מות התמוז

לרגל 150 שנה להולדת המשורר ב-20 באוגוסט 1875 -

פרחי הזיכרון האדומים ביצירת טשרניחובסקי וממשיכיו

מוטיב הפרח האדום, הצומח במקום נפילתו, או קבורתו, של גיבור צעיר, מצוי בסיפורים אחדים במיתוס הקדום, ונקשר בדמויות הֶרואיות אחדות, שממזרח וממערב. לא ייפלא שטשרניחובסקי, מתרגמם ומעבדם של סיפורי קדומים מן המיתולוגיה הכנענית והיוונית, היה הראשון בספרות העברית ששילב את המוטיב הזה ביצירתו.

מטשרניחובסקי ועד ימינו משתרעת בשירה העברית דרך ארוכה, רצופת פרחים אדומים. בסוף האידיליה "כחום היום" (1904), מסופר על הילד ולוולה הקופא בקור בצאתו להגשים בִּן-לילה את חלום ציוֹן. אביו, ר' שמחה, מביע את רצונו לשים פרחים על קבר בנו, שלבו היה "לב זהב". דברי האב, המקונן על בן-זקוניו, שנלקח מן העולם הזה בטרם עת, בעצם פריחתו, מציגים את ולוולה כגלגולו המודרני של תמוז הכנעני או של אוסיריס המצרי (או של אחד מאותם נערים-עלמים מן המיתוס היווני – אדוניס או יקינתון – שפֶּרח לִבלב על גל-קברם).¹

התיאור, ה"אידילי" לכאורה והטרגי למעשה שבפתח השיר, נכרך בסיפורם של אותם אלים קדמוניים, היורדים בקיץ אל השאול וקמים לתחייה בחורף. הוא מרמז על מחזור הזרעים הנצחי של הטבע, שהרי גם גרעין הפרי או היָרק, הנחבא באדמת הקיץ החרוכה מחום השמש, עתיד לנבוט וללבלב בבוא הגשם. חוקיות אוניברסלית זו, המתגלמת בסיפורי המיתוס על האלים, מיתרגמת אצל טשרניחובסקי לסיפור מן המציאות הלאומי בגולה. כאן לא תמוז ולא אדוניס לפנינו, כי אם נער יהודי, שונה מכל אֶחיו, שמת בגלל שונותו ותמימותו. אביו מהסס אם ראוי שינהג כמנהג הגויים ויניח פרחים על קברו – על קבר הבן שאהב פרחים, יונים ושאר דברים יפים, חסרי תכלית ותועלת. לא סיפור מעודד על מוות ותחייה לפנינו, כבמיתוס הקדום, כי אם סיפור רֵאליסטי ואכזרי– קינה על מוות חסר טעם ששום נס לא הציל ממנו, כמו הקינה על אותו עולם מודרני "השרוי בלא נס" משירו של טשרניחובסקי "מות התמוז".

דוד ליטוואק, גיבור "אלטנוילנד" של הרצל, נודר ליד מיטת חוליו של בנו הקטן, שאם יבריא הבן ויקום ממיטת חוליו, יישאר בארץ ישראל ויקים בה את ביתו. אביו של ולוולה נאלץ לקבור את בנו, שגידל יונים בגנו, בניגוד לצווי חז"ל ומת בדרכו להגשים את חלומו התמים לעלות לארץ בכוחותיו שלו. בסיפורו "ספינת האוויר" (1896) תיאר הרצל את יוסף מילר, גיבור גאון ומשוגע, "איש חלומות", המנסה להמציא ספינת אוויר, ובינתיים מאכיל את הציפורים בגן "בית האסורים של המטורפים". טשרניחובסקי, בסַפרו על ולוולה איש החלומות – תיאר גם את הרצל, איש החלומות והאגדות, שלא למד עברית, אך ביקש להגשים את חלום ציוֹן ללא דיחוי. אֶחיו הסוחרים של ולוולה גידפוהו ללא הרף, והוא לא ענה להם. גם יהודי מזרח אירופה לעגו להרצל והציגוהו כ"משוגע איש הרוח" שציפורים חגות בראשו, והוא מעולם לא ענה למגדפיו.

האם זיהויו של ולוולה עם הרצל הוא מעשה פרשנות מרחיק לכת? ייתכן אך גם קשה להאמין שסופר כדוגמת טשרניחובסקי, שהיה קרוב ברוחו לצעירים הניצשיאניים אוהדי הרצל, לא טרח להגיב במילה וחצי מילה על מותו בדמי ימיו של המנהיג הגדול, הלא הוא האירוע הטראומטי ביותר בתולדות עם ישראל בשנות מִפנה המאה. גם קשה להאמין שכל ההתאמות בין הסיפור הגלוי לסמוי הן מקריות בלבד. שיר המבכה בשנת תרס"ד את מותו של צעיר הבנים בחודש תמוז, מבלי לרמוז למותו החטוף של הרצל בכ' בתמוז תרס"ד?

עיון בעשרות המאמרים שנכתבו על היצירה מגלה שמבקריה וחוקריה החמיצו את הכוונה, והיא צללה כעופרת במים רבים; ואולם, יש כעין ראיה שביאליק, לכל הפחות, ראה והבין את כוונה (ואפשר שהוא אפילו יזם את כתיבת השיר). ראשית, הוא הדפיס את האידיליה ב"השילוח" בחוברת אחת עם מאמרי המספד על הרצל. שנית, בפרק הארבעה-עשר של סיפורו "ספיח", שנכתב בימי מלחמת העולם הראשונה, כעשור לאחר מות הרצל, תיאַר ביאליק ילדים הקרויים בשמות ולוולה, נחום ותודי, "עסקנים, גיבורי ציד", הבונים מרכבה קטנה מנייר. לפנינו כמדומה סאטירה רכה המלגלגת על מנהיגי הציונות ועסקניה – אנשי המרכבות, החליפות ומגבעות הצילינדר – המוצגים בדמותם של ילדים קטנים, העוסקים במעשי ילדוּת. דומה שביאליק קרץ כאן בעינו לידידו-יריבו טשרניחובסקי, ורמז לו כי הוא, על כל פנים, מבין היטב את כוונתו ( "ולוולה" – זאב; "נחום" – רמז לסוקולוב; "תודי" – שם חיבה לתאודור).

