שירה שהיא הר-געש שלא כבה

חיה אסתר - מלתעות ירושלים (שירים), הוצאת מרחף, ירושלים 2022, 123 עמ'.

חיה אסתר גודלבסקי

חיה אסתר היא משוררת ותיקה ועטורת פרסים, אך שירתה לא הבקיעה עד כה לתודעתו של הציבור הרחב. חיה אסתר היא גם ציירת מקורית ורבת-כשרון, שאינה דומה להערכתי לאיש מהציירים המוּכּרים. גם בתחומי האמנות הפלסטית היא לא קנתה את המקום הראוי לה בפנתאון הציור ישראלי לסוגיו. מי שלא פתח לפניה את שערי המוזיאון היה הפרופ' מוטי עומר, שהגיע גם הוא, כמו האמנית, מן העולם הדתי, וכנראה עמד נבוך אל מול הגעש היצרי של היצירות שהוצגו לפניו. ישנם אמנים רכי-נפש לא מעטים, ששבתו ממלאכתם אחרי טריקת הדלת שספגו מן האוצֵר, שנודע בדברי עלבון הישירים שנהג להטיח באמנים שהידפקו על שערי המוזיאון. אך לא אישה כמו חיה אסתר תתיירא מדברי עלבון פוגעניים: במקום שיתוק יצירתי, נתעוררו בה כוחות יצירה עולים על גדותיהם, שנתבטאו בספר שיריה "צרחת היופי" (הוצאת כרמל, 2008).

כשעומדים מול שירתה הגועשת עולה על הדעת המושג "שירת ריתמוס הרחבות" שהעניק בנימין הרשב (הרושובסקי) לשירת אורי-צבי גרינברג – "וולט ויטמן העברי". ביאליק הוא הראשון שקישר בין "שלהבת האש היוקדת" שהתנוססה על קדקודו של אצ"ג לבין סגנונו הבוער כהר פרצים. כשנפגש עם קבוצת סופרים בניו-יורק בשנת 1926 אמר ביאליק על אצ"ג:

אמרתי למבקרים המוכיחים שכתיבתו היא פרוזה צעקנית, כי עושים הם לו עוול. הראיתי להם, שתמיד ישנן בשירתו שורות אחדות לכל הפחות, המוכיחות שהאיש הוא משורר, כי הוא "מטפס על הכתלים" מפני שהוא רואה משהו מאחורי הכתלים. לגרינברג צריך ליתן זמן. הוא צריך למצוא את עצמו. הוא מוכרח למצוא את שורש נשמתו. הרי הוא בא מתוך קושמאר (ח"נ ביאליק, דברים שבעל-פה, כרך ב, עמ' יט-כא).

ביאליק מתח אפוא קו של אנלוגיה בין הסגנון הלוהב של אצ"ג לבין הלם-הקרב (שאותו כינה "קושמאר" – חלום בלהות) שממנו סבל המשורר בעקבות השתתפותו כחייל פעיל בצבא האוסטרו-הונגרי שראה מול עיניו מראות נוראים בשוחות של במלחמת העולם הראשונה.

אינני משווה את את שירת חיה אסתר לשירתם של וולט ויטמן ואורי-צבי גרינברג (שהזכיר את המשורר האמריקני וולט ויטמן בחיבורו "כלפי תשעים ותשעה" מ-1928) אלא בתחום ריתמוס הרחבות. אצ"ג בער באש השליחות, וראה בעיני רוחו את הסמוי שעדיין נסתתר מעֵבר לכותל. חיה אסתר איננה שליחת ציבור, שירתה אינה נובעת מן האקטואליה ואינה מגיבה עליה. קשה לדעת למי היא מכוונת את דבריה השוצפים. איזהו הקורא שהיא רואה נגד עיניה? אפשר שהיא כותבת את דבריה לעצמה כמין פיתיה או כמין מדיום שאינם יכולים שלא להשמיע את דבריהם שאינם תמיד מודעים לעצמם ואינם תמיד קוהרנטיים, אלא נובעים כאילו מעצמם ללא כוונת מכוון. ואולם, גם בלי מוּדעות וכוונה מזמנים שיריה של חיה אסתר לקוראיה חוויה רוחנית יוצאת דופן.

