'יונה החייט' - פואמה בלתי-גמורה של ביאליק הצעיר

עודכן: 15 ביולי

אור חדש על ראשית התגבשותה של הפואטיקה הביאליקאית


(טקסט מלא בהמשך הדף) (English Abstract following)

פורסם: דפים למחקר בספרות גליון 9 , 1993/4

....ב"יונה החייט" לא קיבל ביאליק את טענת ליליינבלום. שלפיה איו העם אשם בצרות שניחתו על ראשו. ברוח הסאטירה היל"גית הראה ביאליק במרומז שהממסד הקהילתי המושחת אשם בטרגדיה הלאומית לא פחות, אולי אף יותר,מן הנסיבות החיצוניות, שבהו תלה מל"ל - מחמת פשטנות יתרה - את כל האשמה, ואולם , הטחת האשמה בממסד הקהילתי נעשית אצל ביאליק בעקיפי-עקיפין, כאילו מתוך חשש פו יזרעו דבריו מחלוקת ופירוד. שלא כבפואמות המיליטנטיות של יל"ג. שתיארו את ,כלי הקודש, בצבעים שחורים משחור.כאן כוונת הדברים להציג את הטרגדיה היהודית, ולהזיל דמעה לנוכח סבל העשוקים , מבלי לחפש קודם-כול את האשמים בטרגדיה....

לחצו לקריאה בקובץ PDF


 
(טקסט משוחזר מקבצים ישנים - יתכנו טעויות וחוסרים)

זיוה שמיר


'יונה החייט' - פואמה בלתי-גמורה של ביאליק הצעיר

אור חדש על ראשית התגבשותה של הפואטיקה הביאליקאית



א. 'הרנסאנס היל"גי' ביצירת ביאליק והקשריו הפואטיים והפוליטיים


אחדים מגדולי הספרות העברית - סופרים משיעור קומתם של ביאליק, עגנון ואלתרמן - לא נכנסו אליה בקול גדול, כי אם אט-אט, בחשאי ובמהוסס. דווקא הם, שיצרו לימים נוסח חדש, והעמידו ממשיכים וחקיינים למכביר,בו בתחילת דרכם יצירות-בוסר מביכות למדי, שבהן התמודדו בדרך החיקוי והפארודיה עם מיטב נוסחי זמנם, ולא תמיד בהצלחה יתרה. את האימיטציות והפארודיות המוקדמות שלהם בחרו סופרים אלה בדרך-כלל שלא לאסוף לתוך ספריהם, גם אם פרסמו אותן כבר בעיתונים ובי-העת הספרותיים, כנראה מחשש פן יביישו נעוריהם את זקנתם. רק במאוחר, ולאחר לבטי-יצירה לא מעטים, מצאו הללו 'קול אישי', שנתחבב עד-מהרה על ציבור הקוראים, והוציא להם מוניטין כסופרים מן השורה הראשונה.


ביאליק, שהתקשה עד מאוד למצוא מו"ל לספרו הראשון, ונאלץ לחזר על פתחיהן של שלוש הוצאות-ספרים לפחות>1 הערה< עבר תקופת-לבטים ארוכה מזו של רוב בני-דורו. גם לאחר שחתם סוף-סוף חוזה עם בן-אביגדור, מסופרי 'המהלך החדש' ומנהלה של הוצאת 'תושיה', התעכבה יציאתו של הספר לאור כשלוש-ארבע שנים (מ-1989 עד 1902), הגם שבאותו פרק-זמן, הוציא בן-אביגדור שני ספרי-שירה משל טשרניחובסקי, הצעיר מביאליק.


עשור תמים גישש ביאליק את דרכו, אגב התמודדות בלתי-פוסקת עם נוסחיהם של יל"ג ושל פרוג, של מנדלי ושל שלום-עליכם. כך, למשל, הקדיש שנים אחדות, בתקופה הפורמטיבית ביותר של חייו, לתרגומם לעברית של סיפורי-הווי משל שלום-עליכם, וזאת לבקשת הסופר ואנשי 'אחיאסף'. רק בסופו של עשור ראשון זה, העז וב סיפור ראשון מפרי-עטו ('אריה בעל גוף', שאפילו בו ניכרת עדיין קרבת-מה לנוסחיהם ה'עממיים' של מנדלי ושל שלום-עליכם). בסוף העשור הראשון ליצירתו, על מפתנה של המאה העשרים, מצא ביאליק בשירתו אותה סינתזה אישית, שטביעת-ידו הייחודית ניכרה בה לאלתר, זו שהקנתה לו את אהדת הציבור, לכל שדרותיו ופלגיו.


על רקע הבשלתו האטית של ביאליק ופריחתו המאוחרת, תפסו בדרך-כלל חוקרי ביאליק גם את שיריו ה'יל"גיים', מן העשור הראשון ליצירתו, כהתמודדות פנים-ספרותית של סופר צעיר עם נוסח פואטי נערץ, ונשתכחו כמעט לחלוטין ההקשרים הרחבים, התרבותיים והפוליטיים, שהביאו לכתיבתם של שירים אלה. ובאופן פרדוקסלי, דווקא אחדים מהיבטים אלה עשויים כמדומה להבהיר, אף יותר מכל השערה פנים-ספרותית, את הלבטים הפואטיים - התימטיים והסטרוקטורליים - שבהם נתחבט המשורר בעשור הראשון ליצירתו לבטים שהתבטאו, בין השאר, באי-יכולתו להשלים יצירה 'יל"גית' משוכללת ומעניינת באופן יחסי כדוגמת 'יונה החייט'.

*

פעמיים הגיע ביאליק הצעיר לאודסה, פעם בראשית דרכו ופעם בסוף העשור הראשון ליצירתו. בראשונה, הגיע אליה כנער בן 17, בן-ישיבה שנתפקר, נתפס לציונות, נמשך אל העיר הדרומית ואל סופריה כבחבלי-קסם, וכל שאיפתו להתוודע אליהם ולהסתופף בצלם. ומקץ עשור תמים, על ספה של המאה העשרים - כמשורר עברי נודע בשערים, ששיריו הלאומיים כבר הוציאו לו מוניטין בכל רחבי העולם היהודי, לא מעט בזכות המקום המרכזי שנתן להם אחד-העם בי-העת היוקרתיים שלו, כלי-ביטויה של הציונות הרוחנית - 'פרדס', 'לוח אחיאסף' ו'השילוח'.


למעשה, גם בהיותו שרוי בריחוק גיאוגרפי מאודסה - באותן שנות מסחר ומלמדות, שעברו עליו, לאחר נישואיו, בז'יטומיר, בקורוסטישוב ובסוסנוביץ - השתדל שלא להתנתק לגמרי מדופק-החיים של המרכז התרבותי והציוני החשוב, ב לעתים קרובות בים עשירי-תוכן לרבניצקי, יד-ימינו של אחד-העם, שערך אחדים מבטאוניה של חברת 'אחיאסף', פרי-יוזמתו של אחד-העם. חליפת-איגרות זו בין המשורר לעורכו, איש אודסה, שחוקרי הספרות מכירים את חלקה האחד בלבד (הוא החלק שנתפרסם באיגרות ביאליק ואילו חלקה שמור בבית-ביאליק, וטרם נחשף לעיני החוקרים),>2 הערה< לא זו בלבד שהיא מאירה היטב את יצירתו המוקדמת של המשורר, אלא גם את עיקרי השקפתם של סופרי אודסה, בני חוגו של אחד-העם, בנושאים פואטיים ופוליטיים, שגבולותיהם נבלעים לעתים.


כתיבתו של ביאליק עמדה בשנים אלה בסימנו של מעין 'רינסאנס יל"גי', כניסוחו של ע' שביט, שבחן את היצירה הביאליקאית בראי התמורות הפרוזודיות שעברו עליה (שביט. 1988: 29-39). מעניין להיווכח, שדווקא בתוך אווירה אנטי-יל"גית מובהקת, שנשתררה מכל עבר ב'קרית ספר' של שנות 'מפנה המאה', הביעו בני חוגו של אחד-העם את אמונם ביל"ג, ובמקביל - את אי-אמונם במקטרגיו. גם ביאליק, ברוח האווירה, שרווחה בין סופרי 'אחיאסף',ב לעורכו רבניצקי: 'שתים ושלוש דלתות שבשיר י"ל גורדון ... יגידו לנו יותר מאלפי קינותובות ב"דם ואש ותמרות עשן" ... מפני שגורדון היה מקונן דורו שתיים ושלוש דלתות שבשיר "אחותי רוחמה" תגדנה לנו עוד הפעם יותר מאלפי קינותינו' (ביאליק, תרצ"ח: א, ע-עא).


