותם חוגים אינטלקטואליים, שנהו אחר יידיש ולעזים.

  8. בהגותו של פוטיבניא ראה פיכמן, ובעקבותיו גם טברסקי ואחרים, את מקור-ההשראה לכתיבת "גילוי וכיסוי בלשון". וראה: פיכמן (תש"ו), עמ' קמ.

  9. ראה קרטון-בלום (תשל"ה), עמ' 90-97.

  10. על חלחולם של יסודות סימבוליסטיים ליצירת ביאליק, ראה בספריי "הצרצר משורר הגלות“ (1986), עמ' 142 "השירה מאין תימצא“ (1987), עמ' 234-235 וכן במאמרי "כי אין יודע נתיב הרוח", בתוך: "על שפת הברכה", ערכו ע' שביט וז' שמיר (1995), עמ' 198-199.

  11. מחברת זו נמצאת בארכיון החינוך באוניברסיטת תל-אביב, וצילומה - במכון כץ לחקר הספרות העברית באוניברסיטת תל-אביב. כלולים בה שיעוריו של ביאליק בבית המדרש למורים מיסודה של רשת "תרבות", אודסה תרע"ח.

  12. השווה לתיאורה האוורירי של בת-השיר בשירו של ביאליק "הרהורי לילה" עם משי-אברותיה ולתיאור השירים בשירו "דבר" כמשא שווא ותרמית אזניים" - כדבר עשוי קורי עכביש.

  13. שביט ושמיר (ראה הערה 10 לעיל), עמ' 220-225.

  14. לפנינו פירוק של אידיום שקפא: המילה מתוארת כמטבע, ואם כמטבע מדוע לא כשטר, ואם כשטר מדוע לא כשטר-חוב. המילה כמטבע וכשטר אינה פורעת אפוא את החוב, אינה מכסה אותו, אלא את מקצתו, ומשאירה הרבה בלתי-מכוסה. ומאחר שכך, בתקוות שווא להקל מעל עצמו את פרעון החוב, מחליף האדם מילה במילה, נותן שטר חדש תחת הישן ודוחה את זמן הפירעון, שלעולם לא יגיע. את המהות האמיתית של הדברים לא יתפוס האדם לעולם. החידה תישאר בעינה. תיק"ו. הקושיות לא תגענה לידי תירוצן. יש כאן אפוא הסבר דיסקורסיבי על הפשרה של ניבים שקפאו ונתקבעו, הנתמך בלשון שיש בה הפשרה של ניבים שקפאו (כמו המימוש של האידיום "מטבע-לשון", והפו לשטר ולשטר-חוב). ואגב, בבים מתרע"ד-תרע"ה יש הרבה עניינים של דחיית חובות ושטרות לגוביינא, והמרת שטר-חוב בשטר-חוב שמועד פרעונו נדחה. ביאליק נוטל את הדימוי המורחב הזה מענייני דיומא שהעסיקוהו ושהכיר אז מקרוב.

  15. "פתילת הבגד שקיפלה ולא הבהבה", שבת ב, ג.

  16. ראה חיבורי "באין עלילה" (1998), עמ' 147-148 159-168.

  17. ידועות פחות הן "דבורת הזהב" (יצירה שנתפרסמה לראשונה בין גנזיו של המשורר ו"איכה יירא את האש?" (יצירה שנדפסה בתוספת ל"כלבי ביאליק").

  18. "איגרות ח"נ ביאליק", כרך ב, עמ' קצד-קצה.

  19. ULLMANN, STEPHEN. “ANINTRODUCTION TO THE SCIENCE OF MEANING", REV. ED. OXFORD U.P., LONDON, 7691, PP. 722-532.

  20. על הקשר בין השיר למסה עמד לראשונה פ' לחובר, בספרו "תולדות הספרות העברית החדשה", כרך ד, תל-אביב תשכ"ג, עמ' 79.

  21. במאמרו "המליצה", "הדים", כרך ב (תרפ"ג), עמ' 189-190. המאמר נדפס באנתולוגיה "יורשי הסימבוליזם בשירה", בער ב' הרושובסקי, ירושלים תשכ"ה, עמ' 154-155.


מראי-מקום:

  • אדר, צבי. "ביאליק בשירתו", ירושלים ותל-אביב תשכ"ז, עמ' 9-36.

  • אורבך, אפרים אלימלך. "פרקי אמונות ודעות", ירושלים תשכ"ט.

  • אורבך, אפרים אלימלך. "על ציונות ויהדות", ירושלים 1985.

  • אליאור, רחל. "גילוי וכיסוי בלשון ושפת האין והיש" פרסום ראשון.

  • אפשטיין, אברהם. "סופרים", ניו-יורק תרצ"ה, עמ' 46-49.

  • בן-אהרון, יריב ועלי אלון (עורכים). ""גילוי וכיסוי בלשון מאת ח"נ ביאליק: מ", מחברת "שדמות", גיל' 8, המדרשה "אורנים" 1997.

