ביאת משיח

לציון ה-13 ביוני, יום-הולדתו ה-160 של המשורר

על שירו הנודע של ויליאם באטלר ייטס "The Second Coming" ומסביבו

המאה ה-20 כולה גדושה ביצירות-מופת גדולות שניבאו את בואה של תקופה כמו-קמאית – אלילית וטוטליטרית – שתסיג לאחור את הישגי האדם המודרני ותציג אותו באפסותו. הראשונה והידועה שבהן היא כמדומה היא הנובלה "לב המאפליה" ("The Heart of Darkness") משנת 1902  – יצירתו של הסופר הפולני-הבריטי ג'וזף קונרַד המוקדשת כולה למסע חיפושים במעלה הנהר האפריקני אחר סוחר קולוניאליסטי בשם קורץ (שמו הפרטי אינו נזכר לאורך הרומן כולו), ובמקביל – למסע לתוך הנפש הקולקטיבית של האדם המערבי במעברו מן התקופה הקולוניאלית אל המאה העשרים.

קורץ שהסתאב ואיבד צלם אנוש במהלך שנות ניצול מחפיר של הילידים, לשם סיפוק תאבונו הבלתי מרוסן לאוצרות שנהב, מת לפני שעלה בידו לשוב אל אירופה המתורבתת. לא במקרה בסרט עטור הפרסים "אפוקליפסה עכשיו" (1979), יצירת המופת של הבמאי פרנסיס פורד קופולה, שעלילתו מתרחשת על רקע מלחמת ויאטנם, מתבקש הגיבור לצאת למסע במעלה הנהר ולאתר את הקולונל ארתור א' קורץ (כשם אותו הקולוניאליסט המסואב בספרו של ג'וזף קונרד). לא במקרה מופיעה בסרט יצירתו של וגנר "דהירת הוולקירות" – יצירה מוזיקלית עזה ונועזת, המשַׁקפת את את הרוח הפגנית מלאת האונים של גרמניה הקדומה שבָּהּ הסגידה לאלים ביטלה את ערכם של חיי אדם (אגב מתיחת חוט של אנלוגיה עם גרמניה הנאצית, שנסוגה גם היא אל התרבות הגרמנית-הפגנית והעלתה על נס את האל הקמאי ווטאן).

ערב מלחמת העולם הראשונה חיבר הסופר זלמן שניאור, בן-ביתו של ביאליק, את שירו החשוב "ימי הביניים מתקרבים" (1913), תחת אותה תחושה שהמאה ה-20 תביא להחייאתם של אלילים חדשים, שיגבו מחיר דמים חסר תקדים. זלמן שניאור חיבר את הפואמה על רקע פרשת משפט בייליס, שטפל אשמת-שווא בדבר רצח פולחני-דתי שבוצע לכאורה על ידי יהודים ונועד להכין מדמו של הקורבן מצות לפסח.  בדיעבד ראו בה נבואה על התמוטטותו של העולם האירופי הישן במלחמת העולם הראשונה ואזהרה מפני המחיר האורב ליהודים מן הנצרות המסתתרת מאחורי מסווה של קִדמה ותרבות. שניאור עצמו טען שאת שירו אין לתפוס כנבואה סעורת-נפש, אלא כחישוב אריתמטי קר ומדויק, המבוסס על ניתוח העוּבדות: בראותו כיצד עומדות מדינות המערב מנגד בעת משפט-שווא של "עלילת דם", הוא הבין לדבריו שלא ירחק היום ואירופה כולה תישטף בדם ובדמדומים אליליים.

את פתיחת שירו "ימי הביניים מתקרבים" קרא שניאור הצעיר באוזני קהל שהשתתף בערב לכבוד ראובן בריינין עוד בשנת 1912, כשאיש מהנוכחים באולם – לרבות ביאליק – עדיין לא שיער שבתוך שנתיים תפרוץ מלחמה עולמית שתחריב ממלכות ותגבה את חייהם של כשבעה עשר מיליון בני-אדם.

