נאומו של ח"נ ביאליק "לפתיחת האוניברסיטה העברית בירושלים": דברי פרשנות (מעודכן 2025)
- Eyal Shamir
- 3 ביוני
- זמן קריאה 21 דקות
פורסם (בנוסח קצר): תולדות האוניברסיטה העברית בירושלים, (1997)
( בהמשך נספח – נאום ח"נ ביאליק בפתיחה החגיגית של האוניברסיטה בירושלים, ניסן תרפ"ה )
את 'לפתיחת האוניברסיטה העברית בירושלים', נאומו של ביאליק בטקס הפתיחה של האוניברסיטה העברית שנערך על הר-הצופים באביב תרפ"ה, השמיע המשורר כנציגו של אחד-העם כשנה לאחר שעלה ארצה. הנאום חורג במובנים אחדים מן הנורמות המקובלות ברטוריקה הביאליקאית, אף-על-פי שרעיונות לא מעטים המוטמעים בו מוּכּרים לקוראי ביאליק ולחוקריו מתוך יצירתו הענפה. המשורר עצמו חש במעמדו המיוחד של נאום זה, והִפלה אותו לטובה משאר דבריו שבעל-פה, שאותם פיזר בנדיבות לכל עֵבר (לולא אֲספוּם אחרים, הם היו אובדים). הוא כלל אותו, לפיכך, גם במדור 'דברי ספרות' של המהדורה המקובצת האחרונה שיצאה בחייו (הוצאת דביר, תל-אביב תרצ"ג / 1933), אות לרצונו שיישמרו הדברים, שנשא בטקס הפתיחה של האוניברסיטה, בין מאמריו המרכזיים והנחשבים, ולא ילוקט רק עם נאומיו והרצאותיו.
שתי תכונות-יסוד לפחות של הנאום החגיגי הזה קובעות לו מעמד מיוחד בתוך מכלול דבריו של ביאליק: ראשית, בדרך-כלל נקט ביאליק בהופעותיו הפומביות נימה אישית ועממית, ומכל מקום נזהר מהגבהה ומפתוס כמפני האש, אף הזהיר אחרים מפני השימוש במילים רמות. כאן, לעומת זאת, חרף מילות האזהרה מפני "גוזמא והפלגה" והבעת חששו פן יקושט המעמד במחלצות המליצה ותאבד האמת (אותה אמת, המחייבת לדעתו להודות, שאין המכון הנוסד על הר הצופים, לפי שעה, אלא תינוק בן-יומו, או אפילו עוּבּר שעתידו עדיין מקופל בתוכו והכול תלוי במזל), הוא נשא ככלות הכול נאום, שיש בו לא מעט רוממות-רוח, שגב ופתוס. יתר על כן, תכונת השניוּת, או האמביוולנטיוּת, המאפיינת את סגנונו ואת מכלול יצירתו, ובכלל זה את נאומיו והרצאותיו, אינה בולטת כאן כבמקומות אחרים. אפילו אותם נאומים, שאותם נשא המשורר בקונגרסים הציוניים, מתגלים כדברים, שברכה ותוכחה משמשים בהם בערבוביה ואילו הנאום לרגל פתיחת האוניברסיטה העברית, אולי משום שנישא בנוכחות באי-כוחו של העם האנגלי, ולא "בתוך המשפחה", נטול לכאורה לבטי-ספק וסתירות פנימיות. גם משום כך אין הנאום הזה אופייני לביאליק – הסופר ושליח-הציבור – שדבריו עמדו תמיד בסימן ההתחבטות וההתלבטות.
אף-על-פי-כן, צִדו האידֵאי של הנאום – להבדיל מנימת הדברים – הוא ביאליקאי במובהק, ומשמש צוהר לעולם-הדעות של משורר שהיה, כידוע, גם היסטוריוסוף "בעל מחשבות", ולא רק גדול סופרי ישראל בעת החדשה. עיקר הנאום טבוע בחותם משנתו הציונית של אחד-העם, שהמשורר היה ממעריציה עוד מתקופת אודסה הראשונה שלו (1890-1891), ויש בו כדי לשרטט בבהירות את דיוקנו הרוחני של ביאליק כחניך הציונוּת ה"רוחנית" האֶבוֹלוּציונית, מיסודם של ציוני אודסה. כידוע, אחז ביאליק בעקרונותיה של משנת אחד-העם אפילו בסוף ימיו, בעשור הארצישראלי שלו (1924-1934), לאחר שנחלש כוחו הפיזי והרוחני של המנהיג הציוני הקשיש, מחמת סבך של תמורות היסטוריות גדולות שנתרגשו מבית ומחוץ.
ביאליק נשא אפוא את נאומו בתקופה של בין השמשות, בדרוך כוכבו של וייצמן, שאחז במדיניות המתונה והצנועה של אחד-העם, מחד גיסא, אך לא משך ידיו מדרכי הדיפלומטיה הראוותניות של הרצל, מאידך גיסא. בתורת "ציוני כללי", הגן ביאליק, במישרין ובעקיפין, על מדיניות ההבלגה של הפלג המתון בציבור שקשר את גורלו במדיניותו של וייצמן אך מול העשייה המואצת של "מחנה הפועלים" ומול הקמת ההתארגנויות הטרום-צבאיות, נאלץ להודות על-כורחו כי השעה היא שעתה של הציונוּת המדינית, שתבעה עשייה ממשית ללא דיחוי. אשר למעמדו של אחד-העם באותה עת: מותר כמדומה להניח במידה רבה של ודאוּת, שאלמלא מחלת טרשת-העורקים, שממנה סבל המנהיג הציוני, שהחישה את מותו מקץ שנה-שנתיים להקמת האוניברסיטה העברית, היו דבריו נשמעים בטקס הפתיחה של המוסד שנוסד ברוח תוכניתו להקים בארץ "מרכז רוחני" שיהיה מרכז מחנך ליהדות וישמש טריז בפני סכנת ההתבוללות המאיימת על קיומו של עם ישראל.
ביאליק דיבר כאן, אפוא, כנציגו של מורו ורבו וכנושא-דגלה של משנת ה"ציונוּת הרוחנית", שימי הזוהר שלה משנות מפנה המאה כבר עברו-חלפו לכאורה, אך קמו לתחייה עם הקמת האוניברסיטה העברית. ברוח תורת אחד-העם דיבר כאן ביאליק באריכות, כבשירי ההגות המוקדמים שלו. בראשית דרכו כתב המשורר, בהשראת האידֵאולוגיה של אגודת "בני משה" מיסודו של אחד-העם, על מצבו של היהודי, שהתבצר כל שנות גלותו במבצר הרוח בדממה (ראו שיריו הלאומיים המוקדמים 'על ראש הראל', 'על סף בית המדרש', 'מזרח ומערב' ועוד), בלוטשו את כלי-מלחמתו – הוא המוח היהודי – כדי שלא יעלה חלודה. הוא תיאר את העם שבחר להתבצר בשריון-קשׂקשֹים של בדידוּת ופרישוּת, כדי שיוכל לשמור על תורתו ולבל ייטמא במ"ט שערי טומאה של העולם הנוכרי (מול עיני ביאליק עדיין ריחפו תמונות מגרמניה, שאותה עזב ב-1924, ובה נחשף לתופעת התאטרון הקבּרֶטי שאותו כינה במאמרו "האמנות הטהורה", הכלול בכל כתביו, בשם "מכלאות חזירים" ו"זיווּג כִּלאיים של 'אמנות' ומרזח"). נאומו של ביאליק מוקדש, רובו ככולו, להדגשת רוחניותה וטוהר-כפיה של האומה, שוויתרה על צורכי הגוף ועל חיי שעה למען צורכי הנפש, ומשום כך זכתה לדבריו לחיי עולם.