האידיליה "כחום היום" המשיכה לרתק דורות של קוראים, גם מבלי שהכוונה האלגורית הסמויה תובן על ידם. גם סופרי ישראל לדורותיהם הושפעו ממנה, איש איש לפי דרכו. ביאליק תיאר ב"מאחורי הגדר" ו"ספיח" את הילד החולמני, שנולד להוריו לזקונים ואהב להפריח יונים. רחל המשוררת תיארה את פרחי הדגן המונחים על קבר הנופלים, במקביל לפרחי הדגן שאהב ולוולה (עקב אהבתו לפרחים אלה ביקש אביו לשים פרחים על קבר בנו). הסיפור על ולוולה, שקפא בשלג וקדח מחום, גם התגלגל לימים לסיפורו של הילד חנוך מ"זכרון דברים" של יעקב שבתאי, שמת בגיל 12 לאחר שרץ אחרי עגלת קרח, אכל כמעט בלוק שלם וקדח מחום. "האידיליה" הנוּגה הזו ממשיכה אפוא להשפיע משפעה עד עצם היום הזה, כמו אותה אדרת שעליה אמר אחד מגדולי הספרות הרוסית, פיודור דוסטוייבסקי: "כולנו יצאנו מבין קפלי 'האדרת' של גוגול."

*

טשרניחובסקי היה כנראה הראשון בשירה העברית ששילב את המוטיב על הפרח האדום הגדל במקום קבורתו של גיבור צעיר (כרמז לסיפורים מיתולוגיים על תמוז, אדוניס ויקינתון), אך המוטיב המיתולוגי הזה עבר כחוט השני בספרות העברית, בהשראת שירת טשרניחובסקי ושירת העולם כאחת. בשנות המנדט המוקדמות, לפני שהתחיל מאבקן של המחתרות בבריטים, ביטאו בני היישוב את הזדהותם עם האימפריה הבריטית, מנהיגת העולם החופשי, וענדו את סמל הפרג ביום הזיכרון הנערך בסמוך ליום ה-11 בנובמבר, הוא המועד בו נכנסה לתוקפה ב-1918 שביתת הנשק בחזית המערבית של מלחמת העולם הראשונה.

סמל הפָּרג ("Remembrance Poppy"), שרבים עדיין עונדים בבריטניה מדי שנה בצמוד לדש השמאלי של החליפה, מקורו בשיר, ולא בהחלטה מִנהלית-ביורוקרטית של משרד ממשלתי או של גוף פוליטי. מקורו בשיר הקינה "בשדות פלנדריה" שחיבר הרופא והלוחם הקנדי סא"ל ג'ון מק'קרי (John Mc’crae) לזכר חברו שנפל בקרבות ולזכר רבבות לוחמים שנקברו כמוהו בשדות פלנדריה שבבלגיה. השיר הכתוב בגוף-ראשון-רבים מושם בפי המתים, וייתכן שהוא השפיע על שירי קינה וזיכרון שנכתבו בספרות העברית בעקבות מלחמת העצמאות, כגון שירו של חיים גורי "הנה מוטלות גופותינו" ("לֹא נָקוּם לְהַלֵּך בַּדְּרָכִים לְאוֹרָהּ שֶׁל שְׁקִיעָה רְחוֹקָה. לֹא נֹאהַב, לֹא נַרְעִיד מֵיתָרִים  - - -").

In Flanders Fields

In Flanders fields the poppies blow

Between the crosses, row on row,

    That mark our place; and in the sky

    The larks, still bravely singing, fly

Scarce heard amid the guns below.

We are the Dead. Short days ago

We lived, felt dawn, saw sunset glow,

    Loved and were loved, and now we lie,

    In Flanders fields.

Take up our quarrel with the foe:

To you from failing hands we throw

    The torch; be yours to hold it high.

    If ye break faith with us who die

We shall not sleep, though poppies grow

        In Flanders fields.

בשדות פלנדריה / ג'והן מק'קרי

בִּפְלַנְדְרִיָּה פְּרָגִים נוֹשְׁבִים

טוּר אַחַר טוּר, בֵּין הַצְּלָבִים

קוֹבְעִים מָקוֹם, וּבַרָקִיעַ

הָעֶפְרוֹנִים קֹולָם יָרִיעַ,

אַךְ יִבָּלַע בְּקוֹל רוֹבִים.

אֲנַחְנוּּ הַמֵּתִים. יָמִים עָפִים;

הַשַּׁחַרִ, הָעַרְבִית, שְׁעַת אָהֳבִים.

הָעֵת לָנוּ עַתָּה מִשְׁכָּב תַּצִּיעַ

בִּפְלַנְדְרִיָּה בַּשָּׂדוֹת.

אֶת מִלְחַמְתֵּנוּ בָּאוֹיְבִים:

לְךָ, לֹא לְאַחֵר, נַעֲבִיר

אֶת הַלַּפִּיד. אֶל-עָל תָּנִיעַ.

וְאִם סָפֵק אוֹתְךַ יַכְרִיעַ,

מְכֻסֵּי פְּרָגִים נָקוּם אֲנַחְנוּּ הַשּׁוֹכְבִים

בִּפְלַנְדְרִיָּה בַּשָּׂדוֹת.

