השעון המתקתק

.

אבנר טריינין / מעלות אחז (שירים) / ריתמוס (סדרה לשירה), הוצ.הקיבוץ המאוחד

וקרן יהושע רבינוביץ לאמנויות, תל-אביב 1996

פורסם: ידיעות אחרונות 28/06/1996


(טקסט משוחזר מקבצים ישנים - יתכנו טעויות וחוסרים)

אבנר טריינין וחמוטל בר-יוסף, כקודמיהם שמעון הלקין ודן פגיס זכרם לברכה - מהווים דוגמה מובהקת למשוררים מן השורה הראשונה, שהביקורת חובבת ה"רייטינג" הסיטה אותם שלא-מדעת מן המרכז. אלמלא המסלול האקדמי המחייב, שבו בחרו כאורח-חיים, היו מן הסתם נזכרים בנשימה אחת עם חשובי המשוררים של דורם, ולא נדחקים ללא כל צידוק לצדי-דרכיה של מפת הספרות, כאילו אין אדם יכול לשמש בשני כתרים בעת ובעונה אחת.


הופעת ספר חדש של אבנר טריינין היא, על כן, הזדמנות מיוחדת במינה להעמיד את שירתו לאורם הממוקד של הזרקורים, ולתהות על המזיגה המיוחדת והייחודית העולה מבין דפיו: מצד אחד, סממניה של "שירת מקום" ארץ-ישראלית טיפוסית, שבמרכזה ירושלים רבתי של תקופת הילדות, על צמחייתה וסלעיה, מנהגיה ומאכליה. מצד שני, סממניה המקובלים של השירה האנגלו-אמריקאית המודרנית, שהשפיעה על השירה העברית בדור המדינה: קשת הנושאים האקזיסטנציאליסטיים, שעיקרה ידיעת גזר החלוף לשון ההמעטה והאירוניה הדקה, הבלתי-מוחשת כמעט הטיעון הכמו-לוגי, המקנה לדברים אופי אינטלקטואלי ריבוי הרמיזות והאיזכורים, ההופך את שירתו ל"שירה קשה" הטורים היאמביים הרבים, המקנים לשירים טון ואווירה של דיבור טבעי ובלתי-מאולץ, כדרך שאדם משיח עם רעהו או עם עצמו.


שם הקובץ ניתן לו על-שם אותו שעון-צל של אחז המלך מספר מלכים ב', שנתפס גם כאמצעי מאגי לניחוש תוחלת החיים. נסיגת הצל במדרגותיו סימן לחזקיהו החולה שהוא עתיד לקום ממיטת חוליו ולהאריך ימים. כאן השנים הנוספות הן שנות העבר, החוזרות לו לאדם בערוב יומו, בשחזרו את הזכרונות בדייקנות מכסימלית, תוך לכידת מראות, קולות וניחוחות שחלפו ואינם. הזמן בקובץ 'מעלות אחז' נתפס במעגלים הולכים וגדלים, למן הרגע, דרך משך-חיי-אדם וטווח המאה, שבה הוא חי ופועל, ועד לתחושת סוף-המילניום, שכבר נותנת את אותותיה בספרות ובאמנות מזה שנים אחדות. כך, למשל, במחזור 'ערב האלף השלישי', ניצבת בבית-הקפה "מכונת אספרסו ראשונה / מתחילתה של המאה, // ומישהו שהוא אני / שותה אספרסו-אמרטו / בקצה האלף השני" (עמ' 32) ואילו בסוף האלף הראשון, המציא האפיפיור סילווסטר השני "את השעון המכני, / זה הזמן המי הקפיצי, האורב, / שאת שנו אינו חולץ בטרם תינעץ / בטרף השנייה, מונה צידו / על לוח השניות - / לא כחול המחלחל לאט מחוף / הים - - (עמ' 33-34).