  • ברזל, הלל. "מילים ותהום", בתוך: "משוררים על שירה", תל-אביב 1970, עמ' 46-49.

  • ברזל, הלל. "על סף המוחלט", בתוך: "שירת התחייה - ח"נ ביאליק", תל-אביב 1990, עמ' 445-481.

  • ברזל, הלל. "'גילוי וכיסוי בלשון': בלשנות, פילוסופית-חיים ופואטיקה" פרסום ראשון.

  • בר-יוסף, חמוטל. "מגעים של דקאדנס: ביאליק, ברדיצ'בסקי, ברנר", אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, באר-שבע 1997.

  • ברנר, יוסף חיים. "כלבי י.ח. ברנר", כרך ג, תל-אביב תש"ך, עמ' 456-461.

  • גורן, נתן. "ביאליק על ערך המילה הפיוטית", "הפועל הצעיר", כרך לג, גיל' 31, 26.7.1940, עמ' 10-11.

  • הירשפלד, אריאל. "היפר-טקסט, שלום בית ו'ארון הספרים היהודי'", "הארץ“ (תרבות וספרות), 13 בפברואר 1998, עמ' ד1; ד3.

  • הירשפלד, אריאל. "מתי עולם מזדעזעים" (על יחסו של ביאליק אל מקורותיו ב"גילוי וכיסוי בלשון"), פרסום ראשון.

  • ורסס, שמואל. "סיפור ושורשו", רמת-גן 1971.

  • ורסס, שמואל. "בין גילוי לכיסוי: ביאליק בסיפור ובמסה", תל-אביב תשמ"ד.

  • טברסקי, יוחנן. "ביקורת הלשון של ביאליק ומקורותיה", "הפועל הצעיר", נד, גיל' 41, 27.6.1961, עמ' 19-20.

  • טברסקי, יוחנן. "ספרות העולם - לכסיקון", כרך א, תל-אביב תשכ"ז, עמ' 404.

  • לוז, צבי. "גילוי וכיסוי", "שתיות שירה: עיקרים בפואטיקה של ביאליק", תל-אביב תשמ"ה, עמ' 41-50 156-158.

  • לוז, צבי. "קריאה ב'גילוי וכיסוי בלשון' - פירוש צמוד למאמרו של ביאליק", "מעגלי קריאה", חוב' 20, חיפה תמוז תשנ"א (יוני 1991), עמ' 123-133.

  • לוז, צבי. "לשאלת ההשפעות החיצוניות על מסתו של ביאליק" פרסום ראשון

  • לפידוס, רינה. "על מסתו של ח"נ ביאליק 'גילוי וכיסוי בלשון' וזיקתה לתורתו הבלשנית של א' פוטבניה", פרסום ראשון.

  • פיכמן, יעקב. "שירת ביאליק", ירושלים ותל-אביב תש"ו, עמ' קלד-קמ.

  • פלס, ידידיה. "גילוי וכיסוי ב'גילוי וכיסוי בלשון'", "הלל לביאליק“ (עיונים ומחקרים ביצירת ח"נ ביאליק בער הלל ויס וידידיה יצחקי), רמת-גן תשמ"ט, עמ' 221-247.

  • צור, ראובן. "יסודות רומאנטיים ואנטי רומאנטיים בשירי ביאליק, טשרניחובסקי, שלונסקי ועמיחי", תל-אביב 1985, עמ' 132.

  • קורצווייל, ברוך. "ביאליק וטשרניחובסקי", ירושלים ותל-אביב תשכ"ד, עמ' 162.

  • קרטון-בלום, רות. "דיזנדרוק וביאליק - בין 'חיוב ושלילה בביטוי' ל'גילוי וכיסוי בלשון'", "מאזנים", כרך מא, חוב' 2, תשל"ה, עמ' 90-97.

  • רוטנשטרייך, נתן. "גילוי וכיסוי בלשון", סדרת עיונים, ב, הוצאת הסוכנות היהודית, ירושלים תשי"א. נדפס שוב בספרו של גרשון שקד, "ביאליק: יצירתו לסוגיה בראי הביקורת", ירושלים 1974, עמ' 323-333.

  • שמיר, זיוה. "מה זאת אהבה“ (צוהר לעולם הדעות האישי של ח"נ ביאליק), תל-אביב תשנ"א, עמ' 89-100.

  • שמיר, זיוה. "באין עלילה: סיפורי ביאליק במעגלותיהם", הקיבוץ המאוחד, תל-אביב 1998.

  • שמיר, זיוה. "המסה 'גילוי וכיסוי בלשון' ומקומה במ יצירתו של ביאליק" פרסום ראשון.

  • LITERATURE EAST AND WEST, VOLUME 51, NO. 3 3791(, PP. ´89-705. TRANSLATED WITH NOTES BY AVRAHAM HOLTZ, BIALIK, H. N., THE EXPLICIT AND THE ALLUSUVEIN LANGUAGE



Comments


bottom of page