נביא את השורות השוצפות שלה מתוך השיר רחב-היריעה "ארוחת מלאכים בכיכר החלומות" שבו היום-יומי והטרנסצנדנטי מתמזגים למהות אחת המשקפת את עולמה הסבוך של המשוררת:

מַלְאֲכֵי אוֹר מַלְאֲכֵי עֲלָטָה מַלְאֲכֵי יְלֵל מַלְאֲכֵי צְעָקָה מַלְאֲכֵי כּוּכִים מַלְאֲכֵי כּוֹכָבִים מַלְאֲכֵי מִסְתּוֹרִין מַלְאֲכֵי הַנִּסְתָּר רוֹקְמֵי נְפָשׁוֹת טוֹוֵי עוֹר נְשָׁמָה רוֹקְחִים הַלְלויּוֹת בַּוְּרִידִים טָסִים מִתְּהוֹמוֹת נֶפֶשׁ לָעֶלְיוֹנִים מוֹזְגִים הַלְלוּיּוֹת לִוְרִידֵי נְשָׁמוֹת שְׁזוּרִים בְּשַׂעֲרוֹת הַנָּשִׁים שׁוֹזְרִים צִפּוֹרֵי זָהָב בִּכְלֵי נְגִינָה מִתְהוֹלְלִים בְּאָדֹם הַטֵּרוּף הַגָּבוֹהַּ קֶסֶם הַשִּׁגָּעוֹן הַבִּלְתִּי נִתְפָּשׂ וְלֹא יִתָּפֵשׂ לְעוֹלָם מַלְאֲכֵי הַהִתְעַלְּסוּיוֹת פִּלְאֵי הַבְּרִיאָה קוֹלוֹת הַנָּשִׁים מַלְאֲכֵי שִׁירָה רִבּוֹא מַלְאָכִים שׁוֹחֲרֵי טוֹב שׁוֹחֲרֵי רַע מַלְאֲכֵי רוּחוֹת עַל מִדְרָכוֹת בִּתְחוּם הָרַכֶּבֶת הַקַלָּה מִתְפָּרְצִים מִגּוּפִי מְחַכִּים בְּפִתְחֵי גּוּפִי צָצִים רוֹקְדִים עָפִים מְגִיחִים מִסְּדָקִים יוֹנְקֵי דְּבַשׁ תְּהוֹמוֹת שׁוֹמְרֵי הַלְלוּיוֹת שֶׁנָּפְלוּ הַבּוֹרָה בְּמָחוֹל שְׁמֵימִי מַשְׁפִּיכִים חֲלוֹמוֹת פְּרָחִים, עוֹלִים בְּלֶהָבוֹת גּוֹמְעִים חֶזְיוֹנוֹת נְקִיקִים, גּוֹאֲלִים מִזִּכָּרוֹן גּוֹאֲלִים מִשִּׁכְחָה, מְקִיאִים לֶהָבוֹת מַעֲלִים מַחְשָׁבוֹת שׁוֹתוֹת עֲתִידוֹת מְקַעְקְעִים מִדְרָכוֹת מְאַוְרְרִים תּוֹדָעוֹת מִכָּל רוּחוֹת הַיָּם הַשָּׁמַיִם הַמַּעֲמַקִּים מַגִּיעִים נוֹחֲתִים סָבִיב, שׁוֹזְרֵי כְּנָפַיִם מְצָרְפֵי אוֹתִיּוֹת שׁוֹזְרֵי נְשָׁמוֹת זוֹ בְּזוֹ פֶסְטִיבָל מַלְאָכִים מוּאָרִים מְאִירִים בְּפַנָּסֵי יָהּ תַכְשִׁיטֵי רוּחוֹת מַעֲנִיקִים טוֹב לִנְשָׁמוֹת טוֹעוֹת וְאֶחָד מְנַצֵּח עַל תִּזְמֹרֶת הַלְּלוּ. מִתְעַרְבֶּלֶת בְּמוֹחִי מַשְׁפִּיעִים חַיּוּת עַל נִזְקְקֵי רַחֲמִים תּוֹרְמֵי אֵבָרִים הַמְּמֻנִּים עַל הַדָּם הָעֲצָמוֹת הָרְקָמוֹת מְהַדְהְדִים בָּאֵבָרִים מַלְאֲכֵי הַקּוֹלוֹת הַנִּשָּׂאִים הַמּוֹרִים בְּאֶצְבַּע אֱלֹהִים לָלֶכֶת בִּשְׁבִילֵי הָעַצְמִי הַקְסוּמִים עֵדֶן תּוֹדָעָה אֵינְסוֹפִית לְהִתְעַרְסֵל לַחְדֹר אֶל הַגּוּפִים פְּנִימָה פְּנִימָה אֶל הַגּוּפִים הַפְּנִימִיִּים, לוֹאֲטֵי חֲשֵׁכָה מַזְרִימִים דָּם שִׁלְיָה עֻבָּרִי דָּם מוּזִיקָה מְחַיָּה מֵתִים מַזְרִיקִים דָּם זַעֲקוֹת יוֹלֶדֶת יוֹלְדִים מְיַלְּדִים נְאוֹרִים מְאִירִים הֻלֶּדֶת יוֹם בְּכָל יוֹם תָּמִיד הוֹ יְרוּשָׁלַיִם הַיּוֹקֶדֶת יְרוּשָׁלַיִם הַפּוֹרֶמֶת פּוֹרְמֵי נְשָׁמוֹת מְבָרְכֵי מְחִלּוֹת אֲדֻמּוֹת עוֹמְדִים עַל חוּטֵי חַשְׁמַל מוֹחֲאִים כְּנָפַיִם לַזַּרְזִירִים מְנַפְנְפִים לַכּוֹכָבִים מִתְעוֹפְפִים צוֹנְחִים בְּהַי אֶל תּוֹךְ מַכְשִׁירִים