top of page

'יונה החייט' - פואמה בלתי-גמורה של ביאליק הצעיר

עודכן: 3 בפבר׳ 2023

אור חדש על ראשית התגבשותה של הפואטיקה הביאליקאית



פורסם: דפים למחקר בספרות גליון 9 , 1993/4

....ב"יונה החייט" לא קיבל ביאליק את טענת ליליינבלום. שלפיה איו העם אשם בצרות שניחתו על ראשו. ברוח הסאטירה היל"גית הראה ביאליק במרומז שהממסד הקהילתי המושחת אשם בטרגדיה הלאומית לא פחות, אולי אף יותר,מן הנסיבות החיצוניות, שבהו תלה מל"ל - מחמת פשטנות יתרה - את כל האשמה, ואולם , הטחת האשמה בממסד הקהילתי נעשית אצל ביאליק בעקיפי-עקיפין, כאילו מתוך חשש פו יזרעו דבריו מחלוקת ופירוד. שלא כבפואמות המיליטנטיות של יל"ג. שתיארו את ,כלי הקודש, בצבעים שחורים משחור.כאן כוונת הדברים להציג את הטרגדיה היהודית, ולהזיל דמעה לנוכח סבל העשוקים , מבלי לחפש קודם-כול את האשמים בטרגדיה....


 
(טקסט משוחזר מקבצים ישנים - יתכנו טעויות וחוסרים)

זיוה שמיר


'יונה החייט' - פואמה בלתי-גמורה של ביאליק הצעיר

אור חדש על ראשית התגבשותה של הפואטיקה הביאליקאית



א. 'הרנסאנס היל"גי' ביצירת ביאליק והקשריו הפואטיים והפוליטיים


אחדים מגדולי הספרות העברית - סופרים משיעור קומתם של ביאליק, עגנון ואלתרמן - לא נכנסו אליה בקול גדול, כי אם אט-אט, בחשאי ובמהוסס. דווקא הם, שיצרו לימים נוסח חדש, והעמידו ממשיכים וחקיינים למכביר,בו בתחילת דרכם יצירות-בוסר מביכות למדי, שבהן התמודדו בדרך החיקוי והפארודיה עם מיטב נוסחי זמנם, ולא תמיד בהצלחה יתרה. את האימיטציות והפארודיות המוקדמות שלהם בחרו סופרים אלה בדרך-כלל שלא לאסוף לתוך ספריהם, גם אם פרסמו אותן כבר בעיתונים ובי-העת הספרותיים, כנראה מחשש פן יביישו נעוריהם את זקנתם. רק במאוחר, ולאחר לבטי-יצירה לא מעטים, מצאו הללו 'קול אישי', שנתחבב עד-מהרה על ציבור הקוראים, והוציא להם מוניטין כסופרים מן השורה הראשונה.


ביאליק, שהתקשה עד מאוד למצוא מו"ל לספרו הראשון, ונאלץ לחזר על פתחיהן של שלוש הוצאות-ספרים לפחות>1 הערה< עבר תקופת-לבטים ארוכה מזו של רוב בני-דורו. גם לאחר שחתם סוף-סוף חוזה עם בן-אביגדור, מסופרי 'המהלך החדש' ומנהלה של הוצאת 'תושיה', התעכבה יציאתו של הספר לאור כשלוש-ארבע שנים (מ-1989 עד 1902), הגם שבאותו פרק-זמן, הוציא בן-אביגדור שני ספרי-שירה משל טשרניחובסקי, הצעיר מביאליק.


עשור תמים גישש ביאליק את דרכו, אגב התמודדות בלתי-פוסקת עם נוסחיהם של יל"ג ושל פרוג, של מנדלי ושל שלום-עליכם. כך, למשל, הקדיש שנים אחדות, בתקופה הפורמטיבית ביותר של חייו, לתרגומם לעברית של סיפורי-הווי משל שלום-עליכם, וזאת לבקשת הסופר ואנשי 'אחיאסף'. רק בסופו של עשור ראשון זה, העז וב סיפור ראשון מפרי-עטו ('אריה בעל גוף', שאפילו בו ניכרת עדיין קרבת-מה לנוסחיהם ה'עממיים' של מנדלי ושל שלום-עליכם). בסוף העשור הראשון ליצירתו, על מפתנה של המאה העשרים, מצא ביאליק בשירתו אותה סינתזה אישית, שטביעת-ידו הייחודית ניכרה בה לאלתר, זו שהקנתה לו את אהדת הציבור, לכל שדרותיו ופלגיו.


על רקע הבשלתו האטית של ביאליק ופריחתו המאוחרת, תפסו בדרך-כלל חוקרי ביאליק גם את שיריו ה'יל"גיים', מן העשור הראשון ליצירתו, כהתמודדות פנים-ספרותית של סופר צעיר עם נוסח פואטי נערץ, ונשתכחו כמעט לחלוטין ההקשרים הרחבים, התרבותיים והפוליטיים, שהביאו לכתיבתם של שירים אלה. ובאופן פרדוקסלי, דווקא אחדים מהיבטים אלה עשויים כמדומה להבהיר, אף יותר מכל השערה פנים-ספרותית, את הלבטים הפואטיים - התימטיים והסטרוקטורליים - שבהם נתחבט המשורר בעשור הראשון ליצירתו לבטים שהתבטאו, בין השאר, באי-יכולתו להשלים יצירה 'יל"גית' משוכללת ומעניינת באופן יחסי כדוגמת 'יונה החייט'.

*

פעמיים הגיע ביאליק הצעיר לאודסה, פעם בראשית דרכו ופעם בסוף העשור הראשון ליצירתו. בראשונה, הגיע אליה כנער בן 17, בן-ישיבה שנתפקר, נתפס לציונות, נמשך אל העיר הדרומית ואל סופריה כבחבלי-קסם, וכל שאיפתו להתוודע אליהם ולהסתופף בצלם. ומקץ עשור תמים, על ספה של המאה העשרים - כמשורר עברי נודע בשערים, ששיריו הלאומיים כבר הוציאו לו מוניטין בכל רחבי העולם היהודי, לא מעט בזכות המקום המרכזי שנתן להם אחד-העם בי-העת היוקרתיים שלו, כלי-ביטויה של הציונות הרוחנית - 'פרדס', 'לוח אחיאסף' ו'השילוח'.


למעשה, גם בהיותו שרוי בריחוק גיאוגרפי מאודסה - באותן שנות מסחר ומלמדות, שעברו עליו, לאחר נישואיו, בז'יטומיר, בקורוסטישוב ובסוסנוביץ - השתדל שלא להתנתק לגמרי מדופק-החיים של המרכז התרבותי והציוני החשוב, ב לעתים קרובות בים עשירי-תוכן לרבניצקי, יד-ימינו של אחד-העם, שערך אחדים מבטאוניה של חברת 'אחיאסף', פרי-יוזמתו של אחד-העם. חליפת-איגרות זו בין המשורר לעורכו, איש אודסה, שחוקרי הספרות מכירים את חלקה האחד בלבד (הוא החלק שנתפרסם באיגרות ביאליק ואילו חלקה שמור בבית-ביאליק, וטרם נחשף לעיני החוקרים),>2 הערה< לא זו בלבד שהיא מאירה היטב את יצירתו המוקדמת של המשורר, אלא גם את עיקרי השקפתם של סופרי אודסה, בני חוגו של אחד-העם, בנושאים פואטיים ופוליטיים, שגבולותיהם נבלעים לעתים.


כתיבתו של ביאליק עמדה בשנים אלה בסימנו של מעין 'רינסאנס יל"גי', כניסוחו של ע' שביט, שבחן את היצירה הביאליקאית בראי התמורות הפרוזודיות שעברו עליה (שביט. 1988: 29-39). מעניין להיווכח, שדווקא בתוך אווירה אנטי-יל"גית מובהקת, שנשתררה מכל עבר ב'קרית ספר' של שנות 'מפנה המאה', הביעו בני חוגו של אחד-העם את אמונם ביל"ג, ובמקביל - את אי-אמונם במקטרגיו. גם ביאליק, ברוח האווירה, שרווחה בין סופרי 'אחיאסף',ב לעורכו רבניצקי: 'שתים ושלוש דלתות שבשיר י"ל גורדון ... יגידו לנו יותר מאלפי קינותובות ב"דם ואש ותמרות עשן" ... מפני שגורדון היה מקונן דורו שתיים ושלוש דלתות שבשיר "אחותי רוחמה" תגדנה לנו עוד הפעם יותר מאלפי קינותינו' (ביאליק, תרצ"ח: א, ע-עא).


על הכבוד שרחש ביאליק ליל"ג ועל זלזולו ביורשיו, משוררי חיבת-ציון, כבר נשברו קולמוסים רבים. השיבה המאוחרת ליל"ג, אגב פסיחה על ממשיכיו המינוריים, נבחנה אמנם מכיוונים פואטיים שונים ומצטלבים (בחיבוריהם של י' האפרתי, מ' פרי, ע' שביט, ז' שמיר ועוד). אולם ההיבטים האידיאולוגיים-פוליטיים של שיבה זו נזנחו כמעט לחלוטין. בחינתם תסייע לנו להבין את פרשת אי-השלמתו של המונולוג הדרמטי 'יונה החייט', מנסיונותיו השאפתניים ביותר של ביאליק הצעיר להעמידין אפוס לאומי, שישקף את קורותיה של האומה בעת החדשה, יגע במכאוביה מתוך הזדהות ואמפתיה, ויתחבב על בני כל השכבות, המעמדות והפלגים. שירה סיפורית כזאת (כמשתמע מחליפת-הבים ביאליק-רבניצקי אמורה היתה לתת ביטוי אמיתי לצרות האומה ולתקוותיה, לא בדרכם הסנטימנטלית המשת של משוררי חיבת-ציון, אלא בדרך ההראייה (SHOWING), להבדיל מדרך ההגדה (TELLING). רוח-הזמן תבעה מן המשורר האידיאלי עמדה מאופקת ו"ניטרלית" (כנדרש ממי שהר לימים בתואר 'משורר לאומי' - משורר הנותן בשירתו ביטוי לרחשי לבה של האומה כולה, ולא של פלג מפלגיה), כלומר, עמדת משקיף או 'צופה', המציג ללא קומנטר את האירועים האובייקטיביים, ונותן להם לפעול את פעולתם על הלבבות.

*

בשנותיו האחרונות של יל"ג ניחתה עליו ועל שירתו ביקורת קשה משני כיוונים, שייצגו את השקפתם של מחנות מנוגדים: ראשון היה המאמר 'ביקורת על כל שירי גורדון'>3 הערה< מאת ידידו ובן-דורו, הסופר והמנהיג הציוני מ"ל ליליינבלום, שפשט את בגדי המשכיל, חזר אל חיק היהדות ה'שורשית', והיה למנהיגם ולדברם המובהק של חובבי-ציון, מטפחי 'רעיון היישוב' בעקבותיו, אך מכיוון אחר לגמרי, בא המאמר 'י.ל. גארדאן - זכרונות ומחשבות', מאת ראובן בריינין,>4 הערה< מסופרי 'המהלך החדש', בעלי הנטייה הקוסמופוליטית, שעודד את ה'צעירים', אוהדי הרצל והציונות המדינית, ונתקרב לדעותיהם. מאמרו של בריינין בגנות יל"ג לא שימש אפוא שופר לנטורליזם הסנטימנטלי של מספרי 'המהלך החדש', אלא לאידיאלים החדשים של המשוררים ה'צעירים', אוהבי היופי והגבורה, שעליהם פרש המבקר את חסותו, מתוך רצונו להפוך ין ברנדס עברי. הללו ביקשו בשירה העברית מה שמצאו זה מכבר בשירה המערב-אירופית, ובזו הגרמנית בפרט: שגב רומנטי, סערת-יצרים ניצשיאנית, בוז של נפילים לקטנות, לדקדוקי סופרים ולריאליזם נוקדני.


ליליינבלום ובריינין תקפו אמנם את יל"ג, כאיש אחד, על הרציונליזם הנפרז שלו, שפגם לדבריהם באישיותו וביצירתו, אך עשו כן מתוך נקודות-מוצא שונות בתכלית: הראשון קבל בעיקר על חוסר-האמפתיה, שנתגלתה כביכול בשירתו הסאטירית של יל"ג כלפי סבלות האומה, בעבר ובהווה, וכלפי תקוותיה לעתיד. שירת יל"ג הצליפה, לדעת מל"ל, ללא רחם על גוו של העם הדווי והאומלל, מבלי שידע המשורר, שתנאים חיצוניים, שאינם בשליטת העם, הביאוהו לאן שהביאוהו על כן, טען, אין יל"ג ראוי לתואר 'משורר לאומי'. השני תקף את יל"ג על התרחקותו מן היופי וממנעמי החושים הטבעיים, ועל הצטמצמותו בדל"ת אמות של דקדקנות שכלתנית, קרה ועקרה.


בערוב יומו מצא אפוא יל"ג את עצמו והוא בודד ומנודה: הציבור ה'לאומי', שנטה לעבר דרכה של תנועת חיבת-ציון, והיה מוכן להטות אוזן לליליינבלום, האשים אותו בהתנכרות של משכיל קוסמופוליטן מערבי לאחיו, מטפחי 'רעיון היישוב', השמים פניהם כלפי מזרח. ומן העבר השני, דווקא אותו חלק בציבור, שנהה אחר קוסמופוליטיות וערכים מערביים מתקדמים, לא ראה במשורר רע-לרעיון או מורה-דרך, כי אם היטה אוזן לדברי-הביקורת של בריינין, והחל לראות ביל"ג ובשירתו שריד מיושן וקרתני של הדור הקודם - דור שלא ידע את הלבטים הסעורים של האדם החדש, והשחית את יצירתו במגמתיות חד-צדדית וקטנונית. מקלט מן הבדידות המתסכלת הזאת מצא המשורר החולה והנרדף-על-דעותיו בחיק אחד-העם ורבניצקי, שטרחו אז בהוצאת סיפוריו, וראו בו בעל-ברית להרהורי הספק שלהם, בדבר אפשרות מימושם לאלתר של שני החלומות, שהלהיבו אז את הלבבות: מצד אחד, חלומם המתוק והסנטימנטלי של חובבי-ציון, שלטעמם היה פשטני וחסר-מעוף מצד אחר, חלומו האוטופי רב-המעוף של הרצל על מדינת-היהודים, שלטעמם היה חפוז ונמהר יתר על המידה, מזה.