                        מאנגלית: זיוה שמיר

שיר זה, שנכתב ב-1915 במהלך "המלחמה הגדולה", הוא אולי השיר המצוטט ביותר בין שירי הלוחמים של מלחמת העולם הראשונה. המוכשר בין המשוררים המגויסים היה המשורר היהודי-למחצה זיגפריד ששון, בן למשפחת גולים עשירה מבגדד, שזכה לעיטורים על אומץ לִבּוֹ בקרב. אולם, היצירה הפופולרית והמצוטטת ביותר היא "בשדות פלנדריה" של מק'קרי הקנדי. גם המוטיבים המשובצים בשיר ומחוותיו הרטוריות בגוף ראשון רבים ("אנו", "אנחנו"), גם הריתמוס שלו (טֶטרמטר יַמבּי) וגם סכמת החריזה של שורותיו הקצרות (אאבבא אאבג אאבבאג),² אופייניים לשירי מלחמה ומתאימים ל"בשדות פלנדריה".

ובמאמר מוסגר: הדים מתוך שירו של ג'ון מק'קרי עולים במפתיע מִבּין טורי שירה הנודע של סילביה פלאת' "Poppies in October" ("פרגים באוקטובר"), שיר אנטי-הֶרואי המשתמש במוטיבים, במילים ובצלילים של שיר המלחמה "בשדות פלנדריה". שיר זה של המשוררת הבריטית, המתאר ניסיון התאבדות שהשתבש, מהדהד בשירה של תרצה אתר "בלדה לאישה" (הפותח במילים "אפילו ענני אוקטובר").

את הדמיון בין שני השירים הללו, שבהם מתוודות המשוררות על חולשותיה, חשפתי לראשונה במאמר שבו שיערתי שתרצה אתר התחילה לתרגם את שירהּ של סילביה פלאת', אך זנחה את מלאכת התרגום וחיברה שיר מִשלהּ, שבּוֹ החליפה את הפרגים בחבצלות.³ לימים נפתח ארכיונה של תרצה אתר, וההשערה האינטואיטיבית הזאת – שמלכתחילה לא הייתה אלא ירייה באפלה – התאמתה ככתבה וכלשונה. בארכיון מצאה נגה אלבלך טיוטה של תרגום השיר "פרגים באוקטובר" – טיוטה שלא הושלמה. דרך הרוח מי ידע?!... התרגום הלא-גמור של השיר "פרגים באוקטובר" אכן שימש קטליזטור ובסיס לכתיבת "בלדה לאישה".

*

נחזור אל הרצף ההיסטורי של מוטיב הפרחים האדומים בשירה העברית. שלושים שנה אחרי שירו של טשרניחובסקי "כחום היום" (1904), כתב נתן אלתרמן, אז משורר צעיר בתחילת דרכו, את פזמונו "דצמבר" (1934). הפזמון הקל, כמו האידיליה ה"קנונית", מזכיר את אל הפריון במיתולוגיה המסופוטמית, היורד בקיץ אל השאול וקם לתחייה בחורף: "דֶצֶמְבֶּר – חֹדֶשׁ מְקֻטָּר/ רֵיחוֹת תַּפּוּחַ וּמָטָר,/ אַתָּה נוֹתֵן כֹּחוֹת גְּנוּזִים/ לַהֲרוּגֵי הַתַּמּוּזִים,/ אַתָּה יוֹדֵעַ לְהָשִׁיב/ מְעַט אָבִיב לְתֵל-אָבִיב."

מתוך פנתאון האלים השוּמרי הזכיר אלתרמן ב"כוכבים בחוץ" את האל תמוז, הנזכר בנבואות יחזקאל (שבהן נזכר גם שמה של תל-אביב הקמאית שעל נהר כְּבָר). בשיריו המוקדמים שנגנזו נהג אלתרמן לאזכֵּר דמויות מן המיתולוגיה היוונית-רומית בשמָן המפורש (אפרודיטה, לֵדה ויופיטר נזכרים בשירים הגנוזים "ניחוח אישה", "ארמונות מִקשה" ו"ליל קרנבל"). לפעמים הזכיר אלתרמן את הגיבור המיתולוגי מבלי לנקוב בשמו, וכך בשירו "למלחמת הקמץ והצירה" (אחד משירי "רגעים" שכתב אלתרמן בראשת דרכו) נכתב ש"שַֹר הַיָּם בִּי תּוֹקֵעַ אֶת שְׁלָש-הַקִּלְּשׁוֹן" (הכוונה היא, כמובן, לפוסידון, אל הים היווני – "נפטון" במיתולוגיה הרומית – אחד מתריסר האלים האולימפיים ושני בחשיבותו לזאוס).⁴ כמו טשרניחובסקי, לא נשאר אלתרמן גדוּר בגבולות התרבות הלאומית. כך, למשל, ברחוב תל-אביבי חדש, שעדיין לא נקבע שמו, זיהה אלתרמן את המאפיינים הטיפוסיים של ערי חוף קדומות מאגן הים התיכון – "זִיק יַלְדוּתָהּ שֶׁל קַרְתְּ-חֲדַשְׁתְּ, / נִצְנוּץ סַחֲרָן שֶׁל צוֹר וְרוֹמִי" (ראו שירו "צרור ציפורנים" מתוך "עיר היונה").

שנה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, כשנות דור אחרי השיר האנגלי "בשדות פלנדריה" שנכתב על מלחמת העולם הראשונה, הוציא נתן אלתרמן את קובץ שיריו הראשון – "כוכבים בחוץ" (1938) – ובו נכלל השיר "תמוז", המנהל דיאלוג עם אותם מוטיבים מן המיתוסים הקדומים והאפוסים הקלסיים שפרנסו עד אז את שירתו ה"קלה" (את "רגעיו" ואת פזמוניו).

