מרומנטיקה כיום בורחים כמו מאש
עודכן: 13 בדצמ׳ 2022
על הפזמון המאוחר "קונצרטינה וגיטרה"
פורסם: חדשות בן עזר (המוזה קלת הכנפיים: על פזמוניו של נתן אלתרמן) , גליון 1737 11/04/2022
את הפזמון "קונצרטינה וגיטרה" חיבּר אלתרמן למען המופע "שוּק המציאוֹת" (1965), שיזם וביים חברו שמואל בּוּנים. ביצעוהו אִילִי גוֹרליצקי ויונה עטרי לצלילי לחנו של סשה ארגוב שחוּבּר לקצב ריקוד הפּאַסוֹדוֹבּלֶה (Pasodoble) בעל המבנה הבִּינארי המתגוון. המילים, המנגינה, הכוריאוגרפיה והביצוע העמידו במשותף את אחת מפסגותיו של הפזמון העברי ההומוריסטי.
שמואל בונים שִׁכנע את אלתרמן לתת לו להעלות מופע שיתבסס כולו על פזמוניו, לאחר שראה במו-עיניו את הצלחתה האדירה של ההצגה "שלמה המלך ושלמי הסנדלר" שהייתה מבוססת בעיקר על תמלילי אלתרמן ולחניו של ארגוב, שהפכו את מחזהו חסר הברק של סמי גרונימן למחזֶמר מרהיב ומלהיב. בהצגה נוספו לתמליל וללחן ביצועיהם הבימתיים הווירטואוזיים של אילי גורליצקי ויונה עטרי שהעמידו יחדיו מופע נפלא, מלא esprit וכשרון-במה. את "שוּק המציאוֹת" יזם אפוא בונים מתוך תקווה לשכפל את ההצלחה הבימתית והכלכלית המרשימה של ההצגה "שלמה המלך ושלמי הסנדלר" (באותה עת עדיין "רצה" הצגה זו ב"סֶבב הראשון" שלה 400 פעם מול אולמות מלאים) .
בשנת 1965 פִּרסם אלתרמן גם את ספר שיריו האחרון – חגיגת קיץ – הגדוש יסודות דרמטיים ססגוניים; ושתי היצירות האלתרמניות המאוחרות האלה – חגיגת קיץ ו"שוּק המציאוֹת" – חָברו יחדיו לתופעה מעוררת השתאות (לנוכח מצב בריאותו של אלתרמן שהתחיל כבר אז להידרדר). היה זה מופע מרהיב-עין של זיקוקין די-נור שהאיר באותה שנה את שמיו של המשורר-המחזאי רגע לפני בוא השקיעה שהביאה אִתה את החשֵׁכה.
מקץ זמן לא רב עתיד היה לצאת הספר זמן וריתמוס אצל ברגסון ובשירה המודרנית (1966), שבו התמקד נתן זך בַּמטרה להוריד את נתן אלתרמן מעל הבמה ולהמיר את הפואטיקה הרוּסוֹ-עברית של "אסכולת שלונסקי-אלתרמן" בפואטיקה משוחררת ויום-יומית יותר ברוח הזמן החדש. זך הנחוש, חמוש בכליהָ של תורת הספרות' שאותם למד מפי חברו ומורהו בנימין הרושובסקי (הרשב), יצא במתקפה נגד הפיגורטיביוּת עזת הצבעים של שירת אלתרמן, נגד אופיה האוקסימורוני ונגד המשקל הסדיר שלה. הוא הִמליץ לסופרי דורו להמיר את הסגנון האלתרמני התאטרלי בסגנון דיבורי ובריתמוס חופשי הזורם כזרום התודעה.
אלתרמן, התחיל להאמין שזמנו אכן חלף-עבר לו ושהגיעה העת לפַנות את הבמה למשמרת חדשה וצעירה. חדל לחַבּר שירים, ומשנת 1967 ועד יום מותו הוא נתן את רוב חֵילו לחיבור מאמרים פוליטיים בעיתון מעריב (מאמרי "החוט המשולש"). אם חיבר פה ושם שיר כלשהו, הוא הותירוֹ במגירה. בחינתם של אותם שירים ספּוֹרדיים שנותרו במגירה מלמדת שהם לא הצטרפו למכלול אחד, ואין בהם דבר שיכול להעיד על תכנית להוציא ספר שירים נוסף. להפך, בשנותיו האחרונות התמקד אלתרמן בפובּליציסטיקה ובחיבור מחזות, שלא את כולם הספיק לסיים. הוא אף חיבר במר-נפשו את הפארסה בעלת הגוון האקטואלי "המסכה האחרונה" שהיא למעשה "שירת הברבור" שלו.