אחד-העם, כריאליסטן 'בהיר עין', מפוכח וחסר-פניות, ראה את נקודות הזיקה וההשקה של שני הפלגים ה'מעשיים', המבקשים הגשמה מהירה ומאולתרת: תנועת חיבת-ציון, שבהנהגת ליליינבלום, והציונות המדינית, שבהנהגת הרצל (ואכן, לאחר הצלחתו הגרנדיוזית של הרצל בקונגרס הציוני הראשון, הצטרפו רוב אגודות חובבי-ציון לתנועתו של הרצל, ודחקו את אחד-העם ואנשיו ממרכז הזירה). הוא הבחין היטב גם בנקודות הזיקה של משנתו הציונית לאידיאולוגיה היל"גית: כיל"ג בשעתו, האמין אף הוא, שאין לשגות בחלומות נעימים, ויש לדאוג קודם-כול להכשרת הדור - לסיגולה של האומה לעולם המודרני, ליצירת 'חדר מתוקן' ואורחות-חיים מתוקנים. כמוהו, חזר וטען, שלא ייטב לעם אם יבנה מגדלים באוויר, בלא קומת-מסד מוצקה ואיתנה. כמוהו חשב, שעל איש-הרוח להשמיע דברי 'אמת', אפילו הם דברי-ביקורת מרים ומכאיבים, ואל לו להשמיע דברי עידוד ונחמה ערטילאיים, שנזקם גדול מתועלתם.


היו, ללא ספק, גם חילוקי-דעות מהותיים: בניגוד ליל"ג, לא היה אחד-העם מעלה בדעתו להמליץ על פתרונות-עראי לא-ציוניים, כגון על יציאת העם אל 'מלון אורחים', עד יעבור זעם. בניגוד ליל"ג, הוא אף לא חשב, כמובן, ששורש הרע נעוץ ברוחניותו היתרה של העם (לא אחת נתפרשה משנתו האבולוציונית - ה'רוחנית' - של אחד-העם, שלא כדין, כבריחה מעבודה מעשית, אם מתוך אי-הבנה שבתום-לב, אם מתוך סילוף מכוון מצדם של יריבים אידיאולוגיים). אף-על-פי-כן, ולמרות נקודות מחלוקת אלו ואחרות שהפרידו בין השניים, אויבים משותפים עשאום בעלי-ברית לשעה קלה, ויל"ג מכר לרבניצקי את סיפוריו (אותם סיפורים, שבעטים נסתכסך עד חורמה עם אר"ז), אף פרסם את שיריו האחרונים ב'פרדס' שבער רבניצקי. מותר כמדומה לשער, שאילו האריך המשורר ימים, והמשיך את הקו הנקוט במאמריו המאוחרים, כגון 'גאולתנו ופדות נפשנו' ו'עזרה ועזרא', היה מתקרב אט-אט אל הפלג האחד-העמי בציונות, ומחזק את שורותיו.


לא ייפלא אפוא, שעם היוודע דבר מותו של יל"ג בלא-עת, נזדרז רבניצקי ב למען 'פרדסו' מאמר מקיף על המשורר הדגול, ומביאליק ביקש שיר-מספד, שילווה את מאמרו.>5 הערה< רבניצקי ציפה, מן-הסתם, לקבל מבעל 'אל הציפור' שיר-תהילה, שכולו רצוף שבחים מופלגים לגדול משוררי ההשכלה שירו הגנוז של ביאליק הצעיר - 'אל האריה המת' - אכן העמיד אפותיאוזה מרשימה ליל"ג, אך גם הציב לו מצבת-זיכרון כלנציגה של תקופה גדולה, ההו לבית-עולמה, ויורשיה כבר ניצבים מסביב לשם פרדה ומספד, בחינת 'את פושקין הספיד לרמונטוב, ומי יספוד לגורדון' (ביאליק, תרצ"ח: א, נה- נו).

*

האם באמת ובתמים העריץ ביאליק את יל"ג ואת יצירתו? לאמתו של דבר, כלפי כל תופעה חש תחושה אמביוולנטית של אהדה ודחייה, וגם שירת יל"ג לא ניצלה כנראה מן השניות הזאת. מצד אחד, ראה ביאליק ביל"ג את מחדשם של חידושים מפליגים, שפרץ באחת את מכרה הלשון העברית. הוא ראה בו 'דינאמיט' מפוצץ סלע, שבזכות עוצמתו יכולים היו בני הדור הצעיר להבקיע בנקל את דרכם אל תוך המכרה, ולאסוף בו את שלל אבני-החן מלוא-חופניים.>6 הערה< מצד אחר, הוא הכיר במגבלותיו ובפגמיו של גדול משוררי ההשכלה: במגמתיות החד-צדדית של שירתו, באינטלקטואליזם חסר-הלחלוחית שלה, בחוסר-יכולתו של המשורר להתלהב מן האידיאלים הציוניים החדשים ולקבלם בברכה, בלא ערעורים והרהורים.>7<


אולם, בעוד שמתנגדיו של יל"ג הציגוהו, באורח חד-צדדי ומגמתי, כרציונליסט קר ומתנכר, תוך התמקדות במרכיב אחד של יצירתו והתעלמות מן המכלול, תפס ביאליק את יצירת יל"ג תפיסה שקולה ומאוזנת, ללא כחל וסרק. להעו, בהתחשב במגבלותיה של תקופת ההשכלה - תקופה של מלחמה לתיקונים 'מבית', שהביאה לפירוד כוחות ולמשטמה עזה בין חלקי האומה - השיג יל"ג הישגים מרשימים ביותר, וקוטנו עבה ממותני מתנגדיו. עם זאת, השקפותיו הפואטיות והפוליטיות של המשורר המשכילי, שנתעצבו ברוח ה-KULTURKAMPF האנטי-קלריקלי של ימי 'אביב העמים', היו טעונות, בעיני ביאליק, רוויזיה יסודית, ברוח הזמן החדש, ואת השינוי המיוחל הזה ביקש להשיג ביצירתו.


בשירים ה'יל"גיים' הרבים, ב ביאליק בעשור הראשון ליצירתו, לרבות הפואמה הבלתי-גמורה 'יונה החייט', ניכרת האמביוולנטיות הזאת, שחש המשורר הצעיר כלפי יל"ג ויצירתו, על כל צעד ושעל. בשירים אלה קיבל כביכול ביאליק על עצמו את הפואטיקה ואת האידיאולוגיה היל"גיות, אך בעת ובעונה אחת, גם מרד בהן נמרצות. לא-אחת, העמיד בהם פני משורר מן הנוסח המשכילי הישן, אך למעשה לא הותיר בפואטיקה הקלסיציסטית-משכילית אבן על אבן, מתוך שחשף בדרכי אירוניה מחוכמות את כל מומיה ומעקשיה. לאמתו של דבר, כבר נסיונו ה'יל"גי' המוקדם והמוצהר, הסונט הפארודי 'השירה מאין תימצא', יכול היה לשמשין אות לבאות: כבר בו רשם ביאליק תת-כותרת ('דלא כגרדון'), להדגשת המחלוקת הבסיסית שבינו - משורר רומנטי בן דור ה'תחייה' - לבין גדול משורריה של התקופה החולפת. הוא הציב בפארודיה הקצרה והמורכבת שלו מענה, משועשע ורציני כאחד, לפואטיקה הקלסיציסטית של יל"ג: בניגוד לטענת יל"ג, 'כי מעין המחשבה ומקור שיר וזמר / בבטן המלאה ובאח המבוערת' (כלומר, אם אין קמח אין שירה, שהרי משורר כמוהו כאומן הזקוק לגמול נאות על טרחתו), טען ביאליק, 'כי אין עברי שר כי אם מעוני', שכן האמין - ברוח הרומנטיקה - כי דווקא הסבל והמחסור, ולא השפע והשובע, הם-הם המולידים את מיטב היצירה, וכי השירה כמוה כנבואה היא 'כאש בוער' בעצמותיו של יוצרה. מול הכתיבה המכולכלת של המשורר המשכילי, המחפש נושאים לכתיבה תוך לבטי יצירה קשים, הציג ביאליק בשירו את הכתיבה הרומנטית הספונטנית, הפורצת מאליה בטבעיות, בלא בקשת גמול ובלא כוונת מכוון.>8<


בהתמודדות עם הפואטיקה היל"גית, הקלסיציסטית-ביסודה, השיג ביאליק מטרה כפולה. הוא למד לכבוש את הישגיה הטכניים המזהירים, ובעיקר את הברק האפיגרמטי שלה ואת לשונה השיבוצית, העשירה והמחוכמת. כמו-כן, הצליח ביאליק להפנים את חידושיה המופלגים של יצירת יל"ג: השימוש בעברית 'סינתיטית', המשלבת בתוכה את כל רובדי הלשון, השימוש בז'אנרים חדשים (כדוגמת המונולוג הדרמטי והסיפור הקצר), ועוד כהנה וכהנה חידושים נועזים. ואגב, את המודל של משורר, שהוא גם פרוזאיקון המחבר מפעם לפעם גם סיפורים קצרים, יכול היה ביאליק לקבל מיל"ג בלבד (גם בתחום זה היה יל"ג פורץ-דרך ומחדש). במקביל, רמז ביאליק לקוראיו, כי הוא אף דוחה את משנתו הפואטית והפוליטית של יל"ג, או לפחות חלקים מהותיים מתוכה, ומפליג ממנה למחוזות חדשים ורחוקים, שיל"ג לא ידעם.

*

כחסידו של אחד-העם לא יכול היה ביאליק הצעיר להוקיר את דעותיו הפוזיטיביסטיות והפשטניות של מל"ל, שתקף בלהט דוגמטי הן את יל"ג והן את אחד-העם (מל"ל שימש בן-פלוגתא קבוע לכל עניין עקרוני ופרוגרמטי שיצא מתחת עטו של אחד-העם, ולעג לרוחניותו היתרה). לגבי דידו של ביאליק, ייצג מל"ל את ה'חובבניק' המצוי - אותו טיפוס עממי סנטימנטלי, שהמשורר אהב להלעיג עליו בפארודיות המוקדמות שלו, שנגנזו ברובן ('ארץ שחולה כפנינים', 'חלום בתוך חלום', 'עלי ערש רעננה', 'איגרת' וכו'). אפשר גם, שאחדים משיריו הסאטיריים המוקדמים של ביאליק הם תגובה מבודחת למימרותיו התמימות של ליליינבלום, שהיו למשל ולשנינה בחוגו של אחד-העם. ב'דרך לעבור גולים' העיר מל"ל (בתגובה להערת יל"ג ב'גאולתנו ופדות נפשנו' בדבר צורתו של מפעל הגאולה), כי מוטב היה לעוץ לגואל: 'בוא אדוני, דרך החלון, דרך הארובה ... ובלבד שתבוא ותגאלנו'. ובתגובת-נגד תיאר ביאליק, בנוסח הגנוז של 'אל הציפור', את הסערה המנסה לחדור בערמה אל הבית הדל, ובעליו - אדם תם ורגשן, טיפוס עממי מן הנוסח הישן - מגרשה במלים 'סורי גבירתי', אך היא מתחכמת לו, ועולה כגנב דרך הארובה. אפשר גם, שאת כל המונולוג הסאטירי 'עצה בתפילה', המתאר 'יישובניק' עממי ופשוט, שעזו מתה עליו,ב ביאליק כהמחשה של הפתגם העממי המבודח 'עזו של ליליינבלום', שנשתגר בציבור ובספרות כביטוי קריקטורי של 'רעיון היישוב' החיבת-ציוני.>9 הערה<

כחסידו של אחד-העם גם לא יכול היה ביאליק להוקיר את דעותיו של בריינין, מייצגם של בעלי 'המהלך החדש' ופטרונם של ה'צעירים', אף הם ממתנגדיו של אחד-העם ומאוהדי הרצל ושיטתו המדינית (גם כלפיהם השחיז המשורר את חצי-לעגו, בשיריו המוקדמים, כדוגמת הסאטירות 'אשריך צעיר רודם', 'ילדות', 'בכרכי ים' וכו'). בשירו 'רזי לילה', למשל, תיאר ביאליק דובר נלעג, הפושט צורה ולובש צורה: תחילה הוא צמוד מתוך תפיסת-עולם פשטנית לקרקע-המציאות, ומדבר בעגת למדנים מיושנת ('שאלות', 'כלומר') אך אט-אט הוא מתנער מן הפוזיטיביזם הפשטני שלו וממנהגיו הגלותיים העקמומיים, והופך ל'צעיר' אירופי, יהיר ושאפתן, המבקש לנסוק לשמי שמים: 'הצורך גדל, גדל: בי התעורר - / ובכל עזוז חוצפתו - חוש המשורר'. ברוח דבריו של אחד-העם, חשב ביאליק, ש'צעירים' רברבניים ויומרניים אלה, המבקשים להרחיב את גבולות הספרות העברית, אגב התהדרות בנוצות ניצשיאניות זרות, שוגים באוטופיות ובחלומות גדולה, ללא בסיס מציאותי איתן: שה'צורך' אצלם גדול פי כמה וכמה מה'יכולת' שהם מנסים להשליט את דעתם בהתנשאות ובתוקף, בעוד שעליהם לחכות, לפי שעה, בסבלנות, ולקנות דעת.>10<


כשיצא ביאליק להגנת יל"ג, כנגד מקטרגיו משני המחנות, הוא תקף למעשה יותר מכול את בני-הפלוגתא המוצהרים של אחד-העם. ומאחר שהתייצבותו לימין יל"ג נבעה בעיקר מן הרצון לחזק את שורותיו של הפלג האחד-העמי, לא היה בהתקרבות זו משום 'חיקוי של התבטלות', אלא ניסיון מעניין ומקורי לסול דרך חדשה של סינתזה בין ישן לחדש. בשיריו ה'יל"גיים' לא קיבל ביאליק את תפיסת יל"ג כנתינתה, אלא התיך לתוכה רעיונות חדשים, פואטיים ופוליטיים, שנשבו אז במחנהו של אחד-העם, והתאימה לרוח זמן החדש. בעיקר, למד להצניע בשיריו ה'יל"גיים' את הביקורת השכלתנית-אנליטית, נוסח יל"ג, ביקורת שהיתה יפה לזמנה, ושוב לא היה בה משום מענה הולם לצרכיה ולרגישויותיה של התקופה החדשה, שבה נזקק העם לאיחודם של כל הכוחות והמשאבים, לשם קידומה של מטרה לאומית נכבדה. ביאליק למד שלא להסתיר את רגשותיו הכנים כלפי התופעות הלאומיות שבמרכז שיריו, וכן כלפי גיבוריו העממיים וגורלם הטראגי. במקום המשטמה המיליטנטית, האופיינית לשירת יל"ג, החדיר ביאליק בשירתו הלאומית את הביקורת הכנה והכואבת, הנובעת מהזדהות ואמפתיה, ולא מתוך השאיפה להוקיע ולקעקע.


