שירי תום ומַסָּה*
שירי ויליאם בלייק
אירועי הזוועה של אוקטובר 2023 לימדו אותנו, אך לא תמיד עיכּלוּ את הלקח הזה בני העולם ה"נאור" וה"ליבֶּרלי", שאין גבולות לתהומות הרוע של היצור הקרוי "אדם", המכוּנה – בצדק או שלא בצדק – בשם "נזר הבריאה".
במאמרו "חצי נחמה" טען אחד-העם שאם התגנבה ללִבָּם של יהודים משכילים המחשבה שייתכן שלא לחינם שונאים כולם את היהודים, באה "עלילת הדם" והפכה את הקערה. היא הוכיחה מעל לכל ספק שתיתכן שנאת חינם שאין מאחוריה שמץ של אמת, של הגינות ושל צידוק. איש מהיהודים הרי לא יאמין בבדותא שלפיה יש יהודים הרוצחים תינוקות נוצריים ומשתמשים בדמם לפולחן דת – ליין קידוש, לאפיית מצות, וכדומה.
כך גם כיום, אם היו אצלנו בחוגים הנאורים אנשים שהאמינו כי "חטאנו" ו"פשענו" וכך הגברנו כלפינו את שנאת שכנינו, הלוחמים על חֵרותם, באו אירועי אוקטובר 2023, ושינו את התמונה מקצה לקצה. כל אחד מאִתנו מבין היטב ששום לוחמי חֵרות אינם משתמשים בבניהם כבמגן אנושי. שום לוחמי חֵרות אינם עורפים ראשי תינוקות, שום לוחמי חֵרות אינם אונסים שבויים – נשים וגברים – מבני כל הגילים; שום לוחמי חֵרות אינם לוקחים ישישים על כיסאות-גלגלים כבני-ערובה.
המחשבות העגומות האלה החזירוני לשירי ויליאם בלייק, שהושפעו מחזיונות הנביאים ומשירי "גן העדן האבוד" של ג'והן מילטון, שבהם נחקרת שאלת ה"טוב" וה"רע" במציאוּת האנושית הפגומה שאחרי "הנפילה". זכור לי היטב השיעור הראשון ב-"Romantic Poetry", שהיה קורס חובה בחוג לספרות אנגלית של אוניברסיטת תל-אביב, שבּוֹ העמקנו לקרוא בשירת בלייק, וודסוורת', קולרידג', טניסון ושלי, ולהכיר את עולמם. באה מלחמת ששת הימים, וקטעה את הקורס לקראת סופו. את שירתו של לורד ביירון לא הספקנו להכיר, ועד היום אני רואה בכך לקוּנָה שטרם עלה בידי להשלימהּ.
מה עלה בגורלם של אותם מורים שלימדוני לפני יובל שנים ויותר, ומה פרסמו במרוצת השנים, אני יכולה בדרך-כלל לגלות כיום במרחבי הרשת. אולם, את שמו של ד"ר ר' רייזמן (רוברט? ריצרד? רון?), שהוביל אותנו בנתיבי השירה הרומנטית, לא גיליתי אלא בידיעונים ישנים. מי שהיה צעיר חייכן וביישן, שהקרין אנושיות ורגישות פואטית, כאילו נעלם מן הנוף של חקר הספרות, ודומה שלא השאיר אחריו עקבות בדמות ספרים או מאמרים.
את השיעור הראשון פתח ד"ר רייזמן בקביעה שלפיה ויליאם בלייק היה בעצם פְּרֶה-רומנטי בגישתו ובסגנונו, אך הרומנטיקונים הגדולים הושפעו ממנו (ואחר-כך הושפעו ממנו גם ת"ס אליוט וגדולי המודרניסטים של המאה העשרים, שהוציאו לו מוניטין). זכור לי גם סיפור על ביקור בדירתו של בלייק בשכונת לַאמבֶּת' הלונדונית, וכן בביתו של הצייר לינל (Linnel) בהמפסטד שבּוֹ התגורר בלייק במאה התשע-עשרה. שם נהג המשורר הערירי לשבת עם אשתו-שותפתו לעבודת התחריטים, בחצר האחורית וללגום ספלי תה עם ביסקוויטים, כמו כל האנגלים. אנגלי טיפוסי. ואולם, על רקע "התפאורה" הטיפוסית וחסרת-הייחוד של ה-back yard האנגלי, קדחו במוחו של ויליאם בלייק – משורר, צייר וחָרָת-אָמָּן – כל החזיונות האדירים שלו המקיפים שמים וארץ.
למען האמת, את שירתם של גדולי השירה הרומנטית – ואת שיריו של פ"ב שֶׁלי במיוחד – אהבתי יותר מאשר את שיריו הסימֶטריים של בלייק, שנראו לי נאיביים, דתיים ודוגמטיים. אמנם, המילים והדמיון געשו בהם, אך סד המשקל והחריזה כָּלא את הגעש וסידר את המילים בסדר מוֹפתי, שאינו מאפיין את שירה הרומנטית, הספונטנית, האישית והרגשית.