על הכבוד שרחש ביאליק ליל"ג ועל זלזולו ביורשיו, משוררי חיבת-ציון, כבר נשברו קולמוסים רבים. השיבה המאוחרת ליל"ג, אגב פסיחה על ממשיכיו המינוריים, נבחנה אמנם מכיוונים פואטיים שונים ומצטלבים (בחיבוריהם של י' האפרתי, מ' פרי, ע' שביט, ז' שמיר ועוד). אולם ההיבטים האידיאולוגיים-פוליטיים של שיבה זו נזנחו כמעט לחלוטין. בחינתם תסייע לנו להבין את פרשת אי-השלמתו של המונולוג הדרמטי 'יונה החייט', מנסיונותיו השאפתניים ביותר של ביאליק הצעיר להעמידין אפוס לאומי, שישקף את קורותיה של האומה בעת החדשה, יגע במכאוביה מתוך הזדהות ואמפתיה, ויתחבב על בני כל השכבות, המעמדות והפלגים. שירה סיפורית כזאת (כמשתמע מחליפת-הבים ביאליק-רבניצקי אמורה היתה לתת ביטוי אמיתי לצרות האומה ולתקוותיה, לא בדרכם הסנטימנטלית המשת של משוררי חיבת-ציון, אלא בדרך ההראייה (SHOWING), להבדיל מדרך ההגדה (TELLING). רוח-הזמן תבעה מן המשורר האידיאלי עמדה מאופקת ו"ניטרלית" (כנדרש ממי שהר לימים בתואר 'משורר לאומי' - משורר הנותן בשירתו ביטוי לרחשי לבה של האומה כולה, ולא של פלג מפלגיה), כלומר, עמדת משקיף או 'צופה', המציג ללא קומנטר את האירועים האובייקטיביים, ונותן להם לפעול את פעולתם על הלבבות.

*

בשנותיו האחרונות של יל"ג ניחתה עליו ועל שירתו ביקורת קשה משני כיוונים, שייצגו את השקפתם של מחנות מנוגדים: ראשון היה המאמר 'ביקורת על כל שירי גורדון'>3 הערה< מאת ידידו ובן-דורו, הסופר והמנהיג הציוני מ"ל ליליינבלום, שפשט את בגדי המשכיל, חזר אל חיק היהדות ה'שורשית', והיה למנהיגם ולדברם המובהק של חובבי-ציון, מטפחי 'רעיון היישוב' בעקבותיו, אך מכיוון אחר לגמרי, בא המאמר 'י.ל. גארדאן - זכרונות ומחשבות', מאת ראובן בריינין,>4 הערה< מסופרי 'המהלך החדש', בעלי הנטייה הקוסמופוליטית, שעודד את ה'צעירים', אוהדי הרצל והציונות המדינית, ונתקרב לדעותיהם. מאמרו של בריינין בגנות יל"ג לא שימש אפוא שופר לנטורליזם הסנטימנטלי של מספרי 'המהלך החדש', אלא לאידיאלים החדשים של המשוררים ה'צעירים', אוהבי היופי והגבורה, שעליהם פרש המבקר את חסותו, מתוך רצונו להפוך ין ברנדס עברי. הללו ביקשו בשירה העברית מה שמצאו זה מכבר בשירה המערב-אירופית, ובזו הגרמנית בפרט: שגב רומנטי, סערת-יצרים ניצשיאנית, בוז של נפילים לקטנות, לדקדוקי סופרים ולריאליזם נוקדני.


ליליינבלום ובריינין תקפו אמנם את יל"ג, כאיש אחד, על הרציונליזם הנפרז שלו, שפגם לדבריהם באישיותו וביצירתו, אך עשו כן מתוך נקודות-מוצא שונות בתכלית: הראשון קבל בעיקר על חוסר-האמפתיה, שנתגלתה כביכול בשירתו הסאטירית של יל"ג כלפי סבלות האומה, בעבר ובהווה, וכלפי תקוותיה לעתיד. שירת יל"ג הצליפה, לדעת מל"ל, ללא רחם על גוו של העם הדווי והאומלל, מבלי שידע המשורר, שתנאים חיצוניים, שאינם בשליטת העם, הביאוהו לאן שהביאוהו על כן, טען, אין יל"ג ראוי לתואר 'משורר לאומי'. השני תקף את יל"ג על התרחקותו מן היופי וממנעמי החושים הטבעיים, ועל הצטמצמותו בדל"ת אמות של דקדקנות שכלתנית, קרה ועקרה.


בערוב יומו מצא אפוא יל"ג את עצמו והוא בודד ומנודה: הציבור ה'לאומי', שנטה לעבר דרכה של תנועת חיבת-ציון, והיה מוכן להטות אוזן לליליינבלום, האשים אותו בהתנכרות של משכיל קוסמופוליטן מערבי לאחיו, מטפחי 'רעיון היישוב', השמים פניהם כלפי מזרח. ומן העבר השני, דווקא אותו חלק בציבור, שנהה אחר קוסמופוליטיות וערכים מערביים מתקדמים, לא ראה במשורר רע-לרעיון או מורה-דרך, כי אם היטה אוזן לדברי-הביקורת של בריינין, והחל לראות ביל"ג ובשירתו שריד מיושן וקרתני של הדור הקודם - דור שלא ידע את הלבטים הסעורים של האדם החדש, והשחית את יצירתו במגמתיות חד-צדדית וקטנונית. מקלט מן הבדידות המתסכלת הזאת מצא המשורר החולה והנרדף-על-דעותיו בחיק אחד-העם ורבניצקי, שטרחו אז בהוצאת סיפוריו, וראו בו בעל-ברית להרהורי הספק שלהם, בדבר אפשרות מימושם לאלתר של שני החלומות, שהלהיבו אז את הלבבות: מצד אחד, חלומם המתוק והסנטימנטלי של חובבי-ציון, שלטעמם היה פשטני וחסר-מעוף מצד אחר, חלומו האוטופי רב-המעוף של הרצל על מדינת-היהודים, שלטעמם היה חפוז ונמהר יתר על המידה, מזה.


אחד-העם, כריאליסטן 'בהיר עין', מפוכח וחסר-פניות, ראה את נקודות הזיקה וההשקה של שני הפלגים ה'מעשיים', המבקשים הגשמה מהירה ומאולתרת: תנועת חיבת-ציון, שבהנהגת ליליינבלום, והציונות המדינית, שבהנהגת הרצל (ואכן, לאחר הצלחתו הגרנדיוזית של הרצל בקונגרס הציוני הראשון, הצטרפו רוב אגודות חובבי-ציון לתנועתו של הרצל, ודחקו את אחד-העם ואנשיו ממרכז הזירה). הוא הבחין היטב גם בנקודות הזיקה של משנתו הציונית לאידיאולוגיה היל"גית: כיל"ג בשעתו, האמין אף הוא, שאין לשגות בחלומות נעימים, ויש לדאוג קודם-כול להכשרת הדור - לסיגולה של האומה לעולם המודרני, ליצירת 'חדר מתוקן' ואורחות-חיים מתוקנים. כמוהו, חזר וטען, שלא ייטב לעם אם יבנה מגדלים באוויר, בלא קומת-מסד מוצקה ואיתנה. כמוהו חשב, שעל איש-הרוח להשמיע דברי 'אמת', אפילו הם דברי-ביקורת מרים ומכאיבים, ואל לו להשמיע דברי עידוד ונחמה ערטילאיים, שנזקם גדול מתועלתם.


היו, ללא ספק, גם חילוקי-דעות מהותיים: בניגוד ליל"ג, לא היה אחד-העם מעלה בדעתו להמליץ על פתרונות-עראי לא-ציוניים, כגון על יציאת העם אל 'מלון אורחים', עד יעבור זעם. בניגוד ליל"ג, הוא אף לא חשב, כמובן, ששורש הרע נעוץ ברוחניותו היתרה של העם (לא אחת נתפרשה משנתו האבולוציונית - ה'רוחנית' - של אחד-העם, שלא כדין, כבריחה מעבודה מעשית, אם מתוך אי-הבנה שבתום-לב, אם מתוך סילוף מכוון מצדם של יריבים אידיאולוגיים). אף-על-פי-כן, ולמרות נקודות מחלוקת אלו ואחרות שהפרידו בין השניים, אויבים משותפים עשאום בעלי-ברית לשעה קלה, ויל"ג מכר לרבניצקי את סיפוריו (אותם סיפורים, שבעטים נסתכסך עד חורמה עם אר"ז), אף פרסם את שיריו האחרונים ב'פרדס' שבער רבניצקי. מותר כמדומה לשער, שאילו האריך המשורר ימים, והמשיך את הקו הנקוט במאמריו המאוחרים, כגון 'גאולתנו ופדות נפשנו' ו'עזרה ועזרא', היה מתקרב אט-אט אל הפלג האחד-העמי בציונות, ומחזק את שורותיו.


לא ייפלא אפוא, שעם היוודע דבר מותו של יל"ג בלא-עת, נזדרז רבניצקי ב למען 'פרדסו' מאמר מקיף על המשורר הדגול, ומביאליק ביקש שיר-מספד, שילווה את מאמרו.>5 הערה< רבניצקי ציפה, מן-הסתם, לקבל מבעל 'אל הציפור' שיר-תהילה, שכולו רצוף שבחים מופלגים לגדול משוררי ההשכלה שירו הגנוז של ביאליק הצעיר - 'אל האריה המת' - אכן העמיד אפותיאוזה מרשימה ליל"ג, אך גם הציב לו מצבת-זיכרון כלנציגה של תקופה גדולה, ההו לבית-עולמה, ויורשיה כבר ניצבים מסביב לשם פרדה ומספד, בחינת 'את פושקין הספיד לרמונטוב, ומי יספוד לגורדון' (ביאליק, תרצ"ח: א, נה- נו).