מל"ל הן האשים את יל"ג במאמרו הנ"ל, על שלאב בשיריו על גזרת הקנטוניסטים: כשאימת הגיוס לצבא הצאר החרידה כל בית בישראל, והשחיתות פשתה במוסדות הקהילה, שהופקדו על מילוי מכסות הגיוס, התנכר המשורר כביכול לסבלם של החטופים ושל בני-משפחותיהם, ושר על נושאים נצחיים, המנותקים מן המצב הלאומי, כאהבת דוד ומיכל וכמלחמות דוד בפלשתים - נושאים שכוחם יפה בכל זמן ובכל אתר. בעקבות טענה מגמתית זו, שמבחינה ספרותית-אסתטית טהורה לא היה בה כל טעם, 'הרים ביאליק את הכפפה', והמשיך כביכול את שירת יל"ג מ'מקום-תורפתה': הואב שיר בנוסח יל"ג על נושא שיל"ג, אליבא דליליינבלום, התחמק מלעסוק בו, ושבו 'בא חשבון' עם כל מקטרגי יל"ג (אך גם לא קיבל בו, למרבה האירוניה, את גישתו של יל"ג, אלא לכאורה).>11<

*

ב'יונה החייט' לא קיבל ביאליק את טענת ליליינבלום, שלפיה אין העם אשם בצרות שניחתו על ראשו. ברוח הסאטירה היל"גית הראה ביאליק במרומז, שהממסד הקהילתי המושחת אשם בטרגדיה הלאומית לא פחות, אולי אף יותר, מן הנסיבות החיצוניות, שבהן תלה מל"ל - מחמת פשטנות יתרה - את כל האשם. ואולם, הטחת האשמה בממסד הקהילתי נעשית אצל ביאליק בעקיפי-עקיפין, כאילו מתוך חשש פן יזרעו דבריו מחלוקת ופירוד. שלא כבפואמות המיליטנטיות של יל"ג, שתיארו את 'כלי הקודש' בצבעים שחורים משחור, כאן כוונת הדברים להציג את הטרגדיה היהודית, ולהזיל דמעה לנוכח סבל העשוקים, מבלי לחפש קודם-כול את האשמים בטרגדיה, ומבלי לבקש את הוקעתם: כולם אשמים בטרגדיה הלאומית, וכולם קורבנותיה.


גם דברי ההטחה הבוטה של יל"ג כנגד שמים (לפיהם אין 'עין רואה' ואין 'אוזן שומעת' נכללים כאן במובלע, אגב דחייתם וקבלתם, בעת ובעונה אחת: גיבורו התמים, יהודי פשוט מ'שלומי אמוני ישראל', אינו כופר בהשגחה העליונה, אך מביע את השערתו ש'אלהים הסתיר פניו, עיניו הצופיות'. מאחורי גבו עומד המחבר המובלע, ורומז בדרכים סובטיליות לקוראיו המפוכחים, שאילו חשדו הוריו התמימים של יונה ב'כלי הקודש', ולא שמו את כל מבטחם בהשגחה העליונה, אפשר שהיו מצליחים להציל את בנם מפח יקוש. קוראיו המאמינים יכלו לקרוא אותו טקסט עצמו מבלי שיבחינו בביקורת הסמויה, ומבלי שיראו בה חילול שם שמים. כל קורא יכול היה לבחור גורם אחר, ולתלות בו את האשמה (רצון האל להעמיד את נבחריו במבחן, יד הגורל, דין מלכות, רשעותם של אנשי השררה, סכלותם ותמימות-דרכם של ההורים האומללים, וכיוצא באלה גורמים הנרמזים בטקסט), בעוד שהמחבר המובלע נותר "ניטראלי", מעודד את כל האפשרויות, ומעניק את הבכורה אף לא לאחת מהן, כמתוך שמירה על ריסון ועל איזון. הוא רק רומז בין השיטין, באירוניה מרירה, שהיסוד הטרגי גובר בה על יסוד הלגלוג, שתפיסתו של יונה את המציאות, לפיה ביינוש החטפן (שלאמתו של דבר אינו אלא כלי שרת ו'רשע בשכר' ביד שולחיו הוא האשם הבלעדי באסון שנפל עליו ועל משפחתו, היא תפיסה מוגבלת, שאינה מסוגלת להתבונן נכוחה במציאות, ולהבין את התמונה במלוא מורכבותה.


ואף זאת, שירו של ביאליק שומר במקביל על תפיסה חברתית מאוזנת ונאמנה למציאות: בעקיפין, הוא מותח קו של ביקורת הן על יל"ג והן על בעלי 'המהלך החדש' על יחסם המגמתי והבלתי-מאוזן כלפי עלובי החיים. זה התבונן בדלת-העם - בחייטים, ברצענים, בעגלונים, במוזגים ובתגרניות שבשוק - בראייה סאטירית, מנמיכה ומלגלגת, מעמדתם האריסטוקרטית הקלסיציסטית של המשכילים, המוקיעה את בורותו של האדם הפשוט ומבקשת לחנכו ו'להעלותו מאשפתות' ואלה - העלו על נס את השלווה ואת האחווה, השוררות כביכול בבתי דלים, מתוך עמדה רומנטית, המוקיעה את הצביעות האורבנית ומתגעגעת אל התום והפשטות של הטיפוס העממי. לא הסאטירה ולא האפותיאוזה משקפות את המציאות כהה, טוען כאן ביאליק בלי לומר זאת מפורשות. גם הראייה הסאטירית המנמיכה וגם זו הסנטימנטלית המשגיבה, תופסות אמת חלקית וחד-צדדית כאילו היתה זו אמת כללית, שאין בלתה, בעוד שהמציאות האמיתית מורכבת ורבת-אנפין פי כמה מזו המשתקפת בספרות.


שירו של ביאליק אינו מפגין יחס של התנשאות כלפי דלת-העם (כיחסו המזלזל והלגלגני של יל"ג בסיפוריו ובפואמות האקטואליות שלו), אף אין הוא מגלה כלפי האדם הפשוט הערצה ויראת כבוד (כבסיפוריהם הסנטימנטליסטיים של בעלי 'המהלך החדש'). הוא מתאר את הפרולטריון היהודי, על אורותיו ועל צלליו, מתוך ביקורת מעורבת באמפתיה, בהציגו את עצמו בשירתו ה'אוטוביוגרפית' כבנו של מוזג קשה-יום ושל תגרנית בשוק (וזאת אגב 'שיפוץ' כלשהו של נתוניו הביוגרפיים האותנטיים).>12 הערה< כרומנטיקון, שהאמין בחשיבותה של ההתנסות האישית ('הפואטיקה של החוויה'), רמז ביאליק לקוראיו, שאת האדם הפשוט, משולי הקיום היהודי, אין הוא מכיר מן הספרות, אלא הישר 'מן החיים', שכן ילדותו עברה עליו בכפר ובפרבר-העצים, ולא בין למדני-הדור באחת הישיבות המהוללות שבמזרח-אירופה, אף לא בין מלומדי הטרקלין באחד מכרכי-הים שבמערב.


הוריו של יונה משקפים את כל המידות הטובות, שבהן נתברכו ישראל, מידות הנזכרות בכל דיון רעיוני בדבר חוסנה של האומה: משפחתם חמה ומלוכדת, הם שמחים בחלקם, שומרים על השבת ועל מצוות הכנסת-אורחים, דואגים לתלמודם של הבנים, אף מוכנים להקריב את רווחתם על מזבח ערכים אלה.>13 הערה< ואולם, לרוע מזלם ולאסונה של האומה, הממסד הקהילתי אינו ממלא את שליחותו כראוי, ובוגד בתפקידו: פרנסי העדה אינם מתגלים כגומלי חסדים, העושים כל מה שביכולתם להביא לידי פדיון שבויים. להיפך, אהבת-השררה ואהבת-הבצע שולטים בתקיפי הקהל הללו, שולחיהם של ה'חוטפים' (אותם 'זאבים' ו'נמרים', מחלומות הביעותים של החייט העלוב והשווה: 'יארב במסתר כאריה בסכה יארב לחטוף עני יחטף עני במשכו ברשתו', תה' י ט וכן: 'טענו ובגדו שוללים כאויבים, חוטפים וטורפים כזאבים, זה עמלם לריק חושבים', יוצר א שבוע').


אנשים פשוטים ותמימים כדוגמת שמשון וינטה, הורי יונה - אומר השיר בדרכי-עקיפין - הם פתאים המאמינים לכל דבר. תכונתם זו - שבדיונים התיאורטיים על מהות הטרגדיה מכונה "GULLIBILITY" - המתבטאת בהשלמתם עם הגורל בלא כל ערעור, היא הפגם הטרגי (ה'המארטיה' שלהם, המביא עליהם ועל בניהם את אסונם והופך אותם טרף קל לפיתוי ולהונאה, כפי ששמותיהם מעידים עליהם: 'שמשון' - רמז לעיוורונו של האב, ולנפילתו הקלה ביד מפתיו (ברזל. 1990: 97) 'יונה' - רמז להיותו קורבן נוח למרמה ולהונאה.>14 הערה< אלמלא שמו יונה והוריו את כל מבטחם בהשגחה העליונה ובשלוחיה עלי-אדמות, הן היה יונה כפוף על תלמודו, ולא על מחטו. אך זהו, כמובן, פן אחד של התמונה, ובצדו מעודד הטקסט גם פירושים אחרים: קורא מ'שלומי אמוני ישראל' יראה בילד הרך אדם שנבחר לעמוד בניסיון, שנאלץ לרדת מטה-מטה, רק כדי שיימשה לימים מיוון-מצולה, ויעלה למדרגת צדיק 'נסתר'. קורא מרקע משכילי יצר על קיפוחם של החיים בעולם-הזה, בשל אמונת-השווא בגמול הצפוי לצדיקים בעולם-הבא. המחבר המובלע, חרף העמדה הניטרלית שלו הנשמרת בעקביות, נוטה יותר אל הכיוון הרציונליסטי-משכילי של יל"ג, ולא אל הכיוון המיסטי של סיפורי חסידים סנטימנטליים. מכל-מקום, האמונה התמימה ב'צדיק' ובנפלאותיו היא נחלתם של גיבוריו הפשוטים, שעליהם ועל עולמם הוא משקיף בחיבה, אך גם ברחמים מהולים באירוניה.


ביאליק לא קיבל אפוא את ביקורתו של ליליינבלום, אף לא את ביקורתו של בריינין, ויצא לכאורה להגנת יל"ג. אולם במקביל, הוא אף לא קיבל את תפיסתו המשכילית-קוסמופוליטית של יל"ג בה וכלשונה. בסיפורו של יל"ג 'העצמות היבשות', ששימש כמדומה אנטי-מודל ל'יונה החייט',>15 הערה< עובר הנער היהודי שנחטף לצבא הצאר חוויות הרואיות בים וביבשה, ובשובו אל עירו הקטנה, הריהו עטור אותות-גבורה ובגדי שרד, עמוס בכסף ובכבוד (כצלצול שמו: 'יש לי רב'). ביאליק מנהל דיאלוג סמוי עם דעותיו המשכיליות של יל"ג: גם גיבורו, שנחטף לצבא הצאר, עבר תהפוכות גורל, אך בשובו אל עירו הקטנה, אין הוא גיבור עטור אותות-קרב וכפתורי שרד נוצצים (לפי האידיאל המשכילי, שביקש ליצור מהיהודי 'אדם', שבצאתו אין יהדותו אינה ניכרת), כי אם אנטי-גיבור אומלל ושחוח, יהודי שירד מטה-מטה בסולם-החברה, והיה לבעל-מלאכה עלוב ומך-רוח (קורא מרקע חסידי יראה בו אמנם מאנשי-המעלה, גיבור שכבש את יצרו ועמד בניסיון, וחלקו בעולם-הבא מובטח לו). גיבורו של ביאליק הוא חייל-חייט, הממיר את הכידון הצבאי (אזנו שעלפו במחט הבלתי-הרואית גבורתו היא גבורה רוחנית, ומתמצית באיפוק ובכיבוש היצר. האפוס של ביאליק, אף שעל גיבורו עוברות שנות-שירות ארוכות בצבא הצאר, שבהן הוא עומד בגבורה בייסורי גוף ונפש, הוא למעשה MOCK HEROIC - אפוס פארודי, שגיבורו הוא גיבור ואנטי-גיבור, בעת ובעונה אחת. לפנינו שירה לאומית, ללא שגב וללא היתול: אין בכוונתו של ביאליק לרומם את החייל היהודי ולהאדירו, או להנמיך את החייט היהודי ולבזותו השקפתו על המציאות ריאליסטית ומאוזנת - בגובה העיניים.


כזו היתה דרכו של ביאליק בהתמודדותו עם יצירת ההשכלה בכלל, ועם יצירתו של יל"ג בפרט: נגד התמונה החד-צדדית של הלמדן היהודי, כפי שזו עלתה מ'אמת ואמונה' של אד"ם הכהן ומן הפואמות של יל"ג, תיאר ביאליק את תופעת המתמידים על אורותיה ועל צלליה. בית-הישיבה ביצירתו הוא אמנם מקום עלוב ונוגה, אך עליבותו היא רק בעיני 'זר לא יבין', שהרי מקום עלוב זה הוא גם 'בית היוצר לנשמת האומה'. המתמיד הוא צל-אדם, המתנועע על גבי עלים בלים, אך הוא גם נער מלא גבורה ותעצומות נפש, חזק משמיר ומחלמיש. כנגד התמונה החד-צדדית של התלמיד-חכם, של החייט היהודי ושל החייל היהודי יצא ביאליק והעמיד בשיריו המוקדמים גירסה חדשה, שאהדה וביקורת משמשות בה בערבוביה, ברוח הזמן החדש, זמנו של אחד-העם. הגישה האמפתית של ביאליק, המראה כיצד רבבות אנשים תמימים מקריבים את חייהם ללא תמורה, מטרה אחת מרחפת על פניה: לזעוק ללא מלים 'לא זה הדרך!'.


כבר הראה ש' ורסס (1984: 32), שאריה 'בעל גוף' הוא במידה רבה כפילו-הניגודי של המתמיד. גם יונה הריהו מבחינות רבות כפילו הניגודי של המתמיד: שניהם מוצאם מבית דל בשניהם תלו ההורים תקוות לעתיד למדני מזהיר, אלא שזה זכה ומילא כרסו בש"ס ופוסקים, וזה נחטף מן ה'חדר' בטרם חבש את ספסלי ה'ישיבה'. מסוף הפואמה 'המתמיד' נרמז לקורא, שאילו הוקדשה כל האנרגיה הרבה, המושקעת בבתי-הישיבות, והתנקזה למפעל לאומי רב-ממדים, המתאים לרוח הזמן החדש, היה מצב העם משתנה מקצה לקצה. במקביל נבחן גורלו של יונה, שהקדיש את כל חילו בשדות זרים, והגיע אף הוא לשוקת שבורה ולמבוי סתום (כשחזר ביאליק לנושא החייל היהודי ב'החצוצרה נתביישה', רמז לקוראיו כי יהודי הוא לעולם יהודי בעיני הגויים אפילו הוא נושא בכל החובות האזרחיות, אין לו כל זכויות-יתר בבוא גזרת הגירוש וזאת בניגוד לאמונה המשכילית, האופטימית ביסודה, בדבר יכולתו של היהודי להגיע לשיווי-זכויות בין אומות-העולם, אם אך ישכיל להתערות בהן כאזרח).