השיר חוזר פעמים אחדות על האזהרה מפני שובם של ימים קמאיים, שיעשו מכל ההישגים האנושיים עפר ואפר:

"יְמֵי-הַבֵּינַיִם מִתְקָרְבִים. הֲתַקְשִׁיב? הֲתָחוּשׁ? אִישׁ נֶפֶשׁ, / אֶת רַחַשׁ הָאֲוִיר הַזּוֹחֵל, אֶת רֵיחַ-הַגָּפְרִית הָרָחוֹק? [...]  וּקְפוּאִים פְּנֵי-אָדָם וְזָרִים כְּמַסְווֹת-הַדֹּנַג / זֶה שָׁב הָעֲרָפֶל הַקָּדוּם מִנְשִׁיַּת יְמֵי-הַבֵּינַיִם. [...] יְמֵי-הַבֵּינַיִם מִתְקָרְבִים... הֲשָמַע לְבַבְכֶם בַּלַּיְלָה / הֵד-מַתְמִיד וְרָחוֹק וָרָע – צִפָּרְנַיִם מְגָרְדוֹת בַּמַּחֲשָךְ? – / זֶה דְרָקוֹן יְמֵי-הַבֵּינַיִם מְגָרֵד לְנַשֵּל קְלִפָּתוֹ - - - ".

מעניין להיווכח ששירו האפוקליפטי הארוך של שניאור קדם לשירים האפוקליפטים הארוכים של המשוררים המודרניסטיים שממזרח אירופה וממערבה.

ביאליק חשב בתחילה שהאפקטים בשירו של שניאור עזים ומוגזמים יתר על המידה. לשניאור כתב באיגרת: "שירך 'ימי הביניים המתקרבים' אמנם לא ישר בעיני. כתבת אותו 'ביד כהה' בלא רוח הקודש". שניאור לא נואש: ב-1921, בתום שבע שנות מלחמה ומהפכה, הוא כתב סונטה שכותרתה: "ימי הביניים חזרו", והיא פותחת במילים: "יְמֵי-בֵינַיִם חָזְרוּ וּּמְחַצְצְרִים תָּקְעוּ נִסָּם / בְּחָרְבוֹת עִיר וּמְתִים וּמְדִינוֹת לְהַבְעִיתָם". משמע, שניאור הכריז כאן: צדקתי! במאוחר הודה גם ביאליק שטעה בהערכת שירו של שניאור.

באותה עת שבּה נתחברה הפואמה "ימי הביניים מתקרבים" כתב גם ביאליק עצמו שירי חזון ומשא אפוקליפטיים,  כגון שירו "והיה כי יארכו הימים" ("מחזיונות הנביאים האחרונים"), המתאר אף הוא ביאת משיח פָּרודית וגרוטסקית, אך בסגנון אירוני וללא אפקטים אפוקליפטיים מעוררי אימה:

"וְעוֹלָל מֵעֲרִיסָה יַגְבִּיהַּ רֹאשׁוֹ, / וְעַכְבָּר מֵחוֹרוֹ יָצִיץ: / הַאֵין הַמָּשִׁיחַ הוֹלֵךְ? / הַאִם לֹא קִשְׁקְשָׁה מְצִלַּת אֲתוֹנוֹ?/ וְשִׁפְחָה נוֹפַחַת בְּמֵחָם מֵאֲחוֹרֵי הַכִּירַיִם / אֶת פַּרְצוּפָהּ הַמְפֻחָם תִּשְׁלַח חוּצָה: / הַאֵין הַמָּשִׁיחַ הוֹלֵךְ? / הַאִם לֹא נִשְׁמְעָה תְּרוּעַת שׁוֹפָרוֹ?".

גם כאן ניכּר פחד עמום מפני המשיכה אל האָטָוויזם ומן ההפכפכנות של ההמונים שניכּרו באמנות כבר בתחילת המאה העשרים. תערובת של פחד גדול ושל כוח נבואי מרשים עולה גם מתוך שירו האפוקליפטי של אורי-צבי גרינברג, שישב בראשית שנות העשרים בוורשה ובברלין, והשמיע כבר ב-1922 בשירו ביִידיש "אִין מלכֿוּת פֿון צלם" ("במלכות הצלם") את נבואתו על הגז המרעיל שישולח ביהודים כדי לכַלותם.

