תעלומת היהלום האבוד
- Eyal Shamir
- לפני 5 ימים
- זמן קריאה 7 דקות
במלאת 60 שנה לצאתו לאור של 'חגיגת קיץ', ספר השירה האחרון של נתן אלתרמן
פורסם: ידיעות אחרונות, 19/7/2025
המשורר אברהם אבן עזרא, איש תור הזהב בספרד, קונן על העני ש"נוֹלַד בְּלִי-כּוֹכָב". 'חגיגת קיץ', ספר שיריו האחרון של אלתרמן נולד בלי כוכב. בדיוק ביום יציאתו (19.2.1965) התפרסמו גם 'שירי ממש' של ידידו-יריבו יונתן רטוש, שזכו לאלתר בשבחי נתן זך ('הארץ', 26.2.1965). ספרו של אלתרמן, לעומת זאת, לא זכה לרגל פרסומו אלא במאמרי ברכה קצרים מידידיו יחיאל מר, ישראל זמורה ויעקב הורוביץ. ב'על המשמר', מעוזם של אברהם שלונסקי ולאה גולדברג, ידידיו מימי חבורת 'יחדיו', לא הוזכר הספר בזמן הופעתו. אלתרמן יכול היה לחוש, ובדין, שהוא וספרו מוּדרים מהחגיגה.
על בגידת 'חבריו', שהִפנו עורף בקנאה, כתב המשורר בספר החדש: "אִישׁ עִם עֶרֶב הִבִּיט/ וְהִרְהֵר: אָנָה בָּאוּ רֵעִים./ לֹא הַמָּוֶת, אָמַרְנוּ, יַפְרִיד,/ אֲבָל הִפְרִידוּ הַחַיִּים" ('נתפרדה החבילה'). השיר הקצרצר מעיד על חומת הברזל שנתגבּהה בין המחנות ('יחדיו' ו'מחברות לספרות') כשפרצה המלחמה ב-1939 ועל שנאת אחים הגרועה משנאת זרים. המבקרים הראשונים לא הבחינו בייחודה של יצירת הכלאיים החדשנית הכוללת שירים סיפוריים והגותיים, רציניים ומבודחים, נשגבים ויום-יומיים — חלקם בשורות "פרוזה" נפתלות (המצטיינות בחריזה סמויה) וחלקם בשורות קצרות ו"פשוטות". במלוכד 'חגיגת קיץ' מציגה תמונה קליידוסקופית מרהיבת עין, סדורה וסדוקה כאחת, של רסיסי מציאוּת עזי ניגודים: פרהיסטוריה ואקטואליה, פואטיקה ומדע, ענייני המדינה ה"בוערים" ועניינים אישיים שהצִנעה יפה להם.
הספר נותר בצל כיהלום נדיר, והמתין שיגלוהו וישבצוהו בכתר השירה העברית. כשנות דור שקע בתרדמה, עד לרנסנס הזמני שהגיע בשנות ה-90: שלמה שדה חיבר עליו דיסרטציה שהתפרסמה בספרו 'והעולם באמצע מתרחש' (1994); רות קרטון-בלום פירסמה עליו את ספרה החשוב 'הלץ והצל' (1994); וגם בספרי 'על עת ועל אתר' (1999) הוקדש לו פרק נרחב. ב-1999 יצא הרומן 'אותו הים' מאת עמוס עוז, שנכתב — כך העיד מחברו — בהשראת 'חגיגת קיץ'. ואולם, עוד ארוכה הדרך עד שיוכר הספר כאחד מהישגיה הגדולים של השירה העברית החדשה, ויוצב בשורה אחת עם 'כוכבים בחוץ' (1938) ו'עיר היונה' (1957). מתברר שלא קל להבחין ממבט ראשון באיכותו הנדירה, ולהבין שמדובר ביהלום רב-קצעים, שמִּסיבות שהזמן גרמן לא התמזל מזלו לעמוד ברגעי הופעתו באור זרקורי הביקורת והבזקי המצלמות.