*

האם באמת ובתמים העריץ ביאליק את יל"ג ואת יצירתו? לאמתו של דבר, כלפי כל תופעה חש תחושה אמביוולנטית של אהדה ודחייה, וגם שירת יל"ג לא ניצלה כנראה מן השניות הזאת. מצד אחד, ראה ביאליק ביל"ג את מחדשם של חידושים מפליגים, שפרץ באחת את מכרה הלשון העברית. הוא ראה בו 'דינאמיט' מפוצץ סלע, שבזכות עוצמתו יכולים היו בני הדור הצעיר להבקיע בנקל את דרכם אל תוך המכרה, ולאסוף בו את שלל אבני-החן מלוא-חופניים.>6 הערה< מצד אחר, הוא הכיר במגבלותיו ובפגמיו של גדול משוררי ההשכלה: במגמתיות החד-צדדית של שירתו, באינטלקטואליזם חסר-הלחלוחית שלה, בחוסר-יכולתו של המשורר להתלהב מן האידיאלים הציוניים החדשים ולקבלם בברכה, בלא ערעורים והרהורים.>7<


אולם, בעוד שמתנגדיו של יל"ג הציגוהו, באורח חד-צדדי ומגמתי, כרציונליסט קר ומתנכר, תוך התמקדות במרכיב אחד של יצירתו והתעלמות מן המכלול, תפס ביאליק את יצירת יל"ג תפיסה שקולה ומאוזנת, ללא כחל וסרק. להעו, בהתחשב במגבלותיה של תקופת ההשכלה - תקופה של מלחמה לתיקונים 'מבית', שהביאה לפירוד כוחות ולמשטמה עזה בין חלקי האומה - השיג יל"ג הישגים מרשימים ביותר, וקוטנו עבה ממותני מתנגדיו. עם זאת, השקפותיו הפואטיות והפוליטיות של המשורר המשכילי, שנתעצבו ברוח ה-KULTURKAMPF האנטי-קלריקלי של ימי 'אביב העמים', היו טעונות, בעיני ביאליק, רוויזיה יסודית, ברוח הזמן החדש, ואת השינוי המיוחל הזה ביקש להשיג ביצירתו.


בשירים ה'יל"גיים' הרבים, ב ביאליק בעשור הראשון ליצירתו, לרבות הפואמה הבלתי-גמורה 'יונה החייט', ניכרת האמביוולנטיות הזאת, שחש המשורר הצעיר כלפי יל"ג ויצירתו, על כל צעד ושעל. בשירים אלה קיבל כביכול ביאליק על עצמו את הפואטיקה ואת האידיאולוגיה היל"גיות, אך בעת ובעונה אחת, גם מרד בהן נמרצות. לא-אחת, העמיד בהם פני משורר מן הנוסח המשכילי הישן, אך למעשה לא הותיר בפואטיקה הקלסיציסטית-משכילית אבן על אבן, מתוך שחשף בדרכי אירוניה מחוכמות את כל מומיה ומעקשיה. לאמתו של דבר, כבר נסיונו ה'יל"גי' המוקדם והמוצהר, הסונט הפארודי 'השירה מאין תימצא', יכול היה לשמשין אות לבאות: כבר בו רשם ביאליק תת-כותרת ('דלא כגרדון'), להדגשת המחלוקת הבסיסית שבינו - משורר רומנטי בן דור ה'תחייה' - לבין גדול משורריה של התקופה החולפת. הוא הציב בפארודיה הקצרה והמורכבת שלו מענה, משועשע ורציני כאחד, לפואטיקה הקלסיציסטית של יל"ג: בניגוד לטענת יל"ג, 'כי מעין המחשבה ומקור שיר וזמר / בבטן המלאה ובאח המבוערת' (כלומר, אם אין קמח אין שירה, שהרי משורר כמוהו כאומן הזקוק לגמול נאות על טרחתו), טען ביאליק, 'כי אין עברי שר כי אם מעוני', שכן האמין - ברוח הרומנטיקה - כי דווקא הסבל והמחסור, ולא השפע והשובע, הם-הם המולידים את מיטב היצירה, וכי השירה כמוה כנבואה היא 'כאש בוער' בעצמותיו של יוצרה. מול הכתיבה המכולכלת של המשורר המשכילי, המחפש נושאים לכתיבה תוך לבטי יצירה קשים, הציג ביאליק בשירו את הכתיבה הרומנטית הספונטנית, הפורצת מאליה בטבעיות, בלא בקשת גמול ובלא כוונת מכוון.>8<


בהתמודדות עם הפואטיקה היל"גית, הקלסיציסטית-ביסודה, השיג ביאליק מטרה כפולה. הוא למד לכבוש את הישגיה הטכניים המזהירים, ובעיקר את הברק האפיגרמטי שלה ואת לשונה השיבוצית, העשירה והמחוכמת. כמו-כן, הצליח ביאליק להפנים את חידושיה המופלגים של יצירת יל"ג: השימוש בעברית 'סינתיטית', המשלבת בתוכה את כל רובדי הלשון, השימוש בז'אנרים חדשים (כדוגמת המונולוג הדרמטי והסיפור הקצר), ועוד כהנה וכהנה חידושים נועזים. ואגב, את המודל של משורר, שהוא גם פרוזאיקון המחבר מפעם לפעם גם סיפורים קצרים, יכול היה ביאליק לקבל מיל"ג בלבד (גם בתחום זה היה יל"ג פורץ-דרך ומחדש). במקביל, רמז ביאליק לקוראיו, כי הוא אף דוחה את משנתו הפואטית והפוליטית של יל"ג, או לפחות חלקים מהותיים מתוכה, ומפליג ממנה למחוזות חדשים ורחוקים, שיל"ג לא ידעם.

*

כחסידו של אחד-העם לא יכול היה ביאליק הצעיר להוקיר את דעותיו הפוזיטיביסטיות והפשטניות של מל"ל, שתקף בלהט דוגמטי הן את יל"ג והן את אחד-העם (מל"ל שימש בן-פלוגתא קבוע לכל עניין עקרוני ופרוגרמטי שיצא מתחת עטו של אחד-העם, ולעג לרוחניותו היתרה). לגבי דידו של ביאליק, ייצג מל"ל את ה'חובבניק' המצוי - אותו טיפוס עממי סנטימנטלי, שהמשורר אהב להלעיג עליו בפארודיות המוקדמות שלו, שנגנזו ברובן ('ארץ שחולה כפנינים', 'חלום בתוך חלום', 'עלי ערש רעננה', 'איגרת' וכו'). אפשר גם, שאחדים משיריו הסאטיריים המוקדמים של ביאליק הם תגובה מבודחת למימרותיו התמימות של ליליינבלום, שהיו למשל ולשנינה בחוגו של אחד-העם. ב'דרך לעבור גולים' העיר מל"ל (בתגובה להערת יל"ג ב'גאולתנו ופדות נפשנו' בדבר צורתו של מפעל הגאולה), כי מוטב היה לעוץ לגואל: 'בוא אדוני, דרך החלון, דרך הארובה ... ובלבד שתבוא ותגאלנו'. ובתגובת-נגד תיאר ביאליק, בנוסח הגנוז של 'אל הציפור', את הסערה המנסה לחדור בערמה אל הבית הדל, ובעליו - אדם תם ורגשן, טיפוס עממי מן הנוסח הישן - מגרשה במלים 'סורי גבירתי', אך היא מתחכמת לו, ועולה כגנב דרך הארובה. אפשר גם, שאת כל המונולוג הסאטירי 'עצה בתפילה', המתאר 'יישובניק' עממי ופשוט, שעזו מתה עליו,ב ביאליק כהמחשה של הפתגם העממי המבודח 'עזו של ליליינבלום', שנשתגר בציבור ובספרות כביטוי קריקטורי של 'רעיון היישוב' החיבת-ציוני.>9 הערה<

כחסידו של אחד-העם גם לא יכול היה ביאליק להוקיר את דעותיו של בריינין, מייצגם של בעלי 'המהלך החדש' ופטרונם של ה'צעירים', אף הם ממתנגדיו של אחד-העם ומאוהדי הרצל ושיטתו המדינית (גם כלפיהם השחיז המשורר את חצי-לעגו, בשיריו המוקדמים, כדוגמת הסאטירות 'אשריך צעיר רודם', 'ילדות', 'בכרכי ים' וכו'). בשירו 'רזי לילה', למשל, תיאר ביאליק דובר נלעג, הפושט צורה ולובש צורה: תחילה הוא צמוד מתוך תפיסת-עולם פשטנית לקרקע-המציאות, ומדבר בעגת למדנים מיושנת ('שאלות', 'כלומר') אך אט-אט הוא מתנער מן הפוזיטיביזם הפשטני שלו וממנהגיו הגלותיים העקמומיים, והופך ל'צעיר' אירופי, יהיר ושאפתן, המבקש לנסוק לשמי שמים: 'הצורך גדל, גדל: בי התעורר - / ובכל עזוז חוצפתו - חוש המשורר'. ברוח דבריו של אחד-העם, חשב ביאליק, ש'צעירים' רברבניים ויומרניים אלה, המבקשים להרחיב את גבולות הספרות העברית, אגב התהדרות בנוצות ניצשיאניות זרות, שוגים באוטופיות ובחלומות גדולה, ללא בסיס מציאותי איתן: שה'צורך' אצלם גדול פי כמה וכמה מה'יכולת' שהם מנסים להשליט את דעתם בהתנשאות ובתוקף, בעוד שעליהם לחכות, לפי שעה, בסבלנות, ולקנות דעת.>10<


כשיצא ביאליק להגנת יל"ג, כנגד מקטרגיו משני המחנות, הוא תקף למעשה יותר מכול את בני-הפלוגתא המוצהרים של אחד-העם. ומאחר שהתייצבותו לימין יל"ג נבעה בעיקר מן הרצון לחזק את שורותיו של הפלג האחד-העמי, לא היה בהתקרבות זו משום 'חיקוי של התבטלות', אלא ניסיון מעניין ומקורי לסול דרך חדשה של סינתזה בין ישן לחדש. בשיריו ה'יל"גיים' לא קיבל ביאליק את תפיסת יל"ג כנתינתה, אלא התיך לתוכה רעיונות חדשים, פואטיים ופוליטיים, שנשבו אז במחנהו של אחד-העם, והתאימה לרוח זמן החדש. בעיקר, למד להצניע בשיריו ה'יל"גיים' את הביקורת השכלתנית-אנליטית, נוסח יל"ג, ביקורת שהיתה יפה לזמנה, ושוב לא היה בה משום מענה הולם לצרכיה ולרגישויותיה של התקופה החדשה, שבה נזקק העם לאיחודם של כל הכוחות והמשאבים, לשם קידומה של מטרה לאומית נכבדה. ביאליק למד שלא להסתיר את רגשותיו הכנים כלפי התופעות הלאומיות שבמרכז שיריו, וכן כלפי גיבוריו העממיים וגורלם הטראגי. במקום המשטמה המיליטנטית, האופיינית לשירת יל"ג, החדיר ביאליק בשירתו הלאומית את הביקורת הכנה והכואבת, הנובעת מהזדהות ואמפתיה, ולא מתוך השאיפה להוקיע ולקעקע.