תיאורה של השמש כ"אומנת" בשיר זה עשויה להעלות על הדעת את דמותו של אודיסאוס, החוזר לביתו באיתָקָה לאחר מלחמת טרויה, ורק אומנתו הישישה מקבלת את פניו.השמש, סמל התבונה, המתוארת כאן כקהל חצוצרות – חצוצרות הקרב המסַכּנות את הגיבור, אך גם החצוצרות של תזמורת כלי הנשיפה המקבלת את פניו בשמחה עם שובו מן הקרב (והשווּ לשיר "האור" הפותח את שער ג' של "כוכבים בחוץ", שבּוֹ מתואר האור כ"הַגִּבּוֹר הַצָּעִיר עַל חֲזֵה יְאוֹרוֹת הַקּוֹרֵא כְּאֶל חַג לְמִלְחֶמֶת-בֵּינַיִם").

השמש עטורת הקרניים היא גם "אומנתו" של הגיבור, המגִנה עליו מפני רע, אך גם גם מהוּת נוראת הוד, החושפת את הגיבור לסכנות המאיימות על קיומו. היא מסמאת את עיניו ובפיה מאכלת (ואם מסמל הענק הזהוב את חולות הזהב המִדבּריים, הרי שהמאכלת שבפיו מסמל את אחיזתם של אנשי המִדבּר בסיף המוסלמי). גם עצי השדרות המתוארים בבית השני כאריות המזנקים ברעמתם הבוערת וגם הגיבור השמשוני, שעיניו סומאו, יש בהם מיסוד השמש, המוקפת בקרניה ובמחלפותיה כברעמת אריה שמשונית (השמות "שמשון", "דלילה" ו"דגון" מעידים על זיקת הסיפור המקראי הזה למיתוס הפלִשתי הקדום על אלוהי השמש, הלילה, הדגן או הדגה).

לצד גיבור הקדומים המיתולוגי ולצד האֳמן ההֵלך, הרחוקים מן הערכים המקַדשים את ה"קביעוּת" וה"ביטחון" הזעיר בורגניים, עומדת בשיר דמותו המיושבת בדעתה של איש המדע הזהיר – התוכֵן (האסטרונום), המבקש את האמת האֶמפּירית האובייקטיבית. דווקא הוא, הרציונליסט, מוצג כאן כמי שחוטא בחטא הרגשנות היתֵרה, כמי ששואף בכל מאודו להגיע אל האישה, אל וֶנוּס הארצית והאַסטרלית ("אֵלֶיהָ דִּמְדֵּם בַּלֵּילוֹת הַתּוֹכֵן,/ אֵלֶיהָ בָּכָה בַּמִּשְׁקֶפֶת…"), אך ספק רב אם יצליח להשיגה בשל זהירותו היתֵרה. התוכֵן, הספון בחדרו ואינו יוצא ממנו אל הדרכים המסוכנות (אלה מתוארות תכופות בשירי "כוכבים בחוץ" כחיות טרף האורבות להֵלך), הוא כפילָם הניגודי של הגיבור והאמן, שהם כמו אותם יחידים שאפתניים מן המיתולוגיה, היוצאים אל הדרכים והנוסקים למרומים overreachers ).⁵) הגיבורים הם האנשים הקוראים תיגר על מגבלותיו של האדם (ההעפלה בדרך העולה מול השמש מעלה על הדעת את המיתוס של איקרוּס ודֶדלוּס, שבָּזו למוסכמות ולחוקי הטבע וביקשו להגיע במעופם אל השמש), שאינם מבקשים גמול למאמציהם, ועל כן הם מגיעים למחוזות שאליהם בני אדם רגילים אינם מגיעים:

אֲנִי לֹא בִּקַּשְׁתִּי מְאוּמָה. לָכֵן

כֹּה אָדְמָה עַל דַּרְכִּי הַרָקֶּפֶת.

אמירה זו, ה"פשוטה" למראה והעמומה למעשה, ניתן לפרשה בכמה וכמה אופנים: אפשר שהדובר מעיד על עצמו שאין הוא מחפש אותה אמת אובייקטיבית וחד-ערכית שמחפש איש המדע ("התוכֵן"), ועל כן נגלות לעיניו אותן אמִתות נסתרות מעין, הנחשפות רק למעטים נבחרים; שבהיותו משורר, הֵלך הצוען בדרכים, שאינו כבול לד' אמות כאחיו הבורגנים, הוא מגיע גם לאותם חגווי סלע חשוכים ונסתרים שביניהם גדלות רקפות צנועות וכלילות יופי; שבהיותו טיפוס בוהמייני, שאינו מחפש לעצמו הישגים חומריים, הוא מסוגל לראות את העולם כפתאומיים, כאותו ילד תמים הנהנה מרקפת הנקרית בדרכו; שדווקא בחיקו של הגיבור והמשורר, שאינם מחפשים גמול למעשיהם הנועזים, נופלות בהיסח הדעת העֲלָמות היפות, האוהבות את גיבורי החיל והרוח הנועזים, היוצאים אל הדרכים, ולא בחיקו של מי שחולם עליהן בלילות, שטוף בדמעות, ולא במעללי גבור.

ואולם, בזוכרנו כי אל הפריון האכדי-שומרי "תמוז" מת בעלומיו, כאותן דמויות מן המיתולוגיה היוונית שפֶּרח צמח במקום קבורתן (אדוניס, יקינתון, נרקיס), הרי שאמירה "תמימה" זו יכולה גם לקבל פירוש טראגי. לפיו, אותם גיבורים, המבקשים לנסוק למרומים ולהגיע למחוזות שבני אדם רגילים אינם דורכים בהם, מקריבים עצמם על מזבח האמנות, ומתים לא אחת בדמי ימיהם ופרח בצבע הדם מלבלב על קברם.⁶ דומה שאלתרמן צובע כאן את הרקפת באדום, ולא בוורוד, כדי להעצים את חלקו של מיתוס התמוז וסיפורים מקבילים, כגון סיפור אוזיריס, סיפור אדוניס, או האגדה על פרח "דם המכבים", הצומח במקום נפילתם של גיבורים הנלחמים על הגנת המולדת.⁷

נזכיר כי כשנה לאחר הופעת "כוכבים בחוץ", ספר הבכורה של אלתרמן, חזר טשרניחובסקי הרופא, בן הדור הקודם, אל נושא מותם וקבורתם של צעירים על מזבח הגנת המולדת:

רְאִי אֲדָמָה

רְאִי, אֲדָמָה, כִּי הָיִינוּ בַּזְבְּזָנִים עַד מְאֹד!