הפזמון "קונצרטינה וגיטרה" נכתב כאמור ב-1965, בסופהּ של התקופה האוֹפּטימית של אלתרמן. זהו דואט קומי שבמרכזו גבר ואישה, שניהם עובדי נמל ותיקים (פקח מכס וסניטרית) שכבר אינם שרויים באביב ימיהם. ניכּר שמתנהל ביניהם רומן עדין ומאופק, בעת שהם נפגשים בקביעות לעת ערב, בסוף יום העבודה. בולט לעין מצבם הלימינלי (מצב-הסף) של בני הזוג (המילה "לימינלי" והמילה "נמל" מאותו שורש יווני נגזרו): הם שרויים בערוב ימיהם, בשעת ערביים, והמבנים שבהם הם נמצאים רוב שעות היום ניצבים על גבול היבשה והים).
כשהם עוזבים את מִבני הנמל האפורים – את בית המכס ואת הקרנטינה – בסוף יום העבודה, הם "מִתְיַשְּׁבִים בִּשְׁנַיִם" (היכן?), שרים ומנגנים בצמד. מדוע אין הם יושבים, כמתבקש וכמצופה, מול גלי הים לעת שקיעת החמה – על רקע הנוף הרומנטי? חידות אחדות המתעוררות למקרא סיפורם נשארות לכאורה ללא פתרון.
ל"קונצרטינה וגיטרה" קדמו דוּאטים רומנטיים לא מעטים פרי-עטו של אלתרמן מן השנים שבהן חיבר את חרוזיו לבמה הקלה. ביניהם מצויים דואטים רומנטיים של בני-זוג שזיווּגם חסר סיכוי או חסר הדדיוּת ואיזוּן: "רינה", "רומנס", "מרים ושמעון", :אני אחכה לך", "בכרמי תימן", "זֶמר שלוש התשובות", "לימון וצלחת", ועוד.
לפעמים הציב אלתרמן בדואטים הללו בני-זוג שהבדלי גיל משמעותיים מפרידים ביניהם. לפעמים העמיד במרכזם בני-זוג שמתקשים לקדם את יחסיהם עקב פערי מנטליוּת או התנגדות ההורים. לא פעם תיאר בני-זוג השונים איש מרעותו בעָצמת הרגשות שהם מוכנים להשקיע במערכת היחסים שביניהם: הוא מאוהב בה "עד הגג", והיא אינה מתלהבת ממנו, או אפילו מסתייגת ממנו (ולפעמים להפך: היא מוכנה להיות עפר תחת כפות רגליו, והוא מבקש להפליג מחדרהּ הצר אל המרחבים והמרחקים).
"קונצרטינה וגיטרה" הוא דואט של "הוא והיא" מבוגרים, היושבים לכאורה איש ליד רעותו בהרמוניה שקטה ומאופקת. העוּבדה ששמותיהם מלוּוים בתארים – "מר זָבָּארה" ו"מרת נינה" – מעידה שאין מדובר בטירונים או בפִרחי-נעורים, אלא באנשים בעלי ותק, מעמד וקביעות. הדואט אינו מובא ישירות מפיהם של הגיבורים עצמם. סיפורם מובא בגוף שלישי מפיו של האני-המשורר, המופיע כאן ב"מערכון" כמין מַנחה (קוֹנפרנסיֶיה). הוא מַנחה הסצנה שלפנינו, מגולל את סיפורם כ"מסַפֵּר כל-יודע", כאילו היה עֵד לפגישותיהם וכאילו "צילם" אותם בעת שניגנו ושרו בצמד. הוא אף "הקליט" כביכול את שיחותיהם מילה במילה, עד לרגע שבּוֹ התרחק ממנו הצמד לכיווּן האופק, יצא ממסגרת התמונה ונמוג במרחק הנעלם.
לפנינו לכאורה תמונה של הרמוניה שקטה של זוג המנהל רומן אהבים "מאוחר": ברַכּוּת, בעדינוּת וללא התרגשות יתֵרה. ואולם, קצב הפּאַסוֹדוֹבּלֶה משקף את סערת הרגשות המתחוללת בתוך הנפש פנימה. שניהם מתגעגעים : לאהבה ולמגע,, אך נוהגים בזהירות ובאיפוק. ניגודי הרסן והסער (השקט החיצוני מול המיית הנפש הגועשת) הם כאן "שֵׁם המשחק",
האני-הדובר ממשיך לדווח גם לאחר רדת המסך ויציאתו של זוג האוהבים מן התמונה. מתברר שאמנם הם נעלמו כבר ואינם, אך כל הבעיות והתחלואים שהעסיקו אותם נשארו בעינם ויישארו כנראה לנצח נצחים. אלתרמן הרהר לא פעם על גורמי הקבע היציבים של עולמנו מול הגורמים המשתנים והחולפים עם הרוח. כאגרונום הוא מכיר היטב את מעגל העונות ואת מחזור הזרע. כמשורר הוא פתח את ספרו הראשון במילים "עוֹד חוֹזֵר הַנִּגּוּן". בתוך התופעות המעגליות הגדולות שעליהן הרהר כל חייו, הוא לא שכח את מימרתו של היינריך היינה: "בֶּן חֲלוֹף הַמְּשׁוֹרֵר, אַךְ נִצְחִי הוּא הַשִּׁיר" (שאותה ציטט בטור משנת 1944).