*

להלן נתמקד בשירו של ויליאם בטלר ייטס "The Second Coming",  שנכתב ב- 1919 תחת רישומן של תמונות וידיעות מן המלחמה והמהפכה, כשנה לאחר חיבור שירו של אלכסנדר בלוק "הסקיתים". השיר הקדים במקצת את גל היצירות האָפּוֹקליפטיות, שנפתח ב"ארץ השממה" של ת"ס אליוט ובמחזותיו של ברטולט ברכט. השיר משקף עולם שבּו קרסו והתמוטטו כל הביטחונות הבלתי מעורערים של המאה החולפת, ופינו מקומם לתחושה של אָבדן כיווּנים ושל אימה קיומית.

אהבתו חסרת התוחלת של ייטס הייתה נתונה אותה עת לצעירה האינטלקטואלית, לוחמת חירות אירית,  בשם מוֹד גוֹן, שהשתייכה כמוהו למסדר סודי של מיסטיקונים איריים בשם "שחר הזהב" ("The Golden Dawn"). כמיסטיקון פיתח ייטס אמונות ורעיונות רוחניים-דתיים, כגון הרעיון שההיסטוריה חוזרת על עצמה במחזורים בני אלפיים שנה. הוא האמין שאלפיים שנה לאחר הולדת ישו עתיד העידן הנוצרי לפַנות את מקומו לעידן חדש שבו לא ישלוט האל בן-האדם, כי אם antichrist בֶּסטיאלי, בדמותו של ספינקס גולמני ומגושם, שגופו גוף אריה וראשו ראש אדם.       

התראה זו של ייטס בדבר סכנת החזרה לכעין פָּגָאניוּת מחודשת – בלתי אנושית וצמאה לדם קרבנותיה – ניבאה את הפָּגאניוּת הטבטונית שהתחילה בתוך שנים לא רבות לעלות מנבכי הזמן.  ספרו של ריצ'רד אלמן (Ellman) על ייטס מצטט את אחד ממכתביו של המשורר, הטוען כי בשיר זה ניבא את מה שעתיד היה לקרות באירופה במלחמת העולם השנייה. השיר, מן הנודעים בשירי המאה העשרים, כתוב בסגנון הנבואי האופייני לחזון ישעיהו ולפרקי ההקדשה ביחזקאל ובירמיהו (וכן לתיאורי ישו בברית החדשה – בחזון יוחנן, בפרק כ"ד של ספר מתיוס, ועוד):

The Second Coming   

    Turning and turning in the widening gyre   

The falcon cannot hear the falconer;   

Things fall apart; the centre cannot hold;   

Mere anarchy is loosed upon the world,   

The blood-dimmed tide is loosed, and everywhere   

The ceremony of innocence is drowned;   

The best lack all conviction, while the worst   

Are full of passionate intensity.

    Surely some revelation is at hand;   

Surely the Second Coming is at hand.   

The Second Coming! Hardly are those words out   

When a vast image out of Spiritus Mundi   

Troubles my sight: a waste of desert sand;   

A shape with lion body and the head of a man,   

A gaze blank and pitiless as the sun,   

Is moving its slow thighs, while all about it   

Wind shadows of the indignant desert birds.

    The darkness drops again but now I know   

That twenty centuries of stony sleep   

Were vexed to nightmare by a rocking cradle,   

And what rough beast, its hour come round at last,   

Slouches towards Bethlehem to be born?