ברוח תורת אחד-העם וברוח 'רעיון הכינוס' שבָּנה המשורר על נדבכיה, הועלה כאן רעיון מילוטם של קנייני הרוח היהודיים מן הגולה למרכז החדש הנוצר בארץ, ודוּבּר על הצורך הזמני בצמצום ובהתכנסות למען ההתרחבות שלעתיד לבוא. בשירו הציוני המוקדם 'ברכת עם' שאל, במילותיו של הנביא "כִּי מִי בַז לְיוֹם קְטַנּוֹת" (זכריה ד, י), תוך הבעת אמון בהישגים אִטיים והדרגתיים, ולא במהפכות של בִּן-רגע. בשיריו הלאומיים צידד ביאליק – ברוח תורת אחד-העם – בהישגים קטנים, אך ודאיים, ולא בפעולות ראווה גדולות ונבובות-תוכן. גם בנאום נזקק לאותן מילים של הנביא זכריה, שחי בימי שיבת ציון, ופעל למען באניית בית המקדש השני, כדי להטעים את הרעיון המרכזי שלשמו נישא הנאום: "הארץ הזאת סגולה יתרה ניתנה לה: להפוך באחרית הימים גם את הקטנות לגדולות".
עגנון, שביאליק האיץ בו לעזוב את גרמניה ולעלות לארץ-ישראל, אכן הגיע לירושלים באוקטובר 1924, ובעת שנשא ביאליק את נאומו בהר-הצופים עדיין עשה בעיר את צעדיו הראשונים לקראת בניית ביתו והשתקעותו בארץ. מפתיע לגלות שברומן "שירה" שעגנון התחיל בחיבורו כעשרים שנה לאחר עלייתו, מתוארת ברטרוספקטיבה פתיחת האוניברסיטה העברית על הר הצופים (1925), אך נאומו של ביאליק, שהיה הנאום החשוב והעקרוני ביותר בטקס, לא נזכר ברומן של עגנון. נאום זה פרשׂ את עקרונות הציונוּת האחד-העמית שברוחהּ הוקם המוסד למדעי היהדות על הר הצופים, שכֵּן אחד-העם לא השתתף באירוע מחמת מחלתו הכרונית שהלכה והחמירה. מאחר שבֵּין דפּי רומן שירה הוטמנו חִצים רבים שהושחזו וכוּונו כלפי ביאליק – האיש ויצירתו – שִׁכחה זו אומרת "דָּרשני!".
ואין זו החידה היחידה: ברומן "תמול שלשום" (1945) תיאר עגנון בפרָטי פרטים את החיים בארץ-ישראל של ימי העלייה השנייה בשנים 1908 – 1909, לרבות חיי הספרות והאמנות, והזכיר בתיאוריו כל חרזן נידח וכל פזמונאי נשכח מבּין אלה שחיו ופעלו באותה עת ביישוב, אף הכריז בשמחה מהולה בחשש על בואו הקרוב של ברנר לארץ אך "שכח" לתאר את ביקורו של ביאליק בארץ שהיה בלי ספק האירוע החשוב והמשמעותי ביותר באותו פרק זמן – אין ספק שגם כאן לפנינו "שתיקה רועמת" האומרת "דָּרשני!".
אין זאת כי עגנון החליט למחוק את ביאליק כָּלִיל מן היריעה הרחבה של הרומן הפָּנורמי והחשוב שחיבר על ימי העלייה השנייה. מחיקת ביקורו של ביאליק בארץ במעבר מן הסיפור "גבעת החול" אל הרומן "תמול שלשום" מצביעה על תהליך הולך וגובר של מחיקת זִכרו של ביאליק אצל עגנון הן ביצירתו הן בהתבטאויותיו החוץ-ספרותיות. גם את השקפת העולם החילונית למדיי של חוג הסופרים שהסתופף באודסה סביב אישיותו של אחד-העם ביקש עגנון להמיר בהשקפה דתית יותר.
*
לכאורה, לפנינו נאום מגמתי וחד-ערכי, המעלה על נס את רוּחניותה של אומה, ש"שעבדה את גופה ואת נפשה למלכות-הרוח שיעבוד עולם" והכניעה "את דרישות החומר לתביעות הרוח". ואולם, לאמיתו של דבר, יש בנאומו של ביאליק סבך דיאלקטי של רעיונות, הממזג במקצת את גישתו של אחד-העם עם גישת מתנגדיו האקטיביסטיים, ובעל-כורחו מודה כאן בין-השיטין בניצחון דרכה של הציונות המדינית, גם אם אינו מודה בצדקת דרכה. בדרכי עקיפין התפלמס כאן ביאליק בסמוי עם "המשורר הלאומי" הגדול שקדם לו – עם יהודה ליב גורדון. בין סופרי ההשכלה, היה זה יל"ג שקבע לראשונה את הקביעה לפיה "רוחניותו היתֵרה" של העם היא טרגדיה לאומית, ורעיון זה פיעם לימים בפלג הניטשיאני של הציונוּת – אצל ה"צעירים", אוהדי הרצל, שהתנגדו למתינות האחד-העמית, וביקשו לחולל שינוי-ערכים מיידי ולהגיע להישגים "מדיניים" בן-לילה.