כזה הוא גם גורל גיבורי השיר "קונצרטינה וגיטרה" וגורל שירם: אמנם הסניטרית ופקיד-המכס כבר עברו ובטלו מן העולם ("אַיֵּה אָדוֹן זַבָּרָה / וְאַיֵּה הַגְּבֶרֶת נִינָה / שֶׁנִּגְּנוּ עַל הַגִּיטָרָה / לִצְלִילֵי הַקּוֹנְצֶרְטִינָה?"), אך שירם יוסיף להתנגן לאין-קץ גם אחרי היעלמם מן האופק. הזוג המוזר שלפנינו, אנשי הרוטינה האין-סופית, החוזרת על עצמה, נעלם יום אחד מאופק חיינו, ביחד עם הקונצרטינה המיושנת של מרת נינה שיצאה כבר מזמן מן האופנה. "ניגונם" (במרכאות ובלעדיהן) ימשיך להתנגן שוב ושוב.
•
בשלב זה של כתיבתו חיבב אלתרמן טיפוסים קריקטוריים, המשמיעים קטעי-שיח מופרכים ואבּסוּרדיים. כאן, לפנינו כאמור זוג "רומנטי" של עובדי ציבור אפורים, המבצעים יום אחר יום ושנה אחר שנה עבודה משעממת למדיי. דוּאֶט שגיבוריו נוגעים ללב בגרוטֶסקיוּת האפרורית, אך המכובדת והרצינית, שלהם.
פזמון זה משתלב היטב גם בתוך קבוצה של שירים קלים בעלי גוון קומי שבהם תיאר אלתרמן פקידים ואנשי מִמסד אפורים, עכברי ארכיון, פקידי בנק ו"בוכהלטרים" למיניהם. יש בשירתו הקלה שירים לא מעטים על אנשים העושים עבודה רוטינית,1 שרק לעִתים רחוקות קורה בה משהו שיכול להָפֵר את השגרה המשמימה. הפַּקָּח מספר לבת-זוגו על מִסים ומכסים, והיא מספרת לו על תחלואים ועל תרופות. כל המידע ה"מלבּב" וה"רומנטי" הזה – האפוף ריחות של ספירט, סקיפידר, חינה, רצינה ושמן קיק – מסופר על רקע צלילי הקונצרטינה והגיטרה שהם אוחזים בידיהם:
מָרַת נִינָה סָנִיטָר וָתִיק הָיְתָה הִיא. מַר זַבָּרָה בַּנָּמֵל הָיָה פַּקָּח. אֶת מְלַאכְתָּם הָיוּ גּוֹמְרִים הֵם בֵּין עַרְבַּיִם וְיוֹצְאִים מִן הַנָּמֵל, וְאַחַר כָּךְ בִּשְׁעַת פְּנַאי הָיוּ הֵם מִתְיַשְּׁבִים בִּשְׁנַיִם וּמְנַגְּנִים וּמְזַמְּרִים בְּקֶצֶב רַךְ. הִיא עָבְדָה בַּקָּרַנְטִינָה בְּתַפְקִיד שֶׁל סָנִיטָר. הוּא עָבַד, מַאי נַפְקָא מִינָהּ כִּפְקִיד מֶכֶס לֹא זוּטָר. שְׁמָהּ הָיָה, אָמַרְנוּ נִינָה, שְׁמוֹ הָיָה, כַּנַּ"ל, זַבָּרָה, הִיא נִגְּנָה עַל קוֹנְצֶרְטִינָה, הוּא נִגֵּן עֲלֵי גִּיטָרָה וּבְכָל עֶרֶב הִיא הִשְׁעִינָה עַל כְּתֵפוֹ עַל רֹאשָׁהּ וְשָׁרָה, וּפְעָמִים הִיא הֶאֱזִינָה, לְגִיטָרָה טָרָה טָרָה. טָרָטָרָה, טָרָטִינָה, מַר זַבָּרָה, מָרַת נִינָה. טָרָטִינָה, טִינָטָרָה, קוֹנְצֶרְטִינָה וְגִיטָרָה. מָרַת נִינָה קֹדֶם כֹּל הָיְתָה שׁוֹאֶלֶת מַה נִּשְׁמָע בָּעֲבוֹדָה, וּבְקוֹל עָדִין, בְּלִוּוּי שֶׁל צְלִיל גִּיטָרָה מְצַלְצֶלֶת, הוּא סִפֵּר לָהּ עַל מִסֵּי הָעֲקִיפִין שֶׁיֵּשׁ לִגְבּוֹת אוֹתָם בְּדֶרֶךְ מְקֻבֶּלֶת בְּתַעֲרִיף שֶׁל מִצְרָכִים וּמִטַּלְטְלִים. לִצְלִילֵי הַבַּרְקָרוֹלָה הוּא סִפֵּר עַל מַס הַבְּלוֹ, עַל סְחוֹרוֹת בְּלִי בַּנְדְּרוֹלָה שֶׁתּוֹפְסִים