רְאוּ את איקרוס של ברויכל, למשל

לציון יום פטירתו של המשורר ויסטן יו אודן שחל השבוע

שירים המושפעים מיצירות אמנות המושפעות ממצוקת חייו של האמן

לעִתים, בעודך מהלך במסדרונות הארוכים של אחד המוזיאונים הידועים, ומול עיניך חולפות עשרות תמונות ענק על נושאים תנ"כיים, נושאים מן הקלסיקה היוונית-רומית או מהברית החדשה, האם לא מאותתים לך חושיך, שכּל הנושא הכבד והמכובד לא שימש לאֳמן אלא תירוץ לפריקת מאווייו הלא כל-כך מכובדים? מן הסתם חיפש לו הצייר העלוב קולר, או קולב, לתליית תשוקותיו האסורות, ומשנאלץ לכוף ראש לפני פטרונו, נותן לחמו, חיפש ומצא פתח-מילוט בדמות "הנושא המקראי" או "הנושא המיתולוגי".

אמתלה כזו העניקה לו בעצם הזדמנות-פז לעשות ככל העולה על רוחו. כך, למשל, משלא ניתַן לאמני החרט והמכחול, תחת עינה הבוחנת של הכנסייה, שהעניקה להם תמיכה ורכשה את יצירותיהם, לצייר דמות נשית בעירום או לעסוק בנושאים רווּיי אֶרוֹטיקה, הם הכתירו את ציוריהם בכותרות כדוגמת "חוה והנחש", או "מרים המִגדלית", שהתקבלו גם על דעתו של השמרן שבהגמונים. וכך, כשצִייר רמברנדט את אהובתו סַסְקִיָּה בעירום מלא, הוא בחר לקרוא לתמונתו "בת-שבע רוחצת", ביודעו היטב שהוא גונב את דעתן של הבריות, כי לא הייתה בכל המזרח הקדום ולוּ אישה אחת חיוורת, שמנמנה, בהירת שֵׂער ועין, בדמותה ובצלמה של אהובת-לבו ההולנדית. איש מבני דורו לא פצה פה ולא השמיע קול מחאה נגד התרמית המכובדת. הכותרת המקראית ה"תמימה" וה"צנועה" מילאה את תפקידה.

הקשר שבין האמנויות הפלסטיות לבין האמנויות המילוליות מתקיים מזה עידן ועידנים. בימינו המושג Ekphrastic poem הוא שם נרדף לשיר המתאר יצירת אמנות, אך ביוון העתיקה המושג Ekphrasis צִיין כל תיאור יפה, חי ומשכנע של אובייקט חזותי כלשהו: מעשה-חרש או מעשה מעשה-בנאי, ולחלופין, מעשה ידיו של צַייר, פַּסל, קַדר או צורף. תיאורו של הומרוס את מגִנו של אכילס המשתרע ב"איליאדה" על-פני 130 שורות, גם הוא נחשב בעת היכתבו שירה אקפרסטית.

במרוצת הדורות חלו תמורות בתפיסת הייצוג, וציירים התחילו לצייר ציור בתוך ציור ו"לספר" בתמונותיהם "סיפור בתוך סיפור": ציורו של דייגו ולאסקז "לאס מנינאס" (Las Meninas) חולל כבר במאה ה-17 מהפך שהכניס את הצייר לתוך הסצנה המצויירת ולתוך הסיפור המסופר בה. בציור זה ניצבת במרכז הבד האינפנטה המלכותית ליד דמויות מחצר המלכות. הדמויות מתבוננות בזוג המלכותי (שאינו נגלה בתמונה אלא במרומז וכאילו באקראי דרך המראָה הקבועה בכותל), ואילו בשולי הבד עומד האמן מול הכן ונותן עיניו במודל. לפנינו ציור המתמקד במעשה האמנות (הגם שהוא מעמיד לכאורה את האמן בצד). אגב כך הוא הופך את היוצרות, ומעמיד במרכז את השוליים הבלתי נראים לפי כללי הרפרזנטציה הקלסית. לאמיתו של דבר, הציור "לאס מנינאס" מציג את המשתקף ונקלט בעיני הצייר, ומאחר שהנקלט בעיני הצייר משתקף גם במראָה המוצבת בירכתי החדר, לכאורה ניצבת מול עינינו תמונה בתוך תמונה, בטור ההולך ונעשה זעיר יותר ויותר, עד אין-סוף.