סֲלוֹלָרִיִּים מַעֲנִיקֵי חַיִּים לַמֵּתִים בְּחַיֵּיהֶם מַעֲטִירִים בְּרָכוֹת כְּנָפַיִם לִיתוֹמִים מְצִיצִים לְמִקְלָחוֹת לְחַדְרֵי חֲדָרִים לְיָפְיוֹ שֶׁל הַגּוּף שְׁזוּרִים בְּפָרוֹכוֹת בָּתֵּי כְּנֶסֶת בְּדִירוֹת רֵיקוֹת בְּפַאֲתֵי מְעָרוֹת, בִּנְטִיפֵי תְּהוֹמוֹת, תְּהוֹמוֹת רְנָנָה תְּהוֹמוֹת שִׁירָה הִנֵּה הַמַּלְאָךְ הַמְּקַעֲקֵעַ מַלְאַךְ הַכְּמִיהוֹת מַלְאַךְ עֵינַיִם, נִפְלְאוֹת הַלֵּב מְאִירִים שִׁירָה בְּפַנָּסֵי תּוֹדָעָה נִפְרָשִׂים בָּאֲוִיר מַטְעִינִים אֵנֶרְגִּיָּה מַזְנִיקִים זִיקוּקֵי שִׁירָה מַטְעִינִים אֱלֹהִים בְּעַמּוּדֵי חַשְׁמַל מַזְרִימִים שִׂמְחָה לַוְּרִידִים שׁוֹתְלִים דָּם בָּאֲנָשִׁים, בּוֹכִים צוֹעֲקִים לוֹחֲשִׁים מִתְחַנְּנִים תִּפְתְּחוּ הִפָּתְחוּ מוֹרִידִים כּוֹכְבֵי שָׁמַיִם בְּנוֹבֶמְבֶּר שַׁבְּתַאי שׁוֹתְלִים עֲצָמוֹת דּוֹלִים אֶחָד אֶחָד תּוֹלְעֵי נְשָׁמָה רָאִיתִי אִשָּׁה גָּאוֹן שֶׁמַּלְאָכִים פּוֹלִים תּוֹלְעֵי נִשְׁמָתָהּ לְזַקֵּק לְטַהֵר מַקִּיזִים דָּם מַעֲנִיקִים עֵרוּיֵי שִׂמְחָה עֵרוּיִים פְּרוּעִים לְחוֹלֵי הָעֶצֶב הֶעָמֹק מְתַקְּנֵי תִּקּוּנִים טוֹוִים קוּרֵי נֶפֶשׁ מַרְחִיבִים תּוֹדָעוֹת טוֹוֵי זְהַב רַעֲיוֹנוֹת טְוַאי הַבְרָקוֹת קוּרֵי מֶשִׁי הִרְהוּרִים מְתַקְּנִים הִלָּה קְרוּעָה פּוֹרְשֵׂי חוּטֵי הִלָּה סְבִיב נְשָׁמוֹת טוֹעוֹת חוֹשְׂפִים עֹמֶק אֵרוּעֵי תִּקְוָה מִתְחַנְּנִים שִׂימוּ לֵב הִפָּתְחוּ הִתְחַבְּרוּ, מְרַחֲפִים סְבִיב הַהוֹמְלֶסִים שֶׁהִתְנַחֲלוּ בְּנַחֲלַת שִׁבְעָה בְּכִכַּר הַחֲתוּלוֹת כִּכַּר הַחֲלוֹמוֹת בַּזּוּלָה הַסְּמוּכָה פּוֹרְשִׁים שָׁדַיִם חַמִּים בְּתוֹךְ הַהֲזָיוֹת לִדְלוֹת רְפוּאָה לַמְּסֻמָּמִים מַלְאֲכֵי הַזַּעַף הָאֵימָה פּוֹרְשִׂים מִפְרְשֵׂי גִּלְגּוּלִים מְרַטְּשִׁים תּוֹדָעוֹת חַסְרוֹת אֱמוּנָה מְצַיְּצִים רוֹקְדִים עָפִים בּוֹצְרִים רִגְשׁוֹת יַיִן עֲדִינוֹת עוֹבְרִים בִּיעָף תּוֹפְסִים טְרֶמְפּ עַל רֵיחוֹת בּוֹקְעִים מֵהָאֲדָמָה נוֹבְטִים מִתְעַרְסְלִים בַּעֲלֵי הָעֵצִים טוֹוִים זָהָב בִּשְׁכוּנוֹת שְׁכִינוֹת הַשּׁוֹכְנוֹת בְּמַבָּטֵי אֲנָשִׁים מְצַיְּצִים תּוֹקְעִים בַּשּׁוֹפָרוֹת בַּחֲצוֹצְרוֹת רֶחֶם נוֹשְׂאִים מֵהַפָּתוֹלוֹגְיָה רֶחֶם מְפַרְכֶּסֶת נוֹשְׂאִים רֶחֶם סָבִיב סָבִיב יוֹנְקֵי נְשִׁיַּת נָשִׁיּוּת בִּשְׂפַת אִשָּׁה שֶׁמְּנַשְׁנֶשֶׁת אֶת הַשְּׁכִינָה בְּשִׂפְתֵי שְׂפָיוֹת עֲסִיסִיּוֹת אֵיךְ הַסֶּקְס שׁוֹאֵל הַפְּרוֹפֶסוֹר נֶהְדָּר אֲנִי עוֹנָה אַחֲרֵי זֶה יִהְיֶה טוֹב יוֹתֵר הוּא אוֹמֵר וְכֵן כָּכָה זֶה קָרָה וּבֵין הָאַשְׁמוֹרוֹת בָּקַע הַזָּהָב זָהָב הוֹרְמוֹנָלִי חוּשִׁי וְעַל־חוּשִׁי הֻלֶּדֶת יוֹם בְּכָל יוֹם תָּמִיד אִישׁ רוֹכֵב עַל סוּס אָדֹם מִתְגַשֵּׁם לִי בֵּין עַרְפִלִּים