אוֹתָן אוֹ לֹא. וְעַל הַבְרָחַת רֶזֶרְבִים שֶׁל וָלוּטָה בְּתוֹךְ תֶּפֶר וְעַל דְּבַר מִטְעַן קוֹנְסֶרְבִים שֶׁהָיָה נְגוּעַ דֶּבֶר. זֹאת סִפֵּר הוּא, מַר זַבָּרָה בְּדַבְּרוֹ עִם מָרַת נִינָה וּבְנַגְּנוֹ עַל הַגִּיטָרָה לִצְלִילֵי הַקּוֹנְצֶרְטִינָה. טָרָטָרָה... | אַחַר כָּךְ הָיָה אוֹמֵר הוּא: דַּי, הִפְסַקְתִּי. לוּ נִשְׁמַע שִׂיחַת שְׂפָתַיִךְ הַיָּפוֹת. וְסִפְּרָה הִיא אָז לְאַט וּבְאֹפֶן טַקְטִי עַל מַחֲלוֹת עוֹנָתִיּוֹת לְפִי תְּקוּפוֹת וּכְמוֹ כֵן עַל הַשֵּׁרוּת הַפְּרוֹפִילַקְטִי שֶׁנּוֹעָד לִמְנִיעַת הַמַּגֵּפוֹת. הִיא סִפְּרָה לוֹ עַל אַנְגִּינָה וְעַל סְפִּירְט וּסְקִיפִּידָר וְעַל כָּל מִינֵי רוּטִינָה שֶׁל דַּלֶּקֶת וְקָתָר. וְהוֹסִיפָה וְסִפֵּרָה בְּדַבְּרָהּ עִם מַר זַבָּרָה גַּם עַל כָּל מִינֵי חוֹלֵרָע שֶׁל קוֹלִיטִיס וְחָרָרָה. וְעַל חִינָה וּרִצִינָה וְעַל שֶׁמֶן קִיק הִיא שָׁרָה בְּנַגְּנָה עַל קוֹנְצֶרְטִינָה לִצְלִילָהּ שֶׁל הַגִּיטָרָה. טִרְטְרָה... הִשְׁתַּתֵּק הַזּוּג הַזֶּה, לֹא מְנַגֵּן הוּא כִּי הַזְּמַן אֶת כְּלֵי הַזֶּמֶר מְחַדֵּשׁ. אֵין רוֹמַנְטִיקָה עַכְשָׁו, כִּי בִּזְמַנֵּנוּ מֵרוֹמַנְטִיקָה בּוֹרְחִים כְּמוֹ מֵאֵשׁ. נִינָה אֵין וְגַם זַבָּרָה כְּבָר אֵינֶנּוּ, אַךְ קַדַּחַת יֵשׁ עוֹד וְקוֹלִיטִיס יֵשׁ. יֵשׁ אָמֶבּוֹת אֵין־מִסְפָּר עוֹד וְגַם סְפִּירְט וּסְקִיפִּידָר וְיֵשׁ כָּל מִינֵי חָרָרוֹת שֶׁל דַּלֶּקֶת וְקָתָר. תַּחֲנַת מֶכֶס לֹא נִסְגְּרָה וְקַיֶּמֶת קָרַנְטִינָה וְיֵשׁ בְּלוֹ עַל כָּל סִיגָרָה וְיֵשׁ חִינָה וּרְצִינָה אַךְ אַיֵּה אָדוֹן זַבָּרָה וְאַיֵּה הַגְּבֶרֶת נִינָה שֶׁנִּגְּנוּ עַל הַגִּיטָרָה לִצְלִילֵי הַקּוֹנְצֶרְטִינָה? טָרָטָרָה, טָרָטִינָה, אֵי זַבָּרָה? אַיֵּה נִינָה? טָרָטִינָה, טִינָטָרָה, קוֹנְצֶרְטִינָה וְגִיטָרָה. |
הקונצרטינה והגיטרה אינם מפיקים צלילים שמשתלבים זה בזה באופן טבעי והרמוני. להפך, הקונצרטינה – מין אקורדיאון קטן שכבר יצא מן האופנה – מלַווה בדרך-כלל מוזיקה קבוצתית, קלה ועממית: פזמונים ושירי זֶמר, שירים לגן-הילדים, לחנים של מחולות-עם וכו'. הגיטרה, לעומת זאת, היא בדרך-כלל כלי של מבַצע יחיד (ולפעמים של צמד), והוא מתאים לליריקה אישי. ייתכן שהשוני בין הכלים מבטא במרומז את ההבדלים באישיותם של השניים: היא חברותית ממנו, ומרעיפה אהבה ואמפתיה על הזולת (היא מתרפקת על מר זבארה ומתעניינת בו ובמעשיו), ואילו הוא מופנם ואינדיווידואליסט ממנה– אף ממעט להפגין את רגשותיו בגלוי. ואולם, ייתכן שאגב סיפור על "מסי העקיפין" הוא מעביר בביישנות רמזים סמויים ועקיפים על רגשותיו כלפיה שעליהם אין הוא מסוגל לדבר בגלוי. ייתכן שאף צורתה הנשית של כלי הגיטרה שבידיו עשויה לרמוז על מאווייו הכמוסים.