ויסטן יו אודן

השירה המודרנית, המחבבת מוטיבים ארס פואטיים, המגלים מורכבות אינטלקטואלית, הרבתה ועדיין מרבה בכתיבת שירים אקפרסטיים, המאפשרים למשורר לפָרשׁ את מעשה האמנות, להעניק לו ממדים נוספים – אישיים ואוניברסליים – שמרחיבים את המשמעות שלו ומרימים תרומה להערכתו ולהנצחתו. שירו של ויסטן יו אודן (Auden) "מוזיאון האמנויות היפות" (שנקרא בעת פרסומו הראשון ב-1939 בשם "Palais des beaux arts" – "ארמון האמנויות היפות") הוא שיר שנולד בעקבות ביקורו של המשורר במוזיאון שבבריסל ביחד עם בן-זוגו באותה העת, הסופר האנגלו-אמריקני כריסטופר אישרווד. תמונתו של פטר ברויכל האב – "נפילת איקרוס על רקע נופי הטבע" (1558) – שימשה לו בסיס לאחד השירים האקפרסטיים היפים בשירת העולם.

שיר אקפרסטי מעניין וידוע הוא שירו של וואלאס סטיבנס "האיש עם הגיטרה הכחולה" (1937) המעניק אינטרפרטציה מעניינת ליצירתו של פיקסו מ-1903 הנושאת אותו שם. שיר מעניין נוסף הוא שירה של אן סקסטון "ליל כוכבים" (1961), המתאר את ציורו של וינסנט ואן גוך (1889) הנושא אותה כותרת. נזכיר גם את שירו של אלן גינזברג "הנמָלים של סזאן" (1950) המעניק תיאור מילולי והרהורים הגותיים לתמונה של סזאן משנת 1883 המתארת כפר דייגים נאה ליד מרסיי. שירו של אודן "מככּב" בראש הרשימה של השירה האקפרסטית, כי הוא מהווה דוגמה מובהקת של שיר המוליד פרשנות רבת-אנפין ומרובדת – אישית ואוניברסלית – לתמונת-שמן אחת קונקרטית שנוצרה כארבע מאות שנה לפני חיבור השיר ונותרה תלויה על כותלי המוזיאון לאמנויות היפות.

פיטר ברויכל האב, שצייר את תמונותיו הקבוצתיות, הנראות כמעשה פסיפס תזזיתי ורבגוני, בשיתוף פעולה עם בנו פיטר ברויגל הבן (בנו השני, יאן ברויגל האב, היה עוזרו של הצייר הפלמי הנודע פטר פאול רובנס), צייר בתמונה "נפילת איקרוס" את הבן הצונח אל מותו. יש לשער שפיטר ברויכל, שהועיד לבניו קריירה של רבי-אמנים, התעניין בנושא אבות ובנים ובנושא ה-hybris (שניהם נושאים מובהקים של הסיפור על איקרוס, בנו של דדלוס, הממציא-האמן, ששכח את הוראות אביו, התקרב לחום השמש שהתיך את הדונג שעל כנפיו, וטבע בים). קרבתו של הצייר לנושא שבחר משתקפת גם בהתנהגותו של אודן, שהמרה את פי אביו והתנסה בחוויות אסורות. ברויכל תיאר את נפילת איקרוס בדרך תוך התעלמות מאיקרוס, כלומר מעצמו. המתבונן בתמונה לא יבחין בנקל בדמותו של איקרוס, ואף שלל הדמויות שבציור מתעלמות מן האסון וממשיכות במלאכתן. המסר העיקרי של הצייר הוא אדישותו של האדם לסבל האנושי והניכור שהוא חש כלפי זולתו.

ואכן, השיר "מוזאון האמנויות היפות" מתאר תיאורים טריוויאליים: ילדים המחליקים על הקרח, איכר החורש את שדהו, סוס המחכך את אחוריו בגזע עץ, וכולם מַפנים את מבטם מן האירוע והלאה. ברויכל צייר בתמונותיו קבוצות של ילדים משחקים, איכרים הלוגמים יי"ש ובעלי מום שונים. לִבּוֹ נטה אל האדם הפשוט כעשרה דורות לפני המהפכה הצרפתית, שערפה את ראשי האריסטוקרטים והעלתה את קרנם של עלובי החיים – במציאוּת ובאמנות. בשירו של אודן מתואר גם האיכר קשה-היום לצד המחרשה וגם העשיר השט מעדנות על ספינת היוקרה. כל אחר נתון בעיסוקיו האישיים, המהנים או המענים, ומסיח את דעתו מן המתחולל בספֵרה הבין-אישית. לפנינו אחד השירים הבולטים במאה העשרים – בעידן של ניכור (alienation) ושל היפרדות לפרודות (atomization):

W. H. Auden

Musée des Beaux Arts

About suffering they were never wrong,

The Old Masters: how well they understood

Its human position; how it takes place

While someone else is eating or opening a window or just walking dully along;

How, when the aged are reverently, passionately waiting

For the miraculous birth, there always must be

Children who did not specially want it to happen, skating

On a pond at the edge of the wood;

They never forgot

That even the dreadful martyrdom must run its course

Anyhow in a corner, some untidy spot

Where the dogs go on with their doggy life and the torturer’s horse

Scratches its innocent behind on a tree.