הביקורת הדלילה שליוותה אותו לא חשפה את מהפכנותו, שהובנה בטעות כרגרסיה: בעיצומה של תקופה אינדיווידואליסטית בשירה העברית, עת הושפעו צעירי הסופרים מסארטר והתמקדו בתוגת הניכור של היחיד הבודד, לא התנזר אלתרמן משירה מעורבת (engagée). ספרו התמקד בעולי מרוקו שזה מקרוב באו, וכבר דבקו בהם סטיגמות של טיפוסים מהירי-חמה, עצבניים ואלימים ("מרוקו סכין"). בניגוד לשגרת המוסכמות, הספר מתאר נערה מרוקאית, המועסקת בבית קפה תל-אביבי, ונופלת קורבן לסרסור אשכנזי נִקלה בשם ווֹלדרסקי שעומד להורידה לזנות ומאיים להשחית את פניה בסכין. גם מוסכמות ספרותיות אוניברסליות מתנפצות כאן לרסיסים, בעקבות הצגת הקיץ ופירותיו הבשלים – לא החורף הקר והעקר – כסמל המוות.
*
לפנינו יצירה דרמטית: בליל של עלילות, גיבורים, סוגות וסגנונות, כיאה לשם 'סטמבּוּל' המציץ בה מכל החרכים. בלשון-יִידיש 'סטמבּוּל' ו'בָּבֶל' הם שמות נרדפים לערבוביה, וכאן נרמזת גם סטמבּוּל הססגונית ממחזהו של גולדפאדן 'המכשפה', שאלתרמן תרגמוֹ מלשון-יידיש ב-1935 (בידינו נותרה הכְּרזה, והקוראים מוזמנים לסייע באיתור הטקסט האבוד). מסַפּרים שביאליק אמר שתל-אביב לא תהיה עיר בטרם יהיו בה גנב עברי אחד וזונה עברייה אחת. ב'חגיגת קיץ', כבר יש בעיר פורצים ופרוצות למכביר. אלתרמן החולה, שחש שזמנו קצוב, ערך כאן "פגישת מחזור" שאליה זומנו רבים משירי הבוסר שלו מימי לימודיו בצרפת. למשל, דמות המלצרית הפרוצה משיר הבוסר הפריזאי 'קונצרט לג'ינטה', נתגלגלה בדמות המלצרית המרוקאית מרים-הלן מקפה 'סטמבול'. ביריעות הדפוס היא נשאה עדיין את השם "ז'נט" הדומה לג'ינטה, ואפשר ששמה הוסב ל"מרים" כמזכרת לגיבורת 'המכשפה'. גם ל'חגיגת קיץ' הכניס אלתרמן את 'המכשפה', וייתכן שקיווה שהיצירה תוּלחן ותוצג על הבמה (בדומה לאופרטות כדוגמת 'המכשפה' עם מירל'ה החטופה ו'אופרה בגרוש' עם ג'ני הפרוצה).
את הגביע מהשיר המוקדם 'בְּעֵת שופר, לָאֵם' הפך אלתרמן ב'חגיגת קיץ' לגביע הכסף המעוטר, סמל המסורת, שהאב המרוקאי שומר לחתונת בתו; וכשנזכר בשד האוחז בכנף בגדו של הנער חמדן ברדתו למערה (משיר הבוסר 'יתד'), הביאוֹ הפעם בדמות השד האוחז בזרוע החנווני היורד למרתף. רבים הם גם המלבושים החדשים שנתפרו כאן למוטיבים ממחזות גולדפאַדן שהעידו נאמנה על משיכתו של אלתרמן לאורות הבמה.