מל"ל הן האשים את יל"ג במאמרו הנ"ל, על שלאב בשיריו על גזרת הקנטוניסטים: כשאימת הגיוס לצבא הצאר החרידה כל בית בישראל, והשחיתות פשתה במוסדות הקהילה, שהופקדו על מילוי מכסות הגיוס, התנכר המשורר כביכול לסבלם של החטופים ושל בני-משפחותיהם, ושר על נושאים נצחיים, המנותקים מן המצב הלאומי, כאהבת דוד ומיכל וכמלחמות דוד בפלשתים - נושאים שכוחם יפה בכל זמן ובכל אתר. בעקבות טענה מגמתית זו, שמבחינה ספרותית-אסתטית טהורה לא היה בה כל טעם, 'הרים ביאליק את הכפפה', והמשיך כביכול את שירת יל"ג מ'מקום-תורפתה': הואב שיר בנוסח יל"ג על נושא שיל"ג, אליבא דליליינבלום, התחמק מלעסוק בו, ושבו 'בא חשבון' עם כל מקטרגי יל"ג (אך גם לא קיבל בו, למרבה האירוניה, את גישתו של יל"ג, אלא לכאורה).>11<

*

ב'יונה החייט' לא קיבל ביאליק את טענת ליליינבלום, שלפיה אין העם אשם בצרות שניחתו על ראשו. ברוח הסאטירה היל"גית הראה ביאליק במרומז, שהממסד הקהילתי המושחת אשם בטרגדיה הלאומית לא פחות, אולי אף יותר, מן הנסיבות החיצוניות, שבהן תלה מל"ל - מחמת פשטנות יתרה - את כל האשם. ואולם, הטחת האשמה בממסד הקהילתי נעשית אצל ביאליק בעקיפי-עקיפין, כאילו מתוך חשש פן יזרעו דבריו מחלוקת ופירוד. שלא כבפואמות המיליטנטיות של יל"ג, שתיארו את 'כלי הקודש' בצבעים שחורים משחור, כאן כוונת הדברים להציג את הטרגדיה היהודית, ולהזיל דמעה לנוכח סבל העשוקים, מבלי לחפש קודם-כול את האשמים בטרגדיה, ומבלי לבקש את הוקעתם: כולם אשמים בטרגדיה הלאומית, וכולם קורבנותיה.


גם דברי ההטחה הבוטה של יל"ג כנגד שמים (לפיהם אין 'עין רואה' ואין 'אוזן שומעת' נכללים כאן במובלע, אגב דחייתם וקבלתם, בעת ובעונה אחת: גיבורו התמים, יהודי פשוט מ'שלומי אמוני ישראל', אינו כופר בהשגחה העליונה, אך מביע את השערתו ש'אלהים הסתיר פניו, עיניו הצופיות'. מאחורי גבו עומד המחבר המובלע, ורומז בדרכים סובטיליות לקוראיו המפוכחים, שאילו חשדו הוריו התמימים של יונה ב'כלי הקודש', ולא שמו את כל מבטחם בהשגחה העליונה, אפשר שהיו מצליחים להציל את בנם מפח יקוש. קוראיו המאמינים יכלו לקרוא אותו טקסט עצמו מבלי שיבחינו בביקורת הסמויה, ומבלי שיראו בה חילול שם שמים. כל קורא יכול היה לבחור גורם אחר, ולתלות בו את האשמה (רצון האל להעמיד את נבחריו במבחן, יד הגורל, דין מלכות, רשעותם של אנשי השררה, סכלותם ותמימות-דרכם של ההורים האומללים, וכיוצא באלה גורמים הנרמזים בטקסט), בעוד שהמחבר המובלע נותר "ניטראלי", מעודד את כל האפשרויות, ומעניק את הבכורה אף לא לאחת מהן, כמתוך שמירה על ריסון ועל איזון. הוא רק רומז בין השיטין, באירוניה מרירה, שהיסוד הטרגי גובר בה על יסוד הלגלוג, שתפיסתו של יונה את המציאות, לפיה ביינוש החטפן (שלאמתו של דבר אינו אלא כלי שרת ו'רשע בשכר' ביד שולחיו הוא האשם הבלעדי באסון שנפל עליו ועל משפחתו, היא תפיסה מוגבלת, שאינה מסוגלת להתבונן נכוחה במציאות, ולהבין את התמונה במלוא מורכבותה.


ואף זאת, שירו של ביאליק שומר במקביל על תפיסה חברתית מאוזנת ונאמנה למציאות: בעקיפין, הוא מותח קו של ביקורת הן על יל"ג והן על בעלי 'המהלך החדש' על יחסם המגמתי והבלתי-מאוזן כלפי עלובי החיים. זה התבונן בדלת-העם - בחייטים, ברצענים, בעגלונים, במוזגים ובתגרניות שבשוק - בראייה סאטירית, מנמיכה ומלגלגת, מעמדתם האריסטוקרטית הקלסיציסטית של המשכילים, המוקיעה את בורותו של האדם הפשוט ומבקשת לחנכו ו'להעלותו מאשפתות' ואלה - העלו על נס את השלווה ואת האחווה, השוררות כביכול בבתי דלים, מתוך עמדה רומנטית, המוקיעה את הצביעות האורבנית ומתגעגעת אל התום והפשטות של הטיפוס העממי. לא הסאטירה ולא האפותיאוזה משקפות את המציאות כהה, טוען כאן ביאליק בלי לומר זאת מפורשות. גם הראייה הסאטירית המנמיכה וגם זו הסנטימנטלית המשגיבה, תופסות אמת חלקית וחד-צדדית כאילו היתה זו אמת כללית, שאין בלתה, בעוד שהמציאות האמיתית מורכבת ורבת-אנפין פי כמה מזו המשתקפת בספרות.


שירו של ביאליק אינו מפגין יחס של התנשאות כלפי דלת-העם (כיחסו המזלזל והלגלגני של יל"ג בסיפוריו ובפואמות האקטואליות שלו), אף אין הוא מגלה כלפי האדם הפשוט הערצה ויראת כבוד (כבסיפוריהם הסנטימנטליסטיים של בעלי 'המהלך החדש'). הוא מתאר את הפרולטריון היהודי, על אורותיו ועל צלליו, מתוך ביקורת מעורבת באמפתיה, בהציגו את עצמו בשירתו ה'אוטוביוגרפית' כבנו של מוזג קשה-יום ושל תגרנית בשוק (וזאת אגב 'שיפוץ' כלשהו של נתוניו הביוגרפיים האותנטיים).>12 הערה< כרומנטיקון, שהאמין בחשיבותה של ההתנסות האישית ('הפואטיקה של החוויה'), רמז ביאליק לקוראיו, שאת האדם הפשוט, משולי הקיום היהודי, אין הוא מכיר מן הספרות, אלא הישר 'מן החיים', שכן ילדותו עברה עליו בכפר ובפרבר-העצים, ולא בין למדני-הדור באחת הישיבות המהוללות שבמזרח-אירופה, אף לא בין מלומדי הטרקלין באחד מכרכי-הים שבמערב.


הוריו של יונה משקפים את כל המידות הטובות, שבהן נתברכו ישראל, מידות הנזכרות בכל דיון רעיוני בדבר חוסנה של האומה: משפחתם חמה ומלוכדת, הם שמחים בחלקם, שומרים על השבת ועל מצוות הכנסת-אורחים, דואגים לתלמודם של הבנים, אף מוכנים להקריב את רווחתם על מזבח ערכים אלה.>13 הערה< ואולם, לרוע מזלם ולאסונה של האומה, הממסד הקהילתי אינו ממלא את שליחותו כראוי, ובוגד בתפקידו: פרנסי העדה אינם מתגלים כגומלי חסדים, העושים כל מה שביכולתם להביא לידי פדיון שבויים. להיפך, אהבת-השררה ואהבת-הבצע שולטים בתקיפי הקהל הללו, שולחיהם של ה'חוטפים' (אותם 'זאבים' ו'נמרים', מחלומות הביעותים של החייט העלוב והשווה: 'יארב במסתר כאריה בסכה יארב לחטוף עני יחטף עני במשכו ברשתו', תה' י ט וכן: 'טענו ובגדו שוללים כאויבים, חוטפים וטורפים כזאבים, זה עמלם לריק חושבים', יוצר א שבוע').