בפואמה הנודעת 'בין שני אריות', תיאר יל"ג באירוניה את מצב העם, ערב חורבן בית שני, והאשים את ההנהגה בחינוך לקוי שגזל מהעם את הכוח להגן על עצמו מפני אויביו: "שִׁחֶתְךָ יִשְׂרָאֵל כִּי לֹא לִמְּדוּךָ/ לֶאְסֹר מִלְחָמָה בִּתְבוּנָה וָדַעַת, [...] כּוֹנְנוּ בָתֵּי-מִדְרָשׁ – וּמָה הוֹרוּךָ? [...] הוֹרוּךָ הָהּ לַהֲלוֹךְ נֶגֶד הַחַיִּים, / הִסָּגֵר בָּדָד בִּגְדָרִים וּבְחוֹמוֹת,/ לִהְיוֹת מֵת בָּאָרֶץ, חַי בַּשָּׁמַיִם/ וּבְהָקִיץ לַחֲלוֹם וּלְדַבֵּר בַּחֲלוֹמוֹת". לעומת יל"ג, העמיד ביאליק – ברוח הציונות האחד-העמית – את בית-המדרש, סמל הלמדנות היהודית, כמקור חוסנו של העם וכמקור חיי הנצח שלו (כבשיריו הנודעים 'על סף בית המדרש', 'אם יש את נפשך לדעת', 'המתמיד' ועוד). מקום מושבם של חכמים, המתפלמסים בסוגייה תלמודית ומחדדים את מוחם בהלכה, היה בעיניו מבצר איתן, שבו שמור נשקו החשוב ביותר של העם. ברוח ה-Kulturkampf של ימי ביסמארק, טען יל"ג שעיקר האשמה מוטלת על הרבנים, רועי-העם, והאמין כי אם תתחולל רפורמה יסודית בחיי הקהילה, יעלה העם ארוכה לפצעיו ולנגעיו. לעומתו, ביאליק שכרבים מצעירי דורו, נתפכח בעקבות פרעות ה"סופות בנגב" מן ההבטחות הקוסמות של תנועת ההשכלה, לא ראה במוסדות הלימוד היהודיים – ב"חדר", ב"ישיבה" ובבית-המדרש – את מקור נגעיו של העם. הוא אף חשש שההתקסמות של ה"צעירים" הקוסמופוליטיים מן האור הבא מבחוץ – מתרבות גרמניה, בכלל, ומתורת ניטשה, בפרט – מסכנת את אחדותו של העם ואת הבסיס האיתן לקיומו.
ביאליק התבונן אפוא באורות ובצללים של החיים היהודיים, ולא נטה להסכים עם יל"ג ועם ה"צעירים" הניטשיאניים, שבאו בעקבותיו, שעל העם לתקן את כל "קלקלותיו" ו"עיוותיו", פרי הגלות, ובכך תבוא לו רווחה ותקנה. על שיטות החינוך הישנות, אמר: "בית הספר העברי – 'החדר' – היה תמיד המבצר ששם היו מתאחדים ילדינו, ללא תשומת פדות, ולא ניכּר שוע לפני הדל. הכישרון הוא שהכריע" (דברים שבעל-פה, כרך א, עמ' צא). אותם הישגים סוציאליסטיים חדשים, שעליהם גאוות המהפכה, טען ביאליק בעקיפין, מצויים במקורות העבריים למן קדמת דנא.
על הנחות-יסוד אינטלקטואליות ושוויוניות אלה, טען כאן ביאליק, התחנכה האומה כל ימיה, "ואפילו העני והפחות בישראל מסר את נפשו על לימוד בניו והוציא על זה פעמים גם חצי פרנסתו ויותר". גם רעיון זה הוא תמציתה של ההגות הביאליקאית, כפי שהתבטאה ביצירתו לסוגֶיהָ ולתקופותיהָ. באופן גלוי ומפורש, ניתן לאתרו בשירו הסטירי המוקדם 'רחוב היהודים', שבּוֹ מתוארת (אמנם ברוח תיאוריו של יל"ג בפרק ד' של שירו 'שני יוסף בן שמעון') הצחנה הבוקעת מסביבות בית-הכנסת, מן השוק היהודי ומרובע דלת-העם, אך האם היהודייה הפשוטה בשירו של ביאליק נותנת מטבע ביד בנה, ושולחת אותו ל"חדר" לבל יוציא זמנו לבטלה ("וַתּוֹצֵא חֲצִי שִׁקְלָהּ הָאַחֲרוֹן מִצְּרוֹרָהּ – / קָרְבָּנָהּ לַאדֹנָי עַל מִזְבַּח הַתּוֹרָה"). גם בשיריו הגנוזים 'מבני העניים' וב'אהל התורה', גם בשירו הבלתי-גמור 'יונה החייט' וגם בשירו ה"קנוני" 'המתמיד' מתוארים – כמו בנאום שלפנינו – הורים דלים ודלפונים, מן הדיוטה התחתונה, השולחים את בנם למקום תורה, ואינם חסים על ממונם, גם אם הם משתכרים אל צרור נקוב.
יל"ג המשכיל תלה בשירו 'בנערינו ובזקנינו נלך' את סוד קיומו של העם במוצָא אחד, תורה אחת ושפה אחת. לעומתו, ביאליק בנאומו לפתיחת האוניברסיטה, אך לא בו בלבד, תלה את קיום הנצח של האומה בתלמוד-תורה: "על הדעות ועל ההשקפות האלה נתחנכה האומה הישראלית בנעריה ובזקניה במשך שבעים דורות בהתאם להן בנתה את בתי-חייה הארעיים בגולה, עליהן נהרגו ובזכותן נתקיימו".
המושג "תורה", אליבא דביאליק, הפך במרוצת הדורות למושג שאינו ניתן לתרגום. לדבריו, "התורה היא כלי אומנותו של יוצר העולם, בה ברא את העולם ובשבילה העולם נברא". כאן, למעשה, העלה ביאליק במישרין ובמפורש את אחת הסוגיות הפילוסופיות הסבוכות והחידתיות ביותר: מה קדם למה? ההוויה לתודעה או התודעה להוויה? תשובתם של מקובלים בכלל, ושל בעל 'ספר יצירה' בפרט, ותשובתם של פילוסופים בני-ימינו, עם כל השוני והמרחק שביניהם, דומות זו לזו: אלה ואלה מניחים כי בלי תודעה אין הוויה. המקורות התאוצנטריים תלו סוגייה זו בעקרון ה"לוגוס" – הוא הצו האלוהי, דבר ה' הבורא את המציאות (כבפרק א' בספר בראשית, המתאר את בריאת העולם ב"מאמר" או במזמור הקובע כי "בדבר ה' שמים נעשו", תהל' לג, ו). הפילוסופיה החילונית המודרנית תלתה סוגייה זו בשאלת התודעה, והגיעה למסקנה לפיה יש אינספור מציאויות, וכי "המציאוּת" היא פרי תודעתם של קולטיה, ומכאן שבלי תודעה אין "עולם". ביאליק, כיהודי וכציוני רוחני אחד-העמי, מעלה את ערכו של הרוח על החומר, וטוען כאן שבגבולותיה של מלכות הרוח יצרה האומה את מיטב קנייניה, ששמרו על חירותה הפנימית, והם שהחיוה והגיעוה לחג הזה – חג פתיחת האוניברסיטה על הר הצופים.