הקונצרטינה שייכת כלי המפוח הקרויים לפעמים בשם "הרמוניקה" (ובהיגוי רוסי: "גרמושקה"). זהו שְׁמָן של מפוחית-היד ושל מפוחית-הפֶּה גם יחד, ושתיהן משובצות בשירת אלתרמן – ה"קנונית" והקלה – ככלים של מוזיקה קלה, להבדיל ממוזיקה קלסית, כבדה ומכובדת.
הנה, בשירו "איגרת" (כוכבים בחוץ) האני-הדובר מתאר איך ניגן באוזני אחיו-תאומו בזמן גסיסתו על מפוחית פה ("עַל עֶרֶשׂ מַכְאוֹבָיו גָּהַרְתִּי כְּאוֹמֶנֶת, / הִנְעַמְתִּי לוֹ שִׁירִים עַל מַפּוּחִית"). לעומת זאת, בפזמון "זֶמר מפוחית" ("יש בתי-יין וטברנות") מדובר כנראה במפוחית-יד. כאן נכתב ש"מַפּוּחִית מְפָרֶשֶׂת כַּפֶּיהָ, / שָׁרָה שִׁיר שֶׁל שִׂמְחָה וִילֵל", ובהמשך נאמר ש"וְאִם בּוֹכָה הַמַּפּוּחִית עַל הַבִּרְכַּיִם, / וְאִם נִמְאַסְתִּי עַל עַצְמִי – זֶה לֹא מִיַּיִן".
אך האם שילובו בתמונה של כלי-המפוח, או ההרמוניקה, מעיד על כך שמול המנגן האוחז בכלי זה מתנהל העולם בהרמוניה? לאו דווקא. בשני השירים שצוטטו לעיל – "איגרת" ו"זֶמר מפוחית" – המפוחית מנגנת את מנגינותיה על רקע יחסים דיסהרמוניים בתכלית. וכאמור, בפזמון שלפנינו זיווּגם של כלי-המפוח והגיטרה איננו זיווּג טבעי ומקובל. וכאמור, הכלים, הזרים זה לזה, יש בהם כדי לרמז על הבדלים באופיָים של האוחזים בהם.
ובנוסף, לפנינו צרימות הכרוכות בתוכֶן שיחתם של בני-הזוג – תוכן שאינו מתאים כלל לסיטואציה הרומנטית שעל רקעה שיחתם מתנהלת. מהו אפוא הצד המשותף בין בני הזוג הגרוטסקי והבּיזָרי שלפנינו? המילה "נמל" – שמקורה כאמור ביוונית – מרמזת על הצבת גבולות ומגבלות.2 איש המכס, מר זבארה, דואג לבל ייכנסו ארצה בדרכי רמייה מצרכים שלא שולם עליהם מס, אף דואג לבל יוברח אליה מטבע זר בעָרמה. הסניטרית, מרת נינה, מופקדת בקרנטינה על מניעת התפשטותן של מחלות ומגפות ועל מתן תרופות לריפוי התחלואים (הקרנטינה קיבלה את שמה עקב ארבעים הימים שבהם שרויים היו בסֶגר כל הבאים בשערי הארץ עד שהוכח שאין הם נושאים נגיפי מגפה). בני-הזוג מר זבארה ומרת נינה ממונים אפוא על סדר ומשמעת בחיים הציבוריים מצִדם התברואתי המבחיל למדיי, ומקצועותיהם אפילו מתלכדים לרגע-קט כאשר מסַפּר מר זבארה לבת-זוגו על שתפס "מִטְעַן קוֹנְסֶרְבִים / שֶׁהָיָה נְגוּעַ דֶּבֶר". הוא, שמנע את כניסתו ארצה של מִטען שימורים שסיכן את בריאות הציבור, סייע אפוא לבת-זוגו מרת נינה בביצוע משימותיה.