אנשים פשוטים ותמימים כדוגמת שמשון וינטה, הורי יונה - אומר השיר בדרכי-עקיפין - הם פתאים המאמינים לכל דבר. תכונתם זו - שבדיונים התיאורטיים על מהות הטרגדיה מכונה "GULLIBILITY" - המתבטאת בהשלמתם עם הגורל בלא כל ערעור, היא הפגם הטרגי (ה'המארטיה' שלהם, המביא עליהם ועל בניהם את אסונם והופך אותם טרף קל לפיתוי ולהונאה, כפי ששמותיהם מעידים עליהם: 'שמשון' - רמז לעיוורונו של האב, ולנפילתו הקלה ביד מפתיו (ברזל. 1990: 97) 'יונה' - רמז להיותו קורבן נוח למרמה ולהונאה.>14 הערה< אלמלא שמו יונה והוריו את כל מבטחם בהשגחה העליונה ובשלוחיה עלי-אדמות, הן היה יונה כפוף על תלמודו, ולא על מחטו. אך זהו, כמובן, פן אחד של התמונה, ובצדו מעודד הטקסט גם פירושים אחרים: קורא מ'שלומי אמוני ישראל' יראה בילד הרך אדם שנבחר לעמוד בניסיון, שנאלץ לרדת מטה-מטה, רק כדי שיימשה לימים מיוון-מצולה, ויעלה למדרגת צדיק 'נסתר'. קורא מרקע משכילי יצר על קיפוחם של החיים בעולם-הזה, בשל אמונת-השווא בגמול הצפוי לצדיקים בעולם-הבא. המחבר המובלע, חרף העמדה הניטרלית שלו הנשמרת בעקביות, נוטה יותר אל הכיוון הרציונליסטי-משכילי של יל"ג, ולא אל הכיוון המיסטי של סיפורי חסידים סנטימנטליים. מכל-מקום, האמונה התמימה ב'צדיק' ובנפלאותיו היא נחלתם של גיבוריו הפשוטים, שעליהם ועל עולמם הוא משקיף בחיבה, אך גם ברחמים מהולים באירוניה.


ביאליק לא קיבל אפוא את ביקורתו של ליליינבלום, אף לא את ביקורתו של בריינין, ויצא לכאורה להגנת יל"ג. אולם במקביל, הוא אף לא קיבל את תפיסתו המשכילית-קוסמופוליטית של יל"ג בה וכלשונה. בסיפורו של יל"ג 'העצמות היבשות', ששימש כמדומה אנטי-מודל ל'יונה החייט',>15 הערה< עובר הנער היהודי שנחטף לצבא הצאר חוויות הרואיות בים וביבשה, ובשובו אל עירו הקטנה, הריהו עטור אותות-גבורה ובגדי שרד, עמוס בכסף ובכבוד (כצלצול שמו: 'יש לי רב'). ביאליק מנהל דיאלוג סמוי עם דעותיו המשכיליות של יל"ג: גם גיבורו, שנחטף לצבא הצאר, עבר תהפוכות גורל, אך בשובו אל עירו הקטנה, אין הוא גיבור עטור אותות-קרב וכפתורי שרד נוצצים (לפי האידיאל המשכילי, שביקש ליצור מהיהודי 'אדם', שבצאתו אין יהדותו אינה ניכרת), כי אם אנטי-גיבור אומלל ושחוח, יהודי שירד מטה-מטה בסולם-החברה, והיה לבעל-מלאכה עלוב ומך-רוח (קורא מרקע חסידי יראה בו אמנם מאנשי-המעלה, גיבור שכבש את יצרו ועמד בניסיון, וחלקו בעולם-הבא מובטח לו). גיבורו של ביאליק הוא חייל-חייט, הממיר את הכידון הצבאי (אזנו שעלפו במחט הבלתי-הרואית גבורתו היא גבורה רוחנית, ומתמצית באיפוק ובכיבוש היצר. האפוס של ביאליק, אף שעל גיבורו עוברות שנות-שירות ארוכות בצבא הצאר, שבהן הוא עומד בגבורה בייסורי גוף ונפש, הוא למעשה MOCK HEROIC - אפוס פארודי, שגיבורו הוא גיבור ואנטי-גיבור, בעת ובעונה אחת. לפנינו שירה לאומית, ללא שגב וללא היתול: אין בכוונתו של ביאליק לרומם את החייל היהודי ולהאדירו, או להנמיך את החייט היהודי ולבזותו השקפתו על המציאות ריאליסטית ומאוזנת - בגובה העיניים.


כזו היתה דרכו של ביאליק בהתמודדותו עם יצירת ההשכלה בכלל, ועם יצירתו של יל"ג בפרט: נגד התמונה החד-צדדית של הלמדן היהודי, כפי שזו עלתה מ'אמת ואמונה' של אד"ם הכהן ומן הפואמות של יל"ג, תיאר ביאליק את תופעת המתמידים על אורותיה ועל צלליה. בית-הישיבה ביצירתו הוא אמנם מקום עלוב ונוגה, אך עליבותו היא רק בעיני 'זר לא יבין', שהרי מקום עלוב זה הוא גם 'בית היוצר לנשמת האומה'. המתמיד הוא צל-אדם, המתנועע על גבי עלים בלים, אך הוא גם נער מלא גבורה ותעצומות נפש, חזק משמיר ומחלמיש. כנגד התמונה החד-צדדית של התלמיד-חכם, של החייט היהודי ושל החייל היהודי יצא ביאליק והעמיד בשיריו המוקדמים גירסה חדשה, שאהדה וביקורת משמשות בה בערבוביה, ברוח הזמן החדש, זמנו של אחד-העם. הגישה האמפתית של ביאליק, המראה כיצד רבבות אנשים תמימים מקריבים את חייהם ללא תמורה, מטרה אחת מרחפת על פניה: לזעוק ללא מלים 'לא זה הדרך!'.


כבר הראה ש' ורסס (1984: 32), שאריה 'בעל גוף' הוא במידה רבה כפילו-הניגודי של המתמיד. גם יונה הריהו מבחינות רבות כפילו הניגודי של המתמיד: שניהם מוצאם מבית דל בשניהם תלו ההורים תקוות לעתיד למדני מזהיר, אלא שזה זכה ומילא כרסו בש"ס ופוסקים, וזה נחטף מן ה'חדר' בטרם חבש את ספסלי ה'ישיבה'. מסוף הפואמה 'המתמיד' נרמז לקורא, שאילו הוקדשה כל האנרגיה הרבה, המושקעת בבתי-הישיבות, והתנקזה למפעל לאומי רב-ממדים, המתאים לרוח הזמן החדש, היה מצב העם משתנה מקצה לקצה. במקביל נבחן גורלו של יונה, שהקדיש את כל חילו בשדות זרים, והגיע אף הוא לשוקת שבורה ולמבוי סתום (כשחזר ביאליק לנושא החייל היהודי ב'החצוצרה נתביישה', רמז לקוראיו כי יהודי הוא לעולם יהודי בעיני הגויים אפילו הוא נושא בכל החובות האזרחיות, אין לו כל זכויות-יתר בבוא גזרת הגירוש וזאת בניגוד לאמונה המשכילית, האופטימית ביסודה, בדבר יכולתו של היהודי להגיע לשיווי-זכויות בין אומות-העולם, אם אך ישכיל להתערות בהן כאזרח).


המסקנה המעשית, שאינה נהגית כאן גלויות ומפורשות, היא ברוח הגותו של אחד-העם: יש צורך בתיקונים מבית, כדי לאוורר את העיפוש, השורר במוסדותיה של האומה, וכדי לעורר את העם מתרדמה ולפקוח את עיניו. וכניסוחו של ביאליק ב'על סף בית המדרש' - 'וברפאי את מקדש ה' ההרוס / ארחיבה יריעותיו ואקרע לו חלוני / והדף האור ח צלו הפרוש'. אין זו מגמתו הרפורמטורית של יל"ג, שביקש לשלב את הדת והחיים, לצורך יצירתו של אדם חדש, שהוא 'יהודי בביתו ואדם בצאתו'. יעדיו של ביאליק, מבלי שינוסחו כאן מפורשות כבמנשר פוליטי, הם ברוח יעדיה של הציונות האחד-העמית: להכשיר את לב העם לחיים מתוקנים, כדי להוציאו בבוא היום מן הגולה, ולהפכו לעם ככל העמים במולדתו ההיסטורית (וכדברי אחד-העם במאמרו 'האדם באהל': 'היה אדם באהלך').>16 הערה< השיבה המאוחרת אל גורדון בשירת ביאליק לא התבטאה אפוא בקבלת עולו, אף לא בדחייתו, כי אם בסינתזה אישית, שערך ביאליק בין יסודות מהגותו של יל"ג ליסודות ממשנתו של אחד-העם. סינתזה כזאת חייבה פואטיקה חדשה, פואטיקה של 'על פרשת דרכים', המגששת את דרכה אל האמת, אגב לבטים וחיבוטים ולא פואטיקה של יצירה מיליטנטית, המנסה להשליט את דעותיה המגובשות והחד-ערכיות, מתוך ביטחון גמור בצדקת-דרכה.