העולם הסבוך של חיה אסתר, שמציג לפני קוראיו – כמו ציוריה – הוא ראי הנפש רבת הניגודים שבתוכה ובו מתפתלים מבוכים דמיוניים לאין-סוף. בעולמה יש מלאכים מכל הסוגים, אך נזכרים בו גם הרכבת הקלה וגשר המיתרים הירושלמיים, ה"הומלסים" של נחלת שבעה, מכשירים סלולריים, מלאכים ה"תּוֹפְסִים טְרֶמְפּ", וכיוצא באלה עניינים המשקפים פֹּה ושָׁם את עולמנו הבתר-מודרני. ויש ביצירתה גם משפטים המלחימים את העולמות המנוגדים למסכת אחת שאינה דומה לשום מסכת אחרת המוּכּרת לנו מן השירה העברית לדורותיה, כגון בשורה "בְּפָרוֹכוֹת בָּתֵּי כְּנֶסֶת בְּדִירוֹת רֵיקוֹת בְּפַאֲתֵי מְעָרוֹת, בִּנְטִיפֵי תְּהוֹמוֹת", או בשורה "נִפְלְאוֹת הַלֵּב מְאִירִים שִׁירָה בְּפַנָּסֵי תּוֹדָעָה נִפְרָשִׂים בָּאֲוִיר מַטְעִינִים אֵנֶרְגִּיָּה מַזְנִיקִים זִיקוּקֵי שִׁירָה מַטְעִינִים אֱלֹהִים בְּעַמּוּדֵי חַשְׁמַל".