המסקנה המעשית, שאינה נהגית כאן גלויות ומפורשות, היא ברוח הגותו של אחד-העם: יש צורך בתיקונים מבית, כדי לאוורר את העיפוש, השורר במוסדותיה של האומה, וכדי לעורר את העם מתרדמה ולפקוח את עיניו. וכניסוחו של ביאליק ב'על סף בית המדרש' - 'וברפאי את מקדש ה' ההרוס / ארחיבה יריעותיו ואקרע לו חלוני / והדף האור ח צלו הפרוש'. אין זו מגמתו הרפורמטורית של יל"ג, שביקש לשלב את הדת והחיים, לצורך יצירתו של אדם חדש, שהוא 'יהודי בביתו ואדם בצאתו'. יעדיו של ביאליק, מבלי שינוסחו כאן מפורשות כבמנשר פוליטי, הם ברוח יעדיה של הציונות האחד-העמית: להכשיר את לב העם לחיים מתוקנים, כדי להוציאו בבוא היום מן הגולה, ולהפכו לעם ככל העמים במולדתו ההיסטורית (וכדברי אחד-העם במאמרו 'האדם באהל': 'היה אדם באהלך').>16 הערה< השיבה המאוחרת אל גורדון בשירת ביאליק לא התבטאה אפוא בקבלת עולו, אף לא בדחייתו, כי אם בסינתזה אישית, שערך ביאליק בין יסודות מהגותו של יל"ג ליסודות ממשנתו של אחד-העם. סינתזה כזאת חייבה פואטיקה חדשה, פואטיקה של 'על פרשת דרכים', המגששת את דרכה אל האמת, אגב לבטים וחיבוטים ולא פואטיקה של יצירה מיליטנטית, המנסה להשליט את דעותיה המגובשות והחד-ערכיות, מתוך ביטחון גמור בצדקת-דרכה.


אף-על-פי שהשיר ב בשירות הפלג האחד-העמי, העמיד בו ביאליק 'אפוס לאומי', המתאים לקוראים מבני כל הפלגים: הקורא שבא מרקע חסידי ישמח על הצלתו של יונה משמד, ועל היותו 'יהודי כשורה', אף יפרש את דברי הצדיק כדברי נבואה שנתגשמו. הקורא שבא מרקע 'מתנגדי', יזהה את האירוניה שבה מתבונן המחבר המובלע בדברי הצדיק, דברים שאינם אלא ברכה סתמית, העשויה להתפרש לכל הכיוונים (כדברי הפיתיה והאורקל, או כדברי ההורוסקופ של ימינו אנו). הקורא ה'משכילי' יראה בסיפורו של יונהב-אשמה חמור נגד הקהילה וראשי הקהל, אף יכרה אוזן לדיאלוג הסמוי עם יל"ג, מל"ל וסופרי 'המהלך החדש'. השיר ב אפוא למען קוראים שונים, אך גם למען עורכים שונים: אילו נתקבל במע 'הזמן' של גולדין, או במע 'ממזרח וממערב' של בריינין, היו העורכים, נציגיו של 'המהלך החדש', רואים בשיר תוצר מובהק של השקפתם האוהדת כלפי דלת-העם. אילו נתקבל במע 'לוח אחיאסף' או 'השילוח', היו העורכים מבינים שהשיר מראה, ברוח משנתו של אחד-העם, ש'לא זה הדרך' (שירות בצבא הצאר ו'לא זה הדרך' (המתנה פאסיבית לביאת המשיח, תוך קבלת דין שמים). צריך לצאת ממעגל-הקסמים של הגורל היהודי הטרגי.


אולם אין לפנינו אופורטוניזם של משורר, המבקש 'להלך בין הטיפות', ולהסתיר את השקפותיו הפוליטיות, כדי לשאת חן בעיניהם של בני כל הפלגים והמפלגות. לפנינו שאיפה ציונית כללית (להבדיל משאיפתם הצרה וה'מפלגתית' של מתנגדי י"ל גורדון ואחד-העם של משורר בעל אחריות כלל-לאומית, המבקש לאחוז בדעותיו ובהשקפתו האידיאולוגית, מבלי לעורר נגדן את חמתם של יריבים פוליטיים, שאינם אלא בשר מבשרו, וגורל לאומי משותף מאחדם אתו, חרף הבדלי עמדות וחילוקי דעות. אם מל"ל האשים את יל"ג, שאין הוא ראוי לתואר 'משורר לאומי', הראה ביאליק ב'יונה החייט', כמו בשירים אחרים שבו בשירות האידיאולוגיה האחד-העמית, כיצד יכול 'משורר לאומי' לאחוז בדעה פוליטית מוצקה, מבלי להביעה מפורשות, מבלי להפר את הניטרליות ואת האיזון, אף מבלי לזרוע בעם זרעים של מחלוקת ושל פירוד.



ב. השערות שונות לגבי 'כשלונו' של ביאליק בהשלמת 'יונה החייט'


סקרנו מקצת מהמניעים האידיאולוגיים לכתיבת יצירה 'יל"גית' כדוגמת 'יונה החייט', כמקרה-בוחן להבנת יצירתו המוקדמת של ביאליק, וכן מקצת מהדיאלוגים הסמויים, שערך בה המשורר הצעיר עם נוסחי השירה של זמנו, בכלל, ועם 'נוסח יל"ג', בפרט. כידוע, ביאליק לא השלים את הפואמה הזאת, ופרסם אותה בגירסתה המקוטעת מקץ שלושים שנה לערך, בשיא תהילתו, לאחר שהשתקע בתל-אביב. מאליה צפה ועולה השאלה: מדוע נותרה פואמה כה מורכבת (בהשוואה ליצירה המוקדמת כשלושים שנה במגרה, ומדוע לא הצליח ביאליק להשלימה. ותמיהה נוספת: מה ראה המחבר, עטור זרי-התהילה, להוציא מגנזיו בערוב יומו את היצירה המוקדמת, ולהביאה לדפוס בגירסתה הבלתי-גמורה.


לגבי אי-השלמתה של הפואמה נשמעו במחקר ובביקורת דעות אחדות: לדעת פ' לחובר (תש"ד: 188-189 - שדיונו בפרק 'אל היצירה הגדולה' מכיל בתוכו, כבקליפת-אגוז, את רוב הנתונים, המקורות וההיפותזות על ראשית כתיבתו הפואמטית של ביאליק - לא היה מונח בטבעו של ביאליק 'להמשיך יצירה כזו הרחק מן הגבול של החוויה הבלתי-אמצעית שלו, כי הוא שר בעצם על חיים שהוא חי, ולא על חיים שהוא הכיר וידע מפי השמועה'. משמע, את אי-השלמתה של הפואמה תלה לחובר בנסיונו הכושל של ביאליק לחרוג מכשרונו הטבעי, המעוגן ב'פואטיקה של החוויה', פואטיקה שעליה מתבסס חלק הארי של היצירה הביאליקאית.


להעי, טענת לחובר לגבי זיקתו האמיצה של ביאליק אל 'הפואטיקה של החוויה' איננה בלתי-משכנעת, כפי שניסו לתארה, וזאת משום שיצירת ביאליק אכן מעמידה במרכזה את עולמו של ה'אני', ובדרך-כלל היא אכן עומדת בסימן 'הפואטיקה של החוויה', ומרבה להשתמש בחומרי-מציאות אוטוביוגרפיים, אותנטיים או אותנטיים כביכול. שירתו אף לובשת בדרך-כלל חזות פרסונלית, לעתים אף אוטוביוגרפית, והיא מתבוננת לרוב במציאות באופן סובייקטיבי-אינטרוספקטיבי.


אמנם, שירה אישית זו גדושה גם בצירופים ובמעמדים אימפרסונליים, שיש בהם כדי להקנות לה נופך לאומי ולהפקיעה כביכול מרשות היחיד. ככלל, סיפורו של ה'אני' בה אינו סיפור אינדיווידואלי גרידא - חד-פעמי או אידיוסינקרטי - כי אם סיפור שבו הממד האישי נתפס כמטונימיה וכמשל לסיפור הקולקטיבי-הלאומי. אך גם ההיפך הוא הנכון: דווקא שירתו ה'לאומית' של ביאליק היא סובייקטיבית מיסודה, צבועה על-פי-רוב בגוני ההתנסות האישית, אף חדורה תחושה של אינטימיות כמו-חווייתית. וכך, בשל טשטוש-הגבולין הזה בין האישי ללאומי, קשה למצוא ביצירתו ה'קאנונית' של ביאליק ולו יצירה אחת, שאינה עומדת, במידה זו או אחרת, בסימן 'הפואטיקה של החוויה' ('מתי מדבר' ו'מגילת האש', ניסיונותיו ה'אפיים' של ביאליק, הם בבחינת יוצא מן הכלל המאשר את הכלל).>17<


לכאורה ניתן לטעון, שכלל זה אינו חל על המונולוגים ה'עממיים' המוקדמים, שרובם נגנזו, כדוגמת היצירה שבמרכז עיוננו, שנגנזה אף היא למשך שנים רבות. אך גם כאן התמונה מורכבת ורבת-אנפין מן הנגלה על פני השטח: כשעיצב בתחילת דרכו דמויות בידיוניות, לרוב נלעגות ומבוגרות ממנו בשנים רבות, נסך בהן בדרך-כלל, כמתוך אוטו-אירוניה, יסודות אישיים ואוטוביוגרפיים לא-מעטים, ואלה הוסיפו לבידיון נופך של אמינות ושל מהימנות. כך הכליל ב'תקוות עני' את סיפורו האישי ב'ראי עקום', ודבריו של לייזר-מנדל ה'מלמד' עלוב-הנפש, משקפים גם את שאיפותיו של ביאליק עצמו, שישב אותה עת במרחקים ועסק בהוראה, להגיע סוף-סוף לביתו ולתת ספר-כריתות למלמדות. גם במונולוג של יונה החייט שיקף ביאליק את רגשותיו של ילד מוצלח, עטרת משפחתו, הנקרע על לא עוול בכפו מחיק הוריו האוהבים, ומושלך 'לארץ גזרה'. למעשה, כך נהג המשורר לגבי כל דמות בדיונית, שבפיה שם מונולוג דרמטי: הדובר הרגשן וידוע-הסבל בנוסח א' של 'אל הציפור', המשורר-הרפתן ב'עצה בתפילה', הדובר המחליף צבעים כזיקית ב'רזי לילה', הדובר הקשיש, הניצב אין-אונים על פרשת דרכים, בשיר 'איגרת' - לכולם חזות בידיונית ועולם פנימי 'ביאליקאי', אישי ואוטוביוגרפי למחצה, לשליש או לרביע. לאחר תום תקופת הגישושים, חדל כמעט מלעצב דמויות בעלות 'פסאדה' בדיונית (רק ב'שירי העם' שלו הוסיף וב מונולוגים 'מפי העם' אך שירים אלה הם מע משנית, שאינה נענית במלואה לכללים החלים על היצירה שבמרכז המע), והתרכז בדמותו הפרסונלית של ה'אני', שיסודות אישיים ולאומיים פתוכים ואחוזים בה זה בזה, עד לבלי הפרד.


בדרך-כלל אכן התקשה ביאליק בכתיבה אפית ואימפרסונלית 'טהורה', שאין לה כל זיקה לנסיון-חייו האותנטי. אי לכך, הטענה שהועלתה בביקורת כנגד לחובר, כאילו אין בכל חלקי היצירה שבידינו שום זיקה לנסיון-חייו של המשורר, אינה יכולה לעמוד במבחן. לפנינו אמנם סיפור בדיוני, אך חלקיו ששרדו בידינו אינם חורגים כלל מעולמו החווייתי של המשורר ומן המוטיביקה האישית השגורה ביצירתו, הגם שנערכו בהם כמובן טרנספורמציות וטרנספוזיציות מסוימות, המתחייבות מן הז'אנר ההיסטורי.>18<

עם זאת, קשה לקבל את הנחתו של לחובר כנתינתה, שכן ניתן להעלות כנגדה בנקל גם היפותיזה הפוכה בתכלית. כך, בניגוד להנחת לחובר, ניתן אף להניח, שהיה בכוחו של ביאליק להתגבר על הקשיים הכרוכים בתיאור-הווי צבאי בלתי-מוכר, הרחוק מנסיונו האישי, וזאת מתוך עקיפתם של קשיים אלה. ב'החצוצרה נתביישה', למשל, דילג על חיי הצבא, עקף את הקשיים שהתחייבו מתיאורו של הווי הצבא, והתרכז בתיאור שובו של האח-החייל לחופשה אל ביתו שבכפר במדי מחצצר. גם ב'יונה החייט' יכול היה ביאליק לדלג על האירועים הקשים, שעברו על הנער היהודי בשנות השירות הממושכות, ולהתמקד בתיאור שיבתו אל ביתו (כבשירי ה'תשובה' המפוכחים 'בתשובתי', 'על סף בית המדרש', 'עומד אני ומפשפש' וכו'). אם לא עשה כן, ראוי כנראה לחפש את הסיבה לאי-השלמתה של הפואמה במקום אחר, ולא באי-יכולת למצוא פתרונות טכניים, אלה או אחרים. טענת לחובר, אף שיש בה מן הטעם ומן ההיגיון, אינה יכולה מביאה אפוא בחשבון את מכלול הכישורים הפואטיים של המשורר,ולה מכלל יצירתו. ניתן לקבלה, אף ניתן באותה מידה לדחותה, בלא שתהא בידינו כל ראיה מכרעת, שתטה את הכף לכאן או לכאן.

*

ר' קריץ (1976: 122-123 העלה את ההשערה, שכלל לא היה צורך בסיומה של הפואמה, שהרי עיקרה בתבנית הפסוידו-אידילית שלה, המהולה בזדון מריר: לאחר שרמז המספר לקורא, שעומדת להתחולל פורענות קשה, לפתע יש לו שפע של פנאי להתעכב על פרטי-פרטים של חיים שאננים. הקורא, היודע מראש שיונה ייחטף לעבודת הצבא ואשליותיהם המתוקות של הוריו יתנפצו, אינו זקוק להשלמת התבנית. עוד טען קריץ, שלא היה ביכולתו של ביאליק וב פואמה סיפורית ארוכה בנוסח המסורתי של המאה התשע-עשרה, שבה מובאים המאורעות כסדרם, ואילו המשיך בתיאור חטיפתו של יונה וסבלותיו, היה מסתבך בסיפור נדוש ללא מוצא.


