גם מיתי וגם אמיתי: סיפור-חיים פואטי

דיתי רונן, "דברי הימים" (שירים), בעריכת ליאת קפלן (עורך ראשי: יפתח אלוני), הוצאת אפיק, תל-אביב תשפ"ד / 2024, 170 עמודים.

ימים אחדים שאני מחזיקה בידי את ספר שיריה של דיתי רונן "דברי הימים", ורגשות רבים גואים בי ואינם נותנים לי מנוח. דומני שאיטיב לבטא את סערת הרגשות שעורר בי ספר זה אם אסיר את כובע המבקר ואציג את התמונה בנימה אישית.   

את דיתי רונן אני מכִּירה שנים לא מעטות למן הימים שבהם עמדה לימינה של ד"ר שוש אביגל שניהלה את האגף לאמנויות בעיריית תל-אביב-יפו. בוועדת הספרות ישבה אתנו צעירה יפה ומוכשרת, צנועה אך מכירה בערך עצמה שמיעטה בדברים, וכשדיברה היו לדבריה טעם ומשקל. אחר-כך ניהלה דיתי רונן כשבע שנים את המחלקות לספרות ולתיאטרון במנהל התרבות של משרד התרבות, ובמקביל התחילה להוציא קובצי שירה פרי-עטה. כשהשיקה את ספר שיריה "יומן ירח" היה האולם ב"בית אריאלה" (2002) מלא עד אפס מקום, ולמען האמת עדיין לא ידעתי אם בסוּפֶּרלטיבים המופלגים שנשמעו באירוע לא היה שמץ של חנופה למי שמחזיקה בידה את המפתח לתקציבי ענק.

והנה דווקא עכשיו, לאחר כל שלבי הקריירה, התפקידים והתארים (במרוצת השנים זכתה דיתי רונן גם בתואר PhD בחקר התאטרון) הופיע ספר-שיריה "דברי הימים" (2024) שהמם אותי בעושר המבע שלו ובטיב התובנות המשוקעות בו. עכשיו, לנוכח שיריה המזוקקים, הפורקים מן הלב את האמת באמירה בלתי-מאולצת, כבר אין בלִבִּי ספק: דיתי רונן היא משוררת מן השורה הראשונה, שכתיבתה ייחודית ואינה דומה לזו של משוררות אחרות – כתיבה העולה באיכותה ומשקלה הסגולי על זו של אחדות מן המשוררות הידועות ממנה.

אני משתמשת כאן במילה "משוררות" (אף-על-פי שבעיניי הסיווּג המִגדרי זה הוא ברוב המקרים מטעה ומיותר), כי הנושא הוא נושא קרדינלי בכל כתיבתה של דיתי רונן. הספר נולד כמין אלטרנטיבה נשית למיתוס המקראי – הלאומי והאוניברסלי. מגמה זו עולה ובוקעת למן הכותרת של חלקו הראשון של הספר – "שש כנפיים לאחת" – המשַׁנָה את טיבו המגדרי של פסוק ידוע ורומזת לדברים שיבואו בהמשך. הספר כולו – ובמיוחד שירי הפתיחה והחתימה שבּוֹ – מציע אנטומיה של העצמה נשית דרך עיניה של אישה-יוצרת שלמדה להצמיח כנפיים ולהתבונן במציאוּת ממעוף הציפור. וכך מתוארת ראשיתה של ההמראה:

עַפְתִּי, עַפְתִּי, בִּשְׁתַּיִם כִּסִּיתִי פָּנַי

בִּשְׁתַּיִם כִּסִּיתִי רַגְלַי

וּבִשְׁתַּיִם הִתְעוֹפַפְתִּי

וְנֶעֶלְמוּ הַשְּׁתַּיִם בָּהֶן הִתְעוֹפַפְתִּי

וְנָפַלְתִּי וְכִסִּיתִי פָּנַי בִּשְׁתַּיִם

וּבִשְׁתַּיִם כִּסִּיתִי רַגְלַי

וּכְשֶׁהִגִּיעָה הָאֲדָמָה

נִגְלוּ רַגְלַי

וְכִסִּיתִי פָּנַי בִּשְׁתַּיִם

כָּךְ הִלַּכְתִּי תְּחִלָּה.

עֲצוּמַת עֵינַיִם.

אל מול הריבוי הנוכחי של ספרי שירה אֶגוצנטריים, הנעים ברדיוס של מטר (בקושי) מטבורו של כותבם; שירים המדווחים על כל מקלחת ועל כל תגלחת, על כל כוס קפה ועל כל דבר-מאפה, לפנינו שירה מגביהת-עוּף שהמילה "כנפיים" היא אחת ממילות המפתח לתיאורה ולהבנתה (אפילו השיר החותם את הקובץ הוכתר בכותרת "מילים מכונפות").