בְּחֵיקֵךְ, מְלוֹן-בְּרָכָה, מְעוֹן סֵתֶר, זֶרַע טָמַנּוּ… לֹא עוֹד

פְּנִינֵי זְגוּגִיּוֹת שֶׁל כֻּסֶּמֶת, זֶרַע חִטָּה כְּבֵדָה,

גַּרְגֵּר שְׂעוֹרָה חֲתוּל כֶּתֶם, שִׁבֹּלֶת-שׁוּעָל חֲרֵדָה.

רְאִי, אֲדָמָה, כִּי הָיִינוּ בַּזְבְּזָנִים עַד מְאֹד:

פִּרְחֵי פְּרָחִים בָּךְ טָמַנּוּ רַעֲנַנִּים וּבְהוֹד,

אֲשֶּר נְשָׁקָתַם הַשֶּׁמֶשׁ מִנְּשִׁיקָתָהּ רִאשׁוֹנָה,

מַצְנִיעַ חֵן עִם יְפֵה קֶלַח, קְטֹרֶת כּוֹסוֹ נְכוֹנָה.

וְעַד שֶׁיָּדְעוּ צָהֳרַיִם בְּעֶצֶם הַצַּעַר הַתָּם,

וּבְטֶרֶם רָווּ טַל שֶׁל בֹּקֶר בַּחֲלוֹמוֹת-אוֹר נִבְטָם.

הֵא לָךְ הַטּוֹבִים בְּבָנֵינוּ, נֹעַר טְהָר חֲלוֹמוֹת,

בָּרֵי לֵב, נְקִיֵּי כַּפַּיִם, טֶרֶם חֶלְאַת אֲדָמוֹת,

וְאֶרֶג יוֹמָם עוֹדוֹ שֶׁתִי, אֶרֶג תִּקְווֹת יוֹם יָבֹא,

אֵין לָנוּ טוֹבִים מִכָּל אֵלֶּה. אַתְּ הֲרָאִית? וְאֵיפֹה?

וְאַתְּ תְּכַסִּי עַל כָּל אֵלֶּה. יַעַל הַצֶּמַח בְּעִתּוֹ!

מֵאָה שְׁעָרִים הוֹד וָכֹחַ, קֹדֶשׁ לְעַם מְכוֹרָתוֹ!

בָּרוּךְ קָרְבָּנָם בְּסוֹד מָוֶת, כֹּפֶר חַיֵּינוּ בְּהוֹד…

רְאִי, אֲדָמָה, כִּי הָיִינוּ בַּזְבְּזָנִים עַד מְאֹד!

תל-אביב, 1939

הימים היו ימי מאורעות תרצ"ט, ובאופק כבר נקשרה חשרת העננים של מלחמת העולם השנייה. למרבה הצער, דבריו של טשרניחובסקי בשירו "ראי, אדמה" לא איבדו אף לא נימה אחת מן האקטואליוּת שלהם.

*

ובמקביל לשירים ה"קנוניים" של "כוכבים בחוץ" (1938), "שמחת עניים" (1941) ו"שירי מכות מצרים" (1945) המשיך אלתרמן לכתוב פזמונים לבמה הקלה (רובם נועדו למערכוני "המטאטא" ו"לי-לה-לו"). עד מהרה יצאו לו מוניטין כמחברם של הפזמונים הפופולריים ביותר של תקופת היישוב. אחד משיריו הנודעים בשנות הארבעים היה "כלניות" (1945).⁸ פזמון זה – מיזם משותף של נתן אלתרמן ומשה וילנסקי – חוּבּר בעבור התכנית השנייה של תאטרון "לי-לה-לו" (ינואר 1945), והיה בתוך זמן לא רב ל"ספינת הדגל" של הזמרת שושנה דמארי.

בפתח השיר משובצת הצורה "גַּיְאָה" (המורכבת מן המילה העברית "גיא" בתוספת ה"א הכיווּן), אך צורה זו נועדה גם להזכירנו ש- Gaia היוונית, מקבילתה של Terra הרומית,⁹ היא "האדמה", "אימא-אדמה" או "אֵלת האדמה", וכי מיתוסים רבים נטווּ סביב טמינת הזרע באדמה, גידולו של הדגן וקצירתו. האדמה והאישה (שגם היא מכוּנה תכופות "אימא-אדמה") הן היסודות העמידים בעולם, ואילו את היחסים ש"בינו לבֵינה" אין שירת אלתרמן מונה בין אותם יסודות העומדים במבחן הזמן. לאדמה ("גאיה") יש פני יאנוס: היא גם הרחם המוליד חיים חדשים וגם בור רקב וקבר. על-כן כינה אלתרמן עוד בשירו "אל הפילים" (כוכבים בחוץ, 1938) את אדמת העולם בכינוי "תֵּבֵל רַחוּמָה / רַחוּמָה עֲטִינִית". לכאורה מדובר כאן על מהות חומלת ואוהבת, או על מהות אהובה (השורש רח"ם עניינוֹ "אהבה"), אך הסמכתו של התואר "רחומה" ל"עטינית" מלמדת על היות האדמה יֵשות נשית, שרחם ועטינים לה. רחמהּ של האדמה הוא גם רחם מוליד ומניב וגם בור קבר שבּוֹ נטמנים ולדותיה של האדמה בבוא יומם. ואגב, אלתרמן כינה את האדמה בתואר "רַחוּמָה" שנים אחדות לפני שהשתמש בכינוי זה אלכסנדר פֶּן בשירו "על גבעות שיח' אבּרק" הנפתח במילים: "אֲדָמָה-אַדְמָתִי,/ רַחוּמָה עַד-מוֹתִי".