גם טענה זו יכולה היתה להישאר בגדר השערה סבירה ונכוחה, אלמלא נמצא לי בארכיון ביאליקב-יד גנוז, שמעולם לא פורסם, ואיש לא הצליח לעמוד על טיבו ולסייע לי בזיהויו.>19 הערה< משנתבררה לי, לאחר בדיקה טקסטואלית מדוקדקת, זהותו של הקטע כניסיון פרגמנטרי להשלמתה של הפואמה 'יונה החייט', הובהר בוודאות, שביאליק חזר אל הפואמה הזו, לאחר שנואש כביכול מלסיימה. לביאליק היו אפוא כוונות להמשיך את כתיבתה, ולהצעידה לקראת התפתחויות נוספות, ולא עלה בדעתו להסתפק בתיאור ה'אידילי' של בית ההורים הדל. מכל מקום, הקטע הגנוז מכיל מונולוג של איש צבא, העומד על משמרתו בערבה הרוסית, ואזנו עלפו:


פעם על משמרתי עמדתי בלילה

בדד תחת שמי ה' בערבה

הלבנה במלאה וכוכבי אל מלמעלה

ומתחת שלג בהיר למלא כל עיני

ואני הולך ושב ועלפי אזני.

כנפל מן האילן תפוחי זהב בשלו

זה אחר זה וביחד נושרים משמים

כוכבי פז אחד אחד ושנים שנים

והשמים העשירים בהוד שלות גאונם

כלא יודעים באבדתם ולא חשים בחסרונם

וכוכביהם כבתחלה כתות כתות יהלו



אפשר שקטע גנוז זה אמור היה לציין את נקודת התפנית והשיא (CLIMAX של היצירה, שאחריה עתיד היה יונה החייל לשוב אל מקום הולדתו, ולהפוך על-כורחו לחייט עלוב ואנטי-הרואי. כמה סימנים לכך: ראשית, הלבנה מתוארת כאן במילואה, אות לכך, שמלאו ימי שירותו של יונה, ועתה עליו לחזור לביתו (השווה לתיאורו של מנדלי את הלבנה כחרמש, בספר השביעי של 'בעמק הבכא', שם מסמלת צורתה הפגומה של הלבנה את חרמשם-חרבם של מלאך המוות ושל החוטפים ה'פלשתים', הפושטים בארץ, וכן את ליקוי המאורות שנשתרר בעולם היהודי עקב חרפת החטפנות). שנית, גם הפרות נושרים מן האילן, אות שגמלו והבשילו. שלישית, הכוכבים נושרים משמים, אות שמלאו ימי-חייו של 'אחד מן החבורה' (וב ב-ידו של המשורר בשולי הטיוטה). הטבע משתתף אפוא בדרמה האנושית, ורומז שהגיעה שעתו של יונה, לאחר שסיים את תפקידו ומילא את מכסת שנותיו בצבא הצאר, לשוב לבית-הוריו (אל בית שנתייתם כנראה בינתיים מיושביו). מותר כמדומה לשער, שעלילת 'יונה החייט' אמורה היתה להסתיים בשיבה אנטי-הרואית אל הריסותיו של עולם הילדות, עולם ששלמותו ההרמונית נפגמה ונתערערה, ולא אל חיקה החמים של משפחתו האוהבת. אפילו הגיבור, שכולו אומר בדרך-כלל השלמה וכניעה שמתוך תמימות, ממלא לפתע את פיו באלה-קללה, משנגלה לו גודל אסונו האישי ('ביינוש החטפן, תרקבנה עצמותיו!'). הקטע הגנוז שנתגלה מבטל, מכל מקום, את תקפותה של ההיפותזה המעניינת, שהעלה ר' קריץ.

*

לטענת ד' מירון, נכשל ביאליק בהשלמת היצירה, משום שניסה וב פואמה ליניארית, נוסח יל"ג, בלא שהיה לו הכישרון האפי, הדרוש למשימה כזאת, ובטרם גילה את המבנה המחזורי (הוא הפתרון הסטרוקטורלי, ששימשו בהצלחה ב'המתמיד', ב'מתי מדבר' וב'הברכה' פתרון שבזכותו יכול היה לוותר על ה'התרה' הברורה והחד-משמעית, האופיינית לסופי הפואמות היל"גיות). לדבריו, גם אופיו המונוליתי של הדובר הבדיוני לא איפשר את הסטת המוקד להתבוננות חיצונית של דובר בעל מודעות מפותחת, המייצג את הנורמות של המחבר המובלע, ועל-כן הגיע ביאליק ב'יונה החייט' למבוי סתום (מירון, 1986: 164-170).


להעי, אחיזתן של הנחות אלה בטקסט מסופקת: ראשית, ב'יונה החייט' עיצב ביאליק פואמה מעגלית, או ספיראלית, ולא פואמה ליניארית, כהנחת מירון (שם: 167). השיר הן פותח בסיומו, ועתיד היה כנראה להסתיים בחזרה כלשהי אל נקודת-המוצא (אפשר שבחזרה על דברי-התלונה, שנשמעו מפי יונה בשורות-הפתיחה של השיר, בדגם הפתיחה והסיום של 'תקוות עני'). המבנה המעגלי של הפואמה נרמז ברמז עבה למדי גם מן המישור הפיגורטיבי, שגם בו נוצרות תבניות מעגליות, המקנות ליצירהין אחדות 'מרחפת' סמויה, שבמקביל לרצף העלילתי הגלוי. כך, למשל, נוצרת במישור זה עלילת-משנה מעגלית, הכרוכה בהכנת המלבושים: אמו של יונה מוציאה את מיטב כספה כדי לקנות לו בגדים חדשים לקראת הלו ל'חדר'. עם היחטפו לצבא, עליו לפשוט את בגדי היהודים, וללבוש בגדי-צבא (בשירי הקנטוניסטים מכונים המדים בשם 'בגדי יוונים' בשירי-עם אלה רווחת התלונה על שמכריחים את ילדי היהודים לפשוט את בגדי ה'חדר', ומאלצים אותם לעטות 'שעטנז' או בגדי 'יוונים', כלומר בגדי 'איוונים'). בשובו אל עיירתו הנידחת, הריהו חייט הכפוף על מחטו, ואפשר שהוא תופר בגדים חדשים לילדי-ישראל, לקראת ם אל ה'חדר'.>20<


מצטיירת כאן אפוא תבנית מעגלית מובהקת למדי, שבה האחרית נעוצה בראשית: דור רודף דור, והטרגדיה היהודית לובשת צורה ופושטת צורה. באופן סימפטומטי, יונה ירש את 'עיוורונו' של אביו שמשון, ובמידה רבה הריהו כאותו חייט שתום-עין, 'פליטת צבאות ניקולי', מ'שיר העם' הביאליקאי 'מי יודע עיר לישטינא', שעיוורונו הוא עיוורון ליטראלי ומטאפורי כאחד. ומאחר שלפנינו יצירה מעגלית, ולא ליניארית, הן יכול היה ביאליק לסיימה בנקל, כשם שסיים את המונולוג של המלמד ב'תקוות עני' (אף היא יצירה בעלת מבנה מעגלי, הפותחת בסופה של הפאבולה בסיום פתוח של 'וחוזר חלילה', המותיר פתח לאפשרויות פרשניות שונות. זאת ועוד, קרוב לוודאי שהפואמה שלפנינו אמורה הייתה להיות יצירה אפיזודלית, המורכבת מסצנות שונות בחיי הנער ומשפחתו, כב'שירתי', ולא יצירה בעלת רצף מלא כשל אפוס 'קלאסי'. אלמלא כן, אכן היה ביאליק 'מסתבך', כדברי ר' קריץ, בכתיבת יצירה בת עשרות עמודים, שהרי הקטע שנתפרסם אינו מכיל אלא את מה שאמור היה להיות פרק האקספוזיציה של אותו 'אפוס' לאומי, שעליו חלם המשורר בעלומיו.


יונה גם איננו דמות מונוליתית מובהקת, כדעת מירון (שם: 169). המתמיד, מתי מדבר והברכה, שאותם העמיד ביאליק בלב הפואמות המרכזיות שלו, הם אכן 'מונוליתים', החסרים תודעה ומודעות משלהם, והם אכן משתקפים דרך תודעתו של דובר חיצוני, בעל מודעות מפותחת. יונה החייט, לעומתם, הוא גיבור בעל מודעות ממוצעת ומוגבלת: אין הוא אוויל, שהרי מוריו יעדו לו עתיד של גדול בתורה אף איננו חכם, שהרי אפילו בבגרותו אין הוא מפרש כראוי את המציאות כראוי. הוא מגלה השלמה עם הגורל, ואינו מטיח דברי-נאצה כלפי שמים, אך גם אינו משלים עם גורלו, ושולח קללה נמרצת כלפי ביינוש החטפן. האם קללה זו מבטאת את התפכחותו הרפה מן הרזיגנציה הגמורה,>21 הערה< שבה הוא שרוי כל ימיו? או שמא אין היא אלא סימן נוסף לתמימותו הרבה, שבגללה אין הוא מסוגל לפרש את המציאות כהווייתה? כך או כך, לפנינו גיבור ואנטי-גיבור כאחד, המודע ואינו מודע לאסונו, בעת ובעונה אחת.


זאת ועוד, הפואמה 'יונה החייט', איננה 'פריצה לעבר הז'אנר הניאו-חסידי', כהנחת מירון (שם: 160). אמנם, אין לפנינו יצירה אנטי-חסידית מובהקת, כיצירותיו המיליטנטיות של יל"ג, אך אין לפנינו כל סימן, שהמחבר המובלע מתפעל מן הנסים והנפלאות, המזומנים לישרים ולתמימי-הדרך מידי שמים ומידי אנשי-השם. להיפך, אנשים חיוביים, אך פתאים, כשמשון וינטה, הוריו של יונה, מאמינים לכל מלה היוצאת מפיו של ה'צדיק', אך הקורא ה'משכילי' יראה בדברים אלה ברכה סתמית, שכל אחד יוכל למצוא בה הד ללבבו ולפרשה כרצונו. ומה פשר ביקוריהם התכופים של ראשי-הקהל ושל אנשי השם והמעלה בביתם של שמשון וינטה, ערב חטיפתו של יונה? האם אך מקרה הוא, או שמא צעד מתוכנן ומכולכל, שנועד לבלבל את דעתה של המשפחה האומללה, ולהקל עליה כביכול לשאת בצער הפרדה מבנם המוצלח? והאם אכן ב ה'צדיק' היא ששמרה על יונה בו דרך, או שמא היו אלה רקעו וחינוכו, שהצילוהו משמד? מכל מקום, ב'יונה החייט' הנורמות החסידיות הן, כאמור, מנת-חלקם של הגיבורים הפשוטים, קורבנותיו הממסד של הקהילתי, שעליהן משקיף המחבר המובלע, אמנם לא בלי אהדה, אך גם מתוך ספיקת-כפיים נואשת לנוכח אמונתם התמימה, המפילה אותם בפח והו אותם טרף קל ל'חטפנים'.

*

ע' שביט העלה את ההנחה, שאין לפנינו כישלון בבחירת הגיבור או בעיצוב המבנה, אלא ביטוי להכרתו של ביאליק, שתקופה חדשה מחייבת כלי ביטוי חדשים, וכי שוב אין הוא עצמו ובני-דורו יכולים לקבל את מע הערכים המוחלטת של יל"ג. אי לכך בחר ביאליק ב'המתמיד' בדמות מספר נוסח 'יבגני אוניגין' של פושקין, שהסובייקטיביזם שלה מרכך את הנוסח האותוריטטיבי של המספר היל"גי הכול-יודע, החדור ביטחון בצדקת דרכו. לטענת שביט, אין לנמק את הקשיים בהשלמת היצירה בטעות של קונספציה או בהעדר כישרון אפי, אלא במבוכה רעיונית, שהולידה יצירה ללא פאבולה - יצירה המצביעה על הבעיות, מבלי להציע להן פתרון (שביט, 1987: 142-163).


הנחה זו תולה את קיטועה של הפואמה ביחס שבין ה'יצירה' לבין 'העולם', ולא בכישוריו הפואטיים ה'לקויים' של ביאליק, או בקשיים פנים-ספרותיים משוערים, כאלה או אחרים, שה'שמא' רב בהם על ה'ברי'. הנחתו שתקופה של לבטים ושל דיסאוריינטציה הולידה פואטיקה אמביוולנטית היא הנחה, שתקפותה מתגלה בנקל, בכל מישור ומישור. באופן מיוחד, היא מקבלת את אישורה בשירים בלתי-גמורים אחרים של ביאליק. מתברר שבכל מקום, שהמשורר הצעיר נדרש להציג אמירה משמעותית, שיש בה כדי להתוות דרך וכיוון, הוא לא הצליח לצאת מן המבוכה הרעיונית, ולומר דברים בעלי תוקף מחייב.


קביעת דרכם של אברכי הישיבה ב'בליל הרעש' היא קביעה הרת משמעות לאומית (שהרי 'דרכה של תורה' היתה עד אז תמצית חייו של העם, סוד קיומו הרוחני), וביאליק הלך סחור-סחור, התלבט והתחבט, ולבסוף התחמק מן מהאמירה הלאומית המכרעת, כנביא הבורח משליחות גורלית קביעת דרכו של העוף הפלאי בשיר ה'אגדי' הבלתי-גמור 'מ שבא' (פענוח סודות המזרח, על קסמיהם ותעתועיהם גם היא קביעה בעלת משמעות לאומית נכבדה, וגם כאן התחמק המשורר ממחויבות אידיאולוגית, חד-משמעית ונחרצת גם קביעת סופה של הפואמה 'יונה החייט', בין שגיבורה נדון לתהליך הדרגתי של דעיכה ושל ניוון ('גסיסא ארא', כלשונו של ביאליק), ובין שגורל אחר צפוי לו, היא קביעה משמעותית לגבי דרכו של דור שלם, וביאליק נרתע מפניה ובמקביל, גם השלמתו של 'המתמיד' התמהמהה זמן רב, בשל המבוכה הרעיונית שנתלוותה לכתיבתו ובשל הצורך להגיע בסופו לאמירה המתווה דרך וכיוון.


והערת אגב: השערתו של שביט בדבר אימוצו של דובר פושקיני, נוסח 'יבגני אוניגין', בכתיבתו הפואמטית של ביאליק הצעיר, מקבלת את חיזוקה מחליפת-הבים ביאליק-רבניצקי, שנסתרה כאמור עד כה מעיניהם של חוקרי ביאליק (פרט ללחובר, שבחן אמנם את הובת הזאת, אך השתמש רק בחלק קטן מנתוניה). מבים אלה מתגלה, בין השאר, שביאליק ורבניצקי היו נתונים במשא-ומתן על תרגום 'יבגני אוניגין': פרישמן עסק אז באינטנסיביות מרובה בתרגומה של שירת פושקין לעברית, ורבניצקי קיווה, שבמקביל לתרגום פרישמן למבחר משירי פושקין, יתפרסם גם תרגום ביאליק לפואמה הסיפורית הנודעת ביותר של ענק השירה הרוסית. אי לכך, האיץ בביאליק, שיטול על עצמו לאלתר את המשימה הכבדה, והביע את נכונותו לשלם עבור מל התרגום כל מחיר שיידרש, אך כידוע לא הסתייע הדבר.>22<



ג. סדרת מהפכים שעברו על הפואטיקה הביאליקאית בשנות 'מפנה המאה'


ראינו שכל הנסיונות לתרץ את אי-השלמתה של הפואמה בקוצר-ידו של המשורר להתגבר על קשיים טכניים, הכרוכים בחריגה מכשרונו ה'טבעי', נותרו בגדר השערות בעלמא. השערות כאלה, אפילו הן יפות ומשכנעות (ניתן להוסיף עליהן את רתיעתו-כביכול של המשורר מפני קשיי עיצובו של מעמד סנטימנטלי 'סוחט דמעות', כאותו רגע נורא, שבו נקרע הילד מחיק האם שהרי בדיוק לפני סצנת הפרדה נעצרה הכתיבה מלכת, ואפילו בטיוטה הגנוזה אין לה זכר), לעולם גם ניתן להעלות כנגדן מיני פרכות ונימוקים-שכנגד, מתוך מאגר היצירה הביאליקאית, העלולים להקשות על התקבלותן.