בפריז של שנות ה-20, שבה שהה אלתרמן זמן מה בדרכו לטכניון שבננסי, ישבו צעירים תל-אביבים, בוגרי הגימנסיה הרצליה, שעתידים היו להביא לארץ-ישראל את בשורת המודרניזם. הסטודנטים הללו סבלו מחסרון כיס, ואלתרמן, בנדיבותו, נהג להניח מדי יום פרנקים אחדים בכיס חברו חיים גמזו, שלמד אז בסוֹרבּון וכמעט שגווע ברעב. ואולם, כשנקלע המשורר-המחזאי בשנות ה-60 לצרות צרורות, נהג בו גמזו, שהתפרסם בינתיים כמבקר תיאטרון קטלני, ביהירות שהוציאה את אלתרמן מִשלוותו. התגובות על 'חגיגת קיץ' הגיעו בעת שפזמוני אלתרמן ששולבו במחזהו של סמי גרונמן 'שלמה המלך ושלמי הסנדלר' עשו מחזה רגיל למחזמר "שובר קופות". התשואות עמדו בניגוד צורם לקבלת הפנים הצוננת שנערכה לשירי אלתרמן החדשים ולמחזות המקור שלו.
ההצלחה חסרת התקדים של המחזמר הייתה לרועץ. מחד גיסא, כיסי אלתרמן נמלאו בכסף רב. מאידך גיסא, כמי שרוב ימיו לא ידע צורת מטבע, הוא ביזבז ביד רחבה, ונתן לבתו הון ללא חשבון (השיר 'שמרי נפשך', הכלול ב'חגיגת קיץ' מצדיק דיון נפרד). כך שקע בחובות כבדים לשלטונות המס, שגזלו שינה מעיניו, וזוהי פרשה כאובה המשתקפת במונולוג שנושאת הפרוטה בשיר 'החנווני והקופה' ('שירים שבאמצע'): "בִּי עָשִׂיתָ הוֹנְךָ/ שֶׁהֵנַסְתִּי כְּצֵל עוֹבֵר/ וּבִי הִרְבֵּיתָ עָוֹנְךָ/ שֶׁבִּגְלָלוֹ בַּלַּיְלָה תִּהְיֶה עֵר". אלתרמן ניסה למלא את קופתו הריקה באמצעות חיבורם של מחזות מקור, אך הללו נכשלו (גם מחמת הביקורת השוללת שספגו מגמזו). בראיון משנות ה-60 סיפר גמזו בניחותא על ימי עוניו בפריז ועל אלתרמן שהצילוֹ מרעב, וכבדרך אגב התגאה לפני העיתונאי שאין הוא מעניק לידידו "הנחות" ו"פרוטקציות" ('במחנה', 22.1.1963). ביום 1.2.1963 הסיר המשורר את הכפפות, ופירסם ב'הארץ' מכתב כלהלן: "איש לא העלה ולא יעלה על דעתו לבקש מד"ר גמזו ביקורת של ידידות או של פרוטקציה. הצהרותיו הדרמטיות — שהוא לא עשה זאת ולא יעשה זאת לעולם — הן מיותרות והרצינות הרבָּה שבָּהּ הוא מצהיר אותן אינה יאה למבקר רציני".