כל הצרימות האוקסימורוניות שלפנינו מתרחשות דווקא בסיפור סדור ומדוד על בני-זוג שאופיָים שקול ואחראי, ולכאורה אין בו רמז לניפוץ מוסכמות. שמא אין חזוּתם המכופתרת והמאופקת אלא מסווה לסערה גדולה ולתשוקה עזה המקננת בלִבָּם? האם בעת שהוא מסַפּר לה על מעשי העָרמה והרמייה שהוא חושף בנמל ועל מִסי העקיפין שעליו להטיל על מוצרי היבוא, אין בדבריו רמז עקיף לפרשיית אהבים אסורה המתנהלת ביניהם? שמא אין מדובר אלא ברומן של נינה עם גבר נשוי שמנסה להצהיל את אפרורית ימיו ברומן לא מסעיר במיוחד עם קולגה פנויה המאירה לו פנים ומתרפקת עליו? שמא זוהי הסיבה שבגללה אין הם יושבים מול הים, לעין כול, אלא מתבודדים ומנגנים איש עם רעותו על מיתריהם ועל כפתורי המקלדת שלהם? דומה שאלתרמן שיקע כאן עניין אישי כמוס שהעסיקוֹ כל חייו הבוגרים:
•
בשנות השישים כבר לא כתב אלתרמן פזמונים "תימניים". בשלב זה, בני העדה התימנית בארץ כבר הִכּו שורש והתאקלמו, והוא התבונן סביבו וראה תופעות עדתיות חדשות שנתבקש לכוון אליהן זרקור. בינתיים הגיעו ארצה עדות מאגן הים התיכון – מטורקיה, מן הבלקן ומצפון אפריקה.3 גם הזֶמר העברי קלט אז יסודות ים-תיכוניים, ואלתרמן שעקב אחרי התמורות הדמוגרפיות והתרבותיות הללו שילב ביצירתו מילים וביטויים ספניוליים וערביים כמו "מָאמָא מיה", "החראמה" או "מניאנה". לגיבורותיו בשלב זה כבר קרא אלתרמן "מריָמָה" ו"אוריאנה".
גם בפזמון שלפנינו יש יסודות ים-תיכוניים למכביר: שירו של מר זָבָּארה, שאותו הוא מלַווה בנגינת גיטרה, קרוי כאן "בַּרְקָרוֹלָה" – כשמם של שירי העם המושרים במִפעם מתון בפי הגונדוליירים המשיטים בסירתם זוגות אוהבים, שקצב שיריהם חופף את מקצב תנועת המשוטים (גם "הזוג המוזר" שלפנינו שר את שירו במתינות רבה ובמשקל סדיר, אך אופיהּ הרומנטי של הברקרולה אינו מתיישב כמובן עם התוכֶן האנטי-רומנטי של שיחתם.
גם שמו של הגבר – "מר זבארה" – קשור לתרבות ספרד. יוסף אבן זבארה מברצלונה, בן דורו של הרמב"ם ותלמידו של יוסף קמחי (אביו של הרד"ק), היה מחברו של "ספר שעשועים" ומחברם של ספרי רפואה (הוא ואביו היו רופאים ששמם "Zabarra" נזכר בתעודות בנות התקופה ).4 כמו הספר "ספר שעשועים" (מן המאה ה-12) המכיל תיאורים פיוטיים ותיאורי רפואה שחלקם דוחים ומבחילים כך גם השיר ה"קל" שלפנינו. לאחר שהתקרב אלתרמן בשנת 1941 ישראל זמורה, הסופר והעורך שהוציא לאור חיבורים ידועים ונידחים משירת ימי-הביניים, התקרב אלתרמן עד מאוד לשירה עברית עתיקה זו, ושילב את הסממנים ואת צייני-הסגנון שלה בשירתו (וראו, למשל, שירו "מסעות בנימין מטודלה" שחוּבּר והולחן לקצב ריקוד הפלמנקו).
ואולם, אלתרמן ידע בלי ספק ש"זבארה" הוא גם שם של עיר אוקראינית סמוכה לז'יטומיר, וכי יש יהודים לא מעטים הקרויים על שמה, לרבות הסופר היהודי-סובייטי נתן זבארה, בן דורו של אלתרמן, שחיבר רומנים היסטוריים ביידיש, ששמעם הגיע גם מחוץ לברית-המועצות ונתגלגלו לידיהם של בני "אסכולת שלונסקי". ספרייתו של אלתרמן, שאחדים מבני משפחתו נשארו מאחורי "מסך הברזל", ואבד אִתם הקשר, מעידה שהוא התעניין עד מאוד בגורלם של יהודי ברית-המועצות.