כמו שאול טשרניחובסקי, הרופא המשורר, שהתמחה במדעי החיים ומתח בשירתו קו של אנלוגיה בין חיי האדם לבין חיי הצמחים, כך גם אלתרמן האגרונום, שהִרבּה לרמוז ביצירתו למחזור הזרע שבטבע. שני המשוררים הגדולים כתבו על מעגל החיים ועל המיתוסים הרבים שנטווּ סביב מחזוריוּת הזריעה והקציר, השתילה והאסיף, הנטיעה והקטיף. בשירו "פָּרחה הכלנית" תיאר טשרניחובסקי את הפרח האדום לא כסמל רומנטי, אלא כסמל של מלחמה ושל שפיכוּת דמים: "פָּרְחָה הַכַּלָּנִית אֲכוּלַת הָאֵשׁ,/ מַטִּיפָה דָמֶיהָ בִּמְלֹא כָל הָאָרֶץ / [...] וְהִיא הָיְתָה סָבִיב עַל כָּל גֶּבַע, גָּיְא…". סביב שמה של הכלנית (השם Anemone רומז שעלי הכותרת של הכלנית חולפים עם הרוח) נִטווּ מיתוסים אחדים, וטשרניחובסקי הציג אותה בשיר זה גם כסמל ההפכפּכות, הבוגדנות והקנאה, כמו בשירה הקלסית בכלל, ובשירת אוֹבידיוס בפרט.¹⁰

גם אלתרמן, כמו טשרניחובסקי, תיאר בשיר "כלניות" את היסודות היציבים שבטבע מול אלה הקמֵלים והנסחפים (כמו נִדרי האהבה המתוארים בשיר כעניינים ארעיים החולפים עם הרוח). בסגנונו הגדוש בפרדוקסים תיאר אלתרמן דווקא את הכלנית – "פרח הרוח" וסמל החלוף במיתולוגיה היוונית – כגורם מגורמיו היציבים של הטבע ("כִּי הַשְּׁבוּעוֹת כָּלוֹת כְּמוֹ עָשָׁן הֵן, / אַךְ הַכַּלָּנִיּוֹת תָּמִיד אוֹתָן הֵן"). לפרדוקס הזה יש הנמקה ראליסטית ברורה: הכלנית היא חלק מהטבע האדיש לשינויים המתחוללים בספֵרה האנושית. על-כן היא מוצגת כאן כגורם יציב ובלתי משתנה, חרף שמהAnemone – – המעיד על קוצר ימיה.

אך בכך לא די. אלתרמן יצק כאן רעיונות משנֵי תחומי דעת נוספים, לכל הפחות, המעניקים לשירו עומק ומשמעות: האחד מקורו ברעיון היסטוריוסופי שהנחה את יצירתו מתחילתה ועד סופה בדבר המעגליוּת המאפיינת את תולדות האנושות, והשני מקורו ברעיון שלפיו יצירות הספרות והתרבות – לרבות המיתוס, האגדה וספרות הילדים – מסוגלות להוליד מציאוּת חוץ-ספרותית. אלתרמן ההיסטוריוסוף תיאר בשירו, שנכתב והתפרסם ב-1945, בַּשנה שבָּהּ נסתיימה מלחמת העולם השנייה, גם את מעגל החיים ואת מעגל הדורות, וכן את רגעי האושר והמורא הפוקדים את חיי הפרט ואת חיי העם והעולם.

שירו המציג את צבעו האדום של הגיא, המלא בפרחים אדומים, "מתכתב" לכאורה עם האידֵאולוגיה הלאומנית של הגרמנים הקרויה "דם ואדמה" (Blut und Boden) הקושרת בין הגזע לבין הקרקע שעליה גדֵל גזע זה. לכך רומזים לכאורה גם שירים אלתרמניים נוספים כדוגמת "כיפה אדומה" ו"אל הפילים", משיריו המרכזיים של הקובץ "כוכבים בחוץ" (1938), שנכתבו ופורסמו ערב מלחמת העולם השנייה. ואולם, שיריו אלה מזדהים רק לכאורה עם הרעיון האָטָוויסטי של "דם ואדמה", ורק לכאורה הם משבחים את הרעיון הרומנטי המעלה על נס את "הפרא האציל", איש הטבע והיערות. משירים אלה ודומים לאלה ניכּר דווקא הפחד הגדול מפני אותם שבטים טֶבטונים, שביססו את השקפתם על רעיונות לאומניים טוטליטריים, ובין שתי מלחמות העולם הם התעוררו מרִבצם ואיימו על העולם ועל האנושות.¹¹

כבר הזכרנו את ענידת פרח הפָּרָג בבריטניה לזכר הרוגי המלחמה ואת הפרח הקרוי "דם המכבים" שנקבע כסמל של יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, ומדבקה הנושאת את תמונת הפרח נענדת על דש הבגד בעצרות זיכרון. ייתכן שסיומה של מלחמת העולם השנייה בשנת 1945 – שנת חיבורו של הפזמון "כלניות" – גרם לאלתרמן להיזכר – לנוכח בקעת הגוויות והעצמות היבֵשות שהשאירה המלחמה – בפרחי הפרג שבשיר "בשדות פלנדריה" שציין את מותם של צעירים בקרבות מלחמת העולם הראשונה.¹² סופות עוברות על העולם ותולשות את עלי הכותרת של הכלנית והפרג, רומז שירו של אלתרמן, אך האדמה לעולם עומדת ושלשלת הדורות של המין האנושי אף שהיא נקטעת ונגדעת פֹּה ושם, אינה נפסקת.