על עובדה אחת הן אי-אפשר לחלוק: בהסתמך על הידע המצוי בידינו כיום, עולה בוודאות, שהניסיון להשלים את 'יונה החייט', שנים אחדות לאחר כתיבת האקספוזיציה (ניסיון זה אירע, לכל המוקדם, בשנת יציאתו לאור של ספר-שיריו הראשון של ביאליק, שכן הקטע הגנוז ב על-גבי פרוספקט של הוצאת 'מוריה' משנת 1902), הוא אף נסיונו האחרון של ביאליק בכתיבת מונולוג דרמטי 'מפי העם', שגיבורו הוא זקן ושבע-תלאות, בטכניקה של 'סקאז' (כלומר, שחזור מסוגנן של דיבור עממי אופייני, וכאן: יידיש של בני המעמדות הנמוכים).>23 הערה< בעשור הראשון ליצירתוב ביאליק מונולוגים דרמטיים רבים כאלה, ואפילו בשנים 1901-1902 עדיין שלח ידו בכתיבה 'עממית' כזאת, אך החליט כנראה לחדול ממנה.


בעת שוויתר ביאליק על נסיונו להשלים את 'יונה החייט', הוא גם גנז והשכיח - אם במקרה ואגב-אורחא, אם מתוך 'סוף מעשה במחשבה תחילה' - את שירו הפארודי 'איגרת' ('שיר הלוח' לשנת תרס"ב, שהיה כל השנים שיר עלום ואנונימי, ורק לאחרונה נתגלה לי באקראי),>24 הערה< אף הוא מונולוג דרמטי, שדוברו הוא טיפוס עממי מזדקן, המדבר בעגה מיושנת ומעוררת גיחוך. שני השירים הם שירים פארודיים (האחד בנוסח יל"ג וסופרי המהלך החדש והשני בנוסח מנדלי מוכר ספרים ושלום-עליכם), ובים ב'סקאז' ומשובצים בשמות פרטיים ובסממני זמן ומקום. שניהם אף משקפים, דרך התודעה העמומה של הגיבור, שתמימות ותובנה משמשות בה בערבוביה, את הטרגדיה היהודית של 'דור המדבר', דור הולך וכלה, המתבונן בחלום הציוני מרחוק ולא יוכל ליטול חלק בהגשמתו, מפאת גילו המתקדם וחוסר הכשרתו. גניזתם של שני המונולוגים הדרמטיים ה'עממיים' מלמדת, שבשלב זה של יצירתו - בעודו ממתין ליציאת ספרו הראשון, שהופעתו כאמור נתעכבה זמן רב - הגדיר ביאליק מחדש את עקרונות שירתו, והחליט להכניס ביצירתו מספר שינויים, או מהפכים, שעתידים היו להשפיע על כל כתיבתו, מכאן ולהבא. ההחלטות הפואטיות, שקיבל על עצמו, לא ביטלו את הישן בכתיבתו, כי אם החליפו את הדומיננטות שבה: יסודות שהוצנעו קודם בשולי היצירה, כבשו את חזיתה, ולהיפך.


אחד מממצאי חיבורי על ראשיתו של ביאליק (שמיר, 1980: 73-93, 329-340 קשור בתמורה ההדרגתית מאלגוריזם לביוגרפיזם, שעברה על שירתו המוקדמת. אך בעוד שהשירה האלגורית, ה'משכילית', הכילה יסודות אישיים, ובישרה את ניצני הכתיבה הרומנטית, כך הכילה שירתו ה'אוטוביוגרפית' ריבוי של יסודות קולקטיביים-לאומיים, שמנעו את הבנת סיפורו של ה'אני' כסיפור חד-פעמי ואידיוסינקרטי. ומאחר שהתמורות הפואטיות משתקפות בנקל בתמורות שבדמות ה'אני' הדובר, נבחן את התמורות הטיפולוגיות המרכזיות, שעברו על יצירת ביאליק בשנות 'מפנה המאה'.


1. נטישת דמות הזקן העממי כפרסונה פיוטית


בשירתו המוקדמת של ביאליק רווחה דמות של אדם קשיש וידוע-סבל: לעתים עוצבה דמות זו באורח א-מימטי כהשלכה אלגוריסטית של האומה הישישה, לעתים קרמה עור וגידים, והפכה לדמות 'בשר ודם', הנושאת את דבריה בסגנון 'עממי' ומלאות ריאליסטית. על ספה של המאה החדשה ובשחרית-חייה של האומה המתחדשת ומקיצה מתרדמת הדורות, החליט ביאליק ששירתו תאמץ לעצמה מעתה פרספקטיבה של אדם צעיר - ילד, מתבגר, או צעיר החוזר אל ילדותו - ולא של אדם זקן, שבע צער וייסורים, כבשיריו הלאומיים המוקדמים, האלגוריים למחצה. 'איגרת' ו'יונה החייט' הם אפוא שירי-פרדה מן הישן, מעצם היותם שיריו האחרונים של ביאליק, ובים מפי אדם זקן (אל ה'אני' המזדקן, חרוש-הקמטים, חזר ביאליק בערוב יומו, כשדמות זו תאמה סוף-סוף את דמותו שלו, ולא היתה עוד בבחינת תחבולה אלגוריסטית או פרסונה ספרותית מסוגננת). את ה'אני' הזקן, כדמות מימטית ('תקוות עני', 'יונה החייט', 'איגרת' וכו' או א-מימטית ('אל הציפור', 'אלילי הנעורים', 'דל מתעשר', 'כוכב נידח' וכו' נטש ביאליק בשנות 'מפנה המאה', ובמקומו יצר גיבור פרסונלי צעיר, שיתאים ל'רוח הזמן'.


את חלומו הישן - לעצב גלריה של דמויות דועכות, הוויה ההו ובטלה אט-אט מן החיים היהודיים - ניקז ביאליק מעתה לערוצים אחרים, שנתהוו בכתיבתו באותה עת: לניסיונותיו הראשונים בפרוזה, שבהם המשיך לתאר טיפוסים עממיים, משולי החברה היהודית, על אורחם ורבעם ועל סגנונם המיוחד, וכן לשירי יידיש שלו ולניסיונותיו הראשונים ב'שירי עם' (שבהם המשיך ביאליק לעצב גיבורים קשישים, בעיקר אבות לבנות בוגרות ובעלים לנשים 'קליפות', המקוננים על מר גורלם, אך מאחורי גבם מגחך המחבר ומחליף עם קוראיו קריצות-עין אירוניות על חשבון גיבוריו התמימים).


טיפוס עממי מזדקן, כדוגמת יונה החייט, לא התאים עוד לרוח הפואטיקה החדשה: יונה הן שייך לגל המגוייסים הראשון מימי ניקולאי הראשון, שנלקח בין השנים 1827- 1855 לעשרים וחמש שנות שירות (דובנוב. תשכ"ח: 95-100).>25 הערה< ואם נחטף לצבא בעודו ילד, משמע שבנקודת-ההווה של הפואמה, הריהו אדם בגיל העמידה, או אפילו ישיש, שכל מעייניו נתונים לזיכרונות העבר. טיפוסים כמוהו וכמו לייזר-מנדל המלמד, שייכים לדור עובר ובטל, שכבר לא יטול להוותו חלק במפעל הגאולה. חרף חלומות הגדולה שלהם, שניהם מגיעים לשוקת שבורה, והמסקנה, שאינה נאמרת כלל, היא ש'לא זה הדרך'. הדור הבא יוכל אולי לפסוח על החללים, ולצאת אל דרך חדשה, אך הוא ושכמותו כבר ירקבו כנראה בעלטת המרתף. נטישת דמותו כבדת-העול של הזקן, אגב מעבר אל דמותו האופטימית של הילד בעל החלומות, שימשה אפוא גםין מטאפורה מורחבת ל'מצב הלאומי', ובמקביל, ביטאה את ביטחונו ההולך וגובר של המשורר הצעיר בעצמו, בכוחותיו שלו (שוב לא נזקק לאותוריטה הבדויה של דובר זקן, עתיר ניסיון חיים).



2. נטישת הסאטירה השירית ה'נמוכה'


המונולוג של יונה החייט, כמונולוגים דרמאטיים אחרים, ב ביאליק במהלך העשור הראשון ליצירתו, משובץ בשמות פרטיים ובסממני זמן ומקום (ביינוש החטפן, שמשון וינטה, ר' אהרן השוחט, הצדיק מצ'רנוביל), כמקובל בסאטירה השירית ה'נמוכה'. במהפך שעבר על שירתו בשנות 'מפנה המאה', חדל ביאליק מלשלב בשירה הקאנונית עניינים 'נמוכים', היאים לפליטון מענייני דיומא ול'שירי הזדמנות', וחדל אף להידרש לענייני אקטואליה מובהקים, היפים לזמנם ולמקומם. במקומם, הציבה מעתה שירתו נוסח גבוה יותר וכללי יותר, הפתוח לפירושים רבים, למן הפירוש האישי ועד לזה האוניברסלי. מכאן ואילך, גם כב ביאליק שיר מתוך מניע פוליטי מיידי (כגון 'ראיתיכם שוב בקוצר ידכם'), העניק לשירו ממדים רחבים וכלליים, המעלים את שירו מעבר ל'כאן' ול'עכשיו'. 'איגרת' ו'יונה החייט' הם שיריו הסאטיריים האחרונים, שבהם משובצים שמות ספציפיים ואירועים ספציפיים בשמם המפורש.


כזכור, את שיריו הסאטיריים ה'נמוכים', החזיר אחד-העם לביאליק ולא פרסמם ב'השילוח', בין משום שחיבב שירה מוגבהת ונשגבת יותר (דבריו על אסופת גינצבורג-מארק, למשל, מעידים על סלידתו מעממיות ומיידיש),>26 הערה< ובין אם איתר בסאטירות של ביאליק חצים השלוחים נגד יריביו הפוליטיים, ולא רצה לתת בעיתוניו מקום לבי פלסתר' ולמיני עקיצות והשמצות פוליטיות 'נמוכות'.>27 הערה< בתחילה ניסה ביאליק להתנגד לפסיקה זו של 'רבו', ולמרוד בה, אך במשך הזמן, ובמיוחד בשנות ערו של ספר-שיריו הראשון, קיבל את הדין, שכן נוכח לדעת, כי אכן יפה עשה כשהרחיק מספרו את שיריו הז'ורנליסטיים. מעתה גמר אומר לפנות אל נוסח רומנטי-סימבוליסטי, על-זמני ואוניברסלי, שגם אם יש לו זיקת-מה לאקטואליה, הרי שזיקה זו מצועפת מאחורי שבעה צעיפים, כניכר משירותיו הגדולות 'מתי מדבר' ו'הברכה', שבו בפתח התקופה החדשה.


ביאליק החליט אפוא להצניע את הכתיבה ההיתולית הקלה, שהיתה עד אז חלק בלתי-נפרד מכתיבתו השירית, ולדחוק אותה מעתה אל הז'אנרים השוליים (אל הפזמונים, שירי ההקדשה, שיריו הסאטיריים שביידיש). שיריו ההיתוליים המוקדמים נועדו בדרך-כלל לסייע לאחד-העם במלחמתו נגד בני-הפלוגתא שלו, אך משעזרתו זו נדחתה, נוכח ביאליק שבצדק נדחתה. בינתיים הלכו והתיישנו הנושאים הפוליטיים שבכתיבתו הסאטירית, וניטל מהם עוקצם כוחו של אחד-העם הלך ממילא ונתמעט, ורעיונותיו של הרצל כבשו את ההמון, והיטו את לבו לדרך הציונות (בתוך זמן קצר, עם פטירתו בטרם עת של הרצל, נשתררה אנדרלמוסיה בתנועה הציונית, ואז בוודאי לא היה כל טעם בשירים הסאטיריים, שכוונו כנגד הציונות המדינית, בכלל, ונגד הרצל מנהיגה, בפרט). המונולוג של יונה החייט יכול היה להסתיים, כאמור, ב'גסיסא ארא' (תוך רמיזה - ברוח תורת אחד-העם - שיונה ודומיו הם מ'מתי מדבר האחרונים', דור אחרון לגולה, אך לא דור ראשון לגאולה). ואולם, אפשר גם שהיתה גוברת בו המגמה הסאטירית, ואז, קרוב לוודאי, שיונה התמים היה מחליף כאריזמה בכאריזמה: את אמונתו התמימה ב'צדיק' באמונה תמימה בהרצל, הלוא הוא המנהיג הציוני הכאריזמטי, שהמוני בית-ישראל מסתופפים בחצרו (רוב שיריו ה'חסידיים' וה'קבליים' של ביאליק משנות 'מפנה המאה' הם שירים אנטי-הרצלאיים).>28 הערה< כך או כך, ב-1902 כבר נוכח ביאליק בוודאי, שהמסרים הפוליטיים המוצנעים ב'יונה החייט' מיושנים עד לזרא, וכי כבר אין בכוחם לפעול פעולה כלשהי על לב הקוראים. איגרת' ו'יונה החייט', שבו בשירות האידיאולוגיה האחד-העמית, הם אחרוני שיריו האירוניים-סאטיריים הארוכים של ביאליק, ובים במתכונת המונולוג הדראמטי ובנוסח ה'סקאז'. אל עיצובו של הגיבור העממי התמים חזר המשורר ב'שירי העם' שלו, שעיקרם נתפרסם בשנים 1906- 1910, אך במתכונת אחרת, קצרה ופזמונית, ולא פואמטית, שאינה מתחייבת להעלות רעיון לאומי גדול ולבחון אותו מכל צדדיו.