*
ואולם, בתוקף חוקיה של דיאלקטיקה היסטורית נפתלת, טען ביאליק בנאומו, השתנתה מערכת-ערכיו של העם, ואט-אט חדרה ההכרה "כי בלי בית-מולדת ממשי[...] אין חיינו חיים כלל, לא בחומר ולא ברוח". עַם שביסס את קיומו על רוחניות צרופה, הפך על כורחו, בתוקף הנסיבות ההיסטוריות, לעם המבקש לעצמו קרקע, נכסי חומר, גילויים של גבורה פיזית. לכאורה, נחלה הציונות ה"רוחנית" תבוסה, ועקרונותיה של הציונות ה"מדינית" החלו לשלוט ברמה, אך ביאליק ראה את הדברים באור אחר. למעשה, ביצירתו ובהגותו החוץ-ספרותית הוא לא שם חיץ ברור ומובחן בין חומר לרוח, בין פנים לחוץ, בין האישי ללאומי וכן בין שאר קטגוריות הנתפסות בדרך-כלל כמנוגדות זו לזו (ראה דברים שבעל-פה, כרך א, עמ' קעה-קעו). אותן קטגוריות, שהוצגו אצל אחרים בתורת ניגודים בינאריים, הוצגו אצל המשורר בתורת ניגודים פולאריים, שגבולותיהם נבלעים אלה באלה ומתמוססים באיזור הדמדומים שבין קוטב לקוטב. לפיכך, יש שנכסי רוח מתלבשים בנכסי חומר, ולהיפך, וכדבריו בנאום לפתיחת האוניברסיטה: "אין אנו גורסים כלל חלוקה ופירוד זה בין חומר לרוח, כמו שאין אנו גורסים אותו בין יהודי לאדם".
יוצא אפוא שגם הניגוד "אנושיות ויהדות", ששימש את ה"צעירים" להבהרת ההבדלים שבין תופעות כלל-אנושיות לתופעות הקשורות בתולדות עם-ישראל לא היה ניגוד של ממש בעיני ביאליק. לפי המשתמע מנאומו זה, וכן ממסותיו ומהרצאותיו, אין לשים פדות בין "יהדות" ל"אנושיות", שכן עם מפוזר ומפורד, שרוחו מרחפת בכל העולם כולו, גם אם שמר על עצמותו ועל פרישותו בכל חליפות העתים, נתמזג זה מכבר, מרצון ומאונס, בדרכים ישירות ועקלקלות, בכל התרבויות. רק לכאורה, טען ביאליק, ניכרת סתירה בין פרישותו של העם והסתגרותו ("עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב") לבין רעיון "תעודת ישראל בגויים" והתערבותו של העם בין אומות העולם, בתורת גורם תורם ומשפיע (וראה גם נאומו "על השניות בישראל", דברים שבעל-פה, ספר ראשון, עמ' מ). העם מכונס בתוך עצמו וחי בגטו ממשי או מטאפורי, ובעת ובעונה אחת, אף מפיץ את תורתו ומשמש "אור לגויים", ואין בשניות הזו משום סתירה או פרכה. לפיכך, גם לא מצא ביאליק סתירה בין מושג יהודי כ"בית מדרש" לבין מושג יווני כ"אוניברסיטה", והבין כי בשעה זו של שיבת ציון, מותר ורצוי לפתוח חלונות לתרבות המערב – ללמוד ולחקור את מדעי-היהדות גם בכלים ובדיסציפלינות השאולים מבחוץ.
עוד טען ביאליק: גם אם היצירה הרוחנית הנוצרת בארץ-ישראל אינה אלא "ארוחת ירק" ופת חרבה ודלה, יש בה כדי לספק את הנפש יותר מאותן ארוחות וכֵרוֹת של "שור אָבוס", שאכל על שולחנם של אחרים (על רקע זה יש להבין את עקירתו של ביאליק מברלין לתל-אביב ואת חיבור יצירתו האלגורית "שור אבוס וארוחת ירק", הפורשת את הסיבות לעזיבת עריה המעטירות של אירופה לטובתה של עיר עברית קטנה וצנועה, שזה אך נבנתה). עם זאת, אין לבוז לקטנות, כי "הארץ הזאת סגולה יתרה ניתנה לה: להפוך באחרית הימים גם את הקטנות לגדולות". מתוך קומץ רועים, נוקדים , בוקרים ובולסי שקמים, קמו אבות האומה ונביאיה, שנתנו לעולם את התשתית לתרבותו הדתית והמוסרית. תופעות שראשיתן מצערה, הפכו לימים לתופעות אדירות, חובקות זרועות עולם.
לבא-כוחו של העם האנגלי, הלורד בלפור, הזכיר ביאליק כי לפני כארבעת אלפים שנה, הגיעו אל הארץ מאוּר כשדים שבטים של רועים נוודים, עם קטן ודל, שהוציא מקרבו את "אבן השתייה" לתרבות המערב. לאחר ההכרזה של כורש הגיעו ארצה כמה רבבות מגולי בבל, שלא היו אלא ציבור קטן ודל, אך לא עברו אלא שלוש מאות שנה, ומן הארץ הקטנה הזאת עמד שוב אחד מבני ישראל, בן הנגר, שבישר בהופעתו את קץ העולם האלילי. והנה, באה הכרזת בלפור, ועם ישראל מתלקט לארצו בפעם השלישית, וביאליק מביע את משאלתו שגם הפעם, מתוך כותלי בתי מדרשו של עם עני ודל, תצא תורה חדשה – תורת הכרת האחריות על גורלה של האנושות כולה וקנייני תרבותו – ותתפשט בכל העמים. לא לחינם, טען המשורר, "נחתה יד אלוהים את העם הזה בין מצרי שאול ומצוקות שחת דרך ארבעת אלפים שנה ותשיבהו אל ביתו זאת הפעם השלישית".
על רקע סיומו הגרנדיוזי של נאומו של ביאליק על הר-הצופים ניתן, כמדומה, להבין את היצירה הגדולה ביותר שלו מן התקופה הארצישראלית – 'אגדת שלושה וארבעה' – המתארת עלם נועז, המתגבר על מצרי שאול ומצוקות שחת, ומבקיע דרך למגדל, ובו בת-מלך נצורה, שיופיה שמור מעין. ביאליק ראה בחזון את דבר-האמנות הארץ-ישראלי, שעתיד להיווצר עם התבססות המרכז הרוחני בארץ, כיצירה קטנה בהיקפה, ועם זאת גלובלית, עמוקה ורבת-אנפין במישוריה הסמויים מן העין. באגדות הקדומים, שעיבד בארץ, שאינן אלא תירוץ להעלאתם העקיפה של עניינים אקטואליים "בוערים", אכן הציב יצירה אנציקלופדית רחבת-יריעה, שממדיה הם כמכפלת היקפה הנגלה ומעמקיה הסמויים, ועל כן הקורא והחוקר יכולים עד היום להפוך ולהפוך בה, ובכל פעם יגלו מחדש כי חקרה אינו קרב כלל למיצויה.
*
לא במקרה הדגיש ביאליק בנאומו את עליונות התורה (הלימוד, המחקר) על המעשה, תוך שימוש במובאות מדברי חז"ל: "גדול תלמוד-תורה יותר מבנין בית-המקדש" (מגלה טז, ב), "התורה מגדלת ומרוממת את האדם על כל המעשים" (אבות ו, א), "גדולה תורה יותר מן הכהונה ומן המלכות" (אבות ו, ו), ועוד. ביאליק עמד כאמור על במת הנאום, במקום שבו אמור היה לעמוד אחד-העם, איש "הציונות הרוחנית" שיריביו הפוליטיים סימאו את עיני הציבור בסיסמאות מסולפות שהציגוהו כאדם שנתרחק מן המעשי והקונקרטי.