אף-על-פי שהשיר ב בשירות הפלג האחד-העמי, העמיד בו ביאליק 'אפוס לאומי', המתאים לקוראים מבני כל הפלגים: הקורא שבא מרקע חסידי ישמח על הצלתו של יונה משמד, ועל היותו 'יהודי כשורה', אף יפרש את דברי הצדיק כדברי נבואה שנתגשמו. הקורא שבא מרקע 'מתנגדי', יזהה את האירוניה שבה מתבונן המחבר המובלע בדברי הצדיק, דברים שאינם אלא ברכה סתמית, העשויה להתפרש לכל הכיוונים (כדברי הפיתיה והאורקל, או כדברי ההורוסקופ של ימינו אנו). הקורא ה'משכילי' יראה בסיפורו של יונהב-אשמה חמור נגד הקהילה וראשי הקהל, אף יכרה אוזן לדיאלוג הסמוי עם יל"ג, מל"ל וסופרי 'המהלך החדש'. השיר ב אפוא למען קוראים שונים, אך גם למען עורכים שונים: אילו נתקבל במע 'הזמן' של גולדין, או במע 'ממזרח וממערב' של בריינין, היו העורכים, נציגיו של 'המהלך החדש', רואים בשיר תוצר מובהק של השקפתם האוהדת כלפי דלת-העם. אילו נתקבל במע 'לוח אחיאסף' או 'השילוח', היו העורכים מבינים שהשיר מראה, ברוח משנתו של אחד-העם, ש'לא זה הדרך' (שירות בצבא הצאר ו'לא זה הדרך' (המתנה פאסיבית לביאת המשיח, תוך קבלת דין שמים). צריך לצאת ממעגל-הקסמים של הגורל היהודי הטרגי.


אולם אין לפנינו אופורטוניזם של משורר, המבקש 'להלך בין הטיפות', ולהסתיר את השקפותיו הפוליטיות, כדי לשאת חן בעיניהם של בני כל הפלגים והמפלגות. לפנינו שאיפה ציונית כללית (להבדיל משאיפתם הצרה וה'מפלגתית' של מתנגדי י"ל גורדון ואחד-העם של משורר בעל אחריות כלל-לאומית, המבקש לאחוז בדעותיו ובהשקפתו האידיאולוגית, מבלי לעורר נגדן את חמתם של יריבים פוליטיים, שאינם אלא בשר מבשרו, וגורל לאומי משותף מאחדם אתו, חרף הבדלי עמדות וחילוקי דעות. אם מל"ל האשים את יל"ג, שאין הוא ראוי לתואר 'משורר לאומי', הראה ביאליק ב'יונה החייט', כמו בשירים אחרים שבו בשירות האידיאולוגיה האחד-העמית, כיצד יכול 'משורר לאומי' לאחוז בדעה פוליטית מוצקה, מבלי להביעה מפורשות, מבלי להפר את הניטרליות ואת האיזון, אף מבלי לזרוע בעם זרעים של מחלוקת ושל פירוד.



ב. השערות שונות לגבי 'כשלונו' של ביאליק בהשלמת 'יונה החייט'


סקרנו מקצת מהמניעים האידיאולוגיים לכתיבת יצירה 'יל"גית' כדוגמת 'יונה החייט', כמקרה-בוחן להבנת יצירתו המוקדמת של ביאליק, וכן מקצת מהדיאלוגים הסמויים, שערך בה המשורר הצעיר עם נוסחי השירה של זמנו, בכלל, ועם 'נוסח יל"ג', בפרט. כידוע, ביאליק לא השלים את הפואמה הזאת, ופרסם אותה בגירסתה המקוטעת מקץ שלושים שנה לערך, בשיא תהילתו, לאחר שהשתקע בתל-אביב. מאליה צפה ועולה השאלה: מדוע נותרה פואמה כה מורכבת (בהשוואה ליצירה המוקדמת כשלושים שנה במגרה, ומדוע לא הצליח ביאליק להשלימה. ותמיהה נוספת: מה ראה המחבר, עטור זרי-התהילה, להוציא מגנזיו בערוב יומו את היצירה המוקדמת, ולהביאה לדפוס בגירסתה הבלתי-גמורה.


לגבי אי-השלמתה של הפואמה נשמעו במחקר ובביקורת דעות אחדות: לדעת פ' לחובר (תש"ד: 188-189 - שדיונו בפרק 'אל היצירה הגדולה' מכיל בתוכו, כבקליפת-אגוז, את רוב הנתונים, המקורות וההיפותזות על ראשית כתיבתו הפואמטית של ביאליק - לא היה מונח בטבעו של ביאליק 'להמשיך יצירה כזו הרחק מן הגבול של החוויה הבלתי-אמצעית שלו, כי הוא שר בעצם על חיים שהוא חי, ולא על חיים שהוא הכיר וידע מפי השמועה'. משמע, את אי-השלמתה של הפואמה תלה לחובר בנסיונו הכושל של ביאליק לחרוג מכשרונו הטבעי, המעוגן ב'פואטיקה של החוויה', פואטיקה שעליה מתבסס חלק הארי של היצירה הביאליקאית.


להעי, טענת לחובר לגבי זיקתו האמיצה של ביאליק אל 'הפואטיקה של החוויה' איננה בלתי-משכנעת, כפי שניסו לתארה, וזאת משום שיצירת ביאליק אכן מעמידה במרכזה את עולמו של ה'אני', ובדרך-כלל היא אכן עומדת בסימן 'הפואטיקה של החוויה', ומרבה להשתמש בחומרי-מציאות אוטוביוגרפיים, אותנטיים או אותנטיים כביכול. שירתו אף לובשת בדרך-כלל חזות פרסונלית, לעתים אף אוטוביוגרפית, והיא מתבוננת לרוב במציאות באופן סובייקטיבי-אינטרוספקטיבי.


אמנם, שירה אישית זו גדושה גם בצירופים ובמעמדים אימפרסונליים, שיש בהם כדי להקנות לה נופך לאומי ולהפקיעה כביכול מרשות היחיד. ככלל, סיפורו של ה'אני' בה אינו סיפור אינדיווידואלי גרידא - חד-פעמי או אידיוסינקרטי - כי אם סיפור שבו הממד האישי נתפס כמטונימיה וכמשל לסיפור הקולקטיבי-הלאומי. אך גם ההיפך הוא הנכון: דווקא שירתו ה'לאומית' של ביאליק היא סובייקטיבית מיסודה, צבועה על-פי-רוב בגוני ההתנסות האישית, אף חדורה תחושה של אינטימיות כמו-חווייתית. וכך, בשל טשטוש-הגבולין הזה בין האישי ללאומי, קשה למצוא ביצירתו ה'קאנונית' של ביאליק ולו יצירה אחת, שאינה עומדת, במידה זו או אחרת, בסימן 'הפואטיקה של החוויה' ('מתי מדבר' ו'מגילת האש', ניסיונותיו ה'אפיים' של ביאליק, הם בבחינת יוצא מן הכלל המאשר את הכלל).>17<


לכאורה ניתן לטעון, שכלל זה אינו חל על המונולוגים ה'עממיים' המוקדמים, שרובם נגנזו, כדוגמת היצירה שבמרכז עיוננו, שנגנזה אף היא למשך שנים רבות. אך גם כאן התמונה מורכבת ורבת-אנפין מן הנגלה על פני השטח: כשעיצב בתחילת דרכו דמויות בידיוניות, לרוב נלעגות ומבוגרות ממנו בשנים רבות, נסך בהן בדרך-כלל, כמתוך אוטו-אירוניה, יסודות אישיים ואוטוביוגרפיים לא-מעטים, ואלה הוסיפו לבידיון נופך של אמינות ושל מהימנות. כך הכליל ב'תקוות עני' את סיפורו האישי ב'ראי עקום', ודבריו של לייזר-מנדל ה'מלמד' עלוב-הנפש, משקפים גם את שאיפותיו של ביאליק עצמו, שישב אותה עת במרחקים ועסק בהוראה, להגיע סוף-סוף לביתו ולתת ספר-כריתות למלמדות. גם במונולוג של יונה החייט שיקף ביאליק את רגשותיו של ילד מוצלח, עטרת משפחתו, הנקרע על לא עוול בכפו מחיק הוריו האוהבים, ומושלך 'לארץ גזרה'. למעשה, כך נהג המשורר לגבי כל דמות בדיונית, שבפיה שם מונולוג דרמטי: הדובר הרגשן וידוע-הסבל בנוסח א' של 'אל הציפור', המשורר-הרפתן ב'עצה בתפילה', הדובר המחליף צבעים כזיקית ב'רזי לילה', הדובר הקשיש, הניצב אין-אונים על פרשת דרכים, בשיר 'איגרת' - לכולם חזות בידיונית ועולם פנימי 'ביאליקאי', אישי ואוטוביוגרפי למחצה, לשליש או לרביע. לאחר תום תקופת הגישושים, חדל כמעט מלעצב דמויות בעלות 'פסאדה' בדיונית (רק ב'שירי העם' שלו הוסיף וב מונולוגים 'מפי העם' אך שירים אלה הם מע משנית, שאינה נענית במלואה לכללים החלים על היצירה שבמרכז המע), והתרכז בדמותו הפרסונלית של ה'אני', שיסודות אישיים ולאומיים פתוכים ואחוזים בה זה בזה, עד לבלי הפרד.