3. תמורות בעמדתו של ה'אני' כלפי ה'אתם'


המהפך שנתחולל ביצירת ביאליק, עם גניזת רוב המונולוגים הדראמטיים ה'עממיים', הביא להשתלטות הליריקה על מרכז שירתו הקאנונית ולעיצובו של 'אני' כמו-אינדיווידואלי, המזוהה עם הנורמות של המחבר. באופן טבעי, הפכה האירוניה לפאתוס כן (הגם שמתחת לפני השטח המשיכו לחלחל גם יסודות משועשעים ואוטואירוניים למכביר). גם העמדה וטון הדיבור נשתנו מקצה לקצה: בעוד גיבורי המונולוגים ה'עממיים' מתחטאים לפני נמעניהם וקוראיהם, ה'אני' הלירי החדש מטיח האשמות כבדות בנמעניו ובקהל-קוראיו. לא אחת, הדובר הבדיוני במונולוגים הדרמטיים דווקא מתפאר לפני ה'אתם', ולבסוף מוצג ככלי ריק. לעומת זאת, בליריקה הקאנונית הוא מצטנע כביכול, ולבסוף נחשפת גאוותו הרבה. כאן, אף שהדובר מעיד על עצמו שהוא 'אדם פשוט' ('חוזה לך ברח', 'והיה כי תמצאו', 'שחה נפשי'), גוברת בדבריו הגאווה האריסטוקרטית על פני ההתבטלות הכמו-פרולטרית, והקורא משתכנע שלפניו אישיות אליטרית המלאה בהכרת ערך עצמה ובזה לכל גילויי הפיליסטריות שמסביבה.


רק בסוף דרכו חולל ביאליק בשירתו מהפך נוסף, לפיו ה'אני' מבקש את רעת נמעניו. עד אז התבטא האנטגוניזם 'אני'-'אתם' בשירת ביאליק ביחס של אדישות בין המשורר לקהלו ('ילכו להם אל אשר ילכו', 'איש לחשבון עולמו'), או על רצון להיבדל מהעדה ולברוח מן השליחות המכבידה. בשירים האחרונים מבקש האני-המשורר להכאיב לציבור ולפגוע בו, פיזית ונפשית. לראשונה בשירת ביאליק, האני-הדובר משתולל בזעם, כחיה פצועה, ומבקש לנקום במשנאיו. בשירים המוקדמים יותר, ה'אני'-המשורר מתלונן על שהציבור משפיע עליו רוב אהבה וטובה, אך הוא אינו רוצה באהבתו ('מי אני ומה אני', 'שחה נפשי' ועוד). בשירים האחרונים מצטייר דובר שהוא 'אדם עליון', אך הננסים מבזים ומשפילים אותו, והוא מבקש לנקום במבזיו את נקמת השפלתו ('גם בהתערותו לעיניכם', 'אהה, לו ידעתי איך אשכם'). מכל מקום, דמותו השחוחה והמתחטאת של יונה החייט, המבקשת את אהדת נמעניה, לא התאימה לכללי הפואטיקה החדשה, שאימץ לעצמו ביאליק בשנות 'מפנה המאה', פואטיקה של שירה 'נבואית', שבה מע היחסים 'אני'-'אתם', שבין המשורר לקהלו, בין הדובר לנמעניו, הוא יחס של אנטגוניזם הולך וגובר.



4. הטרנספורמציות שעברו על דמויות-הקבע של שירת ביאליק


דפוסי-הקבע ודמויות-הקבע של שירת ביאליק הפכו פרטיקולריים וספציפיים יותר משהיו. בכתיבתו המוקדמת, התממשה דמות ה'אני' ביצירתו בכמה דמויות-קבע, שהן גילומיהן המימטיים, ה'ריאליסטיים', של דמויות אלגוריות מובהקות. הבולטות שבהן הן: (א דמות המשורר הנוטל את כינורו מבין ערבי-הנחל (גלגולו של היהודי הנצחי בגלות, דמות שביאליק שאל משירת פרוג) (ב דמות הנווד המקולל, שאינו מוצא לעצמו מנוח (גלגולה של דמות היהודי הנודד) (ג דמות הלמדן, היושב לאור פתילה כהה, ומתבונן מבעד לפתח בסערה שבחוץ (גלגולו של יעקב-ישראל יושב-האוהלים, העומד בכל הגזרות והפגעים). דמויות אלה התאימו להפליא לפן הלאומי שבדמותו של ה'אני' הדובר: הפן הלאומי והפן האישי היו למ אחת. בשירה המוקדמת בלט הפן הלאומי, ובשוליו באו יסודות אישיים בשירה הבוגרת, בלט הפן האישי, ובשוליו באו יסודות לאומיים. בשנות 'מפנה המאה' עברו הדפוסים האלה תהליך של הצטמצמות ומלאות ריאליסטית: לא עוד דמות 'המשורר' בה"א הידיעה, כי אם דמותו של נביא-זעם, המבקש לברוח מן הציבור, בבואה של משורר אינדיווידואליסט, הנס מפני השליחות לא עוד 'הלמדן' בה"א הידיעה, כי אם אחרון הלמדנים, שנותר יחידי תחת כנפי השכינה. לא עוד 'היהודי הנודד' בה"א הידיעה, כי אם הנווד, שאיבד את הקשר עם צור-מחצבתו ומבקש נואשות למצוא מסילה לגן-העדן האבוד ('לפני ארון הספרים', 'אחד אחד ובאין רואה', 'פרדה'). דמויות-הקבע נעשו אפוא פרטיקולריות יותר ויותר, קרובות יותר ויותר לדמותו של משורר רומנטי, המחפש את 'תור הזהב' האבוד ומבקש להתבודד בחיק הטבע, הרחק מן ההמון הסואן. למעשה, דמויות-הקבע האלה - דמות-המשורר, דמות-הנווד ודמות הלמדן יושב-האוהלים - המשיכו ללוות את יצירת ביאליק בגלגוליה השונים, מתקופה לתקופה, ממהפך פואטי אחד למשנהו, אך בכל פעם לבשו צורה חדשה, ברוח הפואטיקה החדשה: תחילה היו דמויות א-מימטיות למדי, כבשירה האלגורית ה'משכילית', אחר-כך עברו תהליך של אינדיווידואציה, כיאה לשירה הרומנטית, ולבסוף קיבלו אופי מיתי וסימבוליסטי, כיאה לשירה המודרנית. המונולוג הדרמטי 'יונה החייט' נראה בוודאי בעיני ביאליק ב-1902 כשריד אי-רלוונטי של הכתיבה הקלסיציסטית, נוסח יל"ג, האופיינית לראשית יצירתו. מסריה הפוליטיים נתעמעמו ואיבדו מערכם, גבורתו הרוחנית של הפרוטגוניסט שלה כבר חדלה מלשמש דגם ומופת. כל השירה המגמתית, הבנויה על תזה רציונלית ובנויה-היטב (POESIE A THESE), כבר לא דיברה ללב הקוראים הצעירים. בחושיו המחודדים, הבין ביאליק שעליו להשליך את יצירותיו הפארודיות המוקדמות, כדוגמת 'יונה החיט', כמי שמשליך מחלצות ישנות, ובמקומן לעטות בגדים חדשים, שיתאימו לרוח התקופה החדשה.



הערות:

  1. ביאליק ניסה להוציא את ספר שיריו הראשון בהוצאת 'נצח ישראל', בהוצאת 'אחיאסף' ובהוצאת 'תושיה' ניסיונו של ברדיצ'בסקי להביא לידי הדפסת הספר בהוצאת 'התחייה' של ה'צעירים' לא נענה על-ידי ביאליק.

  2. תודתי נתונה ליונתן דובוסרסקי, ראש בית ביאליק, על שהעמיד לרשותי את איגרותיו של י"ח רבניצקי, לצורך מחקר זה. לחובר אמנם בחן, בשעתו, את חליפת-האיגרות הזאת לצורך כתיבת ספרו (לחובר, תש"ד: כרך א-ב), אך עשה שימוש אך בחלק קטן מנתוניה.

  3. נדפס במאסף-הפרס, שחילק אר"ז לחותמי 'המליץ' ('מליץ אחד מני אלף', פטרבורג, תרמ"ה, עמ' 1-34). כונס ב'כלבי מל"ל', ג, 26-78.

  4. 'השילוח', א, חוב' א-ו (חשון-אדר תרנ"ז), 62-68.

  5. בגלויה מיום ג' תשרי תרנ"ג, השמורה בבית ביאליק. בגלויה מיום כ"ג מרחשון תרנ"ג הביע רבניצקי את קורת-רוחו משירו של ביאליק 'אל האריה המת', אך מתח ביקורת על הקלמבורים המרובים שבתוכו, וכן על סופו: 'גם סוף השיר איננו עולה יפה לדעתי. "בכו בכה יתומים" - הקריאה הזאת נאה לדרשן בהספדו ולא למשורר. יותר טוב לגמור את השיר בהבית שלפני האחרון: תנים היית וכו'. השורות האחרונות האלה נחמדות ופועלות פעולה רבה'. ביאליק שמע לעצת עורכו, והשמיט את הבית האחרון, שאלמלא האיגרת לא היינו יודעים על קיומו.

  6. אגרות (ביאליק, תרצ"ח: קכו);בים גנוזים, תשל"א: 329-332.

  7. דברים שבעל-פה, ספר שני: קסט; שירו הגנוז של ביאליק 'אל האריה המת'.

  8. שירו הקדם-רומנטי של ביאליק הציג את המשורר כיצור-כלאיים, המקדיש את לילותיו לפגסוס, הסוס המכונף סמל השירה וההשראה, ואת ימיו למרקור, אלוהי הכסף והמסחר. משמע, השירה פורצת מתוכו, בלא תלות בתנאי-חייו (חייו הם מאבק בלתי-נלאה למציאת פרנסה, אך דווקא המחסור מביא, באופן פרדוקסלי, לעושר רוחני). אין הוא דומה ליל"ג ולמשוררי ההשכלה, שישבו כל היום ליד בתם,בו ומחקו, והתחננו לפני המוזה שתפקוד אותם. (שמיר, 1987: 81-93).

  9. כריאליסט וכפוזיטיביסט גרס ליליינבלום, שתוספת של עז אחת במושבה עברית בארץ-ישראל היא מאורע חשוב בתהליך התחייה הלאומית לא פחות, אולי אף יותר, מאירוע תרבותי. את בכור מאמריו נגד אחד-העם הכתיר בכותרת 'שומרי רוח ורואים בעבים', לציון רוחניותם היתרה של אחד-העם ושל 'בני משה'. הפתגם 'עזו של ליליינבלום' הפך למשל ולשנינה בקרב מקורביו של אחד-העם,מצית הדלות, הפשטנות וקוצר-ההשגה של חובבי-ציון (קלוזנר, תשי"ד: 266 הנ"ל, 1956: 118-125).

  10. ביאליק גם לא יכול היה להסכים עם הדעות, שהביע בריינין במאמר המבוא לספר שיריו הראשון של טשרניחובסקי, 'חזיונות ומנגינות', שבו העלה המבקר על נס את השירה הרעננה של המשורר הצעיר, על רקע שירתו החיוורת והמאובנת כביכול של יל"ג.

  11. בעת שכתב ליליינבלום את ביקורתו המגמתית, התעלם מן העובדה שלאחר 'הסופות בנגב' שינה יל"ג את יחסו להשכלה, וסיפורו 'העצמות היבשות' (המליץ, תרמ"א, גל' 34 הוא סיפורו של נער יהודי מבית דל, שנמסר לצבא הצאר במקום קרובו העשיר. גם בשירי יידיש של יל"ג ('שיחת חולין', וורשה, תרמ"ו כלול שיר על קנטוניסט.

  12. על מידת ההתאמה של היצירה ה'אוטוביוגרפית' של ביאליק לנתוני חייו האותנטיים, ראה בפרק 'אגדת הסופר - בריאתו של מיתוס אישי' (שמיר, 1987: 107- 141).

  13. גם בשיר 'רחוב היהודים', המנהל דיאלוג סמוי עם שירת יל"ג מזה ועם סיפורי 'המהלך החדש' מזה, נותנת האם - הנאלצת למצוא את פרנסתה מתגרנות בשוק - את המטבע האחרון למלמד. מסקנתו של ביאליק היא 'ישראל! מי הביא אל ביתך כרוכים / בגוויל ספר תורה ציד דגים סרוחים?// ואיך ירדו כרוכים אל יעקב ולנשיו / אשפתו ורפשו עם קדשי קדשיו?'. ביאליק ערך אפוא סינתזה בין הגישה הסאטירית המנמיכה של יל"ג לאידיאליזציה המרוממת של ספרות 'המהלך החדש', ובעיניו הנשגב מתפלש בנתעב.

  14. על-יסוד הצירוף המקראי 'עיר היונה' (עיר המלאה מרמה והונאה). ואולם, בשם 'יונה' משוקעות גם, כמובן, משמעויות נוספות: השם נקשר, מצד אחד, ללייטמוטיב של היונה והנשר, העובר כחוט השני לאורך השיר (וראה הערה 19 להלן: יונה הוא כבן-יונים, שראשי-העדה מעלים אותו כקרבן) ומצד אחר, שמו מרמז גם ליונה הנביא, שעבר תהפוכות גורל, ניטלטל בים ונבלע בבטן הדג, עד שהוקא אל היבשה. יצוין כאן, ששתי הפרשות המקראיות - פרשת המבול והיונה ופרשת יונה הנביא - הותכו לא אחת ביצירת ביאליק למהות אחת. כך, למשל, תיאר ביאליק בשירו הגנוז 'בלב ים' שליח שנרדם כיונה הנביא ביי הספינה, השואל שאלת 'הישכו המים?', כבפרשת המבול. נדגים גם מתוך 'המתמיד': 'ושלח לרוח את ידיו בלי כח / כמבקש: קחני הרוח, שאני / נעופה מזה ומצאנו מנוח'. בשורות אלה מתערבלים פסוקים מפרשת המבול 'וישלח את היונה ... ולא מצאה היונה מנוח לכף רגלה' (בר' ח, ח-ט ופסוקים מסיפור יונה: 'ואי מזה עם אתה ... שאוני והטילוני אל הים' (יונה א, ח-יב). יצוין עוד, כי את 'מפטיר יונה' קוראים ביום-הכיפורים, וכאן אומר יונה: 'אך בזכרי את הימים ההם הנוראים', ברמזו לימי החטיפה, שהרי בהם נקבע 'מי לחיים ומי למוות', ולא בידי שמים.

  15. השווה את פתיחת השיר להיזכרותו של הדובר, בסיפורו של יל"ג 'העצמות היבשות', בימי החטיפה לצבא הצאר: 'גם אני אזכור את הימים הנוראים ההם בהילקח לצבא ילדים קטנים מחיק הורתם'.

  16. במאמרו החשוב 'תורה שבלב', שנתפרסם ב'פרדס', קובץ שני (אודסה תרנ"ד), לאחר מות יל"ג, הראה אחד-העם שהמשורר המשכילי סילף שלא במתכוון את המציאות הלאומית, מתוך שפירשה פירוש צר, כאילו כל אסונה של האומה תלוי בשרירות-לבם של הרבנים.