חיה אסתר, שזיקת-קרבה יש למשפחתה ולמשפחתו של הפרופסור הנודע ברוך קורצווייל, גידלה במרוצת השנים את ארבעת ילדיה, שהבוגרים שבהם הוסמכו לרבנות, ושתי בנותיה פנו לאמנות (בתה הצעירה היא האמנית המבצעת והמלחינה עדיה גודלבסקי). עולמם של חיה אסתר ושל בני משפחתה גדוש במאבקי נפש ובקונפליקטים התנהגותיים חסרי-פשרה, שאתם הם צריכים להתמודד מעשה יום ביומו. אף-על-פי-כן, כל בני משפחתה חיים בשלום זה עם זה, ויכולים לשמש דגם להתנהגות נאותה בין הפלגים בישראל השסועה והקרועה.

חיה אסתר ספגה בחייה מכות לא מעטות: במלחמת העצמאות הופגז בית משפחתה –שעמד באחת השכונות החרדיות של ירושלים. לאחר שיצא ספר שיריה הראשון, פוטרה המשוררת ממשרתה בבית-ספר לבנות מן המגזר החרדי. כאמור, ולהבדיל אלף אלפי הבדלות, בנו של בנה השני, הרב אהד יהושע טהרלב, איבד את בנו אלחי בפיגוע, חייל בגולני, במהלך פעילות מבצעית בכניסה לעפרה.

על המכות שסופג האדם לאורך חייו כתב ביאליק באחת מטיוטות שירו "המתמיד": "כֹּה הַלְמוּת הַפַּטִּישׁ / תָּרֹע הַזּכוּכִית וּתְחַזֵּק הָעֶשֶׁת". במילים אחרות: אם פטיש הגורל מכה בזכוכית, היא מתנפצת לרסיסים, אך אם הוא מכה בברזל – הברזל מתחשל וקשיותו גדלה פי כמה וכמה. חיה אסתר מעולם לא נטשה את יצירתה רבת-הפנים, אפילו בתקופות הקשות ביותר של חייה. לעניות דעתי, הממסד הספרותי והאמנותי, שלא אחת הראה לה כתף קרה, צריך להתגבר על חוסר יכולתו להתמודד עם השפע הזה, העולה על גדותיו מרוב כשרונות יצירה.