כאמור, בשירת טריינין יש פה ושם הבלחות של "שירת מקום" ילידית, כמו-כנענית, המזכירות במקצת את שירת ע' הלל, משה דור, ש' שפרה וישראל אלירז (שיריו 'סתוונית', עמ' 10 'הביתה', עמ' 13 'שלוחה', עמ' 20 ועוד). ואולם, תמיד יש בשירים אלה איזו תוספת אישית, שאינה יכולה להיות אלא של טריינין, בדמותה של "מכונת זמן" דמיונית, למשל, המפקיעה את שירתו מן ה"שיירה" ונוטעת אותה בעולמו של היחיד האקסצנטרי, שזכרונותיו אינם מהלכים בדרך הכבושה והמקובלת. לאבנר טריינין יש טביעת-יד ייחודית, שקשה לטעות בה, המתבטאת בין השאר בקשת הדימויים השונה שלו, פרי העולם האחר שממנו הוא מגיע אל השירה העברית ("איך מחשבים את מספרן של הפרודות", עמ' 12 "הכל כחוק וכיאות / לפי תורת היחסות", עמ' 32 "שוויון גמור של האטומים", עמ' 48 "גביש של קוורץ המתנודד", עמ' 49). את גיבורו (המהלך לפעמים בדמיונו בין מראות ירושלים המנדטורית, בין דפי ספרי מדע והיסטוריה, או בעיבורו של ההמון הסואן בשדרות מנהטן ניתן להשוות אולי לאלפרד פרופרוק, גיבורו של ת"ס אליוט, המשוטט בין תמונות, קטעי מראות, שברירי קולות וניחוחות, המתערבלים במוחו הקודח לבליל אמורפי אישי וחד-פעמי.


לעתים מתגנבת אל השירים האקזיסטנציאליסטיים הללו גם נימה כמו-פוליטית, כגון בשיר 'נבי סמואיל', העושה שימוש במושג של רישום האוכלוסין "נוכחים נפקדים", כדי לשחק בכפל המשמעות של הבניין (כמיבנה קונקרטי וכמושג דקדוקי): "פעול נפעל והתפעל, נטוש נפקד ומתנחל. / אך עוד תשוב להתפעל מן המראה אשר נשקף / מרום מסגד הסמואיל. והשומר הערבי, / שומר הכפר שבמוחו, לתיירים קפה עם הל. / וגם חמור עם קצת צבר וקיקיון, ואם תרצה מאוד / לראות תוכל לראות שרידי מבנים, לא בניינים / פעל פיעל, עלה בונה ומחבל. // ואתה בן-אדם, קח לך מתוך התל / מחבת ברזל או לבנה שרדה מקיר / וחקות עליה את הכפר, הרבה אדם / ובהמה רבה, ונתת אותה לפניך / בינך ובין העיר" (עמ' 21). המחווה הכמו-נבואית של הבית השני הו את השליחות האלוהית לאנטי-שליחות, בנוסח "אבן מקיר תזעק". החקיקה באבן או בברזל אינה אלא תזכורת למה שהיה, חרב וניטש. זוהי שירה המערבת תבונה ותובנה, ועם זאת יש בה גם רגשות עזים, אם גם כבושים. אין בה טונים רמים וביטויים נמלצים, אך יש בה הרבה אמת כאובה ומדוייקת.


מרגש במיוחד הוא מחזור השירים 'על מות', המוקדש לזכר המשורר גבריאל פרייל, ובו מובאות אחדות משיריו של האימז'יסט הערירי והצנוע, שדילג מברונקס לירושלים וחוזר חלילה. גם כאן מבצבץ המוטיב החוזר של הקובץ - השעון המתקתק ללא הרף ("ובמינון זהיר-מתון של שירים, גלולות ואהבות, / שמכולן נחלצת איכשהו ללא רחיים לצוואר, / ועם שיפוץ-של-מה בגיל להצעירך ובלי שעון / להזכירך - כמעט הגעת לאלפיים" (עמ' 65).