ביאליק ידע את האמת: אחד-העם יזם מֵיזמים שסללו את הדרך והתווּ את קווי-היסוד של התרבות העברית של הדורות הבאים. הם נתנו אותותיהם על מערכת-החינוך, על ספרי הלימוד, על העיתונות והפֶּריודיקה, על בתי התרבות ואירועי התרבות בתקופת ה"יישוב" ובמדינת ישראל. הוא נתן לאנשיו עצות, ולא תכתיבים. אף-על-פי-כן, בדיעבד ניתן לראות שרוב המפעלים – לרבות הקמת האוניברסיטה העברית בירושלים – הם ברוח תורתו של אחד-העם וחסידיו – חברי אגודת "בני משה". בחוגו של אחד-העם שררה סינֶרגיה מופלאה שתוצאותיה היו גדולות פי כמה מסכום מרכיביהָ.
ואולם, האנינות והענוותנות המופלגות שבָּהן הציג אחד-העם את הֶשֵּׂגיו ואת הֶשֵּׂגי חבריו הטעתה את הציבור. רבים מסופרי אודסה לא קיבלו את מלוא ההוקרה שהגיעה להם, כי פועלם מעולם לא הועמד באור הזרקורים. עֶמדתו עָמדה בניגוד קוטבי ליחסי-הציבור הגרנדיוזיים של הרצל וחבריו, שפעולותיהם להשגת ה"בּוֹלטוּת" וה"נראוּת" היו חשובות בעיניהם אף יותר מן המהוּת. ייתכן שלצניעותו האריסטוקרטית של אחד-העם כִּיוון ביאליק כשהשמיע את מימרתו הנודעת: "אין רואים את הרוח, אך היא הנוהגת את הספינה; היא, ולא הסמרטוטים התלויים על התורן, הנגלים לכל עין".
החשיבה הדיכוטומית של הציבור קבעה שאחד-העם איננו אלא איש "הציונות הרוחנית", ואילו הרצל הוא מנהיג "הציונות המעשית", ששינתה את פני העם וסללה את הדרך להקמת המדינה. מיתרון הפרספקטיבה ההיסטורית ניתן לשקול את הֶשֵּׂגיהם של אחד-העם ושל חבריו האודסאיים, ולקבוע בוודאות כי אפילו בתחום המעשי לא נפלו הֶשֵּׂגיהם מהֶשֵּׂגי הציונות המעשית של הרצל וחסידיו. להפך, למרבה האירוניה, הציונות "הרוחנית" התגלתה לא פעם כתנועה מעשית יותר מן "הציונות המעשית", והיא הגשימה את יעדיה, הלכה למעשה, ולא הסתפקה בהרצאות ובהצהרות. המנהיג הציוני הדגול השפיע על הקמת הטכניון בחיפה, והכריע במאבק למען היותו מוסד עברי, ולא גרמני. הוא השפיע על צביונה של האוניברסיטה העברית בירושלים שהוקמה ברוח משנתו ולפי השקפת עולמו שתמכה כידוע בהקמת מרכז רוחני בארץ-ישראל (בראשיתה הסתפקה האוניברסיטה העברית במכון למדעי-היהדות שכל עובדיו היו חוקרים, בצד מכון קטן לחקר הכימיה בהשראת חיים ויצמן). אחד-העם פעל גם למען הקמתם וקיומם של ה"שיעורים האוניברסיטאיים" בעירו תל-אביב. אך לא בתחום החינוך בלבד: אגורת "בני משה" סייעה בהקמת המושבה רחובות כמושבה עצמאית שאינה סמוכה על שולחן הבּארון. אחד-העם סייע לוויצמן בהשגת הצהרת בלפור. איש "הציונות הרוחנית" גם דיבר בזכות הקמת יחידות להגנה עצמית; ואכן, לאחר פרסום שירו של ביאליק "בעיר ההרגה" שנכתב בעקבות הצטרפותו של המשורר למשלחת תיעוד שיצאה מאודסה לקישינב מוּכּת-הטֶּבח, קמו ארגונים של להגנה עצמית. ביאליק ביקש אפוא לשבֵּח בדרכי עקיפין את "הציונות הרוחנית", שדיברה מעט ועשתה הרבה. לפיכך, במספד שנשא על אחד-העם ביום כ"ח בטבת תרפ"ט במלאת שנתיים לפטירתו, הזכיר ביאליק את דברי רבי עקיבא: 'גדול תלמוד שהתלמוד מביא לידי מעשה' (קידושין מ ב). ביאליק ביקש לרמוז בנאומו שההכללות בדבר ההבדלים בין שני הפלגים בציונוּת אינן אלא מיתוס שנולד מחשיבה שטחית או אינטרסנטית שאינה מתחשבת בנתונים הממשיים. הוא אף ביקש להדגיש שאחד-העם הוא שהעמיד את ארץ-ישראל ואת השפה העברית במרכז, חלף פתרונות שהציעו חסידיו של הרצל. רבים מ"הצעירים", אוהדי הרצל, לא האמינו בתחיית השפה העברית, לא טרחו ללמוד עברית וחיברו את חיבוריהם בגרמנית. הרצל חשב שניתן לחלק את ארץ-ישראל לקנטונים לפי מוצָאָם של מתיישביה ולפי לשונותיהם, אף לא הזדעזעו לנוכח הרעיון של ביטול השבת בחייו של עם ישראל.
מקץ ארבע-חמש שנים, התברר שהציונים המערביים, אוהדי הרצל, חרף התהדרותם במילה "ציונוּת", היו אפילו מוכנים להוביל את העם לאוגנדה. דומה שביאליק ביקש לרמוז בנאומו שרק חשיבה דיכוטומית בצבעי "שחור-לבן" רואה בציונות המדינית את הגורם הבלעדי שעוביל להקמת המדינה ולביסוסה. ועם זאת, בסוף ימיו חדל ביאליק ללגלג על גישתם של "הצעירים" המערביים, אוהדי הרצל, שהשמיעו לדעתו בקונגרסים הראשונים סיפורי אגדה יפים, המנותקים מן המצב הרֵאלי. בזמן מעברו מברית-המועצות לארץ ישראל, בשִׁבתו זמן-מה בגרמניה כ"אורח נטה ללון", ראה המשורר את עליית התנועה הנאצית, והבין שהנסיבות השתנו עד לבלי הכֵּר, המהירות שבָּה ביקשו הציונים "המדיניים" להגיע למטרתם הייתה מוצדקת, אילו אכן נמצאו הדרכים למימושה "בִּן-לילה".