בשירים הראשונים יש וריאציות אישיות של סיפורים מיתיים, שבהם דבר-האל "לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ" מקבל תצורה נשית. גם סיפורו של ישמעאל שהושלך עם אִמו אל המִדבּר מומר בסיפור אישי על אותה ילדה שהונחה ב"מִדבּר", שלא למדה לכאוב עת נזרקה לרחוב – ילדה שמישהו היה צריך לאמצה, פיזית ומטפורית:

אַל תְּעַמְּתוּ אוֹתִי עִם סִפּוּרֵי הַבְּרִיאָה שֶׁלִּי

לֹא נוֹתַר לִי אֶלָּא לִהְיוֹת מִיתוֹלוֹגִית.

נוֹלַדְתִּי כְּיַלְדָּה, כְּהַר וּכְחַיָּה

וְהַיָּרֵחַ הָיָה לִי אָב, וְאֵם,

וְלִפְעָמִים קָרְאוּ לוֹ יוֹסֵף.

הָיִיתִי בַּת אֵלִים. יְתוֹמָה.

הֻנַּחְתִּי, תִּינֹקֶת, אַחַת, בּוֹדֵדָה

עַל סֶלַע בְּמִדְבַּר שִׁמָּמוֹן.

מִישֶׁהוּ צָרִיךְ הָיָה לְאַמֵּץ אוֹתִי.

לָתֵת לִי שֵׁם, מָקוֹם.

קראתי את ספר השירים "דברי הימים" יום-יומיים אחרי שסיימתי כתיבת מאמר על שירו ה"קנוני" האחרון של ביאליק "פּרֵדה". בשיר מאוחר זה, שנכתב זמן קצר לפני צאתו של המשורר לניתוח שהחיש את קִצוֹ, משולבות פּרֵדות אחדות, במעגלים הולכים וגדֵלים: יש בו פּרֵדה אישית מבית אבא-אימא, יש בו פּרֵדה קולקטיבית של היהודי מאירופה (עץ הלִבנה והטִללון="לינדע" הם סמליהם של רוסיה ושל גרמניה). שיר אישי בתכלית הוא גם מיתיזציה של הפּרֵדה מגן-העדן של הילדוּת ומאירופה שהייתה בעבור יהודיהָ גן-עדן וקן-צרעות גם יחד (גם בגן-העדן הבראשיתי ניצבו שני עצים). ואם לא די בכך, בסופו של השיר מתוארת גם פּרֵדתו של כָּלאָדָם (Everyman) במאה העשרים מן העולם הפמיליארי היָשָׁן עם נופיהם הרומנטיים של הכפר והאפר. בשורות האחרונות, על רקע נוף אוּרבּני זר ומפחיד, משתנה גם הטכניקה הפיוטית ונעשית גם היא קרה ומנוּכּרת, כביצירה המודרנית. שאלתי את עצמי: מדוע כבר אין בנמצא שירים מרובדים כאלה, שבהם הממד האוטוביוגרפי "הצר" אינו אלא רובד אחד ביצירת ענק הגוּתית ורבת-ממדים?

ואז לגמרי במקרה הגעתי לשירי "דברי הימים", שאינם מתימרים להעמיד עולם רב-רובדי ורב-ממדי כשל ביאליק (שבָּהּ מכפלת הרוחב והעומק היא אין-סופית), אך גם בהם יש ממדי גובה ועומק מרשימים עד מאוד – ממדים שעל-פי-רוב אינם מאפיינים את שירה ההולכת ונכתבת במקומותינו. שיריה של דיתי רונן משאירים את הקורא בתחושה אוקסימורונית, שלפניו שיריה של משוררת צנועה ההולכת בגדולות, ואינה מסתפקת ביומיומי ובטריוויאלי.

לֹא בַּת מֶלֶךְ וְלֹא בַּת מַלְכָּה -

כִּי אִם בַּת פְּלִיטִים מְהַגְּרִים.

צִפּוֹר חוֹלֶפֶת בְּלֵב לַהַק צִפֳּרִים.

מִתְבּוֹנֶנֶת בָּעֲנָנִים מְשַׁנִּים צוּרָתָם

נָעָה יַחַד אִתָּם, מִתְהַוָּה וּמִתְאַדָּה

אוֹגֶרֶת וְנִגֶּרֶת, נוֹלֶדֶת וְנִפְזֶרֶת

אֶת יֶדַע הַתְּנוּעָה מְאַרְגֶּנֶת עָמֹק

בְּיֶדַע הַגּוּף, אוֹרֶזֶת לִלְמִידָה

וּמַנִּיחָה מִתַּחַת לַמִּטָּה לַנְּדִידָה הַבָּאָה.