עם זאת, כשבאה השעה להתכונן לבחינת סוף הסמסטר, מצאתי את עצמי "מבזבזת" זמן יקר ומתרגמת מתוך "Songs of Innocence and of Experience" (קובץ זה יצא פעמיים: בנוסח מצומצם ב-1789 ובנוסח מורחב ב-1794). שני המושגים – "תום" ו"ניסיון החיים" – שימשו את בלייק לבידול בין שני מצבים: המצב הקיומי שקדם לחטא הקדמון, לאכילה מעץ הדעת, לבין המצב הקיומי שלאחר החטא. לגבי דידו של המשורר, המצב הקרוי "experience" אינו שחור משחור, והוא מלמד זכות גם עליו, כי לפי הבנתו, הוא נחוץ לקיומה של האנושות. את שני המצבים המנוגדים האלה תיאר בלייק בעזרת סמלי הנמר והשֶּׂה.
שני הסמלים הללו מקורם בחזון אחרית הימים שבתנ"ך: "וְגָר זְאֵב עִם-כֶּבֶשׂ וְנָמֵר עִם-גְּדִי יִרְבָּץ וְעֵגֶל וּכְפִיר וּמְרִיא יַחְדָּו וְנַעַר קָטֹן נֹהֵג בָּם" (ישעיהו יא, ו). אמנם, בתרגום התנ"ך של המלך ג'יימס תורגם ה"נמר" בחזון ישעיהו במילה "leopard", אך בלייק השתמש דרך-קבע בסמל ה-"tiger", ניגודו של ה-"lamb", כבשפה העברית. אצל בלייק, החטא הקדמון אכן הכתים את הערכים הצחים והטהורים, והכניס לעולם את ניסיון החטא, את הרוע והזדון, אך ישנה גם האסתטיקה של הרוע: העולם אינו יכול, כאמור, להתקיים בלי "experience" – בלי יצרים ורוע.
נזכיר כי בתולדות תרבות המערב ניתן למצוא אמירות אירוניות המטילות ספק בתמונה האוּטוֹפּית של "וְגָר זְאֵב עִם-כֶּבֶשׂ", אף מלגלגות עליה. אחת מהן מיוחסת למדינאי האמריקני הנודע בנג'מין פרנקלין שאמר בסרקזם: "Democracy is two wolves and a lamb voting on what to have for lunch" ("דמוקרטיה פירושהּ הצבעה של שני זאבים וכבשה שבָּהּ ייקבע מה יֵיאכל לארוחת צהריים"). ידועה גם מימרתו המפוכחת של איש הרוח היהודי-האנגלי ישעיהו ברלין, שלפיה: "Liberty for wolves is death to the lambs" ("חופש לזאבים פירושו מוות לכבשים"). ויש מימרה הקובעת בציניוּת גמורה שניתן בהחלט שיָגורו זאב עם כבש בדירה אחת, או בדיר אחד, וזאת בתנאי שבכל יום יוּבא למקום כבש חדש...
ויליאם בלייק מעולם לא גילה שמץ של אירוניה או ציניוּת. כל דבריו נכתבו מתוך רצינות גמורה ואמונה דתית. גילוי מאוחר לאמירותיו, מעורב בהגות ניטשיאנית ודרוויניסטית ניתן אולי למצוא בשירו של ביאליק "על סף בית-המדרש", שבּוֹ ה"אני" האישי-הלאומי מעיד עליו: "מִהְיוֹת כְּפִיר בֵּין כְּפִירִים אֶסָּפֶה עִם־כְּבָשִׂים. / לֹא חוֹנַנְתִּי בִּמְתַלְעוֹת וּבְצִפָּרְנַיִם". היהודי אינו שייך ל"גזע העליון", של "הַכְּפִירִים בְּתַלְתַּלֵּי הַזָהָב", והוא מצהיר ומבטיח: "בִּתְרוּעַת הַשֶּׁקֶר קוֹלִי לֹא יִתְבּוֹלֵל".