ביאת משיח

סוֹבֵב סוֹבֵב הַגִּירוֹסְקוֹפּ הַמִּתְרַחֵב

הַבָּז כְּבָר לֹא יִשְׁמַע אֶת קוֹל שׁוֹלְחֵהוּ;

הַכֹּל קוֹרֵס; צִיר הָעוֹלָם נִשְׁבַּר;

תֵּבֵל – זִירָה לְתֹהוּ מִשְׁתַּלֵּחַ;

בְּשׂוֹא גַּלֵּי דָּמִים בְּמֶרְחֲבֵי אֵין-סוֹף

טֻבְּעוּ כָּל גִּנּוּנֵי תְּמִימוּת וָסֵדֶר;

הַצַּדִּיקִים אִבְּדוּ אֱמוּנָתָם

וְלֵב הָרְשָׁעִים נִמְלָא מִשְׁנֵה עֱזוּז וָמֶרֶץ.

בָּרִי, גִּלּוּי שְׁכִינָה הוּא שֶׁקָּרֵב וּבָא;

בָּרִי, בִּיאַת מָשִׁיחַ לֹא תִּתְמַהְמֵהַּ.

בִּיאַת מָשִׁיחַ! טֶרֶם נִכְרְתוּ מִלִּים מִפִּי,

וּכְבָר עוֹלֶה צֵל נְפִילִים מֵעָב וָרוּחַ,

מַכְהֶה עֵינַי: אֵי שָׁם בַּיְשִׁימוֹן

גּוּפוֹ כְּשֶׁל לָבִיא, פָּנָיו כִּפְנֵי אָדָם

וּמַבָּטוֹ רֵיק וְאַכְזָר כְּעֵין חַמָּה,

מֵנִיעַ יְרֵכָיו לְאָט, וּסְבִיבוֹתָיו

תָּשׁוּט סְחַרְחֹרֶת צִלְלֵי עוֹפוֹת מִדְבָּר נִבְעֶתֶת.

וְשָׁב הַלַּיְלָה כְּשֶׁהָיָה; עַתָּה לִבִּי יַגִּיד לִי:

אַלְפַּיִם שְׁנוֹת תְּנוּמָה שַׁאֲנַנָּה כָּאֶבֶן

חָרְדוּ לְבַלָּהוֹת מִטַּלְטֵלַת הָעֶרֶשׂ;

אֵיזוֹ חַיָּה רָעָה הִגִּיעָה שְׁעָתָהּ סוֹף סוֹף,

לְהִתְנַהֵל אַט אַט כְּדֵי לְהִוָּלֵד בִּשְׂדוֹת בֵּית-לֶחֶם?

מאנגלית: זיוה שמיר

הערה: כשתרגמתי את השיר לפני שנות דור (הוא נשלח ב-2001 לאשר רייך שערך באותה עת מדור של השוואת תרגומים בעיתון "הארץ"), לא ידעתי שמילות התרגום תשמשנה בסיס למאמר מחקרי שראה אור בכתב-העת International Yeats Studies, לשנת 2024, וראו:

Translation as a Tool for Interpretation: Hebrew-Language Translations of Yeats’s “The Second Coming” / Irina Ruppo

*

אפשר שאִזכורו של היצור המפחיד, שעומד להיוולד בבית-לחם, מרמז שדת חדשה עומדת להיברא בעולם – חלף הדתות המונותאיסטיות הישָׁנות העומדות לרדת מעל במת ההיסטוריה. הפעם ינהיג את העולם לא אל נעלם אלא אליל גולמני ומטומטם, שיוביל את העולם אל תהומות האבדון. ייטס שאב את ההשראה לשיריו מן התאוריות המהפכניות שהתגבשו אז בתחומי מדעי החברה ומדעי האדם: הדרוויניזם, פסיכולוגית המעמקים של פרויד, תורתו האנתרופולוגית של פרייזר בדבר התפתחות הדת והמדע מן המאגיה השבטית ועוד. הוא חשש מפני הכאוס המודרני, ונתן לחששותיו ביטוי בחזון-התוכחה העז The Second Coming, שבדיעבד ניתן לראות בו שיר נבואי שהיטיב לחזות את הזעזועים שפקדו את אירופה ואת העולם כולו במרוצת המחצית הראשונה של המאה העשרים.