נספח – נאום ח"נ ביאליק בפתיחה החגיגית של האוניברסיטה בירושלים, ניסן תרפ"ה
קדושת השעה ורוממותה מצוות עלינו במפגיע שלא לחללה ושלא להפסידה בדברי גוזמא והפלגה כל שהם. באזני כל קהל הנצבים פה עלינו להגיד אפוא בקול רם ובלב תמים, כי הבית שנפתח לפני שעה קלה על הר הצופים על-ידי אורחנו המרומם הלורד בלפור איננו לפי שעה בלתי אם מכון בן-יומו, כמעט שם בלבד. לפי שעה איננו בלתי אם כלי, העלול להתמלא תוכן ועתידו עודנו מקופל בתוכו ותלוי במזלו, ואעפ“כ בטוח אני, כי אלפי ישראל הנקהלים פה ועמם רבבות אלפי ישראל בכל קצוי תבל – לב כולם הרועד עתה מגיל יגיד להם, כי החג אשר יוחג היום במקום הזה איננו חג אשר בדה אותו מלבו מי שהוא, כי אם יום גדול וקדוש לאדוננו ולעמנו. בטוח אני, כי עיני רבבות אלפי ישראל, הנשואות עתה מכל תפוצות הגולה אל ההר הזה, מאירות עתה בזהרי תקוה ונחמה ולבם ובשרם ירננו ברכת תודה לאל חי, ברכת שהחיינו וקימנו והגיענו לזמן הזה. כלם יודעים מרגישים, כי ברגע הזה הדליק ישראל על הר הצופים את הנר הראשון לחנוכת חיי רוחו. היום תבוא הבשורה אל כל תפוצות ישראל באשר הם, כי היתד הראשונה לבנין ירושלים של מעלה נתקעה ולא תמוש עוד. כי יאמרו מה שיאמרו: אומה משונה זו, ששמה ישראל, על אפם ועל חמתם של כל גלגולי המאורעות המתרגשים ובאים אליה יום-יום ושעה-שעה זה אלפים שנה לטורדה מעולמה ולעקור אותה מאוירה ומשרשי חייה, – אומה זו, אומר אני, שעבדה את גופה ואת נפשה למלכות-הרוח שעבוד עולם. כאן, במלכות-הרוח, היא מכירה את עצמה אזרח רענן ומתערה, ובקרקע-עולם זה נעצה את כפות רגליה בכל כחה ולא תזוז משם. כל מ”ט שערי טומאה של הגלות הארורה לא העבירוה על דעתה, וכל מ"ט שערי יסורים של העניות המנוולת לא שנוה מתכונתה היסודית. בוותרה מתוך אונס על חיי שעה לשם חיי עולם, למדה בימי עניה ומרודיה לשעבד את צרכי גופה לצרכי נפשה ולהכניע את דרישות החומר לתביעות הרוח. בגבולותיה של מלכות זו יצרה האומה הישראלית את ראשי קניניה ומוסדותיה הלאומיים, שקיימוה בעוני במשך אלפים שנות נדודים ושמרו על חרותה הפנימית בעבודתה החיצונית, והם הם שהחיוה והגיעוה עד החג הזה, חג פתיחת האוניברסיטה על הר הצופים.
ביה"ס הלאומי בכל יצירותיו: החדר, הישיבה, בית-המדרש – אלה היו מבצרינו האיתנים ביותר בימי מלחמתנו הארוכה והקשה על קיומנו ועל זכות קיומנו בעולם בתור עם נבדל ומיוחד בין העמים. בימי סער וזעם נמלטנו אל בין כתלי המבצרים האלה ושם ישבנו גם לטשנו את כלי-הזין היחידי שנשאר עוד בידנו, את המוח היהודי, שלא יעלה חלודה. אי-אפשר להמנע מלהזכיר ברגע זה מאמר אחד מחכמינו, שאיני יודע כמותו למרירות וליגון: אותו החכם התלמודי כשהגיע למקרא שכתוב “ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים” וכו' – אמר במרירות: “לא מאסתים ולא געלתים – וכי מה נשתייר להם לישראל בגלות שלא נמאס ולא נגעל? והלא כל מתנות טובות שניתנו להם ניטלו מהם – מה נשתייר להם? זה ספר תורה, שאלמלא היה קיים לישראל לא היו משונים מאומות-העולם כלום”.
המושג “תורה” התרומם בעיני העם אל גובה אין חקר לו. בדמיון העם היתה התורה כמעט למציאות שניה, מציאות מפשטת ויותר נעלה, העומדת בצדה או גם במקומה של המציאות הממשית. התורה נקבעה במרכז שאיפותיה ומאוייה הכמוסים והגלויים של האומה בגלותה. המימרא “ישראל ואוריתא חד” לא היתה מימרא בלבד. בן עם כמעט לא יבין ולא ישיג את זאת, לפי שגם המושג “תורה” במלוא תכנו ומשמעו הלאומי לא ניתן להתרגם כל צרכו. התורה במשמעה זה, אינה לא דת ולא אמונה בלבד, לא מוסר ולא מצוות ולא חכמה בלבד, ואפילו לא צרוף כלם יחד בלבד, אלא מושג נעלה ומרומם עד אין שעור על כל אלה; מושג מסתורי, ששואב את כחו כמעט מתהומה וממרומיה של ההשגה הקסמית. התורה היא כלי אומנותו של יוצר העולם, בה ברא את העולם ובשבילה העולם נברא. התורה קדמה לעולם, היא האידיאה העליונה ונפשה החיה של העולם. בלעדיה אין קיום ולא זכות-הקיום. “גדול תלמוד-תורה יותר מבנין בית-המקדש”,“גדולה תורה יותר מן הכהונה ומן המלכות”, “אין בן-חורין אלא מי שעוסק בתורה”, “התורה מגדלת ומרוממת את האדם על כל המעשים”, “אפילו עובד אלילים ועוסק בתורה הוא ככהן גדול”, ו“ממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם-הארץ”.
על הדעות ועל ההשקפות האלה נתחנכה האומה הישראלית בנעריה ובזקניה כמעט במשך שבעים דורות; בהתאם להן בנתה את בתי-חייה הארעיים בגולה, עליהן נהרגו ובזכותן נתקיימו. בית-הספר העברי העממי נבנה קרוב לזמן החורבן והחזיק מעמד עד היום. מתוך חנוך ממושך כזה נוסף להם לישראל כמין חוש ששי בכל מה שנוגע לצרכי-הרוח, חוש דק ועדין עד מאד, שנפגע תחילה לשאר איבריהם והוא משותף כמעט לכל אישי האומה. אין יהודי בעולם, אשר הגזירה האכזריה שלא יעסקו ישראל בתורה לא תחריד את עצמותיו. אפילו העני והפחות בישראל מסר את נפשו על למוד בניו והוציא על זה פעמים גם חצי פרנסתו ויותר. בטרם יתפלל האיש היהודי על ספוק צרכיו החמריים ישאל מאלהיו יום יום “וחננו מאתך דעה בינה והשכל”. ואמהותינו הכשרות, בשפכן שיח לפני ה' בעת הדלקת הנרות של שבת, מה היתה תפלתן הראשונה בשעה קדושה זו? הי רצון שתאורנה עיני בני בתורה". ומובטחני כי אילו נענה אלהים לאחת האמהות האלה בחלום, כמו שקרה דבר כזה פעם אחת לשלמה המלך, ושאל אותה בסגנון המקרא: “שאלי מה אתן לך”? – היתה אם כזו משיבה גם היא כשלמה בשעתו: “לא אשאל לי לא עושר ולא כבוד, אלא יהי רצון, רבונו של עולם, שתתן לבני לב להבין בתורה בחכמה ולדעת בין טוב לרע”.