לפנינו עירוב של מזרח ומערב ודומה שניתן לאתר בשיר הדים ובני-הדים מתרגומים ישנים מן הספרות הרוסית. חוץ מביטויים ומילים כמו "מאי נפקא מינא" ו"חולירע",5 יש כאן משפטים סנטימנטליים (המזכירים את שימושי הלשון בתרגומו של יוסף-אליהו טריבוש לאנה קרנינה מן השנים 1918 – 1922), כגון: "אבל אנה, – אמר וורונסקי בקול רך, מרגיע ונכנס אל הלב"; או: "ואחרי העבירוֹ את ידו על כתפה נשק לה על ראשה ועל צווארה"; או: "מה אדוני מבקש? אמרה בקול נחפז היוצא מחלל הלב ולא בקולה הרגיל".
ביצירתו חגיגת קיץ (1965), שבּהּ מתח ביקורת על קליטתם של עולי מרוקו, כינה אלתרמן את תל-אביב בשם "סטמבּוּל" – עיר ובה ערב-רב של טיפוסים, בני עדות שונות ומנהגים שונים. גם ביצירה ה"קנונית", ולא בשירתו הקלה בלבד, תיאר אפוא אלתרמן את השוּק הססגוני עם שלל פֵּרותיו וטיפוסיו. וכך גם המופע המוזיקלי "שוּק המציאוֹת": כלול בו לא רק תיאור הפֵּרות אלא גם תיאור השוק הבָּלוּל והמבולל של המציאוּת האֶתנית החדשה שנוצרה בארץ והשתנתה בלי הרף.
•
ולבסוף, לפנינו גם שיר על התחלפות הסגנונות בשירה ובחיים. מר זבארה ומרת נינה הפסיקו לנגן "כִּי הַזְּמַן אֶת כְּלֵי הַזֶּמֶר מְחַדֵּשׁ", כאילו לא היו השניים אלא כלי נגינה (האינסטרומנטים שהגישו את הניגון). הקונצרטינה נעלמה מן האופק, טיפוסים כמו זבארה ונינה נעלמו ממציאוּת חיינו, ועוד מעט... כך משער כאן אלתרמן במשתמע, גם הוא וסגנון שירתו ייעלמו מן האופק.
זה טיבו של עולם, אומר אלתרמן בהשלמה, מבלי לומר זאת גלויות ומפורשות. הכול זורם ומשתנה: היום כבר אין אהבות כמו אלה שתיאר טולסטוי בספרו אנה קרנינה ("אֵין רוֹמַנְטִיקָה עַכְשָׁו, כִּי בִּזְמַנֵּנוּ / מֵרוֹמַנְטִיקָה בּוֹרְחִים כְּמוֹ מֵאֵשׁ"). אלתרמן מהרהר כאן בעצב, אך ברֵאליזם מפוכח ונטול אשליות, על התחלפות הטעמים לאורך הדורות ועל הצורך לפרושׁ בבוא עת הפרישה, כדי לפַנות את הבמה לצעירים ממנו, שטעמם שונה משלו.
ואם בנושאים רומנטיים עסקינן, שמא הרהר כאן אלתרמן באוטו-אירוניה גם עליו ועל משפחתו? למשל, על אהבתם ה"מוזרה" של הוריו: אביו – מחנך ואיש-רוח שעסק כל ימיו בהומניסטיקה, כָּתב שירים, ערך כתב-עת וניהל גן ילדים וסמינר למורים וגננות. אִמו – רופאת השניים, שהייתה אפופה כל ימיה בחומרי אִלחוש והרדמה. על מה דיברו השניים בין הערביים, בעת שנחו מעמל יומם? האִם נהגה בלה אלתרמן לספר לבעלה על חומרי החיטוי והאביזרים הדנטליים שקנתה למרפאה? ומה היה עולה בגורלו של נתן אלתרמן אילו מימש את רצון הוריו ועסק באגרונומיה? האִם בבואו הביתה בתום יום עבודה הוא היה יושב עם אשתו ומספר לה על חומרי הריסוס שבהם השתמש? על הכימשון והיירקון שאותם הוא צריך להדביר? זהו שיר פרסונלי ואימפרסונלי, מצחיק ועצוב, רך וסוער, מוזיקלי וצורם, על אהבת סתיו ו"בין ערבים", רגע לפני שהאופק מחשיך.