אלתרמן הדגיש בפזמון "כלניות" את חלקן של הסבתא ונכדתה, כי ביקש לייצג את שני קצותיו של מעגל החיים (הילדוּת והזִקנה) מצִדו הנשי היציב – מעגל המקביל למחזור הזרע. כאמור, לגבר יש בפזמון זה חֵלק קטן ושולי, והוא נזכר בסמוך להבטחות שהופרו, בין משום שלא שמר על נדרי הנאמנות ובין משום שהלך למלחמה ולא שב ממנה לביתו. השיר דיבר ללב מאזיניו והיה לשיר כה אהוד ופופולרי, שכּן רבים יכלו להזדהות אתו: בלב רבים בקהל שהאזין לביצועו של פזמון זה בינואר 1945 קינן חשש עמוק שבני משפחותיהם שלא עלו ארצה – ובהם דור הסבים והסבתות שהתקשו למצוא דרכי מילוט – לא שרדו את פגעי המלחמה.

ל"גיא", הנזכר בשירו של אלתרמן ארבע פעמים, יש במקורות שלל של קוֹנוֹטציות מוֹרבּידיות, כגון בצירופים "גיא בן הִנום", "גיא ההרֵגה", או "גיא צלמוות". גם בעת החדשה נקשר הגיא עם פגעי המלחמה, כגון בשירו הידוע של ארתור רמבו Le dormeur du val על חייל שכדורי רובה פילחוּ את גווייתו והיא שׂרוּעה בגיא ונראית בעיני המתבונן כגופו של צעיר מנומנם. רבים תרגמו שיר זה לעברית תחת הכותרת "הישֵׁן בגיא" או "הנרדם בגיא". מכל מקום, הגיא המלא בכלניות אדומות הוא סמל שכֶּפל-פנים לו, סמל המכיל בתוכו את הפכי האהבה והבגידה, הפריחה והקמילה, החיים והמוות. הכלניות האדומות, הממלאות את הגיא, הן כאמור סמל של מותם של גברים עוּלי ימים, ובמיוחד הן מסמלות את מותם של חיילים צעירים במלחמה.

*

לא עבר זמן רב מחיבור שירו של אלתרמן "כלניות", ופרצה בארץ מלחמת העצמאות, שבעיצומה חיבר חיים גורי – מעריץ מושבע של אלתרמן – את שירו "בָּאבּ אל וָואד" (1949), המושפע משירי הרֵעות של אלתרמן ומן השירים על הפרחים האדומים הצומחים בעת מלחמה במקום נפילת העלמים: מן השיר "רקפת" שב"כוכבים בחוץ" ("רקפת") ומן הפזמון "כלניות".

בָּאבּ אֶל וָואד,

לָנֶצַח זְכֹר נָא אֶת שְׁמוֹתֵינוּ.

שַׁיָּרוֹת פָּרְצוּ בַּדֶּרֶךְ אֶל הָעִיר.

בְּצִדֵּי הַדֶּרֶךְ מוּטָלִים מֵתֵינוּ.

שֶׁלֶד הַבַּרְזֶל שׁוֹתֵק, כְּמוֹ רֵעִי. [...]

יוֹם אָבִיב יָבוֹא וְרַקָּפוֹת תִּפְרַחְנָה,

אֹדֶם כַּלָּנִית בָּהַר וּבַמּוֹרָד.

זֶה אֲשֶׁר יֵלֵךְ בַּדֶּרֶךְ שֶׁהָלַכְנוּ

אַל יִשְׁכַּח אוֹתָנוּ, אוֹתָנוּ בָּאבּ אֶל וָואד.

גם ב"פרחי אש", ספר שיריו הראשון של חיים גורי, בולט השיר "הנה מוטלות גופותינו", שנכתב בעקבות נפילת שיירת הל"ה שיצאה לתגבר את הנצורים בגוש עציון, ובו מעלה גורי את מוטיב הפרח האדום בהשמיעו בשם המתים את המילים: "עוֹד נָשׁוּב, נִפָּגֵשׁ, נַחֲזֹר כִּפְרָחִים אֲדֻמִּים / תַּכִּירוּנוּ מִיָּד / זוֹ 'מַחְלֶקֶת הָהָר' הָאִלֶּמֶת. אָז נִפְרַח - - -".¹³

לימים תרגם גורי את שירו הנודע של ארתור רמבו "הנרדם בגיא" המבטא בכאב את חוסר התוחלת ואת האבּסוּרד שבמותם של עלמים עוּלי ימים במלחמה. הסונטה Le dormeur du val פותחת בתיאור טבע "תמים" ו"הרמוני", המפעיל את כל החושים ("C'est un trou de verdure où chante une rivière": ובעברית: "בְּנִקְבָּה שֶׁבַּגַּיְא לוֹחֲשִׁים מֵי פְּלָגִים"), תיאור המטעה את הקורא להאמין כי לפניו מנוחת הלוחם בחיק הטבע. עד מהרה מתברר כי השדה ושדה הקרב הופכים בשיר למִקשה אחת. וכך גם הפרחים שבטבע והפרחים של זרי הזיכרון על קברי החללים.

פרחי הסיפן (גלדיולות) שביניהם שוכב החייל מזכירים את הסיף – את כלי הקטל והמלחמה. מנוחת הלוחמים מתמזגת במוות שאין ממנו תקומה. "הנִקבּה" (trou) שבבית הראשון הופכת בסוף השיר לשני "נקבים" (trous) – לנקבי הכדורים שפילחו את חזהו של הלוחם, או לנקבי הפצעים שפָּצע בו הסיף. הנועם של הרושם הראשון, המטעה, רק מעצים את הזוועה – זוועת הגילוי שלפנינו גווייה. חרף המתכונת הסדורה של הסונטה (אבאב; גדגד; ההו; זזו) והנימה ההרמונית שלה, לפנינו שיר סבוך ודיסהרמוני, המשקף את הכאב ואת הכאוס של המלחמה. אף שיסודו של שיר זה בחוויות אוטוביוגרפיות שחווה המשורר הצעיר כשנודע לו על מות מורהו האהוב במלחמת צרפת-פרוסיה, הוא ממריא אל מחוזות מיתיים אין-סופיים, מתוך הומניזם המגַנה את המלחמות באשר הן.¹⁴

גורי הושפע אפוא גם מאלתרמן וגם מרמבו, ובעקבותיו נכתבו בשירה העברית עשרות שירים – ידועים יותר וידועים פחות – שבמרכזם פרחים אדומים. המוטיב שנולד בשירת טשרניחובסקי לפני יותר ממאה ועשרים שנים, לא איבד לצערנו את האקטואליוּת שלהם, ומאז פרוץ המלחמה בסתיו 2023 נטמנו באדמת הארץ מאות ואלפים. באתרי נפילתם צומחים עכשיו צמחי הבר האדומים ועל קבריהם מונחים פרחים בכל צבעי הקשת.