בדרך-כלל אכן התקשה ביאליק בכתיבה אפית ואימפרסונלית 'טהורה', שאין לה כל זיקה לנסיון-חייו האותנטי. אי לכך, הטענה שהועלתה בביקורת כנגד לחובר, כאילו אין בכל חלקי היצירה שבידינו שום זיקה לנסיון-חייו של המשורר, אינה יכולה לעמוד במבחן. לפנינו אמנם סיפור בדיוני, אך חלקיו ששרדו בידינו אינם חורגים כלל מעולמו החווייתי של המשורר ומן המוטיביקה האישית השגורה ביצירתו, הגם שנערכו בהם כמובן טרנספורמציות וטרנספוזיציות מסוימות, המתחייבות מן הז'אנר ההיסטורי.>18<

עם זאת, קשה לקבל את הנחתו של לחובר כנתינתה, שכן ניתן להעלות כנגדה בנקל גם היפותיזה הפוכה בתכלית. כך, בניגוד להנחת לחובר, ניתן אף להניח, שהיה בכוחו של ביאליק להתגבר על הקשיים הכרוכים בתיאור-הווי צבאי בלתי-מוכר, הרחוק מנסיונו האישי, וזאת מתוך עקיפתם של קשיים אלה. ב'החצוצרה נתביישה', למשל, דילג על חיי הצבא, עקף את הקשיים שהתחייבו מתיאורו של הווי הצבא, והתרכז בתיאור שובו של האח-החייל לחופשה אל ביתו שבכפר במדי מחצצר. גם ב'יונה החייט' יכול היה ביאליק לדלג על האירועים הקשים, שעברו על הנער היהודי בשנות השירות הממושכות, ולהתמקד בתיאור שיבתו אל ביתו (כבשירי ה'תשובה' המפוכחים 'בתשובתי', 'על סף בית המדרש', 'עומד אני ומפשפש' וכו'). אם לא עשה כן, ראוי כנראה לחפש את הסיבה לאי-השלמתה של הפואמה במקום אחר, ולא באי-יכולת למצוא פתרונות טכניים, אלה או אחרים. טענת לחובר, אף שיש בה מן הטעם ומן ההיגיון, אינה יכולה מביאה אפוא בחשבון את מכלול הכישורים הפואטיים של המשורר,ולה מכלל יצירתו. ניתן לקבלה, אף ניתן באותה מידה לדחותה, בלא שתהא בידינו כל ראיה מכרעת, שתטה את הכף לכאן או לכאן.

*

ר' קריץ (1976: 122-123 העלה את ההשערה, שכלל לא היה צורך בסיומה של הפואמה, שהרי עיקרה בתבנית הפסוידו-אידילית שלה, המהולה בזדון מריר: לאחר שרמז המספר לקורא, שעומדת להתחולל פורענות קשה, לפתע יש לו שפע של פנאי להתעכב על פרטי-פרטים של חיים שאננים. הקורא, היודע מראש שיונה ייחטף לעבודת הצבא ואשליותיהם המתוקות של הוריו יתנפצו, אינו זקוק להשלמת התבנית. עוד טען קריץ, שלא היה ביכולתו של ביאליק וב פואמה סיפורית ארוכה בנוסח המסורתי של המאה התשע-עשרה, שבה מובאים המאורעות כסדרם, ואילו המשיך בתיאור חטיפתו של יונה וסבלותיו, היה מסתבך בסיפור נדוש ללא מוצא.


גם טענה זו יכולה היתה להישאר בגדר השערה סבירה ונכוחה, אלמלא נמצא לי בארכיון ביאליקב-יד גנוז, שמעולם לא פורסם, ואיש לא הצליח לעמוד על טיבו ולסייע לי בזיהויו.>19 הערה< משנתבררה לי, לאחר בדיקה טקסטואלית מדוקדקת, זהותו של הקטע כניסיון פרגמנטרי להשלמתה של הפואמה 'יונה החייט', הובהר בוודאות, שביאליק חזר אל הפואמה הזו, לאחר שנואש כביכול מלסיימה. לביאליק היו אפוא כוונות להמשיך את כתיבתה, ולהצעידה לקראת התפתחויות נוספות, ולא עלה בדעתו להסתפק בתיאור ה'אידילי' של בית ההורים הדל. מכל מקום, הקטע הגנוז מכיל מונולוג של איש צבא, העומד על משמרתו בערבה הרוסית, ואזנו עלפו:


פעם על משמרתי עמדתי בלילה

בדד תחת שמי ה' בערבה

הלבנה במלאה וכוכבי אל מלמעלה

ומתחת שלג בהיר למלא כל עיני

ואני הולך ושב ועלפי אזני.

כנפל מן האילן תפוחי זהב בשלו

זה אחר זה וביחד נושרים משמים

כוכבי פז אחד אחד ושנים שנים

והשמים העשירים בהוד שלות גאונם

כלא יודעים באבדתם ולא חשים בחסרונם

וכוכביהם כבתחלה כתות כתות יהלו



אפשר שקטע גנוז זה אמור היה לציין את נקודת התפנית והשיא (CLIMAX של היצירה, שאחריה עתיד היה יונה החייל לשוב אל מקום הולדתו, ולהפוך על-כורחו לחייט עלוב ואנטי-הרואי. כמה סימנים לכך: ראשית, הלבנה מתוארת כאן במילואה, אות לכך, שמלאו ימי שירותו של יונה, ועתה עליו לחזור לביתו (השווה לתיאורו של מנדלי את הלבנה כחרמש, בספר השביעי של 'בעמק הבכא', שם מסמלת צורתה הפגומה של הלבנה את חרמשם-חרבם של מלאך המוות ושל החוטפים ה'פלשתים', הפושטים בארץ, וכן את ליקוי המאורות שנשתרר בעולם היהודי עקב חרפת החטפנות). שנית, גם הפרות נושרים מן האילן, אות שגמלו והבשילו. שלישית, הכוכבים נושרים משמים, אות שמלאו ימי-חייו של 'אחד מן החבורה' (וב ב-ידו של המשורר בשולי הטיוטה). הטבע משתתף אפוא בדרמה האנושית, ורומז שהגיעה שעתו של יונה, לאחר שסיים את תפקידו ומילא את מכסת שנותיו בצבא הצאר, לשוב לבית-הוריו (אל בית שנתייתם כנראה בינתיים מיושביו). מותר כמדומה לשער, שעלילת 'יונה החייט' אמורה היתה להסתיים בשיבה אנטי-הרואית אל הריסותיו של עולם הילדות, עולם ששלמותו ההרמונית נפגמה ונתערערה, ולא אל חיקה החמים של משפחתו האוהבת. אפילו הגיבור, שכולו אומר בדרך-כלל השלמה וכניעה שמתוך תמימות, ממלא לפתע את פיו באלה-קללה, משנגלה לו גודל אסונו האישי ('ביינוש החטפן, תרקבנה עצמותיו!'). הקטע הגנוז שנתגלה מבטל, מכל מקום, את תקפותה של ההיפותזה המעניינת, שהעלה ר' קריץ.

*

לטענת ד' מירון, נכשל ביאליק בהשלמת היצירה, משום שניסה וב פואמה ליניארית, נוסח יל"ג, בלא שהיה לו הכישרון האפי, הדרוש למשימה כזאת, ובטרם גילה את המבנה המחזורי (הוא הפתרון הסטרוקטורלי, ששימשו בהצלחה ב'המתמיד', ב'מתי מדבר' וב'הברכה' פתרון שבזכותו יכול היה לוותר על ה'התרה' הברורה והחד-משמעית, האופיינית לסופי הפואמות היל"גיות). לדבריו, גם אופיו המונוליתי של הדובר הבדיוני לא איפשר את הסטת המוקד להתבוננות חיצונית של דובר בעל מודעות מפותחת, המייצג את הנורמות של המחבר המובלע, ועל-כן הגיע ביאליק ב'יונה החייט' למבוי סתום (מירון, 1986: 164-170).


להעי, אחיזתן של הנחות אלה בטקסט מסופקת: ראשית, ב'יונה החייט' עיצב ביאליק פואמה מעגלית, או ספיראלית, ולא פואמה ליניארית, כהנחת מירון (שם: 167). השיר הן פותח בסיומו, ועתיד היה כנראה להסתיים בחזרה כלשהי אל נקודת-המוצא (אפשר שבחזרה על דברי-התלונה, שנשמעו מפי יונה בשורות-הפתיחה של השיר, בדגם הפתיחה והסיום של 'תקוות עני'). המבנה המעגלי של הפואמה נרמז ברמז עבה למדי גם מן המישור הפיגורטיבי, שגם בו נוצרות תבניות מעגליות, המקנות ליצירהין אחדות 'מרחפת' סמויה, שבמקביל לרצף העלילתי הגלוי. כך, למשל, נוצרת במישור זה עלילת-משנה מעגלית, הכרוכה בהכנת המלבושים: אמו של יונה מוציאה את מיטב כספה כדי לקנות לו בגדים חדשים לקראת הלו ל'חדר'. עם היחטפו לצבא, עליו לפשוט את בגדי היהודים, וללבוש בגדי-צבא (בשירי הקנטוניסטים מכונים המדים בשם 'בגדי יוונים' בשירי-עם אלה רווחת התלונה על שמכריחים את ילדי היהודים לפשוט את בגדי ה'חדר', ומאלצים אותם לעטות 'שעטנז' או בגדי 'יוונים', כלומר בגדי 'איוונים'). בשובו אל עיירתו הנידחת, הריהו חייט הכפוף על מחטו, ואפשר שהוא תופר בגדים חדשים לילדי-ישראל, לקראת ם אל ה'חדר'.>20<


מצטיירת כאן אפוא תבנית מעגלית מובהקת למדי, שבה האחרית נעוצה בראשית: דור רודף דור, והטרגדיה היהודית לובשת צורה ופושטת צורה. באופן סימפטומטי, יונה ירש את 'עיוורונו' של אביו שמשון, ובמידה רבה הריהו כאותו חייט שתום-עין, 'פליטת צבאות ניקולי', מ'שיר העם' הביאליקאי 'מי יודע עיר לישטינא', שעיוורונו הוא עיוורון ליטראלי ומטאפורי כאחד. ומאחר שלפנינו יצירה מעגלית, ולא ליניארית, הן יכול היה ביאליק לסיימה בנקל, כשם שסיים את המונולוג של המלמד ב'תקוות עני' (אף היא יצירה בעלת מבנה מעגלי, הפותחת בסופה של הפאבולה בסיום פתוח של 'וחוזר חלילה', המותיר פתח לאפשרויות פרשניות שונות. זאת ועוד, קרוב לוודאי שהפואמה שלפנינו אמורה הייתה להיות יצירה אפיזודלית, המורכבת מסצנות שונות בחיי הנער ומשפחתו, כב'שירתי', ולא יצירה בעלת רצף מלא כשל אפוס 'קלאסי'. אלמלא כן, אכן היה ביאליק 'מסתבך', כדברי ר' קריץ, בכתיבת יצירה בת עשרות עמודים, שהרי הקטע שנתפרסם אינו מכיל אלא את מה שאמור היה להיות פרק האקספוזיציה של אותו 'אפוס' לאומי, שעליו חלם המשורר בעלומיו.