גם זך וחבריו קיבלו כגמולם: במחזור 'שוק הפירות' מתוארות התמורות שעברו על צעירי הארץ. מול תמונות מראשית המאה ה-20, כשלאור "נֵר דּוֹלֵק בְּאֹהֶל בֵּין בִּצּוֹת/ נִשְׁקָפִים רִאשׁוֹנֵי בְּנֵי נֹעַר,/ שֶׁמָּסְרוּ נַפְשָׁם עַל מְלִיצוֹת", העמיד אלתרמן תמונה של בני "דור המדינה" — צעירים עירוניים ואירוניים, שהתבוננו במפעל הציוני במבט ציני ורמסו את ערכיו. עליהם נכתב: "הַמִּלִּים אֶרֶץ, עַם […] לְרַבִּים אֲחֵרִים הֵן אֲסֻפָּה/ שֶׁל נוֹשְׂאֵי כְּתִיבָה רוֹמֶמֶת אוֹ מַלְעֶגֶת./ וְאִלּוּ לַמְּעַטִּים הֵם אֲמַתְלָה שְׁקוּפָה/ לְהַשְׁלִיךְ נַפְשָׁם מִנֶּגֶד" ("ראיון עם המחבר"). המילים "אמתלה שקופה", המציינות בדרך כלל ניסיון מניפולטיבי להסתיר תחבולה נלוזה, מתארות כאן בחיוך נוּגה דווקא את תרומתו הנאצלת של הצעיר הלוחם המקריב את חייו למען הכלל. אלתרמן הביט בשאט נפש ביריביו מ'דור המדינה' — פרחי שירה הכותבים שירים אגוצנטריים על אהבות ופרידות — וכל עניין קולקטיבי הוא להם לזרא. את האגואיזם הנאור של יריביו תיאר גם בשורות: "לָכֵן שׁוֹמְעִים עַכְשָׁו בָּרְחוֹב/ הַרְבֵּה מַנְגִּינוֹת יָפוֹת,/ הַשָּׁרוֹת, עַל אַהֲבָה לָרֹב,/ בְּעִבְרִית וְגַם בִּשְׁאָר שָׂפוֹת./ שָׁרוֹת עַל אַהֲבָה וְעַל קִנְאָה./ לֹא עַל עִסְקֵי מְדִינָה". ('הלוך ושוב'). כבעל מזג היסטוריוסופי הוא האמין שדברי מתנגדיו יחלפו מבלי שיתרמו למדינה ומבלי שימוטטוה. את המפעל הציוני, כך ניבא ב'חגיגת קיץ', ימשיכו בניהָ של מרת סימן טוב, גיבורת ספרו, שיאכלסו את הארץ ויפַתחוּהָ. בדבריו על הדור הצעיר שילח חצי-לעג סמויים בזך, שדיבר אז בזכות הזנות (ראו ב'פרקי ביוגרפיה' של מנחם דורמן בתיאור המסיבה שנערכה ל'עיר היונה') ובגנות עולי מרוקו (ראו באתר של זאב גלילי).
מול רעיונותיו המביכים של זך בחר אלתרמן לתאר גבר אשכנזי המתעלל בנערה מרוקאית שהגיעה לתל-אביב מהפריפריה ומנסה להורידה לזנות באלימות. אלתרמן אמנם לא בחר להתכתש עם יריבו בראש חוצות, אך גם לא השאיר את הביקורת הפוגענית כלפיו וכלפי עולי מרוקו ללא מענה (לימים יצא זך נגד העולים מרוסיה), והקדיש להם אחדים מ"טוריו".
*
וכאן ניצבת חידה התובעת את פתרונה. כשהתפרסמו הביקורות הראשונות על 'חגיגת קיץ', טען אבידן במפתיע שאחד משירי הקובץ, 'היציאה מן העיר', הוא השיר האלתרמני הטוב ביותר. דברים מפתיעים אף יותר השמיע זך, אויבו המר של אלתרמן, שטען ששיר זה מתנוסס בפסגת השירה העברית. גם אם לא נצדד בפסיקתו (הלא-מנומקת) של זך, מן הראוי שנצטט את השיר מעולף-המסתורין וננסה להתמודד עם אחת מהחידות שהטמין בו המשורר:
"בַּעַל-בַּיִת אֶחָד בָּא חֲדָרָיו,/ סָגַר הַדֶּלֶת אַחֲרָיו./ לְאוֹר הַמְּנוֹרָה מָנָה כַסְפּוֹ,/ מָנָה שׂוֹנְאָיו. מֵעַל לוּחַ לִבּוֹ/ אַחַר-כָּךְ מָחָה אֶת הַשֵּׁמוֹת כֻּלָּם,/ הִשְׁאִיר שֵׁם אֶחָד לְשָׁמְרוֹ לְעוֹלָם./ אַחַר-כָּךְ עָמַד וְכִבָּה הָאוֹר./ צִמַּח נוֹצָה, כְּנָפַיִם וּמַקּוֹר,/ עַל אֶדֶן הַחַלּוֹן נִתֵּר עָלָה,/ חָלַף עַל הָעִיר כְּצִפּוֹר גְּדוֹלָה".