להפתעתי, מצאתי את המחברת הישנה מן הקורס של ד"ר ר' רייזמן, ובסופהּ את התרגומים הישנים לשירים "הנמר" ו"הַשֶּׂה", המובאים כאן, מקור בצד תרגום:
הַנָּמֵר
נָמֵר, נָמֵר, לַפִּיד בְּרַק-אוֹר, רוֹשֵׁף בְּיַעֲרוֹת הַשְּׁחוֹר: אֵיזוֹ עֵין-יָהּ, אֵיזוֹ יַד-אֵל אֶת חִיל הוֹדְךָ יָדְעָה חוֹלֵל? הֲמִן הַתְּהוֹם? מֵרוּם שְׁחָקִים אוֹרוֹת עֵינֶיךָ מִתְלַקְּחִים? מִי עַל כְּנַף-רוּם לִדְאוֹת יָעֵז? אֵיזוֹ הַיָּד בָּאֵשׁ תֹּאחֵז? מִי עַל שִׁכְמוֹ אֶת הַמְלָאכָה נָטַל – לִצְרֹף שְׁרִירֵי לִבְּךָ? וְחִישׁ, אַךְ פַּעֲמֵי-הַלֵּב הֵחֵלוּ, נִצַּבְתָּ בְּחִיל גְּרָמֶיךָ אֵלּוּ. אֵי הַסַּדָּן, כְּלֵי הַמַּפּוּחַ שֶׁבְּגוּפְךָ נָפְחוּ הָרוּחַ? אֵי הַקֻּרְנָס? וּמִי בְּעֹז כְּפוֹר הָאֵימָה הֵעֵז אֱחֹז? עֵת כּוֹכָבִים נִקְּבוּ שָׁמַיִם בְּחִצֵּיהֶם, בִּכְיָם כַּמַּיִם, הֲשָׂשׂ אֱלֹּהַּ בְּמַעֲשֵׂהוּ? אָבִיךָ הֵן אֲבִי הַשֶּׂה הוּא? נָמֵר, נָמֵר, לַפִּיד בְּרַק-אוֹר, רוֹשֵׁף בְּיַעֲרוֹת-הַשְּׁחוֹר: אֵיזוֹ עֵין-יָהּ, אֵיזוֹ יַד-אֵל הֵהִינָה חִיל הוֹדְךָ חוֹלֵל? | The Tyger Tyger Tyger, burning bright, In the forests of the night; What immortal hand or eye, Could frame thy fearful symmetry? In what distant deeps or skies. Burnt the fire of thine eyes? On what wings dare he aspire? What the hand, dare seize the fire? And what shoulder, and what art, Could twist the sinews of thy heart? And when thy heart began to beat. What dread hand? & what dread feet? What the hammer? what the chain, In what furnace was thy brain? What the anvil? what dread grasp. Dare its deadly terrors clasp? When the stars threw down their spears And water'd heaven with their tears: Did he smile his work to see? Did he who made the Lamb make thee? Tyger Tyger burning bright, In the forests of the night: What immortal hand or eye, Dare frame thy fearful symmetry? |
הַשֶּׂה
מִי אוֹתְךָ בָּרָא שֶׂה קָט? הַט לִי אֹזֶן וַיֻּגַּד: דָּם חַיִּים בְּךָ הִזְרִים לְיַד פְּלָגִים וַאֲפָרִים; מִי בִּלְבוּשׁ בָּהִיר כִּסְּךָ מַעֲטֵה רַךְ כִּשְׂמִיכָה, מֵיתָרִים כֹּה עֲנֻגִּים הֵדֵיהֶם מֵעֲמָקִים. הַט לִי אֹזֶן וַיֻּגַּד מִי אוֹתְךָ בָּרָא שֶׂה קָט. אֲגַלֶּה לְךָ, שֶׂה קָט. אָזְנְךָ אֲגַל, שֶׂה קָט. אֶת שִׁמְךָ עוֹשְׂךָ נוֹשֵׂא בְּשִׁמְךָ קֹרָא הוּא: "שֶׂה". הוּא עָנָו, רַחוּם וָרַךְ הוּא לְיֶלֶד קָט הָפַךְ. אֲנִי הַיֶּלֶד, הִנְּךָ הַשֶּׂה, וְכָל אֶחָד אֶת שְׁמוֹ נוֹשֵׂא. שָׂא בִּרְכַּת אֵל, שֶׂה קָטָן, שָׂא בְּרָכָה עַל שֶׁנִּתַּן. | The Lamb Little Lamb who made thee Dost thou know who made thee Gave thee life & bid thee feed. By the stream & o'er the mead; Gave thee clothing of delight, Softest clothing wooly bright; Gave thee such a tender voice, Making all the vales rejoice! Little Lamb who made thee Dost thou know who made thee Little Lamb I'll tell thee, Little Lamb I'll tell thee! He is called by thy name, For he calls himself a Lamb: He is meek & he is mild, He became a little child: I a child & thou a lamb, We are called by his name. Little Lamb God bless thee. Little Lamb God bless thee. |
* את הכותרת של בלייק " Experience & Songs of Innocence " תרגמתי בשם "שירי התום והמַּסָּה" (כבכותרת ספרו של וייצמן "מַסָּה ומעש"). "מַסָּה" הוא בעיניי אחד התחדישים המוצלחים ביותר בעברית המודרנית. הוא בא כמובן מ-essai בצרפתית (essay באנגלית), שנברא מהשורש "essayer" שמשמעו "לנסות". גם המילה "מַסָּה" בעברית מקורהּ בשורש נס"ה שעניינו ניסיון. בתחדיש זה נשמרו אפוא גם הצלילים וגם המשמעות. היום משתמשים במילה בהוראת "חיבור עיוני", אך בלשון ספרותית היא משמשת בהוראה: "ניסיון, מבחן". הבעיה היחידה של התחדיש המוצלח הזה היא שפֹּה ושָׁם יש המבלבלים בינו למושג הפיזיקלי "מסה" (במלעיל) שעניינה כוח שמשפיע על כוח הכבידה.