יונה גם איננו דמות מונוליתית מובהקת, כדעת מירון (שם: 169). המתמיד, מתי מדבר והברכה, שאותם העמיד ביאליק בלב הפואמות המרכזיות שלו, הם אכן 'מונוליתים', החסרים תודעה ומודעות משלהם, והם אכן משתקפים דרך תודעתו של דובר חיצוני, בעל מודעות מפותחת. יונה החייט, לעומתם, הוא גיבור בעל מודעות ממוצעת ומוגבלת: אין הוא אוויל, שהרי מוריו יעדו לו עתיד של גדול בתורה אף איננו חכם, שהרי אפילו בבגרותו אין הוא מפרש כראוי את המציאות כראוי. הוא מגלה השלמה עם הגורל, ואינו מטיח דברי-נאצה כלפי שמים, אך גם אינו משלים עם גורלו, ושולח קללה נמרצת כלפי ביינוש החטפן. האם קללה זו מבטאת את התפכחותו הרפה מן הרזיגנציה הגמורה,>21 הערה< שבה הוא שרוי כל ימיו? או שמא אין היא אלא סימן נוסף לתמימותו הרבה, שבגללה אין הוא מסוגל לפרש את המציאות כהווייתה? כך או כך, לפנינו גיבור ואנטי-גיבור כאחד, המודע ואינו מודע לאסונו, בעת ובעונה אחת.


זאת ועוד, הפואמה 'יונה החייט', איננה 'פריצה לעבר הז'אנר הניאו-חסידי', כהנחת מירון (שם: 160). אמנם, אין לפנינו יצירה אנטי-חסידית מובהקת, כיצירותיו המיליטנטיות של יל"ג, אך אין לפנינו כל סימן, שהמחבר המובלע מתפעל מן הנסים והנפלאות, המזומנים לישרים ולתמימי-הדרך מידי שמים ומידי אנשי-השם. להיפך, אנשים חיוביים, אך פתאים, כשמשון וינטה, הוריו של יונה, מאמינים לכל מלה היוצאת מפיו של ה'צדיק', אך הקורא ה'משכילי' יראה בדברים אלה ברכה סתמית, שכל אחד יוכל למצוא בה הד ללבבו ולפרשה כרצונו. ומה פשר ביקוריהם התכופים של ראשי-הקהל ושל אנשי השם והמעלה בביתם של שמשון וינטה, ערב חטיפתו של יונה? האם אך מקרה הוא, או שמא צעד מתוכנן ומכולכל, שנועד לבלבל את דעתה של המשפחה האומללה, ולהקל עליה כביכול לשאת בצער הפרדה מבנם המוצלח? והאם אכן ב ה'צדיק' היא ששמרה על יונה בו דרך, או שמא היו אלה רקעו וחינוכו, שהצילוהו משמד? מכל מקום, ב'יונה החייט' הנורמות החסידיות הן, כאמור, מנת-חלקם של הגיבורים הפשוטים, קורבנותיו הממסד של הקהילתי, שעליהן משקיף המחבר המובלע, אמנם לא בלי אהדה, אך גם מתוך ספיקת-כפיים נואשת לנוכח אמונתם התמימה, המפילה אותם בפח והו אותם טרף קל ל'חטפנים'.

*

ע' שביט העלה את ההנחה, שאין לפנינו כישלון בבחירת הגיבור או בעיצוב המבנה, אלא ביטוי להכרתו של ביאליק, שתקופה חדשה מחייבת כלי ביטוי חדשים, וכי שוב אין הוא עצמו ובני-דורו יכולים לקבל את מע הערכים המוחלטת של יל"ג. אי לכך בחר ביאליק ב'המתמיד' בדמות מספר נוסח 'יבגני אוניגין' של פושקין, שהסובייקטיביזם שלה מרכך את הנוסח האותוריטטיבי של המספר היל"גי הכול-יודע, החדור ביטחון בצדקת דרכו. לטענת שביט, אין לנמק את הקשיים בהשלמת היצירה בטעות של קונספציה או בהעדר כישרון אפי, אלא במבוכה רעיונית, שהולידה יצירה ללא פאבולה - יצירה המצביעה על הבעיות, מבלי להציע להן פתרון (שביט, 1987: 142-163).


הנחה זו תולה את קיטועה של הפואמה ביחס שבין ה'יצירה' לבין 'העולם', ולא בכישוריו הפואטיים ה'לקויים' של ביאליק, או בקשיים פנים-ספרותיים משוערים, כאלה או אחרים, שה'שמא' רב בהם על ה'ברי'. הנחתו שתקופה של לבטים ושל דיסאוריינטציה הולידה פואטיקה אמביוולנטית היא הנחה, שתקפותה מתגלה בנקל, בכל מישור ומישור. באופן מיוחד, היא מקבלת את אישורה בשירים בלתי-גמורים אחרים של ביאליק. מתברר שבכל מקום, שהמשורר הצעיר נדרש להציג אמירה משמעותית, שיש בה כדי להתוות דרך וכיוון, הוא לא הצליח לצאת מן המבוכה הרעיונית, ולומר דברים בעלי תוקף מחייב.


קביעת דרכם של אברכי הישיבה ב'בליל הרעש' היא קביעה הרת משמעות לאומית (שהרי 'דרכה של תורה' היתה עד אז תמצית חייו של העם, סוד קיומו הרוחני), וביאליק הלך סחור-סחור, התלבט והתחבט, ולבסוף התחמק מן מהאמירה הלאומית המכרעת, כנביא הבורח משליחות גורלית קביעת דרכו של העוף הפלאי בשיר ה'אגדי' הבלתי-גמור 'מ שבא' (פענוח סודות המזרח, על קסמיהם ותעתועיהם גם היא קביעה בעלת משמעות לאומית נכבדה, וגם כאן התחמק המשורר ממחויבות אידיאולוגית, חד-משמעית ונחרצת גם קביעת סופה של הפואמה 'יונה החייט', בין שגיבורה נדון לתהליך הדרגתי של דעיכה ושל ניוון ('גסיסא ארא', כלשונו של ביאליק), ובין שגורל אחר צפוי לו, היא קביעה משמעותית לגבי דרכו של דור שלם, וביאליק נרתע מפניה ובמקביל, גם השלמתו של 'המתמיד' התמהמהה זמן רב, בשל המבוכה הרעיונית שנתלוותה לכתיבתו ובשל הצורך להגיע בסופו לאמירה המתווה דרך וכיוון.


והערת אגב: השערתו של שביט בדבר אימוצו של דובר פושקיני, נוסח 'יבגני אוניגין', בכתיבתו הפואמטית של ביאליק הצעיר, מקבלת את חיזוקה מחליפת-הבים ביאליק-רבניצקי, שנסתרה כאמור עד כה מעיניהם של חוקרי ביאליק (פרט ללחובר, שבחן אמנם את הובת הזאת, אך השתמש רק בחלק קטן מנתוניה). מבים אלה מתגלה, בין השאר, שביאליק ורבניצקי היו נתונים במשא-ומתן על תרגום 'יבגני אוניגין': פרישמן עסק אז באינטנסיביות מרובה בתרגומה של שירת פושקין לעברית, ורבניצקי קיווה, שבמקביל לתרגום פרישמן למבחר משירי פושקין, יתפרסם גם תרגום ביאליק לפואמה הסיפורית הנודעת ביותר של ענק השירה הרוסית. אי לכך, האיץ בביאליק, שיטול על עצמו לאלתר את המשימה הכבדה, והביע את נכונותו לשלם עבור מל התרגום כל מחיר שיידרש, אך כידוע לא הסתייע הדבר.>22<



ג. סדרת מהפכים שעברו על הפואטיקה הביאליקאית בשנות 'מפנה המאה'


ראינו שכל הנסיונות לתרץ את אי-השלמתה של הפואמה בקוצר-ידו של המשורר להתגבר על קשיים טכניים, הכרוכים בחריגה מכשרונו ה'טבעי', נותרו בגדר השערות בעלמא. השערות כאלה, אפילו הן יפות ומשכנעות (ניתן להוסיף עליהן את רתיעתו-כביכול של המשורר מפני קשיי עיצובו של מעמד סנטימנטלי 'סוחט דמעות', כאותו רגע נורא, שבו נקרע הילד מחיק האם שהרי בדיוק לפני סצנת הפרדה נעצרה הכתיבה מלכת, ואפילו בטיוטה הגנוזה אין לה זכר), לעולם גם ניתן להעלות כנגדן מיני פרכות ונימוקים-שכנגד, מתוך מאגר היצירה הביאליקאית, העלולים להקשות על התקבלות