לא מכבר מלאו שִׁבעים שנה להקמתה של חבורת "לקראת", שבָּהּ פעלו נתן זך וחבריו, חסידי המינימליזם, הסגנון היום-יומי והמשקל החופשי הזורם בשיר כזרום התודעה. הללו הולידו כבר שלושה דורות של משוררים אך מצאו בצייני-הסגנון שעליהם המליץ כעין מפלט נוח להגיגיהם הקלים והדלים. ואולם, גם שיריו "הדלים" של זך מכילים בתוכם תובנות אקזיסטנציאליסטיות ומתכתבים עם ספרות העולם. הם דלים רק לכאורה, וחקייניו אפילו אינם יודעים את מה הם מחקים.

לעומתם דיתי רונן מביאה בשיריה מִטען שונה לגמרי: יש בתוכם גם שירים מיתיים מרקיעי שחקים, גם שירים יום-יומיים שדורכים על קרקע המציאוּת הפשוטה, ואפילו כעין שירי-ילדים "קלים". ואולם, אלה ואלה מעלים סוגיות אינטלקטואליות רחבות ועמוקות. מתוארת בהם ילדה קטנה, נצר של סבתה השרופה, שגדלה בצִלהּ של אֵם אֶגוצנטרית ונטולת חוש אימהי, שהפרידה אותה מאביה ומאחיה. האִם הייתה האֵם (שוויתרה על ילדיה ויתור חלקי או מלא) גיבורה או פתיה? שירי הקובץ תוהים על מניעיה של האֵם ועל תוצאות מעשיה. הם מלמדים איך אפשר להרקיע שחקים לאחר הנפילה, ואיך אפשר להפוך את העדר-האהבה לאהבה גדולה. הם מראים איך הכחשה והדחקה יכולים להביא לפעמים לתוצאות מבורכות, ואיך אפשר לִבנות על הריסותיו של בית הרוס, שכל אסמיו ריקים, בית בריא שאסמיו מלאים בר וקולות שמחה של ילדים ושל נכדים.

באופן אישי, התרגשתי עד מאוד גם מאזכור בית-היתומים ברמת-גן: לאחר שהתאלמן עקר סבי מביתו בשדרות בן-ציון בתל-אביב אל בית חדש שברחוב המרגוע ברמת-גן. כשהגענו לבקרו נהג סבי לספר לנו, פעם אחר פעם, שבית-המידות הנאה הניצב בפאתי הרחוב, אשר שימש אז בית מחסה ליתומים, נבנה בכספי תרומתו של "בלובשטיין הזקן", אביה של רחל, יהודי מרשים ועתיר נכסים, שהתיידד ברוסיה עם טולסטוי. בינתיים השתנו הזמנים, אמר סבי באנחת עצב, ורחל המשוררת, מצאה עצמה בסוף ימיה נזקקת למתת יד אדם.

בביקוריי בבית סבי, הייתי חולפת על פני בית-היתומים, ובדמיוני הייתי רואה את גיבורו של דיקנס עומד מולי בחצר בין אותם ילדים, שגורל חייהם השליך אותם אל בין כתליו העצובים של הבניין (אם זיכרוני אינו מטעני, כל חצרו הגדולה הייתה מרוצפת, ולא היה אפילו עץ אחד לצל ולמחסה). לא פעם לקחתי נייר שלקחתי מן המכתבה של סבי, צרתי ממנו צורת חרוט, וארזתי בתוכו חופן מצנצנת-הממתקים שעמדה במזנון, היישר לידיו של בן-דמותו של אוליבר טוויסט הרמת-גני שעמד ליד הגדר הגבוהה של בית-היתומים והתבונן בעוברי-האורַח בעיניים כָּלות. אז, בשנות החמישים, נקרע לבי, ועל אחת כמה וכמה כיום: מי היה מאמין מי הסתתרה בבית העצוב הזה בין הכתלים האפורים?!

סיפור חייה של דיתי רונן הוא היפוך גמור של סיפורה של רחל המשוררת, הנסיכה המרוששת והמיוסרת. סיפורה הוא סיפור של סינדרלה שנעשתה נסיכה, בכוח רצונה וכשרונה. ואולם, יש גם קו של דמיון: בשני הסיפורים לפנינו מיזוג אוקסימורוני מפתיע של ענווה ושל גאווה – של צניעות מרקיעת-שחקים. בשניהם יש דמעות שנתגבשו במהלך השנים ליהלומים. מרכיבים אמיתיים כאלה הם מסוג המרכיבים ההופכים ספר שירים "פשוט" לאיתן ירוק-לעד.

לספר באתר ההוצאה