רבותי, כולכם יודעים מה שעלתה למבצרי רוחנו הלאומיים הישנים בגלות בתקופה האחרונה, ולא פה המקום והשעה לדבר בזה. עם כל כחם וחזקתם הפנימיים, למרות האנרגיה המרובה, שבזבזה האומה על בנינם ושמירתם, לא עמדו ביום זעם ותקומה לא היתה להם. בגזרת ההסטוריה התמוטטו והתערערו כולם עד היסוד, ועמנו הוצג על חרבותיו ריקם. הלא זוהי מארת הגלות וקללתה, שאין הברכה שולטת, אי-אפשר לה שתשלוט, במעשה ידינו בכל זמן היינו זורעים כור ולא היינו קוצרים אפילו סאה. רוחות מצויות מידי עברן אינן פוגעות תחילה אלא במעשה ידיהם של ישראל, ובעקרן בשעה קלה יגיע כפיהם ועמל רוחם של דורות שלמים לא ישאירו להם שורש וענף. מתוך נסיונות ויסורין קשים ומרים, מתוך מפח-נפש ותקוות נכזבות, מתוך כל הקיתונות, שנשפכו על פנינו פעמים אין מספר, נקנתה לנו לאט לאט ההכרה הברורה, כי בלי בית-מולדת ממשי ובלי רשות היחיד לאומית, שהיא כולה לנו, אין חיינו חיים כלל, לא בחומר ולא ברוח. בלי א"י, ארץ פשוטה כמשמעה, אין כל תוחלת וכל תקוה לתקומתו של ישראל בשום מקום ובשום זמן. עצם מושגינו על דבר הקיום החמרי והרוחני של האומה, אף הם נשתנו עלינו בינתים תכלית שנוי. אין אנו גורסים כלל חלוקה ופרוד זה בין חומר לרוח, כמו שאין אנו גורסים אותו בין יהודי לאדם. פוסקים אנו עכשיו הלכה לא כבית שמאי, שהשמים נבראו תחילה, ולא כבית הלל, שהארץ נבראה תחילה, אלא כחכמים, ששניהם כאחד ובמאמר אחד נבראו, ואין לזה מציאות וקיום בל זה. בהכרתה של האומה תפס בינתים המושג “תרבות” במשמעו המקיף והאנושי את מקומו של המושג התיאולוגי “תורה”. באנו לידי הכרה, כי כל עם שהוא רוצה בקיום, שאין בו בושה וכלימה, מחויב ליצור תרבות, לא להשתמש בה בלבד, אלא ליצור אותה, ליצור ממש בידי עצמו בכלים ובחומר משלו ובחותמת שלו.
עמנו בארצות פזוריו – מי זה יכחיש כי גם הוא מרבה ליצור תרבות? תמיהני אם יש בעולם מקום ליצירת תרבות, שהוא פנוי לגמרי מן היהודי. ואולם מפני שיצירת היהודי בגולה מובלעת כמעט תמיד בשל אחרים היא מתעלמת מן העין ולעולם אינה נרשמת בפנקס לזכותו. חשבוננו התרבותי בעולם הוא אפוא חשבון שכולו חייב, דביט בלי קרדיט. העם היהודי בגולה נמצא מצד זה במצב של טעות מכאיבה עד מאד: בהיותו על צד האמת ולפי כל הסימנים בבחינת התרבות עם-הפרולטריון, כלומר יוצר בכלים ובחומר של אחרים ולשם אחרים, נגלה הוא בכ"ז לאחרים – לפעמים גם לעצמו – בדמות פרזיט תרבותי, שאין לו משלו כלום. עם החס על כבודו לא ישלים לעולם עם מצב כזה, עם כזה יקום יום אחד ויאמר לנפשו: רב לי, טוב לי קב אחד וודאי שכולו שלי מתשעה קבין דמאי, ספק שלי ספק אינו שלי. טוב לי פת חרבה ובביתי ועל שולחני, משור אבוס ובביתם ועל שולחנם של אחרים. טוב לי אוניברסיטה קטנה אחת, אבל כולה ברשותי וכולה שלי, עשויה כולה בעצם ידי, מן המסד ועד הטפחות, מאלפי היכלי מדע, שאני אוכל מפרותיהם ואין חלקי ניכר בבנינם. יהיו מזונותי מעטים ומרורים כזית, ובלבד שאטעם בהם פעם אחת את הטעם המתוק והמלא של מתנת ידי עצמי.
מתוך הרגשה זו נמלטנו אל הארץ הזאת. לא באנו לבקש פה לא עושר ולא שלטון ולא גדולה. הארץ הקטנה והדלה הזאת – מה כחה לתת לנו מכל אלה? אין אנו רוצים אלא למצוא בה רשות-היחיד כל שהיא ליגיע כפינו ולעמל רוחנו. גדולות עוד לא עשינו פה, עוד לא הספקנו לרחוץ את רגלינו מאבק הדרכים הרבים בימי הנדודים, ועוד לא החלפנו את שמלותינו המטולאות. בלי ספק עוד תעבורנה שנים רבות, שנות עמל ויסורין, עד אשר נרפא את הארץ השוממה הזאת מצרעת סלעיה ומרקבון בצותיה. לפי שעה יש רק התחלה של בנין, אבל גם בשעה ראשונה זו כבר הורגש הצורך להקים בית וצל קורה לעבודת הרוח של האומה. כך טבעה הקדמוני של זו: היא איננה יכולה להתקיים שלשה ימים רצופים בלי תורה. גם בשעה ראשונה זו יש לנו צרכים תרבותיים, שאין לדחותם ואי אפשר לנו להתקיים בלעדיהם. יש לנו מלבד זה גם דאגות קשות וכבדות, שמטרידות אותנו בנוגע לגורלו התרבותי של עמנו בארצות פזוריו. עממים בני תמול שלום חושבים באולתם להמית בצמא רוחני, על-יד נומירוס קלאוזוס, אומה זקנה שארבעת אלפים שנות תורה עומדים מאחוריה. עלינו איפוא למהר ולהדליק פה בארץ אבותינו ומולדת רוחנו את הנר הראשון לתורה ולמדע ולכל עבודת הרוח בישראל, בטרם יכבה עלינו בארצות נכריות הנר האחרון, ואת הדבר הזה אנו אומרים לעשות בבית אשר נפתחו דלתותיו היום על הר הצופים
רבותי, יש אגדה עתיקה בישראל, כי בימות הגאולה עתידים בתי-כנסיות ובתי-מדרשות שבגולה להעקר, הם וחוליות אדמתם עמם, ולבא לא"י. דברי אגדה אלה, אי אפשר להם, כמובן, שיתקיימו במלואם. בית-המדרש לתורה ולחכמה, שהוקם על הר הצופים, יהיה משונה הרבה גם בחומר הבנין וגם בתוכנו ובצורתו מבתי-המדרש הישנים. אבל, רבותי, בתוך תלי החרבות של הבתים הקדושים ההם עוד יש הרבה אבנים שלמות, אבני גזית, שיכולות לשמש אבני שתיה ואבני יסוד לבניננו החדש. אל נא ימאסו הבונים באבנים האלה. בשעה קדושה זו הייתי מתפלל תפלה קצרה: מי יתן ולא תשכחנה האבנים האלה! מי יתן וידענו להרים את החכמה ואת המדע, אשר יצאו מן הבית הזה, אל אותו הגובה המוסרי, שהרים אליו עמנו את תורתו. לא היינו כדאים לחג הזה, אילו אמרנו להסתפק בחקוי רע וגרוע למעשי ידיהם של עמים אחרים. יודעים אנו, כי החכמה האמיתית היא זו הלומדת מכל אדם. חלונות הבית הזה ושעריו יהיו איפוא פתוחים לארבע רוחות השמים, להביא אליו את כל הטוב והנעלה מכל תנובות רוחו היוצר של האדם בכל הזמנים ובכל הארצות. ואולם גם אנחנו לא טירונים אנו במלכות הרוח, ובלמדנו מכל, יש לנו גם מה-שהוא ללמד. ובטוח אני כי יבוא היום ואותם העיקרים המוסריים שהונחו ביסודם של בתי תורתנו, כגון אלה המנויים בברייתא הקצרה והמופלאה, שנקראת פרק “קנין התורה”, יעשו לנחלת האנושיות כולה.