  17. את האפוס 'מתי מדבר', המנותק לכאורה לחלוטין מנוכחותו של דובר לירי, התחיל ביאליק לכתוב כיצירה המתרחשת בתוך הנפש פנימה (טיוטת השיר פותחת במלים: 'יש אשר יהיה לספק ספקה אחד כל חלל עולמך'). ב'מגילת האש' 'סטה' ביאליק בפרק ו' מן הנוסח האפי האימפרסונלי אל נוסח הווידוי הפרסונלי (הגם שדמות הדובר היא דמות לאומית-קולקטיבית בעיקרה, סיפור חייה חופף בחלקים נרחבים את סיפורו האישי של המשורר).

  18. אפילו הקטע הגנוז - שעל גילויו וזיהויו ראה הע' 19 להלן - שבו הדובר עומד על משמרתו כאיש-צבא, הוא למעשה קטע אינטרוספקטיבי, שעיצובו אינו דורש כל חריגה מגבולות ה'פואטיקה של החוויה' או כניסה נועזת אל תחומי האובייקטיביזם הבידיוני. טענת מירון, ששולחן השבת ב'יונה החייט' הוא היפוכו של השולחן המחולל ב'שירתי' שמשון וינטה המאושרים בחלקם הם היפוכם של ההורים הנדכים ב'שירתי' ויונה המוצלח וחריף-השכל הוא היפוכו של ה'אני' התמהוני והחולמני, המייצג ביצירה האוטוביוגרפית את המשורר (מירון, 1986: 164-166 היא טענה תמוהה וקלה להפרכה. האמנות הן יכולה להשתמש בחומרי-מציאות אותנטיים, פרי החוויה האישית, לשם שיקופה הישיר של המציאות, וגם לשם יצירת תמונת-תשליל של מציאות זו, תוך שימוש באותם חומרים עצמם. ביאליק תיאר ביצירתו ה'אוטוביוגרפית' אב פסיבי ושקוע בדיכאון ('שירתי', 'אבי'), ואב 'גברי' ו'סמכותי', הסוטר לבנו על ימין ועל שמאל ('ספיח') בית דל וקודר, שהדלות חודרת לכל פינותיו (ב'שירתי' ובמחזור 'יתמות'), ובית שאורחות חייו אינם מעידים על דלות קודרת (ב'ספיח', ב'מאחורי הגדר' ובסיפוריו ה'אוטוביוגרפיים' הגנוזים 'בבית אבא', 'ר' יעקב משה', 'הבחור' ו'ר' ברוך אידלמן') ילד חולמני וקשה-תפיסה ('ספיח', 'מאחורי הגדר'), ונער למדן (בקטע-הזיכרונות הגנוז 'ארון הספרים'). היסטים כאלה ואחרים מצויים באמנות על כל צעד ושעל, ואין בהם כל רבותא: גם התמונה הישירה וגם תמונת-התשליל קרובות למקור חוויותיו של היוצר ויונקות ממנו ועל כל פנים, ודאי שאין בהיסט, כזה או אחר, משום הוכחה לקרבתה או לריחוקה של היצירה מגבולות העולם החווייתי של היוצר. הדוגמאות שהביא מירון לביסוס הנחותיו אין בהן כדי להחליש את טיעונו של לחובר, אלא להיפך.

  19. על גילוי פרגמנט מתוך המשכה של הפואמה 'יונה החייט' הרציתי בכנס הבינאוניברסיטאי הראשון לחקר הספרות העברית (אוניברסיטת תל-אביב, תשמ"ד ההרצאה נדפסה בספר הכנס, 1984: 129-113 וראה גם: שמיר. 1986: 153.

  20. גם מוטיב היונה והנשר אמור היה להקנות לפואמה הבלתי-גמורה הזאת את תבניתה המעגלית: יונה הגוזל, בן-יונים תמים, שואף לצמח נוצות כנשר ('ואתחדש כנשר') את נדרו הוא משמיע בלילה, בשמעו את שבחי אמו ('ולכל הגה מפיה כצפור לבבו') הוא נחטף אל צבא הצאר, שסמלו נשר, וחוזר אל עיירתו כיונה. מוטיב זה מבוסס על שיר קנטוניסטים ידוע, שבו מקונן הדובר 'קליינע עופעלעך רייסט מען פון חדר' (גוזלים נקרעים מחיק ה'חדר'). תבנית מעגלית זו של הטרגדיה היהודית, שבכל דור ודור, חוזרת גם בסיפור 'החצוצרה נתביישה', שב בשנות המלחמה והמהפכה, ותיאר אף הוא את הטרגדיה הנצחית של היהודי, הנאלץ לקבל דין מלכות ולשרת בצבא, מדי דור ודור, מבלי שיזכה לכל הכרת תודה.

  21. המזכירה את זו של יונה הנביא, הנרדם ביי הספינה, ואת זו של גיבור שיר-הנעורים הגנוז 'בלב ים'.

  22. לימים ניסו שטיבל ופרישמן לשדל את ביאליק לתרגם את 'יבגני אוניגין', אך גם הצעתם נדחתה (ביאליק, תרצ"ח: כרך ב, קצה).

  23. להלן נביא מספר דוגמאות להבראיזמים ביידיש, המשובצים במונולוג של יונה החייט: 'חלילה', 'חדר', 'בית המדרש', 'מלמד', 'לומדים מופלגים', 'פניו זרחו כשמש', 'תרקבנה עצמותיו', 'קדיש', 'אשתך הכשרה' ועוד. כמו-כן משובצות בטקסט מיני מחוות האופייניות לדיבורם האפולוגטי של בני המעמדות הנמוכים: 'מי אני בעוונותי', 'לא אתן פי לחטוא', 'אין אף בעל-מלאכה בכל משפחתי' ועוד.

  24. שיר ארוך זה של ביאליק, שדבר קיומו נתגלה לי באקראי, הוא מונולוג בן 233 שורות, שנתפרסם ב'לוח אחיאסף' לשנת תרס"ב בעילום-שם ונגנז. ראה מאמרי 'האם השיר "איגרת" הוא משל ביאליק?' (תשמ"ז: מאזנים, כרך ס, גיל' 8-9: 2-13).

  25. החוזרים מצבא ניקולאי היוו בנוכחותם כתם של חרפה על החברה היהודית, שהיתה מוכנה בשעתה להקיאם מקרבה. והשווה להערתו החטופה של ביאליק ב'שיר העם' 'מי יודע עיר לישטינא' ('וחייט מטליא שתום העין, / פליטת צבאות ניקולי'). וכן: באחד מניסיונותיו הגנוזים לתאר את תהפוכות הגורל היהודי הזכיר ביאליק את צאצאיו של 'ניקולאיעווסקי סאלדאט' (כך כונו אותם חיילים שנשתחררו לאחר מכסת 25 שנות-שירות, וקיבלו זכויות-יתר).

  26. על אסופה זו, שכה השפיעה על ביאליק בשנות 'מפנה המאה', חרץ אחד-העם משפט שולל: 'שירים שאין בהם אף צל של שירה או של רעיון, אלא פטפוטי מלים בלבד' ('ריב הלשונות', 'השילוח', כב, חוב' ב, אדר תר"ע (המאמר כונס בכלבי אחד-העם, תש"ו, דביר, תל-אביב, תה, הע' 1).

  27. ראה, למשל, תגובתו של אחד-העם לפזמוניו הסאטיריים של ביאליק 'שירים של יום' ('ילדות' ו'בכרכי ים'): 'למרות התנגדותי לדרכי הציונים, איני מוצא לאפשר להתל בקלות ראש כזו בתנועה הקדושה לאלפי בני ישראל' (איגרת מיום 11.8.1898 איגרות אחד-העם, א, 127-128).

  28. בשנות 'מפנה המאה' היתה יצירת ביאליק חדורה בהלוך-רוח אנטי-חסידי, אך לא ברוח וולוז'ין המתנגדית (כשיריו הראשונים 'תענית ציבור' ו'הבעל תשובה'), כי אם ברוח הרציונליזם של אחד-העם (שירים כגון 'ר' זרח', 'איך וועל אייך דערציילן', 'תיקון חצות', 'איגרת', וסיפורו 'אריה בעל גוף' בו בשירות האידיאולוגיה האחד-העמית, שביקשה 'אמת', ולא חלומות מיסטיים ואמונה בצדיקים ובנפלאותיהם). אולם בתוך זמן קצר החל ביאליק להשתמש בסימבוליקה הקבלית-חסידית כבמטפורה לרעיונות רומנטיים ('זוהר', 'צפרירים', 'הברכה' ועוד), ואף נטש את הגישה המשכילית-פוזיטיביסטית, שלפיה החלום אינו אלא 'הבל ורעות רוח' (גישה שנתבטאה באחדים משיריו המוקדמים, כגון 'חלום בתוך חלום', 'ארץ שחולה כפנינים', 'גסיסת חולה' ועוד), והחל לראות בחלום מושא מעניין וחידתי, הראוי להתבוננות מעמיקה (אולי בעקבות פרסום 'פשר החלומות' של פרויד).


רשימת המקורות:

  • ביאליק, חיים נחמן. - תרצ'ח: איגרות (בער פ' לחובר), א-ה, דביר, תל-אביב.

  • ברזל, הלל.. - 1990: שירת התחייה - חיים נחמן ביאליק, ספרית פועלים, תל-אביב.

  • ברימן, שלמה. - תשי"א: הפולמוס בין ליליינבלום לבין אחד-העם ודובנוב והרקע שלו, ראובן מס, ירושלים.

  • גינצבורג ש"מ ופ"ש מארעק (השער ברוסית).. - 1901: יודישע פאלקסלידער אין רוסלאנד, פטרבורג (מהדורה מצולמת: 1991: בית ההוצאה של אוניברסיטת בר-אילן, רמת-גן).

  • דובנוב, שמעון.. - תשכ"ח: דברי ימי עם עולם, כרך תשיעי: המאה התשע-עשרה, דביר, תל-אביב.

  • האפרתי, יוסף ומנחם פרי.. - 1966: 'על כמה מתכונות אומנות השירה של ביאליק', עכשיו, 17-18: 43-77.

  • ורסס, שמואל.. - 1984: בין גילוי לכיסוי - ביאליק בסיפור ובמסה, הקיבוץ המאוחד, תל-אביב.

  • לחובר, פישל.. - תש"ד: ביאליק - חייו ויצירתו, דביר, תל-אביב.

  • מירון, דן.. - 1986: הפרידה מן האני העני, האוניברסיטה הפתוחה, תל-אביב.

  • סלוצקי, יהודה.. - 1970: העיתונות היהודית-רוסית במאה התשע-עשרה, מוסד ביאליק, ירושלים.

  • פרי, מנחם.. - תשל"ז. המבנה הסימאנטי של שירי ביאליק, מפעלים אוניברסיטאיים, תל-אביב.

  • קלוזנר, יוסף.. - תשי"ד. היסטוריה של הספרות העברית החדשה, ד', אחיאסף, ירושלים.

  • קלוזנר, יוסף.. - 1956: יוצרי תקופה וממשיכי תקופה, מסדה, תל-אביב.

  • קריץ, ראובן.. - 1976: תבניות הסיפור, פורה, חיפה.

  • שביט, עוזי.. - 1987: שירה ואידיאולוגיה, הקיבוץ המאוחד, תל-אביב.

  • שביט, עוזי.. - 1988: חבלי ניגון, הקיבוץ המאוחד ומכון כץ, תל-אביב.

  • שמיר, זיוה.. - 1980: שירי ביאליק הראשונים (דיסרטציה), אוניברסיטת תל-אביב.

  • שמיר, זיוה.. - 1986: הצרצר משורר הגלות (לחקר היסוד העממי בשירת ח"נ ביאליק), פפירוס, תל-אביב.

  • שמיר, זיוה.. - 1987: השירה מאין תימצא ("ארס פואטיקה" ביצירת ביאליק), פפירוס, תל-אביב.

 

ENGLISH ABSTRACT:


The late ripening of Bialik has led critics to believe that some of his early poems, written under Gordon's influence, were in fact immature and imitative (and hence the poet rightly relinquished his original intention to complete them, and kept them concealed in his archives). The truth is that these early writings often reveal highly elaborate intertextual relationships with Gordon and his contemporaries, skillfully planned by a poet who meant to discard the obsolete norms of Haskala literature and to substitute them with a new set of poetic values. Such poems, like the early long poem 'Jonah the Tailor,' have a traditional façade but are far from being naïve imitations of a dying style. On the contrary, they constitute a witty dialogue with Gordon and his adversaries, who claimed that the major 19th century poet was unworthy of the title of a 'National Poet' as he had not responded in time to the great national calamities (such as the abduction of poor, young, Jewish boys to be drafted to a Tzarist military service of 25 years), and instead devoted his early poems to immortal Biblical themes. Bialik, in response to this accusation, wrote a Gordon-like poem but in an uninvolved manner, atypical of the militant trend so common in 19th century Hebrew literature. He showed that sensitive national problems could be tackled by poets in a seemingly neutral way, without hurting the feelings of rival party-liners. The uninvolved speaker in these narrative poems hints at various interpretative options (encouraging a maskilic, rationalistic reading simultaneously with a Hassidic, mystical reading; allowing each reader to choose his preferred interpretation). Jonah the tailor, the protagonist of this narrative poem, is a hero of a 'classical' epic who has undergone inhuman suffering; and is at the same time a modern anti-hero of a mock-heroic, presented not as a brave soldier but as a lowly and humble artisan. The text, ambiguous in all its levels, is typical of a period of confusion and disorientation, and is far from the single-minded militant bluntness of most 19th century Hebrew poetry. Most assumptions raised by critics as to the incompleteness of such 'Gordonean' poems remain impractical and inefficient when confronted with the intricate and ambivalent world-picture depicted by Bialik. The only convincing hypothesis is that of Uzi Shavit, who claimed that on the verge of a new era new poetic values were required. Thus, the authoritative omniscient narrator of 19th century poetry was replaced by an ambivalent speaker; and the well-wrought plot was replaced by a disintegrated one, displaying the problems without offering any solution. Bialik probably withdrew from his plans to complete 'Jonah the Tailor' for various reasons, but primarily because he sensed that politically-involved poetry (poésie à these), satirical in nature, could no longer provide the public with adequate and desirable reading-material. As a result, he imposed upon his writing several restrictions and transformations (he abandoned the aged speaker, the open satirical mood, the apologetic tone, and the a-mimetic allegorical style) in order to adapt himself to the requirements of the new era. A draft-copy, dated 1902, which I have recently discovered in the Bialik Archives, reveals an attempt to continue the incomplete poem. But even this late attempt bore no meaningful results: a long satirical dramatic monologue was no longer considered bon ton in the turn of the century. At this point, Bialik was indulged in establishing new poetic norms that had given him a nation-wide reputation as the unquestionable heir of Gordon, a reputation as the major poet of his time.

Comments


bottom of page