מתבקשת השאלה: מיהו אותו יריב שאת שמו לא מחה גיבור השיר מִלוח-לִבּוֹ והותירו למשמרת עולם? האם הפלה אותו לטובה ופטר אותו מקללת "יימח שמך" המאחלת לשונאיו ששמם וזרעם יימחו ("עונש כָּרֵת")? שמא הפלה אותו לרעה והפכו ל"צֶלֶם", שנשמתו תשוטט בין העולמות ולא תמצא מנוח עד אחרית הימים? האם היריב האחד, שאותו דן לקללת עולם, הוא נתן זך שמירר את חייו ופגע במוניטין שלו פגיעה אנושה? שמא מדובר בשלונסקי? ואולי ברטוש? איש מהם אינו היחיד שנעשה במהלך השנים מאוהב לאויב. הדאייה על פני העיר מזכירה להערכתי את 'תמונות מהחיים הפריזאיים' (Scènes de la vie parisienne), שבהן תיאר בלזק את כל פינות עירו ממעוף הציפור. כמו בלזק, שיצירתו שימשה בעבורו מקור הנאה מתמשך, כתב אלתרמן כל ימיו ללא הרף, כמתואר בשירו 'כלי זמר' ('שירים שבאמצע'), בהסתייעו בעשרות כוסות-שֵׁכר, המזכירות את עשרות ספלי הקפה הממריצים של בלזק. כבלזק הוא לא ידע להתנהל, ביזבז ביד רחבה את צרורות הכסף שנתגלגלו לכיסיו ושקע בחובות כבדים וחדלי פירעון.
אפשר שהשיבה אל השירים הפריזאיים העלתה בזיכרונו של אלתרמן תמונות מפריז הבלזקית וכן מהתקופה שבה התגורר עם גמזו ב"עיר האורות" בחדר קטן ואפלולי. האם מתכוון "בעל הבית" לנתר כציפור מאדן החלון ולנקוט צעד אובדני מחמת החובות המאיימים עליו? שמא השיר מייחל למהפך חיובי כנרמז מהשורה הראשונה — "בַּעַל בַּיִת אֶחָד בָּא חֲדָרָיו" — המתכתבת לכאורה עם הפתיחה האופטימית של שיר השירים ("הֱבִיאַנִי הַמֶּלֶךְ חֲדָרָיו")? גם חידה זו אומרת "דָּרשני!" אילו נתבקשתי לנקוב בשם האחד והיחיד שאותו לא מחה "בעל הבית" מעל לוח-לִבּוֹ, הייתי בוחרת בגמזו, שביקורתו הקטלנית גזלה מאלתרמן את הסיכוי לקום מהריסות חייו, להחזיר את חובותיו ולסיים את שנותיו האחרונות בשקט. אפילו על קו הקץ נפרע אלתרמן מגמזו בפזמון 'אנטיפּוּס' (את שמו של הגיבור הישועי הקדום העניק בפזמונו למבקר – לטיפוס אנטיפתי הנוקט עמדת "אנטי" מתמדת). את הפזמון שיבץ במופע המוזיקלי 'צץ וצצה' (1969), שהיה ניסיונו הנואש האחרון למילוי קופתו הריקה.
הספר עתיר התעלומות שלפנינו מכיל גם פרוגנוזות ונבואות שנתממשו במרוצת השנים. המשורר ידע להבקיע את מסך הזמן ולראות את החיים שיתנהלו בלעדיו לאחר שיעצום את עיניו, ככתוב בשירו האחרון 'באמצע המישור':
"וְהוֹסִיף וּמֵאֵן/ לֵהָפֵךְ לִדְמָמָה,/ אַךְ כְּבָר אִישׁ לֹא שָׁמַע/
וּכְבָר אִישׁ לֹא יָדַע/ וְהַדֶּרֶךְ הוֹסִיפָה לָרוּץ לְבַדָּהּ".
לקריאה ב PDF כפי שפורסם בעיתון