הערות:
ברוב הפרמטרים של חייו היה אלתרמן "אוקסימורון מהלך". כך גם בנושא הסער והרסן: מן הצד האחד, הוא היה בוהמיאן שהשתכר בבתי-הקפה והמסבאות, אף ניהל רומן רב-שנים מחוץ לנישואין. מן הצד השני , היה בו גם צד של קביעות ושגרה. הוא פרסם את "טורו" בעיתון דבר בקביעוּת מעוררת השתאוּת; ובכל יום רביעי, משסיים את הגהתו על "הטור" שעתיד היה להתפרסם ביום השישי הקרוב, הוא היה מתיישב על כיסאו במערכת העיתון, וכותב מכתב לאמו שחייתה אז אצל בִּתה לאה אלתרמן-להב בקיבוץ ניר-דוִד.
השם "נמל" בעברית הוא תולדה של המילה היוונית "לימנוס (λιμένας), ", וממנה נגזר גם התואר הלועזי "לימינלי" שפירושו 'גבולי, סִפִּי' ועד הלשון העברית החליט בשנת 1936 כי הצורה התקנית היא 'נָמֵל', אף שנשתרשה כבר בציבור הצורה 'נָמָל'. אלתרמן ביטא את התנגדותו ל"נמֵל" במפורש באחד משירי "רגעים" ("למלחמת הקמץ והצירה"), שבּוֹ שטח את בקשתו לפני חברי האקדמיה לחזור בהם מן ההחלטה ולהחזיר אל אוצר המילים את ה"נָמָל" שאליו כבר הסתגלו כולם. בשיריו התיר לעצמו לחרוג מן השימוש התקני, והמשיך להשתמש במילה "נָמָל". אפילו בשיר המאוחר שלפנינו עדיין דבַק בצורה "נָמָל".
על יחסו של אלתרמן אל העולים מצפון אפריקה, ראו מאמרי "אלתרמן או אלפנדרי?", פורסם במוסף "שבת" של עיתון מקור ראשון, ח' בסיון תשע"ג (17.5.2013).
ספרו של יוסף אבן-זבארה פותח במילים: "אִישׁ הָיָה בְאֶרֶץ בַּרְצְלוֹנָה יוֹסֵף בֶּן-זַבַָארָה שְׁמוֹ, / וְהָיָה הָאִישׁ הַהוּא שׁוֹקֵט עַל שְׁמָרָיו, / שַׁאֲנַן מִנְּעוּרָיו [...] וְהָיָה בְּתוֹכָם נָשִׂיא וְנִכְבָּד / וְכָל אִישׁ לְאַהֲבָתוֹ נֶעֱבַד./ וְגַם הוּא הָיָה מְכַבְּדָם וּמְנַשְּׂאָם / עוֹבְדָם וּמְרַפְּאָם, / לְכָל חוֹלֶה מֵהֶם מֵכִין רְפוּאוֹת תְּעָלָתוֹ / בְּעֵזֶר יוֹצְרוֹ כְּפִי מְלַאכְתּוֹ וְחָכְמָתוֹ / וּמִתְעַסֵּק בְּמַחֲלָתוֹ / לְעָבְדוֹ וּלְשָׁרְתוֹ ". בספר יש גם סיפורי אהבה וגם סיפורי רפואה כמו בפזמון שלפנינו.
בתקופת ההשכלה, במקביל לתחייתה של השפה העברית כשפה חילונית (להבדיל מ"לשון קודש"), ניסו המשכילים לבסס את תחדישיהם על צליליהן של מילים לועזיות ידועות: הללו קראו לטלגרף בשם "דילוג רב", למִברק (dépêche בצרפתית) בשם "דף פתע", למחלת ה-choléra בשם "חולי-רע", לתותח (canon) בשם "קנה-און", ועוד. כאמור, מטרתם של המחדשים בתקופת ההשכלה הייתה להדהים את הקוראים ביכולתם הווירטואוזית, לשעשעם ולהשכילם, אף להוכיח לבני אומות העולם שהעברית היא שפה ככל השפות. מחד גיסא, התחדישים עלו בקנה אחד עם מגמתם הפּוּריסטית של המשכילים (הללו הקפידו על טוֹהַר השפה העברית, ועשו כל מאמץ שלא להזדקק ללעזים); ומאידך גיסא, הם נועדו לעודד את ההשתלבות בתרבות אירופה הנאורה ולהפגין קֳבל עם ועולם שהעברית המתעוררת לתחייה יכולה להכיל בתוכה גם דנוטציות עדכניות בתכלית שאינן מצויות במקורותיה הקלסיים מִפּאת אופיין המודרני (רכבת, טלגרף, טלפון ועוד). אלתרמן משתמש כאן בצורתו המיושנת של כתיב המילה "כולרה" ובביטוי הארמי "מאי נפקא מינה" כדי לשחזר עברית של ספרים נושנים ולרמוז לגילם המתקדם של גיבוריו ולסגנונם המיושן.