פרט מתוך צילום מיצג הפרחים בחניון רעים (צילום: ליזי שאנן )

הערות:

1. ראו מאמרי "ללא תכלית וללא תועלת", "עיתון 77", שנה יא, גיל' 91-92 (אב-אלול תשמ"ז), עמ' 32-24; ראו גם: ד' מירון, "בודדים במועדם", תל-אביב תשמ"ח, עמ' 465.
   

2. השורה הבולטת – "In Flanders fields" – חוזרת בשיר פעמיים: בסוף הבית השני והשלישי, וחורגת מסכֵמַת החריזה של השיר.
   

3. ראו מאמרי "אפילו ענני אוקטובר' – תרצה אתר בעקבות סילביה פלאת'" ("מאזנַים", גיליון 76, 2002, עמודים 39-35).
   

4. מנהג זה של אלתרמן לשלב ביצירתו סיפורים מיתולוגיים זרים ניכרת לפעמים גם ביצירתו המאוחרת. כך, למשל, ב"שמש מוף", מן הפזמונים שהוסיף המשורר לתרגום שערך למחזהו של סמי גרונימן "שלמה המלך ושלמי הסנדלר", מוזכר במפורש אֵל המוות המצרי אוזיריס.
   

5. דמות הגיבור הבז לגבולות ולמגבלות העסיקה את חוקר הספרות האמריקני הארי לוין (Harry Levin) בספרו “The Overreacher”   (1964).
   

6. מאמרי על שירו של אלתרמן "תמוז"
   

7. על הפרח הקרוי "דם המכבים" הרחיב ד"ר עמי זהבי בתכניתו של יורם רותם "בוא שיר ישראלי" מיום 15.02.2025. שבו שולב גם קטע מדבריי על השיר "כלניות".
   

8. על שיר זה ועל רבים מפזמוני אלתרמן ראו בספרי "כלניות" (על פזמוניו של נתן אלתרמן), תל-אביב 2002, 552 עמ'.
   

9. הכלנית, הקרויה Anemone (פרח הרוח), נחשבת פרח שהרוח תולשת בנקל את עלי כותרתו, ומשאירה אותו עם גבעולו ואבקניו השחורים בלבד. ייתכן שאלתרמן הושפע כאן, בין השאר, מן הסרט הפופולרי "חלף עם הרוח", שגיבורתו ששמה סקרלט (שפירושו "שָׁני", כצבע הכלנית) עומדת בסצנת הסיום עם אהובהּ על רקע השקיעה האדמונית במטע של משפחתה, משפחת חקלאים מן הדרום. סקרלט משתמשת בביטוי "חלף עם הרוח" שהיה לכותרת הספר (1936) והסרט (1939) כשהיא תוהה אם ביתה שבמטע "טרה" עדיין עומד על תִּלו או שגם הוא נסחף עם הרוח שנשבה בארצות הדרום בזמן מלחמת האזרחים. הספר והסרט עוסקים הן בפגעי המלחמה הן בפגעי האהבה, הכרוכים אלה באלה.
   

10. מקור השם Anemone (פרח רוח) בנימפת הרוחות "אנמונה", שזפיר – אל הרוח המערבית – התאהב בה ואשתו הקנאית הרגה אותה (טיפות הדם שלה הפכו לפרחים אדומים שמתים בקיץ ומתחדשים מדי חורף). סיפור זה מסופר בספר העשירי של ה"מטמורפוזות" של אובידיוס, ובתרגום שלמה דיקמן: "פרח צמח מן הדם הרותח וצבע של דם לו / צבע גרעין הרימון שקליפה עדינה תסתירנו; / גון ארגמן לו. ימים בכל זאת, לא ירבה זה הפרח, / כי עלעלי עטרתו רפויים, מעמד לא יחזיקו, / חיש יַשירום הרוחות, שעל שמן הוא נקרא עד ימינו". סיפורים מיתולוגיים דומים מסופרים על אדוניס היווני ועל נעמן (אדוניס הכנעני). בערבית נקראת הכלנית شقائق النعمان (shaqayiq alnaeman) והשם הערבי "אל-נעמן" מזכיר גם את השם הכנעני "נעמן" וגם את השם היווני "Anemone".
    

11. הצירוף "soil and blood" (בעברית: "דם ואדמה"), אשר שירת לפני מאה שנים את האידאולוגיה הנאצית, משמש כיום כותרת לספרו של ההיסטוריון האוסטרלי-אמריקני בן קיארמן (Kierman) משנת 1985, העוסק באירועים של השמדת עמים לאורך ההיסטוריה.
    

12. ראו רשימתי "פרגים באוקטובר ובנובמבר", "חדשות בן עזר", גיליון 1702 מיום 2.12.2021.
    

13. ראו מאמרו של אדמיאל קוסמן "נחזור כפרחים אדומים" (מקורות הדימוי של פרחי אש בשירתו של חיים גורי נטועים בשירת אלתרמן, בפסיכולוגיה של יונג, ברומנטיקה הגרמנית) בעיתון "הארץ" מיום 5 בפברואר 2018.
    

14. על שיר זה, לרבות תרגומו לעברית, ראו במאמרי "ואין אות אם הוא חי או ירוי" המופיע גם הוא באתרי www.zivashamir.com