רבותי, אלפי בנינו הצעירים, בהשמעם לקול לבבם, נוהרים מכל כנפות הארץ אל הארץ הזאת לגאול אותה משוממותה ומחורבנה; מוכנים הם להערות את כל משא נפשם ולבבם ולהריק את כל כח עלומיהם אל חיק האדמה החרבה הזאת למען החיותה. הם חורשים סלעים ומיבשים בצות וסוללים דרכים ברנה ובצהלה. הצעירים הללו ידעו להרים את העבודה הפשוטה והגסה, את עבודת הגוף למדרגה של קדושה עליונה, למדרגה של דת. את האש הקדושה הזאת עלינו להדליק גם בין כתלי הבית אשר נפתח זה עתה על הר הצופים. יבנו באש קדש אלה את ירושלים של מטה ואלה את ירושלים של מעלה ומאלה ואלה יבנה ויכונן בית חיינו – “כי אתה ה' באש הצתה ובאש אתה עתיד לבנותה”.
ולבסוף עוד מלים מספר כלפי בא-כחו הנעלה של העם האנגלי הגדול, כלפי הלורד בלפור.
“מי בז ליום קטנות”? וביותר יש להזהר מלבוז לקטנות בארצנו הקטנה, הארץ הזאת סגולה יתרה נתנה לה: להפוך באחרית הימים גם את הקטנות לגדולות. לפני כארבעת אלפים שנה התלקטו אל הארץ הזאת, מאור כשדים, מארם, ממצרים וממדבר ערב כנופיות כנופיות של רועים נודדים מפורדים לשבטיהם, שמהם נבנה לבסוף אחרי גלגולי מאורעות, לא חשובים לכאורה, עם קטן ודל גם בזמנו – עם ישראל. מעטים ורעים היו ימי העם הזה בארצו. “עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב”. ואולם הוא הקים מקרבו אנשים – רובם קטני ארץ אף הם, רועי צאן ובוקרים, חורשי אדמה ובולסי שקמים כיתר אחיהם – אשר נשאו סערת רוח אלהים בלבם ואת רעמיו וברקיו בפיהם. האנשים ההם, בדברם על גוי ואדם ובנשאם משא על דברי ימי דורם ולצרכי שעתם, הפעוטים, לכאורה – העיזו לפנות אל הנצח, אל השמים ואל הארץ, והם הם שנתנו בסופם לעולם את אבן השתיה לתרבותו הדתית והמוסרית. מעבר למאות דורות וממעל לראשי עמים עולים ויורדים בבמת ההיסטוריה – הגיע קולם אלינו עד היום והוא אדיר ונשגב ומלא גבורת אלוהים עוד יותר מבראשונה, כאלו היה הולך ומתגבר ומוסיף כח עם מרחק הזמנים. אחרי ההכרזה של כורש התלקטו שוב אל הארץ הדלה והחרבה הזאת כמה עשרות אלפים מגולי בבל, שהיו שוב לקבוץ קטן ודל – קטן ודל עוד מן הראשון. לא עברו כשלש מאות שנה, ומן הארץ הקטנה הזאת עמד שוב אחד מבני ישראל, בן נגר ישראלי, שהביא בשורת הגולה לעולם האלילי ופנה את הדרך לימות-המשיח. כאלפים שנה עברו מן היום ההוא – וכולנו עדים היום, כי לא כל האלילים חלפו עוד מן הארץ. תחת האלילים העתיקים קמו חדשים, לא טובים מן הקודמים להם. והנה באה ההכרזה של בלפור. ישראל מתלקט אל ארצו בפעם השלישית. מדוע לא ישונה איפוא הפלא גם הפעם הזאת? רצתה ההשגחה לשתף את גורלו של עם ישראל בגורלם של כל עמי התרבות שבעולם, וזה שגרם אולי לגדל ולטפח בקרבם את הכרת האחריות המוסרית על שמירתם של קניני אותה התרבות ואת החרדה הגדולה לאחריתם – במדה יתרה מזו של יתר העמים.
עוד לפני שנים רבות מצאה הכרה זו את בטויה המרומם בפי אחד מחכמינו: “לעולם יראה אדם את עצמו ואת כל העולם כולו – כאילו הוא חציו חייב וחציו זכאי; עבר אדם עבירה אחת – אוי לו, שהכריע את עצמו ואת כל העולם כלו לכף חובה”. מי יודע: מה שלא יכלו לעשות עמים רבים וגדולים מתוך מהומת עושר – אותה תמצא לעשות יד עם עני ודל בארצו הקטנה מתוך עוני. מי יודע אם לא מתוך כתלי בתי-מדרשו עתידה באחרית הימים לצאת תורת הכרת האחריות הזאת על גורלה של האנושיות כלה ולהתפשט אחרי-כן בכל העמים? לא לחנם נחתה יד אלוהים את העם הזה בין מצרי שאול ומצוקות שחת דרך ארבעת אלפים שנה ותשיבהו אל ביתו זאת הפעם השלישית.
ספר דברי הימים, האחרון בכתבי הקדש, איננו האחרון לדברי ימי ישראל: אל שני חלקיו הקטנים – עוד עתיד להצטרף חלק שלישי, אולי רב וגדול בערכו מן הקודמים. ואם ראשיתו של אותו הספר הוא “אדם שת נח” וסופו הכרזת כורש, שגרמה להביא אחרי שלש מאות שנה את בשורת הגאולה לעובדי האלילים העתיקים – בלי ספק תהי ראשיתו של החלק השלישי –ההכרזה של בלפור, וסופה בשורה חדשה, בשורת הגאולה לכל המין האנושי.