In Brueghel’s Icarus, for instance: how everything turns away

Quite leisurely from the disaster; the ploughman may

Have heard the splash, the forsaken cry,

But for him it was not an important failure; the sun shone

As it had to on the white legs disappearing into the green

Water; and the expensive delicate ship that must have seen

Something amazing, a boy falling out of the sky,

Had somewhere to get to and sailed calmly on.

מוזאון האמנויות היפות / ו"ה אודן

אִם מְדֻבָּר בְּסֵבֶל, הֵם כְּלָל לֹא טָעוּ,

רַבֵּי-הָאֳמָנִים שֶׁל הֶעָבָר. הֵיטֵב יָדְעוּ

מַה תַּפְקִידוֹ בְּתוֹךְ חַיֵּי אֱנוֹש; כֵּיצַד הוּא מִתְחוֹלֵל

בְּעוֹד שֶׁמִּישֶּׁהוּ אוֹכֵל פִּתּוֹ, אֶת חַלּוֹנוֹ פּוֹתֵחַ לִרְוָחָה,

אוֹ סְתָם הוֹלֵךְ לוֹ לְאִטּוֹ מְשֻׁעֲמָם בַּדֶּרֶךְ.

כֵּיצַד, בְּעֵת שֶׁמְצַפִּים זְקֵנִים בְּהַדְרָתָם, מִתּוֹך קְרִיאַת הַלֵּל,

לְלֵדָתוֹ שֶׁל הַפֶּלְאִי, תָּמִיד יִהְיוּ גַּם

יְלָדִים שֶׁכְּלָל לֹא יִתְאַוּוּ לְכָך בִּמְיֻחָד, עַל פְּנֵי אַגָּם

קָפוּא בִּקְצֵה חֻרְשָׁה יַחְלִיקוּ עַל הַקֶּרַח;

בְּלִי שִׁכְחָה

שֶׁאַף יִּסּוּרֵיהֶם שֶׁל הַקְּדוֹשִׁים הַמְעֻנִּים פָּקְדו אוֹתָם, הִרְבּוּ הַכּוֹת,

בְּאֵיזֶה חוֹר עָלוּב בְּקֶרֶן חֲשֵׁכָה,

בּוֹ הַכְּלָבִים חַיִּים חַיֵּי כְּלָבִים, סוּסָם שֶׁל הַמְעַנִּים

אֶת אֲחוֹרָיו בְּגֶזַע עֵץ חוֹכֵךְ רַכּוֹת.

רְאוּ אֶת אִיקָרוֹס שֶׁל בְּרוֹיְכְל, לְמָשָׁל: כֵּיצַד הַכֹּל עָרְפָּם מַפְנִים

אֶל הָאָסוֹן בְּמִין שַׁלְוָה כָּזֹאת; אֶפְשָׁר שֶׁהָאִכָּר לְצַד הַמַּחֲרֵשָׁה אָכֵן הִטָּה

אָזְנוֹ אֶל קוֹל מַשַּׁק הַמַּיִם הַנִּגְרָף, הַזְּעָקָה הָאֲבוּדָה,

אַךְ לֹא רָאָה בַּנְּפִילָה כָּל מַפָּלָה; חַמָּה כְּמִשְׁפָּטָהּ

זָרְחָה עַל הָרַגְלַיִם הַלְּבָנוֹת אֲשֶׁר טָבְעוּ עָמֹק בְּתוֹךְ הַמַּיִם

הַיְרֻקִּים; וּמִן הַסְּתָם גַּם הַסְּפִינָה הָעֲדִינָה וְהַסְּפוּנָה הָיְתָה עֵדָה

לְחִזָּיוֹן מַדְהִים: נְפִילָתוֹ שֶׁל יֶלֶד מִשָּׁמַיִם;

אוּלָם הָיָה עָלֶיהָ לַעֲשׂוֹת דַרְכָּהּ. מַעֲדָנוֹת הִפְלִיגָה הַלְאָה לִיעָדָהּ.    

מאנגלית: זיוה שמיר

---